×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) זֶה בָּנָה אָב כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שֶׂה אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם אָמַר קְרָא אוֹ לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם.
concerning the verse: “These are the animals that you may eat: An ox, a seh of sheep, and a seh of goats” (Deuteronomy 14:4), that this verse establishes a paradigm for other cases: Wherever the word seh is stated in the Torah, it serves only to exclude an animal of diverse kinds. The Hebrew word seh denotes either a sheep or a goat. The offspring of diverse kinds, which is neither a sheep nor a goat, does not qualify as a seh. The Gemara answers that with regard to a mother and its offspring, the verse states: “Whether it be a bull or a sheep” (Leviticus 22:28), and the “or” is superfluous there and serves to include the offspring of diverse kinds.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי חולין עח ע״ב} גמ׳ תנו רבנן יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות ודין1 הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים אינו נוהג2 אלא בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב באותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות ולא בזכרים לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה הכתוב מזומן כשאינו מזומן תאמר באותו ואת בנו שעשה3 הכתוב מזומן4 כשאינו מזומן והואיל5 ועשה בו6 הכתוב את המזומן7 כשאינו מזומן יכול8 יהא נוהג בזכרים כנקבות9 תלמ׳ לומ׳ {ויקרא כב:כח} אותו ואת בנו אותו אחד ולא שנים אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים אינו נוהג (בזכרין10) אלא בנקבות אף כשחייב באותו ואת בנו לא חייב11 אלא בנקבות ואם נפשך לומר אותו כתיב דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.
1. ודין: וכן גיד, כ״י פריס, ובה״ג. דפוסים: והלא דין.
2. אינו נוהג: דפוסים: לא חייב.
3. שעשה: דפוסים: שכן עשה.
4. מזומן, מזומן: דפוסים:את המזומן, את המזומן.
5. והואיל: גיד, כ״י פריס: ״הואיל״.
6. בו: וכן ב-גיד. חסר בכ״י פריס.
7. את המזומן: גיד, כ״י פריס: ״מזומן״.
8. יכול: דפוסים, כברא״ש.
9. והואיל... כנקבות: גיד, דפוס קושטא. תוספת הביאור אינו בנוסחאות התלמוד, אלא כלשון המדרש (ספרא אמור פרשה ח סי׳ יב). וכן בה״ג. עד ״כשאינו מזומן״ חסר בכ״י א לפני הגהה (כנראה מחמת הדומות). כ״י פריס, דפוסים: ״הואיל... ובנקבות״, וכן בר״ן ורא״ש.
10. בזכרין: חסר ב-גיד, כ״י פריס, דפוסים.
11. לא חייב: כ״י פריס: ״אינו נוהג״.
1אינו אלא להוציא את הכלאים – דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים ש״מ דלא מיקרי שה עד שיהו אביו ואמו כבשים או שניהם עזים אבל אחד כשב ואחד עז לא הוי שה.
או לרבות את הכלאים – ותפשוט מהכא תרתי קושייתא.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״ועוד״ שמופיע במהדורתנו בסוף דף ע״ח.
זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים – פירש בקונטרס דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים וקשה לפירושו דבמרובה (ב״ק עח.) מסיק דבנין אב דרבא איצטריך לפדיון פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בכלאים ופריך התם ולר״א דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כר׳ יהושע דאי כר׳ יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא משמע בהדיא דבנין אב דרבא לא הוה משה כשבים ושה עזים ונראה דמשה דפסח עביד בנין אב תדע מדמסיק במרובה דלפטר חמור אצטריך בנין אב דרבא ובסוף פ״ק דבכורות (דף יב.) יליף לה משה שה של פסח אבל קשה דמאי שנא דהכא קרי ליה בנין אב ובבכורות עביד ליה ג״ש נאמר כאן שה ונאמר להלן שה ועוד דמאי שנא דנקט רבא כלאים טפי מעגל וחיה טרפה ושחוטה דכולהו מפיק התם משה כדקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו וליכא למימר דטרפה ושחוטה נפקא ממשמעותיה דשה ולאו דוקא נקט פרט לכל השמות דה״נ עגל וחיה נקט התם אע״ג דודאי נפקי ממשמעותיה דשה אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא פר אפי׳ שחוט קרוי פר כדאמרי׳ בפרק הוציאו לו (יומא דף מט:) ושה נמי הוי נמנין עליו אפי׳ אחר שחיטה אי לאו דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כדאמר התם וטרפה נמי חשיבא שה דמחייב במרובה (דף עז:) במוכר טרפה בד׳ וה׳ אע״ג דשה כתיב התם והכי נמי תנא אותו ואת בנו נוהג בטרפה ואפי׳ ר״ש לא פליג אלא משום דהויא שחיטה שאינה ראויה וע״ק דבאותו ואת בנו ובתשלומי ד׳ וה׳ נמעט טרפה מבנין אב ונ״ל דטרפה ושחוטה נפקי מג״ש דשה שה מפסח כדאמר בבכורות (דף יב.) ועגל וחיה ממשמעות דשה וכלאים מבנין אב דרבא דמגזרה שוה לא מסתבר למעוטי כלאים כמו טרפה ושחוטה דאית לן למימר תפדה תפדה ריבה כיון דשה גמור הוא בין דאזלת בתר אב בין דאזלת בתר אם אבל מבנין אב ממעט שפיר דהכי כתיב שה תמים וגו׳ ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ומיותר הוא דלגופיה לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן כלאים מאו כשב אלא ללמד בעלמא אתי דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואע״ג דכתיב נמי בהאי קרא תמים דנפיק משאר קדשים לשום דרשא נכתב והא דלא ממעטינן באותו ואת בנו ובתשלומי ד׳ וה׳ טרפה בגזרה שוה דשה שה מפסח אפשר דאינו מופנה והשתא ניחא נמי כי בעי במרובה לר׳ אלעזר דמתיר בכלאים בנין אב דרבא למאי הלכתא לקדשים ולא קאמר לטרפה ושחוטה דהנהו מגזירה שוה נפקי וא״ת ובמרובה דקאמר ובנין אב דרבא למאי הלכתא אי לקדשים בהדיא כתיב בהו משמע דאי לא כתיב בהו כלאים בהדיא הוה ניחא והא עיקר בנין אב לא אייתר בפסח אלא משום דמקדשים נפקא וי״ל דכן דרך הש״ס שעושה כאילו קים ליה בפסח ממקום אחר וכענין זה יש בריש קדושין (דף ג:) ובפרק נערה (כתובות דף מו:) גבי קדושי הבת לאביה דקאמר וכי תימא נילף מבשת ופגם ואע״ג דבשת ופגם גופיה לא קים לן דהוי דאביה אלא מקדושין בפ׳ אלו נערות (דף מ: ושם ד״ה דאי).
או לרבות את הכלאים – אף על גב דמאו כשב ממעטינן כלאים התם מענין דקרא והכא מענין דקרא כדאמר במרובה (ב״ק עז:) וא״ת והיכי פריך לעיל ואימא במוקדשין אין בחולין לא היכי מצי למימר הכי א״כ אמאי איצטריך או לרבות כלאים דכלאים בקדשים ליכא כדקאמר אי מה כלאים בקדשים לא וי״ל דאי הוה מוקמינן קרא דאותו ואת בנו דוקא במוקדשים א״כ לא הוה דרשינן או לרבות כלאים אלא הוה מוקמינן לדרשא אחריתי.
ואמר רבאא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש״יב ז״לג משה כשבים ושה עזים, מדלא כתיב שה כשבים ועזים. ולא משמע הכי בפ׳ מרובה, דגרסינן התםד אלא כי איתמר דרבא לפדיון פטר חמור, כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי, ומקשינן ולר׳ אליעזר, דתנן ר׳ אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה, למאי הלכתא, אמר לך ר׳ אליעזר כי אתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא, ודלא כר׳ יהושע, דאי ר׳ יהושע משור שה כשבים נפקא עד שיהא אביו כשב ואמו כשבה. ובמסכת בכורות בסוף פרק קמאה מייתינן עלה דהא מתני׳ דאין פודין לא בעגל, מתני׳ מני בן בג בג היא, דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, מה להלן בפסח פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו, אלמא מפסח גמר. ומיהו התם גזירה שוה והכא בנין אבו.
והא דאמרינן שאני הכא דאמר קרא או לרבות את הכלאים. איכא למידקז דהא משור או כשב דרשינן להוציא את הכלאים כדאיתא בפרק השוחטח. איכא למימר התם כיון דלא כתיבא ביה מיעוטא וממילא נתרבה איצטריך רחמנא למעוטיה, שלרבותו לא היה צריך, אבל כאן שכתוב שה שמשמעו סתם להוציא את הכלאים כדרבא, למעטו אינו צריך, הא לא בא הכתוב אלא לרבותו.
א. בכי״פ וכי״ל כאן ולהלן: רבה. וכן בחידושי הרשב״א. וראה דק״ס אות ו.
ב. דברי רבינו בדיבור הבא יסודם בתוד״ה זה, עיי״ש.
ג. ד״ה אינו.
ד. ב״ק עח, א.
ה. יב, א.
ו. ראה תוס׳ שם המשך הדיון בזה.
ז. ראה תוד״ה או.
ח. לעיל לח, ב.
מה שנאמר בתורה בדין קללת אב ואם איש כי יקלל את אביו ואת אמו וגו׳ לא סוף דבר כשקלל את שניהם אלא כיון שקלל אחד מהם בשם בין בחייו בין לאחר מותו בעדים ובהתראה הרי זה נסקל:
גמ׳ קמ״ל דמחייב לחלק כו׳ דתניא איש אשר יקלל אביו ואמו כו׳ כצ״ל:
גמרא אלא לחנניה דלא מייתר ליה אותו כו׳ מיהו בנו אף על גב דלא מייתר לכ״ע דאצטריך למי שבנו כרוך אחריו מכל מקום משתמעי מיניה נמי לחלק דחד משמע ולאו דוקא בנו דה״ה בן נמי חד משמע כדמוכח מדברי התוס׳ לקמן ודו״ק:
תוס׳ בד״ה זה בנה אב כו׳ וע״ק דבאותו ואת בנו כו׳ נמעט טרפה מבנין אב כו׳ עכ״ל אבל מדנכתב בענין קדשים ליכא למעוטי טרפה דבכלאים שפיר קאמר אי מה קדשים כלאים לא כו׳ דאע״ג דשייך כלאים בולדות קדשים למאן דאמר במעי אמן הן קדושים מ״מ בגופן של קדשים לא שייך משא״כ טרפה דשייך בהוקדשה ואח״כ נטרפה וק״ל:
בא״ד לר״א דמתיר בכלאים בנין אב דרבא למאי הלכתא ולא קאמר כו׳ עכ״ל כצ״ל:
זה בנה אב, כלומר מן הכתוב ״שה כבשים ושה עזים״ (דברים יד, ד) למדנו בבנין אב: כל מקום בתורה שנאמר ״שה״, אינו אלא להוציא את הכלאים! ומשיבים, אמר קרא [המקרא] בענין אותו ואת בנו: ״שור או שה״ (ויקרא כב, כח), ״או״לרבות את הכלאים.
concerning the verse: “These are the animals that you may eat: An ox, a seh of sheep, and a seh of goats” (Deuteronomy 14:4), that this verse establishes a paradigm for other cases: Wherever the word seh is stated in the Torah, it serves only to exclude an animal of diverse kinds. The Hebrew word seh denotes either a sheep or a goat. The offspring of diverse kinds, which is neither a sheep nor a goat, does not qualify as a seh. The Gemara answers that with regard to a mother and its offspring, the verse states: “Whether it be a bull or a sheep” (Leviticus 22:28), and the “or” is superfluous there and serves to include the offspring of diverse kinds.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) הַאי אוֹ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק דס״דדְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא עַד דְּשָׁחֵיט שׁוֹר וּבְנוֹ שֶׂה וּבְנוֹ לָא מִיחַיַּיב קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן לְחַלֵּק מִבְּנוֹ נָפְקָא.

The Gemara challenges: This word “or” is necessary to separate the prohibitions, as it might enter your mind to say: One is not liable unless he slaughters both a bull and its offspring and a sheep and its offspring in a single day. Therefore, the word “or” teaches us that one is liable for slaughtering either type of animal with its offspring. The Gemara responds: Separating the prohibitions is derived from the use of the words “its offspring” instead of their offspring.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לחלק – לחייב על אחד מהם שישחוט או שור ובנו או שה ובנו.
בנו – דחד משמע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: והרי האי [אותו] ״או״ מיבעי ליה [צריך אותו] כדי לחלק, דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: עד דשחיט [ששוחט] גם שור ובנו וגם שה ובנו ביום אחד לא מיחייב [אינו חייב], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ״שור או שה״, שאם שחט או שור ובנו, או שה ובנו — חייב! ומשיבים: לחלק ולחייב על כל אחד מהם, מ״ואת בנו״ נפקא [יוצא], שלא נאמר ״ואת בניהם״.
The Gemara challenges: This word “or” is necessary to separate the prohibitions, as it might enter your mind to say: One is not liable unless he slaughters both a bull and its offspring and a sheep and its offspring in a single day. Therefore, the word “or” teaches us that one is liable for slaughtering either type of animal with its offspring. The Gemara responds: Separating the prohibitions is derived from the use of the words “its offspring” instead of their offspring.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא אִילּוּ נֶאֱמַר שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ הָיִיתִי אוֹמֵר עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ״ב:כ״ח} שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ מַאי לָאו מֵאוֹ נָפְקָא לֵיהּ לָא מֵאוֹתוֹ.

The Gemara challenges: But the word “or” is still necessary for that which is taught in a baraita: If it were stated: A bull, and a sheep, and its offspring you shall not slaughter in one day, I would say: One is not liable unless he slaughters a bull, and a sheep, and the offspring of one of them in a single day. Therefore, the verse states: “A bull or a sheep…it and its offspring” (Leviticus 22:28), to teach that one is liable even for slaughtering either of them and its offspring. What, is it not from the word “or” that the baraita derives this halakha? The Gemara responds: No, it is derived from the word “it,” and the offspring of diverse kinds are included in the prohibition due to the word “or.”
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שישחוט שור ושה ובנו – של א׳ מהם ת״ל שור או וגו׳.
מאי לאו מאו נפקא ליה – וה״ק אילו נאמר שור ושה ולא נאמר או הייתי אומר כו׳.
לא מאותו – נפקא ליה וה״ק אילו נאמר שור ושה ובנו ולא כתיב אותו ה״א עד דשחיט תרי ובריה דחד מינייהו ת״ל אותו ואת בנו חד אב וחד בן אבל או לכלאים אתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] ״או״ לחלק, לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: אילו נאמר רק ״שור ושה ובנו לא תשחטו ביום אחד״, הייתי אומר: אינו חייב עד שישחוט שור ושה ובנו של אחד מהם, לכך תלמוד לומר: ״שור או שה אותו ואת בנו״, שחייב גם אם שחט רק אחד מהם ובנו; מאי לאו [האם לא] מ״או״ נפקא ליה [יוצא לו] הלימוד הזה? ודוחים: לא, מ״אותו״ הוא נלמד, שאסור לשחוט אפילו אחד מהם ובנו, ומ״או״ למדנו לרבות כלאיים.
The Gemara challenges: But the word “or” is still necessary for that which is taught in a baraita: If it were stated: A bull, and a sheep, and its offspring you shall not slaughter in one day, I would say: One is not liable unless he slaughters a bull, and a sheep, and the offspring of one of them in a single day. Therefore, the verse states: “A bull or a sheep…it and its offspring” (Leviticus 22:28), to teach that one is liable even for slaughtering either of them and its offspring. What, is it not from the word “or” that the baraita derives this halakha? The Gemara responds: No, it is derived from the word “it,” and the offspring of diverse kinds are included in the prohibition due to the word “or.”
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָנִיחָא לְרַבָּנַן דִּמְיַיתַּר לְהוּ אוֹתוֹ אֶלָּא לַחֲנַנְיָה דְּלָא מְיַיתַּר לֵיהּ אוֹתוֹ לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא דְּסָבַר לַהּ כר׳כְּרַבִּי יוֹנָתָן.

The Gemara asks: This works out well according to the opinion of the Rabbis, cited further in the discussion, for whom the word “it” is superfluous and can be used for this derivation, leaving the word “or” available to include the offspring of diverse kinds; but according to the opinion of Ḥananya, for whom the word “it” is not superfluous, from where does he derive that one is to separate into two prohibitions slaughtering either a bull with its offspring or a sheep with its offspring? The Gemara answers that there is no need for a verse to separate them into two prohibitions, as Ḥananya holds in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הניחא לרבנן – לקמן בעי מאי חנניה ומאי רבנן.
כר׳ יונתן – דאמר אע״ג דלא כתיב או כמאן דכתיב או דמי וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני או האי או האי משמע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] שתובא להלן, דמייתר להו [שמיותר להם] ״אותו״ לחלק, ומ״או״ למדנו לרבות כלאיים. אלא לשיטת חנניה, דלא מייתר ליה [שלא מיותר לו] ״אותו״, לחלק ולחייב על כל אחד מהם, שור ובנו או שה ובנו, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לשיטתו, לחלק לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, מפני דסבר לה [שהוא סבור] כדעת ר׳ יונתן.
The Gemara asks: This works out well according to the opinion of the Rabbis, cited further in the discussion, for whom the word “it” is superfluous and can be used for this derivation, leaving the word “or” available to include the offspring of diverse kinds; but according to the opinion of Ḥananya, for whom the word “it” is not superfluous, from where does he derive that one is to separate into two prohibitions slaughtering either a bull with its offspring or a sheep with its offspring? The Gemara answers that there is no need for a verse to separate them into two prohibitions, as Ḥananya holds in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דְּתַנְיָא {ויקרא כ׳:ט׳} אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ וְאִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא כ׳:ט׳} אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל אָבִיו קִלֵּל אִמּוֹ קִלֵּל דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

As it is taught in a baraita: From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed, his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, “cursed” is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yoshiya maintains that conjunctions are interpreted strictly unless the verse indicates otherwise.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא אביו קילל אמו קילל כו׳ כתיב כי איש איש אשר יקלל את אביו וגו׳ וכתיב אביו ואמו קילל. כלומר הרי קללה תכף לאב וקללה תכף לאם ואם מקלל אב בלא אם ואם בלא אב חייב ואם לאו בהא טעם לא היה חייב עד שיקללם יחד:
דתניא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא – קלל שניהם אחד מהם מנין.
ת״ל – בסיפיה אביו ואמו קלל.
אביו קלל ואמו קלל – כלומר בתחלת המקרא סמך קללה לאביו ובסוף המקרא סמך קללה לאמו למימרא דאו האי או האי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתניא [ששנויה ברייתא] לענין אחר: ״איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת״ (ויקרא כ, ט), אין לי שחייב אלא מי שקילל את אביו וגם את אמו, אבל אם קילל אביו שלא (ולא) אמו, או אמו שלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: ״אביו ואמו קלל דמיו בו״, לומר: אביו קלל — חייב, אמו קלל — חייב, אלו דברי ר׳ יאשיה.
As it is taught in a baraita: From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed, his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, “cursed” is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yoshiya maintains that conjunctions are interpreted strictly unless the verse indicates otherwise.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ר׳רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב יַחְדָּו.

Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own, unless the verse specifies that one is liable only if he curses both together. An example of a verse where the Torah specifies that the halakha applies only to the two elements in conjunction is: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10). According to Rabbi Yonatan, had the verse stated with regard to a mother and its offspring: A bull and a sheep, and not: A bull or a sheep, one would still be liable for slaughtering each with its own offspring independently. Therefore, the word “or” is superfluous, and is utilized by Ḥananya, who agrees with the opinion of Rabbi Yonatan, to include the offspring of diverse kinds in this prohibition.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יונתן אמר משמע נמי אחד אחד בפ״ע עד שיפרט לך הכתוב יחדו דכתיב1 (אביו ואמו קלל) יחדו הכא נמי אי הוה כתיב שור ושה אותו ואת בנו משמע נמי אחד אחד בפ״ע ולא צריך או לחלק. נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים כלומר נוהג באם ואינו נוהג באב. בנקבות ולא בזכרים כלומר דאי נטל אב מעל הבנים אינו חייב. שכן לא עשה מזומן כו׳ דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך בדרך ולא במזומן כגון תרנגולת ואווזים:
1. נראה דט״ס הוא וצ״ל דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו.
ר׳ יונתן אומר – אביו ואמו משמע נמי או האי או האי וסיפיה דקרא לדרשא אחרינא להביא את המקלל לאחר מיתה שחייב.
בפני עצמו – כלומר או זה או זה.
עד שיפרוט לך הכתוב יחדו – וא״ת ולר׳ יאשיה אמאי כתיב קרא (דברים כב) יחדו בלא תחרוש וי״ל דאיצטריך דה״א דאסור אע״פ שאינם קשורים וכן גבי לבישת כלאים אי לא כתיב יחדו ה״א דאפי׳ מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים לא ילבש אע״פ שאינם תפורים יחד דמיחדו דרשינן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור ור׳ יונתן לא משום דפרט הכתוב יחדו בהני דריש דהא אצטריך כדפי׳ אלא מסברא דנפשיה קאמר הכי ולהכי לא קאמר כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כא:) כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה עד שיפרוט כו׳ דהא אצטריך כדפי׳ אלא מסברא דנפשיה כו׳ עכ״ל ואע״ג דאצטריך לר׳ יונתן יחדיו דלא נימא כל אחד בפני עצמו הני דרשות נמי משתמע מניה דלא מקרי יחדיו אלא בכה״ג וק״ל:
ר׳ יונתן אומר: לא הוצרכנו לכך, אלא בכל מקום שנאמר ״ואת״ משמע גם שניהם כאחד, ומשמע גם כל אחד בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב ״יחדו״, לומר: דווקא שניהם יחד. ולשיטת ר׳ יונתן נמצא שלענין אותו ואת בנו, גם אם היה הכתוב אומר ״ושור ושה״ ולא ״שור או שה״, היינו למדים לחלק ולחייב על כל אחד מהם, ואם כן ״או״ מיותר לרבות את הכלאיים. וכשיטה זו הולך חנניה.
Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own, unless the verse specifies that one is liable only if he curses both together. An example of a verse where the Torah specifies that the halakha applies only to the two elements in conjunction is: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10). According to Rabbi Yonatan, had the verse stated with regard to a mother and its offspring: A bull and a sheep, and not: A bull or a sheep, one would still be liable for slaughtering each with its own offspring independently. Therefore, the word “or” is superfluous, and is utilized by Ḥananya, who agrees with the opinion of Rabbi Yonatan, to include the offspring of diverse kinds in this prohibition.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי חֲנַנְיָה וּמַאי רַבָּנַן דְּתַנְיָא אאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים חֲנַנְיָה אוֹמֵר נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת.

The Gemara asks: What is the opinion of Ḥananya, and what is the opinion of the Rabbis that were mentioned earlier? Their opinions are elucidated as it is taught in a baraita: Despite the fact that the verse is written in the masculine form, the prohibition against slaughtering itself and its offspring in a single day applies to females, i.e., to a mother and its offspring, but it does not apply to males, i.e., a male animal and its offspring. Ḥananya says: It applies both to males and to females.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בנקבות – האם ובנה.
ואינו נוהג בזכרים – דאין חוששין לזרע האב ואם שחט זכר מותר לשחוט בנו ובתו.
אותו ואת בנו נוהג בנקבות אבל לא בזכרים ר״ל שאסור לשחוט את האם עם הבן או עם הבת אבל אם נודע או נתברר אביהם של בן או של בת מותר לשחטו עמהם שאין חוששין לזרע האב יש מי שמחמיר בכך לומר שחוששין לזרע האב וראוי לחוש לדבריהם לאיסור אבל לא למלקות:
שלוח הקן נוהג בנקבות אבל לא בזכרים ר״ל שאם נמצא זכר רובץ על הקן פטור מלשלח כמו שיתבאר וכן שלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כגון יוני שובך ודומיהם אבל לא במזומן כגון אווזין ותרנגולין ויונים שקננו בבית אבל דין אותו ואת בנו נוהג בכל בהמה בין במזומנת בין שאינה מזומנת כגון שור הבר והדומים לו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א הזכרנו את שיטת חנניה וחכמים. ומבררים: מאי [מהי] שיטת חנניה ומאי רבנן [ומהי שיטת חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, כלומר, באם ובנה, ואינו נוהג בזכרים, שאין איסור לשחוט אב ובנו ביום אחד. חנניה אומר: איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.
The Gemara asks: What is the opinion of Ḥananya, and what is the opinion of the Rabbis that were mentioned earlier? Their opinions are elucidated as it is taught in a baraita: Despite the fact that the verse is written in the masculine form, the prohibition against slaughtering itself and its offspring in a single day applies to females, i.e., to a mother and its offspring, but it does not apply to males, i.e., a male animal and its offspring. Ḥananya says: It applies both to males and to females.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מ״טמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּתַנְיָא יָכוֹל יְהֵא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת וְדִין הוּא חִיֵּיב כָּאן וְחַיָּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.

The Gemara asks: What is the reasoning of the Rabbis, i.e., the first tanna? Their reasoning is as it is taught in a baraita: One might have thought that the prohibition against slaughtering a mother and its offspring would apply both to males and to females. But could one not derive this by logical inference, reaching the opposite conclusion: The Torah rendered one obligated here not to slaughter an animal and its offspring in a single day, and the Torah rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks not to seize them together, but to dispatch the mother. Just as when it rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks, the obligation applies to female birds but not to males, as the verse states: “And the mother sitting on the chicks” (Deuteronomy 22:6), so too, when it rendered one obligated here, with regard to an animal and its offspring, the obligation should apply to female animals, but not to males.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באם על הבנים – שלוח הקן שהוזהר (דברים כב) שלא ליקח שניהם.
בנקבות – דכתיב (שם) והאם רובצת ולא האב רובץ.
מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים – דאם דקרא משמע ליה דוקא ולא משום שאורחה להיות רובצת מדכתיב (דברים כב) שלח תשלח את האם דה״ל למכתב שלח תשלחנה כיון דכתיב כבר לא תקח האם לכך משמע ליה דוקא.
גמרא. ת״ר יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים. שאם ברור לנו שזה השור או הכבש הוא אבי זה הבן או הבת, אם שחטנוהו היום נאסר לשחוט בנו היום. אינו נוהג אלא בנקבות. דכתי׳ לא תקח האם על הבנים, ולא כתי׳ לא תקח האב. מזומן כשאינו מזומן. דכתי׳ כי יקרא, פרט למזומן. אותו, אחד ולא שנים. ואכתי לא ידעינן באי זה מהן נוהג, או באב לבדו או באם לבדה, לכך אמ׳ אחר שחילק הכתו׳ שאינו נוהג אלא באחד מהם, יש בדין לזכות. כלומ׳ ראוי הוא שנלמוד משלוח הקן. ואם נפשך לומ׳. שתרצה להקשות הא אותו כתי׳, דמשמע יותר בזכרים מבנקבות. הרי הוא אומ׳ בנו. ומאותו דרשינן לחלק, דאע״ג דכתי׳ ושור או שה, סד״א שור ושה ובן אחד מהן, קמ״ל אותו, דאפי׳ בשור ובנו לבדו מיחייב, וכן בשה ובנו לבדו מיחייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול יהא איסור אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים ובין בנקבות? ולכאורה דין הוא, אפשר ללמוד דבר זה מסברה, ממצוה דומה: חייב כאן באותו ואת בנו, וחייב באיסור לקיחת אם על הבנים, כלומר, במצות שילוח הקן; מה כשחייב באם על הבנים — חייב בנקבות ולא בזכרים, שהרי נאמר ״והאם רובצת על האפרוחים״ (דברים כב, ו), אף כשחייב כאן, באותו ואת בנו — הרי זה בנקבות ולא בזכרים.
The Gemara asks: What is the reasoning of the Rabbis, i.e., the first tanna? Their reasoning is as it is taught in a baraita: One might have thought that the prohibition against slaughtering a mother and its offspring would apply both to males and to females. But could one not derive this by logical inference, reaching the opposite conclusion: The Torah rendered one obligated here not to slaughter an animal and its offspring in a single day, and the Torah rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks not to seize them together, but to dispatch the mother. Just as when it rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks, the obligation applies to female birds but not to males, as the verse states: “And the mother sitting on the chicks” (Deuteronomy 22:6), so too, when it rendered one obligated here, with regard to an animal and its offspring, the obligation should apply to female animals, but not to males.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּאֵם עַל הַבָּנִים שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן תֹּאמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.

One may respond: No, if you say that this is so with regard to a mother bird with its chicks, for which the Torah did not render prepared ones equivalent to unprepared ones, as the obligation to dispatch the mother bird applies only where one happens to encounter a mother bird with its chicks spontaneously, but not to ones that he keeps in his property, shall you also say that this is so with regard to the prohibition of an animal itself and its offspring, for which the Torah rendered prepared ones equivalent to unprepared ones, prohibiting an animal and its offspring even if they are prepared? If so, the prohibition against slaughtering an animal and its offspring should apply to both males and females.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא עשה בה מזומן – דתניא (לקמן דף קלט:) כי יקרא פרט למזומן כלומר עוף שלו אינו חייב בשילוח.
תאמר באותו ואת בנו כו׳ – והואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם.
תאמר באותו ואת בנו שעשה בו הכתוב מזומן כשאינו מזומן. פירוש ובלבד שיהא מין בהמה, אבל בחיה ובעוף אינו נוהג, וכדתניא [בתוספתא] שור ולא חיה, שה ולא עוף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא שיש לדחות: לא, אם אמרת באם על הבנים, שהוא נוהג רק באם, מפני שהקל במצוה זו, שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן, שאין חובה זו אלא כשהוא מוצא באקראי אם על הבנים, ולא בקן שבביתו — תאמר כן באותו ואת בנו, שהחמיר בו יותר, ועשה בו מזומן כשאינו מזומן? ואם כן הדין נותן שינהג בזכרים ובנקבות!
One may respond: No, if you say that this is so with regard to a mother bird with its chicks, for which the Torah did not render prepared ones equivalent to unprepared ones, as the obligation to dispatch the mother bird applies only where one happens to encounter a mother bird with its chicks spontaneously, but not to ones that he keeps in his property, shall you also say that this is so with regard to the prohibition of an animal itself and its offspring, for which the Torah rendered prepared ones equivalent to unprepared ones, prohibiting an animal and its offspring even if they are prepared? If so, the prohibition against slaughtering an animal and its offspring should apply to both males and females.
רי״ףרש״ירשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אוֹתוֹ א׳אֶחָד וְלֹא ב׳שְׁנַיִם אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב זָכִיתִי לְדִין חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.

Therefore, the verse states: “A bull or a sheep, it and its offspring” (Leviticus 22:28). The superfluous word “it” indicates that this applies to only one parent, but not to two. The baraita continues: After the verse separated the parents, rendering the prohibition applicable to only one of them, I merited returning to the logical inference mentioned earlier: The Torah rendered one obligated here not to slaughter an animal and its offspring in a single day, and the Torah rendered one obligated to dispatch the mother with regard to a mother bird with its chicks. Just as when it rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks, the obligation applies to females but not to males, so too, when it rendered one obligated here, the obligation applies to females but not to males.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אותו אחד ולא שנים כלומר באחד נוהג ולא בשנים – וכי תימא אותו זכר משמע כלומר אב ובנו ולא אם ובנה:
אותו אחד ולא שנים – באחד הוא נוהג ולא בשנים. ומעתה שחלק הכתוב וא״א לומר שינהוג בשניהם אלא או בזכרים או בנקבות.
זכיתי לדין – מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באי זו ינהוג דהשתא ליכא למיפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים ומה לי נקבות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כן תלמוד לומר: ״ושור או שה אותו ואת בנו״ (ויקרא כב, כח), והמלה ״אותו״ שהיא מיותרת, באה לומר: באחד מן ההורים מדובר, בזכר או בנקבה, ולא בשנים. וממשיכה הברייתא: מעתה, אחר שחלק הכתוב בדין אותו ואת בנו, והבהיר כי דווקא באחד מדובר, בזכרים או בנקבות — זכיתי לחזור ולדין (לדון) כפי שהייתי סבור מתחילה: חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבניםבנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאןבנקבות ולא בזכרים.
Therefore, the verse states: “A bull or a sheep, it and its offspring” (Leviticus 22:28). The superfluous word “it” indicates that this applies to only one parent, but not to two. The baraita continues: After the verse separated the parents, rendering the prohibition applicable to only one of them, I merited returning to the logical inference mentioned earlier: The Torah rendered one obligated here not to slaughter an animal and its offspring in a single day, and the Torah rendered one obligated to dispatch the mother with regard to a mother bird with its chicks. Just as when it rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks, the obligation applies to females but not to males, so too, when it rendered one obligated here, the obligation applies to females but not to males.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר בְּנוֹ מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.

And if it is your wish to say that one can refute this, that refutation can be countered by the following derivation: The verse states: “It and its offspring” (Leviticus 22:28), indicating that this applies to that parent whose offspring clings to it. This serves to exclude the male parent, whose offspring does not cling to it.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם נפשך לומר – ולהשיב תשובה על דין זה יש לי טעם אחר הרי הוא אומר בנו משמע שנראה לו כבן.
שכרוך – ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחר האם.
מי שבנו כרוך אחריו – וא״ת א״כ ל״ל דמייתר קרא גבי שלוח הקן נילף ק״ו מאותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן ויש לומר דאי לאו דחזינן בשלוח הקן דאם דוקא לא הוי דרשינן באותו ואת בנו שבנו כרוך אחריו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם נפשך (רצונך) לומר ולטעון טענה כנגד זה — על כך יש להשיב: נאמר ״אותו ואת בנו״מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.
And if it is your wish to say that one can refute this, that refutation can be countered by the following derivation: The verse states: “It and its offspring” (Leviticus 22:28), indicating that this applies to that parent whose offspring clings to it. This serves to exclude the male parent, whose offspring does not cling to it.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מָה אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וְכִי תֵּימָא אוֹתוֹ זָכָר מַשְׁמַע הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנוֹ מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו

The Gemara asks: To what possible refutation is the expression: If it is your wish to say, referring? The Gemara explains that the possible refutation is: And if you would say that the word “it,” in the verse denotes a male, as it is expressed in the masculine gender in the Hebrew, the response is that the verse also states “its offspring” in that verse, indicating that this applies to that parent whose offspring clings to it. This serves to exclude the male parent, whose offspring does not cling to it.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אם נפשך לומר – מה היה לו להשיב על בנין אב הראשון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מה כוונת ״אם נפשך לומר״? מה אפשר היה לומר כדי לסתור את הדברים? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] ״אותו״ לשון זכר משמע, על כך יש להשיב: הרי הוא אומר ״בנו״ — לומר מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.
The Gemara asks: To what possible refutation is the expression: If it is your wish to say, referring? The Gemara explains that the possible refutation is: And if you would say that the word “it,” in the verse denotes a male, as it is expressed in the masculine gender in the Hebrew, the response is that the verse also states “its offspring” in that verse, indicating that this applies to that parent whose offspring clings to it. This serves to exclude the male parent, whose offspring does not cling to it.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין עח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין עח: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין עח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין עח:, רש"י חולין עח:, תוספות חולין עח:, ר"י מלוניל חולין עח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין עח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין עח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין עח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין עח:, מהרש"א חידושי הלכות חולין עח:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין עח:

Chulin 78b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 78b, Rif by Bavli Chulin 78b, Attributed to R. Gershom Chulin 78b, Rashi Chulin 78b, Tosafot Chulin 78b, Ri MiLunel Chulin 78b, Ramban Chulin 78b, Rashba Chulin 78b, Meiri Chulin 78b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 78b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 78b, Steinsaltz Commentary Chulin 78b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144