יו״ט מק״ו והיכי דאמי מה עצמות וגידים ונותר דפסח לא דחו ועולת חול לא דחיא יו״ט מילה שלא בזמנה לא כל שכן ושמעתי בה פירוש אחר בפנים אחרות והכין איתמר לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה בק״ו הראה כי המילה שלא בזמנה ביו״ט הייתי סבור שהיא מותרת מק״ו והיה לי לומר (א״כ) [דמה] עשיית אוכל נפש שהוא רשות כגון שחיטה ובישול ואפייה פטריה רחמנא עשייתו ביו״ט מילה שלא בזמנה שהיא מצוה לא כל שכן שתעשה ביו״ט לפיכך הוצרך לבדו להודיענו כי אוכל נפש לבדו מותר לעשותו ביו״ט ולא מילה שלא בזמנה ונדחה מה שהייתי סבור מק״ו בזה המיעוט שמיעט בו הכתוב דהיינו לבדו ולולי הוא היה עולה על דעתנו כי מילה שלא בזמנה ביום טוב מותרת מקל וחומר:
(1) 
עֲשֵׂה, וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
עֲשֵׂה, וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.The latter term is a positive mitzva to rest. And, if so, observance of a Festival is a mitzva that was commanded with both a positive mitzva to rest and a prohibition: “You shall do no manner of servile work” (Leviticus 23:8). And there is a principle that a positive mitzva, e.g., burning consecrated items whose time has expired, does not override a mitzva that was commanded with both a prohibition and a positive mitzva, e.g., observance of the Festival.
ערך עט
עט – א(שבת כה) (בבא בתרא יז.) ד׳ מתו בעטיו של נחש פי׳ קולמוסו שנכת׳ בו המות כמו עט סופר פי׳ אחר בעצתו כמו עטה וטעם ועובד הוליד את ישי תרגום חיה יומין סגיאין עד דאידכר קדם ה׳ עיטה דיהב חויא לחוה.
א. [ראטה. פעדער.]
עשה הוא – דמשמע שבות בו.
ואין עשה – דבאש תשרופו דוחה יו״ט דהוא לא תעשה ועשה ואע״ג דהדלקת נר ביו״ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא יצא מן הכלל.
ה״ל יו״ט עשה כו׳ – ואת הנך אמוראי דלעיל דסברי דיו״ט לא תעשה גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל״ת וכי האי גוונא פריך בפ״ק דיבמות (דף ו.) ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו״ט [ת״י].
בד״ה הא בחול כו׳ ואם תאמר הכא אסרי׳ הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה כו׳ עכ״ל קצת קשה ומאי קושיא דאימא דבמעשר גלי קרא לא בערתי דאין ליהנות ממנו אף בשעת ביעור ובקדשים נמי יליף ליה ממעשר אי בק״ו כדאמר הכא אי בהיקשא כדאמר פרק כל שעה אבל בערלה מהיכי תיתי לאסור בהנאה אף בשעת ביעור דאי ממעשר הא איכא למפרך שכן הד״ס ט״ב ואי מקדשים איכא למפרך שכן פנ״ק עכ״ס ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה פיגול היינו חישב לאוכלו חוץ למקומו כו׳ ולא כמו פיגול שבכל התלמוד כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו כפירש״י דפיגול היינו חישב לאוכלו חוץ לזמנו ממש כמו בכל התלמוד דא״כ אמאי לא חשיב נמי הך חומרא דחוץ למקומו אלא ע״כ פיגול ונותר דהכא כההיא דאם עון פיגול הוא נושא כו׳ בפ״ק דפסחים ובפרק קמא דיומא ע״ש:
בד״ה כרת שאינו כו׳ ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו כו׳ עכ״ל כצ״ל:
תוספות שם בא״ד וקשה לר״י דבפ״ק דביצה משמע דרבא אית ליה די״ט עשה ול״ת הוא כו׳ עכ״ל. עיין מה שכתבתי בזה בחידושנו שם בפ״ק דביצה. מיהו בלא״ה נראה שכבר נזהר רש״י ז״ל מזה במה שכתב כאן בד״ה ואין עשה כו׳ אע״ג דהדלקת נר בי״ט מלאכה המותרת היא כו׳ עכ״ל. נמצא דלפ״ז שפיר מצ״ל דרבא אע״ג דבעלמא אית ליה די״ט עשה ול״ת הוא אפ״ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך ה״ט כיון דלאו מלאכה גמורה היא אפילו בשריפת קדשים ממש נמי לשיטת רש״י לאו מטעם מלאכה אסרינן לה דהא לשיטת רש״י אמרינן מתוך שהותרה אפילו שלא לצורך כלל אלא דאפ״ה אסור משום דאחשביה רחמנא לשריפת קדשים ביום טוב כמו שפירש״י להדיא בביצה דף כ״ז גבי חלה שנטמאת וכדפרישית לעיל א״כ משו״ה סובר רבא דלא שייך הכא האי טעמא דיום טוב עשה ול״ת ואי תקשה אכתי לענין מילה שלא בזמנה גופא דאיירי בה רבא גופא ויליף ליה מדכתיב לבדו ותיפוק ליה דבלא״ה אינה דוחה משום די״ט עשה ול״ת הוא הא ודאי לאו קושיא היא דהא לפירש״י אי לאו משום דכתיב לבדו הו״א דדחי מק״ו דצרעת וא״כ הא צרעת גופא נמי עשה ול״ת היא כדאיתא התם בפרק רבי אליעזר דמילה אפ״ה מילה דוחה אותה א״כ הו״א דכ״ש דמהאי ק״ו גופא כ״ש דמילה שלא בזמנה דוחה שבת מש״ה איצטריך לבדו:
ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשה הר״י פורת על גירסת הספרים שלנו דגרסינן דאתי בק״ו וכתב דלא גרסינן לה דבלאו ק״ו הו״א דדחי דעשה דוחה ל״ת ולמאי דפרישית א״ש דכיון דרבא נמי מודה דיום טוב עשה ול״ת הוא אלא דאפ״ה ה״א דמילה שלא בזמנה דוחה מצרעת דהוי נמי עשה ול״ת כנ״ל נכון בעה״י ליישב שיטת רש״י. מיהו הר״י בעל התוס׳ יפה הקשה על פירוש הר״י פורת וכשיטת רש״י נמי לא רצה הר״י לפ׳ משום דאזיל לשיטתיה לפי פירושו לעיל ולשיטתו בביצה דף כ״ז ואין להאריך יותר ודוק היטב:
עשה של שביתה. ואם כן, הוה ליה [נעשה] יום טוב מצוה שיש בה גם צד של מצות עשה (מצות שבתת) וגם מצות לא תעשה (״לא תעשה כל מלאכה״). ואין עשה של שריפת הקדשים דוחה את לא תעשה ועשה של יום טוב.
The latter term is a positive mitzva to rest. And, if so, observance of a Festival is a mitzva that was commanded with both a positive mitzva to rest and a prohibition: “You shall do no manner of servile work” (Leviticus 23:8). And there is a principle that a positive mitzva, e.g., burning consecrated items whose time has expired, does not override a mitzva that was commanded with both a prohibition and a positive mitzva, e.g., observance of the Festival.
הכל
(2) בְּיוֹם טוֹב הוּא דַּאֲסִיר, הָא בְּחוֹל – שַׁפִּיר דָּמֵי. מ״ט מַאי טַעְמָא ? אָמַר רַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂרוֹף הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ, כָּךְ מִצְוָה לִשְׂרוֹף אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת, וְאָמְרָה תּוֹרָה: אבִּשְׁעַת בִּיעוּרָהּ תֵּיהָנֵי מִמֶּנָּה. הֵיכָן אָמְרָה תּוֹרָה? מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי״ (במדבר י״ח:ח׳) – ב בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבַּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לְךָ״ – שֶׁלְּךָ תְּהֵא לְהַסִּיקָהּ תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ.
By inference, the conclusion is that, specifically on a Festival, lighting with burnt oil is prohibited. During the week one may well do so. The Gemara asks: What is the reason for this distinction? It would be reasonable to say that it is prohibited to derive any benefit from teruma that became ritually impure. Rav said: Just as there is a mitzva to burn consecrated items that became ritually impure, so too, there is a mitzva to burn teruma that became ritually impure, and the Torah said: While it is being destroyed, derive benefit from it. The Gemara asks: Where did the Torah say this? Where is there an allusion to this in the Bible? The Gemara answers: It can be derived from the statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: The verse said: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8). From the amplification of the plural: My terumot, it is derived that the verse is speaking of two terumot, one teruma that is ritually pure and one teruma that is ritually impure. And God said: “I have given you,” i.e., it shall be yours, and you may derive benefit from it. Since there is a stringent prohibition against eating it, the benefit permitted is to burn it beneath your cooked dish. Similar forms of benefit may also be derived from burning teruma.
תרומה טמאה: ביום טוב – אסור לשורפה, הא בחול – מותר. מנלן?
אמר רבא: כשם שמצוה לשרוף קדשים הפסולים בחול – כן מצוה לשרוף תרומה שנטמאת. ואמרה תורה: בשעת שריפתה – תהנה ממנה, שנאמר: ואני נתתי לך את משמרת תרומותי – בשתי תרומות1 הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה. ואמר רחמנא בשתיהן: נתתי לך – שלך תהא, להסקה תחת תבשילך ליהנות ממנה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״תרומת״.
הא בחול שפיר דמי מ״ט כו׳ – תימה מהיכא תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מ״ט אי ממעשר הקל כדמשמע בסמוך איכא למיפרך מה למעשר שכן הד״ס ט״ב כדפריך בהערל (יבמות דף עד:) וליכא למימר דהוה אסרינן ליה משום דאיקרי קדש דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש או משום דהוקשה לקדשים כדאמר במעילה בפרק הנהנה (מעילה יט.) דקדש אקשי רחמנא לתרומה וקדש גופיה אסור בהנאה כשניטמא אפילו אותו קדש שהיה מותר בהנאה קודם כמו שלמים נפקא לן שפיר מק״ו דמעשר או מהיקשא דמעשר כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) דא״כ מאי פריך ומה ראית ואימא ממנו אתא למעוטי קדש ולא תרומה ואם נמעט קדש מהיכא תיתי איסור תרומה וי״ל דהוה גמרינן תרומה מדאיתקש לבכורים ובכורים למעשר כדאמרינן בהערל (יבמות דף מג:) ולקמן לא סמיך אק״ו אלא אהיקשא סמיך ומיהו קדש אתי שפיר בק״ו ממעשר כדאמרי׳ בפ׳ כל שעה (פסחים דף כד.) וליכא למיפרך שכן הד״ס ט״ב דכולהו איתנהו בקדש בר מוידוי ואר״ת דמוידוי לא שייך למיפרך דלא שייך וידוי גבי קדש אבל בתרומה שייך דהא אגב מעשר מתודה נמי אתרומה כדאמר וגם נתתיו ללוי זו תרומה ואין לה וידוי בפני עצמה וא״ת אכתי היכי יליף בק״ו קדש ממעשר הא איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה כדפריך בפרק בתרא דמכות (מכות יז:) ואור״י דלא שייך האי פירכא אלא דוקא גבי חוץ לחומה כדהתם דבעי למילף דאוכל תודה או שלמים חוץ לחומה דלוקה ממעשר ואם תאמר הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה דאסורה בהנאה ושרי ליהנות בשעת ביעור כדאמר בפרק כל שעה (פסחים כז:) ולא משכח התם עצים לרבנן דאסורים אלא בשרשיפא וצריך לדחות ולומר דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים.
כך אתה מצווה לשרוף את התרומה – פי׳ בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה״ה שאר ביעור וכ״פ בהדיא באלו עוברין ול״נ דבסוף תמורה (דף לג:) קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו ע״כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש ומדרבנן א״נ מדאורייתא מדאיקרי קדש ואם תאמר דאמר בספ״ק דפסחים (דף כ:) גבי תרומה טמאה שתעשה זילוף הא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה פירוש כגון משקין ויש לומר דלא קאי אלא אערלה וכלאי הכרם ולא אתרומה דשריא בהנאה.
אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה – ואף על גב דדריש רבי אליעזר (בפורות דף לד. וסם) אחת תרומה טהורה ואחת תלויה יניחנה במקום המוצנע ולא במקום התורפה דאסור לגרום לה טומאה התם דריש משמרת תרומותי משמע שתי תרומות צריכות שימור דהיינו טהורה ותלויה והכא דריש מלך.
כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. פירש רש״י: כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. ולדבריו לאו דוקא שריפה כל איבוד כן, ואפילו זורה לרוח או שמריצה לפני כלבו, וכן פירש הוא ז״ל בפרק אלו עוברין (פסחים מו.) גבי הא דתנן לא יקרא לה שם עד שתאפה. והקשו עליו בתוס׳ דבשלהי תמורה (תמורה לג:) קתני תרומה טמאה גבי אלו הן הנשרפין וקתני (שם לד.) הנשרפין לא יקברו. והא דאמרינן בשלהי פרק קמא דפסחים (פסחים כ:) גבי תרומה טמאה תעשה זילוף, ואיכא למידק דהא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה, פירוש משקין. יש לומר דלאו אתרומה קאי אלא אערלה וכלאי הכרם קאי (ולא אתרומה), ולעולם תרומה הראוי לשריפה שריפה דוקא. וטעמא משום דדמיא לקודש הטעינוה חכמים שריפה כקודש, אי נמי מדאורייתא טעונה שריפה מדאיקרי קודש.
אמר רבא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. לא ידעתי מה היתה תשובתו של רבא בהא, דלא הוה ליה למימר אלא משום דר׳ ינאי א״נ משום דר׳ אלעזר וצ״ע.
כשם שמצוה לשרוף הקדשים הפסולים כך מצוה לישרוף תרומה טמאה שאף היא נקראת קדש ומכאן כתבו רוב מפרשים שאין ביעורה אלא בשריפה כמו שכתבנו למעלה ואע״פ שביין אמרו (פסחים כ׳:) תעשה זלוף מפני שאין ראוי לשריפה הוא אבל לבהמתו ולכלבו לא ומ״מ יכול הוא ליהנות בה דרך ביעורה כגון שמן טמא להדלקה ודגן להסיק בו את התנור שנ׳ ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ולענין הנאתו דרך ביעור וכן אמרו ראשית דגנך תתן לו לו ולא לאורו מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור ולמדת שהטמא מיהא ראוי לו לאורו ומ״מ קדשים אין בהן הנאת ביעור ולא עוד אלא אף מעשר שני שנ׳ לא בערתי ממנו בטמא אלא יפדה שמעשר שנטמא פודין אותו אפי׳ בירושלים ויאכל דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר:
כל הקדשים קרויים קרבן ויש בענייניהם דין פיגול ונותר ומעילה לכהנה אם בקדשי קדשים לפני זריקת דמים ואם בקדשים קלים באמוריהן לאחר זריקת הדם אבל קדש הניתר לכהנים אין בו מעילה וכן כל הקדשים כל האוכלם בטומאה חייב כרת ואסורים לאונן אבל התרומה אין בה אחד מכל אלו ומ״מ יש בה מיתה בידי שמים לנהנה ממנה במזיד מה שאין כן בהקדש שהנהנה ממנו במזיד אין בו אלא מלקות כמו שביארנו בסנהדרין פר׳ שריפה אבל תרומה יש בה מיתה בידי שמים לזר הנהנה ממנה במזיד וחומש לזר האוכלה בשוגג מה שאין כן בקדש משיצא להיתר לאכילת כהנים ואין לה פדיון להוציאה לחולין אע״פ שקצת קדשים נפדין קודם שחיטה ואסורה לזרים לעולם אע״פ שיש קדשים שהותר בשרן לבעליהן לאחר זריקה:
רש״י בד״ה שכן כו׳ לכל הנהנין מהן כו׳. כלל וכרת כצ״ל והד״א:
תוס׳ בד״ה ולא מילה כו׳ מן ואיכא למימר התלמוד כו׳ עד יו״ט מלבדו גליון הוא:
בד״ה הא בחולה כו׳ מה למעשר שכן הד״ס ט״ב כצ״ל ונ״ב הד״ס ט״ב סימן ה״באת מקום וידו״י אסו״ר לאונן האוכלו בטומא״ה לוקה וחייב בביעו״ר:
בא״ד אלא בשרשיפא וצריך כו׳ כצ״ל:
בגמרא הא בחול שפיר דמי מ״ט אמר רב כשם שמצוה כו׳ והק׳ הרשב״א ז״ל בחידושיו דהא דקאמר רב כשם שמצוה לשרוף כו׳ מילתא יתירת׳ הוא כיון דסוף סוף בה״ט לחוד לא סגיא אם לא מהא דמסיק דאמרה תורה בשעת ביעורו תיהנה ממנו והיינו כדמסיק אמרה תורה לך שלך תהא או מאינך שינויי בסמוך מקראי אחריני דתרומה טמאה מותרת בהנאה וא״כ בה״ט לחוד סגיא אפי׳ בלא טעמא דמצוה לשרוף כן הקשה הרשב״א ז״ל והניחו בצ״ע. ובאמת שטרם נדפסו חידושי הרשב״א נשאלתי בזה מכמה חכמי לב והייתי רגיל לתרץ בילדותי דאי לאו טעמא דמצוה לשרוף לא הוי מוקמינן הנך קראי דבסמוך להתיר תרומה טמאה בהנאה אפילו להדלקת הנר ולהסיקו תחת תבשילו שהן הנאה של כילוי אלא הו״א דוקא בהנאה שאינה של כילוי כדאשכחן נמי לענין טבל דהנאה של כילוי אסורה והנאה שאינה של כילוי שרי מש״ה הוצרך רב לאתויי ה״ט דכשם דכשם שמצוה לשרוף וא״כ ע״כ דהא דכתיב לך שלך תהא היינו דרך ביעור כגון הסקה והדלקה כך היה נ״ל. אלא שעדיין צ״ע משום דמשמע דמה שמחלקין התוספת לקמן להחמיר בהנאה של כילוי יותר משאינו של כילוי היינו מדרבנן וכמו שאבאר לקמן אף דלכאורה לא משמע כן מדבריהם כמו שהאריך בזה המשנה למלך בהלכות תרומה פ״ב הלכה י״ד ע״ש מ״מ ממה שכתבו התוס׳ כאן בשמעתין משמע כדפרישית דאדרבה בהנאה שאינו של כילוי שייך לאסור טפי כדאשכחן בערלה דאע״ג דאסורין בהנאה אפ״ה מותר ליהנות בהן בשעת ביעור דהיינו הנאה של כילוי:
ועוד נראה דלא שייך לחלק בתרומה בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי אלא בזרים אבל לא בכהנים כמ״ש הר״ש בפי׳ המשניות בסוף מסכת תרומות וכ״כ התוס׳ ביבמות דף ס״ו ע״ב ויבואר עוד לקמן בדף הסמוך. לכך נ״ל לפ׳ בדרך אחר יותר פשוט דהא דאיצטריך רב לטעמא דכשם שמצוה לשרוף היינו משום דבטעמא דכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך לא סגיא דא״כ תקשי להיפך בי״ט מ״ט דאסור הא הו״ל לצורך היום לגמרי כמו שהקשו התוס׳ לעיל דמאי גרע משאר הדלקות משא״כ לטעמא דמצוה לשרוף א״ש כמו שתירץ ריב״א לעיל דודאי מיגרע גרע כיון שעיקר הדלקה היא צורך גבוה כו׳ ע״ש וכ״ש לשיטת רש״י שכתב בפסחים ובביצה דאפילו לתתו לכלבו אסור מה״ט גופא דרחמנא אחשביה כיון שמצותו לשורפו ולבערו מן העולם כנ״ל נכון ועיין בסמוך:
בתוס׳ בד״ה הא בחול ש״ד מ״ט כו׳ תימא מה״ת דתרומה טמאה אסורה בהנאה כו׳ עס״ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושיית התוספות דודאי המקשה מקשה שפיר ממ״נ אי אית לן למילף משום דוכתא דתרומה טמאה אסורה בהנאה א״כ בחול נמי ליתסר ואי מותר בהנאה אם כן בי״ט נמי לישתרי ע״ז משני בגמרא שפיר מטעמא דכשם שמצוה לשרוף יש לחלק שפיר בין י״ט לחול וכדפרישית אלא דאפשר דשיטת התוס׳ כאן היינו לפי שיטת ר״י דלעיל בד״ה לפי שאין שורפין דלית להו הך סברא שכתב רש״י דשריפת תרומה וקדשים רחמנא אחשביה ולית ליה נמי הך סברא דריב״א דלעיל שהרי ריב״א מפרש בענין אחר וסובר ג״כ דהאי כשם שמצוה לשרוף אינו אלא מדרבנן ולפ״ז תו לא מצינן לפרש אליבא דר״י השקלא וטריא דהכא בדרך ממ״נ דמאי ענין י״ט לחול מש״ה מקשי התוספות שפיר מה״ת דתרומה טמאה יהא אסור בהנאה כנ״ל ודוק היטב:
בא״ד וא״ת הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה דאסירא בהנאה כו׳ עס״ה. והקשה מהרש״א ז״ל דילמא שאני מעשר דגלי קרא וכן בקדשים כו׳ ע״ש. ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי עיקר קושיית התוספות דהכא בשמעתין משמע דכי היכי דמותר להסיק תחת תבשילו מדכתיב לך ה״ה דמותר ליהנות בשמן שריפה להדלקת הנר ובערלה חזינן דאף ע״ג דדרשינן מדכתיב תלתא זימני ערלים חדא לאיסור הדלקת הנר ואפ״ה לענין הסקה משמע בפ׳ כל שעה דשרי אלמא דהדלקת נר חמיר טפי מהסקה. וע״ז מתרצים התוספות דלענין ערלה כיון דכתיב תלתא זימני ערלים משמע דלאו כל הנאות שוין וא״כ יש סברא לאסור בהדלקה טפי מבהסקה כיון שאינה בעין בהסקה כמו בהדלקה ובערלה בהכי תליא מילתא כדאיתא בפרק הגוזל דף ק״ב לענין איסור צביעה בערלה משום דהוי כמו בעין דבחזותא תליא מלתא ע״ש משא״כ הכא בתרומה דדרשינן מדכתיב לך דבשעת ביעורו מותר ליהנות ממנו אם כן אין לחלק בין הסקה להדלקה כנ״ל ודו״ק:
בד״ה אחת תרומה טמאה כו׳ ואע״ג דדריש ר״א כו׳ והכא דריש מלך עכ״ל. נראה בכוונתן דדוקא לענין שמירת תרומה הו״א דיש לחלק בין טמאה לתלויה ובתלויה יש סברא לומר דצריכה שימור טפי מבטמאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה משא״כ הכא לענין היתר הנאה דדרשינן מלך אין לחלק בין תלויה לטמאה דאי הוי אסור ליהנות מטמאה ממילא הוי אסור בתלויה מספק דשמא טמאה כנ״ל בכוונתן ודו״ק:
תוס׳ ד״ה הא בחול וכו׳ וא״ת אכתי היכי יליף בק״ו. עיין זבחים קא ע״א תוס׳ ד״ה ומה מעשר:
שם ד״ה כך אתה מצווה וכו׳ ומדרבנן אי נמי מדאוריי׳ מדאקרי קדש. עיין פסחים פ״ב ע״ב תוס׳ ד״ה אבל נטמא וצ״ע:
א מן הדברים האמורים ניתן להסיק שביום טוב הוא דאסיר [שאסור] להדליק נרותיו בשמן שריפה, הא [הרי] בחול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר]. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שהרי מסתבר לומר שיהא איסור בהנאה כלשהי מן התרומה הטמאה! אמר רב: כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, ואמרה התורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. ושואלים: היכן אמרה תורה דבר זה, והיכן נרמז בכתוב? ומשיבים: אפשר ללמוד זאת מדברי רב נחמן, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] ״ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי״ (במדבר יח, ח), ומלשון הריבוי ״תרומותי״ למדים אנו שבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ואמר רחמנא [הקדוש ברוך הוא]: ״נתתי לך״, והכוונה: שלך תהא ומותר לך להנות ממנה, וכיון שיש איסור חמור באכילתה, הרי שההנאה היא להסיקה תחת תבשילך והנאות דומות הבאות בשעת ביעורה של התרומה.
By inference, the conclusion is that, specifically on a Festival, lighting with burnt oil is prohibited. During the week one may well do so. The Gemara asks: What is the reason for this distinction? It would be reasonable to say that it is prohibited to derive any benefit from teruma that became ritually impure. Rav said: Just as there is a mitzva to burn consecrated items that became ritually impure, so too, there is a mitzva to burn teruma that became ritually impure, and the Torah said: While it is being destroyed, derive benefit from it. The Gemara asks: Where did the Torah say this? Where is there an allusion to this in the Bible? The Gemara answers: It can be derived from the statement of Rav Naḥman, as Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: The verse said: “And I, behold, I have given you the charge of My terumot” (Numbers 18:8). From the amplification of the plural: My terumot, it is derived that the verse is speaking of two terumot, one teruma that is ritually pure and one teruma that is ritually impure. And God said: “I have given you,” i.e., it shall be yours, and you may derive benefit from it. Since there is a stringent prohibition against eating it, the benefit permitted is to burn it beneath your cooked dish. Similar forms of benefit may also be derived from burning teruma.
הכל
(3) וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ (דברים כ״ו:י״ד) – ״מִמֶּנּוּ״ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאֵימָא: ״מִמֶּנּוּ״ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא!?
And if you wish, say instead an alternative manner to derive this halakha, from the statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: It is written in the confession of the tithes: “I have not eaten thereof in my mourning, neither have I destroyed from it while impure” (Deuteronomy 26:14). By inference: From it you may not destroy, but you may destroy the oil of teruma that has become ritually impure. The Gemara asks: And say differently: From it you may not destroy, but you may destroy and derive benefit from burning consecrated oil that became ritually impure.
ור׳ יוחנן אמר מהנה: לא ביערתי ממנו בטמא – מן המעשר: ממנו איני מבעיר בטמא, אבל מבעיר בשמן תרומה שנטמאת.
ואקשינן: אמאי קא מרבית תרומה טמאה להנאה, תרבה קודש שנטמא, שמותר להנות ממנו.
ב ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דרך אחרת ללמוד הלכה זו מדברי ר׳ אבהו שאמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: נאמר בוידוי על הפרשת המעשר ״לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא״ (דברים כו, יד). וההדגשה — ״ממנו״ אי (אין) אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. ושואלים: ואימא [ואמור] אחרת: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ונהנה משריפת שמן קדש שנטמא!
And if you wish, say instead an alternative manner to derive this halakha, from the statement of Rabbi Abbahu, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: It is written in the confession of the tithes: “I have not eaten thereof in my mourning, neither have I destroyed from it while impure” (Deuteronomy 26:14). By inference: From it you may not destroy, but you may destroy the oil of teruma that has become ritually impure. The Gemara asks: And say differently: From it you may not destroy, but you may destroy and derive benefit from burning consecrated oil that became ritually impure.
הכל
(4) לָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא: מָה מַעֲשֵׂר הַקַּל – אָמְרָה תּוֹרָה ״לֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״, קֹדֶשׁ חָמוּר – לֹא כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן ?
The Gemara responds: That possibility is unacceptable. Is it not an a fortiori inference? If with regard to the tithe which is lenient, the Torah said: Neither have I destroyed from it, while impure, items consecrated to the Temple, which are more stringent, all the more so that it is prohibited to burn it while ritually impure.
ודחי׳: האי קל וחומר הוא, מעשר הקל {אם}1 נטמא – אסור בהנאה, קודש החמור לא כל שכן.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״יום״.
ומשיבים: אי אפשר לקבל הנחה כזו, שכן ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא? שכן יש לומר : מה מעשר הקל בדיניו אמרה בו התורה ״לא בערתי ממנו בטמא״, קדש שהוא חמור — לא כל שכן שאסור לשורפו ולבערו בטומאתו?
The Gemara responds: That possibility is unacceptable. Is it not an a fortiori inference? If with regard to the tithe which is lenient, the Torah said: Neither have I destroyed from it, while impure, items consecrated to the Temple, which are more stringent, all the more so that it is prohibited to burn it while ritually impure.
הכל
(5) א״ה אִי הָכִי , תְּרוּמָה נָמֵי לֵימָא ק״ו קַל וָחוֹמֶר הוּא!? הָא כְּתִיב: ״מִמֶּנּוּ״.
The Gemara rejects this: If so, that this matter is derived through an a fortiori inference, then, with regard to teruma as well, let us say that it is an a fortiori inference, as teruma is more stringent than tithes. If it is prohibited to benefit from tithes while they are burning, all the more so would one be prohibited to benefit from the teruma while it is burning. The Gemara answers: Doesn’t it say: From it? From there it is derived that there is an item excluded from the prohibition of burning in ritual impurity.
אי הכי, תרומה נמי נימא קל וחומר ותהיה אסורה בהנאה.
ודחי׳: הא כתיב במעשר: ממנו, מכלל שיש אחד שמותר בהנאה כו׳.
ודוחים: אי הכי [אם כך] שאנו דנים בדבר בדרך קל וחומר, אם כן בתרומה נמי לימא [גם כן נאמר] כי קל וחומר הוא, שהרי חמורה התרומה מן המעשר, ואם המעשר אסור בהנאה בשעת שריפתו — כל שכן התרומה, ויאסר אם כן ליהנות משריפתה! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] ״ממנו״, ומלשון זו אנו למדים שיש דבר שאיסור שריפה בטומאה אינו חל עליו.
The Gemara rejects this: If so, that this matter is derived through an a fortiori inference, then, with regard to teruma as well, let us say that it is an a fortiori inference, as teruma is more stringent than tithes. If it is prohibited to benefit from tithes while they are burning, all the more so would one be prohibited to benefit from the teruma while it is burning. The Gemara answers: Doesn’t it say: From it? From there it is derived that there is an item excluded from the prohibition of burning in ritual impurity.
הכל
(6) וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא קֹדֶשׁ לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן (סִימָן) פנ״ק עכ״ס: פִּיגּוּל, נוֹתָר, קׇרְבָּן, מְעִילָה, וְכָרֵת, אָסוּר לְאוֹנֵן.
The Gemara asks: And what did you see that led you to conclude that “from it” comes to exclude teruma? Perhaps “from it” comes to exclude consecrated items. The Gemara replies: It is reasonable that I do not exclude consecrated items from the prohibition against benefiting from its burning, as with regard to consecrated items there are many stringent elements. Their Hebrew acronym is peh, nun, kuf, ayin, kaf, samekh, which is a mnemonic for the following terms. Piggul: With regard to an offering, if, during one of the services involved in its sacrifice, i.e., slaughter, receiving the blood, bringing it to the altar, sprinkling it on the altar, the priest or the one bringing the offering entertains the thought of eating the sacrifice at a time that is unfit for eating, it is thereby invalidated. Notar: Meat of a sacrifice that remained beyond its allotted time may not be eaten and must be burned. Korban me’ila: One who unwittingly derives benefit from consecrated items is required to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items. Karet:The punishment of one who eats consecrated items while ritually impure is karet. Asur le’onen: An acute mourner, i.e., one whose relative died that same day and has not yet been buried, is prohibited to eat consecrated items. None of these halakhot applies to teruma. Therefore, consecrated items are more stringent than teruma, and therefore it is consecrated items that are not excluded from the prohibition against deriving benefit while ritually impure.
ומייתינן בקל וחומר הקודש, שכן חומר מן התרומה: כי הקודש יש בו חומרא שנעשה פיגול ונותר, כי בשר הוא וקובע לו זמן לאכילתו, ואם עבר נעשה נותר. והאוכל קודש וטומאתו עליו – חייב כרת. והנהנה מן הקודש – מביא קרבן מעילה. והוא קרבן, לפיכך אסור לאונן. מה שאין כן בתרומה, כי לא תמצא מאילו כולן בתרומה.
קדש לא ממעיטנא – מהך חומרא.
שכן – יש בו חומרי פנקעכ״ס וראוי גם לזו חייבין עליו משום פיגול שחט על מנת לאכול חוץ לזמנו ואכל אפילו בזמנו ומשום נותר חוץ לזמנו ממש ולא חשב מתחלה וקרוי קרבן ויש בו מעילה ואף על גב שקדש (הנותר) לאכילת כהנים אין בהן מעילה מ״מ תורת מעילה שייכא ביה אם קדשי קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהן ואם קדשים קלים הן יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת דמים לאפוקי תרומה דלית בה כלל.
וכרת – לאוכלה בטומאת הגוף ותרומה במיתה בידי שמים ימיו נקצרים אבל אינו הולך ערירי.
אסור לאונן – ק״ו ממעשר אבל תרומה מותרת לאונן ביבמות בפרק הערל (דף ע:) זר זר ב׳ פעמים זרות אמרתי לך ולא אנינות. אונן כל זמן שלא נקבר מתו.
שכן פנק עכ״ס – תימה דמצי לאחשובי נמי דחמירי קדשים מתרומה בהא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים.
פגול – היינו חישב לאוכלו חוץ למקומו ובכלל זה הוי אוכל חוץ לחומה דלוקה בקדשים ונותר היינו חישב לאוכלו חוץ לזמנו והוי נותר בכלל זה והוי האי פיגול ונותר כי ההוא דאם עון פיגול הוא הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר כו׳ (פסחים דף טז:) ולא כמו פיגול שבכל הש״ס דקרי פיגול דחישב לאוכלו חוץ לזמנו דהיינו נותר דהכא.
כרת – שאינו מגיע לששים שנה שהוא מיתת כל אדם כדמשמע בשילהי מ״ק (דף כח. ושם) דאמר התם רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א״ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר פירוש כדאמר התם מת ביום א׳ מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע אלא שמת בשביל עון זה אפי׳ אין בידו עון אחר ואפי׳ למ״ד (לקמן דף כה.) יש מיתה בלא חטא בשביל עון זה יקצרו ימיו ומיהו בירושל׳ קאמר דכרת אינו מגיע לחמשים ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו׳ וזאת עשו להם וחיו פי׳ אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם חמשים וכתיב אל תכריתו משמע כרת היינו שמת קודם חמישים ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו שמת עד ששים דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נגזרה גזירה אלא על בני עשרים שימותו קודם ארבעים וקרי לה מיתה אבל זרעו אומר ריב״א דאין בכרת אלא בהנהו דכתיב בהו ערירי ואין נראה לר״ת דהא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) קאמר ערירי דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי לכדרבא כו׳ ואי אין זרעו נכרת אלא דוקא בהנהו דכתיב ערירי מאי קבעי והא דלא קאמר במועד קטן (דף כח. ושם) נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר התם מיירי כשאין לו בנים קטנים ודוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים כדמשמע בפירקין (שבת לב:) ומיהו קשה דבתורת כהנים ממעט אשת אח מן האם מכרת מדכתיב אשת אחיו נדה היא מה נדה יש לה היתר אף אשת אח דיש לה היתר דהיינו מן האב דשריא כשאין לה בנים ובכולי הש״ס משמע דיש בה כרת כמו בשאר עריות דהא מני לה גבי חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולפירוש ריב״א אתי שפיר דמצינן למימר דממעט לה מערירי ואין להאריך.
שכן מחפ״ז – אי קשיא: ובקודש ליכא חומש בתימא והא אית ביה מעילה ובמעילה איכא נמי חומש. תשובה: בודאי בקדשי בדק הבית דמיחייב בתשלומין איכא חומש אבל בקדשי מזבח ליכא תשלומין דנהי דמיחייב להביא קרבן מעילה אבל אינו חייב לשלם למזבח חתיכת בשר קודש שאכל וכיון דליכא קרן ליכא חומש אבל התרומה משלם קרן וחומש. ופתרון המורה לא נראה לי כלל.
שכן פנ״ק עכ״ס – האי דלא חשיב כפרה,א כלומר שמחוסרי כפרה אוכלין בתרומה משהעריבו שמשן ואין אוכלין בקדשים,ב משום דמה״ט דפנ״ק עכ״ס הוא דקמה ליה לתנא בדוכתיה כדאיתא בפרק הערל,ג והתם נמי לא חשיב איסור הנאה בשעת ביעור.
ושואלים: ומה ראית לומר ש״ממנו״ בא להדגיש ״ממנו״ ולא מתרומה, ושמא הכוונה היא ״ממנו״ — ולא מן הקודש! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי את הקדש לא ממעיטנא [אין אני ממעט] מן האיסור ליהנות משריפתו, שכן בקודש מצויות חומרות רבות וסימן להן פנ״ק עכ״ס, שהן: דין הפיגול (שהחושב בשעת אחת מעבודות הקרבן, שחיטה, קבלה, הולכה זריקה, לאוכלו שלא בזמנו — פוסלו במחשבה בלבד), דין הנותר (שקודש הנשאר יותר מזמנו הקבוע נפסל על ידי השהיה), ועוד שהמועל והנהנה מן הקודש בשגגה מביא קרבן מעילה, והאוכל ממנו בטומאה חייב כרת, והוא אסור באכילה לאונן (מי שמת לו מת בו ביום ועדיין לא הובא לקבורה). וכל אלה אינם מצויים בתרומה. ולכן חמור הקודש ואין נהנים ממנו אפילו בשעת ביעורו בטומאה.
The Gemara asks: And what did you see that led you to conclude that “from it” comes to exclude teruma? Perhaps “from it” comes to exclude consecrated items. The Gemara replies: It is reasonable that I do not exclude consecrated items from the prohibition against benefiting from its burning, as with regard to consecrated items there are many stringent elements. Their Hebrew acronym is peh, nun, kuf, ayin, kaf, samekh, which is a mnemonic for the following terms. Piggul: With regard to an offering, if, during one of the services involved in its sacrifice, i.e., slaughter, receiving the blood, bringing it to the altar, sprinkling it on the altar, the priest or the one bringing the offering entertains the thought of eating the sacrifice at a time that is unfit for eating, it is thereby invalidated. Notar: Meat of a sacrifice that remained beyond its allotted time may not be eaten and must be burned. Korban me’ila: One who unwittingly derives benefit from consecrated items is required to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items. Karet:The punishment of one who eats consecrated items while ritually impure is karet. Asur le’onen: An acute mourner, i.e., one whose relative died that same day and has not yet been buried, is prohibited to eat consecrated items. None of these halakhot applies to teruma. Therefore, consecrated items are more stringent than teruma, and therefore it is consecrated items that are not excluded from the prohibition against deriving benefit while ritually impure.
הכל
(7) אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן מחפ״ז (סִימָן): מִיתָה, חוֹמֶשׁ,
The Gemara rejects this: On the contrary, it is teruma that I would not exclude from the prohibition, as, with regard to teruma, there are many stringent elements represented by the acronym mem, ḥet, peh, zayin, which is a mnemonic for the following: Mita: One for whom teruma is prohibited who ate it intentionally is punishable by death at the hand of Heaven. Ḥomesh: A non-priest, for whom teruma is prohibited, who unwittingly ate teruma is obligated to pay its value to the priest plus one-fifth of the sum.
אף על פי שהתרומה יש בה מיתה, שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו, והנהנה ממנה משלם אותה וחומשה, ואין לה פדיון, ואסורה לזרים. מה שאין כן בקודש: כי השלמים מותרין לישראל שאין זרים, ואם נפסלו – יש להן פדיון.
מחפ״ז – מיתה בידי שמים לזר האוכלה או כהן טמא וחומש לזר האוכלה בשוגג דכתיב (ויקרא כב) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו אבל קדש משעה שיש היתר לכהנים כתרומה ויצא מידי מעילה שוב אין חומש בשגגת אכילתו ויש דמוקמי לה בחומשין דחומשא ולא נהירא דהא רבינן ביה חומש דחומש בהקדש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נד:).
מ״ח פ״ז – פירש״י ז״ל כהן שנטמא, ולא נהיר דהא איכא בקדש כרת, והוא חמיר. אלא לזר האוכלה קאמרי׳.א ודקאמר ואסורה לזרים, לומר דגבי קדש אפי׳ איסור אין בה.
א. עי׳ תוס׳ יבמות עג, ב ד״ה שכן מחפ״ז, מאירי ריטב״א ור״ן כאן. ועי׳ ר״ח.
ודוחים: אדרבה, תרומה לא ממעיטנא [נמעט], מן האיסור, שהרי יש בתרומה חומרות שסימנן מחפ״ז, והם איסור מיתה למי שלא הותר לו לאכול תרומה ואכלה בזדון, והחובה של זר, שאכל תרומה בשגגה, לשלם את מחירה לכהן בתוספת חומש,
The Gemara rejects this: On the contrary, it is teruma that I would not exclude from the prohibition, as, with regard to teruma, there are many stringent elements represented by the acronym mem, ḥet, peh, zayin, which is a mnemonic for the following: Mita: One for whom teruma is prohibited who ate it intentionally is punishable by death at the hand of Heaven. Ḥomesh: A non-priest, for whom teruma is prohibited, who unwittingly ate teruma is obligated to pay its value to the priest plus one-fifth of the sum.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.