×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּלְחִזְקִיָּה לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ דָּם לְמַיִם לכדר׳לְכִדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דְּאָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִנַּיִן לְדַם קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר שֶׁנֶּאֱמַר {דברים י״ב:כ״ד} לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם דָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם מַכְשִׁיר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם אֵינוֹ מַכְשִׁיר.
The Gemara asks: According to Ḥizkiya, who says that: You shall not eat, indicates only that eating is prohibited but that benefit is permitted, for what halakha is blood juxtaposed to water? According to his opinion, there is no need for the verse to teach that one may benefit from blood. The Gemara answers that he needs this verse to derive that which was taught by Rabbi Ḥiyya bar Abba, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that the blood of sacrifices does not render food susceptible to ritual impurity? As it is stated: “You shall not eat it; you shall pour it out upon the earth like water” (Deuteronomy 12:24). Blood that is poured out like water, such as that of a slaughtered, non-sacrificial animal, renders food susceptible to ritual impurity. However, sacrificial blood, which is not poured out like water and is instead sprinkled on the altar, does not render food susceptible to ritual impurity.
רש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ולחזקיה – דאמר לעיל איסור הנאה דחמץ מלא יאכל הא לא תאכל ולא תאכלו לא משמע ליה הנאה.
למאי הלכתא איתקש דם למים – למשרייה בהנאה ומהיכא תיתי לך דניתסרו ומנבילה לא אותביניה לחזקיה למאי איצטריך קרא למשרייה דאי כר׳ יהודה סבר לדברים ככתבן הוא דאתא ואי כר״מ סבר לה איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי.
דם קדשים אינו מכשיר שנאמר תשפכנו כמים הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר ודם קדשים אינו נשפך שהרי מתקבל הוא בכלי אבל דם חולין נשפך ואפי׳ אותן הטעונים כסוי מ״מ נשפך הוא שהרי אינו מתקבל בכלי כדם קדשים:
דם הוא דאתקש לאבר מן החי מה אבר מה״ח אסור אף דם מן החי אסור פי׳ דהוה ס״ד דליכא כרת אלא בדם זביחה כדכתיב קרא וקמ״ל דמה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור באיסור האמור בו דהיינו בכרת ואיזה זה שהוא בכרת דומיא דזביחה דם הקזה של בהמה שהנפש יוצאה בו. אבל בדם אחר לאו הוא דאיכא אבל כרת ליכא כגון דם התמצית ודם מגפתה. ואין לפרש אף דם מן החי אסור משום דם מן החי ולוקה שתים דא״כ מאי שנא דם הקזה שהנפש יוצאה בו. מאי שנא מבשר מן החי דבכל בשר חייב:
איני יודע שנבלה היא ונבלה אסור באכילה וא״ת ודלמא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה ולא הוי נבלה א״ל דהיא היא דקאמר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור דסקילת בן פקועה כשחיטת אחר. והתם בבבא קמא מקשה אמאי לא יאכל לאיסור הנאה דנימא אם אינו ענין. ומשני א״כ לימא קרא לא יהנה כלומר דכיון דלא איכתיב בהדיא בהנאה ואצטרכיה למדרש טפי עדיף למדרש לא יאכל לאחר ששחטו לאחר שנגמר דינו ולאוקמי באכילה ממש כדכתיב והלכך לא יאכל לכ״ע אצטריך:
לעולם לא יאכל משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה ולהנאת עורו אצטריך ואת לא משמע ליה לדרשא וכי תימא לימא לא יאכל ותו לא והשתא ליכא למימר בשרו דוקא ה״נ הוה אמינא לא יאכל דבר הראוי באכילה אסור בהנאה:
לכם להביא את הנטוע לרבים ר׳ יהודה אומר להוצי׳ את הנטוע לרבים – פירש״י ז״ל נטוע לרבים על אם הדרך נראה מדבריו אפילו הוא של יחיד ולא משמע הכי במסכת ערלה דקתני הנוטע לרבים חייב ור׳ יהודה פוטר ובתר הכי קתני הנוטע ברשות הרבים אלמא הכל תלוי אם הוא של רבים או של יחיד:
כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא פירש כו׳ ולעיל מיניה בההוא פרשתא כשהגיע לואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ לא פירש דאיכא להשוות אהבת ת״ח למקום אבל מורא המקום שהוא מפני יראת שכר ועונש אינו דומה להשוות לו ת״ח כיון שאין שכר ועונש של אדם ביד ת״ח ועיין פ״ג דקדושין ומה שלא פירש גבי וייראו העם את ה׳ י״ל לרבות שם אלהים וק״ל בשם הגאון מהר״ש ז״ל מפראג:
בפירש״י בד״ה למאי הלכתא איתקש וכו׳ ואי כר״מ ס״ל איצטריך להקדים וכו׳ עכ״ל. ולכאורה קשה דהא לעיל אמרינן בפשיטות בשלמא לר״מ מדאיצטריך וכו׳ ולא אמרינן דאיצטריך להקדים ולפמ״ש שם במקומו א״ש דודאי לעיל דלא מסיק אדעתיה מדרשא דלא וכו׳ כדפרישית דע״כ לרבי אבהו לית ליה אם כן לא איצטריך נמי להקדים כמ״ש התוספות לעיל דמסברא הוי ידעינן וכדפרישית נמי התם משא״כ הכא לחזקיה מצינן למימר שפיר דנתינה דכותי איצטריך לאפוקי מדרשא דלא וכו׳ ואכתי אי הוי כתיב נתינה לחוד בין בגר למצוה בין בכותי להתירא בעלמא לא הוי ידעינן מסברא אלא להקדים נתינה דגר לנתינה דכותי אבל להקדים נתינה דגר למכירה דכותי לא הוי ידעינן ואיצטריך נמי או להקדים כנ״ל נכון ודו״ק:
ולשיטת חזקיה שלדעתו ״לא תאכל״ משמעו איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הושווה] דם למים? שהרי לשיטתו אינו זקוק להיקש זה לצורך היתר הנאתו! ומשיבים שהוא נצרך לענין זה, כדברי ר׳ חייא בר אבא, שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה — שנאמר ״לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים״ (דברים יב, כד), נלמד מכאן דם שחיטת בהמת חולין שנשפך כמים — מכשיר לטומאה, דם קרבן שאינו נשפך כמים אלא נזרק על המזבח — אינו מכשיר.
The Gemara asks: According to Ḥizkiya, who says that: You shall not eat, indicates only that eating is prohibited but that benefit is permitted, for what halakha is blood juxtaposed to water? According to his opinion, there is no need for the verse to teach that one may benefit from blood. The Gemara answers that he needs this verse to derive that which was taught by Rabbi Ḥiyya bar Abba, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that the blood of sacrifices does not render food susceptible to ritual impurity? As it is stated: “You shall not eat it; you shall pour it out upon the earth like water” (Deuteronomy 12:24). Blood that is poured out like water, such as that of a slaughtered, non-sacrificial animal, renders food susceptible to ritual impurity. However, sacrificial blood, which is not poured out like water and is instead sprinkled on the altar, does not render food susceptible to ritual impurity.
רש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וַהֲרֵי אֵבֶר מִן הַחַי דִּכְתִיב {דברים י״ב:כ״ג} לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר וְתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אמִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס יַיִן לְנָזִיר וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא י״ט:י״ד} וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל הָא לִכְלָבִים שְׁרֵי.

The Gemara further challenges Rabbi Abbahu’s opinion: And yet there is the prohibition against eating a limb cut from a living animal, as it is written: “Only be steadfast in not eating the blood; for the blood is the life; and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). And it was taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that a person may not offer a cup of wine to a nazirite, who is prohibited from drinking wine, and that he may not offer a limb cut from a living animal to a descendant of Noah, who is prohibited by Noahide law from eating a limb from a living animal? The verse states: “You shall not put a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14). Causing another person to sin is like placing a stumbling block before a blind person; one who does so violates this prohibition. The prohibition of giving a limb from a living animal to a gentile is apparently due only to the prohibition of placing a stumbling block. However, it is permitted for one to throw it to dogs. Therefore, despite the fact that the verse says: “You shall not eat it,” apparently there is no prohibition against benefiting from this prohibited item. This challenges Rabbi Abbahu’s principle.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי דם דכתיב לא תאכל דם ומותר בהנאה [דתנן] ונמכרין לזבל ומועלין בהן ודחי׳ שאני דם דאיתקש למים שנאמר על הארץ תשפכנו כמים כו׳ ולחזקיה דאמר כל איסור דלא כתיב ביה לא יאכל מותר בהנאה הרי דם דלא כתיב בהו לא יאכל למה לי למתני כמים למשריה הא שרי וקאי ושני׳ לא אתא למשרי לדם בהנאה דהא פשיטא ולא צריך קרא ולא אתא לאשמעי׳ אלא האי מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שאין אני קורא בו תשפכנו כמים אלא על המזבח.
הרי אבר מן החי שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר׳ נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס לנזיר ואבר מן החי לבני נח כו׳ ולחזקיה למאי הלכתא איתקש לדם אמר לך חזקיה הדם למד מן אבר [מן] החי שנאמר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר מה אבר מן החי אסור אף דם מן החי אסור להאכילו לבני נח ואיזה זה דם הקזה שהנשמה יוצא בו וענוש כרת.
לא תאכל הנפש עם הבשר – בעוד שהנפש בו.
בני נח נאסר להם אבר מן החי דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
לפני עור – אלמא לא מיתסר אלא משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בהנאה אחריתי כגון לכלב שרי.
ואבר מן החי לבני נח – תימה כיון דבאבר מן החי של נכרי מיירי כדאמר בפ״ק דמסכת ע״ג (דף ו: ושם) מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן א״כ היכי דייק דשרי בהנאה אי לאו לפני עור וי״ל דכיון דבשכר היה אסור להושיט דאסור להשתכר באיסורי הנאה אף על גב דדיעבד שכרו מותר כדמשמע בפ׳ בתרא דמס׳ ע״ז (עבודה זרה סב.) מכל מקום אסור לכתחלה ובחנם נמי אסור דמה שמחזיק לו העכו״ם טובה חשיב כמשתכר והא דאמר בסוף אלו מציאו׳ (ב״מ לב:) גבי אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע״ג דחשיב כמשתכר באיסורי הנאה ואסור אפילו בחנם מ״מ כיון דאינו מתכוון שיחזיק לו טובה ומשום צער בעל חיים חשיב כמו לא אפשר ולא מיכוון דשרי א״נ אין זקוק לה משמע ליה אפילו שלא בפני נכרי דאין מחזיק לו טובה.
כל שהוא מותר ואסור לאחר איסור הנכלל בתורה שלנו אסור לנו להזמין לו מאותו איסור אע״פ שהוא מותר לאותו הממציאו לו כגון יין לנזיר שאסור לנו להזמין לו כוס של יין שהרי אנו עוברים בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ואין צריך לומר באיסור שהוא אסור לנו ג״כ ואף לבן נח אסור להושיט לו אבר מן החי הואיל ואף הוא אסור בו והוא איסור הנכלל באיסורין שלנו ודבר זה בשאי אפשר לו אלא בזה וכן יש בזה תנאים אחרים וכבר ביארנום בראשון של עבודה זרה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לא תאכל הנפש עם הבשר נמחק:
בד״ה ואבר מן החי כו׳ דבאבר מן החי של עובד כוכבים מיירי כדקאמר בפ״ק דמס׳ ע״ג מדקתני לא יושיט כו׳ עכ״ל אחרי העיון שם לא מצאתי דמדייק מיניה דבשל עובד כוכבים איירי מדקתני לא יושיט אלא מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן דייק מינה דקאי בתרי עברי נהרא ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה ואבר מן החי לב״נ תימא כיון דבאמ״ה של כותי איירי כדאמר בפ״ק דעכו״ם וכו׳ עכ״ל וכתב מהרש״א ז״ל דבפ״ק דעכו״ם לא נמצא מפורש דאיירי בשל כותי וכו׳ ע״ש. ולא ידענא מאי מספקא ליה דהא כיון דמחלק התם דאיירי דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא אם כן ממילא מוכח דאיירי בשל כותי ואם כן ליכא לפני עיור אלא היכא שאין הכותי יכול ליטלו מעצמו משא״כ אי איירי בשל ישראל שנותן לו במתנה לא שייך לחלק בכה״ג דאפילו בלאו תרי עברי דנהרא שייך לפני עיור במה שהישראל נותנו לו במתנה דאל״כ לא היה לוקחו הכותי מעצמו בע״כ של ישראל וזה ברור ובעיקר קושיית התוס׳ שתירוצם נראה דחוק נ״ל ליישב גם כן על הדרך שכתבתי דהמקשה דהכא לא ס״ד האי שנויא דפ״ק דעכו״ם דקאי בתרי עברי דנהרא כדס״ד דהמקשה בפ״ק דעכו״ם ואם כן ע״כ משמע ליה דאיירי שהישראל נותן לו במתנה דאל״כ אלא באמ״ה של הכותי עצמו איירי הא לא שייך לפני עיור כיון שיכול ליטלו מעצמו אע״כ שנותן לו במתנה דודאי איכא לפני עיור כדפרישי׳ ונהי דהמקשה דבפ״ק דעכו״ם הוי ס״ל דאיירי בשל הכותי היינו משום דלא משמע ליה לאוקמי בישראל הנותן לו במתנה ולענין מכירה לא שייך כלל ל׳ לא יושיט אע״כ דאיירי בשל הכותי אבל המקשה דהכא דקאי נמי אליבא דרבי אבהו דיליף מנבילה ולית ליה דרשא דלא תחנם אליבא דר״מ כדפרישית ואם כן ע״כ משמע ליה לאוקמא בישראל שנותן לו במתנה ומקשה שפיר והא דלא משני בגמרא דאיירי בתרי עברי דנהרא ובשל הכותי היינו משום דקושטא דמילתא משני דבלא״ה פשיטא לן דאמ״ה מותר בהנאה ולא מייתי הא דרבי נתן אלא לאלומי הקושיא כנ״ל נכון ודו״ק:
א ועוד מקשים לשיטת ר׳ אבהו: והרי אבר מן החי, אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, דכתיב [שנאמר בו] ״רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר״ (דברים יב, כג), ותניא [ושנויה ברייתא]: ר׳ נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר האסור בשתיית יין, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח שאף בני נח אסורים באכילת אבר מן החי — תלמוד לומר ״ולפני עור לא תתן מכשל״ (ויקרא יט, יד). שהמסייע לאדם להיכשל באיסור הריהו כנותן מכשול לפני עיור. ונדייק מכאן: כיון שאיסור נתינת אבר מן החי לגוי הוא רק מפני ״ולפני עור״, אם כן נלמד כי הא [הרי] לכלבים — שרי [מותר], ומשמע שאין בכך איסור הנאה. והרי נאמר ״לא תאכל״ ולשיטת ר׳ אבהו הרי זה בא לאסור אף בהנאה!
The Gemara further challenges Rabbi Abbahu’s opinion: And yet there is the prohibition against eating a limb cut from a living animal, as it is written: “Only be steadfast in not eating the blood; for the blood is the life; and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). And it was taught in a baraita that Rabbi Natan says: From where is it derived that a person may not offer a cup of wine to a nazirite, who is prohibited from drinking wine, and that he may not offer a limb cut from a living animal to a descendant of Noah, who is prohibited by Noahide law from eating a limb from a living animal? The verse states: “You shall not put a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14). Causing another person to sin is like placing a stumbling block before a blind person; one who does so violates this prohibition. The prohibition of giving a limb from a living animal to a gentile is apparently due only to the prohibition of placing a stumbling block. However, it is permitted for one to throw it to dogs. Therefore, despite the fact that the verse says: “You shall not eat it,” apparently there is no prohibition against benefiting from this prohibited item. This challenges Rabbi Abbahu’s principle.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) שָׁאנֵי אֵבֶר מִן הַחַי דְּאִיתַּקַּשׁ לְדָם דִּכְתִיב {דברים י״ב:כ״ג} רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכוֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ.

The Gemara answers: A limb from a living animal is different, as it is juxtaposed in the Torah to blood. As it is written: “Only be steadfast in not eating the blood; for the blood is the life; and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). Just as it is permitted to benefit from blood, it is likewise permitted to benefit from a limb torn from a living animal.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לבלתי אכול הדם – סיפיה דקרא לא תאכל הנפש וגו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: שאני [שונה] אבר מן החי, דאיתקש [שהושוה] בפסוק לדם, שהרי נאמר ״רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש״ (דברים יב, כג), וכשם שהדם מותר בהנאה — אף אבר מן החי מותר בהנאה.
The Gemara answers: A limb from a living animal is different, as it is juxtaposed in the Torah to blood. As it is written: “Only be steadfast in not eating the blood; for the blood is the life; and you shall not eat the life with the flesh” (Deuteronomy 12:23). Just as it is permitted to benefit from blood, it is likewise permitted to benefit from a limb torn from a living animal.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּלְחִזְקִיָּה לְמַאי הִלְכְתָא אִיתַּקַּשׁ אֵבֶר מִן הַחַי לְדָם אָמַר לָךְ דָּם הוּא דְּאִיתַּקַּשׁ לְאֵבֶר מִן הַחַי מָה אֵבֶר מִן הַחַי אָסוּר אַף דָּם מִן הַחַי אָסוּר וְאִי זֶה בזֶה דַּם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ.

The Gemara asks: And according to Ḥizkiya, in order to teach what halakha is the prohibition against eating a limb from a living animal juxtaposed to the prohibition against eating blood? The Gemara answers: He could have said to you that the juxtaposition comes to teach the opposite. It is blood that is juxtaposed to a limb from a living animal to teach the following: Just as a limb from a living animal is prohibited, so too, blood of a living being is prohibited. And to which blood is this referring? This is referring to blood spilled in the process of bloodletting, through which the soul departs. That is considered to be blood from a living being, and even the descendants of Noah are prohibited from eating it (Rabbeinu Ḥananel).
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה אבר מן החי אסור – באיסור האמור בו אף דם מן החי אסו׳ באיסו׳ האמור בו כלומר כרת משום דם גמור מהו דתימא רק חזק לבלתי אכול הדם אוזבחת מבקרך ומצאנך דכתיב לעיל קאי ודם זביחה הוא דאסור אבל דם הקזה מותר.
ואיזה זה – כלומר על איזה דם מן החי אסור משום דם הא דם הנפש כתיב על דם הקזה של בהמה שהנפש יוצא בו יש ד׳ מיני דמים בהיקז כדאמרינן בכריתות (דף כב.) בתחלה שותת ולבסוף מקלח ואחר כך משחיר וסופו שותת יש מהן שאין הנשמה יוצאה בו ויש מהן שהנשמה יוצאה בו והתם תניא איזהו דם היקז שהנשמה יוצאה בו כל זמן שמקלח כו׳.
הרבה מיני דמים הם שאינם עיקר איסור הדם לענין כרת אלא בלאו גרידא ואיזהו בעיקר הדין לחיוב כרת דם שהנשמה יוצאה בו והוא בהקזה כל שהדם מקלח הא השותת קודם שיתחיל לקלח או לאחר שפסק הקלוח אין בו איסור כרת אלא הרי הוא כדם האיברים לאחר שפירש שהוא בלאו וכבר ביארנו ענינים אלו במסכת חולין פרק כל הבשר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה מה אבר כו׳ כלומר כרת משום דם גמור כצ״ל. ונ״ב יפה פירש דאי לאסור משום דם מן החי לבד כלומר שיהא אסור כבשר מן החי פשיטא דק״ו מבשר החי שהרי בשר מין היתר הוא ושרי ואפ״ה מן החי חייב ק״ו דם אלא ר״ל שיהא חייב עליו כדם ממש ודו״ק:
בא״ד אבל דם הקזה מותר. נ״ב פירוש משום איסור דם ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואם כן, לחזקיה שאינו סבור ש״לא תאכל״ הוא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הושווה] אבר מן החי לדם? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] חזקיה להיפך, דם הוא דאיתקש [שהושוה] לאבר מן החי, ללמדנו: מה אבר מן החי — אסור, אף דם מן החי אסור. ואי זה — זה דם הקזה, שהנפש יוצאה בו, שדם כזה נקרא דם היוצא מן החי ואסור אף לבני נח (ר״ח).
The Gemara asks: And according to Ḥizkiya, in order to teach what halakha is the prohibition against eating a limb from a living animal juxtaposed to the prohibition against eating blood? The Gemara answers: He could have said to you that the juxtaposition comes to teach the opposite. It is blood that is juxtaposed to a limb from a living animal to teach the following: Just as a limb from a living animal is prohibited, so too, blood of a living being is prohibited. And to which blood is this referring? This is referring to blood spilled in the process of bloodletting, through which the soul departs. That is considered to be blood from a living being, and even the descendants of Noah are prohibited from eating it (Rabbeinu Ḥananel).
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וַהֲרֵי שׁוֹר הַנִּסְקָל דְּרַחֲמָנָא אָמַר {שמות כ״א:כ״ח} לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וְתַנְיָא גמִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר {שמות כ״א:כ״ח} סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא נְבֵלָה וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וּמָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יֵאָכֵל מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר (אֶת) דִּינוֹ אָסוּר.

The Gemara asks: And yet there is the prohibition against eating the meat from an ox that is stoned, as the Merciful One says: “And if an ox gores a man or a woman to death, the ox shall be surely stoned, and of its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). And it was taught in a baraita: By inference from that which is stated: “The ox shall surely be stoned,” in which case it is not to be slaughtered properly, don’t I know that it is an animal carcass, and it is prohibited to eat an animal carcass? What does it mean when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it had been carried out, it is still prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי שור הנסקל דכתיב ולא יאכל את בשרו וטעמא דכתיב ובעל השור נקי לאסרו אפילו בהנאה מכלל דלא יאכל איסור הנאה לא משמע וקשיא לתרוייהו ושנינן לעולם מלא יאכל נפקא ליה אפילו איסורי הנאה והאי ובעל השור נקי מבעי ליה דאסור אפילו להנאת עורו כו׳ והרי ערלה דכתיב ערלים לא יאכל כו׳ וקשיא לתרוייהו ושני׳ לעולם לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ואצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל הוי אמינא שלכם הוא ומותר בהנאה קא משמע לן הני קראי למיסר ואמרי׳ לכם מבעי ליה לכדתניא לכם להביא הנטוע לרבים שחייב בערלה ר׳ יהודה אומר לכם פרט לנטוע לרבים.
שאם שחטו כו׳ – והכי אמר קרא סקול יסקל השור ואי לא סקלו אעפ״כ לא יאכל את בשרו.
ממשמע שנאמר סקול יסקל כו׳ – עיין מה שכתבתי בפרק האיש מקדש.
שור הנסקל אסור בין באכילה בין בהנאה בין בשרו בין עורו ולא סוף דבר בשנסקל אלא אף משנגמר דינו ליסקל ושחטו כמו שהתבאר במקומו:
שור התם אינו משלם כופר ושמא תאמר לא ישלם כופר שלם בשהמית את האדם שהרי אינו משלם נזק שלם כשהזיק מ״מ ישלם חצי כופר במיתה הואיל ומשלם חצי נזק בנזקין ת״ל ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ולא סוף דבר בשהשור נסקל שהרי אף הוא לא היה משתלם אלא מגופו אלא אף בשאינו נסקל כגון שהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים ואין צריך לומר אם נגף אשה ויצאו ילדיה שפטור מדמי ולדות שהרי אף המועד פטור בהם כמו שביארנו ברביעי של קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ והרי שור הנסקל וכו׳ טעמא דכתיב ובעל השור נקי דאי מלא יאכל וכו׳. וליכא למימר דאי מלא יאכל לחוד לא הוי ידעינן איסורא בשתטו לאחר שנגמר דינו אלא הוי מוקי לה בסקליה מיסקל ולאיסור הנאה לחוד אתי הא ליתא דאם כן ליכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל את בשרו ל״ל כדמסיק הש״ס בפ׳ שור שנגח ע״ש וע״ש בחידושינו באריכות:
ב ועוד שואלים: והרי שור הנסקל דרחמנא [שהכתוב] אמר ״וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי״ (שמות כא, כח), ותניא [ושנויה ברייתא]: ממשמע שנאמר ״סקול יסקל השור״ איני יודע שהיא נבלה? שהרי לא נשחט אלא נסקל, והרי נבלה אסורה באכילה! ואם כן מה תלמוד לומר ״לא יאכל״ שנאמר בו? אלא מגיד לך הכתוב שאף אם שחטו לאחר שנגמר (נפסק) את דינו לסקילה — אסור, גם אם לא הספיקו לסקלו ועדיין אינו בכלל נבילה.
The Gemara asks: And yet there is the prohibition against eating the meat from an ox that is stoned, as the Merciful One says: “And if an ox gores a man or a woman to death, the ox shall be surely stoned, and of its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). And it was taught in a baraita: By inference from that which is stated: “The ox shall surely be stoned,” in which case it is not to be slaughtered properly, don’t I know that it is an animal carcass, and it is prohibited to eat an animal carcass? What does it mean when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it had been carried out, it is still prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה בַּהֲנָאָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {שמות כ״א:כ״ח} וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מַאי מַשְׁמַע שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם.

The baraita continues: I have derived only that one is prohibited from eating this ox; from where do I derive that one is prohibited from deriving benefit from it as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear [naki].” The Gemara asks: From where may it be inferred that one may not benefit from this ox? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to his fellow: So-and-so was left clear [naki] of his property, and he has no benefit from it at all. Similarly, “But the owner of the ox shall be clear” means that he has no benefit from the ox.
הערוך על סדר הש״סמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך נקי
נקיא(פסחים כב: בבא קמא מא.) יצא פלוני נקי מנכסיו:
א. [לעער.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לי אלא שאסור אותו השור באכילה, איסור הנאה מניין? תלמוד לומר ״ובעל השור נקי״. ושואלים: מאי [מה כיצד] משמע (מובן) ממילים אלה איסור הנאה? שמעון בן זומא אומר: הרי זה כאדם שאומר לחבירו ״יצא פלוני נקי מנכסיו״ ומשמע דבריו: אין לו בהם הנאה של כלום, וכן ״ובעל השור נקי״ משמעו: אין לו בשורו כל הנאה.
The baraita continues: I have derived only that one is prohibited from eating this ox; from where do I derive that one is prohibited from deriving benefit from it as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear [naki].” The Gemara asks: From where may it be inferred that one may not benefit from this ox? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to his fellow: So-and-so was left clear [naki] of his property, and he has no benefit from it at all. Similarly, “But the owner of the ox shall be clear” means that he has no benefit from the ox.
הערוך על סדר הש״סמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) טַעְמָא דִּכְתַב וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי דְּאִי מִלֹּא יֵאָכֵל אִיסּוּר אֲכִילָה מַשְׁמַע אִיסּוּר הֲנָאָה לָא מַשְׁמַע.

The Gemara infers from the verse that the reason that it is prohibited to derive benefit from the ox is that the Torah specifically wrote: “But the owner of the ox shall be clear.” As, if this prohibition were derived from: “It shall not be eaten,” apparently the prohibition of eating would be implied, but the prohibition of deriving benefit would not be implied. This presents a challenge even for Ḥizkiya, who agrees that the passive formulation: “It shall not be eaten,” indicates that in addition one may not benefit from the item.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איסור הנאה לא משמע – וקשיא אפילו לחזקיה וכ״ש לרבי אבהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולענייננו נדייק: טעמא [הטעם דוקא] שכתב ״ובעל השור נקי״ יודעים שיש בכך איסור הנאה, דאי [שאם] היינו צריכים ללמוד רק מ״לא יאכל״, איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, וקשה אף לשיטת חזקיה המסכים ש״לא יאכל״ משמעו גם איסור הנאה!
The Gemara infers from the verse that the reason that it is prohibited to derive benefit from the ox is that the Torah specifically wrote: “But the owner of the ox shall be clear.” As, if this prohibition were derived from: “It shall not be eaten,” apparently the prohibition of eating would be implied, but the prohibition of deriving benefit would not be implied. This presents a challenge even for Ḥizkiya, who agrees that the passive formulation: “It shall not be eaten,” indicates that in addition one may not benefit from the item.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לְעוֹלָם לֹא יֵאָכֵל אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה מַשְׁמַע וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי לַהֲנָאַת עוֹרוֹ הוּא דַּאֲתָא וְאִיצְטְרִיךְ ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ כְּתִיב בְּשָׂרוֹ אִין עוֹרוֹ לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara answers: Actually, the phrase: “It shall not be eaten” indicates both a prohibition of eating and a prohibition of deriving benefit. And the phrase: “But the owner of the ox shall be clear,” comes to prohibit deriving benefit from the hide of the ox that has been stoned. And it is necessary to mention this explicitly, as it could enter your mind to say that since it is written: “Its flesh shall not be eaten,” with regard to its flesh, yes, it is prohibited, but with regard to its hide, no, it is not. Therefore, the verse teaches us that it is prohibited to benefit from its hide as well.
תוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סלקא דעתך אמינא בשרו אין עורו לא – וא״ת לישתוק מעורו ומבשרו ויש לומר דאיצטריך בשרו אע״ג דעבדיה כעין בשר ומאן דלית ליה הא דרשה בפ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ (ב״ק מא.) אתא לדרשה אחרינא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה סד״א בשרו כו׳ דאצטריך בשרו אע״ג דעבדיה כעין בשר כו׳ עכ״ל דהיינו אף לאחר ששחטו דלא נימא דאיירי קרא דוקא היכא דמשקל ולאוסרו בהנאה ע״ש וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לעולם ״לא יאכל״ — איסור אכילה ואיסור הנאה משמע, ״ובעל השור נקי״ — להנאת עורו הוא דאתא [שבא], ללמדנו שאף עור השור הנסקל אסור בהנאה. ואיצטריך [והיה צריך] לפרש דבר זה, כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: ״לא יאכל את בשרו״ כתיב [נאמר], והיינו מדייקים: בשרו — אין [כן] יש בו איסור הנאה, עורו — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף עורו אסור בהנאה.
The Gemara answers: Actually, the phrase: “It shall not be eaten” indicates both a prohibition of eating and a prohibition of deriving benefit. And the phrase: “But the owner of the ox shall be clear,” comes to prohibit deriving benefit from the hide of the ox that has been stoned. And it is necessary to mention this explicitly, as it could enter your mind to say that since it is written: “Its flesh shall not be eaten,” with regard to its flesh, yes, it is prohibited, but with regard to its hide, no, it is not. Therefore, the verse teaches us that it is prohibited to benefit from its hide as well.
תוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּלְהָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְהַאי קְרָא לִדְרָשָׁה אַחֲרִינָא לַחֲצִי כּוֹפֶר וְלִדְמֵי וְולָדוֹת הֲנָאַת עוֹרוֹ מְנָא לְהוּ נָפְקָא לְהוּ מֵאֶת בְּשָׂרוֹ אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ.

The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this verse: “But the owner of the ox shall be clear,” for another interpretation, namely, to teach that the owner of an innocuous ox, i.e., one that is not known to cause damage with the intent to injure, is exempt from the payment of half of the indemnity if that ox killed a person, or that he is exempt from payment for offspring if his ox gores a pregnant woman and causes her to miscarry; from where do they derive this prohibition against benefiting from the ox’s hide? The Gemara answers: They derive this halakha from the wording: “Of [et] its flesh.” The verse could have been formulated: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word et comes to include that which is secondary to the flesh, i.e., the hide.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך חץ
חץא(בבא קמא לד.) וגם את המת יחצון פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי פי׳ כל מה שנפסד השור במיתתו ונחתת מדמיו תצי ההפסד משלם לו מן החי. (בבא בתרא טו:) מאי וסר מרע א״ר אבא בר שמואל מנהגו של עולם חצי פרוטה חנוכי איוב מדנפשיה יהיב. ס״א איוב ויתרה משלו פי׳ כששוקל התגר מעותיו למוכר ונמצאו מכריעות חצי פרוטה הולכין אצל חנוני ולוקחין פירות בפרוטה ומחלקין אותן ביניהם ואיוב היה מוותרה ומניחה למוכר (פסחים כב: קידושין נו) ולהך תנא דמפקי ליה להאי קרא ובעל השור נקי לדרשא אחרינא לחצי כופר ולדמי ולדות (בבא קמא מא) ת״ר ובעל השור נקי ר״א אומר נקי מחצי כופר וכו׳. (נדרים פג) אלא אמר אביי אין כזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין:
ערך חל
חלב(בפ״ק דשביעית) עד אימת נקראו נטיעות ר״א בן עזריה או׳ עד שיחילו ירושלמי מאי עד שיחילו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהן פי׳ עד שיפדו עד שנה רביעית דבני פדיה נינהו או עד שיעשו חולין מאליהן דהיינו שנה חמישית דאינן קדש השיב רבה בר יעקב כן היא מתניתא עד שיעשו חולין מאליהן. (בסוף דמאי) תשעה מעשר שני ומוחל ושותה. (עירובין לז. יומא נו. גיטין כה: חולין יד.) דתניא בסוף תוספתא דמאי ומוחל ושותה דברי ר״מ. ס״א מתחיל ושותה מיד פי׳ הלוקח יין מבין הכותים אומר ב׳ לוגין שאני עתיד להפריש תרומה הרי הן בתחתית הנוד וכן המעשר אחריהן והוא כגון נוד שיש בו ק׳ לוגין יין והוא בדרך ואין אצלו כלי אחר ושאר היין שבנוד חולין. ורב האי פי׳ מוהל ושותה כמו סבאך מהול במים פי׳ לכשיבקע (פסחים כב) אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך. חולין שנשחטו בעזרה ורבי יהודה אומר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. (סוטה ל) והכא בחולין הטבולין לחלה כחלה דמו קא מפלגי וכו׳. (נדה ו) עד שלא גילגלה העיסה בטומאת חולין ננהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ומשגילגלה תיעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה (מכות ב) המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל פי׳ כהן גדול שבא על אלמנה וחיללה הוא אינו מתחלל העד שבא לחלל והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוון לחללו ולא חיללו אינו דין שלא יתחלל:
ערך חרית
חריתג(שבת קכו:) חריות של דקל שגרדן לעצים. (פסחים כב) איכא בינייהו קני וחריתא (א״ב פי׳ ענפים של דקל עיין ערך אלטין):
א. [טהיילען.]
ב. [ענעויייהען. לעזען.]
ג. [צווייג.]
ולהנך תנאי – דבב״ק פ׳ שור שנגח (דף מא: ומב.) דמפקי ליה להאי נקי לדרשא אחרינא לאשמעינן דתם פטור מחצי כופר דקאמר נקי מחצי כופר אם המית איש דאילו מועד משלם כופר שלם והתם אפילו חצי כופר לא משלם ואיכא דמפיק ליה לדמי וולדות אם נגח אשה הרה ויצאו ילדיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא [ולאותם תנאים המוציאים אותו את הפסוק הזה] ״בעל השור נקי״ לדרשה אחרינא [אחרת] כגון לענין הלימוד ששור תם פטורים בעליו מתשלום חצי כופר אם הרג השור איש, ולדמי וולדות אם נגח אשה הרה וכתוצאה מכך הפילה את עוברה, אם כן איסור הנאת עורו מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] ענין זה מלשון ״ולא יאכל את בשרו״, ומייתור הלשון ״את״ למדים ריבוי ותוספת לאיסור זה, ומשמעו: את הטפל לבשרו, והוא העור. וכשם שאסור הבשר, כך אסור העור הטפל לו.
The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this verse: “But the owner of the ox shall be clear,” for another interpretation, namely, to teach that the owner of an innocuous ox, i.e., one that is not known to cause damage with the intent to injure, is exempt from the payment of half of the indemnity if that ox killed a person, or that he is exempt from payment for offspring if his ox gores a pregnant woman and causes her to miscarry; from where do they derive this prohibition against benefiting from the ox’s hide? The Gemara answers: They derive this halakha from the wording: “Of [et] its flesh.” The verse could have been formulated: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word et comes to include that which is secondary to the flesh, i.e., the hide.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִידַּךְ אֶת לָא דָּרֵישׁ.

The Gemara asks: And the other tanna, who derives the prohibition against benefiting from the hide from the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” what does he learn from the additional word et? The Gemara answers: This Sage does not interpret the word et as a means to derive new halakhot. He considers the word et to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואידך – דנפקא ליה הנאת עור מנקי.
את לא דריש – לריבויא דסבר לה כשמעון העמסוני שפירש כל אתים שבתורה לרבות כיון שהגיע לאת ה׳ אלהיך תירא אמר מה ארבה לירא עמו פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואידך [והאחר] הלומד איסור הנאה בעור מ״בעל השור נקי״, כיצד דורש הוא את התוספת ״את״? ומשיבים: שיטת חכם זה היא ש״את״ כמלה המלמדת על תוספת וריבוי הוא לא דריש [דורש], וסבור הוא שמלה זו היא חלק טבעי ממבנה המשפט ואין ללמוד ממנה דבר.
The Gemara asks: And the other tanna, who derives the prohibition against benefiting from the hide from the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” what does he learn from the additional word et? The Gemara answers: This Sage does not interpret the word et as a means to derive new halakhot. He considers the word et to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition.
רש״ימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כִּדְתַנְיָא שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי וְאָמְרִי לַהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל אֶתִּים שֶׁבַּתּוֹרָה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ {דברים ו׳:י״ג} לְאֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא פֵּירַשׁ אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי כׇּל אֶתִּים שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן אָמַר לָהֶם כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה עַד שֶׁבָּא ר״ערַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

As it was taught in a baraita: Shimon HaAmmassoni, and some say that it was Neḥemya HaAmmassoni, would interpret all occurrences of the word et in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall be in awe of [et] the Lord your God; you shall serve Him; and to Him you shall cleave, and by His name you shall swear” (Deuteronomy 10:20), he withdrew from this method of exposition, as how could one add to God Himself? His students said to him: Rabbi, what will be with all the etim that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the interpretation, so I shall receive reward for my withdrawal from using this method of exposition. The word et in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall be in awe of [et] the Lord your God”: The word et comes to include Torah scholars, and one is commanded to fear them just as one fears God. In any case, Shimon HaAmmassoni no longer derived additional halakhot from the word et.
רש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לרבות תלמידי חכמים – שיהא מורא רבך כמורא שמים.
כל המיקל בכבודם של תלמידי חכמים ואינו ירא מעונש גחלתן הרי הוא בכלל פורקי עול יראת שמים דרך הערה אמרו את ה׳ אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שמעון העמסוני, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל ׳אתים׳ שבתורה במשמעות של תוספת וריבוי, כיון שהגיע ל״את ה׳ אלהיך תירא אותו תעבוד ובשמו תשבע״ (דברים י, כ) פירש ואמר שהוא חוזר בו מדרך דרש זו, שהרי אינו יכול לדרוש ריבוי ותוספת בפסוק זה ולומר שקיים דבר נוסף על ה׳ עצמו. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל ׳אתים׳ שדרשת מה תהא עליהן? והרי כל הזמן דרשת ״את״ כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל אלה? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה מלדרוש דרשות אלה. עד שבא ר׳ עקיבא ודרש: ״את ה׳ אלהיך תירא״ אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים, שאדם מצווה לירא אותם כמורא שמים. ומכל מקום למדנו מכאן ששמעון העמסוני לפחות חזר בו ואיננו דורש עוד ״את״ כלשון ריבוי.
As it was taught in a baraita: Shimon HaAmmassoni, and some say that it was Neḥemya HaAmmassoni, would interpret all occurrences of the word et in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall be in awe of [et] the Lord your God; you shall serve Him; and to Him you shall cleave, and by His name you shall swear” (Deuteronomy 10:20), he withdrew from this method of exposition, as how could one add to God Himself? His students said to him: Rabbi, what will be with all the etim that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the interpretation, so I shall receive reward for my withdrawal from using this method of exposition. The word et in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall be in awe of [et] the Lord your God”: The word et comes to include Torah scholars, and one is commanded to fear them just as one fears God. In any case, Shimon HaAmmassoni no longer derived additional halakhot from the word et.
רש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וַהֲרֵי עׇרְלָה דְּרַחֲמָנָא אָמַר {ויקרא י״ט:כ״ג} עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל וְתַנְיָא עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל אֵין לִי אֶלָּא אִיסּוּר אֲכִילָה דמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יִצְבַּע בּוֹ וְלֹא יַדְלִיק בּוֹ אֶת הַנֵּר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל לְרַבּוֹת אֶת כּוּלָּם.

The Gemara further challenges: And yet there is the prohibition of fruit that grows on a tree during the first three years after it was planted [orla], as the Merciful One says: “And when you come into the land, and you shall plant all types of trees for food, then you shall count the fruit thereof as prohibited; three years shall it be prohibited [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). And it was taught in a baraita: “Shall it be prohibited to you; it shall not be eaten”: I have only derived a prohibition to eat it. From where do I derive that one may not even benefit from it, e.g., that he may not paint with the dye that can be extracted from the fruit, nor may he light a lamp with its oil? The verse states: “You shall count the fruit thereof [orlato] as prohibited [araltem]; three years shall it be prohibited [arelim] to you; it shall not be eaten.” This repetition of the term arel comes to include all forms of benefit.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא יצבע בו – כגון בקליפי אגוזים שהשומר אסור משום ערלה כפרי עצמו.
ולא ידליק בו את הנר – כגון בשמן של ערלה.
מנין שלא יצבע – וא״ת כיון דנפקא לן דאסור בהנאה אמאי איצטריך לאסור צביעה והדלקה ואור״י דס״ד דצביעה לא חשיב הנאה דלא הוי אלא חזותא בעלמא כדאמר בהגוזל (שם קא. ושם) אהך מילתא גופא וכן הדלקה סלקא דעתך דשריא כיון דהוי דרך ביעורו ולמ״ד אין שבח עצים בפת דשרי עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כשדולק בנר אבל עצים נעשה גחלים והשלהבת בא מן הגחלים ואם תאמר אמאי איצטריך קרא גבי תרומה טמאה להתיר דדרשי׳ לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך דהכא איצטריך קרא למיסר ויש לומר דסלקא דעתך דנילף ממעשר הקל דאסר ביה הבער׳ דכתיב לא בערתי ממנו כדאמר בפ׳ במה מדליקין (שבת כה. ושם) ומה מעשר הקל אמרה תורה וכו׳.
ערלה אסורה בהנאה והוא ששנינו ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה איסור הנאה מנין ר״ל שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת״ל ערלים לרבות את כולם ופי׳ דבר זה בצביעה כגון קליפי אגוזים שהם שומר לפרי וערלה נוהגת בו והדלקת הנר כגון שמן אבל עצים אין ערלה נוהגת בהם ואע״פ שאיסור הנאה בכל הנאה נאמר ומכיון שנאסר בהנאתו לא הוצרך להזכיר צביעה והדלקה בפי׳ שמא הייתי מיקל בצביעה מצד שאין בה הנאה לגוף אלא חזותא בעלמא ובהדלקת נר משום דמקלא קלי איסוריה ולימד שאף באלו הנאתם אסורה ואע״פ שבתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה אמרו בשלה על גבי גחלים שהפת מותרת ומשום דמיקלא קלי איסורה בזו בשעה שאופה את הפת אין האיסור בעין משא״כ הכא שהרי יכול ליטול מן השמן שבנר בעוד שהוא דולק וליתן במקום אחר ומתוך כך ראוי לאסרו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפירש״י בד״ה ולא יצבע כגון בקליפי אגוזים כו׳ ובד״ה ולא ידליק בהן כגון בשמן של ערלה עכ״ל. נראה דכוונתו בכל זה דדוקא בהנך דדרך הנאתן בכך שעומדין לכך משא״כ בשאר פירות העומדין לאכילה א״א לאוקמי ריבוי דקרא לענין צביעה והדלקה דמיקרי שלא כדרך הנאתן ומשמע לקמן דף כ״ד ע״ב דלמאי דקי״ל בכל האיסורין אין לוקין אלא דרך הנאתן דאפילו איסור דאורייתא ליכא מדשייף רבינא לברתא בגוהרק׳ דערלה אף שלא במקום סכנה ללישנא בתרא דקא״ל מידי דרך הנאתו קעבידנא מיהו בירושלמי דערלה פ״ג איתא להדיא דשלא כדרך הנאתן בערלה נהי דלאו ליכא עשה מיהא איכא לכ״ע ונראה דמפרש צביעה והדלקה דהכא שלא כדרך הנאתו וערלתם ערלתו לא משמע דאתא ללאו אלא לעשה ועיין מ״ש התוס׳ בזה בפ׳ הגוזל קמא דף ק״א מיהו נתיישב לי לפ״ז מאי דקשיא להו לתוספות שם דלמאי דקי״ל כרבי יהושע דאין סופגין על משקין של ערלה אלא ביוצא מזיתים וענבים כדאיתא לקמן דף כ״ה אם כן מאי סברא איכא לאסור בצביעה והדלקה טפי מבמשקין היוצא׳ מהפירות ולמאי דפרישית ניחא דפירות העומדין עיקר לאכילה משקין דידהו מיקרי שלא כדרך הנאתן משא״כ הכא איירי כדרך הנאתן כדפרישית ואי לשיטת הירושלמי שהיא שיטת ר״ת בפ׳ הגוזל דצביעה והדלקה היינו שלא כדרך הנאתן נמי לא קשה מידי ממשקין דבמשקין נמי משמע דלכ״ע איכא עשה אף ע״ג דאין לוקין והיינו משום טעם כעיקר כמו שמקשין התוס׳ לקמן דף כ״ד ע״ב ושם יבואר בעזה״י באריכות ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה מנין שלא יצבע וכו׳ וכן הדלקה ס״ד דשריא כיון שהוא דרך ביעורו וכו׳ עכ״ל. והיינו משום דבסוף מס׳ תמורה קחשיב לערלה בהדי נשרפין וע״ש בפרש״י שכתב דגמר לה מכלאים וכתבו שם התוס׳ בשיטת רש״י דהיינו דערלה איתקש לכלאים וכתב בעל תוס׳ י״ט שם דלא ביארו התוס׳ מקום ההיקש ובאמת יש לתמוה דכמה פסוקים מפסיקין בין פ׳ כלאים לערלה ועוד דכלאים דאותה פרשה היינו כלאי זרעים דשריין באכילה וכ״ש בהנאה ועל מה שפירש התי״ט שם בכוונת רש״י דיליף ערלה במה מצינו מכלאים יש לתמוה דודאי איכא למיפרך מה לכלאים שאיסורן איסור עולם ותדע דאלת״ה אמאי לא ילפינן ערלה מכלאים דליתסר אף שלא כדרך הנאתן והא ודאי ליתא כדאיתא להדיא לקמן דף כ״ד ע״ב וכ״ש דיש להקשות כן לפירוש התוס׳ שם בשיטת רש״י דהקישא הוא וקי״ל אין היקש למחצה ולולי פרש״י ותוספות שם היה נ״ל דהא דקי״ל ערלה בשריפה היינו משום האי קרא גופא דאיצטריך למיסר הדלקה ואי ס״ד דערלה מהנקברין לא איצטריך למיסר הדלקה כיון דאפילו אפרן אסור כדפרישית לעיל ריש פירקין דמדאורייתא אסור אלא ע״כ דערלה מהנשרפין כן נראה לי ועיין בסמוך:
ג ועוד מקשים, והרי ערלה דרחמנא [שהכתוב] אמר ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל״ (ויקרא יט, כג), ותניא [ושנויה ברייתא] ״ערלים לא יאכל״ — אין לי אלא איסור אכילה, מנין שאף לא יהנה ממנו הנאה אחרת, כגון שלא יצבע בו בצבע היוצא מן הפירות, ולא ידליק בו בשמנו את הנר? תלמוד לומר ״וערלתם ערלתו... ערלים לא יאכל״ — לרבות את כל ההנאות כולם לאיסור.
The Gemara further challenges: And yet there is the prohibition of fruit that grows on a tree during the first three years after it was planted [orla], as the Merciful One says: “And when you come into the land, and you shall plant all types of trees for food, then you shall count the fruit thereof as prohibited; three years shall it be prohibited [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). And it was taught in a baraita: “Shall it be prohibited to you; it shall not be eaten”: I have only derived a prohibition to eat it. From where do I derive that one may not even benefit from it, e.g., that he may not paint with the dye that can be extracted from the fruit, nor may he light a lamp with its oil? The verse states: “You shall count the fruit thereof [orlato] as prohibited [araltem]; three years shall it be prohibited [arelim] to you; it shall not be eaten.” This repetition of the term arel comes to include all forms of benefit.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ עֲרֵלִים הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא אִיסּוּר אֲכִילָה מַשְׁמַע אִיסּוּר הֲנָאָה לָא מַשְׁמַע.

The Gemara reads precisely: The reason that all forms of benefit are prohibited is that the Merciful One writes: “You shall count the fruit thereof as prohibited [araltem]; three years shall it be prohibited [arelim].” The double use of the word arel indicates a two-fold prohibition. However, were that not the case, I would have said: The prohibition of eating is indicated here; however, the prohibition to derive benefit is not indicated. This is a challenge even to Ḥizkiya’s opinion, as the verse says: “It shall not be eaten,” indicating that it is prohibited to derive benefit as well.
מהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונדייק: טעמא [הטעם דוקא] כיון שכתב רחמנא [הכתוב] ״וערלתם ערלתו... ערלים״ שהוא לשון הרחקה כפולה, הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר]: איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, אף שנכתב הלשון ״לא יאכל״, וקשה אפילו לחזקיה!
The Gemara reads precisely: The reason that all forms of benefit are prohibited is that the Merciful One writes: “You shall count the fruit thereof as prohibited [araltem]; three years shall it be prohibited [arelim].” The double use of the word arel indicates a two-fold prohibition. However, were that not the case, I would have said: The prohibition of eating is indicated here; however, the prohibition to derive benefit is not indicated. This is a challenge even to Ḥizkiya’s opinion, as the verse says: “It shall not be eaten,” indicating that it is prohibited to derive benefit as well.
מהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) לְעוֹלָם לֹא יֵאָכֵל מַשְׁמַע בֵּין אִיסּוּר אֲכִילָה בֵּין אִיסּוּר הֲנָאָה וְשָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב לָכֶם וְאִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתַב לָכֶם שֶׁלָּכֶם יְהֵא קָמַשְׁמַע לַן.

The Gemara rejects this. Actually, in general, “it shall not be eaten” indicates both a prohibition of eating and a prohibition to derive benefit. However, it is different there, with regard to orla, as it is written: “Three years shall it be prohibited [arelim] to you.” And, therefore, it was necessary for the verse to repeat the prohibition using several terms, as it could enter your mind to say that since it wrote “to you” it means that it shall be yours, namely that one is permitted to benefit from it. Therefore, it teaches us that it is prohibited to derive benefit.
מהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לעולם ״לא יאכל״ משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ושאני התם [ושונה שם] דכתיב [שנאמר] ״יהיה לכם ערלים״, ללמוד מכאן היתר הנאה. ואיצטריך [והוצרך] הכתוב לכתוב ״וערלתם ערלתו״, סלקא דעתך אמינא [שאם יעלה על דעתך לומר] הואיל וכתב ״לכם״ כפי שדורשים ״לכם״ בכל מקום — שלכם יהא, ומשמעו: מותר בהנאה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא אסור בהנאה.
The Gemara rejects this. Actually, in general, “it shall not be eaten” indicates both a prohibition of eating and a prohibition to derive benefit. However, it is different there, with regard to orla, as it is written: “Three years shall it be prohibited [arelim] to you.” And, therefore, it was necessary for the verse to repeat the prohibition using several terms, as it could enter your mind to say that since it wrote “to you” it means that it shall be yours, namely that one is permitted to benefit from it. Therefore, it teaches us that it is prohibited to derive benefit.
מהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאֶלָּא הַשְׁתָּא דִּכְתִיבִי הָנָךְ קְרָאֵי לָכֶם לְמָה לִי לְכִדְתַנְיָא הלָכֶם לְרַבּוֹת אֶת הַנָּטוּעַ

The Gemara asks: However, now that these words in the verses are written, indicating the prohibition to derive benefit from orla, why do I need the words “to you,” i.e., what does this phrase teach us here? The Gemara answers: As it was taught in a baraita: That which is stated: “To you,” comes to include that which is planted
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והשתא דכתיבי הני קראי – לאסריה.
לכם – דמשמע התירא למאי אתא.
לכם למ״ל לכדתניא – הקשה הר״י מקורבל אמאי איצטריך ג׳ ערלים ליכתוב תרי ערלים לצביעה והדלקה ועל כרחך אתי׳ לכם לנטוע לרבים דאי להיתר הדלקה אתא לא לכתוב לכם ולא חד מהנך ערלים ונאסור מלא יאכל הנאה ומחד ערלים צביעה ולהדלקה אין קרא לאסור ואין לומר דמלא יאכל משמע לאסור אפילו צביעה והדלקה ואי הוה כתיב לא יאכל וחד ערלים הוה אסרינן מלא יאכל כל הנאה וערלים לשום דרשה והא דמצרכי׳ קראי לצביעה והדלקה היינו משום דכתב לכם דלכם משמע להתיר כל הנאה ולהכי אי הוה כתיב תרי ערלים ולכם הוה שרינן הדלקה אי אפשר לומר כן דמלא יאכל לא שמעינן צביעה דהא חזותא בעלמ׳ הוא כדאמר בהגוזל (ב״ק קא. ושם).
הנוטע לרבים בתוך שדהו כגון שנטעו על אם הדרך בשפת שדהו לצורך עוברי דרכים ועל דעת שיטלו ממנו חייב בערלה ויתבאר במקום אחר דדוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור והנוטע ברשות הרבים חייב בערלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה לכם למה לי כו׳ לא ליכתב לכם. נ״ב ואף שאין משיבין הארי מ״מ תורה היא ואמינא דלק״מ דאי לא הוה כתב אלא ב׳ ערלים ולכם אדרבה הייתי אומר לכם הוא בא לנטוע לרבים וחד ערלים לאיסור הנאה שלא תאמר לכם כתיב וקשרי וחד לאיסור צביעה ולהדלקה לא הוה קרא לאיסור וממילא שרי כמו שהוא גופיה כתב אח״כ ואם יש להקשות הכי קשה לא לכתוב אלא ב׳ ערלים אליבא דחזקיה דהא כתיב הכא לא יאכל ומאחר שנוכל לאוקמי לכם לנטוע לרבים פשיטא שלא נטעה ונאמר שבא להתיר בהנאה שהרי שינה הכתוב כאן וכתב לא יאכל ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בד״ה לכם למ״ל כו׳ לכתוב תרי ערלים כו׳ דאי להיתר הדלקה אתי לא לכתוב לכם כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל תירוץ בזה דאי לא הוה כתיב אלא ב׳ ערלים ולכם אדרבה הייתי אומר לכם בא לנטוע וחד ערלים לאיסור הנאה שלא תאמר לכם כתיב עכ״ל ע״ש ויש להגיה על דבריו דתרי ערלים נמי אלו כתיבי לאו משום שלא תאמר לכם כתיב דא״נ לא הוה כתיב רק חד ערלים הייתי אומר לכם אתי לנטוע לרבים אלא דהשתא ניחא אית לן למימר הכי דלא הוה ידעינן נמי איסור בצביעה וההוא חד ערלים לאיסור הנאה דאי לא הוה כתיב ערלים כלל הייתי אומר לכם כתיב להתיר אף הנאה וללמוד תורה אני צריך ליישב דברי הר״י מקורביל דסברתו הוא דאי הוה כתיב לא יאכל ותרי ערלים אי הוה אתי לכם לנטוע לרבים ודאי דאתיין כולהו מתלתא קראי חד לא יאכל ותרי ערלים וכן אי הוה כתיב לא יאכל וחד ערלים אי הוה אתי לכם לנטוע לרבים ודאי דאתיין לא יאכל וחד ערלים לאסור תרתי דהיינו הנאה וצביעה דליכא למימר דאי לא כתיב ערלים ה״א דלכם אתי למעוטי חדא דמ״מ השתא דכתיבי הרי תרי קראי איכא דלכם לנטוע לרבים אתי אלא דע״כ משום דאיכא למימר דלכם לא אתי לנטוע לרבים ואי הוה כתיבי לא יאכל ותרי ערלים ה״א דליכא תלתא קראי משום דלכם מפקא ליה ממשמעות דלא יאכל ולא הוה רק ב׳ קראי דהיינו תרי ערלים ולא נאסור רק הנאה וצביעה והותרה הדלקה ואהא קשיא להו שפיר דע״כ לית לן למימר הכי אלא דאתי לכם לנטוע לרבים וא״כ הוה תלתא קראי לאיסורא דאל״כ לא ליכתוב ולא חד כו׳ וכן אי הוה כתוב לא יאכל וחד ערלים אי אתי לנטוע לרבים הרי תרי קראי איכא ואי קאתי למעוטי לא לכתוב ערלים ולא לכם ודו״ק:
בא״ד הוה אסרינן מלא יאכל כל הנאה וערלים לשום דרשה והא כו׳ עכ״ל ר״ל דע״כ הוה מוקמינן חד ערלים לשום דרשה דהא מלא יאכל כולהו נפקא אבל [באם] מלא יאכל לא נפקא רק איסור הנאה לית לן לאוקמא ההוא חד ערלים לשום דרשה כיון דאיכא לאוקמא לאסור צביעה וכן בתרי ערלים אפילו לפי סברתם דהשתא ליכא לאוקמי חד מהן לשום דרשה כיון דחד מינייהו לגופיה אתי לאיסור אידך נמי לאיסור אתי דתרתי לשום דרשה ודאי דלא ידעינן לאוקמא בהו וכן לפי האמת בתלתא ערלים לא ידעינן בהו שום דרשה בכולהו ומדהאי אתי לאיסור האי נמי לאיסור אתי אלא אי הוה כתיב רק חד ערלים יש לבעל דין לחלוק למימר דע״כ דאתי לשום דרשה לפום סברא דהשתא דלאיסורא לא צריך קרא כיון דאתיין כולהו מלא יאכל ואהא כתבו דא״א לומר כן כו׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לכם למה לי הקשה הר״י מקורביל וכו׳ ולהדלקה אין קרא לאסור וכו׳ עכ״ל. ועיין במהרש״ל ומהרש״א ז״ל ולכאורה דברי מהרש״ל ז״ל נכונים לתרץ קושיית הר״י מקורביל וכ״כ מורי זקיני ז״ל בס׳ מגיני שלמה ע״ש אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא״ה לא קשה מידי דלא שייך לומר דלהדלקה אין קרא לאסור דאי לפרש״י בתמורה או לפירוש התוס׳ דילפינן מכלאים אם כן מסברא יש לאסור הדלקה כמו בכלאים דאסורין לגמרי ואפילו שלא כדרך הנאתן משו״ה איצטריכו הנך פרטי דלא ניליף לגמרי מכלאים ולאידך סברא שכתבתי מסברא דלא ידעינן דערלה מהנשרפין אלא לבתר דכתיבי כל הנך קראי ואיצטריך למיסר הדלקה ואם כן אי לאו הנך קראי הו״א דערלה מהנקברין וממילא דאסור להדליק דאפילו אפרן אסור ולשיטת רש״י ותוס׳ דתמורה לא קשיא נמי קושיית מהרש״ל אליבא דחזקיה לא ליכתוב לא יאכל ולא לכתוב לכם דהא בלא״ה הו״א דאסור בהנאה מהקישא דכלאים וע״ל דכיון דכתיב יהיו לכם ויהיו משמע בהווייתן יהיו כדאמרינן בסמוך לענין שרצים ובפרק הגוזל קמא דף ק״א לענין שביעית דמה״ט אסור לצבוע אם כן איצטריך נמי ליכתוב לכם להתירא והשתא דכתיב לכם להתירא או כל הנך קראי לאיסורא ע״כ מוקמינן ליהיו לדרשא אחריתי כדאיתא בסיפרי דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר שלש שנים ובלא״ה נמי אין כ״כ קושיא לחזקיה למאי דכתבו התוס׳ לעיל דחזקי׳ ודאי תנאי היא א״כ האי ברייתא דוערלתם אתי דלא כחזקיה ומקראי דוערלתם נמי לא קשיא דכמה תנאי מוקי לכל הנך קראי לדרשא אחריתי כדאיתא בסיפרי לענין קליפין וגרעינין וכדאיתא נמי בירושלמי בריש פ״ק דערלה ע״ש:
ושואלים: ואלא השתא דכתיבי הנך קראי [עכשיו שכתובים מקראות אלה] אם כן ״לכם״ למה לי? והרי אין למדים מכאן דבר! ומשיבים שדרוש ביטוי זה לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: ״לכם״ — לרבות את הנטוע
The Gemara asks: However, now that these words in the verses are written, indicating the prohibition to derive benefit from orla, why do I need the words “to you,” i.e., what does this phrase teach us here? The Gemara answers: As it was taught in a baraita: That which is stated: “To you,” comes to include that which is planted
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים כב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים כב:, ר׳ חננאל פסחים כב:, הערוך על סדר הש"ס פסחים כב:, רש"י פסחים כב:, תוספות פסחים כב:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים כב:, בית הבחירה למאירי פסחים כב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים כב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כב:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים כב:, מהרש"א חידושי אגדות פסחים כב:, פני יהושע פסחים כב:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כב:, אסופת מאמרים פסחים כב:

Pesachim 22b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 22b, R. Chananel Pesachim 22b, Collected from HeArukh Pesachim 22b, Rashi Pesachim 22b, Tosafot Pesachim 22b, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 22b, Meiri Pesachim 22b, R. Moshe Chalava Pesachim 22b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 22b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 22b, Maharsha Chidushei Aggadot Pesachim 22b, Penei Yehoshua Pesachim 22b, Steinsaltz Commentary Pesachim 22b, Collected Articles Pesachim 22b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144