א. *) מקור הדברים, בתשובה שכתב לידידו הגאון הצדיק מהר״צ גליקסון הי״ד, ר״מ בווארשא, נדפסה בשו״ת שרידי אש, ח״ב, סי׳ י״ח (ירושלים תשס״ו), ונוסף לזה תוספת קצרה מרשימות שרשם ד״ר אברהם ארזי ז״ל, מהשיעורים ששמע מהגריי״ו בביה״מ לרבנים בברלין. תודתנו העמוקה לד״ר ארזי ז״ל שבזכותו – כמה סימנים בספר זה. יהי רצון שזכות זו, שהיא זיכוי הרבים לדורות, תעמוד לו בגן עדן מנוחתו ולצאצאיו שילח״א.

ב. ולפיכך בעי הגמ׳ ״לרבנן דשרו בקמייתא״ ופשיט הגמ׳ דהקדש לא בטיל. כלומר, על השתמשות של הקדש לא שייך ביטול של זה וזה גורם, שהיא השתמשות של ממון ולא הנאה של אכילה. ובזה מיושבת קושית התוס׳ שם ד״ה הקדש, שהקשו הלא הקדש הוי דבר שיש לו מתירין ולכן לא בטל, וא״כ אין זה חומרא? כי לא צד חומרא נגע בה, אלא דלא בטל משום דיש בו צד ממון, ודו״ק היטב כי קיצרתי הרבה. הגריי״ו קיצר כ״כ, ואנו ננסה להוסיף נדבך בהבנת דבריו.
מן הגמ׳ עולה שאם יש שבח עצים בפת, וזה נאפה בעצי איסור, לכו״ע הפת אסורה, ויוצא שלא מתחשבים בגורם של היתר, שהוא לכאורה התנור. ולמה?
א. מדובר כשאבוקה כנגדו. ואז, ההשפעה של העצים היא כה חזקה, שהשפעת התנור הופכת לשולית. ובפרט, שכשאבוקה כנגדו יכול היה הפת להיאפות גם ללא התנור, והרי זה דומה לשאור של חולין ושאור של תרומה, שאם רק באחת יש בה כדי להחמיץ, לכו״ע היא הקובעת (ועי׳ בתוס׳ פסחים כ״ז,א ד״ה עד שיהא בו כדי להחמיץ).
ואם תשאל, אז למה תנור חדש יותץ, והא גם אם נימא שיש שבח עצים בפת ובתנור, סוף סוף כשאופה אח״כ את הפת ואבוקה כנגדו, אז יש רק גורם אחד של היתר. תשובה לדבר: כי החשש הגדול שיאפה גם כשאין אבוקה כנגדו, וזה ייאפה ע״י הגחלים וחום התנור, ונמצא שיש כאן גם גורם של איסור (מהלך זה עפ״י ר׳ צבי לוי נ״י).
ב. אם אבוקה כנגדו, ויש שבח עצים בפת, הרי נכנס מעצי איסור אל תוך הפת. ומה לי שיש בפת גם גורם של היתר, דהיינו חום התנור, סוף סוף נכנס בו איסור, ונמצא שהוא אח״כ כביכול אוכל את האיסור בעין. והגע בעצמך, אם יאפה מאפה משמן של איסור ועיסה של היתר, וכי יעלה על דעתך להתיר את המאפה מטעם זה וזה גורם (ורק במידה ויש כאן כדי לבטל את האיסור, יהיה מקום לדון אם שייך כאן ביטול, ואכמ״ל).
ג. עפ״י הגריי״ו, אם דנים בדבר היוצא מן האיסור, אז ״התנור לא הוי גורם כלל שאין כוח התנור פתיך בפת״. וזה קצת דומה לרעיון הקודם, אלא שלגריי״ו אין אנו דנין כלל על כוח התנור, בעוד שלפי הרעיון הקודם, גם אם ניקח בחשבון את כוח התנור, עדיין תהיה הפת אסורה, גם למ״ד זה וזה גורם מותר, כי ״מובלע״ בה איסור.
והנה, הגריי״ו תחם את יסודו ב״דבר היוצא מן האיסור״ – שאז לא שייך להכניס את התנור כגורם. במילים אחרות, המושג זה וזה גורם נאמר רק כששני הגורמים מקבילים, והם מפעילים את פעולתם לאותה מטרה (וראה בעבודה זרה מ״ט,א בתוס׳ ד״ה שאם נטע והבריך, ואמנם בספר עבודת המלך שהביאו הגריי״ו, פ״ז הל׳ עבודת כוכבים הי״ד, הביא שהראשונים הסיקו למסקנה דחשיב זה וזה גורם גם כשאין הגורמין עושין פעולה אחת ממש, ויש לחלק בין המקרים, ואכמ״ל). ולכאורה, הוא הדין במצב הפוך, אם העצים של היתר והתנור של איסור. אלא שנראה שדברי הגריי״ו נאמרו רק לחומרא – דכיון שאין כוח התנור פתיך בפת, יש בפת שבח עצים והיא נאסרת, כי התנור לא נחשב כ״גורם״ היכול ״להתחרות״ עם שבח העצים הפתיך בפת.
אך עדיין הכל יחסי, ואם ניקח דוגמא הפוכה, שהעצים הם של היתר והתנור של איסור, אמנם אין כוח התנור פתיך בפת, אך עדיין חום התנור השפיע ג״כ על התהוות הפת, ונמצא שביחס לחום, הפת התהוותה משני גורמים מקבילים, חום העצים וחום התנור, ואז גם אם אין בעייה של שבח עצים, כי של היתר הם, עדיין יש בעייה של חום, וע״כ אם זה וזה גורם אסור, הפת תיאסר.
[והגם שאין שבח עצים בפת, ולכאורה גם בתנור – זה רק ע״מ שלא נחשיב את מי שאוכל מה שנאפה בתנור כאילו אוכל מגוף האיסור, אך סוף סוף התנור התהווה מאיסור, ונמצא דדבר הנאפה בתוכו, נאפה גם מכוח חום התנור, והרי יש כאן גורם של איסור!].
ונראה שזה ייכנס להגדרה השניה של הגריי״ו, של ״השתמשות באיסור״, כי החום הוא בגדר השתמשות, והוא השתמש גם בהיתר – העצים, וגם באיסור – התנור.
[ואמנם מלשון הגריי״ו ״גבי ערלה וכלאים שאיסור הנאה שבהם היא כעין איסור אכילה (...) ולא מצד השתמשות״, משתמע קצת שאין כלל בעייה של השתמשות בערלה וכלאי הכרם. וזה תואם את מה שכתב התוס׳ רי״ד שגם למ״ד זה וזה גורם אסור, הפת מותרת, ועי׳ בעבודת המלך. וצריך לציין שלתוס׳ רי״ד בעצי אשירה, בניגוד לערלה וכלאי הכרם, יש גם בעייה של השתמשות, וע״כ אם הסיק בעצי אשירה, אע״ג דלית להו לרבנן שבח עצים בפת, אסור, כיון שמכוח עצי אשירה נאפית. משא״כ אם העצים של היתר והתנור של איסור, אין די בשימוש בדבר אסור כדי לאסור את הפת (ועכ״פ גם לדברי התוס׳ רי״ד אסור לכתחילה להשתמש בדבר שנתהווה ע״י ערלה וכלאי הכרם. וכל ההיתר של זה וזה גורם בתנור חדש הוא ע״מ להתיר לכתחילה את השימוש בתנור. ונמצא שאיך שלא יהיה, אי אפשר ״לברוח״ מבעיית ההשתמשות, גם בערלה וכלאי הכרם! וזה עצמו קצת דוחק בדבריו).
אך יש מקום להבין בדברי הגריי״ו שכוונתו רק להוסיף ולחדש דבערלה וכלאים יש בעייה של ״איסור אכילה״. אך אין זה מפקיע את בעיית ההשתמשות שקיימת גם לגבי הפת. וזה קצת מוכרח מהמשך דברי הגריי״ו, לענין הקדש, ממש״כ ״לרבנן דשרו בקמייתא״ – שהכוונה לרבנן שמתירין זה וזה גורם, וכפי המבואר להלן. ועפי״ז הגריי״ו רק השתמש ביסוד של התוס׳ רי״ד, וקבע בלשונו הוא את שני האופנים של זה וזה גורם, אך לא הלך אתו עד הסוף בהבנת הגמ׳].
ולפי״ז יש ראי׳ נפלאה מברייתא זו שחכמים לא רק סוברים שאין שבח עצים בפת, אלא שהם גם סוברים שזה וזה גורם מותר. דהא חכמים מתירים את הפת שנאפתה ע״י עצי איסור בתנור של היתר. ולכאורה קשה, דגם אם אין שבח עצים, אך סוף סוף הפת התהוותה ע״י חום שבאו ע״י שני גורמים, ובע״כ שזה וזה גורם מותר. אך אם לא מקבלים את ההנחה שמחוץ לבעייה של שבח עצים יש גם בעייה של החום, אז אין בידינו לדעת מה דעתם של חכמים לענין זה וזה גורם.
ואת רבי שאוסר, בתנור של היתר ועצי איסור, ניתן לכאורה לפרש בשני אופנים, או שאוסר מטעם זה וזה גורם, ואז יהיה אסור גם אם אין שבח עצים בפת. או, כמו שמסיקה הגמ׳, שאוסר מטעם יש שבח עצים בפת. ובענין זה וזה גורם הוא סובר שמותר, אך כאן יהיה אסור כי אין גורם התנור פתיך בפת!
[וראה בפסחים כ״ז,א בתוס׳ ד״ה ובהא: ״וטעמא דרבי משום דיש שבח עצים בפת ולא מטעם דזה וזה גורם, וכו׳⁠ ⁠⁠״. משמע שיכולנו גם להגיד שטעם רבי הוא משום זה וזה גורם אסור, והוא הוא שאמרנו, דסוף סוף יש כאן בעייה של חום. ועוד י״ל, דרק אם יש שבח עצים בפת אין כאן שני גורמים, אך אם אין שבח עצים בפת, אז אדרבה אנו רואים את העצים ואת התנור כשני גורמים לאפיית הפת.
עכ״פ, ניתן לפי״ז להבין את דברי אביי בגמ׳ שם: ״אם תמצא לומר זה וזה גורם אסור, רבי היינו ר׳ אליעזר, ואם תמצי לומר זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא, וכו׳⁠ ⁠⁠״. דאת״ל זה וזה גורם אסור, אז המחלוקת בין רבי וחכמים היא בענין זה וזה גורם, ולכו״ע אין שבח עצים בפת. ואת״ל זה וזה גורם מותר, אז המחלוקת היא האם יש שבח עצים בפת.
ומה שתנור חדש, שנגמר ע״י עצי איסור, יותץ, לכאורה לא מוכרח להיות מטעם של שבח עצים, ואפשר דגם אם אין שבח עצים, עדיין התנור ייאסר כי ההיסק הוא שגמרו (עי׳ ברש״י כ״ו,ב ד״ה חדש יותץ, וק״ק מרש״י שם ד״ה אימור). ואפשר שרק למסקנה שהמחלוקת ביש שבח עצים, אמרינן שכשם שיש שבח עצים בפת, יש שבח עצים בתנור. אך בה״א אפשר לחשוב שאין שבח עצים, והמחלוקת היא לגמרי אחרת, היא מחלוקת על זה וזה גורם, ודו״ק].
וצ״ל לפי הגריי״ו שהבעייה בהקדש ״לרבנן דשרו בקמייתא״ היא ביחס לדין זה וזה גורם, והוא הוא מה שכתב: ״ופשיט הגמ׳ דהקדש לא בטיל. כלומר, על השתמשות של הקדש לא שייך ביטול של זה וזה גורם, וכו׳⁠ ⁠⁠״. דהנה, לאחר שהתברר, כאמור, שחכמים מתירין בזה וזה גורם, וזה מוכרח מיניה וביה, מה הדין לגבי הקדש. ואמנם נכון הוא שהגמ׳ דוחה את ענין זה וזה גורם, אך זה רק ביחס לרבי, שייתכן דמה שאוסר כשאפה בעצי איסור, הוא מצד יש שבח עצים, אך ביחס לחכמים שמתירין, מוכרח שהם גם סוברים זה וזה גורם מותר. והנה המהרש״א דחה את הרעיון שהדין הוא לענין זה וזה גורם, עיי״ש, אך עפ״י האמור, הדברים נהירים ומזהירים.
ולפי הגריי״ו, מה שהגמ׳ הסיקה שבהקדש אסור, הוא בגלל שיש כאן השתמשות בממון הקדש, ולגבי זה לא שייך ביטול. ואמנם בלי דבריו יכולנו לומר שהסיבה לאיסור היא בגלל שהקדש אפי׳ באלף לא בטיל. וענין זה וזה גורם קשור לביטול. וכפה״נ הגריי״ו לא נחת לזה, דאם סיבת האיסור היא רק משום כללי ביטול, קשה להתיר ערלה, דגם ערלה בעינן מאתיים לבטלו.
ונתתי הודיה להשי״ת שזיכני בהבנת הדברים, ובחידוש שלחכמים ניתן להתיר את הפת רק בגלל שהם גם סוברים זה וזה גורם מותר. ומעשה שהיה כך היה, שכתבתי הערה בהבנת מהלכו של הגריי״ו ללא החידוש הנ״ל, והדפים הלכו לאיבוד, ומאד הצטערתי על כך, וקשה עתיקתא מחדתי, וד׳ זיכני שדווקא בעת הכתיבה השניה התחדש החידוש הנ״ל.