(1) 
גּוֹעָה וְהֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בְּאׇזְנָהּ הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס אֲמַר לְהוּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַבָּא לְאֹזוֹזֵי אוּנֵּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שאינו דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה.
גּוֹעָה וְהֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בְּאׇזְנָהּ הֲרֵי זֶה פִּירְכּוּס אֲמַר לְהוּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ לְאַבָּא לְאֹזוֹזֵי אוּנֵּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שאינו דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה.If the animal lows, or excreted excrement, or wiggled its ear during the slaughter, that is a convulsion, and the slaughter renders eating the flesh of the animal permitted. Shmuel said to them: Is it necessary according to Abba, i.e., Rav, for the animal to move its ears during the slaughter, which requires a considerable life force? As I say: Any movements of the animal that are not matters that the death of the animal engenders are convulsions sufficient to render the slaughter valid.
1. רבה: גא , גלג , גצד , גצה , גקיט , כ״י פריס . כ״י א , גקמד , דפוסים: ״רבא״.
גועה והטילה ריעי כו׳ – כלומר אם עושה אחת משלשתן:
איצטריכא ליה לאבא – כלומר אבא זהו רב והכי קאמר ליה איצטריכא ליה לרב לאוזוזי אוני. כלומר שלא תהא כשרה עד שתזוז אודניה:
אמר להו שאני אומר כל שאינו עושה דברים כו׳ – כלומר כל שאינה עושה דברים של חיות אלא עושה דברים שהמיתה עושה טרפה:
גועה והטילה ריעי – או זה או זה. גועה צועקת כמו אם יגעה שור על בלילו (איוב ו).
לאבא – לרב הוה קרי ליה שמואל הכי משום כבוד.
לאזוזי אוני – לפרכס האוזן בתמיה דפירכוס חיות גדול הוא זה. אזוזי לשון מזיזין אותו ממקומו (אבות פ״ג מי״ז).
שאני אומר – שאינה צריכה כל כך אלא כל פירכוס שמסוכנת מפרכסת שאינה עושה דבר שהוא הוצאת נפש הוי פירכוס כדלקמן.
גועה או הטילה ריעי וכשכשה באזנה ה״ז פירכוס – אפילו לר״ג דמחמיר ובעי פירכוס יד ורגל חשיב האי פירכוס ולהכי פריך שפיר מברייתא דקתני בסמוך גועה והטילה ריעי אין זה פירכוס ושמואל דאמר איצטריך ליה לאבא אזוזי אוני סבר כרבנן דאמרי או יד או רגל ולהכי פריך עליה דרב ענן דמפרש מילתיה דשמואל תנינא דפשיטא דאליבא דרבנן פשוטה וכפפה ה״ז פירכוס כפופה ופשטה לא הוי פירכוס.
אצטריך ליה לאבא – פי׳ בקונטר׳ דשמואל הוה קרי הכי לרב בלשון כבוד ובערוך פירש שכך שמו ורב היו קורין אותו על שם חשיבותו כמו דבכל דוכתי הוו קרו ליה רבי לר׳ יהודה הנשיא ושמואל שהיה חבירו היה קורהו בשמו וכן לקמן אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום ובערבי פסחים (פסחים דף קיט:) גבי גוזלייא וארזילייא לאבא ובפרק כל גגות (עירובין דף צד.) אי קפיד אבא קטרו ביה המיינא ובפירוש משמע סוף פרק ראשית הגז (לקמן דף קלז:) דאמר רבי יוחנן לאיסי מאן ריש סדרא בבבל א״ל אבא אריכא וכעס עליו ר׳ יוחנן על שקראו כן משמע בהדיא דאבא לאו לשון חשיבות ומיהו ממה שהיה קורהו בשמו לחודיה לא היה כועס אי לאו משום דאמר אריכא שזהו לשון גנאי דר׳ יוחנן גופיה היה קורהו אבא בפרק כסוי הדם (לקמן פד.) אבא ממשפחת בריאים הוה אע״פ שרב היה חשוב הרבה מר׳ יוחנן מיהו על רב המנונא דאמר בפ׳ יה״כ (יומא דף פז.) קא אזיל אבא למיקטל גברא קשה שהיה תלמידו וקורהו בשמו ואמר בחלק (סנהדרין ק.) מפני מה היה נענש גחזי מפני שקורהו לרבו בשמו ולפירוש הקונט׳ דאבא לשון חשיבות ניחא.
הרב אלפסי ז״ל לא כתב גועה והטילה רעי. ומדינא דגמרא גועה דעבי קלא והטילה רעי במתרזת הרי זה פרכוס. ואולי עלה בדעת הרב ז״ל כיון דאמ׳ רבא הלכתא כי האי מתני׳, אלמא (אין) [דאין] פרכוס אלא פרכוס (במתני׳) [דמתני׳] זו. ואם היתרא ידה פשטה והחזירה הרי זה פרכוס. ופרכוס דיד ורגל מתחזי מדינא דגמרא אפילו בתחלת שחיטה, דהא זינוק קיל מרבן גמליאל דאמר עד שתפרכס ביד וברגל, וכיון דזינוק מהני בתחלת שחיטה כל שכן פרכוס דיד ורגל, אבל פרכוס דיד או דרגל (ו)לא מהני אלא בסוף שחיטה, אע״ג דזינוק לר׳ אליעזר מהני אפילו בתחילת שחיטה, נהי דאליבא דר׳ אליעזר עדיף זינוק מפרכוס דיד או דרגל אבל לרבנן עדיף פרכוס דיד או דרגל מזינוק. והיינו דקא תנו רבנן עד שתפרכס וכו׳.
גועה. פי׳, צועקת בשעת שחיטה. או שהטילה רעי, או שכשכשה באוזניה, הרי זה פירכוס. מותיב רב יוסף, אומר היה ר׳ מאיר גועה בשעת שחיטה, אין זה פירכוס, ר׳ אלעזר בר׳ יוסי אומ׳ משמו אפי׳ הטילה רעי וכשכשה בזנבה, אין זה פירכוס. קשיא רעי ארעי, קשיא גועה אגועה. גועה אגועה לא קשיא, הא דציל קלה הא דעמי קלה. רעי ארעי נמי לא קשיא כאן בשותתת, כאן במתרזת.
אמ׳ רב חסדא פירכוס שאמרו, באמצע שחיטה, לאפוקי תחלת שחיטה דלא. פי׳, אע״פ שפרכסה בשעת שחיטה בתחלתה, אם לא פירכסה גם באמצע שחיטה, אינו חשוב פירכוס.
ורב נחמן בר יצחק אמ׳ פירכוס שאמרו, בתחלת שחיטה. פי׳, ואע״פ שלא פירכסה אלא בתחלת שחיטה ובאמצע שחיטה לא פירכסה, הוי פירכוס. ואמ׳ רב נחמן בר יצחק מנא אמינא לה, דתנן אמ׳ ר׳ שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם, כשרה, שזינקה, כמדת ר׳ אליעזר, ואמ׳ שמואל כותלי בית השחיטה שנינו. אי אמרת בשלמא בתחלת שחיטה, שפיר, אלא אי אמרת באמצע שחיטה אבל בתחלת שחיטה לא, דילמא בתחלת שחיטה זינקה.
רבא אמ׳ פירכוס שאמרו, בסוף שחיטה. ואמ׳ רבא מנא אמינא לה, דתניא שור
תד״ה גועה כו׳ אפי׳ לר״ג כו׳ ולהכי פריך שפיר מברייתא כו׳ עכ״ל דע״כ ההיא ברייתא כר״ג אתיא ולא כרבנן דהא הך ברייתא קתני כשכשה בזנבה אין זה פירכוס ורבנן ס״ל במתני׳ דכשכוש זנב הוי פירכוס:
בא״ד ולהכי פריך עליה דרב ענן דמפרש מלתיה דשמואל תנינא כו׳ עכ״ל אבל ממלתיה דרב ענן גופיה ליכא לאוכחי דאימא נמי לר״ג דבעי יד ורגל קאמר דהך יד בעי כפופה אבל הרגל בין כפופה בין פשוטה סגי וק״ל:
גועה, או הטילה ריעי, או כשכשה באזנה בשעת שחיטה — הרי זה פירכוס, ושחיטתה מתירתה. אמר להו [להם] שמואל: אצטריכא ליה [הוצרך לו] לאבא (לרב) לאזוזי אוני [להזיז את האזניים] כדי שייקרא הדבר פירכוס? שאני אומר: כל דבר שהבהמה עושה בשעת השחיטה שאינו דברים שהמיתה עושה — הרי זה סימן חיים.
If the animal lows, or excreted excrement, or wiggled its ear during the slaughter, that is a convulsion, and the slaughter renders eating the flesh of the animal permitted. Shmuel said to them: Is it necessary according to Abba, i.e., Rav, for the animal to move its ears during the slaughter, which requires a considerable life force? As I say: Any movements of the animal that are not matters that the death of the animal engenders are convulsions sufficient to render the slaughter valid.
הכל
(2) מַאי נִינְהוּ דְּבָרִים שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשָׂה אָמַר רַב עָנָן לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל אהָיְתָה יָדָהּ כְּפוּפָה וּפְשָׁטַתָּה דָּבָר שֶׁהַמֵּיתָה עוֹשֶׂה פְּשׁוּטָה וכפפה דְּבָרִים שֶׁאֵין הַמֵּיתָה עוֹשָׂה.
The Gemara asks: What are matters that the death of the animal engenders? Rav Anan said: This was explained to me from Master Shmuel himself: If the animal’s foreleg was bent, and the animal straightened it, that is a matter that the death of the animal engenders. But if its foreleg was straight and the animal bent it, that is among the matters that the death of the animal does not engender and is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.
The Gemara asks: What are matters that the death of the animal engenders? Rav Anan said: This was explained to me from Master Shmuel himself: If the animal’s foreleg was bent, and the animal straightened it, that is a matter that the death of the animal engenders. But if its foreleg was straight and the animal bent it, that is among the matters that the death of the animal does not engender and is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.
ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים שהמיתה עושה? אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר [לי נתפרש הדבר ממנו מהחכם] שמואל עצמו: היתה ידה כפופה ופשטתה — הרי זה דבר שהמיתה עושה, אם היתה ידה פשוטה וכפפה אותה — הרי זה דברים שאין המיתה עושה, והוא פירכוס.
The Gemara asks: What are matters that the death of the animal engenders? Rav Anan said: This was explained to me from Master Shmuel himself: If the animal’s foreleg was bent, and the animal straightened it, that is a matter that the death of the animal engenders. But if its foreleg was straight and the animal bent it, that is among the matters that the death of the animal does not engender and is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.
הכל
(3) מַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ הָא הֶחְזִירָה כְּשֵׁרָה.
The Gemara asks: What is Shmuel teaching us with that statement? We already learn in the mishna: The slaughter of a small animal that during its slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is nothing other than part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. But one may infer that if the animal does restore its foreleg to the bent position, that indicates life and the slaughter is valid.
The Gemara asks: What is Shmuel teaching us with that statement? We already learn in the mishna: The slaughter of a small animal that during its slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is nothing other than part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. But one may infer that if the animal does restore its foreleg to the bent position, that indicates life and the slaughter is valid.
פשטה ידה והחזירה או אף שהיתה פשוטה וכפפתה לצד עצמה הרי זה פרכוס ורגלה אפי׳ פשטתו ולא כפפתו הרי זה פרכוס ובבהמה גסה אפי׳ פשטה ולא החזירה ואפי׳ בידה הרי זה פרכוס כמו שביארנו במשנה:
כשכוש זנב או הטלת רעי דרך התרזה הרי זה פרכוס כמו שביארנו אף בדקה ואין צריך לומר בכשכוש האוזן ויש חולקין בכשכוש זנב אבל יציאת רעי מאליו בשותת אין זה פרכוס היתה גועה וצועקת אם בקול רם הרי זה פרכוס ואם בקול נמוך אין זה פרכוס ופרכוס זה שאנו מצריכין אינו מועיל אלא אם כן הוא אחר גמר שחיטה אבל קודם לכן אפי׳ סמוך לגמר שחיטה אינו מועיל כלל עוף אין אנו צריכין בו לפרכוס גדול אלא בפרכוס כל שהוא דיו אפי׳ לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו כשר וחיה גסה התבאר במסכת ע״ז שדינה כבהמה דקה לענין פרכוס וכבר ביארנו שכל מה שאנו צריכים בענין פרכוס אינו אלא במסוכנים אבל בבריאים בין בבהמה בין בחלה ועוף אין מחזרין אחר הפרכוס כלל:
ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] בזאת? הרי כבר תנינא [שנינו דבר זה במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש; ונדייק מכאן: הא [הרי] אם החזירה את ידה — כשרה!
The Gemara asks: What is Shmuel teaching us with that statement? We already learn in the mishna: The slaughter of a small animal that during its slaughter extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is nothing other than part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. But one may infer that if the animal does restore its foreleg to the bent position, that indicates life and the slaughter is valid.
הכל
(4) אִי ממתני׳ מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא דְּכַיְיפָה וּפָשְׁטָה וַהֲדַר כָּיְיפָה לַהּ אֲבָל פְּשׁוּטָה וּכְפָפַתָּה לָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara answers: If the halakha is learned from the mishna alone, I would say that it is specifically in a case where the animal’s foreleg had been bent, and the animal now straightens it and then bends it, that the slaughter is valid. But if the foreleg had been straight and the animal bent it, the slaughter is not valid. Therefore, Shmuel teaches us that if its foreleg was straight and the animal bent it; that is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.
The Gemara answers: If the halakha is learned from the mishna alone, I would say that it is specifically in a case where the animal’s foreleg had been bent, and the animal now straightens it and then bends it, that the slaughter is valid. But if the foreleg had been straight and the animal bent it, the slaughter is not valid. Therefore, Shmuel teaches us that if its foreleg was straight and the animal bent it; that is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.
אי ממתניתין הוה אמינא דוקא דכייפא כו׳ – כלומר דמשמע בהמה דקה שפשטה ידה והחזירה. כלומר שהיתה כפופה ופשטה ואח״כ החזירה אבל פשוטה וכפפתה אימא לא ליהוי כשרה קמ״ל:
אי – מדוקיא דמתניתין הוה גמרינן לה כדקדייקת הא החזירה כשרה משמע שפשטתה מכפיפותה והחזירה.
אבל פשוטה – מעיקרא וכפפתה לא.
קמ״ל – דהיכא דהויא פשוטה מעיקרא וכפפתה הוי פירכוס.
ומשיבים: אי ממתניתין [אם ממשנתנו בלבד], הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה לה [שכפפה ופשטה אותה וחזרה וכפפה אותה] הריהי כשרה, אבל פשוטה מתחילה וכפפתה — לא נחשב הדבר לסימן חיות, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמואל שזה לבדו מספיק.
The Gemara answers: If the halakha is learned from the mishna alone, I would say that it is specifically in a case where the animal’s foreleg had been bent, and the animal now straightens it and then bends it, that the slaughter is valid. But if the foreleg had been straight and the animal bent it, the slaughter is not valid. Therefore, Shmuel teaches us that if its foreleg was straight and the animal bent it; that is a convulsion sufficient to render the slaughter valid.
הכל
(5) מֵיתִיבִי ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר הָיָה ר״מ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר גּוֹעָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אֵין זֶה פִּירְכּוּס ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ אֲפִילּוּ הֵטִילָה רֶיעִי וְכִשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ אֵין זֶה פִּירְכּוּס קַשְׁיָא גּוֹעָה אַגּוֹעָה קַשְׁיָא רֶיעִי אַרֶיעִי.
The Gemara raises an objection from a baraita to Rav’s statement cited earlier. Rabbi Yosei says that Rabbi Meir would say: If an animal lows during its slaughter, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, says in the name of Rabbi Yosei: Even if the animal excreted excrement or wagged its tail, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. The Gemara now clarifies: Rabbi Yosei’s statement in the baraita that if an animal lows it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal lows it is a convulsion. And Rabbi Elazar’s statement in the baraita that if an animal excreted excrement it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal excreted excrement it is a convulsion.
The Gemara raises an objection from a baraita to Rav’s statement cited earlier. Rabbi Yosei says that Rabbi Meir would say: If an animal lows during its slaughter, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, says in the name of Rabbi Yosei: Even if the animal excreted excrement or wagged its tail, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. The Gemara now clarifies: Rabbi Yosei’s statement in the baraita that if an animal lows it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal lows it is a convulsion. And Rabbi Elazar’s statement in the baraita that if an animal excreted excrement it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal excreted excrement it is a convulsion.
הא דתני ר׳ אלעזר ב״ר יוסי אומרא משמו של ר׳ יוסיב אפי׳ הטילה רעי וכשכשה בזנבה אינו פירכוס, פליגאג אמתני׳, ומתני׳ ר׳ מאיר היאד. והא דתניאה לקמן בשמעתיןו במתניתא דרבא ועוף אפי׳ לא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס, לאו למימרא דבבהמה לא הוי פרכוס, אלא משום דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא הייתי סבור שלא תעלה, אבל בבהמה כשכוש זנב פרכוס גדול הוא כסתם מתני׳.
א. בכי״י ליתא תיבות אלו.
ב. לפנינו בגמ׳: אומר משמו. [וראה רש״י ד״ה משמו, ורא״ה הובא בשטמ״ק].
ג. דברי רבינו הובאו בחידושי הרשב״א בשמו.
ד. וכ״כ הרא״ה שם.
ה. כ״ה בחידושי הר״ן להלן ע״ב ד״ה עוף, וראה שטמ״ק שם.
ו. ע״ב.
רבי אליעזר ברבי יוסי אומר משמו אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה אין זה פרכוס. והא דר׳ אליעזר ברבי יוסי פליגא אמתניתין דקתני עד שתכשכש בזבנו, ומתניתין ר׳ מאיר היא, וקיימא לן כסתם מתניתין דכשכוש זנב פירכוס הוא, ומתניתין דלקמן (חולין ל״ח:) דסמיך רבא עלה הכין תניא ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס, ועוף דנקט לאו דוקא, אלא לרבותא נקטינן דהייתי סבור דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא ולא הוי פרכוס, קא משמע לן, וכ״כ בבהמה, וכ״כ הרמב״ן ז״ל.
מיתיבי [מקשים] על דברי רב לעיל ממה ששנינו בברייתא: ר׳ יוסי אומר, היה ר׳ מאיר אומר: אם גועה בשעת שחיטה — אין זה פירכוס, ר׳ אלעזר בר׳ יוסי אומר משמו של ר׳ יוסי: אפילו הטילה ריעי או כשכשה בזנבה — אין זה פירכוס. אם כן, קשיא [קשה] מענין גועה על גועה, שאמר רב שהוא פירכוס, וכן קשיא [קשה] מהטלת ריעי על הטלת ריעי!
The Gemara raises an objection from a baraita to Rav’s statement cited earlier. Rabbi Yosei says that Rabbi Meir would say: If an animal lows during its slaughter, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, says in the name of Rabbi Yosei: Even if the animal excreted excrement or wagged its tail, that is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid. The Gemara now clarifies: Rabbi Yosei’s statement in the baraita that if an animal lows it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal lows it is a convulsion. And Rabbi Elazar’s statement in the baraita that if an animal excreted excrement it is not a convulsion sufficient to render the slaughter valid is difficult, as it contradicts the statement of Rav that if an animal excreted excrement it is a convulsion.
הכל
(6) גּוֹעָה אַגּוֹעָה לָא קַשְׁיָא הָא דְּעָבֵי קָלַהּ הָא דְּעָמֵי קָלַהּ רֶיעִי אַרֶיעִי נָמֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּשׁוֹתֶתֶת כָּאן בְּמַתְרֶזֶת.
The Gemara answers: The apparent contradiction between the opinion that when an animal lows it is a convulsion and the opinion that when an animal lows it is not a convulsion is not difficult. This opinion, that it is a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is rich and powerful, a clear indication of life; that opinion, that it is not a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is muted, which is not an indication of life. The apparent contradiction between the opinion that when an animal excreted excrement it is a convulsion and the opinion that when an animal excreted excrement it is not a convulsion is also not difficult. Here, the opinion that it is not a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement in a trickle. That is not an indication of life. There, the opinion that it is a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement with force. That is an indication of life.
The Gemara answers: The apparent contradiction between the opinion that when an animal lows it is a convulsion and the opinion that when an animal lows it is not a convulsion is not difficult. This opinion, that it is a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is rich and powerful, a clear indication of life; that opinion, that it is not a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is muted, which is not an indication of life. The apparent contradiction between the opinion that when an animal excreted excrement it is a convulsion and the opinion that when an animal excreted excrement it is not a convulsion is also not difficult. Here, the opinion that it is not a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement in a trickle. That is not an indication of life. There, the opinion that it is a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement with force. That is an indication of life.
הא דעבי קלא הא דעמי קלא – כלומר עבי קלא הרי זה פרכוס:
כאן בשותתת כו׳ – כלומר במתרזת הוי פרכוס אבל (במשתנת) [בשותתת] לא הוי פרכוס:
ערך שת
שת – א(חולין לח.) רעי ארעי לא קשיא כאן בשותת כאן במתרזת פי׳ רעי שותת יורד על ירכות של בהמה בלא כח כגון מי הגג הנמשכין ויורדין דרך הכותל.
ערך תרז
תרז – ב(בבא קמא נג) אכל חטים והתריז ומת פטור (בבא מציעא צ.) היתה אוכלת ומתרזת מהו משום דמעיל לה והא לא מעלו לה פי׳ משום שדוחקת הרוחות בבטנה משלחת זמוריה (חולין לח.) כאן בשותת כאן במתרזת פי׳ שהטילה ריעי כגון קילוח בכח הרוח (סוטה לו) ועומד בפניהן מיד נתרז פי׳ מיד מתחלחל ומתמלא בטנו רוח ומשלח זמורה. מתריזין מתוך פנקטיהון עיין ערך פנקט.
א. [טריפין, פליסען.]
ב. [איינען ווינד לאססען.]
הא – דאמר רב לעיל גועה הוי פירכוס.
דעבי קלה – שהיה קולה עבה וחזקה דודאי אתי מכח חיות.
דעמי קלה – כהה מתרגמינן עמיא (ויקרא יג).
שותתת – בסמוך.
מתרזת – למרחוק וחיות הוא זה.
ומשיבים: מענין גועה על ענין גועה לא קשיא [לא קשה]: הא דעבי קלה [זה שעבה, חזק קולה], הרי זה סימן חיות, שיש בה כח, הא דעמי קלה [זה שעמום קולה], אין זה סימן חיות. וכן מענין ריעי על ענין ריעי נמי [גם כן] לא קשיא [לא קשה]: כאן בשותתת ריעי אין זה סימן חיות, כאן במתרזת בכוח — הרי זה סימן חיות.
The Gemara answers: The apparent contradiction between the opinion that when an animal lows it is a convulsion and the opinion that when an animal lows it is not a convulsion is not difficult. This opinion, that it is a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is rich and powerful, a clear indication of life; that opinion, that it is not a convulsion, is referring to a case where the animal’s voice is muted, which is not an indication of life. The apparent contradiction between the opinion that when an animal excreted excrement it is a convulsion and the opinion that when an animal excreted excrement it is not a convulsion is also not difficult. Here, the opinion that it is not a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement in a trickle. That is not an indication of life. There, the opinion that it is a convulsion is referring to a case where the animal expels the excrement with force. That is an indication of life.
הכל
(7) אָמַר רַב חִסְדָּא פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ בבְּסוֹף שְׁחִיטָה מַאי בְּסוֹף שְׁחִיטָה בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה לְאַפּוֹקֵי תְּחִלַּת שְׁחִיטָה דְּלָא.
§ The Gemara continues its definition of convulsion that indicates life. Rav Ḥisda said: I was taught that the convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rav Ḥisda elaborates: What is the meaning of: At the conclusion of the act of slaughter? It means even in the midst of the slaughter. The Sages said that it must be at the conclusion of the slaughter only to exclude convulsions at the beginning of the act of slaughter, which are not an indication of life.
§ The Gemara continues its definition of convulsion that indicates life. Rav Ḥisda said: I was taught that the convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rav Ḥisda elaborates: What is the meaning of: At the conclusion of the act of slaughter? It means even in the midst of the slaughter. The Sages said that it must be at the conclusion of the slaughter only to exclude convulsions at the beginning of the act of slaughter, which are not an indication of life.
אמר רב חסדא פירכוס שאמרו – אני שמעתי בסוף שחיטה ואני מפרש מאי סוף ששמעתי אמצע שחיטה היא והאי דקרי ליה סוף לאפוקי אם בתחלת שחיטה פירכסה כיון דבאמצע שחיטה לא פירכסה לא הוי לה חיותא כי האי אסיר משום נטילת נשמה.
א ועוד בהגדרת הפירכוס, אמר רב חסדא: שמעתי מרבותי שפירכוס שאמרו שהוא סימן חיים. ומתירים בגללו את המסוכנת, הוא זה שאירע בסוף השחיטה. והוסיף רב חסדא, מאי [ומה פירוש] בסוף שחיטה? לא בסוף שחיטה ממש, אלא אפילו באמצע שחיטה, לאפוקי [להוציא] אם פרכסה רק בתחלת שחיטה, שלא מתירים אותה בגללו, מפני שסימן הוא שלא נותרה בה חיות עד גמר השחיטה.
§ The Gemara continues its definition of convulsion that indicates life. Rav Ḥisda said: I was taught that the convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rav Ḥisda elaborates: What is the meaning of: At the conclusion of the act of slaughter? It means even in the midst of the slaughter. The Sages said that it must be at the conclusion of the slaughter only to exclude convulsions at the beginning of the act of slaughter, which are not an indication of life.
הכל
(8) אָמַר רַב חִסְדָּא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחְזִירָה פְּסוּלָה אֵימַת אִילֵּימָא בְּסוֹף שְׁחִיטָה כֹּל היכי תֵּיחֵי וְתֵיזִיל אֶלָּא לָאו בְּאֶמְצַע שְׁחִיטָה.
Rav Ḥisda said: From where do I say that a convulsion in the midst of the act of slaughter is an indication of life? It is from the mishna, as we learned: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rav Ḥisda elaborates: When did the animal extend its foreleg but not restore it? If we say that it occurred at the conclusion of the slaughter, must the animal continue living for so extended a period that it restores its leg to its bent position after the slaughter is complete? Is the slaughter truly not valid otherwise? Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg in the middle of the slaughter? If so, then when it restores its leg as well, it is considered a convulsion that indicates life.
Rav Ḥisda said: From where do I say that a convulsion in the midst of the act of slaughter is an indication of life? It is from the mishna, as we learned: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rav Ḥisda elaborates: When did the animal extend its foreleg but not restore it? If we say that it occurred at the conclusion of the slaughter, must the animal continue living for so extended a period that it restores its leg to its bent position after the slaughter is complete? Is the slaughter truly not valid otherwise? Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg in the middle of the slaughter? If so, then when it restores its leg as well, it is considered a convulsion that indicates life.
מנא אמינא לה – דהאי סוף ששמעתי אמצע הוא.
אימת – פשטה ולא החזירה דאמרינן פסולה.
כל היכי תיחי ותיזיל – דלאחר ששחטה לא תסגי בפשיטת יד בלא כפיפה וחזרה בתמיה.
אילימא בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזיל – ומפרש רבינו תם דמדקתני שאינה אלא הוצאת נפש דייק דאטו מי לא חיתה הרבה אם לא הוציאה נפשה עד סוף שחיטה.
{שמעתא דפרכוס במסוכנת}
א״ר חסדא: מנא אמינא לה. דתנן (דף לז.): בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה [שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. הא החזירה, כשרה].1 אימת. אילימא בסוף שחיטה, כל היכי תיחי ותיזיל.
ה״ר שלמה ז״ל פי׳: כל היכי תיחי ותיזל, דלאחר שחיטה לא תסגי ליה בפשיטת יד בלא כפיפה.
וקשיא לן על הדין פירושא. אי הכי, למאי איצטריכא ליה דרב חסדא למיפשטה ממתני׳, ומאי דוקייה דקא דייק ממתני׳. והא לאו מדוקייא דמתני׳ אתיא ליה אלא מסברא דנפשיה, אי בסוף שחיטה כל היכי תיחי ותיזל.
אלא הפירוש הנכון כך הוא: דוקייה דרב חסדא, מדתנן שאינה אלא הוצאת נפש. ואם בסוף שחיטה היא מוציאה את נפשה, הלא די לה שגמרה שחיטתה מחיים קודם שתצא נפשה. אלא לאו באמצע שחיטה, והיא פסולה מפני שיצאה נפשה קודם גמר שחיטתה. הא החזירה, כשרה.
ודחי׳ רבא ואמר: לעולם בסוף שחיטה, וה״ק: כל שפשטה ידה ולא החזירה בסוף שחיטה, פסולה, שאני אומר, אין זה אלא הוצאת נפש דמעיקרא, שבידוע שנטלה נשמתה ממנה קודם לכן.
ומסוכנת שהיתה ידה פשוטה וכפפתה, לא נתברר בדברי הרי״ף ז״ל שהוא פרכוס. ונ״ל דהלכתא בהא כשמואל, ומוסיף הוא על דברי רב ואין רב חולק עליו בפירוש. ומדוקיא דמתניתא (דף לח:) דפסק רבא הלכתא כוותיה, נראין הדברים כשמואל, שאם כפפה ולא פשטה, אפי׳ ביד, כשרה.
1. כ״ז איננו בגירסת דברי רב חסדא לפנינו. ועיין בש״מ.
אימת אילימא בסוף שחיטה כולי האיא תיחי ותיזיל. פרש״י ז״לב דלאחר שחיטה לא תסגי בפשיטת יד בלא כפיפה. ואיכא דקשיא ליהג א״כ מאי מנא אמינא לה, מסברא דנפשיה אמרהד. ולאו מילתא היא, דמדלא סגי לה בפירכוס רבה דהיינו פישוט ידה, דייק רב חסדא דודאי באמצע שחיטה הוא, שאם היה בסוף שחיטה אי אפשר שלא יהא די לה בפישוט יד בלא כפיפהה. ואחריםו פירשוהז מסיפא דקתני שאינה אלא הוצאת נפשח בלבדט, ואי בסוף שחיטה ודאי דיה בהוצאת נפש, וכי לאחר גמר שחיטה לא תוציא נפשה, עד כמה תיחי ותיזיל. וזה הפירוש נראה נכון, אלא שאיןי לשוןכ הגמרא מסכים עמו, שאמרו הא החזירה כשרהל. ועוד שלא הביאו סיפא דמתני׳ בגמרא. ואפי׳ לדברי רש״י ז״ל אינו מחוור, שלא היה להם לומר הא החזירה כשרה. אלא ודאי מדיוקא דמתני׳ גמר לה, דאלו ממתני׳ הוה אמינא אפי׳ בסוף שחיטה פישוט יד לאו כלום הוא, ופרכוס כשכוש זנב וכיוצא בו ביד הוא, כגון שמפרכסת ביד והוא בסוף שחיטה, אלא מדקא שמעינן מדיוקא דמתני׳ שאין פרכוס ביד אלא חזרה, ש״מ שבאמצע שחיטה הוא, שאלו בסוף שחיטה אפילו בריאה שבבריאות אין לה חיות שתחזיר ידה. ורבא דחי ואמר שכל שלא ניטלה נפשה קודם לכן בסוף שחיטה עושה כן.
א. לפנינו בגמ׳ ובכי״י: כל היכי. וי״ג: כל הכי. וגירסת רבינו עדיפה.
ב. ד״ה כל היכי.
ג. בעל המאור (ח, א) עיי״ש.
ד. בשטמ״ק: קאמ׳.
ה. שתי תיבות אלו ליתא בכי״פ ושטמ״ק.
ו. ר״ת בתוד״ה אילימא.
ז. כי״פ: פירשו.
ח. מכאן עד ׳נפש׳ נשמט בכי״פ בטה״ד.
ט. תיבה זו ליתא בשטמ״ק.
י. בשטמ״ק: אבל אין.
כ. בכי״ל: שאין לומר שלשון וכו׳ [ונראה שהוא שיבוש].
ל. כ״ה בכי״מ, ראה דק״ס אות ע, ובכי״ו 120-123. ולפנינו בגמ׳ ליתא תיבות אלו. וכתב ע״ז בשטמ״ק: ׳ונוסחא אחרת היתה לו להרב ז״ל, ואין בספרינו הך דיוקא כלל. ומצאתי בקצת ספרים ישנים קלף דגרסי הכי דתנן בהמה דקה וכו׳ פסולה שאינה אלא הוצאת נפש הא החזירה כשרה אימת אילימא בסוף וכו׳. מיהו ברוב הספרים ליתא להאי גירסא כלל׳.
בד״ה אילימא בסוף שחיטה כו׳ ומפרש ר״ת דמדקתני שאינה אלא כו׳ עכ״ל מפי׳ בעל המאור דלפרש״י קשיא לן דלמאי אצטריכא ליה לרב חסדא למפשטיה למתני׳ כו׳ והא לאו מדוקיא דמתני׳ אתיא ליה אלא מסברא דנפשיה אי בסוף שחיטה כל היכי תיתי כו׳ עכ״ל ע״ש:
אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? דתנן [ששנינו במשנתנו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה, שאין זה אלא סימן ליציאת הנפש. ונברר: אימת [מתי] היה הדבר? אילימא [אם תאמר] בסוף שחיטה, כל היכי תיחי ותיזיל [כל כך היא צריכה להמשיך ולחיות] לאחר שחיטה, עד שתחזיר ידה? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן באמצע שחיטה?
Rav Ḥisda said: From where do I say that a convulsion in the midst of the act of slaughter is an indication of life? It is from the mishna, as we learned: The slaughter of a small animal that when being slaughtered extended its foreleg that was bent and did not restore it to the bent position is not valid, as extending the foreleg is only part of the natural course of removal of the animal’s soul from its body and not a convulsion indicating life. Rav Ḥisda elaborates: When did the animal extend its foreleg but not restore it? If we say that it occurred at the conclusion of the slaughter, must the animal continue living for so extended a period that it restores its leg to its bent position after the slaughter is complete? Is the slaughter truly not valid otherwise? Rather, is it not that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg in the middle of the slaughter? If so, then when it restores its leg as well, it is considered a convulsion that indicates life.
הכל
(9) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְעוֹלָם גבְּסוֹף שְׁחִיטָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשֶׂה כֵּן בְּסוֹף שְׁחִיטָה בְּיָדוּעַ שֶׁנִּשְׁמָתָהּ נְטוּלָה הֵימֶנָּה קוֹדֶם לָכֵן.
Rava said to Rav Ḥisda: That is no proof. Actually, one could explain that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg but did not restore it to the bent position at the conclusion of the slaughter, as I say with regard to any animal that does not do so at the conclusion of the slaughter, it is known that its soul was taken from it before that moment, and it was not alive.
Rava said to Rav Ḥisda: That is no proof. Actually, one could explain that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg but did not restore it to the bent position at the conclusion of the slaughter, as I say with regard to any animal that does not do so at the conclusion of the slaughter, it is known that its soul was taken from it before that moment, and it was not alive.
א״ל רבא לעולם סוף שחיטה – דוקא. ודקאמרת כל היכי תיחי ותיזיל לאחר שחיטה שתפשוט ותחזיר.
שאני אומר כל שאינה עושה כן – פשטה וחזרה לאחר שחיטה בידוע כו׳.
רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה – והא דלא חיישינן דלמא בתחלת שחיטה זינק משום דלא שכיחא שיהיה זינוק אלא בסוף.1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״כי יולד״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ל״ח:.
אמר ליה [לו] רבא: אין מכאן ראיה, לעולם אפשר לפרש שמדובר בסוף השחיטה, ובכל זאת פסולה, שאני אומר: כל שאינה עושה כן שמחזירה את ידה בסוף שחיטה — בידוע שנשמתה נטולה הימנה (ממנה) עוד קודם לכן.
Rava said to Rav Ḥisda: That is no proof. Actually, one could explain that the mishna is referring to a case where the animal extends its foreleg but did not restore it to the bent position at the conclusion of the slaughter, as I say with regard to any animal that does not do so at the conclusion of the slaughter, it is known that its soul was taken from it before that moment, and it was not alive.
הכל
(10) ר״נ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion even at the beginning of the act of slaughter.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The convulsion that the Sages said is an indication of life is a convulsion even at the beginning of the act of slaughter.
הכל
(11) אָמַר ר״נ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן אָמַר ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר מָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם כְּשֵׁרָה שֶׁזִּינְּקָה וּכְמִדַּת ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר שְׁמוּאֵל כּוֹתְלֵי בֵּית שְׁחִיטָה שָׁנִינוּ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּסוֹף שְׁחִיטָה לֵיחוּשׁ דִּלְמָא בִּתְחִלַּת שְׁחִיטָה זִינְּקָה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak explained further and said: From where do I say that this is so? It is from the mishna, as we learned that Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And Shmuel said with regard to the walls mentioned in the statement of Rabbi Shimon: It is the walls of the place of the slaughter, i.e., the walls of the neck, not the walls of the house, that we learned. Granted, if you say that a convulsion even at the beginning of the act of slaughter is an indication of life, this works out well. But if you say that a convulsion is an indication of life only at the conclusion of the act of slaughter, let us be concerned that perhaps the blood spurted onto the walls of the neck at the beginning of the act of slaughter, and there was no indication of life.
Rav Naḥman bar Yitzḥak explained further and said: From where do I say that this is so? It is from the mishna, as we learned that Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And Shmuel said with regard to the walls mentioned in the statement of Rabbi Shimon: It is the walls of the place of the slaughter, i.e., the walls of the neck, not the walls of the house, that we learned. Granted, if you say that a convulsion even at the beginning of the act of slaughter is an indication of life, this works out well. But if you say that a convulsion is an indication of life only at the conclusion of the act of slaughter, let us be concerned that perhaps the blood spurted onto the walls of the neck at the beginning of the act of slaughter, and there was no indication of life.
ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו – כלומר דפרכוס מעולה הוא שקילחה הדם מחמת בריאות:
אלא אי אמרת בסוף שחיטה – כלומר בסוף שחיטה בעיא לפרכוס אמאי חשוב פרכוס דילמא בתחילת שחיטה זינקה:
וכמידת ר״א – דאמר זינוק הוי פירכוס.
ואמר שמואל כו׳ – להכי איצטריך לפרושי דכותלים דהכא לא הוו כותלים ממש אלא כותלי בית השחיטה דאי הוו כותלים ממש למחר היינו יכולים להבין אי האי זינוק הוה בתחלת שחיטה או באמצע שחיטה דאי הוה בתחלת שחיטה ימצא הזינוק למעלה בכותל דמחמת כח וחיות שהיה עדיין בבהמה זינקה למרחוק ואם ימצא הזינוק למטה בכותל בידוע שבאמצע שחיטה זינקה שלא היה בה כח כל כך לזנק הדם למרחוק אבל השתא דאמר שמואל דהני כותלי לא הוו כותלי ממש אלא כותלי בית השחיטה לא מצינו למידע אי תחלת שחיטה זינקה או לאחר שחיטה ולהכי קאמר אי אמרת בשלמא כל כמה דפירכס אפילו בתחלת שחיטה הוי פירכוס.
שפיר – דהא חזינן למחר ע״י זינוק דפרכיס באורתא.
אלא אי אמרת – באמצע שחיטה בעינן מאן לימא לן למחר דזינוק דלאורתא באמצע שחיטה הוה דלמא בתחלת שחיטה זניק.
ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו. ואיכא למידק למאי איצטריך הכא להא דשמואל, דבלאו דשמואל מוכיח מינה שפיר דפרכוס שאמרו אפילו בתחלת שחיטה, דאי בסוף שחיטה לחוש דלמא כי זנקה בכותלי הבית בתחלת שחיטה זינקה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאגב אורחיה קא מפרש למתניתין ואזיל. ואי נמי יש לומר דאיצטריך דאי כותלי הבית איכא למיקם אמילתא וכגון דשחיט באמצע הבית ובסוף שחיטה מתקרב אצל הכותלים.
שחטה בלילה ולא ידע אם פרכסה אם לאו הואיל ונולד בה ריעותא אין זה בחזקת היתר והרי היא ספק נבלה:
האוכל חלב נבלה לוקה שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה אמרה תורה הואיל ואיסור נבלה חל על גוף הבהמה שלא היה בה איסור אף הוא חל על החלב וכן בחלב טרפה:
והוסיף ואמר רב נחמן בר יצחק: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתנן [ששנינו במשנתנו], אמר ר׳ שמעון: השוחט בלילה, ולמחר מצא כתלים מלאים דם — כשרה, שכן ודאי שזינקה בשעת שחיטה, וכמדת ר׳ אליעזר. ואמר שמואל: כתלים אלה אינם כתלים של הבית, אלא כותלי בית שחיטה שנינו, כלומר, מקום השחיטה בצואר. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שאפילו בתחלת שחיטה סימן חיים הוא — שפיר [יפה, מובן הדבר], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא אם היה בסוף שחיטה, מה יועיל הדבר שנמצא דם במקום השחיטה? ליחוש דלמא [נחשוש שמא] בתחלת שחיטה זינקה דמה, ואחר כך כבר לא עשתה כן!
Rav Naḥman bar Yitzḥak explained further and said: From where do I say that this is so? It is from the mishna, as we learned that Rabbi Shimon says: In the case of one who slaughters at night and the next day he awoke and found walls full of blood, the slaughter is valid, as it is clear that the blood spurted, and this is in accordance with the rule of Rabbi Eliezer. And Shmuel said with regard to the walls mentioned in the statement of Rabbi Shimon: It is the walls of the place of the slaughter, i.e., the walls of the neck, not the walls of the house, that we learned. Granted, if you say that a convulsion even at the beginning of the act of slaughter is an indication of life, this works out well. But if you say that a convulsion is an indication of life only at the conclusion of the act of slaughter, let us be concerned that perhaps the blood spurted onto the walls of the neck at the beginning of the act of slaughter, and there was no indication of life.
הכל
(12) וְדִלְמָא שָׁאנֵי זִינּוּק דַּעֲדִיף.
The Gemara rejects that proof. But perhaps spurting is different, as it is superior as an indication of life to extending or bending a foreleg, and therefore, although extending or bending a foreleg is a sufficient indicator of life only at the conclusion of the act of slaughter, spurting is a sufficient indicator even at the beginning of the act of slaughter.
The Gemara rejects that proof. But perhaps spurting is different, as it is superior as an indication of life to extending or bending a foreleg, and therefore, although extending or bending a foreleg is a sufficient indicator of life only at the conclusion of the act of slaughter, spurting is a sufficient indicator even at the beginning of the act of slaughter.
ודילמא שאני זינוק דעדיף – כלומר לעולם אימא לך בעינן פרכוס בסוף שחיטה ואי פרכת דילמא בתחלת שחיטה זינקה דלמא שאני זינוק דעדיף ואפי׳ זינקה בתחלת שחיטה כשרה אבל פרכוס אחד ביד וברגל בעינן בסוף שחיטה:
ודלמא – לעולם שאר פירכוסין לא הוו פירכוס אלא באמצע או בגמר שחיטה ושאני זינוק דעדיף חיותיה ופירכוס גדול הוא הלכך אפילו בתחלת שחיטה זינקה שפיר דמי.
ודוחים: ודלמא שאני [ושמא שונה] זינוק שהוא עדיף מפירכוס יד או רגל, שהוא סימן חיות גדול יותר, ודי אם נעשה בתחילת השחיטה כדי להראות על חיות. אבל בפירכוס, רק אם נעשה הדבר באמצע השחיטה הרי זה סימן חיות.
The Gemara rejects that proof. But perhaps spurting is different, as it is superior as an indication of life to extending or bending a foreleg, and therefore, although extending or bending a foreleg is a sufficient indicator of life only at the conclusion of the act of slaughter, spurting is a sufficient indicator even at the beginning of the act of slaughter.
הכל
(13) וּמִי עֲדִיף וְהָתְנַן ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דַּיָּיהּ אִם זִינְּקָה קַל מִדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וַעֲדִיף מִדְּרַבָּנַן.
The Gemara asks: And is spurting superior? But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Eliezer says it is sufficient if blood spurted from the neck, indicating that spurting of blood is a less substantive indication of life than those indications mentioned in the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg? The Gemara answers: Rabbi Eliezer’s requirement of spurting is less substantive than the requirements of Rabban Gamliel as an indication of life, but superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life, where the Rabbis require that the animal convulse either with its foreleg or with its hind leg.
The Gemara asks: And is spurting superior? But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Eliezer says it is sufficient if blood spurted from the neck, indicating that spurting of blood is a less substantive indication of life than those indications mentioned in the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg? The Gemara answers: Rabbi Eliezer’s requirement of spurting is less substantive than the requirements of Rabban Gamliel as an indication of life, but superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life, where the Rabbis require that the animal convulse either with its foreleg or with its hind leg.
ומי עדיף והתנן ר׳ אליעזר אומר דייה אם זינקה – כלומר ומי עדיף זינוק מפרכוס דרגל והתנן ר׳ אליעזר אומר דייה אם זינקה. כלומר ר׳ אליעזר ענה לרבן גמליאל דאמר עד שתפרכס ביד וברגל ואמר לו ר׳ אליעזר (א׳) דייה אם זינקה אלמא פרכוס יד ורגל עדיף:
אבוכרם גרסי׳:
קיל מרבן גמליאל כו׳ – כלומר דרבן גמליאל סבר עד שתפרכס ביד וברגל ורבנן סברי או ביד או ברגל (אלמא אדרבן גמליאל עד שתפרכס ביד וברגל ורבנן סברי או ביד או ברגל):
דייה אם זינקה – ומדקתני דייה מכלל דקיל.
קיל מדרבן גמליאל – דבעי ביד וברגל בשניהם.
ועדיף מדרבנן – דאמרי ביד או ברגל.
ומשיבים: ומי [והאם] עדיף הוא? והתנן [והרי שנינו במשנתנו] ר׳ אליעזר אומר: דייה אם זינקה, ומהלשון ״דייה״ משמע שזינקה הוא סימן קל יותר מזה שאמר רבן גמליאל שתפרכס ביד וברגל! ואומרים: אכן, הזינוק סימן קל הוא יותר מהסימן שנתן רבן גמליאל, שהצריך פירכוס ביד וגם ברגל, ואולם הוא עדיף מדרבנן [מן הסימן של חכמים] שהוא פירכוס או ביד או ברגל, שהוא סימן חיים דווקא אם היה באמצע השחיטה, ולא בתחילתה.
The Gemara asks: And is spurting superior? But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Eliezer says it is sufficient if blood spurted from the neck, indicating that spurting of blood is a less substantive indication of life than those indications mentioned in the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg? The Gemara answers: Rabbi Eliezer’s requirement of spurting is less substantive than the requirements of Rabban Gamliel as an indication of life, but superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life, where the Rabbis require that the animal convulse either with its foreleg or with its hind leg.
הכל
(14) אָמַר רָבִינָא אָמַר לִי סַמָּא בַּר חִילְקַאי אַקְשִׁי בַּהּ אֲבוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם וְאָמְרִי לַהּ אֲחוּהּ דְּבַר אַבּוּבְרָם וּמִדְּרַבָּנַן מִי עֲדִיף וְהָא תְּנַן וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל.
Ravina said: Samma bar Ḥilkai said to me that the father of bar Abuveram, and some say that it was the brother of bar Abuveram, raises a difficulty: And is blood spurting superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life? But didn’t we learn in the mishna: And the Rabbis say: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail?
Ravina said: Samma bar Ḥilkai said to me that the father of bar Abuveram, and some say that it was the brother of bar Abuveram, raises a difficulty: And is blood spurting superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life? But didn’t we learn in the mishna: And the Rabbis say: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail?
אבוברם – שם האיש.
אבוה בר אבוברם – זהו אבוברם עצמו ומכירין היו את הבן ולא את האב והיו קורין אותו על שם בנו שעשו את בנו סימן לו.
עד – משמע דחמיר האי פירכוס דרבנן מהנך דלעיל ואי דר״א עדיף מאי עד דרבנן משמע דעדיף כיון מיבעי להו למימר אלא ש״מ זינוק קיל ואפ״ה סגיא ליה כי הוי בתחלת שחיטה.
אמר רבינא: אמר לי סמא בר חילקאי, אקשי בה אבוה דבר [הקשה בה אביו של בן] אבוברם, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה אחוה דבר [אחיו של בן] אבוברם: ומדרבנן [ומן הסימן שאמרו חכמים] מי [האם] זינוק עדיף? והא תנן [והרי שנינו], וחכמים אומרים: אינה כשרה עד שתפרכס או ביד או ברגל.
Ravina said: Samma bar Ḥilkai said to me that the father of bar Abuveram, and some say that it was the brother of bar Abuveram, raises a difficulty: And is blood spurting superior to the requirement of the Rabbis as an indication of life? But didn’t we learn in the mishna: And the Rabbis say: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg, or in a case where it wags its tail?
הכל
(15) רַבָּנַן אהייא קיימו אִילֵּימָא אדר״ג אַדְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל כֵּיוָן שֶׁפִּירְכְּסָה מִיבְּעֵי לֵיהּ.
Ravina elaborates: To which statement of the tanna’im in the mishna do the Rabbis stand and respond? If we say that they are responding to the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg, the Rabbis should have said: Once the animal convulsed with its foreleg or with its hind leg or it wagged its tail, indicating that this is sufficient.
Ravina elaborates: To which statement of the tanna’im in the mishna do the Rabbis stand and respond? If we say that they are responding to the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg, the Rabbis should have said: Once the animal convulsed with its foreleg or with its hind leg or it wagged its tail, indicating that this is sufficient.
אילימא אדר״ג כיון דפירכסה מבעי ליה – כלומר דר״ג סבירא ליה עד שתפרכס ביד וברגל הוה ליה למימר לרבנן כיון שפירכסה ביד או ברגל כשרה:
ונברר: רבנן אהייא קיימו [חכמים על מה הם עומדים], לאיזו דעה הם מתייחסים? אילימא [אם תאמר] על זו של רבן גמליאל, שאינו סימן חיים עד שתפרכס ביד וגם ברגל — והלוא מקילים הם ממנו, ואם כן ״כיון שפירכסה״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שדי בכך!
Ravina elaborates: To which statement of the tanna’im in the mishna do the Rabbis stand and respond? If we say that they are responding to the statement of Rabban Gamliel, who requires that the animal convulse with its foreleg and with its hind leg, the Rabbis should have said: Once the animal convulsed with its foreleg or with its hind leg or it wagged its tail, indicating that this is sufficient.
הכל
(16) אֶלָּא פְּשִׁיטָא אדר״א אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאִי עֲדִיף מַאי עַד.
Rather, it is obvious that the Rabbis are responding to the statement of Rabbi Eliezer. And if Rabbi Eliezer’s opinion is superior to that of the Rabbis as an indication of life, what is the meaning of: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail? In that case too, the Rabbis should have said: Once the animal convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail. Apparently, blood spurting is a less substantive indication of life, and the proof of Rav Naḥman bar Yitzḥak remains valid: If spurting at the beginning of the act of slaughter is a sufficient indication of life to render the slaughter valid, then all the more so, extending and bending a limb are also sufficient indications of life.
Rather, it is obvious that the Rabbis are responding to the statement of Rabbi Eliezer. And if Rabbi Eliezer’s opinion is superior to that of the Rabbis as an indication of life, what is the meaning of: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail? In that case too, the Rabbis should have said: Once the animal convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail. Apparently, blood spurting is a less substantive indication of life, and the proof of Rav Naḥman bar Yitzḥak remains valid: If spurting at the beginning of the act of slaughter is a sufficient indication of life to render the slaughter valid, then all the more so, extending and bending a limb are also sufficient indications of life.
אלא פשיטא [פשוט] שדבריהם מתייחסים לשיטת ר׳ אליעזר, שאמר: דיה אם זינקה. ומעתה, אי [אם] זינוק עדיף, מאי [מהי] לשון ״עד שתפרכס ביד או ברגל״? והרי ״כיון שפירכסה ביד או ברגל״ צריך היה לומר! אלא בהכרח, זינוק נחשב סימן חיות קטן יותר. ואם כן עומדת בעינה ההוכחה של רב נחמן בר יצחק, מזינוק שבתחילת השחיטה, שהוא סימן חיות, וכל שכן פירכוס.
Rather, it is obvious that the Rabbis are responding to the statement of Rabbi Eliezer. And if Rabbi Eliezer’s opinion is superior to that of the Rabbis as an indication of life, what is the meaning of: It is permitted only in a case where it convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail? In that case too, the Rabbis should have said: Once the animal convulses with its foreleg or with its hind leg or it wags its tail. Apparently, blood spurting is a less substantive indication of life, and the proof of Rav Naḥman bar Yitzḥak remains valid: If spurting at the beginning of the act of slaughter is a sufficient indication of life to render the slaughter valid, then all the more so, extending and bending a limb are also sufficient indications of life.
הכל
(17) רָבָא אָמַר פִּירְכּוּס שֶׁאָמְרוּ בְּסוֹף שְׁחִיטָה אָמַר רָבָא מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא שׁוֹר
Rava said: The convulsion that the Rabbis said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rava said: From where do I say that this is the case? It is as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; and from the eighth day and onward it may be accepted for an offering to the Lord” (Leviticus 22:27). The phrase “a bull
Rava said: The convulsion that the Rabbis said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rava said: From where do I say that this is the case? It is as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; and from the eighth day and onward it may be accepted for an offering to the Lord” (Leviticus 22:27). The phrase “a bull
רבה אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. ואם תאמר אם כן תיקשי לן עד שתפרכס, דמשמע דפירכוס עדיף מזינוק, וזינוק הא אמרינן במתניתין דאפילו בתחלת שחיטה וכדדייקינן לעיל בסמוך. יש לומר דרבה לית ליה דשמואל אלא כותלי הבית שנינו, ובשוחט באמצע הבית ונתקרב אצל הכותלים בסוף שחיטה, דזינוק זה על כרחין בסוף שחיטה היה, וכמו שכתבנו למעלה.
רבא אמר: פירכוס שאמרו שהוא סימן חיים — דווקא אם היה בסוף שחיטה. אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דתניא [ששנויה ברייתא]: ״שור
Rava said: The convulsion that the Rabbis said is an indication of life is a convulsion at the conclusion of the act of slaughter. Rava said: From where do I say that this is the case? It is as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; and from the eighth day and onward it may be accepted for an offering to the Lord” (Leviticus 22:27). The phrase “a bull
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין לח. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין לח. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין לח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין לח., הערוך על סדר הש"ס חולין לח., רש"י חולין לח., תוספות חולין לח., בעל המאור חולין לח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין לח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין לח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., פסקי רי"ד חולין לח. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין לח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין לח. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין לח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה חולין לח., מהרש"א חידושי הלכות חולין לח., פירוש הרב שטיינזלץ חולין לח.
Chulin 38a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 38a, Rif by Bavli Chulin 38a, Attributed to R. Gershom Chulin 38a, Collected from HeArukh Chulin 38a, Rashi Chulin 38a, Tosafot Chulin 38a, Baal HaMaor Chulin 38a, Ri MiLunel Chulin 38a, HaHashlamah Chulin 38a, Piskei Rid Chulin 38a, Ramban Chulin 38a, Rashba Chulin 38a, Meiri Chulin 38a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 38a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 38a, Steinsaltz Commentary Chulin 38a