והכתיב ויהי לחם שלמה ליום א׳ כו׳. הללו לעמילן כו׳ הללו לציקי כו׳ מייתי להו להחזיק הקושיא ונראה דלמדו לומר כן דאי כפשטא לאכילתן מאי רבותיה דהא כתיב ישראל ויהודה רבים כחול הים וגו׳ אבל לעמילן ולציקי אין הכל צריכין לו ומייתי נמי אלף נשים היה לשלמה כו׳ להפליג הקושיא ואפשר שלמד כן מקרא דכתיב ויהי לו נשים שבע מאות ופילגשים שלש מאות ויטו נשיו את לבו דהיינו להיכן שיהא סועד בכל יום דלפשטיה לא איצטריך דמפרש ביה ויהי לעת זקנתו של שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים גו׳ וק״ל:

ואמר רב יהודה בן בקר רך וטוב כו׳. ויש לדקדק דבלאו רב יהודה היה עדיפא להקשות דבן בקר משמע חד כדפריך בסמוך ויש לומר דבלאו רב יהודה איכא למימר אין בן בקר והרבה היו דאומר אדם על שוורים הרבה שור כדכתיב ויהי לי שור וחמור וגו׳ אבל מדרב יהודה דאמר ג׳ היו פריך שפיר דבשלמה הוי טפי בקרים וק״ל:

התם תלתא תורי לתלתא גברי הכא לכל ישראל כו׳. ויש להקשות דא״כ מאי רבותיה דאפי׳ כסעודת שלמה דהא אפשר דלא בא לכל אחד מישראל כ״א דבר מועט וי״ל דה״ק דאפי׳ אם אתה עושה לפועלים הללו שאינם מרובים כסעודת שלמה שנעשית לכל ישראל והוא דחוק דלפי זה היו אלו הפועלין מרובין כ״כ שאלו היה עושה להן כסעודת שלמה לא היה בא לכ״א מהפועלים בקר א׳ ודו״ק:

מאי אבוסין אמר רב שאובסין בע״כ ושמואל כו׳. הא ודאי לענין שיהיו שמנין הא חזינן דבאבוסין בע״כ הם יותר שמנין אלא דשמואל פליג וקאמר לענין בריאות למאכל אדם יותר טובים באבוסין מאליהן דשמואל רופא היה כדלעיל וק״ל:

תור ממרעיתו כו׳. אהאי קרא ודאי נמי קאי ומשמע ליה דאבוסין דסיפא דקרא קאי נמי אבקר דקרא ובמלת אבוס ודאי דלא פליג אי כמר ואי כמר שהוא מקום שמשמנין הבהמה אלא שהוסיף לומר דאין אובסין אלא שור ותרנגולת דלא אניסא וק״ל:

מדטוב לדרשה רך נמי כו׳. ר״ל דתו לא הוה כדאמרי אינשי דלא אמרי רכיך לחוד בלא טוב וע״כ רך נמי לדרשה וק״ל:

כל חד וחד יהביה לנער חד. כתב הרא״ם אבל גבי ובן הבקר אשר עשה דקאי אאברהם כו׳. אין לפרש אלא קמא קמא דמטיא אייתי קמייהו עכ״ל דנראה דה״נ גבי ויתן אל הנער גו׳ אין לפרש קמא קמא נתן אל הנער לעשותו וחד נער היה דא״כ מאי השמיענו קרא בזה דהכא אשמועינן קרא דאברהם זריז היה ולא המתין עד שתגמור בישול כולם אלא קמא כו׳ ודו״ק:

שלשה לשונות בחרדל כו׳. נראה שלמדו לומר כן דלישנא דרך וטוב נופל בפרט על הלשון כההיא דויקרא רבה רבי הוה עשה סעודה לתלמידיו הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים כו׳ דכד היא טב לית טב מינה וכד היא ביש לית ביש מינה וחרדל נמי דריש מרך וטוב שהוא עושה המאכל רך וטוב חושבני׳ דדין כחושבני׳ דדין ולדרש זה נמי שפיר אתיא נוסף הוי״ו בוטוב וק״ל:

שהרי משה עלה למרום ולא אכל כו׳. אליהו נמי הלך למטה במדבר מ׳ יום ולא אכל איכא למימר דבאקראי נעשה שהלך במדבר דרך יום אחד וישאל נפשו למות עד שהזמין לו הקב״ה עוגת רצפי׳ וצפחת מים וילך בכח האכילה ההיא מ׳ יום גו׳ אבל משה שהיה ג״פ מ׳ יום בלא אכילה כיון שראה בראשונה שנעשה לו נס שהוצרך לעמוד שם מ׳ יום בלא אכילה לא היה לו בעלייה שנית ושלישית לסמוך על הנס והיה לו ליטול עמו לחם ומים אי לאו משום דאל ישנה כו׳ ודקאמר עלה משה למרום אין זה סותר מה שאמרו בפ״ק דסוכה מעולם לא עלה משה למרום דמ״מ עלה למטה מי׳ ולא אכל שם משום דאל ישנה כו׳ ומה שהקדים מעשה משה המאוחר למעשה מלאכים המוקדם נראה משום דהא דאין אוכלין לחם המלאכים במרום לא פסיקא ליה אלא מדלא אכל משה שם לחם ועוד נראה דעיקר הראיה ממשה דלא אכל שם לחם אבל המלאכים לא אכלו אלא לפי הדמיון כמ״ש נראה כמי שאכלו ודו״ק:

עשה הקב״ה לבניו ע״י שליח ואל הבקר כו׳. השכר הוא מעין המעשה ואל הבקר רץ גו׳ הוא בשר ורוח נסע והגיז שלוים שהוא בשר ויקח חמאה וחלב היה השכר המן שהוא מעין החלב כדדרשינן ביומא לשד השמן מלשון שדים כמו שהתינוק טועם כו׳ והא דלא קאמר בשכר ואקחה פת לחם הנני ממטיר לכם לחם שהוא קרוב יותר מענינו וכן הוא בב״ר נראה לפי שהוא אינו אלא סיפור דברי אברהם עם המלאכים ולא בא הלחם לסעודה כדאמרינן לקמן ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה ודו״ק:

בשכר ג׳ זכו לג׳ בשכר חמאה וחלב זכו למן כו׳. יש לדקדק דבפ״ק דתענית אמרו המן בזכות משה והבאר בזכות מרים והענן בזכות אהרן ומהך דהכא גופא קשה דמאי קרא לה בארה של מרים וי״ל דבזכות אברהם לא היו זוכין בהן אלא לפי שעה אבל בזכות משה ואהרן ומרים היו נמשכים המן והענן והבאר כך זמן רב מ׳ שנה ולכך כשמת אהרן נסתלק הענן וכשמתה מרים נסתלק הבאר וכשמת משה נסתלק המן:

וכי בערביים חשדתנו כו׳. כבר יצא ממנו ישמעאל כו׳. מבואר מדהקדים הרחיצה ללינה שלא כמנהג שהרי לוט ולבן הקדימו הלינה לרחיצה דרשו שהקפיד על האבק שהוא ע״ז לערביים ותשובת מלאכים זו שאמרו וכי בערביים כו׳ ודאי לא הוזכרה בכתוב ולא למדוה אלא מדלקה אברהם בזה שיצא ממנו ישמעאל אשר הערביים הם זרעו העובדים בזה ואמרינן החושד בכשרים לוקה בגופו וק״ל:

וירא אליו גו׳. אותו יום ג׳ למילתו. מבואר ברא״ם וכתב דאית מפרשי מדלא הוזכר בזאת המראה שום דיבור משמע שלא נראה אליו אלא כדי לבקרו והוא דחה פירוש זה מההיא דבפרק מפנין ומדשמעתין שאמר הקב״ה להמתין לו דכתיב אל נא תעבור וגו׳ א״כ מצינו שדבר עמו השם אחר שהכניס האורחים עכ״ל ע״ש והנראה לקיים דבריהם דכיון דלא הוזכר שום דיבור כאן לא היתה המראה על דעת הדיבור שהיה אחר הכנסת אורחים וכן משמע מתוך הכתובים:

ומ״ש ביום ג׳ למילתו היה כו׳. דברי הרא״ם בזה באורך אין להם עיקר ורחוקים מצד עצמם אבל הוא מבואר בדברי הר״ן באורך בפרק ר״א דמילה ע״ש באורך דלפי׳ רש״י אע״ג דביום א׳ וב׳ איכא סכנה יותר מביום ג׳ מ״מ ביום ג׳ החולשה גוברת יותר כדכתיב ויהי ביום ג׳ בהיותם כואבים ומ״ה קאמר ר׳ חמא ב״ח דביום ג׳ בא הקב״ה לבקרו דהוא עיקר מצות הביקור שהוא חלוש ביותר וצריך לבקרו לעשות צרכיו כמ״ש הר״ן וכן אמרו דאין מבקרין החולה עד אחר ג׳ ימים ולדברי הרמב״ם ניחא טפי שיום הג׳ יותר מסוכן ויותר חלוש ובזה יבואו דברי המתרגם על נכון בין לפרש״י בין לרמב״ם בלי גמגום ודו״ק:

והיינו דכתיב אל נא תעבור מעל עבדך כו׳. כתבו התוס׳ הכא משמע שהשכינה היתה רוצה להסתלק כו׳ ובפ׳ מפנין משמע כו׳ אמר להקב״ה להמתין עד שיכניס האורחים כו׳ ע״ש ונראה ליישב דהא פשיטא ליה לתלמודא דמה שאמר אברהם להקב״ה אל נא תעבור היינו משום שראה שרוצה השכינה להסתלק כדאמרינן הכא דאי משום שרצה אברהם לילך אל האורחים להכניסם ה״ל להקדים האי קרא קודם וירא וירץ לקראתם ומ״ש רש״י בחומש דדרך המקראות לדבר כן הוא דחוק דאמרינן פ״ק דפסחים דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מ״ש החזקוני דדיינינן ליה הכא במקרא מסורס אינו נכון דבתרי פסוקי כי הכא לא אמרינן מקרא מסורס וההיא דרשה דבפ׳ מפנין לאו משום דא״ל אברהם להקב״ה אל נא תעבור גו׳ אלא מהאי ענינא נדרש מדהלך מהקב״ה להכניס האורחים והמתין לו הקב״ה הדיבור עד אחר כל מעשה המלאכים שאז א״ל הקב״ה זעקת סדום וגו׳ והיינו ע״כ משום דגדול הכנסת אורחים כו׳ ודו״ק:

היינו דכתיב וישא עיניו וירא גו׳. בפרש״י בחומש כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כד חזיוה כו׳ ועוד יש לפרש מדכתיב וירא וירא ב׳ פעמים שבתחילה ראה אותם נצבים עליו ואחר כך כשראה אותם שפירשו הימנו מיד וירץ לקראתם ונראה לפי דרש זה לא יתכן לפרש לקראתם כמשמעו דהא אחריהם היה רץ שפירשו הימנו אלא דמלת לקראתם פירושו כמו לקרוא אותם שהיה רץ אחריהם להחזירם וק״ל:

דאזיל מיכאל לשזביה ללוט כתבו התוס׳ הא דאמרינן בב״ר דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות כו׳. י״ל וכו׳ עכ״ל ע״ש וכתב הרא״ם כיון דבב׳ מקומות עושה ב׳ שליחות א״כ בתרי סגי וצ״ע עכ״ל ואין כאן קושיא דאין זה מוכרח שיהיה כן לעולם אלא בב׳ מקומות ה״ל כ״א שליחות אחרת ולפעמים עושה מלאך אחד ב׳ שליחות בב׳ מקומות ופעמים ע״י ב׳ מלאכים כפי רצון הש״י דאל״כ כל השליחות בב׳ מקומות יעשו ע״י מלאך אחד אלא בב׳ מעשים במקום א׳ קאמר כיון שלא הותחל עדיין שליחות שני ע״כ אין מלאך א׳ עושה אותן דאל״כ למה לא עשה מלאך א׳ הבשורה והרפואה או ההפיכה וההצלה וזה ברור בלשון התוס׳ ויש לחכמי הקבלה דרך אחרת בזה עיין בספר בחיי ובראקנטי וק״ל:

דכתיב ויהפוך ולא כתיב ויהפכו וא״ת והא כתיב כי משחיתים אנחנו גו׳. והחזקוני תירץ כיון שבהפיכה מצינו לשון יחיד לבלתי הפכי מצי נמי למנקט בלשון רבים עכ״ל אבל התוספות ע״כ לית להו האי סברא דאל״כ מאי מקשה הר״א בתוספות מדכתיב ויוציאוהו ויניחוהו דהא כיון דכתיב נמי ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט שהוא לשון יחיד מצי למנקט נמי ויוציאוהו גו׳ בלשון רבים ונראה כיון דהמשחית לא היה יכול להשחית עד אחר שיציל המציל את לוט כדכתיב כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך גו׳ תלה הכתוב ההשחתה נמי למלאך המציל וק״ל: