×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק ה – יוצא דופן
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: יוֹצֵא אדּוֹפֶן אֵין יוֹשְׁבִין עָלָיו יְמֵי טוּמְאָה וִימֵי טׇהֳרָה וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו קׇרְבָּן ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.
Chapter 5
MISHNA: After the birth of an offspring by caesarean section, the mother does not observe seven or fourteen days of impurity and thirty-three or sixty-six days of purity for male and female offspring, respectively, and she is not obligated to bring for it the offering brought by a woman after childbirth. Rabbi Shimon says: The halakhic status of that offspring is like that of an offspring born in a standard birth.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ יוצא דופן – על ידי סם נפתחו מעיה והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת.
מתני׳ יוצא דופן – ממקום שמזרעת. ואם תאמר למה לי קרא נילף לידה לידה מבכור כדילפינן לענין קדשים בסמוך וי״ל דאי לאו קרא הוה דרשינן מתלד לרבות יוצא דופן כדדריש ר״ש.
פרק חמישי: יוצא דופן
אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. כבר כתבתי בפרק בנות הכותיים שילהי גמרא דם היולדת שלא טבלה דהא מתני׳ לא קשיא עליה דלוי דאמר שתי מעינות הן משום דלא טהר רחמנא אפילו אותו מעין טהור אלא ביולדת ישראלית והוא שיצא ולד דרך בית הרחם כדברי חכמים וטעמא משום שהוא מעין יוצא דרך המקור ושם הארכתי יותר בס״ד.
הפרק החמישי בעזרת האל ובישועתו:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם הכונה בה לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר יוצא דופן והוא ששסעו את האם בחלציה מרוב קשויה על ידי סם והוציאו ולדה דרך דופן והאשה נתרפאת אלא שהולד מת ואמר על זה שאין האם יושבת עליו לא לדם טוהר ולא לטומאת לידה שאין זה קרוי ולד והביאוה בגמרא מדכתיב תזריע וילדה עד שתלד ממקום שמזרעת ולענין טומאת לידה מיהא פירושו אפילו יצא עמו דם דרך דופן שאין דם היוצא דרך דופן מטמא וטומאת לידה אין כאן שאינו קרוי ולד ומתוך כך אינה טעונה קרבן יולדת ור׳ שמעון אומר הרי זה כילוד הן לטומאת לידה הן לענין קרבן ואין הלכה כמותו לא לענין טומאת לידה ולא לענין קרבן אלא כתנא קמא:
שתלד ממקום שמזרע׳. ותימה בלא כי תזריע נמי לשון תלד משמע למעוטי יוצא דופן כדדרשינן גבי קדשים כי יולד פרט ליוצא דופן ובפ׳ יש בכור נמי ממעטינן יוצא דופן מוילדו לו. וי״ל דהתם לאו מלשון לידה קא ממעט אלא דגמרינן לידה מבכור כדגמרינן לקמן גבי קדשים ותימה אכתי תיקשי לך הכא נמי ניגמר לידה מבכור. וי״ל דאי לאו כי תזריע הוה מיסתבר למידרש טפי לכדדריש ליה ר׳ שמעון:
ר׳ שמעון מ״ט. כלומר אמאי לא דריש קרא כדדרשי ליה רבנן:
יוצא דופן פרק חמישי
גמ׳ דחד הוי נפל אינו בגמרות ישנות גם מהרש״ל מחקו:
מתני׳ וימי טהרה. ע״ל לו ע״א תד״ה הילכתא:

פרק ה

א משנה הולד שנולד שלא כדרך הלידה הרגילה, דרך הרחם, אלא כיוצא דופן הרחם (לאחר חיתוכה) — אין דינו כילוד הרגיל לענין ישיבת ימי טומאה וטהרה עליו, שאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. וכמו כן אין חייבין עליו קרבן יולדת, ככל אשה היולדת כדרך הלידה הרגילה. ר׳ שמעון אומר: הרי זה נחשב ככל ילוד רגיל, ויושבים עליו ימי טומאה וימי טהרה, ומביאה עליו אמו קרבן יולדת.

Chapter 5

MISHNA: After the birth of an offspring by caesarean section, the mother does not observe seven or fourteen days of impurity and thirty-three or sixty-six days of purity for male and female offspring, respectively, and she is not obligated to bring for it the offering brought by a woman after childbirth. Rabbi Shimon says: The halakhic status of that offspring is like that of an offspring born in a standard birth.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) בכׇּל הַנָּשִׁים מְטַמְּאוֹת בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ט״ו:י״ט} דָּם יִהְיֶה זוֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ אֲבָל הַזָּב וּבַעַל קֶרִי גאֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁתֵּצֵא טוּמְאָתָן לַחוּץ.

All women become ritually impure with the flow of blood from the uterus into the outer chamber, i.e., the vagina, although it did not leave the woman’s body, as it is stated: “And her issue in her flesh shall be blood, she shall be in her menstruation seven days” (Leviticus 15:19), indicating that even if her menstrual blood remains in her flesh, she becomes impure. But one who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] and one who experiences a seminal emission do not become ritually impure until their emission of impurity emerges outside the body.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל הנשים – לענין נדה.
מטמאות – מכי אתא דם לבית החיצון אע״ג דהעמידוהו כותלי רחמה.
בבשרה – משמע בתוך בשרה.
לחוץ – בגמרא יליף לה.
ובדין טומאת הנדה וטומאת הזב ובעל קרי, כל הנשים מטמאות (נטמאות) ביציאת הדם ממקורו וכניסתו לבית החיצון (בית הערוה), אף שלא יצא אל מחוץ לגוף האשה, שכך נאמר בטומאת הנדה ״דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה״ (ויקרא טו, יט), ללמדנו, שאף שדם נדתה עדיין בתוכה (״בבשרה״) חלה עליה טומאת נדה. אבל שלא כדינה של הנדה, הזב ובעל קרי אינן מטמאין (נטמאים) עד (טרם) שתצא טומאתן (זיבתו של הזב או קריו של בעל הקרי) לחוץ מגופם.
All women become ritually impure with the flow of blood from the uterus into the outer chamber, i.e., the vagina, although it did not leave the woman’s body, as it is stated: “And her issue in her flesh shall be blood, she shall be in her menstruation seven days” (Leviticus 15:19), indicating that even if her menstrual blood remains in her flesh, she becomes impure. But one who experiences a gonorrhea-like discharge [zav] and one who experiences a seminal emission do not become ritually impure until their emission of impurity emerges outside the body.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְהִרְגִּישׁ שֶׁנִּזְדַּעְזְעוּ אֵבָרָיו אוֹחֵז בָּאַמָּה וּבוֹלֵעַ אֶת הַתְּרוּמָה הוּמְטַמְּאִין בְּכֹל שֶׁהוּא אֲפִילּוּ כְּעֵין הַחַרְדָּל וּבְפָחוֹת מִכֵּן.:

If a priest was partaking of teruma, the portion of the produce designated for the priest, and sensed a quaking of his limbs indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure. And the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount, even like the size of a mustard seed or even smaller than that.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אם
אםאאוחז באמה ובולע את התרומה (נדה מ.) המטיל טיפין עבין מתוך האמה (במקואות בפרק ח׳ ארץ ישראל). יד לאמה תיקצץ (שבת קט.). זב צריך בחתימת פי האמה (פסחים פ״ח) פי׳ האבר המשתין מים נקרא אמה:
א. [דאס מענליכע גליד.]
שנזדעזעו אבריו – נעקר שכבת זרע מגופו.
שם היה אוכל בתרומה. ע״ל יג ע״א:
ובדינו של בעל הקרי, היה אוכל בתרומה ובתוך אכילתו הרגיש שנזדעזעו אבריו (נסער גופו מתוך שנעקרה ממנו שכבת זרע), והרי בעל קרי מטמא את התרומה, ותיטמא איפוא התרומה שבפיו, ויצטרך לפולטה מפיו ולאבדה בכך. מה יעשה? — אוחז בחוזקה באמה (אבר זכרותו) כדי למנוע את פליטת הקרי אל מחוץ לגופו, וממהר ובולע את התרומה כל עוד לא יצאה ועודנו טהור. ועוד הלכה בדיני הזב ובעל הקרי: הזיבה והקרי מטמאין את האדם שממנו יצאו בכל שיעור שהוא, ואפילו הרי זו טיפה זעירה שגודלה כעין (כגון) גרגיר צמח החרדל ואפילו בשיעור פחות מכן.
If a priest was partaking of teruma, the portion of the produce designated for the priest, and sensed a quaking of his limbs indicating that a seminal emission was imminent, he should firmly hold his penis to prevent the emission from leaving his body, and swallow the teruma while ritually pure. And the emission of a zav and a seminal emission impart impurity in any amount, even like the size of a mustard seed or even smaller than that.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: א״ראָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן אָמַר קְרָא {ויקרא י״ב:ב׳} אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר עַד שֶׁתֵּלֵד בִּמְקוֹם שֶׁהִיא מַזְרַעַת.

GEMARA: The mishna cites a dispute as to whether or not a birth by caesarean section is considered a birth with regard to the halakhot pertaining to childbirth. Rabbi Mani bar Patish said: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who say that it is not considered a birth? It is because the verse states: “If a woman emitted seed and gave birth to a male, then she shall be impure seven days…And when the days of her purification are fulfilled, for a son, or for a daughter, she shall bring a lamb of the first year for a burnt offering, and a pigeon or a dove for a sin offering” (Leviticus 12:2–6). It is derived from here that the halakhot mentioned in that passage do not apply unless she gives birth through the place where she emits seed.
רשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳. מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שהיא מזרעת. מהכא משמע דאי לאו כי תזריע וילדה סתמא אפילו יוצא דופן הויא לידה ונותנים לה ימי טומאה וימי טהרה וקשיא לי דא״כ מאי קא בעינן תו ור׳ שמעון מאי טעמא אדרבא סתמא דמילתא כר׳ שמעון הוא ואי משום תזריע וילדה הא אוקמינן איהו לאפי׳ לא ילדה אלא כעין שהזריעה. וי״ל דודאי אפילו לא כתיב אלא אשה כי תלד לא היה יוצא דופן במשמע דאדרבה תלד למעוטי יוצא דופן כדדרשינן בעלמא כי יולד פרט ליוצא דופן אלא דהכא מידע הוה ידעי דטעמיה דר׳ שמעון דמרבה יוצא דופן משום דכתיב תלד יתירא ואורחא דתלמודא הוא לברורי מילי בקושי ופירוקי כדאיתא בדוכתי טובא בתלמוד וכאילו אמר כאן טעמייהו דרבנן אע״ג דכתיב כי תלד יתירא משום דכתיב כי תזריע וילדה ותלד יתרה לרבות טומטום ואנדרוגינוס וטעמיה דר״ש דלא דריש תזריע משום דכתיב תלד דמרבה יוצא דופן ותזריע איצטריך ליה לאפי׳ כעין שהזריע כך נ״ל.
לרבות טומטום ואנדרוגינוס סד״א זכר ונקבה ודאית – פי׳ וממעטים אפילו טומטום כיון שאין דינו ברור משעת לידתו לטומאה ודאי קמ״ל דמרבה להו לטומאה ונר׳ דמשום אנדרוגינוס בא עיקר הכתוב דלדין ברור רבייה רחמנא דהא ליכא ספיקא קמיה שלא נתברר לחכמים דינו היאך נאמרה הלכה ולפיכך אמרו שתשב לזכר ולנקבה וממילא נפקא לן ספק טומטום אפי׳ לדין תורה דהא א״א לדעת אם זכר או נקבה עד שיהא נקרע ואף מתחלת דינו בהר סיני נדון לספק לשבת עליו לזכר או לנקבה וזה נראה ברור.
ב גמרא במשנתנו נחלקו חכמים בדינו של הולד הנולד דרך הדופן, אם הריהו כולד רגיל לענין ימי טומאה וטהרה והבאת קרבן יולדת. ובהסבר השיטות, אמר ר׳ מני בר פטיש: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שאין נוהגים ביוצא דופן דיני היולדת ולד רגיל, שכן אמר קרא [המקרא] בפרשת האשה היולדת ״אשה כי תזריע וילדה זכר״ (ויקרא יב, ב)עד שתלד (שיצא הולד ממנה) במקום שהיא מזרעת (מקבלת את הזרע ממנו נוצר העובר, ולא דרך הדופן).
GEMARA: The mishna cites a dispute as to whether or not a birth by caesarean section is considered a birth with regard to the halakhot pertaining to childbirth. Rabbi Mani bar Patish said: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who say that it is not considered a birth? It is because the verse states: “If a woman emitted seed and gave birth to a male, then she shall be impure seven days…And when the days of her purification are fulfilled, for a son, or for a daughter, she shall bring a lamb of the first year for a burnt offering, and a pigeon or a dove for a sin offering” (Leviticus 12:2–6). It is derived from here that the halakhot mentioned in that passage do not apply unless she gives birth through the place where she emits seed.
רשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָהִיא דַּאֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה אֶלָּא כְּעֵין שֶׁהִזְרִיעָה אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה.

The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon interpret the term “emitted seed”? The Gemara answers: That word serves to teach that even if she gave birth only to a fluid that resembles the seed that she emitted, i.e., the fetus died and entirely decomposed and dissolved before emerging, its mother is ritually impure due to childbirth.
רש״יתוספותרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ אלא כעין שהזריעה – כגון נימוק הולד כדאמר בהמפלת (לעיל כו.) שליא בבית הבית טמא כו׳ רבי שמעון אומר הולד נימוק ואמר בגמרא מודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה ויליף טעמא מהכא אבל רבנן לא צריך להו קרא להכי דהא לדידהו כיון דאמרי הבית טמא לית להו נימוק ופשיטא דאמו טמאה לידה.
כעין שהזריעה – פרש״י ולרבנן לא צריך קרא דהא סברי בהמפלת (לעיל כו.) דרובן אינם נימוקים ומיהו איצטריך להיכא דהושיטה חיה ידה במעי אשה ומעכב את הולד דטמאה לרבנן וי״ל דתרתי ש״מ.
ורבי שמעון ההוא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה – וא״ת לרבנן נמי מבעי להו להכי, כיון דאינהו אמרי הבית טמא, ולית להו נימוק הולד עד שלא יצא, כדאיתא בפרק המפלתא פשיטא דאמו טמאה לידה זה כתב רש״י ז״ל, וק״ל נהי נמי דלית להו במפלת שליא נימוק הולד, היכא דחזינן ודאי דנימוקב מנא להו דאמו טמאה לידה. ואפשר דלר״ש דאית ליה ביטול ברוב לענין טומאה איצטריך קרא לענין לידהג, אבל לרבנן לית להו ביטול בכה״ג, ואיכא למימר נמי לרבנן ממילא ש״מד, דא״כ לימא קרא כי תבעל וילדה, מאי כי תזריע, דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה.
א. לעיל כו, א; כז, א.
ב. כגון שהושיטה חיה ומיעכה דטמאה וכמו שהק׳ בתוד״ה כעין.
ג. עי׳ בפתחי נדה שביאר דברי רבנו וכיון שלכאורה יל״ע בהם טובא אביא תמצית דבריו, שכתב דמ״ש רש״י כאן דלרבנן לית להו נימוק אין הכונה לומר דסברי דלא נימוק הולד, דודאי מצינו דנימוק, אלא דהכוונה דלית להו דין נימוק, דלית להו ביטול בכה״ג וא״כ ממילא דהבית טמא והאשה טמאה לידה, ושכן הסכים הרא״ם לפרש בפרשת תזריע, והשיג על בעל אלי׳ רבה שכ׳ בליקוטיו לנדה שהקשה על הרא״ם דלרבנן אין הבית טמא בנימוק, וכתב שם דברור בעיניו אלו היה בימיו נדפס כבר חי׳ הרמב״ן לא היה אומר דבר זה. והשגתו מרפסין איגרא דהא בנימוק ע״כ דגם רבנן מטהרין כדאמרי׳ לעיל כז, א דמודה ר״מ דאם הוציאוהו בספל לבית החיצון שהוא טהור משום דאינו דומה נימוק פעם א׳ לנימוק פעם ב׳. ומוכרח דבנימוק לגמרי גם לרבנן מטהרים. ועיקר דברי רבנו לומר דלתי׳ הגמ׳ לעיל כז ב דמשום ביטול ברוב נגעו בה, היינו דאפילו לר״ש אין הולד נימוק לגמרי ומ״מ מטהר ר״ש דס״ל דרבים עליהם מי שליא ומבטלים מקצת בשר שלא נמוק, ור״מ ס״ל דאין טומאה בטלה ברוב מלטמא, ומיהו בבית החיצון שנמוק לגמרי ה״ל כאפר ופחות ממנו ואזלי מיניה שם מת. [וכ״כ רבנו להדיא לעיל כז, א ד״ה מ״ט ונתבאר שם בע״ה]. ולפי״ז הביאור ברבנו בסוגיין דא״א במציאות שלפני לידה יהא נימוק הולד לגמרי וממילא אין צריך קרא להא לרבנן כלל, וכן זהו הפירוש ברש״י דלרבנן הבית טמא דלית להו נימוק, היינו דאינו נעשה נימוק, וכן משמע בתוס׳ שכתבו בשם רש״י דלרבנן רובן אינם נמוקים, כלומר במציאות אין נעשים נימוק [ודלא כרא״ם ופ״ג שפי׳ דלית להו נימוק, דאפילו נימוק עדיין טמא וזה צ״ע וכמו שכ׳]. ותוס׳ שהזכירו רובן אינם נימוקים לשיטתם לעיל יח, א ד״ה שליא דכתבו דכיון דס״ל דלר״ש רובן נימוקין אין ס״ל דלרבנן אפילו מיעוטן אין נימוקין, אבל לרבנו שפי׳ דאפילו לר״ש א״צ לומר דנימוקים אלא דאפילו קיימים בטלים ברובא תו אין דוחק לומר דלרבנן לא נימוקים כלל, ואמנם בזה מיושב הא דרש״י לעיל יח, א דבשליא אזלינן בתר רובא לענין דרוב שליות יש להם ולד, ותוס׳ תמה דאמאי לא פי׳ דרוב שליות אין נימוקים, ולפי הנתבאר רש״י לשיטתו דאין נימוק כלל ולכן הוצרך לומר מצד רוב שליות דא״ל ולד.
ד. וכ״כ בתוס׳ כאן ולעיל יח, א ובר״ן.
ואילו ר׳ שמעון סבור שאף היולדת דרך דופן הריהי ככל אשה היולדת, מה לומד הוא מכתוב זה? ההיא [אותו] כתוב בא ללמדנו שחלים עליה דיני היולדת הרגילה אפילו במקרה שלא ילדה ולד שלם, אלא שנימוח הולד, והרי הוא כעין שהזריעה כזרע בלבד — אמו טמאה לידה ויושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה, כשאר היולדות.
The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon interpret the term “emitted seed”? The Gemara answers: That word serves to teach that even if she gave birth only to a fluid that resembles the seed that she emitted, i.e., the fetus died and entirely decomposed and dissolved before emerging, its mother is ritually impure due to childbirth.
רש״יתוספותרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמֵיהּ אָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר קְרָא תֵּלֵד לְרַבּוֹת יוֹצֵא דּוֹפֶן.

The Gemara further asks: And Rabbi Shimon, what is the reason for his opinion that the halakhot of childbirth apply in the case of a caesarean section? Reish Lakish said that it is because the verse states: “But if she gives birth to a female” (Leviticus 12:5). The term “she gives birth” is superfluous in the context of the passage, as it was mentioned previously, and it therefore serves to include the birth of an offspring by caesarean section.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תלד – ואם נקבה תלד דמצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים.
יוצא דופן וכו׳ זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השלישי וקצת עניני החלק הששי ויתגלגל בו בענין זמן האשה ושיעור שנותיה לענין כמה דברים איזה זמן שבשנותיה עושתה ראויה לאותו ענין שהוא מזכיר בה וכן בזכר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בקצת עניני החלק הששי בדין טומאת הלידה ובפרט ביוצא דופן אם יש בו טומאת לידה אם לאו השני בקצת עניני החלק השלישי בענין הדמים ובפרט לבאר שהוא מטמא אע״פ שלא יצא מגופה לגמרי הואיל ויצא מן המקור לבית החיצון השלישי בקצת עניני חלק זה ובפרט לבאר שאף בת יום אחד מיטמאה נדה וכן בתינוק לענין זיבה וכן על ידי זה נתגלגל בשאר הדברים שתינוק בן יום אחד נדון בו כגדול הרביעי הוא שנתגלגל מתוך דברים אלו איזה זמן מועיל לזכר ולנקבה להיות ביאתם ביאה ואיזה זמן מועיל להם לענין נדרים החמישי בסימני נערות ובגרות וסימני סריס ואילונית:
זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
ומעתה לבירור שיטת ר׳ שמעון שבמשנתנו, מאי טעמיה [מה טעמו]? אמר ריש לקיש: אמר קרא [המקרא] בפרשת האשה היולדת ״ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה״ (שם ה) — מקרא יתר זה (״תלד״) בא לרבות בדיני היולדת אף את היולדת יוצא דופן.
The Gemara further asks: And Rabbi Shimon, what is the reason for his opinion that the halakhot of childbirth apply in the case of a caesarean section? Reish Lakish said that it is because the verse states: “But if she gives birth to a female” (Leviticus 12:5). The term “she gives birth” is superfluous in the context of the passage, as it was mentioned previously, and it therefore serves to include the birth of an offspring by caesarean section.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַבָּנַן הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס דְּסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא זָכָר וּנְקֵבָה כְּתִיב זָכָר וַדַּאי נְקֵבָה וַדָּאִית וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this superfluous expression? The Gemara answers: In their opinion, that expression is necessary to include the birth of a child whose sexual organs are indeterminate [tumtum] or a hermaphrodite. As it might enter your mind to say that as the words “male” (Leviticus 12:2) and “female” (Leviticus 12:5) are written in the passage, these halakhot apply only to a definite male and a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite. Therefore, the term “she gives birth” teaches us that it is the birth itself, not the sex of the offspring, that matters.
תוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן ההוא מיבעי ליה1 לרבות טומטום ואנדורגינס – עיין מה שכתבתי בבכורות בפרק על אלו מומין.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״לי״.
דסלקא דעתך אמינא זכר ונקבה כתב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואדרוגינוס קא משמע לן. קשיא לן והא אמרינן בפרק המפלת דכל היכא דאיצטריך זכר ונקבה לחלק לא ממעטינן מינייהו טומטום ואדרוגינוס והכא נמי הא איצטריך לחלק בין טומאה וטהרה דזכר לטומאה וטהרה דנקבה, ובתוספות דחקו דהכא כתיב טובא בן ובת. ואם תאמר לא ליכתוב בן ובן ולא לכתוב תלד וממילא הייתי מרבה אפילו טומטום ואדרוגינוס, איכא למימר בדילמא איצטריכי קרא לדרשא אחרינא.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
סד״א זכר ודאי. אע״פ דבפ׳ המפלת משמע דלא דרשינן ליה בהכי אלא היכא דמייתר שאני הכא דכתיבי טובא בן ובת הלכך זכר ונקבה מייתר:
זאת וגו׳ היא העולה. הרי אלו ג׳ מיעוטין זאת והיא וה״א דהעולה שני אבל העולה קמא דריש מיניה העולה עולה ראשונה בפ׳ תמיד נשחט. ובכל אינך דמפרש ר׳ שמעון מודה ר׳ יהודה [דאם עלו לא ירדו] כדמפרש טעמא בזבחים. ותימה והא ר׳ יהודה סבר בפ״ק דזבחים דרצפה מקדשת כמזבח א״כ כולם יעלו א״כ היכי משוי לה פסול פיגול נותר טמא וכל אינך לבר הני ג׳. וי״ל כגון שיש הפסק בינו ובין רצפת העזרה:
והא דאמרינן סד״א זכר ודאי נקבה ודאית ק״ל דהא אמרינן בפ׳ המפלת דליכא למימר הכי כל היכא דמצטריך קרא לחלק בין זכר ונקבה כההיא דאמרינן התם גבי ערכין וי״ל דאפ״ה הוה ס״ד דחדוש גדול הוא זה ואין לנו בו אלא מקום חדושו בלבד כנ״ל.
ואילו רבנן [חכמים], מה הם לומדים מהמלה ״תלד״? לדעתם האי מבעי ליה [מקרא זה צריך אותו] לענין אחר, לרבות בדיני הלידה אף את היולדת ולד שהוא טומטום וכן היולדת אנדרוגינוס. ונדרש לכך לימוד מיוחד, משום דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר] כי בדין היולדת ״וילדה זכר... ואם נקבה תלד״ כתיב [נאמר], והרי זה מלמד שדיני היולדת אמורים דווקא ביולדת זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא ביולדת טומטום ואנדרוגינוס לכן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב הנוסף ״תלד״, שאף היולדת טומטום והאנדרוגינוס בכלל דיני היולדת.
The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from this superfluous expression? The Gemara answers: In their opinion, that expression is necessary to include the birth of a child whose sexual organs are indeterminate [tumtum] or a hermaphrodite. As it might enter your mind to say that as the words “male” (Leviticus 12:2) and “female” (Leviticus 12:5) are written in the passage, these halakhot apply only to a definite male and a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite. Therefore, the term “she gives birth” teaches us that it is the birth itself, not the sex of the offspring, that matters.
תוספות רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי בַּר לֵיוַאי דְּתָנֵי בַּר לֵיוַאי לְבֵן לְבֵן מִכׇּל מָקוֹם לְבַת לְבַת מ״ממִכׇּל מָקוֹם.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Shimon derive that these halakhot apply to a tumtum and a hermaphrodite? The Gemara answers: He derives it from that which bar Livai teaches, as bar Livai teaches a baraita that discusses the verse: “And when the days of her purity are fulfilled, for a son, or for a daughter” (Leviticus 12:6). Since the verse uses the terms “son” and “daughter,” rather than male and female, it is derived from the term “for a son” that these halakhot apply to a son in any case, even if his masculinity is not definite. Similarly, the term “for a daughter” teaches that these halakhot apply to a daughter in any case, even if her femininity is not definite.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פרק חמישי יוצא דופן
מ״ט דרבנן – קשה לי דהשתא בעי׳ מ״ט דרבנן דלמא משמע לן דסתם לידה משמעא פי׳ יוצא דרך דופן כל היכא דליכא קרא דממעיט ליה ואלו לקמן בסמוך בתר דתריצא לר׳ שמעון קרא דנקטי רבנן שיילינן מ״ט דר׳ שמעון דלמא סתם לידה דרך רחם משמע כל היכא דליכא קרא דמרבי לה וי״ל דלעולם סתם לידה דרך רחם ור׳ מני בר פטיש אדלקמן סמוך דאיכא קרא יתירא לרבות יוצא דופן וקאמר מ״ט דרבנן דלא דרשי ליה וכי פריש טעמייהו דרבנן ותריצנא ליה אליבא דר׳ שמעון אתינא לברורי מילתא מ״ט דר״ש דאפי׳ נימא דליכא קרא כרבנן מ״מ סתם לידה דרך רחם משמע ופרישנא דטעמא דפלוגתייהו היינו משום תלד יתירה דר׳ שמעון דריש ליה לרבות דרך דופן ורבנן דרשי ליה למילתא אחריתי שלא לסתור דרשא דכי תזריע ודרך התלמוד כן במקומות הרבה.
ושואלים: ור׳ שמעון, מנין לו דין זה? נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מתוך מה דתני [ששנה] בר ליואי. דתני כן שנה] בר ליואי: נאמר בדין קרבן האשה היולדת ״ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת״, ומתוך שלא אחז הכתוב בלשון ״זכר או נקבה״, הרי זה בא ללמד: ״לבן״לבן מכל מקום, ואף טומטום או אנדרוגינוס בכלל. וכיוצא בו, ״לבת״לבת מכל מקום.
The Gemara asks: And from where does Rabbi Shimon derive that these halakhot apply to a tumtum and a hermaphrodite? The Gemara answers: He derives it from that which bar Livai teaches, as bar Livai teaches a baraita that discusses the verse: “And when the days of her purity are fulfilled, for a son, or for a daughter” (Leviticus 12:6). Since the verse uses the terms “son” and “daughter,” rather than male and female, it is derived from the term “for a son” that these halakhot apply to a son in any case, even if his masculinity is not definite. Similarly, the term “for a daughter” teaches that these halakhot apply to a daughter in any case, even if her femininity is not definite.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְרַבָּנַן הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְחַיֵּיב עַל כׇּל בֵּן וּבֵן וּלְחַיֵּיב עַל כׇּל בַּת וּבַת.

The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from the terms “for a son” and “for a daughter”? The Gemara answers: In their opinion, that term is necessary to obligate the mother to bring an offering for each and every son to whom she gives birth, rather than one offering after having given birth to several sons; and likewise to obligate her to bring an offering for each and every daughter to whom she gives birth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לחייב על כל בן ובן – שאם טבלה לאחר י״ד לנקבה ושמשה ונתעברה וילדה לאחר שמונים מביאה שני קרבנות.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין הטומטום והאנדרוגינוס מהכתוב ״תלד״, מה למדים הם מהכתוב ״לבן או לבת״? לדעתם האי מבעי ליה [מקרא זה צריך אותו] ללמדו דין אחר בדיני היולדת, לחייב קרבן לידה נפרד על כל בן ובן שילדה, שאין היא יכולה להביא קרבן אחד על בן זה שילדה עתה, ועל בן שנולד לה לאחר שהשלימה ימי טהרתה. ובדומה לכך, לחייב קרבן לידה נפרד על כל בת ובת שילדה.
The Gemara asks: And what do the Rabbis derive from the terms “for a son” and “for a daughter”? The Gemara answers: In their opinion, that term is necessary to obligate the mother to bring an offering for each and every son to whom she gives birth, rather than one offering after having given birth to several sons; and likewise to obligate her to bring an offering for each and every daughter to whom she gives birth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת {ויקרא י״ב:ז׳} זֹאת תּוֹרַת הַיּוֹלֶדֶת ומְלַמֵּד שֶׁמְּבִיאָה קׇרְבָּן אֶחָד עַל וְלָדוֹת הַרְבֵּה יָכוֹל תָּבִיא עַל לֵידָה וְעַל זִיבָה כְּאֶחָת.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Shimon derive this halakha? The Gemara answers that he derives it from a baraita that a tanna taught before Rav Sheshet: The verse states: “This is the law for one who gives birth, whether to a male or a female” (Leviticus 12:7). This teaches that a woman brings a single offering for many offspring born within a short time, e.g., after a multiple birth. One might have thought that she may bring an offering for her childbirth and an offering for an irregular discharge of blood from the uterus [ziva], in a case where she is required to bring one, as one, i.e., that she may fulfill her two obligations with a single offering.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תורת היולדת – משמע תורה אחת ליולדת ולדות הרבה.
ושואלים: ור׳ שמעון שלמד דין אחר מהכתוב ״לבן או לבת״, מנין למד הוא דין זה לחייב על כל בן ובן ועל כל בת ובת? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] דין זה מתוך מה דתני [ששנה] התנא קמיה [חוזר המשניות לפני] רב ששת: נאמר בענין קרבן היולדת ״זאת תורת הילדת״ (שם ז), ולשון כוללת זו (״תורת היולדת״) מלמד שמביאה היולדת קרבן אחד אף על ולדות הרבה שילדה. ויש לברר: יכול שתביא היולדת קרבן אחד שיעלה לה על הלידה ועל זיבה כאחת?
The Gemara asks: And from where does Rabbi Shimon derive this halakha? The Gemara answers that he derives it from a baraita that a tanna taught before Rav Sheshet: The verse states: “This is the law for one who gives birth, whether to a male or a female” (Leviticus 12:7). This teaches that a woman brings a single offering for many offspring born within a short time, e.g., after a multiple birth. One might have thought that she may bring an offering for her childbirth and an offering for an irregular discharge of blood from the uterus [ziva], in a case where she is required to bring one, as one, i.e., that she may fulfill her two obligations with a single offering.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא יוֹלֶדֶת דְּאָכְלָה דָּם וְיוֹלֶדֶת דְּאָכְלָה חֵלֶב בְּחַד קׇרְבָּן תִּסְגֵּי לַהּ.

The Gemara interrupts the baraita to raise a difficulty: But how could it possibly enter your mind that a woman may bring one offering for two obligations? In the case of a woman after childbirth who consumed blood, or a woman after childbirth who ate forbidden fat, is one offering sufficient for her? One who eats blood or forbidden fat is obligated to bring a sin offering for atonement (see Leviticus 7:25–27). There is no reason to think that a woman after childbirth, who is required to bring a sin offering for a reason other than her childbirth, may bring one offering for both obligations. Similarly, there are no grounds for suggesting that a single offering might suffice for both childbirth and ziva.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותוהים על עצם השאלה: אלא מעתה תאמר שאף היולדת שאכלה דם, והיולדת שאכלה חלב, בחד [באחד] קרבן שהיא מביאה על לידתה תסגי [תסתפק] לה?
The Gemara interrupts the baraita to raise a difficulty: But how could it possibly enter your mind that a woman may bring one offering for two obligations? In the case of a woman after childbirth who consumed blood, or a woman after childbirth who ate forbidden fat, is one offering sufficient for her? One who eats blood or forbidden fat is obligated to bring a sin offering for atonement (see Leviticus 7:25–27). There is no reason to think that a woman after childbirth, who is required to bring a sin offering for a reason other than her childbirth, may bring one offering for both obligations. Similarly, there are no grounds for suggesting that a single offering might suffice for both childbirth and ziva.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא יָכוֹל תָּבִיא עַל לֵידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת וְעַל לֵידָה שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כְּאַחַת זת״לתַּלְמוּד לוֹמַר זֹאת וְרַבָּנַן אע״גאַף עַל גַּב דִּכְתִיב זֹאת אִיצְטְרִיךְ לְבֵן אוֹ לְבַת.

Rather, the statement of the baraita should be revised, as follows: One might have thought that a woman may bring an offering for a childbirth that occurred before the completion of her term of postpartum purity, and for a second childbirth that happened after the completion of that period, as one, i.e., she may fulfill her two obligations with a single offering. Therefore, the verse states: “This is the law for one who gives birth” (Leviticus 12:7), indicating that each birth, unless it occurred within the period of purity following another birth, requires its own offering. The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this derivation? The Gemara answers that in their opinion, even though it is written: “This is the law,” it was still necessary for the verse to state: “For a son, or for a daughter.”
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלפני מלאת – ילדה עכשיו וילדה לאחר שמונים קמא הוי לפני מלאת ובתרא הוי לאחר מלאת.
זאת – משמע כמו שמפורש בענין קרבן אחד לולד אחד.
הני מילי – דאין מביאה על שלפני מלאת ולאחר מלאת קרבן אחד.
אלא מסבירים שכך היתה השאלה: יכול תביא היולדת קרבן לידה אחד על לידה שלפני מלאת ימי טהרתה (שילדה בתוך תקופה זו) ועל לידה נוספת שילדה לאחר מלאת ימי טהרתה, כאחת, שהרי זה וזה מחייבה בקרבן לידה? תלמוד לומר ״זאת תורת היולדת״, למעט, שמביאה רק קרבן אחד במקרה זה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו דין זה מ״לבן או לבת״, מדוע אינם למדים זאת מהכתוב ״זאת״? ומשיבים: אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] ״זאת״ עדיין איצטריך [נצרך] לימוד נוסף, מן הכתוב ״לבן או לבת״,
Rather, the statement of the baraita should be revised, as follows: One might have thought that a woman may bring an offering for a childbirth that occurred before the completion of her term of postpartum purity, and for a second childbirth that happened after the completion of that period, as one, i.e., she may fulfill her two obligations with a single offering. Therefore, the verse states: “This is the law for one who gives birth” (Leviticus 12:7), indicating that each birth, unless it occurred within the period of purity following another birth, requires its own offering. The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this derivation? The Gemara answers that in their opinion, even though it is written: “This is the law,” it was still necessary for the verse to state: “For a son, or for a daughter.”
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) סד״אסָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא ה״מ בִּתְרֵי עִיבּוּרֵי (דְּחַד הָוֵי נֵפֶל) אֲבָל בְּחַד עִבּוּרָא כְּגוֹן יְהוּדָה וְחִזְקִיָּה בְּנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא אֵימַר בְּחַד קׇרְבָּן סַגִּי לַהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara explains: Had the Torah stated only the verse: “This is the law,” it might enter your mind to say that one offering does not suffice for two births that occurred as a result of two pregnancies, as the second one was a miscarriage whose conception occurred during the woman’s period of purity following the first birth. But if both births occurred as a result of one pregnancy, such as in the case of Yehuda and Ḥizkiyya, the twin sons of Rabbi Ḥiyya, who were born three months apart (see 27a), I would say that one offering for both births is sufficient for her. Therefore, the verse “for a son, or for a daughter” teaches us otherwise.
רש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בתרי עיבורי – שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמונים.
כגון יהודה וחזקיה – דאמרינן בהמפלת (לעיל כז.) שנשתהא אחרון אחר הראשון ג׳ חדשים.
אבל בחד עבורה וכו׳ – פי׳ דכל היכא דלא כתיב אלא חדא לא הוה מוקמינן אלא בתרי עבורי להכי אצטריכו תרי קראי.
גמ׳ ה״מ בתרי עבורי אבל בחד עבור כו׳ כצ״ל ונמחק דחד הוה נפל. ונ״ב נ״ל טעות גמור הוא דלא בנתעברה וחזרה ונתעברה מיירי אלא בנתעברה אחר לידה כמו שפרש״י וק״ל:
שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] שדין זה אמור רק בתרי עיבורי [בשני עיבורים, הריונות], (דחד הוי [שאחד היה] נפל), שילדה, וחזרה והתעברה בתוך ימי טהרתה, וילדה לאחר ימי טהרתה. שבמקרה זה צריכה האשה להביא על כל לידה קרבן בפני עצמו. אבל במקרה של חד עבורא [עיבור אחד], שנולדו הילדים בהפרש זמן ניכר, שנולד השני לאחר שמלאו ימי טהרתה ללידת הראשון, כגון לידתם של האחים יהודה וחזקיה בני ר׳ חייא, שהשני נולד שלושה חודשים לאחר הראשון, אימר [אמור] כי בחד [באחד] קרבן סגי [תסתפק] להקא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב ״לבן או לבת״, שחייבת להביא קרבן נפרד על כל לידה ולידה, אף במקרה כזה.
The Gemara explains: Had the Torah stated only the verse: “This is the law,” it might enter your mind to say that one offering does not suffice for two births that occurred as a result of two pregnancies, as the second one was a miscarriage whose conception occurred during the woman’s period of purity following the first birth. But if both births occurred as a result of one pregnancy, such as in the case of Yehuda and Ḥizkiyya, the twin sons of Rabbi Ḥiyya, who were born three months apart (see 27a), I would say that one offering for both births is sufficient for her. Therefore, the verse “for a son, or for a daughter” teaches us otherwise.
רש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּקָדָשִׁים חשֶׁאֵינוֹ קָדוֹשׁ מַאי טַעְמָא גָּמַר לֵידָה לֵידָה מִבְּכוֹר מָה הָתָם פֶּטֶר רֶחֶם אַף כָּאן פֶּטֶר רֶחֶם.

§ Rabbi Yoḥanan says: And Rabbi Shimon, who maintains that childbirth by caesarean section has the halakhic status of regular childbirth, concedes in the case of consecrated animals that if one attempts to consecrate an animal born by caesarean section, it is not consecrated. What is the reason for this opinion? He derives it by means of a verbal analogy from the word birth that is written with regard to consecrated animals (see Leviticus 22:27), and the word birth that is written in connection with a firstborn animal (see Deuteronomy 15:19). Just as there, in the case of the firstborn, the halakhot apply specifically to one who “opens the womb” (Exodus 13:15), so too here, in the case of consecrated animals, the halakhot apply only to one who opens the womb.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מודה ר״ש – ביוצא דופן.
שאינו קדוש – קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים וכאבנים לדמיהם ויוצאין לחולין ליגזוז וליעבד.
לידה לידה – כתיב בקדשים (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד וכתיב בבכור (דברים טו) אשר יולד.
מודה ר״ש בקדשים שאינו קדוש – בפ׳ בתרא דבכורות (בכורות נז:) גבי ר״א ברבי יהודה דאית ליה יוצא דופן קדוש אמר סבר לה כר״ש דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא ותימה דהא ר״ש מודה דבקדשים אינו קדוש כדאמר רבי יוחנן הכא וכדמוכח נמי בברייתא דמייתי בסמוך וי״ל דסבר כר״ש ועדיפא מדר״ש דאפילו בקדשים קאמר דקדוש.
גמר לידה לידה מבכור – בפ׳ ולד חטאת (מעילה יג.) במעילה גבי ולד המעושרת לא ינק מן המעושרת יליף אמו אמו מבכור והכל אחד כדמוכח בשמעתין וא״ת דבפרק מרובה (ב״ק דף עז:) אמר כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים וקאמר למעוטי מאי אי למעוטי קדשים בהדיא כתיב בהו או כשב פרט לכלאים אם למעשר תחת תחת יליף מקדשים ואי לבכור העברה העברה יליף ממעשר והשתא אמאי אצטריך למילף בכור ממעשר ומעשר גופיה ילפינן מקדשים הוה ליה למימר דנילף בכור לידה לידה או אמו אמו מקדשים וי״ל דלא ילפינן לידה לידה או אמו אמו אלא כגון הכא דאיירי בלידה או במעילה דאיירי בענין אמהות וא״ת ובשמעתין אמאי צריך ג״ש דלידה לידה או אמו אמו נילף פסול יוצא דופן בקדשים מג״ש דתחת ממעשר ומעשר מג״ש דהעברה מבכור וי״ל דג״ש דלידה ודאמו צריך לשום דרשה אחריתי.
מאי טעמא גמר לידה מבכור – פי׳ דאי לאו ג״ש כיון שנתרבה יוצא דופן בכלל לידה גבי אדם, א״א למעטו מכי יולד, ולהכי צריך ג״ש דלידה לידה. והא דאמרינן שכן אמו מאמו, לא דהיא ג״שא, אלא מסתברא לידה לידה דאדם גמר כן משום דדמי מדדמי הוא, דהכא כתיב אמו והכא כתיב אמו. והא דאמרינן לקמןב מאמו אמו נפקא, לאו דוקא, אלא חדא מטעמיה דג״ש נקיט.
א. מיהו בתוד״ה גמר משמע דזו גז״ש גמורה ע״ש.
ב. מא, א. ויל״ע אי ילפי׳ עצם הלידה או דבעי דלהוי לידת רחם דומיא דבכור ממש, ונפ״מ לענין חציצה ועוד.
שאינו קדוש – פרש״י ז״ל שאינו קדוש כלל בשום קדושת הגוף ואינו אלא כקדושת עצם בעלמא לדמיו וכשהוא נפדה נפדה אפי׳ בלא מום ויוצא לחולין לגזז ולעבד ובמקום דיש בהמה שקדם מומה להקדשה הנך נפישין ונראה דמאן דקרי לה סבר דנותר ופיגול וטמא כחדא חשיבי וכיון דכן אמרינן אדרבה משום דסברא הוא למילף מאדם דרבייה קרא בהדיא זאת היא העולה. הרי אלו ג׳ מעוטין. פי׳ דה״א דהעולה מיעוטא דרשי ליה ודאי לרבות לשתוק קרא מניה דהכין מתברר בפ׳ מרובה ור׳ יהודה כיון דמשכח מיעוטא לכל חד וחד לא שייך כאן טעמא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ועוד דהא לרבות לא אצטריך קרא וכדאמרן ואפשר דר׳ שמעון דרש להני מיעוטי במיעוט אחר מיעוט לרבות שלא לסתור.
ג ובבירור שיטת ר׳ שמעון אמר ר׳ יוחנן: ומודה ר׳ שמעון שאף שלענין היולדת, נחשבת לידה דרך דופן כלידה, אולם הולד היוצא דופן בקדשיםשאינו קדוש קדושת הגוף, אלא בקדושת דמים בלבד. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גמר [למד] לשון לידה שנאמר בקדשים (״שור או כשב או עז כי יולד... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן״. ויקרא כב, כז—כח), מלשון לידה, מהאמור בבכור (״כל הבכור אשר יולד״. דברים טו, יט). מה התם [שם, בבכור] אמרה תורה שאין הבכור מתקדש אלא כאשר הוא פטר רחם (יוצא מרחם אמו), (״והעברת כל פטר רחם לה׳⁠ ⁠״. שמות יג, יב), אף כאן בקדשים — אין הולד מתקדש אלא אם כן הוא פטר רחם, ואילו היוצא דופן, אינו בכלל זה.
§ Rabbi Yoḥanan says: And Rabbi Shimon, who maintains that childbirth by caesarean section has the halakhic status of regular childbirth, concedes in the case of consecrated animals that if one attempts to consecrate an animal born by caesarean section, it is not consecrated. What is the reason for this opinion? He derives it by means of a verbal analogy from the word birth that is written with regard to consecrated animals (see Leviticus 22:27), and the word birth that is written in connection with a firstborn animal (see Deuteronomy 15:19). Just as there, in the case of the firstborn, the halakhot apply specifically to one who “opens the womb” (Exodus 13:15), so too here, in the case of consecrated animals, the halakhot apply only to one who opens the womb.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְלִגְמַר לֵידָה לֵידָה מֵאָדָם מָה הָתָם יוֹצֵא דּוֹפֶן אַף כָּאן יוֹצֵא דּוֹפֶן.

The Gemara objects: And let Rabbi Shimon derive a different conclusion by a similar verbal analogy, as the word birth is written with regard to consecrated animals, and the word birth is also written with regard to a person, i.e., a woman who gives birth (see Leviticus 12:2): Just as there, in the case of humans, childbirth by caesarean section has the status of childbirth according to Rabbi Shimon, so too here, in the case of consecrated animals, an animal born by caesarean section is considered the same as an animal born via a natural birth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאדם – לענין טומאה וטהרה דכתיב וילדה זכר.
ושואלים: ולגמר [וילמד] ר׳ שמעון באופן שונה, מתוך השוואת הלשונות לידה לידה, ואולם מלידת אדם. ויסיק כך: מה התם [שם] בלידת אדם — אף יוצא דופן נחשב כילוד, אף כאן בקדשים — ייחשב היוצא דופן כילוד!
The Gemara objects: And let Rabbi Shimon derive a different conclusion by a similar verbal analogy, as the word birth is written with regard to consecrated animals, and the word birth is also written with regard to a person, i.e., a woman who gives birth (see Leviticus 12:2): Just as there, in the case of humans, childbirth by caesarean section has the status of childbirth according to Rabbi Shimon, so too here, in the case of consecrated animals, an animal born by caesarean section is considered the same as an animal born via a natural birth.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מִסְתַּבְּרָא מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן אִמּוֹ מֵאִמּוֹ אַדְּרַבָּה מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן פָּשׁוּט מִפָּשׁוּט.

The Gemara answers: It is more reasonable for Rabbi Shimon to derive the halakha of a consecrated animal from a firstborn animal, rather than from the halakha of childbirth, as it is written with regard to a consecrated animal: “Its mother” (Leviticus 22:27), and it is likewise written with regard to a firstborn animal: “Its mother” (Exodus 22:29). The Gemara objects: On the contrary, he should derive it from human births, as that would be a derivation of the halakha concerning consecrated animals that are ordinary, i.e., not firstborns, from the halakha concerning human births of children that are ordinary, and not firstborns.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמו מאמו – בבכור כתיב (שמות כב) שבעת ימים יהיה עם אמו ובקדשים כתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו.
ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי מבכור הוה ליה למילף [היה לו לר׳ שמעון ללמוד] את דין יוצא דופן בקדשים, שכן עדיף ללמוד לענין שנאמר בו ״אמו״ (בבכור — ״שבעת ימים יהיה עם אמו״, שמות כב, כט) מענין שאף בו נאמר ״אמו״ (בקדשים — ״והיה שבעת ימים תחת אמו״, ויקרא כב, כז). ושואלים על כך: אדרבה [להיפך], מלידה האמורה באדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן ראוי ללמוד לידה האמורה בקדשים הכוללת גם לידת פשוט (שאינו בכור), מדיני לידה האמורה באדם שהריהי נוהגת בכל לידה שהיא, בין בכור ובין פשוט!
The Gemara answers: It is more reasonable for Rabbi Shimon to derive the halakha of a consecrated animal from a firstborn animal, rather than from the halakha of childbirth, as it is written with regard to a consecrated animal: “Its mother” (Leviticus 22:27), and it is likewise written with regard to a firstborn animal: “Its mother” (Exodus 22:29). The Gemara objects: On the contrary, he should derive it from human births, as that would be a derivation of the halakha concerning consecrated animals that are ordinary, i.e., not firstborns, from the halakha concerning human births of children that are ordinary, and not firstborns.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֶלָּא מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן אִם בֶּהֱמַת קָדָשִׁים פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

The Gemara adopts a different line of reasoning: Rather, Rabbi Shimon should derive it from a firstborn animal, as they both share the following five characteristics: In both cases it is written: “its mother”; both are cases of a sacrificial animal; both are subject to piggul, the disqualification of an offering through improper intent during its sacrificial rites; both are subject to notar, the disqualification of sacrificial meat after a prescribed time; and finally, both are subject to disqualification by becoming ritually impure. By contrast, humans do not share any of these characteristics.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכן אם בהמת קדשים פיגול נותר וטמא – אם בתרוייהו כתיב אמו ותרוייהו בהמת קדשים ופגול ונותר וטמא נוהג בהם לאפוקי אדם דליתיה בכל הני.
שיליא שנמוח הולד שבתוכה ונעשה כמין מה שהזריעה אמו טמאה לידה כמו שבארנו בפרק המפלת:
והיולדת טומטום ואנדרוגינוס טמאה לידה ויושבת לזכר ולנקבה:
האשה שילדה או הפילה ואחר ימי טומאת לידה שלה טבלה ונתעברה והפילה אם בתוך ימי טוהר הפילה אף בנקבה שעברו עליה ארבעים ונגמרה צורת הולד אינה טעונה קרבן אחר על נפל זה שמאחר שכשבא ולד זה לא היתה טעונה עדיין קרבן על הראשון הרי זה נגרר אחריו אבל אם הפילה לאחר ימי מלאת טעונה קרבן אף על השני ודבר זה בנקבה אתה מפרשו לאחר מלאת מיד שהרי נגמרה צורת הולד אבל בזכר אי אתה מפרשו לאחר מלאת מיד שהרי בשיעור מלאת של זכר לא עברו ארבעים יום ואין טומאת לידה עד שתגמר צורת הולד ואין צורת הולד נגמרת עד ארבעים יום בין לזכר בין לנקבה אלא שנתאחרה עד שעברו עליה ארבעים ולא עוד אלא אף בעבור אחד שנשתהה ולד שני אחר הראשון עד שעברו ימי מלאת וכעין מה שאמרו ביהודה וחזקיה שנשתהא אחד אחר חברו שלשה חדשים טעונה קרבן אף על השני וזבה שילדה אין קרבן הבא לזיבתה נפקע מפני קרבן לידה אלא טעונה קרבן על הלידה ועל הזיבה שהרי לידה וזיבה דברים חלוקים הם ואין זה כיולדת שאכלה חלב או דם שאין קרבן הבא על החלב או הדם נפקע מפני קרבן הבא על היולדת:
אף לענין קדשים בהמה שהוציאו ולד שלה דרך הדופן אינו קדוש לעולם להיות ראוי לקרבן שאם היא בהמת קדשים וילדה דרך דופן אין זו לידה שולדות קדשים בהוותן ר״ל בשעת יציאתן הם קדושים ולא משעת יצירתן וא״כ הואיל ואין כאן לידה לא חלה בהם קדושה ואף לדעת הפוסקים משעת יצירתם הם קדושים מ״מ הכתוב מעטו ואם הקדישו משנולדו הן שנולד מבהמת קדשים הן שנולד מבהמת חולין הרי נעשה כקדשים שקדם מומן להקדשן שאינן קדושים אלא לעצים ולאבנים ר״ל לדמיהן ויוצאין לחולין אף לגזה ועבודה:
פגול ונותר ואסור אכילה בטומאת בשר או בטומאת הגוף נוהג בבכור כבשאר קדשים שאף הוא קדוש קדושת הגוף ואינן נוהג אלא בזכר והוא קדוש מאליו ונכלל הוא במתנות כהנה אבל שאר קדשים אע״פ שיש בקצתם חזה ושוק מ״מ אין כל הקרבן בכלל מתנות כהנה:
ומשיבים: אלא, דווקא מלידה האמורה בבכור הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש צדדים משותפים רבים בין קדשים ובין בכור: שבשניהם נאמרה בלידה הלשון אם; ושניהם עוסקים בעניין זהה, בבהמת קדשים; ובשניהם נוהג דין פגול ודין נותר ודין טמא.
The Gemara adopts a different line of reasoning: Rather, Rabbi Shimon should derive it from a firstborn animal, as they both share the following five characteristics: In both cases it is written: “its mother”; both are cases of a sacrificial animal; both are subject to piggul, the disqualification of an offering through improper intent during its sacrificial rites; both are subject to notar, the disqualification of sacrificial meat after a prescribed time; and finally, both are subject to disqualification by becoming ritually impure. By contrast, humans do not share any of these characteristics.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אַדְּרַבָּה מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן פָּשׁוּט זָכָר קָדוֹשׁ בְּמַתָּנָה הָנָךְ נְפִישָׁן.

The Gemara objects: On the contrary, he should derive it from human births, as both cases share the following four characteristics: They are both instances of ordinary, non-firstborn offspring; they both apply to the offspring of either sex, and are not exclusively males; they are both dealing with offspring that are not automatically sacred at birth; and they both apply to offspring that are not a gift to a priest, but belong to an individual non-priest. By contrast, firstborn animals do not share any of these characteristics. The Gemara answers that the comparison to firstborn animals is preferable to the comparison to human childbirth because these shared characteristics are more numerous. The comparison to consecrated animals includes five shared characteristics, whereas the comparison to human births involves only four.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פשוט – אדם משתעי בין בפשוט בין בבכור וכן קדשים הוו פשוטים. ובין באדם ובין בקדשים לא משתעו בזכרים לחודייהו טפי מבנקבות לאפוקי בכור דליתיה אלא בזכרים. ותרוייהו בין אדם בין קדשים לא הוו קדושין מאליהם אבל בכור קדושתו מאליו. ובין קדשים ובין אדם לא הוו מתנות כהונה כגון שלמים לבעלים הן לאפוקי בכור דהוי ממתנות כהונה.
הנך נפישין – וא״ת דבפרק יש בכור (בכורות דף מז:) אר״ש דיוצא דופן בכור לנחלה הוי דיליף מוילדו לו בנים לידה לידה מאשה דאית ליה הכא דהוי ולד והשתא לילף מבכור בהמה שכן בכור זכר (מתנות) וי״ל דאדם מאדם עדיף שכן אין שייך בהו פגול נותר וטמא דאינו קדשים ושייך בהו טומאה וטהרה ובפרק ראשית הגז (חולין דף קלז.) דקאמר פשוט מפשוט עדיף אע״ג דהנהו נפישי התם משום דהוי בהמה מבהמה אבל הכא דבהמה מאדם לא.
תוס׳ בד״ה הנך נפישן כו׳ שכן בכור זכר מתנות כו׳ ואינן קדשים כו׳ עכ״ל ולא ידענא מאי מתנות שייכא בבכור לנחלה ובתוס׳ ר״פ יש בכור מלת מתנות אינו ע״ש:
ודוחים: אדרבה [להיפך], מלידה האמורה באדם הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש צדדים משותפים לשניהם: שבלידת קדשים עניינה, זה שאינו בכור אלא פשוט, ואף בלידת אדם עניינה אף בפשוט; וכמו כן, בין לידת קדשים ובין לידת אדם עניינם זכר ונקבה, ואילו בכור אינו אלא זכר בלבד; וכמו כן בין לידת קדשים ובין לידת אדם עניינם דבר שאינו מתקדש מעצמו, ואילו בכור הריהו קדוש מעצם היוולדו; וכן, שבין לידת קדשים ובין לידת אדם אינם מתנות כהונה, ואילו הבכור הריהו מכלל הניתנים במתנה לכהן! ודוחים: הנך [אלו] הצדדים המשותפים ללידת קדשים ולידת בכור נפישן [מרובים]. יותר מהצדדים המשותפים ללידת קדשים ולידת אדם.
אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא משמיה [משמו] של רבא: תניא דמסייע ליה [שנויה ברייתא שמסייעת לו] לר׳ יוחנן. ששנינו, ר׳ יהודה אומר: נאמר בדין העולה ״זאת תורת העלה היא העלה״ (ויקרא ו, ב)הרי אלו שלשה מיעוטין,
The Gemara objects: On the contrary, he should derive it from human births, as both cases share the following four characteristics: They are both instances of ordinary, non-firstborn offspring; they both apply to the offspring of either sex, and are not exclusively males; they are both dealing with offspring that are not automatically sacred at birth; and they both apply to offspring that are not a gift to a priest, but belong to an individual non-priest. By contrast, firstborn animals do not share any of these characteristics. The Gemara answers that the comparison to firstborn animals is preferable to the comparison to human childbirth because these shared characteristics are more numerous. The comparison to consecrated animals includes five shared characteristics, whereas the comparison to human births involves only four.
Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said in the name of Rava: A baraita is taught which supports the statement of Rabbi Yoḥanan: Rabbi Yehuda says: “This is the law of the burnt offering; that is the burnt offering that goes up on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2). It is derived from this verse that the halakha is that if a part of a disqualified offering is taken up to the altar it should be burned there, rather than taken down, despite its unfit status. There are three expressions which indicate exclusion in this verse: The term “this is,” which indicates this one and not another one; the term “that is,” indicating that one and not another one; and the term “the burnt offering” instead of “a burnt offering.”
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יוֹחָנָן ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר {ויקרא ו׳:ב׳} זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה הֲרֵי אֵלּוּ ג׳שְׁלֹשָׁה מִיעוּטִין

Rav Ḥiyya, son of Rav Huna, said in the name of Rava: A baraita is taught which supports the statement of Rabbi Yoḥanan: Rabbi Yehuda says: “This is the law of the burnt offering; that is the burnt offering that goes up on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2). It is derived from this verse that the halakha is that if a part of a disqualified offering is taken up to the altar it should be burned there, rather than taken down, despite its unfit status. There are three expressions which indicate exclusion in this verse: The term “this is,” which indicates this one and not another one; the term “that is,” indicating that one and not another one; and the term “the burnt offering” instead of “a burnt offering.”
רש״יתוספותרשב״אעודהכל
דמסייע ליה לרבי יוחנן – דאמר דמודה ר״ש ביוצא דופן דקדשים.
זאת תורת העולה היא העולה – ומהאי קרא נפקא לן בזבחים (דף כז:) פסולין שאם עלו לא ירדו דכתיב על מוקדה משתעלה תוקד וכתב רחמנא זאת דמשמע מיעוטא כלומר זאת אם עלתה לא תרד אבל אחרת אע״פ שעלתה תרד וכתיב היא דמשמע מיעוטא וכתיב העולה דמשמע העולה עולה כשרה ולא פסולה. והני תלתא מיעוטי ממעטי הני תלתא פסולי.
זאת היא העולה – הכי כתיב קרא זאת תורת העולה היא העולה הרי ג׳ מיעוטי זאת והיא וה׳ דהעולה תנינא דהעולה קמא דריש רבא בתמיד נשחט (פסחים נח:) העולה עולה ראשונה מהני ג׳ מיעוטי ממעט הנך ומתורת מרבינן אינך פסולין דאם עלו לא ירדו כר״ש וא״ת והא ר׳ יהודה סבר בפ״ק דזבחים (דף כד) דרצפה מקדשת כמזבח ואם כן כולם יעלו והיכי משכחת פסול בכל הנהו לבר מהני ג׳ כיון דאם עלו לא ירדו וי״ל כגון שיש הפסק בין הבהמה לרצפת עזרה ואם תאמר והיכי ממעט הני ג׳ פסולי הא צריך חד מיעוט לרובע ונרבע ולכל הנהו דמודה רבי שמעון בהו דאם עלו ירדו וי״ל דנשחטה בלילה ויצא דמה ממעט תרוייהו מחד מיעוטא דשקולים הם וא״ת קדשי קדשים ששחטן בדרום דאמר בריש מעילה (דף ב:) דאליבא דר׳ יהודה כ״ע ל״פ דתרד אמאי הא ליכא מיעוטא רביעית ולר״ש נמי לרבא דאמר תרד הא פסולן בקדש הוא דהא אית ליה הכשר בקדשים קלים דכשרים בדרום כמו שאפרש דהיכא דאית ליה הכשר בעלמא איקרו פסולן בקדש וי״ל דשחיטה בדרום הוי כעין שחיטת חוץ וכמו דחנקינהו דמי כדקאמר התם לר״ש.
זאת היא העולה הרי אלו ג׳ מיעוטים פרט לנשחטה בלילה ונשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים. פירוש שאותן ג׳ מיעוטים למעט שלשה פסולים אלו אבל כל הני פסולים אחריני דמרבה ר״ש מתורת העולה תורה אחת לכל העולין אף ר׳ יהודה מודה בהו ומרבה להו נמי מתורת העולה וכדאיתא בזבחים פרק המזבח מקדש (זבחים פד:) ומסתברא ליה לר׳ יהודה למעט את אלו ולרבות את האחרים אע״פ שאלו ואלו פסולין בקדש משום דמשכח להו הכשרא כדאיתא התם, והיינו דלר׳ יהודה איצטריכו תלתא קראי לתלתא פסולין ולר׳ שמעון לא איצטריך אלא חדא מיעוטא לכל הפסולין משום דאיהו כל שאין פסולן בקדש ממעט להו בחדא וכל שפסולן בקדש מרבה מחד קרא. וא״ת לר׳ יהודה ליצטריך קרא רביעי למעוטי קדשי קדשים ששחטן בדרום דהא לר׳ יהודה תרד כדאיתא בריש מסכת מעילה (מעילה ב:). תירצו בתוס׳ דממעט ליה מדדריש בסוף כל הפסולין (זבחים לו.) כל דבר רע ריבה חטאת ששחטה בדרום ושנכנסה דמה לפנים ואף ע״ג דקרא ללאו הוא דאתא מכל מקום שמעינן מינה נמי דאם עלתה תרד. אי נמי לא צריך קרא דבשחיטת חוץ היא והיינו נמי דקסבר רבה במעילה, דחטאת ששחטה בדרום תרד אפילו לר׳ שמעון דמרבה להכשירה כל שפסולן בקדש והוי טעמא משום דכשחיטת חוץ דמי וכמאן דחנקינהו.
רש״יתוספותרשב״אהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה מ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה מ., עין משפט נר מצוה נדה מ. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדה מ., רש"י נדה מ., תוספות נדה מ., תוספות רי"ד נדה מ., רמב"ן נדה מ. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה מ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה מ., ריטב"א נדה מ., מהרש"ל חכמת שלמה נדה מ., מהרש"א חידושי הלכות נדה מ., גליון הש"ס לרע"א נדה מ., פירוש הרב שטיינזלץ נדה מ.

Niddah 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 40a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 40a, Collected from HeArukh Niddah 40a, Rashi Niddah 40a, Tosafot Niddah 40a, Tosefot Rid Niddah 40a, Ramban Niddah 40a, Rashba Niddah 40a, Meiri Niddah 40a, Tosefot Rosh Niddah 40a, Ritva Niddah 40a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 40a, Gilyon HaShas Niddah 40a, Steinsaltz Commentary Niddah 40a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144