(1) 
{ויקרא כ״ב:כ״ז} אוֹ כֶשֶׂב אפְּרָט לְכִלְאַיִם אוֹ עֵז בפְּרָט לְנִדְמֶה כִּי יִוָּלֵד גפְּרָט לְיוֹצֵא דּוֹפֶן שִׁבְעַת יָמִים דפְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן תַּחַת אִמּוֹ הפְּרָט לַיָּתוֹם.
{ויקרא כ״ב:כ״ז} אוֹ כֶשֶׂב אפְּרָט לְכִלְאַיִם אוֹ עֵז בפְּרָט לְנִדְמֶה כִּי יִוָּלֵד גפְּרָט לְיוֹצֵא דּוֹפֶן שִׁבְעַת יָמִים דפְּרָט לִמְחוּסַּר זְמַן תַּחַת אִמּוֹ הפְּרָט לַיָּתוֹם.or a sheep” is to the exclusion of an animal born to parents of diverse kinds, which may not be brought as an offering. The phrase “or a goat” is to the exclusion of an animal that resembles another species of animal. “When it is born”; this is to the exclusion of an animal born by caesarean section. “It shall be seven days”; this is to the exclusion of an animal whose time has not yet arrived. “Under its mother”; this is to the exclusion of an animal that is an orphan.
1. החזירה: וכן ב-גא , גצו , כ״י פריס , ובה״ג. גלג , גצד : ״החזירתה״. דפוסים: כפפה .
2. בין: גא , גלג , גצד , גצו , גקיט , כ״י פריס , דפוסים. כ״י א : ״ובין״.
3. בגפו: וכן בכל נוסחאות התלמוד והרא״ש. דפוסים: בעינו , וכן ברמב״ם (מאכלות אסורות ד:יד).
4. הנכרי: גא , גלג , גצד , גצה , גצו , גקיט , גקמד , כ״י פריס , דפוסים. כ״י א : ״ממנה נכרי״.
5. נכרי: וכן ב-גא , גצו , גקיט , גקמד , כ״י פריס . גלג , גצד , גצה , דפוסים: ״הנכרי״.
6. שהמחשבה: כ״י פריס : ״שמחשבה״.
7. במוקדשין: דפוס קושטא : מוקדשין .
8. אחר: וכן גקיט , כ״י פריס , רמב״ם פיהמ״ש, דפוסים . גא , גלג , גצו , דפוס קושטא : ״לאחר״.
9. לא: וכן בכל קטעי הגניזה, כ״י פריס . רק דפוסים: אינו דין שלא .
10. אלא: חסר ב-גקיט .
11. אחר: וכן ב-גקיט , גקמד , דפוסים . גא , גלג , גקמג , כ״י פריס , דפוס קושטא : ״לאחר״.
12. דסבר: חסר בכ״י פריס .
פרט לכלאים שהוא מן האיל ומן העז דבעינן כבש ממש:
או עז פרט לנדמה – כלומר שאינו דומה לאמו:
פרט ליוצא דופן בן פקועה שאינו יוצא דרך בית הרחם שאינו נולד כדרכו:
ערך דם
דם – א(בבא קמא עח. חולין לח: בכורות יד) שור או כשב פרט לכלאים עז פרט לנדמה (חולין עז) ומאי נינהו נדמה הנולד מן התישה דומה לכבש או הנולד מן הכבשה ודומה לתיש.
ערך כש
כש – ב(ביצה כ.) כישכש לה בזנבה (חולין לח) או עד שתכשכש בזנבה (ובגמרא) כשכשה באזניה הרי זה פירכוס. (בפסקא דזכור) מכשכשו והוא בולס פירוש מחככו והוא בועט.
ערך פרוש
פרוש – ג(סוטה כ.) אשה פרושה ומכות פרושין אשה פרושה כגון יוחני וכב׳ פי׳ במקומו (ירושלמי) מכות פרושין זה המשיא עצה ליתומין להבריח מזונות אלמנה. בחדא אלמנה רבי שבתי הוות מבזבזא בנכסאי אתו יתמי לרבי אלעזר אמר להון ומה נעביד לכון ואתון עמא שטיא כד נחתון אודעון לאכתובא הכי אמר לן אליעזר אמר להון הכותב אתחמון מזבני נכסיכון וכד תחזי היא דאתון מזבנין נכסיכון היא תבעת פותא ומובדה מזוני עבדון כן לרמשא אתת קבילת לרבי אלעזר אמר מכת פרושין נגעה בה פירוט שכמי העושה מעשה שכם שמלו שלא לשם מצוה פרוש נקפי המתרחק מלדחות בני אדם בדרכים ונרחק ונוקף רגליו באבנים. פרוש קיזאי כיוצאי הו׳ נדחק שלא להזיק העוברים והשבים ומקיז דם בכתלים. פרוש מדוכיא דמשפע כעין מדוכיא כלומר כירך בגדיו בידו ומראה עצמו מתרחק ממגע בני אדם שלא יטמא פרוש מה חובתי ואעשנה כלומר נשארה לי חובה פ״א נקפי שהולך כפוף כאילו הוא עניו ואינו מעיין בהליכתו ומנקף רגליו ולבו רע המקיז דם בכותלים כיוצא בו מראה עצמו כאלו הוא עניו ומרוב ענוה אינו מעיין בהליכתו אלא מכה זרועו או כתיפו לכותל ויצא הימנו דם ולא לשם שמים אלא לרמות בני אדם דמשפע כמדוכה ומי שמתעטף בטלית משופע הוא כעין מכתש שהפוך הפה למטה שראשו מלמעלה קצר ורחב מלמטה כך זה שעושה לפנים שהולך וטליתו משופע סביביו קצר מלמעלה ורחב מלמטה מה חובתי ואעשנה כלומר הודיעני מה פשעי ואתקן הא מעליותא היא מה חובתי תיתי ואעשנה כלו׳ שאין אדם יכול להגיד עלי שום פשע. פרוש מאהבה מאהבת אדם נעשה פרוש כלומר בשביל אהבת אדם או בשביל יראת שמים שגדול העושה מאהבת שמים מיראת שמים. (ירושלמי בפרק הרואה) ואהבת את ה׳ אלהיך וכתיב את ה׳ אלהיך תירא עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. שבעה פרושין הן פרוש שכמי מחזי טען מצותא אכתפיה כגון עצים לעשות סוכה וכיוצא בה. פרוש נקפי אקיף לי ואנא עביד מצוה. פרוש קיזאי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקיז חדא לחדא. פרוש מה נכייתא מה דאית לי אנא מנכה ואנא עבד מצוה פרוש מה חובתי ואעשנה חדא חובה עבדית דנעביד חדא מצוה דכוותה. פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי אין לך חביב מכולם כאברהם שהוא פרוש אהבה. (שבת יא.) כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכיל (פסחים ע) ואנן טעמייהו דפרושים ניקום ונפרש כלו׳ מדרס פרושין הוא זה אלא טעמא דהאי קרא הכי הוא וזבחת פסח לה׳ אלהיך וגו׳ (סוטה מט) מתה מהרה ופרישות (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושין פי׳ הן החברין האוכלין חוליהן בטהרה כשנוגעין בבגדי עם הארץ כאלו נטמאו מדרס וצריכין טבילה לאכול חוליהן בטהרה (בסוף ידים) קובלים אנן עליכם פרושין פי׳ פרוש הוא שפי׳ עצמו מכל טומאה ומן מאכל טמא ועם הארץ שאינו מדקדק במאכל ומנין שהוא כן דקאמ׳ לעיל לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ ומסקי׳ בהלכה שלא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. מט׳ קבין ופרישות פי׳ בערך קב (נדה ב) פרשה וראתה היא טמאה והן טהורות פי׳ פירשה מן מיטתה. (פסחים צב) הפורש מן הערלה כפירש מן הקבר (ברכות טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג פי׳ כשאתה מפרש ומדקדק אותן אותיות ותיבות שיש בהן מלכות שמים דהיינו קריאת שמע (קידושין כג) איכא דאמרי גדול הוא זה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים פי׳ עבד גדול היה ומתירא מר זוטרא דאי מתגייר קנה עבד נפשי׳ בן חורין וחזקה דמחיים ולא כלום הוא לכך החזיק בו בשעה שהיה גוסס והיינו זה פי׳ למיתה וזה פי׳ במקומו לעבדות. איכא דאמרי עבד קטן היה והחזיק בו לאחר מיתה כאבא שאול. (חולין לח) אלא פשיטא זה פי׳ למיתה וזה פי׳ לחיים. (בסוף פיאה) מי שיש לו ר׳ זוזים לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעש׳ עני היו לו ר׳ חסר דינר אחד אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול (ירושלמי) חד תלמיד מן דדומא היו לו ר׳ חסר דינר והוה ר׳ יליף וכי עמיה חדא לג׳ שנין מעשר מסכינין עבדון ביה תלמידוי עיינא בישא ועלין ליה אתא בעי מזכי עימיה א״ל ר׳ אית ליה שיעורא א״ל זה מכת פרושין נגע בו רמז לתלמידיו ואעלוינה לקפילי׳ וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה היך מה דהוה יליף.
ערך רפרף
רפרף – ד(חולין לח) ובעוף אפי׳ לא ריפרף אלא בגפו. ס״א אלא בעינו מענין כהרף עין (בראשית רבה כ) לפי שרפרפה בלבה ואמרה אינה נזקקת לביתי עוד לפיכך תביא קרבנה מרופרף ולקחה שתי תורים (א״ב פי׳ בלשון ישמעאל תנועה תמידית כמו שהתורי׳ והיונים עושי׳ והמילדת מתנענעת במחשבתה ומהרהרת אם תזקק עוד לבעלה אם לא).
א. [גלייכען.]
ב. [בעוועגען.]
ג. [זיך אבזאנדערן.]
ד. [בעוועגען.]
פרט לכלאים – בן רחל ותייש שפסול לקרבן ומרבויא דאו דריש ליה.
נדמה – עז שילדה מתייש כמותה ובנה דומה לרחל.
פרט ליוצא דופן – שקרעוה והוציאוה פעמים שמתה ופעמים שחיה.
ז׳ ימים פרט למחוסר זמן – שלא הגיע לז׳ ימים ואפילו אמו קיימת.
תחת אמו – היה שעה אחת פרט ליתום וה״ד האי יתום אילימא דילידתיה אמיה ולאחר שעה מתה לעולם תיחי בתמיה וכי לעולם צריכה לחיות והא תחת אמו קרינן ביה והא ליכא למימר דאשמועינן קרא שתחיה אמו כל ז׳ דתניא בת״כ ר׳ יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר תחת אמו לפי שנאמר ז׳ ימים יהיה עם אמו יכול כל ז׳ ת״ל תחת אמו אי תחת אמו יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה ת״ל עם אמו משמע ששניהם בעולם אחד שתהא קרויה אמו הא כיצד אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת והאי תחת אמו משמע ליה לרבי יוסי הגלילי חליפי אמו שמתה אמו והוא נשאר במקומה.
או כשב פרט לכלאים – תימה דהכא או למעט ובפ״ק (לעיל דף כג.) קאמר או לרבות פלגס וגבי אותו ואת בנו נמי דרשינן (לקמן דף עח:) או שה לרבות כלאים ויש לומר דגבי פלגס ממילא אימעיט ולא צריך קרא אלא לרבות וכן לגבי אותו ואת בנו ממילא אימעיט כלאים דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם אבל הכא כשב ועז כתיב שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם וממילא איתרבו להכי כתיב או למעט ובכי האי גונא משני במרובה (ב״ק דף עז:) גבי וטבחו או מכרו ואם תאמר אם כן מאו עז היה למעט כלאים שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם ומאו כשב נדמה ויש לומר דנדמה אינו ראוי כל כך למעוטי כמו כלאים ולהכי מעוטא קמא מוקמינן בדדמי טפי בכלאים והדר ממעטינן נדמה דנדמה לא ממעטינן אלא משום דדמי לכלאים.
1כי יולד פרט ליוצא דופן – לאו מלשון לידה דריש אלא גמר לידה לידה מבכור כדאמרינן בריש פרק יוצא דופן (נדה דף מ.) והא דדרשינן התם אשה כי תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת דמשמע דצריך מיעוט למעט יוצא דופן ולא ממעטינן ליה מלידה לידה מבכור משום דאי לאו כי תזריע הוה דרשינן תלד לרבות יוצא דופן כרבי שמעון.
1. תוס׳ ד״ה ״כי יולד״ מופיע בדפוס וילנא בדף ל״ח.
או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, כי יולד, פרט ליוצא דופן, שבעת ימים, פרט למחוסר זמן, תחת אמו, פרט ליתום. האי יתום היכי דמי, אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה, לעולם תיחי ותיזיל. ואלא דמתה והדר ילידתיה, מכי יולד נפקא. אלא פשיטא זה פירש לחיים וזה פירש למיתה. אי אמרת בשלמא בענן חיותא בסוף לידה, היינו דאיצטריך למעוטי, אלא אי אמרת לא בענן חיותא בסוף לידה, מכי יולד נפקא. פי׳, רבא סבר אע״ג דפרכסה בכל עת השחיטה, אי לא פירכסה באותו המשהו דסוף שחיטה, נבלה היא, ואע״ג דלא בענן חיותא אלא ברוב סימנין, משום דסבירא ליה לרבא כל שאינה חיה באותו משהו דסוף שחיטה, החיות שהיה בה מקודם לכן לאו חיות הוה. ודייק הא מילתא מלידה, דאע״ג דהות חיה בכל הלידה, אי לא חיית פורתא בסוף לידה אלא מתה באותו משהו דסוף לידה, לא הוי חיות, והכא נמי אם לא פירכסה בסוף השחיטה, לא היה חיותה חיות. ורב נחמן אמ׳ לך נהי דבענן חיותא בסוף שחיטה כדילפינן מלידה, מיהו כיון דפרכסה בתחלת שחיטה קימ׳ לן שיש בה חיות בסוף שחיטה ככל בהמה בריאה, כדדייקינן מזינוק. ורבא אמ׳ עד דלא חזינן בה פרכוס בסוף שחיטה לא סמכינן למימ׳ דאית בה חיות. ומזינוק לא מצית למילף, דלעולם בסוף שחיטה בענן, וקים לן דאין בהמה מזנקת ומקלחת כי אם בסוף שחיטה.
והפירכוס הזה אע״פ שאינה מפרכסת בעודה חיה ומפרכסת בעת השחיטה, פירכוס הוי. ולא תימא בענן שתפרכס מתחלה קודם שחיטה וגם בעת השחיטה, שהרי הזינוק אין לאמרו קודם שחיטה, ומיניה ילפינן דכל פירכוסין הללו אע״פ שלא פירכסה מקודם לכן ומחמת השחיטה פירכסה, הוי פירכוס, שאילולי שיש בה חיות בשעת שחיטה לא היתה מפרכסת מחמת שחיטה.
ואע״ג דרב נחמן בר יצחק הוה בתריה דרבא, הלכה כרבא, דמסתייע ממתניתא, וסיוע דזינוק דאיסתייע רב נחמן בר יצחק, דילמא משום דקים לן שאין בהמה מזנקת ומקלחת דם כי אם בסוף שחיטה.
אמ׳ רבא היל׳ כי הא מתניתא, בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה. ודוקא אם היתה כפופה ופשטתה, אבל אם היתה פשוטה וכפפתה, פירכוס הוי. במ׳ דברי׳ אמ׳, ביד, אבל ברגל, בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה, כשרה. ובמה דברי׳ אמו׳ בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל, בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה, כשרה. ועוף, אפי׳ לא ריפרף אלא בעינו, ולא כישכש אלא בזנבו, הרי זה פירכוס.
ואין הלכה כר׳ אליעזר בזינוק, מפני שהוא יחיד, והלכה כרבים.
מתני׳. השוחט לנכרי שחיטתו כשרה, ור׳ אליעזר פוסל. אמ׳ ר׳ אליעזר אפי׳ שחטה שיאכל נכרי מחצר הכבד שלה, פסולה, שמחשבת נכרי לע״ז. אמ׳ ר׳ יוסי קל וחומר הדברים, ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת, במוקדשין, אין הכל הולך אלא לאחר העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת, בחולין, לא יהא הכל הולך אלא לאחר השוחט.
פי׳, הכי אוקמה ר׳ יוחנן, מקום שהמחשבה פוסלת בפנים, בארבע עבודות של דם, שחיטה וקבלה הולכה וזריקה, שאם פיגל באחת מהן וחישב על מנת לאוכלו חוץ לזמנו, הוי פיגול. אבל במחשבת חוץ לע״ז, בשתי עבודות, דהיינו בשחיטה ובזריקה, פוסלת, אבל לא בקבלה והולכה.
בד״ה או כשב פרט כו׳ ולהכי מיעוטא קמא מוקמינן בדדמי טפי בכלאים כו׳ עכ״ל פי׳ דהשתא דכתיבי תרי מיעוטי ניחא ליה לתנא למנקט מיעוט קמא בכלאים משום דמסתבר למעוטא טפי מנדמה מיהו אי לא הוה כתיב אלא חד אז לא הוה מוקמינן כלל למעט אלא לרבות כלאים כדמוכח הסוגיא דפרק מרובה וכמו שפירשו התוס׳ שם ע״ש:
בפרש״י בד״ה ריפרף בציר מכשכוש עכ״ל דלישנא ועוף אפי׳ לא רפרף כו׳ משמע דפירכוס דעוף קיל טפי מפירכוס דבהמה דקתני במתני׳ דמהני בבהמה כשכוש זנבו וק״ל:
או כשב״ (ויקרא כב, כז) — הרי זה פרט לכלאים שפסול לקרבן, ״או עז״ — פרט לנדמה, שדומה למין אחר של בהמה, ״כי יולד״ — פרט ליוצא דופן, שאינו נולד כרגיל, אלא מוציאים אותו בניתוח דופן הרחם, ״שבעת ימים״ — פרט למחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, ״תחת אמו״ — פרט ליתום.
or a sheep” is to the exclusion of an animal born to parents of diverse kinds, which may not be brought as an offering. The phrase “or a goat” is to the exclusion of an animal that resembles another species of animal. “When it is born”; this is to the exclusion of an animal born by caesarean section. “It shall be seven days”; this is to the exclusion of an animal whose time has not yet arrived. “Under its mother”; this is to the exclusion of an animal that is an orphan.
הכל
(2) הַאי יָתוֹם ה״ד הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דִּילִידְתֵּיהּ אִמֵּיהּ וַהֲדַר מִתָה לְעוֹלָם תֵּיחֵי וְתֵיזִיל אֶלָּא דְּמִתָה וַהֲדַר יְלִידְתֵּיהּ מִכִּי יִוָּלֵד נָפְקָא.
Rava elaborates: What are the circumstances of this orphan? If we say that its mother gave birth to it and then died, this is unreasonable. Will the mother continue living forever? Rather, perhaps the reference is to a case where the mother died and then gave birth to it. The Gemara rejects that possibility, as the fact that this animal is disqualified from sacrifice is derived from the phrase: “When it is born,” since after the mother’s death the newborn animal can emerge from the womb only by means of caesarean section.
Rava elaborates: What are the circumstances of this orphan? If we say that its mother gave birth to it and then died, this is unreasonable. Will the mother continue living forever? Rather, perhaps the reference is to a case where the mother died and then gave birth to it. The Gemara rejects that possibility, as the fact that this animal is disqualified from sacrifice is derived from the phrase: “When it is born,” since after the mother’s death the newborn animal can emerge from the womb only by means of caesarean section.
האי יתום היכי דמי [כו׳] אלא דמיתה אימא והדר ילידתיה כו׳. כלומר בזה הענין מכי יולד נפקא דכיון דמתה אימיה אין נולד כדרכו כדרך רוב הנולדים דרוב נולדים בחיי אמם נולדים אלא פשיטא זה פירש למיתה כו׳ אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה כו׳ היינו דאיצטריך בזה ענין בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים למעט מתחת אמו דמכי יולד לא נפקא דבזה ענין יהא פסול דכי אית ביה חיותא בתחלת לידה אע״ג דבסוף לידה לא הוי חיותא כי יולד קרינן ביה אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה וכי אתא תחת אמו פרט ליתום דמתה אימיה והדר ילידתיה למה לי תחת אמו מכי יולד נפקא דכי מתה אימיה והדר ילידתיה לא קרינן ביה כי יולד ופסול אלא ודאי בעינן חיותא בסוף לידה. ומטעם זה צריך תחת אמו דמכי יולד לא מצינן למפסל:
אלא דמתה והדר ילידתיה – והא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה דף מד.) ובפרק מי שמת (ב״ב דף קמב:) דעובר מיית ברישא היינו היכא דמתה מעצמה כדאמר בפ״ק דערכין (דף ז.) דוולד איידי דזוטר חיותיה עיילא טיפתא דמלאך המות ומחתכא לסימניו אבל נהרג לא.
אילימא דילדתיה אמיה והדר מתה לעולם תיחי ותיזיל. פי׳ שאי אפשר לומר שתחיה כל שבעה, דא״כ לימא קרא שבעת ימים יהיה עם אמו כמו שנאמרא במקום אחרב, למה אמר הכתוב תחת אמו, לומר שכיוןג שקם תחתיה שעה אחת מותר. ורש״י ז״ל פירש מדתניאד בסיפראה ר׳ יוסי הגלילי אומר מה ת״ל והיה שבעת ימים תחת אמו, יכול אפילו יצא מת, ת״ל יהיה עם אמוו, יכול שיהא עם אמו כל שבעה, ת״ל תחת אמו, אי תחת אמו יכול אפי׳ יצא ממנה כשהיא מתה, ת״ל עם אמו, הא כיצד אפי׳ נתקיימה אמו שעה אחת. ולא משמע הכי, משום דר׳ יוסי מיפלג פליג אדת״ק דלר׳ יוסי פרט ליתום מעם אמו נפקא ליהז.
א. בנדפס ושטמ״ק: שאמר.
ב. שמות כב, כט.
ג. כי״ל: כיון.
ד. בכי״פ: התם בסופא בסיפרא. וכנראה הוא שיבוש.
ה. אמור פרשה ח ה״ד.
ו. כ״ה בכי״פ וכי״ל ושטמ״ק. ואין גירסא זו בתו״כ, וגם הדברים צ״ב. בתורת כהנים שם: ״לפי שנאמר שבעת ימים יהיה עם אמו, יכול וכו׳ ״. וכ״ה בנדפס.
ז. ובשטמ״ק הוסיף שבפירושי רש״י המדוייקים (עיי״ש) משמע שאף לר׳ יוסי פרט ליתום מתחת אמו נפקא ליה, ופרושי קא מפרש לת״ק. וכ״כ הראב״ד בפירושו לתו״כ שם (הובא גם בשטמ״ק). אולם בתוספות הרא״ש כתב כדברי רבינו, שהדרשה היא מעם אמו כדפירש הקונטרס. וע״ע שטמ״ק שם בארוכה.
ונברר: האי יתום היכי דמי [יתום זה שמיעט הכתוב כיצד הוא]? אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה [אם תאמר שילדה אותו אמו ואחר כך מתה], וכי לעולם תיחי ותיזיל [תחיה ותלך]? אלא תאמר שמתה והדר ילידתיה [ואחר כך ילדה אותו], ואולם זה ממה שנאמר ״כי יולד״ נפקא [יוצא], שהרי לאחר מיתה אין הבהמה יולדת, אלא מוציאים את הולד בניתוח!
Rava elaborates: What are the circumstances of this orphan? If we say that its mother gave birth to it and then died, this is unreasonable. Will the mother continue living forever? Rather, perhaps the reference is to a case where the mother died and then gave birth to it. The Gemara rejects that possibility, as the fact that this animal is disqualified from sacrifice is derived from the phrase: “When it is born,” since after the mother’s death the newborn animal can emerge from the womb only by means of caesarean section.
הכל
(3) אֶלָּא פְּשִׁיטָא זֶה פֵּירַשׁ לְמִיתָה וְזֶה פֵּירַשׁ לְחַיִּים אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵינַן חִיּוּתָא בְּסוֹף לֵידָה לְמָה לֵיהּ מִכִּי יִוָּלֵד נָפְקָא.
Rather, it is obvious that the reference is to a case where the mother died at the conclusion of the birth, at which point this mother withdrew for death and that newborn withdrew for life. Granted, if you say that we require life at the conclusion of the birth, that is why a verse was necessary to exclude the orphan. But if you say that we do not require life at the conclusion of the birth, and the verse is excluding only an animal that was born after its mother’s death, why is this verse necessary to exclude it? It can be derived from the phrase: “When it is born.” It may be derived from here that in any situation where the animal must be alive, it must remain alive until the end of the process. That is the case with regard to the slaughter of an animal in danger of imminent death as well. The slaughter is valid only if there is an indication of life at the end of the act of slaughter.
Rather, it is obvious that the reference is to a case where the mother died at the conclusion of the birth, at which point this mother withdrew for death and that newborn withdrew for life. Granted, if you say that we require life at the conclusion of the birth, that is why a verse was necessary to exclude the orphan. But if you say that we do not require life at the conclusion of the birth, and the verse is excluding only an animal that was born after its mother’s death, why is this verse necessary to exclude it? It can be derived from the phrase: “When it is born.” It may be derived from here that in any situation where the animal must be alive, it must remain alive until the end of the process. That is the case with regard to the slaughter of an animal in danger of imminent death as well. The slaughter is valid only if there is an indication of life at the end of the act of slaughter.
זה פירש למיתה – אמו כלומר בשעת מיתתה ילדה דרך הרחם ואשמועינן קרא דבעינן חיות עד גמר לידה ולאחר לידה מעט ואי לא ה״ל יתום דעל כרחיה האי תחת אמו למעוטי חיה באמצע לידה ומתה בגמר לידה אתי.
אי אמרת בשלמא – אחר סוף לידה אשמועינן דבעינן חיותא שיצא כולו מחיים ולמעוטי מתה בגמר לידה.
היינו – דלא אימעיט ליה מתה בסוף לידה מכי יולד פרט ליוצא דופן דהאי נמי לאו יוצא דופן הוא כי מתה בגמר לידה.
אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה – וקרא למעוטי מתה באמצע לידה אתא.
למה לי קרא מכי יולד נפקא – דאכתי ה״ל יוצא דופן אלא ש״מ כל מלתא דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דיליה.
אלא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים – אין להוכיח מכאן דאפילו בידי שמים אפשר לצמצם דקרא איכא למימר דאיצטריך אם יבא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה ושבקינן לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
תוס׳ בד״ה אלא זה כו׳ ויאמר שבצמצום נעשה כו׳. נ״ב ואע״ג דבפ׳ שבועות העדות פריך והא א״א לצמצם אין לו לתנא לשנות באותו ענין דלא איצטריך אלא אם לא יבא אליהו דבקרא שייך למימר דשבקיה דאיהו דחיק ומוקי כו׳ תוס׳ שנ״ץ:
בא״ד דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. נ״ב כי האי גוונא בנדה בפ׳ בנות כותים (נדה דף ל״ג:)
אלא פשיטא [פשוט], שמדובר שהאם מתה בגמר הלידה, כך שזה (האם) פירש למיתה וזה (הולד) פירש לחיים, והוא הקרוי יתום, שנפסל לקרבן. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בעינן חיותא [צריכים אנו שתהא חיות] באם בסוף הלידה — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הפסוק למעט] יתום, שנשלמה לידתו בחיי אמו, לומר שכיון שבחייו אינו תחת אמו — נפסל להקרבה. אלא אי אמרת לא בעינן חיותא [אם אומר אתה שלא צריך שתהיה חיות] באם בסוף הלידה, נמצא שהכתוב ממעט ולד שנולד לאחר שמתה אמו, ואם כן למה ליה מיעוט זה? מ״כי יולד״ נפקא [יוצא הדבר]! אלא מכאן שכל דבר שצריך שתהא בו חיות — צריך שתהיה בסופו. והוא הדין לשחיטת בהמה מסוכנת, שאינה כשרה אלא אם היתה בה חיות ופירכסה בסוף השחיטה.
Rather, it is obvious that the reference is to a case where the mother died at the conclusion of the birth, at which point this mother withdrew for death and that newborn withdrew for life. Granted, if you say that we require life at the conclusion of the birth, that is why a verse was necessary to exclude the orphan. But if you say that we do not require life at the conclusion of the birth, and the verse is excluding only an animal that was born after its mother’s death, why is this verse necessary to exclude it? It can be derived from the phrase: “When it is born.” It may be derived from here that in any situation where the animal must be alive, it must remain alive until the end of the process. That is the case with regard to the slaughter of an animal in danger of imminent death as well. The slaughter is valid only if there is an indication of life at the end of the act of slaughter.
הכל
(4) אָמַר רָבָא והִלְכְתָא כִּי הָא מַתְנִיתָא בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה.
§ The mishna teaches: The slaughter of a small animal in danger of imminent death that during the slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rava says that the halakha is in accordance with the opinion expressed in this baraita: The slaughter of a small animal that extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid.
§ The mishna teaches: The slaughter of a small animal in danger of imminent death that during the slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rava says that the halakha is in accordance with the opinion expressed in this baraita: The slaughter of a small animal that extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid.
ולעניין שוחט את המסוכנת אמר רבא הילכתא כי הא מתני׳ בהמה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאין זה חיות שנוח לה וקל לפשוט,
א שנינו במשנתנו שבהמה דקה שפשטה ידה בשעת השחיטה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. אמר רבא: הלכתא [ההלכה] בענין זה היא כי הא מתניתא [כמו ברייתא זו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה.
§ The mishna teaches: The slaughter of a small animal in danger of imminent death that during the slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rava says that the halakha is in accordance with the opinion expressed in this baraita: The slaughter of a small animal that extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid.
הכל
(5) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּיָּד אֲבָל בָּרֶגֶל בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה כְּשֵׁרָה בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדַקָּה אֲבָל בְּגַסָּה בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל בֵּין פָּשְׁטָה וְלֹא כָּפְפָה בֵּין כָּפְפָה וְלֹא פָּשְׁטָה כְּשֵׁרָה וְעוֹף אֲפִילּוּ לֹא רִפְרֵף אֶלָּא גַּפּוֹ וְלֹא כִּשְׁכֵּשׁ אֶלָּא זְנָבוֹ הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס.
The baraita continues: In what case is this statement said? It is with regard to the foreleg. But with regard to the hind leg, whether the animal extended it and did not restore it to the bent position or the animal bent it but did not extend it, the slaughter is valid. In what case is this statement, about extending the foreleg, said? It is with regard to a small animal. But with regard to a large animal, whether the convulsion involves its foreleg or its hind leg, and whether the animal extended it and did not restore it to the bent position or the animal bent it but did not extend it, the slaughter is valid. And with regard to a bird, even if it fluttered [rifref] only its wing or wagged only its tail, that is a convulsion and an indication of life.
The baraita continues: In what case is this statement said? It is with regard to the foreleg. But with regard to the hind leg, whether the animal extended it and did not restore it to the bent position or the animal bent it but did not extend it, the slaughter is valid. In what case is this statement, about extending the foreleg, said? It is with regard to a small animal. But with regard to a large animal, whether the convulsion involves its foreleg or its hind leg, and whether the animal extended it and did not restore it to the bent position or the animal bent it but did not extend it, the slaughter is valid. And with regard to a bird, even if it fluttered [rifref] only its wing or wagged only its tail, that is a convulsion and an indication of life.
במה דברים אמורים ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשירה, ובמה דברים אמורים בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשירה שכבד לה לעשות וחיות יש בה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בגופוא וכשכש בזנבו הרי זו כשירה. ובמה דברים אמורים בשהיתה בחזקת מסוכנת אבל היתה בחזקת בריאה אפילו אין בה אחד מכל הסימנין כשירה.
ואמרו הגאוניםב דהני סימנין דמכשרי׳ במסוכנת של ישראל משום דחס הקב״הג על ממונן של ישראל, אבל במסוכנת גוי אסירא אפילו אית בה כל הני סימני, לא קא מיכשרא עד דקיימא בכרעה ממילא ואזלא [ארבעה] גרמידי בדקה ומלא קומתה בגסה. וש״מ דלא יקנה ישראל בהמה מסוכנת של גוי אלא אם כן עומדת על רגליה ומהלכת כדאמרן.
א. צ״ל בגפו.
ב. הובא פסקן ברמב״ן וברשב״א [וכת׳ שמידת חסידות היא] וברבינו ירוחם ד״ו דקי״ח ע״א. ובעיטור הל׳ שחיטה דכ״ז ע״ב מובאת תשובת גאון שמתיר אף בגוי. ושתי שיטות הגאונים בטור סס״י יז. ועפ״י ספרנו כנראה בראבי״ה סי׳ אלף ופ״ז. ומש״כ להלן דבבהמת ישראל עד דקיימא וכו׳ הובא מספרנו בש״ך סס״י יז.
ג. בכתה״י ׳תורה׳ [וכ״ה בראבי״ה] והוגה מן הצד הק׳.
במה דברים אמורים? ביד, ברגל הקדמית, אבל ברגל האחורית, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — הרי היא כשרה. וכן במה דברים אמורים? בבהמה דקה, אבל בבהמה גסה, בין ביד בין ברגל, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — כשרה, שהוא סימן חיות, ולא סימן של יציאת נפש. ועוף, אפילו לא רפרף אלא גפו (כנפו), ולא כשכש אלא זנבו — הרי זה נחשב פירכוס וסימן חיים.
The baraita continues: In what case is this statement said? It is with regard to the foreleg. But with regard to the hind leg, whether the animal extended it and did not restore it to the bent position or the animal bent it but did not extend it, the slaughter is valid. In what case is this statement, about extending the foreleg, said? It is with regard to a small animal. But with regard to a large animal, whether the convulsion involves its foreleg or its hind leg, and whether the animal extended it and did not restore it to the bent position or the animal bent it but did not extend it, the slaughter is valid. And with regard to a bird, even if it fluttered [rifref] only its wing or wagged only its tail, that is a convulsion and an indication of life.
הכל
(6) מַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן כּוּלְּהוּ תְּנַנְהִי בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ יָד אִין רֶגֶל לָא דַּקָּה אִין גַּסָּה לָא עוֹף אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ דְּלָא תְּנַן.:
The Gemara asks: What is Rava teaching us in ruling in accordance with the baraita? He is teaching us all of those halakhot we learned in the mishna: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. It may be inferred from the mishna that with regard to movement of a foreleg alone, yes, it is not an indication of life, but movement of a hind leg, no, it is an indication of life. With regard to a small animal, yes, this is the halakha; with regard to a large animal, no, this is not the halakha, and extending a hind leg does indicate life. The Gemara answers: It was necessary for Rava to teach the halakha in the baraita with regard to a bird, as we did not learn it in the mishna.
The Gemara asks: What is Rava teaching us in ruling in accordance with the baraita? He is teaching us all of those halakhot we learned in the mishna: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. It may be inferred from the mishna that with regard to movement of a foreleg alone, yes, it is not an indication of life, but movement of a hind leg, no, it is an indication of life. With regard to a small animal, yes, this is the halakha; with regard to a large animal, no, this is not the halakha, and extending a hind leg does indicate life. The Gemara answers: It was necessary for Rava to teach the halakha in the baraita with regard to a bird, as we did not learn it in the mishna.
יד אין רגל לא – כלומר רגל אע״פ שלא החזיר:
דקה אין גסה לא – כלומר גסה בין פשטה ולא כפפה ובין כפפה ולא פשטה כשרה:
מאי קא משמע לן כולהו תננהי. פירוש מאי קא משמע לן רבא דאמר הילכתא כי הא מתניתא, דפשיטא דכולהו תננהו במתני׳, ופריק משום עוף דתני בברייתא ולא תנן במתניתין איצטריך, אבל לא אקשינן מאי קא משמע לן תנא, דהא כולהו מתניתא תנו מאי דתנא במתני׳.
ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו רבא בכך]? הלוא כולהו תננהי [את כולם שנינו] במשנה: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. ונדייק: יד — אין [כן], רגל — לא; בהמה דקה — אין [כן], גסה — לא! ומשיבים: עוף איצטריכא ליה [הוצרך לו], דלא תנן [שלא שנינו] דבר זה במשנה, ושנינו בברייתא.
The Gemara asks: What is Rava teaching us in ruling in accordance with the baraita? He is teaching us all of those halakhot we learned in the mishna: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. It may be inferred from the mishna that with regard to movement of a foreleg alone, yes, it is not an indication of life, but movement of a hind leg, no, it is an indication of life. With regard to a small animal, yes, this is the halakha; with regard to a large animal, no, this is not the halakha, and extending a hind leg does indicate life. The Gemara answers: It was necessary for Rava to teach the halakha in the baraita with regard to a bird, as we did not learn it in the mishna.
הכל
(7) מתני׳ מַתְנִיתִין : זהַשּׁוֹחֵט לְנׇכְרִי1 שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה ור״א וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל אָמַר ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ לֶאֱכוֹל לְנׇכְרִי2 מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ פְּסוּלָה שֶׁסְּתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי3 לַעֲבוֹדָה זָרָה4.
MISHNA: In the case of a Jew who slaughters the animal of a gentile for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if the Jew slaughtered the animal with the intent to feed the gentile from its diaphragm [meḥatzar kaved], its slaughter is not valid, as the unspecified intent of a gentile is to slaughter the animal for idol worship, and it is prohibited to derive benefit from it.
MISHNA: In the case of a Jew who slaughters the animal of a gentile for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if the Jew slaughtered the animal with the intent to feed the gentile from its diaphragm [meḥatzar kaved], its slaughter is not valid, as the unspecified intent of a gentile is to slaughter the animal for idol worship, and it is prohibited to derive benefit from it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבי׳ ״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובד כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
השוחט לנכרי שחיטתו כשרה – כלומר ישראל השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור׳ אליעזר פוסל דסתם מחשבת נכרי לע״ז:
מחצר כבד שלו שקורין אברא בלע״ז – מקום (שאין) שהמחשבה פוסלת עליהם במוקדשים שאם חישב בזריקת דם על מנת להקטיר אימורים חוץ לזמנו פסול:
מתני׳ ורבי אליעזר פוסל – דכיון דבהמה דעובד כוכבים היא אע״ג דישראל קשחיט מהניא ביה מחשבת עובד כוכבים דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים.
חצר כבד – טרפשא דכבדא איברר״ש בלעז.
סימן רכג
אוהשוחט בהמה או עוף של נוכרי לצורך נוכרי שחיטתו כשירה, דא״ר יוסי אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד דזה מחשב וזה העובד לא אמרינן,
ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוסי (חולין לט ע״ב).
וכן השוחט באיטליז של גוים בקצבות שלהן בהמה של גוי ונוטל ממנה כדי צורכיו והשאר מניח לגוי, מותר הנמצא ביד גוי, דאמר מר (חולין צה ע״א) מאקולין של גוים, כלומר קצבות, וטבחי ישראל שוחטים שם בשר הנמצא ביד גוי מותר, כלומר בשר הנשאר לגוי ממה שמכר לישראל הראשון, ובלבד שיהא ישראל עומד שם ורואה שלא יחליף.
א. כל הסימן בעקבות שערי שחיטה לר״ש בן חפני עמ׳ כה. ועפ״י ספרנו בראבי״ה סי׳ אלף ופ״ז.
מחצר כבד שלה – לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה והויא כחלב ודם אלא אפילו כזית של שאר בשר נמי כדאמרינן בגמרא יהיב זוזא לטבחא ישראל מאי ואורחא דמלתא הוא דנקט.
פסולה שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים – ואם תאמר לקמן (דף לט: ושם) גבי השוחט לשם הרים דקתני פסולה ודייק עלה פסולה אין זבחי מתים לא פירוש ולא מיתסרי בהנאה והכא קתני רבי אליעזר אומר פסולה ואע״ג דאסור אף בהנאה כדקתני שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ויש לומר דלקמן דייק מדלא קתני הרי אלו זבחי מתים אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה אמר רבי אליעזר פסולה.
משנה. יא. השוחט לנכרי, שחיטתו כשרה. אע״פ ששמענו שחשב הנכרי על השחיטה לשם ע״ז, כשרה, כיון שהשוחט לא חשב עליה, דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, דלא ילפינן חוץ מפנים, אע״פ שמצינו בפנים במחשבת פגול דאיכא תנא שאומ׳ שהבעלים מפגלים הזבח אע״פ שהכהן השוחט כוונתו להכשר, ומוכח מזה הפסוק דכתי׳ המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, אפי׳ הכי לא ילפינן איסורי עבודה זרה משם.
ור׳ אליעזר פוסל. בין ששמענו מחשבת הנכרי בפירוש, בין שלא שמענו, דסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, וילפינן חוץ מפנים.
מחצר כבד. שהוא יותרת הכבד שתרגומו חצרא דעל כבדא, ואע״פ שאין לגוי בבהמה אלא חלק מועט.
כבר ידעת שבעלי מומין פסולין למזבח יש בהמות שהן נידונות כבעלי מומין אע״פ שאין בהם מום כיצד הכלאים והוא הבא מן התיש והרחל או מן הכבש והעז פסול וכן הנדמה כל שהוא מכבש ובן זוגו אלא שדומה לנולד מן העז או מן התיש וכן יוצא דופן פסול שנאמר כי יולד ואין יציאה דרך דופן נקראת לידה:
מתה האם בשעת לידה עד שבסוף לידה והוא שעת יציאת רובו לא היתה לו אם פסול לעולם שנאמר תחת אמו ואין צריך לומר אם מתה קודם שיצא ראשו שהוא פסול שהרי אי אפשר להוציאו בלא פתיחת הרחם והרי הוא יוצא דופן וכל שכן אם מתה ולא יצא עדין כלל אע״פ שאי אפשר כן במיתה מחמת חולי שהרי העובר מת תחלה אפשר להיות כן בנשחטה כמו שיתבאר אבל אם היתה חיה כשנולד או אף כשיצא רובו אע״פ שמתה לאלתר הרי הוא ראוי להקרבה לאחר שבעה:
ב משנה ישראל השוחט לנכרי את בהמתו של הנכרי — שחיטתו כשרה, ור׳ אליעזר פוסל. אמר ר׳ אליעזר: אפילו שחטה על מנת לאכול (להאכיל) לנכרי מחצר כבד (הסרעפת) שלה בלבד — פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ובהמה שנשחטה לשם עבודה זרה אסורה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה.
MISHNA: In the case of a Jew who slaughters the animal of a gentile for a gentile, his slaughter is valid, and Rabbi Eliezer deems it not valid. Rabbi Eliezer says: Even if the Jew slaughtered the animal with the intent to feed the gentile from its diaphragm [meḥatzar kaved], its slaughter is not valid, as the unspecified intent of a gentile is to slaughter the animal for idol worship, and it is prohibited to derive benefit from it.
הכל
(8) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי ק״ו קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּמוּקְדָּשִׁין חאֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד מְקוֹם שֶׁאֵין מַחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בְּחוּלִּין אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט.:
Rabbi Yosei says: The matter of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of an a fortiori inference. If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter, i.e., in sacrificial animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner, then in a place where intent does not invalidate the slaughter, i.e., in non-sacred animals, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?
Rabbi Yosei says: The matter of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of an a fortiori inference. If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter, i.e., in sacrificial animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner, then in a place where intent does not invalidate the slaughter, i.e., in non-sacred animals, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?
אין הכל הולך אלא אחר העובד שאם בעלים חישבו לפסל אין במחשבתו כלום. הני תנאי אית להו דר׳ אליעזר בר׳ יוסי. כלומר ת״ק ור׳ אליעזר אית להו דר׳ אליעזר בר׳ יוסי דתניא אמר ר״א ב״ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלים. כלומר מחשבת בעלים אם מחשבים לפסול כשהכהן עובד מהני מחשבתן לפסול כמחשבת כהן ולענין חולין אע״ג דישראל שוחט מצי נכרי בעל הבהמה לפסול כשמחשב לע״ז:
אמר רבי יוסי קל וחומר – דלא מהניא בה מחשבת בעלים הואיל וישראל שחיט לה.
ומה במקום שמחשבה פוסלת – דהיינו במוקדשין כדכתיב (ויקרא ז) לא יחשב קרי ביה לא יחשב לאוכלה ביום השלישי כי פגול יהיה והכי מפרש בזבחים (דף כט:).
אין הכל הולך אלא אחר העובד – דכתיב המקריב לא יחשב אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן.
מקום שאין המחשבה פוסלת – כגון בחולין כלומר חולין שאין המחשבה פוסלת בהם. ובגמרא מפרש מאי קאמר דהא מחשבת עבודת כוכבים פסלה בהו דהא זבחי מתים איקרו מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה.
אמר ר׳ יוסי קל וחומר וכו׳. מקשי בגמרא היכי קאמ׳ מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין, הא כתי׳ ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה אף תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה. ומתרץ לה הכי קאמ׳ ר׳ יוסי קל וחומר, ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והכי פירושא, ר׳ יוסי סבירא ליה דאפי׳ בקדשים אין כח בבעלים לפגלן, אלא בכהן השוחט או המקבל או המוליך או הזורק הדבר תלוי, ורוב החכמים סוברין כן, ועל זאת הסברא ר׳ יוסי בונה קל וחומר, מה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אפי׳ מעבודה לעבודה בכל אותן ארבע עבודות, שהן קבלה והולכה וזריקה והקטרה, שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דמה שלא לשמה, או להוליך דמה שלא לשמה, או להקטיר חלבה שלא לשמה, או לזרוק דמה שלא לשמה, הזבח פסול, אע״פ שלא יעשה, ואע״פ שיש בהן חומרא זו, אפילו הכי מקילינן בהן שאין הכל הולך אלא אחר העובד ולא לאחר הבעלים, דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין מעבודה לעבודה אלא בשתי עבודות, והן זריקה והקטרה, שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לזרוק דמה לע״ז או להקטיר חלבה לעבודה זרה, אפי׳ לא יזרוק ולא יקטיר מיפסלא הבהמה, אבל אם חשב בשעת שחיטה על מנת לקבל דמה לע״ז או להוליך דמה, לא מפסלא הבהמה בכך, לפי שלא מצינו לשתי עבודות אלו זכר בפרשיות המזהירות על עבודה זרה, אלא זריקה והקטרה, ועוד דאפשר לעבוד עבודה זרה בלא קבלה והולכה, כגון שישחוט לפני עבודה זרה או על קרני הצלם, וכיון שמצינו קולא זו במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט, דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן, דאע״ג דשמעיניה לנכרי שהוא בעליו שחשב עליה לעבודה זרה, לא מיפסלא הבהמה אפי׳ באכילה, וכל שכן בהנאה. ועדיף השוחט בהמה על מנת להקטיר חלבה לעבודה זרה או לזרוק דמה לע״ז מהשוחט בהמה בלא שום מחשבה כלל אבל בשעת זריקה או הקטרה מתכוין לעבודה זרה, דהתם לא מיתסרא הבהמה כלל, לפי שאחר שנשחטה בהיתר מי יוכל לאסרה, הרי אינו עושה שום מעשה בגוף הבהמה, אבל השוחט על מנת לזרוק לעבודה זרה או להקטיר לע״ז, בשעת מעשה מזכיר שם עבודה זרה עליה, אע״פ שאין השחיטה לשם ע״ז. ולעולם אין מחשבת עבודה זרה אוסרת אברי הבהמה אלא בשחיטה בלבד, או בשעת שחיטה במחשבת זריקה והקטרה, ואפי׳ לא יזרוק ולא יקטיר, כיון דחשב בשעת שחיטה מקריא זבחי מתים.
המשנה התשיעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי איזו כונה פוסלת בשחיטה ואיזו אינה פוסלת ואמר על זה השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור׳ אליעזר פוסל אמר ר׳ אליעזר אפי׳ שחטה שיאכל נכרי מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אמר ר׳ יוסי וקל וחומר הדברים ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלה בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט אמר הר״מ פי׳ דעת ר׳ אליעזר שהבעלים מפגלין בקדשים וגמרינן חוץ מפנים ור׳ יוסי דעתו כמו שאמרה המשנה שהעובד הוא המפגל והלכה כר׳ יוסי:
אמר המאירי השוחט לנכרי שחיטתו כשרה פי׳ בגמרא שלא סוף דבר בסתם שחיטה אלא אפי׳ חשב עליה הנכרי לע״ז בפי׳ שאין הכל הולך אלא אחר השוחט ר׳ אליעזר אומר שאפילו בסתם שחיטה פסולה שהמחשבה הולכת אף אחר העובד וסתמו לע״ז ואפילו לא נשחטה להיות לגוי בה אלא חלק מועט כגון לאכילת חצר כבד שבה וכיוצא בזה פסולה ולא עוד אלא שאף בגמרא פרשו לדעתו שאפי׳ היתה הבהמה של ישראל ונתן לו הגוי קודם שחיטה דינר ליתן לו ממנה לאחר שחיטה בדינר בשר אם היה הגוי אלם שאי אפשר לו לחזור ולבא עליו בעקיפין אסורה אחר שמן הדין קנה שהרי מעות בגוי קונות ואחר שהוא כן מחשב בה לע״ז על סמך שאף אם יקפיד ישראל בדבר אינו חושש אבל אם אינו אלם אף הוא חושב שהישראל יחשדהו בכך ויחזור בעקיפין ואינו נותן לב לחשב לע״ז:
אמר ר׳ יוסי קל וחומר ומה וכו׳ פרשו בגמרא ומה במקום שהמחשבה פוסלת מעבודה לעבודה בארבע עבודות וזהו ענין מוקדשין שהמחשבה פוסלת בהן אף בשעת שחיטה שאם שחטה במחשבה שיקבל דמה שלא לשמה או יוליכנה למזבח שלא לשמה או יזרוק דמה שלא לשמה נפסל הזבח באותן הקרבנות שנפסלין בשלא לשמה והרי שמצינו ארבע עבודות מהן לפסול והן שחיטה קבלה והולכה זריקה ואעפ״כ אין מחשבה פוסלת בהן אא״כ חישב בה הכהן העובד אבל אם לא חישב בה הכהן העובד אפי׳ חשבו בה הבעלים אינה פוסלת מקום שאין המחשבה פוסלת מעבודה לעבודה אלא בשתי עבודות וזהו חולין שאין בהן פסול מחשבה אפי׳ לשוחט אלא בזריקה והקטרה ר״ל שאם חישב בשעת שחיטה שיהא זורק דמה לע״ז או להקטיר חלביה לע״ז נפסלה הבהמה אפי׳ לא הוציא מחשבתו למעשה אבל אם שחטה על דעת שיקבל דמה לע״ז או שיוליכנה לע״ז אין כאן פסול מחשבה אפי׳ לשוחט שאין בשתים אלו זכר באזהרת ע״ז אינו דין שאף בשתים אלו לא יהא בהן פסול אלא לשוחט הא למדת שהשוחט לנכרי שחיטתו כשרה וכן הלכה:
אמר ר׳ יוסי: אין מחשבת הבעלים הנכרי משנה לענין זה. וקל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת את השחיטה, כלומר, במוקדשין, שמחשבה פסולה בזמן השחיטה, כגון להקריב את הקרבן לאחר זמנו, פוסלת את הקרבן — אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד, הכהן השוחט, שמחשבתו פוסלת, ולא מחשבת הבעלים, מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת הבעלים? ולכן כאשר השוחט ישראל — אין מחשבת הבעלים הנכרי לעבודה זרה פוסלת את השחיטה.
Rabbi Yosei says: The matter of the intent of the gentile is irrelevant in this case, as can be derived by means of an a fortiori inference. If in a place where intent while slaughtering the animal invalidates the slaughter, i.e., in sacrificial animals, such as when slaughtering an offering with the intent to sacrifice it beyond its designated time, everything follows only the intent of the priest performing the service and not the intent of the owner, then in a place where intent does not invalidate the slaughter, i.e., in non-sacred animals, is it not right that everything should follow only the intent of the one who slaughters the animal?
הכל
(9) גמ׳ גְּמָרָא : הָנֵי תַּנָּאֵי אִית לְהוּ דר׳ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא אָמַר ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין.
GEMARA: In explanation of the dispute between the first tanna and Rabbi Eliezer, the Gemara explains: These tanna’im hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, says: I heard that the owners, and not only the priest, render an offering piggul by means of improper intent. The same is true with regard to non-sacred slaughter, where the owners’ intent for idol worship invalidates the slaughter, even if the slaughterer has no intent for idol worship.
GEMARA: In explanation of the dispute between the first tanna and Rabbi Eliezer, the Gemara explains: These tanna’im hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, says: I heard that the owners, and not only the priest, render an offering piggul by means of improper intent. The same is true with regard to non-sacred slaughter, where the owners’ intent for idol worship invalidates the slaughter, even if the slaughterer has no intent for idol worship.
גמ׳ והני תנאי – תנא קמא ורבי אליעזר אית להו דר״א בר׳ יוסי כלומר דטעמיה דתנא קמא דמכשר לאו משום דאין מחשבה הולכת אלא אחר העובד דא״כ היינו ר׳ יוסי אלא כר״א בר״י סבירא להו טעמיה מפרש ואזיל.
שמעתי – מרבותי.
שהבעלים מפגלין – וטעמא מפרש בזבחים בפרק ב״ש (דף מז.) בסופו דכתיב והקריב המקריב וגו׳ אלמא בעלים קרי מקריב הלכך איתנהו בכלל המקריב לא יחשב אם חשבו על שחיטת כהן או על זריקתו ע״מ לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול.
הני תנאי אית להו דרבי אליעזר בר׳ יוסי – פירוש רבנן ורבי אליעזר דמתניתין אבל ר׳ יוסי לא סבר ליה כוותיה דהא אמר דאין הכל הולך אלא אחר העובד.
ג גמרא בביאור המחלוקת במשנתנו בין התנא הראשון לבין ר׳ אליעזר, מסבירים: הני תנאי אית להו [תנאים אלה יש להם, שניהם מקבלים את דבריו] של ר׳ אליעזר בר׳ יוסי ביחס לשחיטת קדשים. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר׳ אליעזר בר׳ יוסי: שמעתי שגם הבעלים מפגלין (פוסלים את הקרבן כשחשבו בו מחשבת פסול), ולא רק הכהן העובד. והוא הדין למחשבת עבודה זרה בשחיטת בהמת חולין, שמחשבת הבעלים פוסלת אותה.
GEMARA: In explanation of the dispute between the first tanna and Rabbi Eliezer, the Gemara explains: These tanna’im hold in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei, says: I heard that the owners, and not only the priest, render an offering piggul by means of improper intent. The same is true with regard to non-sacred slaughter, where the owners’ intent for idol worship invalidates the slaughter, even if the slaughterer has no intent for idol worship.
הכל
(10) מִיהוּ ת״ק תַּנָּא קַמָּא סָבַר אִי שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב אִין אִי לָא לָא סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי1 לַעֲבוֹדָה זָרָה2 לָא אָמְרִינַן ור״א סָבַר אע״ג אַף עַל גַּב דְּלָא שַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב סְתָם מַחְשֶׁבֶת נׇכְרִי3 לַעֲבוֹדָה זָרָה4 אָמְרִינַן וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר אע״ג אַף עַל גַּב דְּשַׁמְעִינֵיהּ טדְּחַשֵּׁיב זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד לָא אָמְרִינַן.
But the first tanna holds that if we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship, yes, his intent invalidates the slaughter, and if the gentile did not voice his intent before us, his intent does not invalidate the slaughter, as we do not say that the unspecified intent of a gentile is for idol worship. Rabbi Eliezer holds: Although we did not hear the gentile say that he intends the animal for idol worship, the slaughter is not valid, as we say the unspecified intent of a gentile is for idol worship. And Rabbi Yosei comes to say that even though we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship, in a case where this owner has intent for idol worship and that other person is performing the slaughter, we do not say that the intent of the owner invalidates the slaughter.
But the first tanna holds that if we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship, yes, his intent invalidates the slaughter, and if the gentile did not voice his intent before us, his intent does not invalidate the slaughter, as we do not say that the unspecified intent of a gentile is for idol worship. Rabbi Eliezer holds: Although we did not hear the gentile say that he intends the animal for idol worship, the slaughter is not valid, as we say the unspecified intent of a gentile is for idol worship. And Rabbi Yosei comes to say that even though we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship, in a case where this owner has intent for idol worship and that other person is performing the slaughter, we do not say that the intent of the owner invalidates the slaughter.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
מיהו תנא קמא – דמכשר.
סבר אי הוה שמעיניה – לעובד כוכבים דחשיב על שחיטת ישראל ואמר שחיטת בהמה זו לעבודת כוכבים תהא אסורה דמהניא מחשבת בעלים כר׳ אליעזר בר׳ יוסי ואי לא שמעיניה דחשיב סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים לא אמרינן.
זה עובד – משום שחיטת פנים נקט לה דאפילו בקרבן ס״ל לר׳ יוסי דאין הבעלים מפגלין ורבי יוסי פליג אתנא קמא וארבי אליעזר.
אי שמעיניה דחשיב אין אי לא לא. פי׳א ומיהו לכתחילה לא שחיט ליה דשמא לע״ז הוא מחשב, ולהכי קתני שחיטתו כשרה ולא קתני שוחטין. וללישנא בתרא דאמרינן אפי׳ שמעיניה דחשיב נמי, מיהו לכתחילה אסור לשחוט להם ולאכול, משום שמא יבוא לאכול משחיטה שחישב עליה השוחט לע״ז. ויש לפרש דשחיטתו כשרה הכא לאו דיעבד דוקא אלא אפי׳ לכתחלה, ומשום דלא מיתני ליה שוחטין, דאי תנא שוחטין לנכרי הוה אמינא ששוחטין לו ואין בה משום ולפני עור לא תתן מכשול, אבל באכילה אסורה, משום הכי תנא שחיטתו כשרהב, ושוחטין לנכרי ואוכלין לא תנא, דלאו לישנא דתנא הוא.
א. תוכן דברי רבינו הובא בחידושי הרשב״א ובר״ן (ח, א).
ב. ראה רא״ה, הובא בשטמ״ק: ׳אלא דלא מצי למתני שוחטין לנכרי דלאו לישנא מעליא הוא, דמשמע דלמישרי למישחט לנכרי הוא דאתא, ואנו לא הוצרכנו לזה אלא לדון על הבהמה׳.
אי שמעינן דחשיב אין אי לא לא סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן. ושחיטתו כשרה דקתני, לאו למימרא דדוקא דיעבד אבל לכתחלה לא, דהא אמרינן סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן, אלא מדקתני ר׳ אליעזר פוסל דלדידיה פסולה אפילו בדיעבד ואסורה בהנאה, תנא איהו כשירה. ואי נמי דאפילו לתנא קמא לכתחלה לא, דחיישינן שמא יחשב לעבודה זרה. וללישנא בתרא דאמרינן דאפילו שמעיניה דחשיב זה מחשב וזה עובד, לא אמרינן אפילו הכי לכתחלה לא, שמא יבא לאכול משוחט ממש לעבודה זרה.
מיהו [אולם] תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: רק אי שמעיניה דחשיב [אם שמענו אותו את הגוי שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — אין [כן], הרי זה פוסל, אבל אי [אם] לא שמענו — לא, שלדעתו, סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. ור׳ אליעזר סבר [סבור]: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב [אף על פי שלא שמענו אותו שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — פסול, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אמרינן [אומרים אנו]. ואתא [ובא] ר׳ יוסי למימר [לומר]: אף על גב דשמעיניה דחשיב [אף על פי ששמענו אותו שהוא מחשב] ומתכוון לכך במפורש, אין מחשבתו קובעת, שהרי אפילו בקדשים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן [אין אנו אומרים] שפוסל, אלא הכל הולך אחר מחשבת העובד.
But the first tanna holds that if we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship, yes, his intent invalidates the slaughter, and if the gentile did not voice his intent before us, his intent does not invalidate the slaughter, as we do not say that the unspecified intent of a gentile is for idol worship. Rabbi Eliezer holds: Although we did not hear the gentile say that he intends the animal for idol worship, the slaughter is not valid, as we say the unspecified intent of a gentile is for idol worship. And Rabbi Yosei comes to say that even though we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship, in a case where this owner has intent for idol worship and that other person is performing the slaughter, we do not say that the intent of the owner invalidates the slaughter.
הכל
(11) אִיכָּא דְּאָמְרִי בִּדְשַׁמְעִינֵיהּ דְּחַשֵּׁיב פְּלִיגִי ת״ק תַּנָּא קַמָּא סָבַר כִּי אָמְרִינַן זֶה מְחַשֵּׁב וְזֶה עוֹבֵד הָנֵי מִילֵּי בִּפְנִים אֲבָל בְּחוּץ לֹא חוּץ מִפְּנִים
There are those who say an alternative explanation of the mishna. It is with regard to a case where we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship that the tanna’im disagree. The first tanna holds that when we say in a case where this owner has improper intent and that other person is performing the slaughter that the intent of the owner invalidates the slaughter, this statement applies only inside the Temple, in the slaughter of offerings. But with regard to non-sacred slaughter outside the Temple, the intent of the owner does not invalidate the slaughter, as with regard to deriving the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple,
There are those who say an alternative explanation of the mishna. It is with regard to a case where we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship that the tanna’im disagree. The first tanna holds that when we say in a case where this owner has improper intent and that other person is performing the slaughter that the intent of the owner invalidates the slaughter, this statement applies only inside the Temple, in the slaughter of offerings. But with regard to non-sacred slaughter outside the Temple, the intent of the owner does not invalidate the slaughter, as with regard to deriving the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple,
כי אמרינן זה מחשב וזה עובד בפנים – כלומר בקדשים דיכולין לפסול ולפגל הבעלים אבל חולין בחוץ ששוחט ישראל לנכרי חוץ מפנים לא ילפינן:
איכא דאמרי אפילו בדשמעיניה – לעובד כוכבים דחשיב פליגי רבנן עליה דר״א ואית להו לתרוייהו בעלים מפגלין בקרבן כר׳ אליעזר בר׳ יוסי וגבי חולין פליגי.
חוץ מפנים – מחשבת עבודת כוכבים בחולין ממחשבת פיגול בקרבן.
איכא דאמרי דשמעיניה דחשיב וכו׳. לאו למימרא דר׳ אליעזר דוקא כדשמעיניה דחשיב הוא דפוסל הא לא שמעיניה לא, דהא בהדיא קתני במתניתין ר׳ אליעזר פוסל שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, אלא משום תנא קמא נקט לה, כלומר דאפילו בדשמעיניה דחשיב פליג תנא קמא ומכשר.
איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: בדשמעיניה דחשיב פליגי [במקרה ששמענו אותו, את הגוי, שהוא מחשב לשם עבודה זרה חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] זה מחשב וזה עובד פסול — הני מילי [דברים אלו אמורים] בפנים, כלומר, בקרבנות, וכדברי ר׳ אליעזר בר׳ יוסי, אבל בחוץ, במחשבת עבודה זרה בשחיטת חולין — לא, שכן הלכות שחיטת חוץ משחיטת פנים
There are those who say an alternative explanation of the mishna. It is with regard to a case where we heard the gentile say that he intends the animal for idol worship that the tanna’im disagree. The first tanna holds that when we say in a case where this owner has improper intent and that other person is performing the slaughter that the intent of the owner invalidates the slaughter, this statement applies only inside the Temple, in the slaughter of offerings. But with regard to non-sacred slaughter outside the Temple, the intent of the owner does not invalidate the slaughter, as with regard to deriving the halakhot of non-sacred slaughter outside the Temple from the halakhot of slaughter of sacrificial animals inside the Temple,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין לח: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין לח:, עין משפט נר מצוה חולין לח: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין לח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין לח:, הערוך על סדר הש"ס חולין לח:, רש"י חולין לח:, ראב"ן חולין לח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין לח:, ר"י מלוניל חולין לח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד חולין לח: – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין לח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין לח: – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין לח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין לח:, מהרש"א חידושי הלכות חולין לח:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין לח:
Chulin 38b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 38b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 38b, Rif by Bavli Chulin 38b, Attributed to R. Gershom Chulin 38b, Collected from HeArukh Chulin 38b, Rashi Chulin 38b, Raavan Chulin 38b, Tosafot Chulin 38b, Ri MiLunel Chulin 38b, Piskei Rid Chulin 38b, Ramban Chulin 38b, Rashba Chulin 38b, Meiri Chulin 38b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 38b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 38b, Steinsaltz Commentary Chulin 38b