(1) 
כַּפְרָא דּוּדֵי.:
כַּפְרָא דּוּדֵי.The sediments of dye in the cauldrons, that is, the dyer took the dye remaining in the cauldron from previous use, and used that dye for this garment, leading to an inferior result.
1. ודקינהו ותרינהו: ספה״ב: ״ודקינהי ותראנהו״. דפוס קושטא : ודקינהי ותרינהי .
2. קננהי: דפוסים : קננהו .
3. שרויין כחד: ספה״ב: ״דחד שרויין״. דפוסים : שרויין דחד . דפוס קושטא : שרויין לחד .
4. לצמר ניהליה: דפוסים: ניהליה לצמר .
5. כי: חסר בדפוס קושטא .
6. עד כאן הדפים החסרים בכ״י סוטרו.
7. הצמר: אוקספורד, ספה״ב, דפוסים וכן כ״י סוטרו 144 בהמשך. כ״י סוטרו 144 כאן: ״צמר״.
8. להאיך: וכן אוקספורד. ספה״ב, דפוסים: ״להאי״.
9. בהני: דפוסים: מהני .
10. סממנאי: דפוס קושטא : סממני .
11. איפשיט: דפוסים: איפשיטא .
ערך אסטס
אסטס – אוקוצה בשביעית (שבת סח) (שבת צ) (בבא קמא קא) בגמ׳ דנתן צמר (פסחים כו) בגמ׳ דששה דברים ויש ספרים שכתוב בהן סטיס פי׳ איסטיס אינדקו ובלשון ערבי ני״ל ובלשון ארמי מוריקא. פ״א הוא ורד של קורטמים ולו שם אחר בלשון הקדש חלות חריע ובלשון ארמי מוריקא ובלשון ערבי עצפו״ר וצובעין בו בגד פשתן ובגד צמר גפנא לכלות בבית חופתן (א״ב: פירוש בלשון יוני ורומי מין עשב של צבעים כמו שפירש בעל הערוך בפי׳ ראשון כי פי׳ אחרון משגה הוא).
ערך חב
חב – ב(כתובות כז.) עיר שכבשה כרכום אם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן. (פרק ז דפיאה) משתהלך המחבא פי׳ שיבדוק המחבויין כדכתיב מכל המחבואים אשר יתחבא שם. (מנחות עג. ובסיפרי) מה בין מחבת למרחשת שהמחרשת יש לה כסוי והמחבת אין לה כסוי דברי רבי יוסי הגלילי רבי חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין מחבת צפה ומעשיה קשין פי׳ מחבת צפה אין לה בית קבול אלא חלקה דכתיב על המחבת גמרא מאי טעמא אילימא מרחשת משום דאתיא ארחושי הלב כדכתיב רחש לבי דבר טוב כלומר הרהורי הלב מחבת דאתיא אמחבואי הלב כדאמרי אינשי קא מנבח נביחי כלומר שנגע בפיו הדיבור אימר איפכא מחבת דאתי אמחבואי הלב כדכתיב למה נחבאת לברוח מרחשת דאתי׳ ארחושי הפה כדאמרי אינשי קא מרחשת שיפוותי׳ פי׳ אחר רוחשין רותחין מעשיה קשין יש בה מים מועטין (נדה לט) אם היתה במחבת והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שחרדה מסלקת את הדמים. (סוכה מ., בבא קמא קא) עלי קנים ועלי גפנים שגבבן בחיבה על פני השדה לקטן לאכילה ולמאכל בהמתו יש בהן משום קדושת שביעית שמתבערין בשביעית דאסורין לאחר שיצא שביעית לקטן לעצים לשרוף אין בהם משום קדושת שביעית ומותרין אפילו לאחר שיצא שביעית (בבא קמא פא) ושאר כל האילנות מן חובו של אילן ולא מן חודו פי׳ מענפין שבצדדין שמחבין האילן ולא מן חודו עיקר לבו של אילן. השב ידך אל חיקך תרגום ירושלמי אעל כען ידך בחובך. ותחבק חיק נכריה תרגום ולא תחבק חובא דאחריתא היחתה איש אש בחיקו תרגום סיים בר נשא נורא בחוביה (א״ב בנוסחאות דידן כתוב בעוביה)
ערך מלגמה
מלגמה – ג(שביעית פרק ח) כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמה. (כלים פכ״ח) מלוגמה בבגד טהורה (סוכה מ: בבא קמא קא) ומוציא אני את המלוגמה שאינה שוה בכל אדם פירוש רפואה (א״ב פי׳ בלשון יוני ורומי רטיה ומזור).
ערך תבס
תבס – ד(בפרק ב׳ דאהלות) רביעית דם ורביעית דם תבוסה ממת אחד רבי עקיבא אומר משני מתים (נזיר סד: ובפרק טז דאהלות בבא בתרא קא.) נוטלו ואת תבוסתו (גמרא) מניין לתבוסה אמר רב יהודה דאמר קרא ונשאתני ממצרים ממצרים טול עמי וכמה שיעור תבוסה רבי אליעזר אומר נוטל עפר תחוח (בבא קמא קא) בבתולה ג׳ אצבעות (נדה סב) מקולי רביעיות שנו דם תבוסה דרבנן פי׳ דם מעורב בשאר משקין שבגוף אינו דם שהנפש יוצא בו (נדה עא) תנו רבנן איזהו דם תבוסה רבי אליעזר בן יהודה אומר הרוג שיצא ממנו רביעית דם וכולי רבי שמעון אומר צלוב שהיה צלוב על העץ ודמו שותת לארץ ונמצא תחתיו רביעית דם טמא (א״ב פירוש בלשון רומי דם ובשר מעופש הזב מן המתים ונבלע בקרקע).
א. [אינדיך וואס עס פארבט בלאה.]
ב. [פערבערגען. בהעלטנישען. שויס.]
ג. [פלאסטר.]
ד. [אייטער, פלוס מיט בלוט.]
כפרא דודי – קינח בו את היורה כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין דף ח.).
ת״ר הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא ועשה לו ספסל. ספסל ועשה לו כסא ר״מ אומר נותן לו דמי עציו. ר׳ יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ומודה ר״מ בנותן לחרש עצים לעשות כסא נאה ועשה לו כסא כעור ספסל נאה ועשה לו ספסל כעור שאם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:
סימן תיא
כתב רבינו יצחק אלפסי זצ״ל והילכתא כר׳ יהודה. וכן בספר המקצעות:
[שם]
איבעיא להו יש שבח סממנין על הצמר או דילמא אין שבח סממנין על הצמר. היכי דמי אילימא דגזל סממנין ורקינהו ותרנהו וצבע בהו תיפוק לי דהא קננהו בשינוי. לא צריכא דגזל סממנין שחוקין ושרויין וצבע בהו יש שבח על גבי צמר דא״ל הב לי סימנאי דשקלתינתי או דילמא אין שבח סממנים על גבי צמר ולית לך גבאי ולא מידי. אמרי אין שבח סממנין על גבי צמר לימא ליה הב לי סימנאי דאפסדתינהו. אלא לאידך גיסא אין שבח סממנין על גבי צמר ובעי שלומי ליה או דילמא יש שבח סממנין על גבי צמר וא״ל הא מנח קמך שקלינהו. במאי שקלינהו בצפון. עבורי מיעבר ולא השבח עביד. אלא הב״ע דנזל צמר וסממנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנהו סממנין וקא מהדר ניהליה. מאי יש שבח סממנין על גבי צמר וקא מהדר ליה צמרו וקא מהדר סממנין. או דילמא אין שבה סממנין על גבי צמר וצמריה קא מהדר ליה וסממנין לא קא מהדר ליה. אמרי ליה תיפוק לי דהא מייקר בדמי ל״צ דזל צביעה. אי נמי דצבע בהו קופא שגזל קוף וסממנין וצבע את הקוף ומחזירו דלא אייקר קוף בדמי. רבינא אמר הב״ע כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתא קופא וקצבעי׳ לההוא צמר ולאו לענין גזל קבעי ליה דאין כאן גוזל אלא קוף יש שבח סממנין על גבי צמר וא״ל הבי לי סימנאי דגבך נינהו או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר וא״ל לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשטא. במתני׳ לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר״מ אומר נותן לו דמי צמרו. ר״י אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח:
איבעיא להו יש שבח סממנין על הצמר או דילמא אין שבח סממנין על הצמר. היכי דמי אילימא דגזל סממנין ורקינהו ותרנהו וצבע בהו תיפוק לי דהא קננהו בשינוי. לא צריכא דגזל סממנין שחוקין ושרויין וצבע בהו יש שבח על גבי צמר דא״ל הב לי סימנאי דשקלתינתי או דילמא אין שבח סממנים על גבי צמר ולית לך גבאי ולא מידי. אמרי אין שבח סממנין על גבי צמר לימא ליה הב לי סימנאי דאפסדתינהו. אלא לאידך גיסא אין שבח סממנין על גבי צמר ובעי שלומי ליה או דילמא יש שבח סממנין על גבי צמר וא״ל הא מנח קמך שקלינהו. במאי שקלינהו בצפון. עבורי מיעבר ולא השבח עביד. אלא הב״ע דנזל צמר וסממנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנהו סממנין וקא מהדר ניהליה. מאי יש שבח סממנין על גבי צמר וקא מהדר ליה צמרו וקא מהדר סממנין. או דילמא אין שבה סממנין על גבי צמר וצמריה קא מהדר ליה וסממנין לא קא מהדר ליה. אמרי ליה תיפוק לי דהא מייקר בדמי ל״צ דזל צביעה. אי נמי דצבע בהו קופא שגזל קוף וסממנין וצבע את הקוף ומחזירו דלא אייקר קוף בדמי. רבינא אמר הב״ע כגון דצמר דחד וסממנין דחד ואתא קופא וקצבעי׳ לההוא צמר ולאו לענין גזל קבעי ליה דאין כאן גוזל אלא קוף יש שבח סממנין על גבי צמר וא״ל הבי לי סימנאי דגבך נינהו או דילמא אין שבח סממנין על גבי צמר וא״ל לית לך גבאי ולא מידי. ולא איפשטא. במתני׳ לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר״מ אומר נותן לו דמי צמרו. ר״י אומר אם השבח יתר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח:
(ק:) גמרא כפרא דודי. כלומר שצבעו בשירי יורה עד שנעשה כעין מטלית שמקנחין בה את היורות של צבעים. הרמ״ה ז״ל בפרטיו.
ורבינו חננאל ז״ל פירש וז״ל כעור כלבוס כפרא דודי פירוש דרכין דרכין דרך צבוע אדום מראהו עמוק ודרך אדום אינו עמוק כל כך והוא כמו המטלית שמקנחין בה יורות של צבעים שהם כולם עשוים דרכים דרכים כמו שאמרנו. ע״כ.
וזה לשון רב שרירא גאון ז״ל בתשובותיו מועתק מלשון ערבי אמר רב פפא בר שמואל כפרא דודי פירוש קינוח היורות והוא מין צבע קורין לו בצמר קינוח היורות והוא גוון יהיו בו כמה חברבורות בהרות בהרות כצורת עמודים והיה קצתם עובר על קצתם וידמו לצבת הנקרא כלבוס כמו שאמרו בסנדל המסומר עשאו כמין כלבוס ובסוטה כלבוס של ברזל היו מטילים לתוך פיה והוא הכלי שלוקחין ותופסין בו אומני הברזל והנחושת והם נפתחים ונסגרים במסמרים שיהיו בהן על אותם בהרות שם כלבוס לפי שיארע בהן כדמות הכלבוס. ודע זה. ע״כ.
גמרא ותיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי. לכאורה זו הקושיא אינו מובן למאי דס״ד עכשיו דעיקר האיבעיא אם צריך לשלם דמי הסממנים ומ״ש בס׳ ת״ח דכיון דקניא בשינוי חייב לשלם ואפילו זרקו לים ואם כן אפילו אי אין שבח סימנים ע״ג צמר חייב לשלם לא נהירא לי דא״נ לא קני בשינוי נמי חייב אפילו זרקו לים דהא כל גזלן קונה בהגבהה ובמשיכה להתחייב באונסין והא דאמרינן שינוי קונה או לא היינו לענין אם צריך לשלם דמי הגזילה או אם יחזירה בעין אבל בלא השבה כלל א״א ובאמת היינו הא דמקשינן בסמוך נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו ולפ״ז צ״ל דהאי ותיפוק ליה קאי לפי המסקנא דהאיבעיא הוא אי מצי א״ל הרי שלך לפניך בסמנים שע״ג הצמר וא״כ מקשה שפיר דכיון דקני בשינוי א״כ אפי׳ אם יש שבח סמנים ע״ג הצמר נמי לא מצי מהדר ליה הסמנים שע״ג הצמר אלא דמי מעליא בעי שלומי ולפ״ז מ״ש התוס׳ בד״ה דזל ציבעא ומ״מ איירי דגזל סמנים שרויים וכו׳ עכ״ל ולפמ״ש עיקר שינויא דמשני לעיל לא צריכא דגזל סמנים שרויין היינו דוקא להאי אוקימתא דמסקנא וא״כ לשון מ״מ שכתבו התוספ׳ אינו מדוקדק ויש ליישב משום דאיכא למימר דמצי קאי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא האיבעיא לאידך גיסא אי מצי א״ל הא מנחי קמך ודו״ק:
שם לא צריכא דגזל סמנים שרויין. וקשיא לי דמ״מ הא קניא בשינוי משעת הצביעה ואף על גב דאיכא לאוקמי בצבע שיכול להעבירו ע״י צפון דה״ל שינוי החוזר היינו לענין הצמר אבל לענין הצבע גופא ודאי הוי שינוי גמור שינוי הגוף ושינוי השם והצביעה גופא אינה חוזרת לברייתה כלל וכדאמרינן להדיא צפון עבורי מעבר השבה לא עביד ובשלמא למאי דאוקמינן דצבע בהו קופא איכא למימר בדוחק דהתם לא נתכוין לקנותו מסתמא באותו שינוי כיון דאין השינוי אלא בשעת הצביעה ובהאי שעתא מקלקל הוא ואין כוונתו אלא להזיק אבל לאוקימתא דזל ציבעא יש לתמוה דאף אם יש שבח סמנים ע״ג הצמר מהיכא תיתי נאמר דסגי ליה באותו השבה כיון דקני׳ בשינוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי וצ״ל דבכה״ג לא מיקרי שינוי ולא ידעתי למצוא טעם לזה וצ״ע:
תוספות בד״ה מנין שלא יהנה ממנו כו׳ בפ׳ כל שעה פריך עכ״ל. נ״ל כוונתם בזה כאן משום דמהאי קושיא דתיפוק ליה מלא יאכל היה אפשר לומר דהא דדרשינן מוערלתם ערלתו וכו׳ לאו מתלתא ריבויי ילפינן דאפשר דלא מייתר אלא חדא וכולהו מחדא נפקי ועיקר כוונת התנא דאין לך צד היתר הנאה בערלה אפילו שלא כדרך הנאתן ותו לק״מ מקרא דלא יאכל אלא לפ״ז קשיא סוגיא דשמעתין דאכתי תפשוט דחזותא מלתא היא דאלת״ה מנלן לאסור צביעה כיון דלא מייתר אלא חדא קרא נוקי לה בדדמי בהנאה שיש בה ממש אבל חזותא דלאו מלתא היא בשום דוכתא לא נילף מיניה לכך פי׳ התוס׳ דבפ׳ כל שעה פריך לה ומשני התם שפיר וא״כ מוכח אדרבה מהתם דג׳ ריבויי נינהו וכל א׳ להיתר בפני עצמו חד להנאה גרידא וחד לצביעה וחד להדלקה וא״כ לק״מ בשמעתין וק״ל:
בד״ה ולא יצבע וכו׳ וא״ת א״כ תפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר עכ״ל. פי׳ למ״ש בסמוך לדחות פי׳ ר״ת מקשו דלפר״ת לק״מ דנהי דחזות׳ מלתא היא איצטריך קרא לשלא כדרך הנאתו אבל יש לדקדק דמאי מקשו התוס׳ דנפשוט איפכא מדאיצטריך קרא למיסר דהא שפיר איצטריך קרא דבלא״ה הייתי מרבה צביעה להיתר מקרא דלכם דמשמע דיש צד היתר וא״ל דלא נכתוב לא ה׳ ולא וא״ו דהא איצטריך לכם לנטוע לרבים דכה״ג משני הש״ס פרק כל שעה אאיסור הנאה גופא אלא דבלא״ה משני התוס׳ שפיר ועוד י״ל דאי ס״ד דחזותא מלתא היא הוי לגמרי בכלל שאר הנאות דמרבינן לאיסורא ולא הוי שייך לרבויי להיתירא מקרא דלכם ודו״ק:
גליון הש״ס. ז״ל ובאמת ק״ל גם על הגמרא דלמאי צריך לאוקמא דגזל צבע וסמנים דחד, לוקי כדמעיקרא דגזל סמנים שרויים וצבע צמר שלו והוזל הרבה עד שהצמר עם הצבע שעליו אין עולים לדמי הצבע כשהיה בעידן הגזילה, ואי יש סמנים מהדר ליה הסמנים ואומר הרי שלך לפניך, ואי דבמאי נשקליה יאמר באמת החזק לך גם בצמרי, ואי אין שבח סמנים לא הוי השבה על הסמנים וצריך לשלם כדמעיקרא וצע״ג עכ״ל. ונראה לתרץ שאם הצמר של הגזלן שנותנו לנגזל עם הצבע צבוע עליו לא קיים מצות השבה, ואע״פ דאמרינן יש שבח סמנים על הצמר, דדוקא במקום שאף הצמר גזול יש קיום השבה בהשבת הצבע ביחד עם הצמר. ואילו כשהצמר אינו של הנגזל אלא של הגזלן יש לנגזל טענה שלא רוצה לקבל צמר שאינו שלו מהגזלן, וממילא לא קיים הגזלן מצות השבת הצבע הגזולא.
א. הלכה דומה מצאנו במשנה לקמן (קיח א) הגוזל את חבירו וכו׳ בישוב לא יחזיר לו במדבר, וכמו שפירש הרמב״ם (פ״א מהל׳ גזילה ה״ז) שאומר לו איני נוטל אלא בישוב שמא תאנס ממני כאן. וכמו״כ כאן אף שמקבל הצבע לתוך ידו, יכול הנגזל לומר איני רוצה ליטול צבעי ע״ג צמר שלך.
כפרא דודי [קינוח הקדירה], כלומר, שצבע אותו בשיירי צבע שהם חומר גרוע לצביעה.
The sediments of dye in the cauldrons, that is, the dyer took the dye remaining in the cauldron from previous use, and used that dye for this garment, leading to an inferior result.
הכל
(2) תָּנוּ רַבָּנַן הַנּוֹתֵן עֵצִים לֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא וְעָשָׂה מֵהֶן סַפְסָל סַפְסָל וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי עֵצָיו רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אאִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.
§ The Sages taught (Tosefta 10:8): With regard to one who gives wood to a carpenter to fashion a chair from it and he fashioned a bench from it instead, or one who gives him wood to fashion a bench and he fashioned a chair from it instead, Rabbi Meir says: The carpenter gives him the value of his wood and keeps the chair or bench, as he has acquired it due to the change. Rabbi Yehuda says: He does not acquire the item. Rather, if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the expenses, and if the expenses exceed the enhancement of the wood he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter deviated from the customer’s order, he is entitled to either his expenses or the enhancement, the smaller amount of the two.
§ The Sages taught (Tosefta 10:8): With regard to one who gives wood to a carpenter to fashion a chair from it and he fashioned a bench from it instead, or one who gives him wood to fashion a bench and he fashioned a chair from it instead, Rabbi Meir says: The carpenter gives him the value of his wood and keeps the chair or bench, as he has acquired it due to the change. Rabbi Yehuda says: He does not acquire the item. Rather, if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the expenses, and if the expenses exceed the enhancement of the wood he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter deviated from the customer’s order, he is entitled to either his expenses or the enhancement, the smaller amount of the two.
תנו רבנן בתוספת בבא קמא דנזיקין הנותן עצים לחרש לעשות לו כסא ועשה לו ספסל כול׳ – כפלוגתא דאדום ושחור דמתניתין, ומודה ר׳ מאיר בשנתן לו לעשות ספסל נאה ועשה כעור דיד בעלים על העליונה ככעור דמתניתין1 דליכא שינוי למיקני ביה, ואע״ג דאשבח אין אומן קונה בשבח כלי.
1. והיינו כעור סתם, ול״ד לצבע דכעור היינו כלבוס כדפי׳ לעיל, דכשעשה בידים אף בכעור סתם דינא הכי. ועי׳ בזה מש״כ הנמוק״י.
א במשנה שנינו שנחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה מה הדין אם שינה האומן מרצון הבעלים. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן עצים לחרש (נגר) לעשות מהן כסא ועשה מהן ספסל, או נתן לעשות ספסל ועשה מהן כסא — ר׳ מאיר אומר: נותן לו דמי עציו, שכיון ששינה האומן מדעת בעל הבית — קנה את גוף הכלי שעשה, ואינו מחזיר אלא דמי העצים. ר׳ יהודה אומר: אינו קונה את הכלי, אבל משום ששינה מדעת בעל הבית ידו על התחתונה, בענין זה שאם השבח יתר על היציאה (ההוצאות, ובכללן שכרו) — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח.
§ The Sages taught (Tosefta 10:8): With regard to one who gives wood to a carpenter to fashion a chair from it and he fashioned a bench from it instead, or one who gives him wood to fashion a bench and he fashioned a chair from it instead, Rabbi Meir says: The carpenter gives him the value of his wood and keeps the chair or bench, as he has acquired it due to the change. Rabbi Yehuda says: He does not acquire the item. Rather, if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the expenses, and if the expenses exceed the enhancement of the wood he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter deviated from the customer’s order, he is entitled to either his expenses or the enhancement, the smaller amount of the two.
הכל
(3) וּמוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר באִם נָתַן עֵצִים לֶחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה וְעָשָׂה מֵהֶן כִּסֵּא כָּעוּר סַפְסָל נָאֶה וְעָשָׂה סַפְסָל כָּעוּר אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הַיְּצִיאָה וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי הַשֶּׁבַח.:
The baraita continues: And Rabbi Meir concedes that if he gave wood to a carpenter to fashion a beautiful chair from it and he fashioned an ugly chair from it, or to fashion a beautiful bench from it and he fashioned an ugly bench from it, then if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the value of the expenses, and if the expenses exceed the enhancement he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter did not deviate significantly from the customer’s instructions, Rabbi Meir concedes that the carpenter does not acquire the item due to the change.
The baraita continues: And Rabbi Meir concedes that if he gave wood to a carpenter to fashion a beautiful chair from it and he fashioned an ugly chair from it, or to fashion a beautiful bench from it and he fashioned an ugly bench from it, then if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the value of the expenses, and if the expenses exceed the enhancement he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter did not deviate significantly from the customer’s instructions, Rabbi Meir concedes that the carpenter does not acquire the item due to the change.
הנותן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשאו כעור ולא עוד אלא שנתן לחרש לעשות מהם כסא ועשאן ספסל או ספסל ועשאן כסא אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח:
ומודה ר׳ מאיר לר׳ יהודה שאם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור, או שנתן לו עצים כדי לעשות מהם ספסל נאה ועשה ספסל כעור, שבמקרה זה שלא עשה שינוי מהותי מדעת בעל הבית אם השבח יתר על היציאה — נותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו דמי השבח.
The baraita continues: And Rabbi Meir concedes that if he gave wood to a carpenter to fashion a beautiful chair from it and he fashioned an ugly chair from it, or to fashion a beautiful bench from it and he fashioned an ugly bench from it, then if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the value of the expenses, and if the expenses exceed the enhancement he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter did not deviate significantly from the customer’s instructions, Rabbi Meir concedes that the carpenter does not acquire the item due to the change.
הכל
(4) גאִיבַּעְיָא לְהוּ יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר אוֹ אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל הַצֶּמֶר.
§ In connection with the discussion of the halakhic implications of the enhancement of a garment quoted above, the Gemara records that a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha? That the enhancement which dye provides to the wool is substantive, i.e., the dye is considered a separate entity from the wool it dyed? Or is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, i.e., the dye does not remain an independent entity, and it is viewed as if there is only colored wool?
§ In connection with the discussion of the halakhic implications of the enhancement of a garment quoted above, the Gemara records that a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha? That the enhancement which dye provides to the wool is substantive, i.e., the dye is considered a separate entity from the wool it dyed? Or is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, i.e., the dye does not remain an independent entity, and it is viewed as if there is only colored wool?
{שמעתא דבעיא דשבח בסמנין}
כולה בעיא דיש שבח בסמנין על גבי צמר בסמנין שרוין איבעיא, אבל בסמנין שאינן שרוין לא דינא ולא דיינא דשינוי הוי, ובתר מעיקרא אזלינן. ודאמרינן דצבע בהו קופא, בשלא הגביה הסמנין אלא שהשליך הקופא לתוכן, ולמאן דלא דאין דינא דגרמי. ודמיא לדרבא בזורק מטבע של חבירו לים הגדול (בבלי ב״ק צ״ח.), דאמר ליה: הא מנח קמך. ואמרינן עלה, הני מיליה דאדייה אדויי, אבל אי אתא לידיה, השבה מעליתא בעי. והכי נמי בכהאי גוונא.
והשתא דקיימא לן דדיינינן דינא דגרמי, לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב.
איבעיא להו יש שבח סממנין אגב הצמר אי לא – כלומר כשיצבע אדם צמר בסממנין נחשוב אותה הצביעה כי הסממנין הם אגודין בצמר, או דילמא כיון דצביעה לא גופה היא לא חשבינן, ואמרינן היכי דמי כלומר לאי זה ענין היא הבעיא, או לימא דגזל סממנין וכתשן ושראן במים וצבע בהן תיפוק דקננהו בשינוי ולא יחזיר אלא כשעת הגזילה סממנין כעין שלקח, ואמרינן לא צריכה בעיין כגון שגזל סממנין שרויין וצבע דלא שני מידי מאי, יש שבח סממנין על גבי הצמר ובעי לשלומינהו, או אין שבח סממנין על גב הצמר ולא בעי לשלומינהו, ומהדרינן ואי אין שבח סממנין אגב הצמר לימא ליה נגזל סממנאי מאי עבדת בהו, שלא נשאר אלא המים והעצים, אלא הכין בעיין גזל סממנין שרויין וצבע בהן מאי, אין שבח סממנין על גבי הצמר ובעי לשלומי סממנין, או דילמא ששבח סממנין על גב הצמר ויכול לומר לו הנה כח סממניך לך קחם, ואהדרינן האי ודאי גזלן והשבה באעי, ואם יאמר לו כן לא יוכל ליקח הצביעה מהצמר אלא בצאפון, והויא לה העברה ולאו השבה, הילכך לזו השאלה סממנין יחזיר כעין שגזל, והדרינן לאוקומי בעיין בשגזל סממנין שרויין וצמר זה וזה מאחד וצבע, מהו יש שבח סממנין אגב הצמר וכשיחזיר לו הצמר צבוע הכל החזיר, או דילמא אין שבח סממנין אגב צמר ועמרא יהיב ליה סממני לא יהיב ליה1, ואתמהינן ולא יהיב ליה, כלומר ותוכל לומר לא יהיב ליה סממניה, והנה דמי הסממנין ניתוספו בדמי הצמר, ומהדרינן לא צריכה בעיין בכגון דזל ציבעא וכן שוה עכשו צבוע כמו שהיה שוה קודם לכן, אי נמי צבע בהו קופא, פיר׳ שבא הקוף של גזלן וצבע בהן שלא אשבח מידו דצביעה רעה הויא2 אלא הצביעה מאי, ויש מפרש שהקוף צבעוהו דליכא שבחא דמעיקרא קוף והשתא קוף, ויש מפרש דצבע בה קופה, יעני קפה בלשון ישמעאל והי אל זנביל. ואסיק רבינא בעיין דלא בענין גזילה, כגון שהיה צמר לאדם במקום וסממנין שרויין לאחר ובא קוף מעלמא וצבע דילמא שבחא בצביעתו מאי, יש שבח סממנין על גבי הצמר ובעי לשלומי בעל הצמר דמי סממנין, או דילמא אין שבח סממנין על גבי הצמר לא בעי לשלומי ליה מידי.
תא שמע דבעי לשלומי דתנן בסוף ערלה בגד שצבען בקליפי ערלה ידלק – דאלמא הצביעה מילתא היא וכאגודין בבגד דמו, ודחה רבא דלא תשמע מינה דשניא ערלה דאפילו הנאת ראיית עינים אסרה בה תורה, כדתניא בסיפרא3 ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה הנאה מנין שלא יהנה ממנו לא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, שנא׳4 וערלתם ערלתו, ערלים לרבות כולן, פיר׳ כל שום הנאה בין בראיית העין בין בשמיעת האוזן בין בטעם הפה בין בריח האף בין במשש הגוף.
1. מבואר מד׳ דהספק להאי ס״ד הוא אי בעי להחזיר הכל או דהסממני לא יהיב, אולם בראשונים יש שפי׳ דהספק הוא על שניהם ולא רק על הסממנים, ועי׳ בזה בשיטמ״ק בשם הר׳ יהונתן, ותר״פ, וראב״ד ועי׳ בפנ״י בסוגיין.
2. רש״י פי׳ דגזל גם הקוף וצבעו, ולתוס׳ צבע בכיעור כקוף, אולם רבינו פי׳ באופ״א דהקוף צבעו, וצביעתו מכוערת, ועי׳ בשיטמ״ק בזה. ובתר כן הביא רבינו י״מ שהקוף צבעוהו דנשאר קוף, והיינו כפרש״י.
3. קדושים פרשה ג׳.
4. ויקרא י״ט כ״ג.
איבעיא להו יש שבח סממנין על גבי הצמר כול׳ – פירוש: בפרק כל שעה אמרינן דפליגי רבי ורבנן בתנור שהיסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ואפה בו את הפת דר׳ סבר הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת וחכמים אומרי׳ הפת מותרת דאין שבח עצים בפת ואוקי רב פפא פלוגתיהו באבוקה כנגדו שבעוד שהפת נאפת היו עדין העצים בעין אבל אם בישלה על גבי הגחלים תני התם דברי הכל הפת1 מותרת והני סממנין אמרינן לקמן שהנאתן וביעורן שוה שבשעת שמרתיחן והן מתבערין מן העולם אז קולט הצמר הצבע. ויש לומר השתא דאליבא דר׳ אין לשאול2 דהשתא הפת שאין מראה העצים ניכר שם לבד שנאפת בעת ביעור העצים ולא אחר ביעורן אמרינן דיש שבח עצים בפת כל שכן בצמר שמראה הסממנין ניכר שם דאמרינן יש שבח סממנין בצמר אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין שבח עצים בפת מי אמרינן דוקא בפת שאין מראה העצים ניכר בהן אבל בצמר שמראה הסממנים ניכר בהן מודו דיש שבח סממנין בצמר דחזותא מילתא היא או דילמא חזותא לאו מילתא היא ואין שבח סממנין בצמר וכי מיתי׳ ראיה מבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אתיא אפילו כרבנן דאמרי אין שבח עצים בפת הכא בקליפין מודו משום דחזותא מילתא היא.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״פת״.
2. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557 נכפל כאן: ״השתא אליבא דר׳ אין לשאול״.
{שמעתא דבעיא דשבח בסמנין}
ועוד, כולה בעיא דיש שבח בסימנין וכו׳, ל״ש הכי ול״ש הכי מחייב.
אמר הכותב: הבו ליה אפריון לבעל המאור ז״ל. דהיינו דכתב רבינו הגדול ז״ל בעיא דזל ציבעא, פירוש דזל לאחר שצבעו, ולא כתב דצבע בהו קופא.
כל שנכלל בדין זה ר״ל שאם השבח יתר על ההוצאה יטול הוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח אם אמר בעל הכלי או הצמר איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי צמר ועצים או שאמר האומן כן ר״ל טול דמי עציך וצמרך אין שומעין להם אלא דנין אותם בדין זה עד שיתרצו שניהם בדין זה:
ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם יש שבח סמנין (צבעים) על הצמר, כלומר, שצבעים, לאחר שצבע בהם צמר, נחשבים כדבר של ממש על גבי הצמר, או אין שבח סמנין על הצמר?
§ In connection with the discussion of the halakhic implications of the enhancement of a garment quoted above, the Gemara records that a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha? That the enhancement which dye provides to the wool is substantive, i.e., the dye is considered a separate entity from the wool it dyed? Or is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, i.e., the dye does not remain an independent entity, and it is viewed as if there is only colored wool?
הכל
(5) הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דִּגְזַל סַמָּנִין וְדַקִּינְהוּ וּתְרָנְהוּ וּצְבַע בָּהֶן תִּיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם דקנינהו בְּשִׁינּוּי.
The Gemara asks: What are the circumstances in which this dilemma is relevant? If we say that the dilemma arises where one robbed another of pigments, and ground them up and soaked them in water, converting them into dye, and then dyed wool with them, then the dilemma would be concerning how the robber returns the pigments. In this case, derive the halakha due to the fact that the robber acquired the pigments due to a change of form, which occurred when he ground the pigments, and in any event will be obligated to return the value of the pigments at the time of the robbery.
The Gemara asks: What are the circumstances in which this dilemma is relevant? If we say that the dilemma arises where one robbed another of pigments, and ground them up and soaked them in water, converting them into dye, and then dyed wool with them, then the dilemma would be concerning how the robber returns the pigments. In this case, derive the halakha due to the fact that the robber acquired the pigments due to a change of form, which occurred when he ground the pigments, and in any event will be obligated to return the value of the pigments at the time of the robbery.
ותרנהו – שראן במים כדרכן.
וצבע בהן – צמר שלו מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו כו׳ כדבעיא למימר קמן.
ראובן שהיה לו צמר לבן יהיה לו מצד אחר סמנין שרויין ביורה מוכנין לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסמנין והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בה בכדי שיעור הצמר והסמנין אלא בכדי הצמר הלבן או יתר מעט והרי זה תובע סמניו או מה שפחתו דמי סמניו עכשו ממה שהיו דמיהן כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סמנין על גבי צמר והרי צמרך וסמניך שם הם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית בצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפש הלה כהשלמת דמי סמניו אין מוציאין מידו ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמ״מ הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית עשה כן על דרך גזלה ר״ל שגזל צמרו וסמניו וצבע ועכשו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק:
ותרנהו. כלומר שראן במים כדרכן לצבוע בהן צמר שלו ומיבעיא לן יש שבח סממנים על גבי הצמר דחזותא מילתא היא וחייב לשלם כל אותו עילוי שנתעלה צמרו מפני סממניו. תיפוק ליה דלא משלם אלא דמי הסממנים לבדם דהא קננהו בשינוי כשהדק אותם לעפר ושחקם. ה״ר יהונתן ז״ל.
וגאון ז״ל פירש וז״ל אילימא דגזל סממנים ודקינהו ותרנהו וצבע בהו וקא מיבעיא להו הכי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי הצמר וחייב לשלם לו דמיו או דילמא אמרינן אין שבח סממנים על גבי הצמר וחזותא בעלמא הוא דאיכא ופטור. ואי אין שבח סממנים על גבי הצמר אמאי פטור הא קננהו בשינוי דדקינהו ותרנהו ולשלם כשעת הגזלה. ע״כ.
ולענין פסק כתב הרמ״ה ז״ל בפרטיו וזה לשונו גזל סממנין ותרנהו קננהו בשינוי ולא משלם אלא כשעת הגזלה. גזל סממנים שרוים וצבע בהו אי צמר דחד וסממנים דחד מחייב לשלומי דמי סממנים למרייהו דמגזל גזליה והשבה מעלייתא בעי כי תיבעי לך אי דצמר וסממנים דחד ואי דקא שבח עמרא לענין דמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים לא תיבעי לך דודאי מצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך כי תיבעי לך דזל צבעא אי נמי דצבע בהו קופא דלא קשבחא מחמת צבעא מאי יש שבח סממנים על גבי הצמר ולא משלם דאמר ליה הא עמרך והא סממנך. ואפילו מאן דדאין דינא דגרמי הני מילי היכא דלא מהדר ליה דידיה אבל הכא אי סבירא ליה דיש שבח סממנים על גבי הצמר השבה מעלייתא קא עביד ופטור או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר ועמריה יהיב ליה סממנים לא יהיב ליה ומחייב לשלם ליה דמי סממנים ולא איפשטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. מיהו שמעינן מינה שינוי מעשה דקיימא לן דקני בגזלן אף על גב דאי בעי גזלן למיתב ליה לנגזל דמים כשעת הגזלה הדין עמו ולא מצי נגזל למימר ליה גזלה דידי קא בעינא כדקיימא השתא אפילו הכי איבעי גזלן לאהדוריה ניהליה כדקיימא השתא היכא דשויא השתא כדמי שעת הגזלה הדין עמו ולא מצי למימר ליה דלא שקילנא מינך אלא דמים דהא הכא דכיון דגזל מיניה סממנים שחייב וצבע בהו אין לך שינוי גדול מזה ואפילו הכי כי אייקר צמר בדמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים פשיטא לן דמצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך. ע״כ.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל ראובן שהיה לו צמר לבן והיה לו מצד אחר סממנים שרוים ביורה מוכנים לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסממנים והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בו כפי שיעור הצמר והסממנים אלא בכדי הצמר הלבן לבר או יתר מעט והרי זה תובע סממניו או מה שפחתו דמי סממניו עכשיו ממה שהיו דמיהם כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סממנים על גבי צמר והרי סממנך וצמרך שם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית הצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפס הלה כהשלמת דמי סממניו אין מוציאין מידו. ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמכל מקום הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו. וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית. עשה כן על דרך גזלה רצה לומר שגזל צמרו וסממניו וצבע ועכשיו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק. ע״כ.
וכתב הר״מ מסרקסטה ז״ל וז״ל גזל צמר וסממנים שרוים דחד וצבעיה לצמר בהנהו סממנים ואייקר צבעא מהדר ליה צמר במה שהוא צבוע אם שבח יקר הסממנים דשבחא דממילא הוא. מיהו אגר צבעא שקיל כדין כל עושה מלאכת חברו שלא מדעתו כיון שהיה דעת בעלים מתחלה לציבעא. ע״כ.
רבינא אמר היכא דצמר דחד וסממנים דחד נמי תיבעי לך ולא לענין דינא דגזלן ונגזל אלא כגון דהוי סממנים שרוים דחד וצמר לבן דאיניש אחרינא ואתא קוף מהפקר וצבעיה להאי צמר בתוך סממנים ולענין דינא דבעל הצמר בהדי בעל הסממנים קא מיבעיא לן ואי דלא שבח מחמת צבעא לא קא מיבעיא לן דודאי ליכא גבי בעל צמר ולא מידי כי תיבעי לך היכא דקא שבח עמרא מחמת צבעא מאי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי צמר ומצי אמר ליה בעל סממנים לבעל הצמר הב לי סמנאי דגבך נינהו ואת קא מתהנית בגווייהו או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר וכמאן דליתנהו לסממנים ברשותא דבעל הצמר דמי ולא משלם ולא איפשיטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. הרמ״ה ז״ל בפרטיו.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל היה הצמר של ראובן וסממנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חי והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סממני בצמרך בא ושלם ואף על פי שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מכל מקום חזותא מילתא היא והרי מושבח ועומד מצד המראה והרי הן כאלו הם אצלך בעין וזה אמר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק. גזל סממניס ודקן ושראן וצבע בהן משלם כשעת הגזלה שכבר קנאן בשינוי וכן גזל סממנים מדוקקים ושרויין וצבע בהן אף על פי שאין סממנים בעין אלא מים הצבועים מכוחן שהרי מכל מקום הרי הן כגוף הסממנים לצבוע. כל שפסקנו בהם שהדבר ספק כך הוא לדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסממנים אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסממנים ועכשיו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלן חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחריות חייב אף על פי שלא הגביה הסממנים. ע״כ.
וזה לשון הרמ״ה ז״ל מסרקסטה גזל צמר לבן דחד וסממנים שרוים דחד ואתא קוף וצבע לההוא צמר וחזר הגזלן בתשובה והחזיר צמר לבעליו לא מצי בעל סממנים למיגבי סממנים דיליה לא מגזלן ולא מבעל הצמר אי לא מייתי ראיה דיש שבח סממנים על ההוא צמרא דהא משלם ליה דמי סממנים מריה דצמרא ואי מייתי ראיה דאין שבח סממנים על גבי הצמר שקיל דמי סממנים מגזלן ואי ליכא שבחא דהכי הוה שוה אי לא צבעיה לא יהיב ליה מידי מאריה צמרא דהא לא מתהני מידי. מיהו אי אשבח צמרא משום צבעא נראה דמצי האיך לאפוקי מיניה דמי שבחא כדין הצובע צמרו של חברו שלא מדעתו דשמין לו וידו על התחתונה. וכן נמי דיינינן האי דינא היכא דלאו גזלן ונגזל נינהו אלא דהוה צמר דחד וסממנים דחד בחד דוכתא ואתא קוף וצבעיה ושקל מאריה צמריה לאו מצי מאריה סממנים מפיק מיניה מידי ואי תפס זכה. ובעיא היא ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ואי תפס בדמי סממנים מדמי צמרא לא מפקינן מיניה וכן נמי בהא קמייתא אי תפס מגזלן וצריך עיון כיון דעבד תשובה ולא מתהני מידי אי קנסינן ליה כיון דלא עבד מעשה בידים. ע״כ.
ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? מהי בדיוק השאלה? אילימא [אם תאמר] שמדובר שגזל חומרי גלם של סמנין ודקינהו ותרנהו [ושחק אותם ושרה אותם] במים כדי לרככם לצבע וצבע בהן, תיפוק ליה [תצא לו] ההלכה שחייב לשלם תמורתם משום דקנינהו [שקנה אותם] בשינוי!
The Gemara asks: What are the circumstances in which this dilemma is relevant? If we say that the dilemma arises where one robbed another of pigments, and ground them up and soaked them in water, converting them into dye, and then dyed wool with them, then the dilemma would be concerning how the robber returns the pigments. In this case, derive the halakha due to the fact that the robber acquired the pigments due to a change of form, which occurred when he ground the pigments, and in any event will be obligated to return the value of the pigments at the time of the robbery.
הכל
(6) לָא צְרִיכָא דִּגְזַל סַמָּנִין שְׁרוּיִין וּצְבַע בְּהוּ מַאי יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר דַּאֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַמָּנַאי דִּשְׁקַלְתִּינְהוּ אוֹ דִלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר דא״ל דַּאֲמַר לֵיהּ לֵית לָךָ גַּבַּאי וְלָא מִידֵּי.
The Gemara answers: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where one robbed another of pigments that had already been soaked in water, and then dyed wool with them. What is the halakha here? Is the enhancement which dye provides to the wool substantive, i.e., a separate entity, so that the owner can say to the robber: Give me my dyes that you took? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, but becomes one with the wool, so that the robber can say to the owner: I have nothing at all of yours, since the dyes are no longer considered extant.
The Gemara answers: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where one robbed another of pigments that had already been soaked in water, and then dyed wool with them. What is the halakha here? Is the enhancement which dye provides to the wool substantive, i.e., a separate entity, so that the owner can say to the robber: Give me my dyes that you took? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, but becomes one with the wool, so that the robber can say to the owner: I have nothing at all of yours, since the dyes are no longer considered extant.
יש שבח סמנין על גבי הצמר וכו׳ היכי דמי אילימא דגזל סמנין ותרנהו וצבע בהו צמרו – וקא מיבעיא ליה אי משלם ליה כוליה שבחא או דמי סמנין בלחוד.
ואי שבח סמנין על גבי הצמר מאי הוי, והא קננהו בשנוי – וסמנין בלחוד הוא דמהדר ליה, אבל שבחא לא יהיב ליה.
אלא דגזל סמנין שרויין וצבע בהו – והכא ליכא סמנין, מיא דצביעי הוא דגזל מניה.
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה שגזל סמנין שרויין ומוכנים לצביעה וצבע בהו [בהם] את צמרו, שלא עשה בהם שינוי. ובמקרה כזה השאלה היא: מאי [מה] הדין? האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה [שאומר לו] הנגזל: הב [תן] לי את סמנאי דשקלתינהו [הסממנים שלי שלקחת אותם], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי הצמר, דאמר ליה [שאומר לו] הגזלן בתשובה: לית [אין] לך גבאי [אצלי] ולא מידי [דבר]?
The Gemara answers: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where one robbed another of pigments that had already been soaked in water, and then dyed wool with them. What is the halakha here? Is the enhancement which dye provides to the wool substantive, i.e., a separate entity, so that the owner can say to the robber: Give me my dyes that you took? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, but becomes one with the wool, so that the robber can say to the owner: I have nothing at all of yours, since the dyes are no longer considered extant.
הכל
(7) אָמְרִי וְאִי אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר מִי מָצֵי אָמַר לֵיהּ לֵית לָךָ גַּבַּאי וְלָא מִידֵּי נֵימָא לֵיהּ הַב לִי סַמָּנַאי דְּאַפְסֵדְתִּינְהוּ.
The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma. The Sages say: And even if the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, can the robber really say to him: I have nothing at all of yours? Let the owner say to him: Give me my dyes that you have caused to be lost. Even if the dyes are no longer considered extant, the owner is still entitled to monetary compensation for the robbery.
The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma. The Sages say: And even if the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, can the robber really say to him: I have nothing at all of yours? Let the owner say to him: Give me my dyes that you have caused to be lost. Even if the dyes are no longer considered extant, the owner is still entitled to monetary compensation for the robbery.
אמרי ואי אין שבח כו׳ מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי – בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו.
אי יש שבח סמנין – באותה הצבע יהיב ליה שבחא. ואי לא – לא יהיב ליה מידי, דמיא דאדימי גזל מניה.
וכי אין שבח סמנין באותו הצמר מאי הוי לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו – כלומר, הב לי הנהו דצביעי דלדידי1 חשיבי לי, דהוה צבענא בהו.
אלא לאידך גיסא וכו׳. אי נמי דצבע בהו קופא – דבעל סמנין, דלא קא שבח ולא מידי, ואי יש שבח – מצי למימר ליה אהדרתינהו ניהלך. ולאו דגזלינהו מיניה, דאי גזלינהו – השבה מעליתא בעי, וקופא2 צביעה לאו השבה היא.
רבינא אמר, לעולם בצמר דחד וסמנין דחד – דאיכא לאיבעויי כגון דאתא קוף וצבעיה. אי יש שבח סמנין על גבי צמר, דחזיתא מילתא היא – מיחייב בעל הצמר לאהדורי שבחא לבעל סמנין, דא״ל סמנאי גבך נינהו. ואי חזיתא לאו מילתא היא – לא יהיב ליה מידי, דא״ל, שבחא דממילא היא וכיוקרא וזילא דמי, ומשמיא הוא דרחימו עלאי.
1. בכ״י לונדון: ״דלידידי״.
2. כן צ״ל. ובכ״י לונדון: ״וחופא״.
בדחייה לכך אמרי [אומרים] בשאלה על כך: ואי [ואם] אין שבח סמנין על גבי צמר, מי מצי אמר ליה [האם יכול לומר לו] לית [אין] לך גבאי [אצלי] ולא מידי [דבר]? נימא ליה [שיאמר לו] הנגזל: הב [תן] לי סמנאי דאפסדתינהו [את הסממנים שלי שהפסדת אותם]!
The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma. The Sages say: And even if the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, can the robber really say to him: I have nothing at all of yours? Let the owner say to him: Give me my dyes that you have caused to be lost. Even if the dyes are no longer considered extant, the owner is still entitled to monetary compensation for the robbery.
הכל
(8) אֶלָּא לְהָךְ גִּיסָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר וּבָעֵי שַׁלּוֹמֵי לֵיהּ אוֹ דִּלְמָא יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר וא״ל וַאֲמַר לֵיהּ הָא מַנְּחִי קַמָּךְ שִׁקְלִינְהוּ שִׁקְלִינְהוּ בְּמַאי שקליה בְּצָפוֹן צָפוֹן עַבּוֹרֵי מְיעַבַּר הֲשָׁבָה לָא עָבֵיד.
Rather, the dilemma is relevant to that other side of the question: Is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and therefore the robber needs to pay him? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is substantive, and the robber can say to him: The dyes absorbed into the wool lie before you; take them. The Gemara rejects this as well: Take them? With what should he take the dyes, with soap? While soap does remove dye from the wool, it does not return the dye to the robbery victim, as the dye cannot be recovered.
Rather, the dilemma is relevant to that other side of the question: Is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and therefore the robber needs to pay him? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is substantive, and the robber can say to him: The dyes absorbed into the wool lie before you; take them. The Gemara rejects this as well: Take them? With what should he take the dyes, with soap? While soap does remove dye from the wool, it does not return the dye to the robbery victim, as the dye cannot be recovered.
הא מנחי קמך שקלינהו – ומ״מ אגרא בעי למיתב למישקל להו דכיון דאתי לידיה בעי למיעבד השבה כדאמר לעיל (דף צח.) גבי זורק מטבע לים.
אלא צריכים לחזור מהסבר זה ולומר כי השאלה היא להך גיסא [לצד זה], להצגה אחרת של צדדי הבעיה: האם אין שבח סמנין על גבי הצמר ובעי שלומי ליה [וצריך לשלם לו] את דמי הסממנים שגזל ממנו, או דלמא [שמא] יש שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה [ויכול הגזלן לומר לו]: הא מנחי קמך שקלינהו [הרי הסממנים מונחים לפניך, על הצמר, קח אותם]. ושואלים בתמיהה: שקלינהו [קח אותם]? במאי שקליה [במה יקח אותם], בצפון [בסבון]? צפון עבורי מיעבר [הסבון מוריד] את הצבע, אבל השבה של הסממנים לבעליהם לא עביד [עושה]!
Rather, the dilemma is relevant to that other side of the question: Is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and therefore the robber needs to pay him? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is substantive, and the robber can say to him: The dyes absorbed into the wool lie before you; take them. The Gemara rejects this as well: Take them? With what should he take the dyes, with soap? While soap does remove dye from the wool, it does not return the dye to the robbery victim, as the dye cannot be recovered.
הכל
(9) דאֶלָּא הב״ע הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דִּגְזַל צֶמֶר וְסַמָּנִין דְּחַד וְצַבְעֵיהּ לְהָהוּא צֶמֶר בְּהָנָךְ סַמָּנִין וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לְצֶמֶר יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין ע״ג עַל גַּבֵּי הַצֶּמֶר וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ סַמָּנִין וְצֶמֶר אוֹ דִלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר וְצֶמֶר מַהְדַּר לֵיהּ סַמָּנִין לָא מַהְדַּר לֵיהּ.
The Gemara suggests another scenario: Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he robbed one person of wool and dyes, and dyed that wool with those dyes, and he is returning the dyed wool to him. The dilemma is: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, and he is therefore returning both the dye and the wool to him? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and it is only the wool that he is returning to him, but he is not returning the dye to him, since it is no longer extant.
The Gemara suggests another scenario: Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he robbed one person of wool and dyes, and dyed that wool with those dyes, and he is returning the dyed wool to him. The dilemma is: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, and he is therefore returning both the dye and the wool to him? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and it is only the wool that he is returning to him, but he is not returning the dye to him, since it is no longer extant.
וקא מהדר ליה – לצמר כשהוא צבוע מאי.
יש שבח סמנים על גבי צמר – דחזותא מילתא היא וקמהדר ליה צמר וקמהדר ליה סמנים כלומר בהך השבה דצמר קמהדר.
אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשאלה זו: כגון שגזל צמר וסמנין דחד [של אדם אחד], וצבעיה לההוא [וצבעו לאותו] צמר בהנך סמנין [באותם הסממנים], וקא מהדר ליה ניהליה [ומחזיר לו לנגזל] את הצמר הצבוע, ואז עולה השאלה: האם יש שבח סמנין על גבי הצמר, וקא מהדר ליה [ומחזיר לו] בכך סמנין וצמר שגזל ממנו, או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר, ואת הצמר מהדר ליה [מחזיר לו], סמנין לא מהדר ליה [אינו מחזיר לו] ועליו לשלם על כך לחוד?
The Gemara suggests another scenario: Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he robbed one person of wool and dyes, and dyed that wool with those dyes, and he is returning the dyed wool to him. The dilemma is: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, and he is therefore returning both the dye and the wool to him? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and it is only the wool that he is returning to him, but he is not returning the dye to him, since it is no longer extant.
הכל
(10) אָמְרִי תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאִיַּיקַּר לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בִּדְמֵי לָא צְרִיכָא דְּזַל צִיבְעָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא כְּגוֹן שֶׁצָּבַע בְּהוּ קוֹפָא.
The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma as well. The Sages say: Derive the halakha in this case based on the fact that he increased the value of the wool for him, as dyed wool is more expensive than undyed wool. Consequently, even if the robber has not returned the dye, he reimburses the owner for it when he returns the appreciated wool. The Gemara suggests: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where the cost of the dye has depreciated. If the dye is viewed as an independent entity the robber is returning both the wool and the dye. If it is not, he must reimburse the robbery victim for the value of the dye at the time of the robbery. And if you wish, say instead: The dilemma is relevant in a case where he robbed another of dye and a basket, and dyed the basket with the dye, in which case the dye does not increase the value of the dyed item.
The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma as well. The Sages say: Derive the halakha in this case based on the fact that he increased the value of the wool for him, as dyed wool is more expensive than undyed wool. Consequently, even if the robber has not returned the dye, he reimburses the owner for it when he returns the appreciated wool. The Gemara suggests: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where the cost of the dye has depreciated. If the dye is viewed as an independent entity the robber is returning both the wool and the dye. If it is not, he must reimburse the robbery victim for the value of the dye at the time of the robbery. And if you wish, say instead: The dilemma is relevant in a case where he robbed another of dye and a basket, and dyed the basket with the dye, in which case the dye does not increase the value of the dyed item.
דזול ציבעא – צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיעין שבח לדמי סמנים ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר סמנים או הייתי צובע בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר.
א״נ דצבע בהו קופא – גזל קוף וסמנים וצבע את הקוף ומחזירו לו דלא אייקר ליה ואמרי לה קופה של נצרים.
דזל ציבעא ומכל מקום איירי דגזל – סממנים שרויין דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי.
דצבע בהו קופא – פירש בקונטרס שגזל קוף וסממנים שרויין וצבע את הקוף ותימה דאם כן אפסדיה בידים וכה״ג היזק ניכר הוא ומחייב ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער.
גזל סימנין ודקן ושראן וצבע בהם משלם כשעת גזלה שכבר קנאן בשנוי וכן אם גזל סמנין מדוקקים ושרויין וצבע בהם אע״פ שאין כאן סמנין בעין אלא מים הצבועים מכחם שהרי מ״מ הרי הם כגוף הסמנים לצבוע:
כל שפסקנו בהם שהדבר בספק כך היא לדעת גדולי הפוסקים ומ״מ חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסמנין אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסמנין ועכשו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלם חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחרות חייב אע״פ שלא הגביה הסמנין:
בגד שצבעו בקלפי ערלה ישרף הנאה הנראית לעינים אסרה תורה אע״פ שאין בה ממש ואם נתערב באחרים יתבאר במקום אחר שעולה באחד ומאתים ופרשו חכמי הצרפתים דוקא בקלפי פירות אבל בקלפי העץ לא שאין ערלה אלא בפרי והוא שאמרו בה לשון קליפין בשמועת תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה:
מתוך שנאמר ערלים לא יאכל שמא אתה דן לומר אין לי אלא אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו׳ לרבות את כלן:
פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להם ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם כזמן בעור שאר הפירות ומשהגיע זמן בעורם אסור לצבוע בהם ובגד שצבעו בקלפי אותם המינים ידלק הא אותו שאין להם ביעור מותר לצבוע בהם כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו:
בד״ה אי נמי כו׳ ואמרי לה קופה של נצרים כצ״ל ונ״ב זה אינו מפרש״י אלא מפי׳ הערוך:
תוס׳ בד״ה דזל צבעא כו׳ דאי דקינהו ושרנהו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה דזל ציבעא כו׳ ומ״מ איירי דגזל סממנים שרוין כו׳ עכ״ל נראה משום דלכאורה למאי דאוקמא לה בגזל צמר וסמנין דחד כו׳ שפיר איכא לאוקמי בפשיטות אף בגזל סמנין ודקנהו ושרנהו הוצרכו למימר למאי דאסיק לה דאיירי בזל ציבעא משום קושיא דאייקר ליה בדמים ע״כ איירי נמי דוקא כדאוקמא מעיקרא דגזל סמנין שרוין דאי דקנהו ושרנהו א״כ קננהו בשינוי וא״נ דיש שבח סמנין ע״ג צמר ע״כ בהגוזל צריך לשלם כדמעיקרא שהיה בשעת הגזילה בדליתנהו בעין כדאמרי׳ בשוין ד׳ ולבסוף שוי זוזא דמשלם ד׳ כמ״ש התוס׳ לעיל ודו״ק:
אמרי [אומרים] בשאלה: תיפוק ליה [תצא לו] תשובה לשאלה זו משום דאייקר ליה ניהליה בדמי [שהתייקר לו הצמר בדמים], שהרי צמר צבוע יקר יותר, ואם כן הוא משיב לו לפי ערך גם את שווי הסממנים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דזל ציבעא [שהוזל הצבע] ואין בעל הסמנים מקבל את ערך סמניו בדרך זו, ונמצא שאם אכן אין הסממנים שעל גבי הצמר נחשבים כדבר של ממש — צריך לשלם לו את מחירה בנפרד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן דומה: כגון שצבע בהו קופא [בהם קוף], שלא התייקר הדבר על ידי הצביעה.
The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma as well. The Sages say: Derive the halakha in this case based on the fact that he increased the value of the wool for him, as dyed wool is more expensive than undyed wool. Consequently, even if the robber has not returned the dye, he reimburses the owner for it when he returns the appreciated wool. The Gemara suggests: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where the cost of the dye has depreciated. If the dye is viewed as an independent entity the robber is returning both the wool and the dye. If it is not, he must reimburse the robbery victim for the value of the dye at the time of the robbery. And if you wish, say instead: The dilemma is relevant in a case where he robbed another of dye and a basket, and dyed the basket with the dye, in which case the dye does not increase the value of the dyed item.
הכל
(11) רָבִינָא אָמַר הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּצֶמֶר דְּחַד וְסַמָּנִין דְּחַד וְקָאָתֵי קוֹף וְצַבְעֵיהּ לְהָהוּא צֶמֶר בְּהָנָךְ סַמָּנִין יֵשׁ שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר דַּאֲמַר לֵיהּ הַב לִי סַמָּנַאי דְּגַבָּךְ נִינְהוּ אוֹ דִלְמָא אֵין שֶׁבַח סַמָּנִין עַל גַּבֵּי צֶמֶר וַאֲמַר לֵיהּ לֵית לָךָ גַּבַּאי כְּלוּם.
The Gemara presents an alternative understanding of the case where the dilemma applies. Ravina said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there was wool that belonged to one person and dyes that belonged to one other person, and a monkey came and dyed that wool with those dyes. The dilemma is as follows: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, so that the owner of the dye can say to the owner of the wool: Give me my dyes that are with you? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive and the owner of the wool can say to the owner of the dye: There is nothing of yours with me, and he is exempt from liability because the dyes are no longer extant.
The Gemara presents an alternative understanding of the case where the dilemma applies. Ravina said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there was wool that belonged to one person and dyes that belonged to one other person, and a monkey came and dyed that wool with those dyes. The dilemma is as follows: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, so that the owner of the dye can say to the owner of the wool: Give me my dyes that are with you? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive and the owner of the wool can say to the owner of the dye: There is nothing of yours with me, and he is exempt from liability because the dyes are no longer extant.
או דלמא אין שבח של סממנין על גבי צמר – תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצידי רחבה דפ״ב (דף יט:) וירדה לגינה דהכונס (לעיל דף נה:) ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל: ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע״י מעשיו ולא ע״י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע״פ שאין זה ע״י מעשיו מכל מקום נהנה גופו אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר.
היה הצמר של ראובן וסמנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חיים והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סמני בצמרך בא ושלם ואע״פ שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מ״מ חזותא מילתא היא והרי מושבח מצד המראה והרי הם כאלו הם אצלך בעין וזה אומר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק:
תוס׳ ד״ה או דלמא. ז״ל דהנאה דהכא אין באה ע״י מעשיו ולא ע״י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע״פ שאין זה ע״י מעשיו מ״מ נהנה גופו עכ״ל. לתוס׳ הנהנה מחוייב לשלם מה שנהנית דוקא כשיש מעשה לקיחת הנאה או ע״י בהמתו או ע״י שגופו נהנה דהו״ל כאילו עשה מעשהא. ונראה שלתוס׳ החיוב הוא מדיני מזיק וחיוב נזק חל רק כשיש מעשה מצד המזיק, ועיין בשיעורים לעיל (דף כ).
בא״ד. א״נ הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר עכ״ל. ר״ל שחיוב מה שנהנית חל דוקא במקום שניתן לדון את ההנאה כתשמיש בחפצא, ואילו להנות מנוי אינו תשמיש בחפצא אלא הנאה בעלמאב.
א. וכדמצינו בדין המתעסק שפטור חוץ מבחלבים ועריות שכן נהנה, כלומר דאע״פ שמתעסק אינו מעשה בכהת״כ ולכן פטור בשאר איסורים, מ״מ באיסורי הנאת הגוף מתעסק נחשב כעושה מעשה וחייב.
ב. והא ראייה מדין קול ומראה שאין בהם משום מעילה לפי שאין בהן ממש (פסחים דף כו.) כי אינם תשמישין בגופו דהקדש אלא הנאה בעלמא.
רבינא אמר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? לא במקרה של גזלן, אלא כגון שהיה צמר דחד [של אדם אחד] וסמנין דחד [של אדם אחד], וקאתי [ובא] קוף וצבעיה לההוא [וצבעו לאותו] צמר בהנך [באותם] סמנין באופן ששום אדם לא עשה מעשה, ואז השאלה היא: האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הסממנים לבעל הצמר: הב [תן] לי סמנאי דגבך נינהו [את הסממנים שלי שאצלך הם], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה [ואומר לו] בעל הצמר בתשובה לטענתו: לית [אין] לך גבאי [אצלי] כלום שאתה יכול לתבוע?
The Gemara presents an alternative understanding of the case where the dilemma applies. Ravina said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there was wool that belonged to one person and dyes that belonged to one other person, and a monkey came and dyed that wool with those dyes. The dilemma is as follows: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, so that the owner of the dye can say to the owner of the wool: Give me my dyes that are with you? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive and the owner of the wool can say to the owner of the dye: There is nothing of yours with me, and he is exempt from liability because the dyes are no longer extant.
הכל
(12) תָּא שְׁמַע הבֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה יִדָּלֵק אַלְמָא חֲזוּתָא מִילְּתָא הִיא.
Having determined the scenario in which the dilemma is relevant, the Gemara proceeds to resolve the dilemma. Come and hear a solution from a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla, i.e., fruit that grows on a tree during its first three years, must be burned, as it is prohibited to derive benefit from orla. Apparently, the enhancement of an item’s appearance is considered a significant matter, and the dye therefore remains an independent substance even after having been absorbed by the wool.
Having determined the scenario in which the dilemma is relevant, the Gemara proceeds to resolve the dilemma. Come and hear a solution from a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla, i.e., fruit that grows on a tree during its first three years, must be burned, as it is prohibited to derive benefit from orla. Apparently, the enhancement of an item’s appearance is considered a significant matter, and the dye therefore remains an independent substance even after having been absorbed by the wool.
תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק – פר׳ אילן שנטעו בשביעית וצבע בגד בקליפותיו ידלק. ויש מפרש צבע שצבע בגד בשכר בקליפות הפרי המותר באכילה ידלק1, כדתנן בשביעית פרק ששי2 קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזין והגרעינין יש להן שביעית, הצבע צובע לעצמו לא יצבע בשכר לפי שאין עושין סחורה בפירות שביעית וכול׳. ודחה נמי שאני שביעית דכתיב בה את ספיח קצירך וגומ׳, עד שבת שבתון יהיה לארץ בהוייתה תהא, כלומר אותו דבר שנטע בשביעית בהוויתו יהא, ולא ישנה אדם בו שינוי ולא איפשיטא, מקצת פיר׳ אמ׳ קרא תהיה יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם בהוייתה תהא בקדושתה תהא. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
1. אתא רבינו לבאר במאי איירי, וביאר בב׳ אופנים מה צבעו.
2. פ״ו מ״ג.
ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנה: בגד שצבעו בקליפי (קליפות) של פירות ערלה שעשו מהן צבע — ידלק (ישרף) הבגד, כדין פירות ערלה שאסורים בהנאה. אלמא [מכאן] שחזותא מילתא היא [המראה הצבע, דבר של ממש הוא] ומשום כך ישרף כל הבגד בגלל צבע הערלה שעליו, ואם כן מכאן ראיה שיש שבח סמנים על גבי צמר!
Having determined the scenario in which the dilemma is relevant, the Gemara proceeds to resolve the dilemma. Come and hear a solution from a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla, i.e., fruit that grows on a tree during its first three years, must be burned, as it is prohibited to derive benefit from orla. Apparently, the enhancement of an item’s appearance is considered a significant matter, and the dye therefore remains an independent substance even after having been absorbed by the wool.
הכל
(13) אָמַר רָבָא הֲנָאָה הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם אָסְרָה תּוֹרָה דְּתַנְיָא {ויקרא י״ט:כ״ג} עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה ומִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִצְבַּע [בּוֹ] וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר.
The Gemara rejects this resolution. Rava said: The reason the garment must be burned is not because the dye remains an independent substance. Rather, it is because the Torah prohibited benefit that is visible to the eye, as it is taught in a baraita: The verse states: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse I have derived only a prohibition against eating it; from where is it derived that one may not even derive benefit from it, and that one may not dye with dyes extracted from the fruit, and that one may not light a lamp with oil extracted from the fruit?
The Gemara rejects this resolution. Rava said: The reason the garment must be burned is not because the dye remains an independent substance. Rather, it is because the Torah prohibited benefit that is visible to the eye, as it is taught in a baraita: The verse states: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse I have derived only a prohibition against eating it; from where is it derived that one may not even derive benefit from it, and that one may not dye with dyes extracted from the fruit, and that one may not light a lamp with oil extracted from the fruit?
מנין שלא יהנה ממנו – בפרק כל שעה (פסחים דף כב: ושם ד״ה מנין) פריך אמאי לא נפקא לן איסור הנאה מלא יאכל.
ולא יצבע בו ולא ידליק בו הנר – אע״ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי צביעה והדלקה צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה ואם תאמר והא בפרק כל שעה (שם דף כז:) שרינן עצים להדלקה למאן דאמר אין שבח עצים בפת ולא משכחי עצים דאיסורא אלא כעין כסא ושרשיפא ויש לומר דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אין באה אלא מן הגחלת ואם תאמר ומ״ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר כדדרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וי״ל משום דס״ד דנילף תרומה ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כה.) ור״ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל וההוא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל וקשה לפי׳ דהא בעי למפשט מהכא דחזותא מילתא היא ודחי דשאני הכא דגלי קרא משמע דלא אתא קרא למיסר שלא כדרך הנאה אלא למיסר אע״ג דליכא אלא חזותא בעלמא וא״ת אם כן תיפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר שמע מינה דחזותא לאו מילתא היא ויש לומר דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין ותימה לרבי יהושע דגמר בערלה פרי מפרי מבכורים בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ: ושם) וסבר דאין סופגין את הארבעים על הערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים אבל היוצא משאר פירות מותר היאך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכל שכן במים שנישורו בהם הקליפין ויש לומר דלא איצטריך קרא אלא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית הקליפין הנטחנין ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביעה דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן ומיהו קרא לא אתיא אלא כדפרישית אי נמי יש לומר דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאיתרבו מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו וליכא למעוטי מפרי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע״ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן (זבחים דף מח:) אבל אין לומר דאף על גב דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי ועוד אם היה במשקה דשאר פירות דערלה איסור עשה אם כן מנא ליה שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין ואין להקשות כיון דאיתרבי שומר לפרי דלא חזי לאכילה אם כן על כרחך מיתסרא ערלה בהנאה ולמאי איצטריך קרא שלא יהנה דהא איכא שומרין טובא דחזו לאכילה.
מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את השמן כול׳ – קשיא לי טובא ומה משמע מהכא דבגד הצבוע אסור בהנאה בודאי לצבוע אסור דבשעה שצובע נהנה אבל מנין שהבגד הצבוע אסור בהנאה וידלק אף על גב דתניא לא יהנה ממנו דהינו שלא ימכרם לגוי אם עבר ומכרם הדמים מותרין כדתנן בפרק ב׳ דקידושין המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת אלמא אין ערלה וכלאי הכרם תופשין דמיהן וחליפיהן שאין בכל האיסורין שיהא תופש דמיו אלא ע״ז והקדש ושביעית אבל כל איסורי הנאה דמיהן מותרין והכא נמי דתני לא יצבע בהן זה הוא שלא ייהנה מקליפי ערלה ויצבע בהן אבל אם עבר וצבע הבגד מותר בהנאה כמו שהדמים והחליפין מותרין ואף על פי שעבר כשמכרם ונהנה מהן שקיבל מהם דמים אפילו הכי הן מותרין הם הכי נמי נימא בצביעה אף על פי שעבר וצבע בהן יהא הבגד מותר בהנאה ומהיכן למד רבא מיכן דחזותא מילתא היא ואסור ליהנות מן הבגד כמו שאסור ליהנות מן הקליפין. ויש לומר: דתלתא קראי יתירי קא דריש וערלתם ערלתו ערלים דאי לא יצבע שלא יצבע הוא ואחרי כן הבגד מותר בהנאה הינו לא ייהנה דכל הנאה דעלמא משמע ואמאי איצטריכו תלתא קראי לרבות הנאה והדלקת הנר וצביעה יכללם כולן בכלל הנאה שבכל טצדקי דעלמא דקא עביד הנאה היא. אלא ודאי הכי דריש לקראי חד קרא אתא לאסור ההנאה שלא ייהנה מגוף הפירות שלא ימכרם או שלא יסוך מן השמן של ערלה או לעשות מהם רטייה על מכתו זאת היא ההנאה שבגופו אבל אם הדליק הנר בשמן של ערלה הייתי אומר מותר להשתמש לאורו שאף על פי שאותו האור מכח השמן יבוא אינו נהנה מגופו של שמן ודמי קצת לחליפין ולדמים שהן מותרין איצטריך קרא יתירא לאסור אותו האור הבא מכח השמן בהנאה וזהו שלא ידליק בו שלא ייהנה מאורו ועדין אני אומר דוקא אור הנר אסור בהנאה מפני שבשעה שדולק שמן של ערלה קיים ומכוחו הוא דולק אבל צבע הבגד שאין הקליפין קיימין ואין כאן אלא מראיתן בלבד יהא הבגד מותר בהנאה כחליפין ודמים ת״ל קרא יתירא לאסור גם הצבע דחזותא מילתא היא וכשנהנה ממראיתם כאילו נהנה מגוף הקליפין דמי והכין פירושא דלא יצבע בהן דלא ייהנה מציבען וש״מ חזותא מילתא היא ואל תפרש לא יצבע כמו לא ייהנה.
בד״ה ולא יצבע בו כו׳ שלא יצבע בזיתים ובענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית כו׳ עכ״ל כצ״ל ור״ל ביוצא מהם דוקא מזיתים וענבים דהיינו משקה או בממשות עפרוריות גם דשאר פירות וק״ל:
הלכות הרמב״ם בשבח סמנין על הצמר. כתב הרמב״ם בפ״ג מהל׳ גזילה (הל״י) ז״ל מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין ובא אחר וצבע הצמר בסמנין שלא מדעת חבירו משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ואינו מחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר, ואם תפש הניזק דמי מה שחסרו מן הסמנין אין מוציאין מידו עכ״ל.
הרמב״ם פסק שחיוב הצובע ספק הוא ולפיכך פטור ואם תפש הניזק אין מוציאים מידו. ולכאורה מקור הספק הוא ספק הגמרא האם יש שבח סמנים ע״ג צמר או לא דהוי׳ אבעיא דלא איפשטא, ושיטת הרמב״ם דמחמת ספק זה הריהו פטור ואם תפס התובע אין מוציאין מידו. ויש לעיין, שהרי הגמרא מיירי בגזילת הסמנים ואח״כ צבע בהן הצמר, ואם יש שבח סמנים ע״ג צמר ראויים הסמנים שע״ג הצמר להשבת גזילה שהרי הם בעין ואם לאו אינם ראויים להשבה. ואילו הרמב״ם לא כתב שהצובע גזל את הסמנים, ומשמע דמיירי שהצובע צבע את הצמר בשביל הבעלים שלא מדעתם ולא בכוונת גזילה, וא״כ אינו חייב מדין גזלן, והספק הוא אם חייב מדיני מזיק. ועלינו לבאר מדוע תלוי חיוב מזיק בספק אם יש שבח סמנים ע״ג צמר או לא. ועוד עלינו לבאר את כוונת לשון הרמב״ם וז״ל משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר ואינו מחשב לו שבח סמנין שע״ג הצמר עכ״ל דלכאורה מחוסר ביאור דהו״ל למימר שאינו מחשב את דמי מה שחסרו מן הסמנין, ועיין בראב״ד ובה״ה ששינו את גירסת הרמב״ם, וצ״ע.
א) ויתכן שהרמב״ם מיירי בצמר שהיה כבר צבוע ולבעלים היו סמנין שרויין אחרים ובא א׳ וצבע את הצמר בצבע הסמנין השרויין שלא מדעת הבעלים, ובכך קלקל את הצבע הראשון ואף קלקל את גוף הצמר. ומש״כ ״ומשלם לו דמי מה שהפסיד בצמר״ ר״ל דמשלם לו בעבור הקלקול שבגוף הצמר עצמו ככל מזיק דעלמא. ומש״כ ״ואינו מחשב לו שבח סמנין שע״ג הצמר״ ר״ל שאינו משלם בעד הקלקול לצבע הראשון שהיה על הצמר, אלא סובר שפטורו מוטל בספק, ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו.
ובביאור ספק הרמב״ם נ״ל עפי״מ שהעלינו כמה פעמים בשיעוריםא בשם הגר״ח זצ״ל שאין חיוב מזיק חל משום שהפסיד ממון מבעליו אלא משום שעשה מעשה היזק של השחתת חפצא. וא״כ דין הנזק שעשה הצובע בשינוי צבע הצמר הראשון תלוי, שאם אמרינן יש שבח סמנים ע״ג צמר וחזותא מילתא היא, הצבע הראשון מהווה חפצא בפני עצמו, ומשו״ה בשינוי הצבע השחית את החפצא דשבח סמנין שהיה על גבי הצמר בראשונה והוי מזיק וחייב. משא״כ אם אין שבח סמנין ע״ג הצמר אזי אין הצבע הראשון נחשב לחפצא בפני עצמו, ולפיכך אין איבוד הצבע הראשון מעשה מזיק של השחתת חפצא, ואע״פ שהבעלים הפסידו ממון פטור מלשלם.
אלא דעדיין צ״ע דאפילו אם ננקוט דאין שבח סמנים ע״ג צמר ואין לחייבו עבור איבוד החזותא, מ״מ עכ״פ שינה את צורת הצמר, וא״כ נחייבו עבור השחתת עצם צורת הצמר דהיזק ניכר הוא בצמרב.
ויתכן דהרמב״ם מיירי במקום שדעת הבעלים עצמם היתה לשנות את הצבע הראשון ולצבוע את הצמר עם הסמנים השרויין. וזה מדוייק במה שכתב הרמב״ם ״וצבע הצמר שלא מדעת הבעלים״, דלכאורה פשיטא הוא ולמה כתבו הרמב״םג, אלא דר״ל שאף הבעלים רצו לשנות את הצבע הראשון, ואף הצובע עשה מה שהבעלים רצו לעשות אלא שצבע שלא מדעתם, ולכן אין זה מעשה השחתה ומזיק בצמר, שהרי שינוי הצבע היה אף כוונת הבעלים דמעיקראד. אלא דאם אמרינן יש שבח סמנים ע״ג הצמר וחזותא מילתא היא יש מעשה השחתה ונזק בשבח הסמנין עצמו וחייבה. מאידך אם אמרינן אין שבח סמנין ע״ג צמר, ואין הצבע חפצא בפני עצמו, הצובע אינו חייב על שינוי הצבע כי לא שינה והשחית חפצא. ומשום כך פסק הרמב״ם שחיוב הצובע מוטל בספק. ולפי״ז מדוייק למה נקט הרמב״ם שהסמנין היו שרויין, דלכאורה קשה דמאחר שאינו גזלן הקונה בשינויו מהי הנ״מ אם הסמנין שרויין או לא, אלא דהרמב״ם ר״ל שהיה הצמר עומד לצביעה עם הסמנין האלה. ולפי״ז נראה שבשרף את הצמר הצבוע לכ״ע חייב לשלם כל דמיו, ואף השווי דהחזותא, דמכיון שעשה מעשה השחתה ממש בצמר פשיטא דחייב לשלם הנזק של הצמר הצבוע.
מהלך זה מיישב יפה את לשון הרמב״ם ובפרט מש״כ ״ואינו מחשב לו שבח סמנין שע״ג הצמר״ דר״ל שאינו משלם בשביל הצבע הראשון שהיה על הצמר. אלא דצ״ע ששינה מציור הגמרא שדנה בחיוב לשלם עבור איבוד הסמנין השרויין דהיינו הצבע השני ולא דנה כלל אודות חיוב הנזק באיבוד הצבע הראשון.
ב) ולכן נראה שיש לבאר את הרמב״ם אחרת די״ל דמיירי שע״י צביעת הצמר הפסידו הבעלים ממון בין בשיווי הצמר שנשתנה לגריעותא ובין בשיווי של הסמנין השרויין שבהם צבע לצמר. ולכן בנוגע לנזק הצמר, חייב לשלם שהרי כמזיק דעלמא הוא דשינה את עצם צורת הצמר והוי מעשה נזק גמור וחייב. מאידך דין הנזק לסמנין הוי ספק כי אם אין שבח סמנין ע״ג הצמר אז השחית את גוף הסמנין וחייב לשלם. ומאידך אם יש שבח סמנין ע״ג הצמר לא השחית את גוף הסמנין שהרי הם נמצאים ע״ג הצמר אלא שהפחית את שוויותם והבעלים הפסידו ממון, ומשו״ה פטור מלשלם כי לא היה נזק בגוף ובחפצא של הסמנין. ועקב כך פסק הרמב״ם שמשלם בעד הנזק לצמר ובנוגע לנזק הסמנין פסק דהוי ספק.
ויש לדקדק שאף אם אמרינן יש שבח סמנים ע״ג צמר, והחזותא הוי כדבר בעין, מ״מ חסרה לסמנים את הצורה שהיתה להם לפני כן, דמעיקרא היו סמנים בפני עצמם והשתא מחוברים ומובלעים הם בצמר וא״כ צ״ע למה אין כאן שינוי בחפצא וחיוב נזק. אלא נראה דהא דהצביעה אינו חשובה מעשה מזיק הוא משום שזוהי תכלית הסמנים שעומדים לצבוע את הצמר. ועי׳ בשמ״ק בשם המאירי וז״ל והיה לו מצד אחר סמנין שרוים ביורה מוכנים לצבוע שם עכ״ל, ונראה שזוהי ג״כ כוונת הרמב״םז בנקטו דוקא סמנין שרויים. ולכן כתב שצבע שלא מדעת הבעלים להורות שהיו הסמנין עומדים לצבוע את הצמר אלא שבא הצובע וצבע בם שלא מדעת הבעלים.
ומאחר שדעת הבעלים דמעיקרא היתה לצבוע בהם והסמנים עומדים לכך, אין הצביעה מעשה השחתה והיזק. אלא שדין זה תלוי בספק, שאם יש שבח סמנים ע״ג הצמר נמצא שעצם החפצא של הסמנים קיים ושפיר אמרינן שאין הצביעה מעשה השחתה ומזיק ופטור. מאידך אם אין שבח סמנים ע״ג הצמר, נמצא שעצם החפצא של הסמנים הושחת, והצביעה הוי׳ מעשה השחתה ומזיק בחפצא של הסמנים וחייב לשלם אע״פ שהסמנים היו עומדים לכך. ולפיכך כתב הרמב״ם ״ואינו מחשב שבח סמנין שע״ג הצמר״ ולא נקט בפשטות שאינו מחשב את ההפסד בשוויות הסמנים, שהרי בא לפרש את טעם הפטור והוא מפני שהצביעה הוי תכלית הסמנים שהיו עומדים לצבוע את הצמר ולכן אין לחשבו כהיזק דליכא מעשה מזיק והשחתה בחפצא של הסמנים.
ונראה שמקור לפסק הרמב״ם בנוגע לחיוב מזיק נמצא בסוגיין, ואע״פ דמשתעי בגזילה. דהנה איתא בגמרא שאם גזל צמר וסמנין דחד וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין, וקא מהדר ליה נהליה לצמר, אם יש שבח סמנין ע״ג הצמר קיים מצות השבת הצמר והצבע הגזולים ואע״פ דזל ציבעה. ולכאורה צ״ע, דנהי דפטור מדיני גזילה למה לא יתחייב מדיני מזיק, שהרי הצביעה הוזילה את שוויות הצבע, אלא מכאן שאם החפצא דצבע קיים ע״ג הצמר פטור מלשלם נזקו ואע״פ שהבעלים הפסידו ממון דמכיון שלא השחית את גוף החפצא אין כאן מעשה מזיק וכנ״לח.
גמ׳. רבינא אמר. בשיטה מקובצת מביא מחלוקת בין הרמ״ה לבין המאירי. הרמ״ה כתב ז״ל ואי דלא שבח מחמת צבעא לא קא מיבעיא לן דודאי ליכא גבי בעל צמר ולא מידי, כי תיבעי לך היכא דקא שבח עמרא מחמת צבעא, מאי מי אמרי׳ יש שבח סממנים על גבי צמר ומצי אמר ליה בעל סממנים לבעל הצמר הב לי סמנאי דגבך נינהו ואת קא מתהנית בגווייהו או״ד אין שבח סממנים על גבי צמר וכמאן דליתנהו לסממנים ברשותא דבעל הצמר דמי ולא משלם עכ״ל. הרמ״ה סובר שכל הדיון בסוגיא הוא רק כשהצמר השביח בשוויו דאי לא השביח לכ״ע פטור. המאירי פליג עליו וכתב ז״ל ואע״פ שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מ״מ חזותא מילתא היא והרי מושבח ועומד מצד המראה והרי הם כאילו הם אצלך בעין כו׳ עכ״ל. המאירי סובר שאם יש שבח סמנין על גבי הצמר חייב ואע״פ שהצמר לא השביח בדמים.
בביאור מחלוקתם נראה שהמאירי סובר דלמ״ד יש שבח סמנים כו׳ יש לבעל הסמנין תביעה על גוף הסמנים כיון שהם בעין וב״ד נזקקים לדבר שבעין ואע״פ שאינו שוה ממון. מאידך הרמ״ה סובר שב״ד נזקקין רק לתביעת ממון ולא לתביעת בעין. ונ״מ לראובן התובע כלי משמעון ושמעון מודה שחייב לו את דמי הכלי אלא מכחיש את תביעת הכלי עצמו דלמאירי ב״ד נזקקים לתביעת הכלי שבעין, ואילו לרמ״ה לא נזקקים.
גמ׳. הנאה הנראה לעיניים אסרה תורה דתניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת״ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל לרבות את כולם. לכאורה יש לפרש את דברי הגמרא שהתורה חידשה שבערלה חזותא מילתא היא וצבע נחשב כמו בעין, ומשו״ה אסור ליהנות מבגד הצבוע בערלה כי הגדרת דבר שבעין בערלה שונה מהגדרת דבר שבעין בכהת״כ. אך לכאורה פירוש זה מחוסר ביאור.
והנה אם מכר פירות ערלה וקידש אשה בדמיהן מקודשת, ואע״פ שהמקדש עבר על איסור דרבנן ליהנות מחליפי ערלה. ופירש״י (ע״ז דף נד: ד״ה למעוטי ערלה), וז״ל דלא מיתפסי באיסורא וממונא הוא אע״ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא ליה ע״י ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא לה ודוקא קידושי אשה אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור עכ״ל. וביאור דבריו שאע״פ שחליפי ערלה אסורין מדרבנן עכ״ז האשה מקודשת, כי לא גזרו רבנן שהחליפין עצמן אסורין באיסור חפצא אלא גזרו איסור על הגברא לא ליהנות מהחליפין והנאת הגברא מהחליפין אסורה כי הנאתו באה לו בגרמא מהערלה. וכיון שהחפצא של החליפין אינו חפצא של איסה״נ, בדיעבד האשה מקודשת שהרי קיבלה כסף קידושין שיש בו דין ממון ואע״פ שהמקדש עבר באיסור גבראט.
וע״ע בדברי רש״י לפנינו (ד״ה הנראה לעיניים) שכתב וז״ל מראה בעלמא אע״פ שאין בו ממש כגון נר וצבע עכ״ל. ומשמע דכוונת רש״י דגזיה״כ בערלה מחדשת שאע״פ שאין הצבע דבר שבעין ואינו חפצא של איסה״נ מ״מ אסור ליהנות ממנו כי ע״י ההנאה מהצבע נהנה בעקיפין מהערלה שגרמה את הנאת הצבע ודומה האיסור דאורייתא דצבע ערלה לאיסור חליפי ערלה מדרבנן.
אך פירוש זה קשה שהרי בגמרא איתא שבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, דהיינו שחייבים לבערו בשריפה ממצות ביעור אסה״נ. ובשלמא אם גופו של הבגד הוי חפצא של איסה״נ שפיר חייבים לבערו מן העולם מדין הנשרפין, אך לפי מה שביארנו שאינו חפצא של איסה״נ קשה למה ידלק, הרי יכול לקוברו כדי שלא יהנה ממנו ולא יכשל בו, וצ״ע.
תוס׳ ד״ה ולא. ז״ל אצטריך לרבויי צביעה והדלקה כו׳ והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה וא״ת והא בפרק כל שעה שרינן עצים להדלקה כו׳ וי״ל דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אין באה אלא מן הגחלת עכ״ל. לכאורה תירוץ התוס׳ תמוה כי אם נהנה מגופו של השמן בשעת ההדלקה ל״ל קרא לאוסרו.
ויעויין במס׳ תמורה (דף לד.) דנקברים אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר, וכתבו שם התוס׳ (דף לג: ד״ה הנשרפין אפרן מותר ונקברים אפרן אסור) וז״ל צ״ע טעמא מאי ואומר מורי הרמ״ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה״נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה כו׳ עכ״ל. והנה תוס׳ ביארו שבנשרפין יש מצות שריפה מדאורייתא ועקב כך האפר הותר בהנאה, ואילו בנקברים אין קיום מצוה מדאורייתא ונקברים מתקנתא דרבנן כדי שאנשים לא יכשלו באיסור הנאתם ולכן אפרן אסור. ונראה שניתן לבאר את כוונת התוס׳ בהיתר הנשרפים בשני אופנים:
א) י״ל שמאחר שהתורה צוותה לשרפן ולעשותן אפר, השריפה מהווה חלות ביעור החפצא דאיסה״נ ומאחר שהחפצא דאיסה״נ מבוער משו״ה איסורו פקע. אלא שכ״ז בנוגע לנשרפין שבהן חידשה התורה שהאפר אינו אותו החפצא דאיסה״נ דמעיקרא דמבוער הוא. אבל בנקברין, שאין בהם מצות ביעור מן התורה, ע״פ דין עפרן הוי אותו החפצא של איסה״נ דמעיקרא שאסור.
ב) א״נ י״ל דקיום מצות השריפה מהווה מתיר של איסור ההנאה, וכמו בקדשים שאין לך דבר שנעשה מצוותו ומועלין בו, וכדמצינו בזריקת דם של קרבן המתרת את הבשר ואע״פ שלא השתנה, ה״ה בנשרפין שקיום המצוה לשרפן מתרת את החפצא בהנאה, אך אין זה מדין חלות ביעור והשחתת החפצא.
והנה תוס׳ דידן כתבו שגזיה״כ דוערלתם ערלתו את פריו מחדשת שאסור ליהנות משמן ערלה בשעת שריפה מפני שהשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק. והקשינו דל״ל גזיה״כ הלא לכאורה פשיטא שאסור ליהנות מהשמן. ונראה שהתוס׳ נוקטים כפירוש השני דעצם קיום מצות השריפה מתרת את החפצא בהנאה בלי חלות ביעור, ועל כן סד״א שאף בשעת מעשה מצות השריפה הותר השמן בהנאה, קמ״ל שההיתר אינו חל בשעת מעשה מצות השריפה אלא רק לאחר שנעשית ונתקיימה המצוה, ולפיכך השמן אסור ורק הגחלים הותרו.
והנה התוס׳ בתמורה הנ״ל כתבו שנשרפין אפרן מותר משום שנעשית מצותן. ואילו בנקברין שאין בהן מצוה דאורייתא אפרן אסור. והקשו האחרוניםי על הרמב״םכ הפוסק שצפור המצורע השחוטה ועגלה ערופה מצותן מן התורה לקוברן למה אסור ליהנות מהן משנעשית מצותן. ועוד הקשו מחמץ בפסח שמצותו מדאורייתא לבערו בכל דבר, ואעפ״כ אפרו אסור בהנאה.
וביאר מרן הגר״ח זצ״לל שרק בנשרפין אמרינן שאפרן מותר כי מצות הביעור מתקיימת בחפצא שיהא מבוער מן העולם, ומשו״ה משנעשית מצותן הותרו בהנאה. אבל בחמץ בפסח מצות הביעור חלה על הגברא שאסור שיהיה לו חמץ ברשותו והמצוה היא קיום גברא ולא קיום בחפצא דהחמץ, ולפיכך לא אמרי׳ שמשנעשית מצותו הותר בהנאה. ונראה דה״ה במצוות קבורת צפור המצורע השחוטה ועגלה ערופה דאין מצות הביעור מתקיימת בחפצא אלא הגברא הוא שמחויב לקיים את מצות הקבורה, ומשו״ה עפרן אסורמ.
ברם צ״ע, דכל זה ניחא אליבא דהביאור השני הנ״ל שקיום המצוה מתרת, ולכן רק קיום מצות ביעור שבחפצא מתרת ולא קיום מצות גברא. מאידך אליבא דהביאור הראשון שהמצוה דאורייתא קובעת שהאפר איננו בכלל החפצא של איסור לכאורה אין נ״מ בין מצות גברא למצות חפצא ובכל אופן צ״ל מותר משהשתנה החפצא של איסור לעפר או אפר.
וי״ל דמ״מ קיימת נ״מ בין מצוות הנשרפין המהוות מצוות ביעור בחפצא לבין מצוות הנקברין המהוות מצוות ביעור דהגברא, כי בנשרפין עיקר קיום המצוה היא להשחית ולבער את החפצא מן העולם ולעשותו אפר דהיינו לשנות את גוף החפצא דאיסור לחפצא אחר דאפר, ולכך חל שם אפר שאינו בכלל החפצא של איסור. משא״כ בנקברין כגון צפור מצורע ועגלה ערופה, שהמצוה חלה על הגברא לקוברן, אך לא להשחיתן ולבערן ולעשותן עפר ואפר, ואע״פ שבמשך הזמן מתקלקלין באדמה ונעשין ממילא עפר מ״מ אין השינוי הזה ממצותן, ואין בעפרן חלות השם עפר ואפר דמצות ביעור החפצא ולפיכך עפרן אסור כמו החפצא של איסור ההנאה עצמו.
בא״ד. וא״ת ומ״ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר וכדדרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך עכ״ל. ואפשר לתרץ דשאני תרומה שאינה אסורה בהנאה אלא שניתן לקיום מצוותה ויסוד האיסור הוא שלא ליהנות ממנה שלא כמצותה ולבטל את הניתן למצותה - תרומה טהורה ניתנת לאכילת כהנים והטמאה ניתנת לכהנים שיהנו ממנה בשעת שריפתה. וכן משמע מהרמב״ם (פ״ב מהל׳ תרומות הלי״ד) וז״ל התרומה לכהן בין טמאה ובין טהורה כו׳ שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומתי, אחת טמאה ואחת טהורה, הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה. אם היה שמן מדליקין אותו ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור עכ״ל. ולפי״ז י״ל דצריכים גזיה״כ בתרומה טמאה לחדש שמצותה שיהנו הכהנים בשריפתה ואסור לשורפה בלי הנאת הכהנים, כי כך היא מצותה שיהנו ממנה, ואינו היתר הנאה בעלמא כבשאר הנשרפיןנ.
בא״ד. ור״ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורימונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל וההיא דפרק כל שעה דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל עכ״ל. יעויין במס׳ פסחים (דף כד:) א״ר אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן כו׳ אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן מ״ט משום דלא כתיב בהו אכילה כו׳ אטו בבשר בחלב אכילה כתיב בהו כו׳ עכ״ל. היוצא מהגמרא שם דכל אסה״נ שבתורה דכתיב בהו לשון אכילה מותר ליהנות מהם שלא כדרך הנאתן. ואילו כלאי הכרם ובשר בחלב דלא כתיב בהו לשון אכילה אסור ליהנות מהן אפילו שלא כדרך הנאתן. ויוצא שיש שני דיני איסורי הנאה:
א) דין איסור הנאה הנאסר מדין איסור אכילה. איסור הנאה זה אסור רק בדרך הנאתו ושלא כדרך הנאתו מותר.
ב) איסור הנאה הנאסר בפני עצמו ולא כאיסור אכילה. איסה״נ זה אסור אף שלא כדרך הנאתו.
הר״ת חידש שערלה אסורה אפילו שלא כדרך הנאתו, וזוהי כוונת גזיה״כ ״וערלתם ערלתו את פריו ערלים לרבות את כולם״. ולפי הנ״ל י״ל שהר״ת סובר שחלות איסור ההנאה דערלה הוי׳ חלות איסה״נ בפני עצמו ולא חלות איסור אכילה. ודומה ערלה לכלאי הכרם ולבב״ח האסורים גם שלא כדרך הנאתם. ברם לפי״ז קשה מדוע לא הזכירה הסוגיא (שם) שערלה אסורה בהנאה שלא כדרך הנאתה כמו כלאי הכרם ובשר בחלב. ועוד צ״ע מהי כוונת סוף דברי הר״ת שמותר לשייף בגוהרקי דערלה משום דלא הוה דרך הנאה כלל.
וי״ל ביאור אחר, דר״ת סובר שגזיה״כ דערלה מחדשת איסור מיוחד שחל רק בערלה, דהיינו איסור שחל בחפצא דערלה דניתן רק למצות שריפה ולא להנאה. ובזה שונה ערלה מכלאי הכרם ומבב״ח דעיקר חלות איסורם הוי חלות איסור גברא. ומשו״ה ערלה אסורה אף שלא כדרך הנאתה כי דוקא באיסורי הנאת הגברא יש נ״מ בין הנאה כדרך הנאתה לבין הנאה שלא כדרך הנאתה, משא״כ בערלה שחל בה איסור בעצם החפצא שאינו ניתן להנאה כלל. ובכך מבואר למה לא כללה הגמרא בפסחים את ערלה בהדי כלאי הכרם ובב״ח הנאסרים שלא כדרך הנאתם, כי הם אסורים באיסור הנאה שחל על הגברא, ואילו ערלה הוי איסור חפצא בפני עצמו. ובדרך זו אף מבואר סוף דברי הר״ת שמותר ליהנות מגוהרקי ערלה דהיינו מבוסר לרפואה משום שאינו כדרך הנאתו, שהרי החפצא דבוסר אינו ראוי להנאה כדרכה דא״א ליהנות ממנו כדרך הנאה כלל. ולא דמי לפירות ערלה דעלמא שהגיעו לעונת המעשרות וראויים להנאה כדרכה, שחל עליהם איסור בחפצא לא ליהנות אף שלא כדרך הנאתו. ואילו בערלת בוסר, עצם הפרי אינו בר הנאה כדרכו, ולכן לא הגיע החפצא לשיעור שיאסר באיסור ההנאה, ולפיכך מותר ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו.
ויתכן שקיימת נ״מ להלכה, דהרי איתא בגמרא שבכלאי הכרם לוקין אפילו כשנהנה שלא כדרך הנאתו. והוא משום שהאיסור דכלאים מהווה איסה״נ גמור שלוקין עליו. ברם האיסור להנות מערלה שלא כדרך הנאתה אליבא דר״ת מהווה איסור חפצא בפני עצמו ששונה מכל שאר איסה״נ שבתורה. והרי בפרשת ערלה נמי כתיב איסור ד״לא יאכל״ האוסר את ערלה באיסה״נ דעלמא שחל על הגברא ושאוסר אותו בהנאת ערלה כדרך הנאתה כמו שאר איסה״נ שבתורה הכתובים בלשון אכילה. ובנוסף לכך ע״פ גזיה״כ ד״וערלתם״ חל בערלה אף איסור חפצא הקובע שהחפצא דערלה אינו ניתן להנאה כלל ואסור גם בשלא כדרך הנאתו. אך יתכן שאין איסור החפצא עיקר חלות האיסור דערלה ושאינו אלא איסור עשה ואיסור טפל שאין לוקין עליו. ואם כן יבואר עוד יותר מדוע הסוגיא בפסחים לא כללה ערלה בהדי כלאי הכרם ובב״ח כי כשנהנה מערלה שלא כדרך הנאתה אינו לוקה, ואילו בכלאי הכרם ובב״ח לוקה אף כשנהנה שלא כדרך הנאתםס.
ב) הזכרנו שהסוגיא בפסחים חילקה בין איסה״נ הנאסרים בתורת אכילה לבין כלאי הכרם ובב״ח האסורים באיסור הנאה דעלמא, ונ״מ לשלא כדרך הנאתם.
אף הרמב״ם בפיהמ״ש למס׳ כריתות (פ״ג) מחלק בכדומה וז״ל ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לענינים אחרים ומוסיף על מה שיש בה מדקדוק העיון, וזה שידוע הוא שבשר בחלב אסור בהנאה והחלב כו׳ מותר בהנאה לכשיבשל החלב עם החלב למה אינו חל איסור בב״ח על איסור חלב כו׳ והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו רק שני העניינים יחד הם איסור בשר בחלב ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בב״ח על איסור נבילה ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב קדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים וכו׳ עכ״ל. הרמב״ם חידש בנקודה הנפלאה הידועה דאיסור ההנאה דבב״ח תלוי באיסור האכילה שבו, ורק במקום שחל איסור האכילה חל נמי איסה״נ, ומאחר דבנבילה לא חל איסור האכילה אף איסור ההנאה לא חלע.
ואף בנוגע להלכה אחרת הבדיל הרמב״ם בין איסה״נ הנאסר בתורת אכילה לבין איסה״נ דעלמא, דכתב הרמב״ם (פ״ח מהל׳ מאכ״א הלט״ו - ט״ז) וז״ל כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כו׳ כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כו׳ אינו לוקה כו׳ עכ״ל. באסה״נ הנאסר בתורת אכילה סובר הרמב״ם דעיקר האיסור הוא אכילה, ורק עליו לבדו לוקין, ואילו איסור ההנאה מהווה איסור טפל לאכילה, ואין לוקין עליו. וכל זה הוא כשהנאה נאסרה בלשון אכילה, אבל באיסה״נ שאסור בחלות איסור בפני עצמו, ולא מדין איסור אכילה, לוקין עליו.
בא״ד. א״נ י״ל דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאיתרבו מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו וליכא למעוטי מפרי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע״ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן עכ״ל. הנה יש לחקור באיסור שומר לפרי ערלה: האם השומר נאסר באותו חלות שם איסור שחל על הפרי עצמו או בחלות שם איסור בפני עצמו. ואם ננקוט שאיסור השומר הוא איסור בפני עצמו, ניתן לחלק בינו לבין הפרי בנוגע לדין משקה. דהמשקה היוצא מפרי אין לו שם פרי חוץ משמן ויין היוצאים מזיתים וענבים. ומשו״ה משקה היוצא מפרי ערלה מותר, דאיסור פרי ערלה חל רק על שם פרי. אבל שומר לפרי לא נאסר בחלות איסור פרי, אלא בחלות שם איסור בפני עצמו, ומשו״ה אפ״ל דאף משקה היוצא ממנו אסור, ואע״פ שאינו פרי מ״מ אין האיסור דשומר תלוי בחלות שם פרי.
א. עיין בשיעורים לעיל (דף צח.) במי שזרק מטבע חבירו לים ובשיעורים לקונטרס הגרמי ובמקומות אחרים.
ב. והרי איתא בגמ׳ (דף צג:) שמי שגזל צמר וצבעו קנאו בשינוי מעשה, וכן פסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ גזילה הלי״ב), ופשיטא דחשוב שינוי צבע להיזק ניכר בצמר, ועיין בתוס׳ (דף נו:) ד״ה פשיטא.
ג. כי אם צבע מדעת הבעלים פשיטא דפטור, ואין לדמותו לקרע כסותי דחייב, דשם עשה מעשה השחתה ונזק והבעלים לא מחלו, משא״כ אם ביקשוהו לצבוע להם את הצמר שאין בזה מעשה השחתה ומזיק כלל וכשצובע מדעת הבעלים הריהו כפועל ואומן דעלמא (רבינו זצ״ל).
ד. וכזה מובא במאירי בשמ״ק לסוגיין. ויתכן שאף אם זה לא היתה כוונת הבעלים במפורש מ״מ מאחר שרגילים לעשות כן אינו מעשה השחתה ומזיק (רבינו זצ״ל).
ה. דכוונת הבעלים לצבוע את הצמר בסמנין השרויין מפקיעה דין מזיק רק מהצמר העומד לצביעה אבל לא מהחזותא הראשונה אם חזותא מילתא היא ויש שבח סמנין ע״ג צמר, ודו״ק.
ו. שלא כהציור כדבסוגיין.
ז. עיין בלשון המאירי שמצטט את לשון הרמב״ם כמעט מלה במלה ובפשטות התכוון לשיטתו.
ח. ועיין בתוס׳ ד״ה דצבע בהו קופא שחילקו בין צבע הקוף הנחשב להיזק ניכר לצבע הצמר בגריעות וכיעור הנחשב להיזק שאינו ניכר. וחילוקם מובן לפי דברי רבינו זצ״ל דבצובע צמר דעומד לכך ודרכו בכך אין כאן מעשה מזיק דהשחתת החפצא והוי היזק שאינו ניכר, משא״כ בצבע קוף שאין דרכו בכך הוי השחתת הצבע וחשיב היזק ניכר ודו״ק. ועיין בראשונים אחרים שדנו למה אין כאן חיוב גרמי ומזיק ואכמ״ל.
ט. עיין במל״מ (פ״ה מהל׳ אישות הל״א).
י. עיין במנ״ח מצוה קמ״ו.
כ. עי׳ רמב״ם (פי״א מהל׳ טומאת צרעת הל״א) וגם (פ״י מהל׳ רוצח הל״ו) ובגמ׳ זבחים (דף מו.).
ל. עיין בספרו על הרמב״ם (פ״א מהל׳ חמץ הל״ג).
מ. לפי״ז יל״ע על מי מוטלת מצוות הגברא, ולכאורה בעגלה ערופה המצוה מוטלת על הבי״ד ובצפור מצורע המצוה מוטלת על הכהן השוחט, וצ״ע.
נ. עיין באיגרות הגרי״ד (פי״א מהל׳ תרומות הלי״ח) ששם כ׳ רבינו דלר״ת ה״ניתן למצותה״ של תרומה טמאה הוא הנאת הכהן ואילו לרמב״ם הוא רק השריפה בלבד וההנאה אינה אלא היתר בעלמא שלא כדמבואר בשיעורים כאן.
ס. עיין בסוף דבריהם של התוס׳ שכתבו שלא כבשיעורים ואמרו שבכל מקום שחל איסור העשה דוערלתם חל נמי הלאו דלא יאכל ולוקין עליו. ברם התוס׳ דחו את עצם שיטת הר״ת, ואולי אף שיטתם במלקות היא שלא כר״ת, וצ״ע.
ע. צ״ע אם לרמב״ם עיקר האיסור דבב״ח הוא אכילה והנאה נאסרת בגרירת איסור האכילה למה פסק הרמב״ם שהנאת בב״ח אסורה שלא כדרך הנאתן (פי״ד ממאכ״א הל״י) דמשמע שהנאה מהווה איסור בפני עצמו ואינו תלוי באיסור האכילה, וצ״ע. עיין במל״מ (פ״ה מהל׳ יסודי התורה הל״ח) ובמנ״ח מצוה ג׳.
אמר רבא: הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, מכיון שהנאה זו של צבע הבגד היא נראית לעין, אף על פי שאין בה ממש, אסרה התורה ליהנות מזה, אבל אין זה אומר שצבע דבר של ממש הוא אף בענייני דיני ממונות. ומנין שאסרה אותו התורה במפורש? דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר ״ערלים לא יאכל״ (ויקרא יט, כג): אין לי ללמוד מכתוב זה אלא איסור אכילה של פירות ערלה. מנין שגם לא יהנה ממנו, ולא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר?
The Gemara rejects this resolution. Rava said: The reason the garment must be burned is not because the dye remains an independent substance. Rather, it is because the Torah prohibited benefit that is visible to the eye, as it is taught in a baraita: The verse states: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse I have derived only a prohibition against eating it; from where is it derived that one may not even derive benefit from it, and that one may not dye with dyes extracted from the fruit, and that one may not light a lamp with oil extracted from the fruit?
הכל
(14) תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:כ״ג} וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם.
The baraita answers: The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]. Three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition. Consequently, there is an explicit derivation that an item dyed with orla dye is forbidden.
The baraita answers: The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]. Three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition. Consequently, there is an explicit derivation that an item dyed with orla dye is forbidden.
תלמוד לומר: ״וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״ (ויקרא יט, כג), שהכפלת לשון ״ערלה״ כאן באה לרבות את כולם, כל מיני הנאה שיש בזה.
The baraita answers: The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]. Three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition. Consequently, there is an explicit derivation that an item dyed with orla dye is forbidden.
הכל
(15) תָּא שְׁמַע זבֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִיפֵּי שְׁבִיעִית יִדָּלֵק שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא {ויקרא כ״ה:ז׳} תִּהְיֶה בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא
The Gemara attempts another resolution of the dilemma. Come and hear a resolution from that which was taught in a baraita: A garment that one dyed with dye extracted from the peels of produce from the Sabbatical Year must be burned when the time for the elimination of Sabbatical Year produce arrives. This indicates that the dye evidently remains an independent substance. The Gemara rejects this proof: It is different there, as the verse states: “Shall all the increase thereof be” (Leviticus 25:7), and the phrase: “Shall be,” teaches that it will always remain as it is, i.e., it retains its status as Sabbatical Year produce despite any change to its form.
The Gemara attempts another resolution of the dilemma. Come and hear a resolution from that which was taught in a baraita: A garment that one dyed with dye extracted from the peels of produce from the Sabbatical Year must be burned when the time for the elimination of Sabbatical Year produce arrives. This indicates that the dye evidently remains an independent substance. The Gemara rejects this proof: It is different there, as the verse states: “Shall all the increase thereof be” (Leviticus 25:7), and the phrase: “Shall be,” teaches that it will always remain as it is, i.e., it retains its status as Sabbatical Year produce despite any change to its form.
שביעית – אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר ולא קליפי עצים דעצים אין שביעית חלה עליהן כדלקמן דסתם עצים להסקה ניתנו.
תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית וכו׳. פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להן ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם בזמן ביעור שאר הפירות ומשהגיע זמן ביעורם אסור לצבוע בהן בגד ובגד שצבעו בקליפי אותם המינים ידלק הא אותם שאין להם ביעור מותר לצבוע בהן כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו. הרב המאירי ז״ל.
רש״י ד״ה דזול וכו׳ אני הייתי מוכר סמנים. לפ״ז דזול ציבעא היינו דצמר צבוע הוזל אבל הסמנים עצמן לא הוזלו ותמוה לי דלמאי צריכי לזה ואמאי ל״א בפשיטות דהוזלו סמנים ואף דגם אלו מכרן לא היה מוכרן ביוקר מ״מ כיון דאין שבח סמני׳ ולא מקרי השבה הוי כנאבד הגזילה דמשלם כשעת הגזילה וצ״ע. ובאמת ק״ל גם על הגמרא דלמאי צריך לאוקמא דגזל צבע וסמנים דחד לוקי כדמעיקרא דגזל סמנים שרויים וצבע צמר שלו והוזל הרבה עד שהצמר עם הצבע שעליו אין עולים לדמי הצבע כשהיה בעידן הגזילה ואי יש סמנים מהדר ליה הסמנים ואומר הרי שלך לפניך ואי דבמאי נשקליה יאמר באמת החזק לך גם בצמרי ואי אין שבח סמנים לא הוי השבה על הסמנים וצריך לשלם כדמעיקרא וצע״ג:
ומציעים עוד פתרון לבעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: בגד שצבעו בצבע שנעשה מקליפי פירות שביעית — ידלק משהגיע זמן הביעור, והרי שהצבע אכן דבר של ממש הוא! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] בענין שביעית: ״תהיה כל תבואתה לאכול״ (שם כה, ז), וכוונתו: בהויתה תהא, ואין דין שביעית בטל מתבואתה בכל אופן בו היא מצוייה.
The Gemara attempts another resolution of the dilemma. Come and hear a resolution from that which was taught in a baraita: A garment that one dyed with dye extracted from the peels of produce from the Sabbatical Year must be burned when the time for the elimination of Sabbatical Year produce arrives. This indicates that the dye evidently remains an independent substance. The Gemara rejects this proof: It is different there, as the verse states: “Shall all the increase thereof be” (Leviticus 25:7), and the phrase: “Shall be,” teaches that it will always remain as it is, i.e., it retains its status as Sabbatical Year produce despite any change to its form.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בבא קמא קא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא קא., רי"ף בבא קמא קא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס בבא קמא קא., רש"י בבא קמא קא., תוספות בבא קמא קא., בעל המאור בבא קמא קא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד בבא קמא קא., ספר הנר בבא קמא קא. – בתוך: אהל ישעיהו, ירושלים תשס"א, באדיבות הרב הלל מן (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא קמא קא., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא קא., רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא קא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי בבא קמא קא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא קמא קא., שיטה מקובצת בבא קמא קא., מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא קא., פני יהושע בבא קמא קא., גליון הש"ס לרע"א בבא קמא קא., רשימות שיעורים לגרי"ד בבא קמא קא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא קא., אסופת מאמרים בבא קמא קא.
Bava Kamma 101a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 101a, Rif by Bavli Bava Kamma 101a, Collected from HeArukh Bava Kamma 101a, Rashi Bava Kamma 101a, Tosafot Bava Kamma 101a, Baal HaMaor Bava Kamma 101a, Raavad Bava Kamma 101a, Sefer HaNer Bava Kamma 101a, Or Zarua Bava Kamma 101a, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 101a, Ramban Milchamot HaShem Bava Kamma 101a, Meiri Bava Kamma 101a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Kamma 101a, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 101a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 101a, Penei Yehoshua Bava Kamma 101a, Gilyon HaShas Bava Kamma 101a, Reshimot Shiurim Bava Kamma 101a, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 101a, Collected Articles Bava Kamma 101a