×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מוּתָּר בִּקְנִיבַת יָרָק (וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יוֹם כִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּחוֹל) מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִים וּמְפַרְכְּסִין בְּרִימּוֹנִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ דְּבֵי רַב יְהוּדָה מְקַנְּבִי כְּרָבָא דְּבֵי רַבָּה גָּרְדִי קָארֵי כֵּיוָן דַּחֲזָא דַּהֲווֹ קָא מְחָרְפִי אֲמַר לְהוּ אתא אִיגַּרְתָּא מִמַּעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן דַּאֲסִיר.:
trimming vegetables is permitted. And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If Yom Kippur occurs on a weekday, one may crack nuts and remove pomegranate seeds from the late afternoon and onward, because doing so involves no actual labor and due to anxiety, i.e., if a person does not know that there is food prepared for when the fast ends, he suffers more during the final hours of the day (Rabbi Zeraḥia HaLevi). The Gemara relates: The members of Rav Yehuda’s house would trim cabbage. The members of Rabba’s house would scrub gourds. Once Rabba saw that they were doing this early, before the late afternoon, he said to them: A letter came from the West, i.e., from Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Yoḥanan, saying that doing so is prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
דגרסי׳ התם א״ר ישמעאל אחוי דר׳ ברכיה ויבדיל שכן הוא מותר להדיח כבשים ושלקות. כלומר דברים שאסורי׳ בשבת ומותרי׳ ביום הכיפורים ומשני לא מן המנחה ולמעלה מותר להדיח דאלמא שבת דחוקה היא ויבדיל מן המנחה ולמעלה. ושנינן מה נפשך כוס אין כאן נר אין כאן במה מבדילין א״ר אבין בתפלה.
וראינו שפירש בה רבינו האיי הגאון נר ישראל יחיה ויפרה לעד. האי קושטא קושטיא היא מיהו מחויא מילתא דבערב יום הכיפורים נמי הות תקיעה להבטיל העם מן המלאכה ולהבדיל בין קודש לחול ולערבי יום טוב נמי איכא טובא אלא מיהו כד הוי ערב יום הכיפורים וערב יום טוב חול. אלא כד הוי קודש לא תקעינן. ואף על גב דלא מיפרשא בתקיעות שהיו במקדש. דייקינן מהא דתנן בפ׳ קמא דשחיטת חולין (דף כו:) כל מקום שיש הבדלה אין תוקעין וכל מקום שיש תקיעה אין הבדלה כיצד יום טוב שחל להיות ערב שבת תוקעין אבל לא מבדילין מכלל דביום טוב שאינו ערב שבת היו מבדילין אבל לא תוקעין מכלל דאי הוה יום טוב בתר חול היו תוקעין וראוי לדעת דהני כולהו שמעתתא אליבא דאחרים. אבל לדילן לא מיתרמי לן יום הכיפורים סמוך לשבת לא מלפניה ולא מאחריה. ומפרש בגמרא דחליל. דכד מיקלע כפורים בחד בשבא מדחינן ליה. ומקשינן ומי דחינן והתנן חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים. וא״ר זירא כי הוינא בבבל אמרי׳ הא דתניא יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין ובמוצ״ש לא היו מבדילין דברי הכל היא. ופרקי׳ ההיא מתניתא אחרים היא דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת אין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד׳ ימים. ואם היתה שנה מעוברת חמשה. וגרסינן בירושל׳ בתחלת מגילה.
רי״ף מסכת שבת פרק טז – כל כתבי
{משנה שבת טז:א} כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין1 קורין בהן ואע״פ2 שכתובין בכל לשון טעונין3 גניזה ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אע״פ שיש בתוכן מעות [להיכן]⁠4 מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש:
{בבלי שבת קטו ע״א} גמ׳ כל כתבי הקדש וכו׳: איתמר היו כתובין תרגום בכל5 לשון רב הונא אמר
אין מצילין אותן [מפני הדליקה6] ורב חסדא אמר מצילין אותן מפני הדליקה {פי׳ ר״ח} והלכה כרב הונא [דרב חסדא תלמיד הוה לגבי רב הונא]⁠7 ואין הלכה כתלמיד בפני8 הרב9:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1. שאין: וכן בר״ח, עיתים, דפוסים. כ״י מוסקבה: ״שאינן״, וכן ברמב״ם בפיהמ״ש.
2. ואע״פ: כ״י מוסקבה: ״אע״פ״, וכן ברמב״ם בפיהמ״ש.
3. טעונין: דפוס קושטא: טעונה.
4. להיכן: געג, כ״י מוסקבה, דפוסים, וכן ברמב״ם בפיהמ״ש. כ״י א:״ולהיכן״.
5. בכל: געד, דפוסים: ״ובכל״.
6. מפני הדליקה: געג, געד, כ״י מוסקבה, דפוסים.
7. דרב חסדא תלמיד הוה לגבי רב הונא: געג, געד, כ״י מוסקבה, דפוסים. כ״י א: ״דרביה דרב חיסדא הוא״.
8. בפני: געג: ״לפני״. געד: ״במקום״.
9. בפני הרב: כ״י מוסקבה: ״לפני רבו״.
מותר בקניבת ירק – דשבות לאו איסורא דאורייתא הוא אלא דרבנן והכא משום עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל והרי קרוב לעינוי שרי ודווקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואיכא עגמת נפש טפי.
כיון דחזי דהוי קא מחרפי – מקדימין לפני המנחה דהשתא לאו עגמת נפש הוא.
אמר להו – לאינשי ביתיה.
אתא איגרתא ממערבא כו׳ – כי היכי דלקבלו מיניה.
{שמעתא דקניבת ירק ביום הכפורים}
ויום הכפורים מותר בקניבת ירק – התלוש מן הקרקע, מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש – שלא יהא טורח במוצאי היום בקניבתו ותהא נפשו עגומה עליו. וכן מפצעין באגוזים ומפררין ברמונים.
ודוקא מן המנחה ולמעלה, שמאחר שהוא קרוב לעת האוכל דומה כמי שיש לו פת בסלו ולא אתי למיכל מינייהו. אבל קודם המנחה אסור, גזרינן דלמא אתי למיכל מינייהו.
וה״ר שלמה פירש בזה שאמרו, מפני עגמת נפש, ענין אחר. ולא ישר בעיני.
ויוה״כ שחל להיות בשבת, איכא דתני, אסור בקניבת ירק, ואיכא דתני, מותר. ומדאשכחן ליה לר׳ יוחנן דלא חש לה לההיא דתניא: אסור, ולא חשש אלא לפרש המקראות, שכתוב (ויקרא כ״ג:ג׳), שבתון שבות, וכתיב (ויקרא כ״ג:ג׳), כל מלאכה לא תעשו,⁠1 לומר, לעבור עליו בעשה ולא תעשה, ולתרץ הברייתא לא חשש, אלמא ליתא ולא סמכינן עלה.
והרי״ף ז״ל לא כתב מכל זה כלום, לפי שלא רצה לפרסם היתר בדבר זה משום עמי הארץ. והרבה יש כיוצא בזה מן הדברים שהשמיט מלכתוב.
1. כך הגירסא בכל כתבי היד של הגמרא, וכן בדפוס שונצינו משנת ר״נ
פרק ששה עשר
כל כתבי הקדש מצילין אותן וכו׳
רחז״ל: פיר׳ קורין בהן, בציבור, תורה הפרשה בתורה ואפטרתא בנביאים.
ושאין קורין בהן, בציבור, כתיבי.
רשצז״ל פיר׳: כגוןא נביאים וכתובים, ולא תימ׳ לתורהב הוא דשרי למיטרח (ולאצלוה) [ולאצולה]⁠ג ולא שאר ספרים.
מצילין אותן, כדקתני לקמןד למבוי שאינו מפולש וטירחא בעלמ׳ הוא דשרו (להי) [ליה]⁠ה וחסרון עירוב כד מפרש בגמרא.⁠ו
בין שקורין בהן, כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת.
בין שאין קורין בהן, פיר׳ כגון (כתב) [כתוב׳].⁠ז
מפניח ביטול בית המדרש, משיךט ליבא, ובשבת היו דורשין לבעלי בתים ולשאר העם שהיו עוסקיןי (במלא*תן) [במלאכתן] כל ימות החול ובתוך (הדרשא) [הדרשה]⁠כ היו מורין להם הילכת איסור והתר וטוב להם לבוא לשמוע מלקרות בכתובים.
טעונין (גזירה) [גניזה],ל פיר׳ אסור להניחן במקום (המפקר) [ההפקר].⁠מ
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א. כ״ה בנ״י. אך נראה להוסיף כד׳, תורה.
ב. בד׳, תורה לחוד.
ג. נ״י.
ד. קטז:.
ה. נ״י. בד׳, בה.
ו. קיז:.
ז. כד׳.
ח. בד׳ הוא המשך דיבור הקודם, וממשיך שם, ורבינו הלוי אמר דאפי׳ יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא משום, כו׳.
ט. בד׳, דמשיך.
י. בד׳, שעסוקין. במקום ד׳ המילים.
כ. ד׳.
ל. ד׳.
מ. בד׳, הפקר.
{פרק כל כתבי הקדש}
פרק כל כתבי
מפצעין באגוזים ומפרכסין ברמונים מן המנחה ולמעלה – טעמא דמלתא לפי שהוא שעה שבני אדם מתקנין לאכלן לערב, אבל מקמי הכי נראה כמתקן לצורך היום ודילמא אתי למיכל מיניה. ועוד טעם אחר שמעתי דמן המנחה ולמעלה כיון שעבר רובו של יום אין נפשו של אדם מתאוה לו לאכול כ״כ, משום דהו״ל כמי שיש לו פת בסלו, וכך פי׳ בעל המאור, אבל קודם לכן לפי שאין לו פת בסלו גריר ליביה ואתי למיכל, ונכון הוא.
פרק ששה עשר: כל כתבי
{שמעתא דקניבת ירק ביום הכפורים}
כתוב בספר המאור, והרב אלפסי ז״ל לא כתב מכל זה כלום, כו׳.
אמר הכותב: אומר אני שבגמ׳ נמי נאסר, ממעשה דרבא1, דאמר, אתא אגרתא ממערבא משמיה דר׳ יוחנן דאסור. וכ״ש בדורות האחרונים דאיכא למיגזר משום דלמא מחרפי.
1. גרסתינו: רבה
פרק ששה עשר בעזר הצור:
גמ׳ מותר בקניבת ירק וכן מפציעין כו׳ כצ״ל והשאר נמחק:
מותר בקניבת ירק. ואמר ר׳ חייא בר אבא שכך אמר ר׳ יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בימות החולמפצעין (מפצחים) באגוזים ומפרכסין (מוציאים את הגרעינים) ברימונים מן המנחה ולמעלה לפי שאין בכך מלאכה של ממש ומפני עגמת נפש, שאם לא ידע שיש אוכל מוכן במוצאי החג יהיה לו צער יותר בשעות הצום האחרונות (רז״ה). מסופר: דבי [בני בית] רב יהודה מקנבי כרבא [היו קונבים כרוב]. דבי [בני בית] רבה גרדי קארי [היו גורדים דלעת]. כיון דחזא [שראה] רבה דהוו קא מחרפי [שהיו מקדימים לקנוב] עוד לפני המנחה אמר להו [להם]: אתא איגרתא ממערבא משמיה [באה איגרת מכתב ממערב, מארץ ישראל, משמו] של ר׳ יוחנן דאסיר [שאסור].
trimming vegetables is permitted. And Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If Yom Kippur occurs on a weekday, one may crack nuts and remove pomegranate seeds from the late afternoon and onward, because doing so involves no actual labor and due to anxiety, i.e., if a person does not know that there is food prepared for when the fast ends, he suffers more during the final hours of the day (Rabbi Zeraḥia HaLevi). The Gemara relates: The members of Rav Yehuda’s house would trim cabbage. The members of Rabba’s house would scrub gourds. Once Rabba saw that they were doing this early, before the late afternoon, he said to them: A letter came from the West, i.e., from Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Yoḥanan, saying that doing so is prohibited.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
פרק טז – כל כתבי
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: כׇּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכׇל לָשׁוֹן אטְעוּנִים גְּנִיזָה וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶם מִפְּנֵי בִּיטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.:

Chapter 16
MISHNA: With regard to all sacred writings, one may rescue them from the fire on Shabbat, whether they are read in public, e.g., Torah or Prophets scrolls, or whether they are not read in public, e.g., Writings scrolls. This ruling applies even though they were written in any foreign language. According to the Rabbis, those scrolls are not read in public, but they are still sacred and require burial. And why does one not read the Writings on Shabbat? Due to suspension of Torah study in the study hall. People came to the study hall at specific times on Shabbat to hear words of halakha, and other texts were not allowed at those times.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פצם
פצםא(שבת פב.) חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו פירוש בתשובות אלו שמנסרין הקורות לעשות דלתות ולוחות ונסרים ונותנין חרס בין הנסריס כדי שיכנס בהן הרוח וייבשו מפני שלחין הן ומנין שפצים לשון סדק וקרע דכתיב הרעשת ארץ פצמתה וקרע לו חלוני תרגומו ופצום ליה חרכין ויש לפרש עוד ששם הלחי והמזוזה פצימא לישנא דרבנן ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וד׳ תרגומו תלת פצים (שבת קטו. בבא בתרא יב.) בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ד׳ אמות קבר סתום אינו מטמא כל סביביו פירוש אלו הפצימין דהשותפין שווי צדדי הפתח לפי שכשקורעין בכותל כדי לעשות פתח משוין הבנין משני צדדין והשווי ההוא נקרא פצים באשר פירשנו בתרגום וקרע לו חלוני וכשמסלקין הפתח לגמרי ומבקשין לסתמו פורצין אותו השווי ועושין צידי הפתח אבנים מדורגות כגון לולין ומעלות כדי לחבר הבנין ולא יודע שהיה בכאן פתח לפיכך אם פרץ פצימיו סילק רשותו לגמרי (סוכה יד) סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין פירוש גאון לחיים (מנחות לג) בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין מאי טעמא דרבנן דכתיב מזוזות ורבי מאיר מאי טעמא וכו׳. נראין הדברים כי הלחיים והמזוזות והנסרים בשביל כן נקראו פצימין בשביל שהן משוין ומיושרין:
א. [שפאלטען.]
מתני׳ כל כתבי הקדש – כגון תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחוד הוא דשרי למיטרח ולאצולי ולא שאר ספרים.
מצילין אותן – כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטירחא בעלמא הוא דשרי בה וחסרון עירוב כדמפרש בגמרא.
בין שקורין בהן – כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת.
בין שאין קורין בהן – כגון כתובים ורבינו הלוי אמר דאפי׳ יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים.
ואע״פ שכתובין בכל לשון – ואיכא למאן דאמר לקמן לא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן.
טעונין גניזה – אסור להניחן במקום הפקר ובגמרא מתרץ לה ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר אכתובים קאי ולא אנביאים ומדומה אני מפני שמצינו ביונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשין כך ואני אומר אף בנביאים אם אמר יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מפרש במסכת מגילה (דף ט.) ומאן דאסר בכולהו אסר בר מס״ת יוונית משום מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים.
מפני בטול בית המדרש – שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ א. כל כתבי הקדש וכו׳. מפרש בגמ׳ המשנה.
בין שקורין בהן. דהייני נביאי.
בין שאין קורין בהן. דהייני כתיבי. ולפיכך אין קורין בכתיבי, שכן ראינו שלא תקן (משה) שידרשו אלא בנביאי ולא תקן מכתיבי כלום, ש״מ שאין קורין בהם. והיה זה בעבור שיתנו לבם כל העדה אל קול הדורש.
אע״פ שכתובין בכל לשון. שמשמע שאסור לקרות בהן, ואין מתירין לחלל עליהן את השבת, כגון למבוי שאינו משותף. אבל בחול טעונין גניזה, שיש בהן עדיין שם קדושה, אע״פ שאינם כתובין בלשון הקדש. הכי מתפרש בגמ׳.
ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. שישמעו את קול הדורש להם היתר ואיסור. ודוקא בזמן בית המדרש דהיינו עד שש שעות, אבל משביעית ואילך מותר.
מתני׳ כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה – פי׳ אבל לא דבר אחר משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כדמפ׳ בגמרא.⁠א ואמרו בתוס׳ב דוקא בשהדליקה באותה חצר אבל בחצר אחרת מציל כל דבר כי היכי דבעי, וליכא למיחש משום דלמא אתי לכבויי, הואיל ואין הדליקה באותה חצר, וזו סברא בלא ראיה. ובעל ס׳ התרומותג כתב דוקא לחצר ולמבוי דאינן מקורין וסמוכין לרה״ר ואתי לאחלופי ברה״ר, אבל היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו מציל על כל מה שירצה. ואין סברא זו נכונה בעיני כלל, שהרי היתה לו חבית בראש גגו אינו מביא כלי מביתו ולא מן הגג עצמו ויצרף,⁠ד ואע״ג דגג ברה״ר לא מיחלף. ועוד אמר הטענה המשובשת שהוא רגיל בה דהשתא לית לן רה״ר, הלכך מצילין בכל חצר המעורבת ומבוי משותף כל מה שירצה, וכבר כתבתי שאלו דברי הבאי הם.⁠ה [וכ״ש בדליקה דמשום דאתי לכבויי היא,⁠ו וקרוב הוא לכיבוי בעיירות שאין רה״ר גמורה כמו ברה״ר גמורה].
א. לקמן קיז, ב.
ב. תוס׳ ד״ה כל בשם ר״ת והובא בראשונים.
ג. ספר התרומה הל׳ שבת סי׳ רמה (צד, א), ועי׳ ר״ן ושבה״ל סי׳ קטו, ועי׳ ״שארית יעקב״ להגא״י זצ״ל שבת סי׳ טו סק״ז שא״צ תרתי לריעותא מקורין וסמוכין אלא דכוונת בה״ת שבחצר שייך גזירה טפי מבית כיון שהוא סמוך יותר לרה״ר.
ד. קיז, ב נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט וכו׳ גזירה שמא יביא כלי דרך רה״ר, והקשה רבנו שמשמע שאפילו מאותו הגג אסור לו להביא כלי אחר וע״כ דגם בזה שייך גזירה דחה״ר וכ״ש גבי דליקה דאסור, ועי׳ פרישה סי׳ שלה שכתב דאמנם לבה״ת מותר להביא מאותו הגג אפילו כמה כלים ורק מחצר אחרת אסור עיי״ש. ועי׳ שלטה״ג (מד, ב ד״ו) אות ב שכתב שגם לרבנו בביתו ממש מחדר לחדר יכול להציל כל מה דבעי עיי״ש, ואפשר שרק לענין דליקה קאמר אבל בחבית מבואר ברבנו להדיא דאפילו באותו גג מזוית לזוית אסור.
ה. כבר הזכירו רבנו לעיל בפ׳ במה אשה נז, א וריש ערובין וצווח בה.
ו. בר״ן בשם רבנו ביתר ביאור וז״ל: והרמב״ן הקשה עליו דהא מה שאמרו חכמים שאין מצילין כל דבר מפני הדליקה משום חשש כבוי נגעו בה כדאיתא בגמ׳ וכיון שכן לא שנא מציל לחצר ולמבוי ול״ש מציל לבית חברו. ועוד דהא אפילו לשמא יוציא לרה״ר איכא למיגזר נמי בבית חברו דהא נשברה לו חבית בראש גגו [קיז, ע״ב] אמרי׳ ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט ואפילו מן הבית ומן הגג עצמו אסור משום גזירה שמא יביא כלי דרך רה״ר, אלמא דגג ובית נמי מיחלפי ברה״ר ע״ש. וכן הקשה בטור סי׳ שלד. ובשו״ע סי״א הביא דעת התרומה וכ״ד רבנו, ועי׳ חי׳ אנשי שם על הרי״ף ב״ח והגר״א בשו״ע שם שתי׳ קושיה רבנו דמ״מ לא הוה גזרי׳ משום כיבוי רק היכא דאיכא חשש הוצאה ג״כ.
מתני׳: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה. פירוש: אבל לא דבר אחר, וכתבו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל דדוקא בחצר שנפלה שם הדליקה, דאיכא למיגזר דלמא אתי לכבויי, אבל בחצר אחרת מותר להציל כל דבר דליכא למיחש לכבויי.
מצילין מפני הדליקה. פירוש: אבל לא לכבות, ובירושלמי (דפרקין, ה״א) אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר״ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואע״ג דמשום שבות איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש.
כל כתבי הקדש וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני שבספר שהוא בא לבאר הדברים שאסורים לעשות בשבת מדברי סופרים הן מצד חשש שמא יבא מתוכן לעשיית מלאכה הן מצד שאותן הדברים דומין למלאכה או יש בהם נדנוד סרך מלאכה ושהחלק הרביעי שבה לבאר בה המלאכות שמותרות בו אע״פ שיש בהם נדנוד דמיון למלאכה או איזה חשש וזה הפרק אמנם ענינו בפרטים הנכללים באלו החלקים ובפרט בענין הדליקה שכל שהוא מציל מחצר שהדליקה בתוכו לחצר אחרת הותר בספרים אע״פ שיש בהם נדנוד הוצאה ובאוכלים דוקא בשאין שם נדנוד הוצאה ומה שנאסר בענינים אלו הוא מחשש שמא מתוך בהלתו יבא לכבות והכיבוי מלאכה גמורה ומתוך חששא זו נאסר מה שנאסר להציל וזהו מן החלק השני ויתבאר עוד על ידי גלגול בגוי שעשה מלאכה על איזה צד יכול ישראל ליהנות בה ועל איזה צד אסור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר בו את שמותר להציל בכתבי הקדש ואת שאסור להציל וכן את שמותר להציל על איזה צד מותר והשני לבאר בו את שמותר להציל באוכלין ומשקין ושאר דברים ועל איזה צד מותר והשלישי לבאר בו דין נכרי או קטן שבאו מאליהם לכבות ודין שאר תחבולות שמותר לעשותם שלא תתפשט הדליקה הרביעי בגוי שעשה מלאכה על איזה צד ישראל מותר ליהנות בה ועל איזה צד אסור זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים ע״י גלגול מענין החלק השלישי ר״ל הדברים שאדם חייב לעשותם מדרך חובה או מצוה כגון שלש סעודות ושאר מיני עונג שבת וכן יתגלגלו בה שאר דברים כמו שיתבאר בפרטים:
והמשנה הראשונה כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין קורין בהם ואע״פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה מפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפלין אע״פ ששם בתוכן מעות להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירה אומר אף למפולש אמר הר״ם פי׳ כתבי הקדש שקורין בהם הם הנביאי׳ ושאין קורין בהם הם הכתובים ור״ל שלא יקרא כל אחד ואחד בהם בביתו כדי שלא יבטל בית המדרש ולא אסרו הקריאה בהם אלא בשעת בית המדרש בלבד ומה שאמר טעונין גניזה ר״ל בשאר ימים כשנקרעו או בלו אבל מפני הדליקה אין מצילין אותן אלא אם כן יהיו כתובים בכתב אשורית ובלשון עברי תיק הוא כמו כסוי של עץ וזה המבוי שקראוהו מפולש אינו מפולש משתי רוחות כי הוא רשות הרבים בלי ספק אבל רוצה באמרו מפולש אחד והוא שלא יהיה בו לחי ושאינו מפולש הוא השער שיש בו לחי כאשר יתבאר בעירובין ואין הלכה כבן בתירא:
אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה ר״ל שאם נפלה דליקה בבית זה והיו שם ספרי הקדש כגון תורה נביאים וכתובים ולא נאחזה בהם האור עדיין מצילין אותם ומוציאין אותם לחצר אחרת שבאותו מבוי ויתבאר בסמוך אפי׳ לא עירבו הואיל ויש למבוי שלש מחיצות ולחי אחד שמאחר שאין כאן אלא חסרון עירוב וטירחא בעלמא הקלו בה להצלת כתבי הקדש ובירושלמי אמרו שלדעת האומר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אם אינו יכול להציל אלא בכיבוי מציל שאין לך שבות עומד בפני כתבי הקדש אלא שלא יראה מסוגיא זו כן את שקורין בהם ר״ל בצבור כגון תורה ונביאים שהתורה קורין בה את הפרשה והנביאים מפטירין בהם ואת שאין קורין בהם כגון כתובים ומאחר שאין קריאה בהם בצבור אף הם אסורים לקרות בהם בינם לבין עצמם בשעת בית הכנסת ושאלו טעם בכך מפני מה אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש ר״ל שהכתובים הם דברים שמושכים את הלב ובשבת היו דורשים לבעלי בתים שעוסקים במלאכתם כל ימות השבוע ובתוך הדרשה היו מורים להם בעניני איסור והיתר ובעניני עבירות שבידם ובעניני האמונות ויבאו להתבטל משמועת דברים אלו ולפיכך אסרום ומ״מ יחידים בבתיהם או בציבור לאחר זמן זה מותר:
ואע״פ שכתובים בכל לשון וכו׳ פי׳ בגמ׳ בד״א שכתובים בלשון הקדש אבל בשאר לשונות אין מצילים אפי׳ במקום שערבו אלא שטעונין גניזה בחול שלא להניחם במקום הפקר עד שיגרום להם שיאבדו ויתבאר בגמ׳ שכל שטעון גניזה אף מקק שלו ר״ל רקב של אכילת התולעת טעון גניזה ומ״מ גדולי המחברים פוסקים שאסור לקרות בהם אף בחול ושמניחם אם רצה במקום הפקר שיאבדו מאליהן הא לאבדם ביד מיהא אסור וכן הדין אם לא היו כתובים בכתב אשורי שאין בכלל קדושה והצלה אלא כתב אשורי ולשון הקדש ואין חלוק בדבר זה בין תורה לנביאים או כתובים הא למדת שספרים שאין של קדש אסור להצילן וכל שכן שאר דברים שאינן בכלל אלו המבוארים בפרק זה ומ״מ כתבו רבותי׳ הצרפתים שלא אסרו להציל אלא בדברים שהם באותה חצר שהדליקה לשם ומחשש שמא יבא לכבות אבל חצר אחרת הסמוכה לה שאדם מתירא שמא תתפשט הדליקה לתוכו הואיל ואין הדליקה לשם עדין מותר להציל כל מה שבתוכה למקום שעירבו שאין כאן חשש שמא יבא לכבות והדברים נראין:
מצילין תיק הספר עם הספר ר״ל הואיל ודבוק הוא עמו וכן תיק התפלין עם התפלין אפי׳ היו שם מעות שאסורי׳ בטלטול והיכן מצילין אותן ר״ל כל כתבי הקדש אלו שהזכרנו למבוי שאינו מפולש ר״ל שיש בו שלש מחיצות ולחי אחד אע״פ שלא נשתתפו הואיל ומ״מ ראוי הוא לשתוף אחר שיש שם שלש מחיצות ולחי אחד ובן בתירא אומר אף במפלש ואין הלכה כדבריו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מאחר שביארנו במשנה שכל שכתוב בשאר לשונות אין מצילין אותם מפני הדליקה אף אם כתבו תרגום הדין כן ואע״פ שהיו רגילים לפרש בו התורה והמקראות תמיד שהרי מ״מ לא נתנה לקרות בהם שהתורה שנכתבה בכל לשון נפסלה כמו שביארנו בתלמוד מגלה חוץ מלשון יוני ומעתה אם נכתבה בלשון יוני מצילין אותן ומ״מ כבר ביארנו במגלה שבזמן הזה נשתקע שם לשון יוני ואבד זכרו וכל שנכתבה באיזה לשון אין מצילין וכן חדשו גאונים בזמן הזה שכל שכתובה תרגום מצילין אותם מפני שתרגום ניתן ליכתב מטעם עת לעשות לי״י הפרו תורתך וניתן לקרות בהם ומתוך כך מצילין אותם ודבר זה אין בו חלוק בין תורה ונביאים לכתובים אלא הכל בכלל וכן כתבו הגאוני׳ שבזמן הזה מצילים ספרי הגדה וספרי תלמוד שכלם נתנו עכשיו ליכתב וכמו שאמרוה בחמשי של גיטין מטעם עת לעשות לי״י ובמסכת תמורה אמרו ר׳ יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא אמרי מוטב תעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל הא מ״מ כתבוה בלעז או בשאר לשונות אין מצילין אותם וגדולי המפרשים חוככים לומר שאם היתה כתובה גפטית לגפטיים מדית למדיים וכן כל לשון לאותם שרגילים בו מצילין אותם שהרי במגלה התירו גפטית לגפטיים אע״פ שכתוב בו ככתבם וכלשונם וכ״ש שאר ספרים והילכך נתנו לקרות בהם הוא ומצילין אותם אלא שאף הם חזרו לומר שלא התירו במגלה כן אלא בשעת הדחק לאותם שאין מכירין בלשון הקדש ואין להם מגלה כתובה בלשון הקדש ומשום פרסומי ניסא התירוה לשעה לקריאת מגלה לבד אבל לשאר דברים לא:
פירש״י בד״ה טעונין כו׳ ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר אכתובים קאי ולא אנביאים כו׳ עכ״ל. ק״ק לפי׳ זה מאי פריך לקמן מהך דהיו כתובין תרגום וכל לשון מצילין כו׳ אימא דאנביאים קאי דלכ״ע ניתן לכתוב ולקרות ודו״ק:

פרק טז

(3) א משנה כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, בין שקורין בהן, כגון ספרי התורה והנביאים הנקראים בציבור, ובין שאין קורין בהן, כספרי הכתובים. אף על פי שכתובים בכל לשון ולדעת חכמים שונים אין קוראים באלה ברבים, מכל מקום יש בהם קדושה וטעונים גניזה. ואותם כתבי הקודש מפני מה אין קורין בהםמפני ביטול בית המדרש, שהיה זמן קבוע בשבת לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ואסרו לעסוק בכל דבר אחר בשעה זו.

Chapter 16

(3) MISHNA: With regard to all sacred writings, one may rescue them from the fire on Shabbat, whether they are read in public, e.g., Torah or Prophets scrolls, or whether they are not read in public, e.g., Writings scrolls. This ruling applies even though they were written in any foreign language. According to the Rabbis, those scrolls are not read in public, but they are still sacred and require burial. And why does one not read the Writings on Shabbat? Due to suspension of Torah study in the study hall. People came to the study hall at specific times on Shabbat to hear words of halakha, and other texts were not allowed at those times.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גמ׳גְּמָרָא: אִיתְּמַר בהָיוּ כְּתוּבִים תַּרְגּוּם אוֹ בְּכׇל לָשׁוֹן רַב הוּנָא אָמַר אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה וְרַב חִסְדָּא אָמַר מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמַצִּילִין כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר לֹא נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן רַב הוּנָא אָמַר אֵין מַצִּילִין דְּהָא לֹא נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן רַב חִסְדָּא אָמַר מַצִּילִין מִשּׁוּם בִּזְיוֹן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ תְּנַן כׇּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן בֵּין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן מַאי לָאו שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן נְבִיאִים וְשֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן כְּתוּבִים אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן דְּלֹא נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן וְקָתָנֵי מַצִּילִין וּתְיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא.

GEMARA: It was stated that amora’im debated the status of sacred writings written in Aramaic translation or in any other language. Rav Huna said: One may not rescue them from the fire on Shabbat. And Rav Ḥisda said: One may rescue them from the fire on Shabbat. The Gemara adds: According to the one who said that sacred writings written in other languages may be read, everybody agrees that one may rescue them. Where they argue is according to the one who said that they may not be read. Rav Huna said: One may not rescue them, as they may not be read. Whereas Rav Ḥisda said: One may rescue them due to disgrace to sacred writings that will result. We learned in the mishna: With regard to all sacred writings, one may rescue them from the fire on Shabbat whether they are read in public or whether they are not read in public, even if they are written in any foreign language. What, is it not that the phrase: “That they are read” is referring to the books of the Prophets, and the phrase: “That they are not read” is referring to the Writings? Even though these are books written in any foreign language, which may not be read, it is taught that one may save them. This then is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ר יוסי לית כאן חל להיות בשני חל להיות בשבת דאם חל להיות י״ד בשני צומא רבא בחד בשבא. ואם חל בשבת צומא רבא בעירובתא שמעינן מינה דאף על גב דסתם משנה היא דחויה היא ומשנת יחיד היא ולאו דסמכא היא. וכן כל משנה והלכה שהיא כיוצא בה. וכולן בדן ואודן בה תלוין שהלכה למשה מסיני שלא לקבוע יו״כ סמוך לשבת בין מלפניה בין מאחריה ולענין קניבת ירק הלכתא יום הכיפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק ואפילו מן המנחה ולמעלה. ואם חל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים ומותר בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה אבל [משום] מיגדר [מילתא אסרוהו].
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ איתמר היו כתובין תרגום – אכתובים קאמר ול״נ אכל כתבי הקדש קאי.
אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן – מותר לקרות בכתבי הקדש הכתובין בכל לשון במסכת מגילה (דף ח:) ואין בין ספרי׳ ותפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון.
לא ניתנו – (רבן גמליאל) פליג עלה ואמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית.
ואע״פ שכתובין בכל לשון – ולא ניתנו לקרות דמדקאמר אף על פי מכלל דלא ניתנו לקרות בהן דאי ניתנו מאי גריעותייהו.
מתני׳ כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה כו׳ – אומר ר״ת דכולא האי פירקא איירי כשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא ואי שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמרא אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל.
אליבא דמ״ד ניתנו לקרות בהן כ״ע לא פליגי דמצילין – והשתא ספרים שלנו מצילין דנתנו לקרות בהן משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך כדאמרינן בהניזקין (גיטין ס.).
לא ניתנו לקרות בהן – פירש רש״י דהיינו רבן שמעון בן גמליאל דפליג במתניתין בפ״ק דמגילה (דף ח:) דאף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית ופירש הרב פור״ת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאומרו בעל פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובין דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף.
כל כתבי
{שמעתא דהצלת כתבי הקודש}
איתמר: היו כתובין תרגום ובכל לשון וכו׳ – כתב הרי״ף ז״ל: הלכה כרב הונא. ואנן השתא, כיון דקיי״ל כרשב״ג, דאמר, אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית (מגילה ח׳:), וכרב ושמואל, דאמרי (מגילה י״ח.), לעז יוני לכל כשר, כמו שביררנו במס׳ מגילה, אין בדבר זה ספק שאם היו כתובים בלשון יוני מצילין אותן.
ועוד נ״ל, כיון שהתירו בדורות האחרונים לכתוב תרגום והלכות, איידי דבציר ליבא ושכיח שר שכחה, וסמכו על הא דר׳ יוחנן וריש לקיש דמעייני בספרא דאגדתא בשבתא (בבלי גיטין ס׳.), משום דכתיב (תהלים קיט, קכו), עת לעשות לה׳ הפרו תורתך אמרו, מוטב תעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל, כדאי׳ במס׳ תמורה בפ׳ יש בקרבנות היחיד (בבלי תמורה י״ד:) וכן נהגו לכתוב ברכות, הרי נתנו כולם לקרות בהן ומצילין את כולן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו ליכתב – פסק רבינו הגדולא ז״ל הלכתא כר״ה. ואומר אני שהוצרך לפסק הזהב לומר שאם היו כתובין בכל לשון אין מצילין, אבל תרגום מצילין שהרי ניתנה תורה שבע״פ לכתוב בזמן הזה משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, כדאמרי׳ במס׳ סוטהג גבי ר׳ יוחנן דמעיין בספרא דאגדתא בשבתא. וכן מצאתי לרב בעל ה״גד ז״ל שאמר מצילין ספר דאפטרתא מפני הדליקה ושרי לטלטולי ולמיקרי ביה מדר׳ יוחנן. וכן במסכת סופריםה מצאתי דמצילין ספר אגדתא, ואפשר דמאי תרגום תרגום דעלמא, אבל תרגום דידן דהיינו אונקלוס ויונתן ב״ע כשאר תורה שבע״פ הוא ומצילין.
א. הרי״ף בסוגיין וכן ברמב״ם פכ״ג מהל׳ שבת הכ״ו, וברי״ד פסק כר״ח עיי״ש.
ב. כוונת רבנו שגם הרי״ף אינו חולק על סברת הראשונים עי׳ תוס׳ לפנינו בעל המאור והתרומה שם דהשתא שמשום עת לעשות כותבים הכל א״כ קורין בהם ומצילים אותם, וזה שכתב הרי״ף שאין מצילין בתרגום לא בתרגום דידן דהוא ת״א ויונתן, עי׳ מלחמות שהאריך רבנו בזה שמחלק שלא התירו בכל התרגומים וכן לא התירו בקמיעין, ובר״ן חלק על רבנו דכיון דהותר לכתוב תרגומים וקמיעין משום עת לעשות הכל מותר. וכ״מ שזו דעת הרא״ש ועוד, ועי׳ שו״ע שם סי״ב.
ג. צ״ל: גיטין ס, א.
ד. בה״ג הל׳ שבת (יט, א).
ה. פי״ז, ועי׳ מלחמות.
כל כתבי
{שמעתא דהצלת כתבי הקודש}
כתוב בספר המאור, ועוד נראה לי, שכיון שהתירו בדורות האחרונים לכתוב תרגום והלכות, כו׳.
אמר הכותב: הסכים לדעת ראשונים, שכך כתב ר״ש בעל הלכות ראשונות ז״ל.
ואם1 רבינו הגדול סובר כן. שכתב בתרגום שאין מצילין אותו, ולא בתרגום דידן, דהוא תרגום דאונקלוס ויונתן, אלא לשון תרגום דעלמא. שאע״פ שהפרו תורות ליכתב הכל, לא התירו לכתוב ספרי הקודש אלא בלשון הקודש, אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת (על פי ישעיה כ״ח:י״א), דהפרו תורתך איכא, עת לעשות ליכא.
והברייתא שהביא מכותבי ברכות, ללמד על כותבי קמיעין כתבה או על כותבי ברכות שלא לצורך, כמו שכותבין פסוקי דרחמי. ואין ספק שהוא אסור והם כשורפי תורה.
ואחרי כתבי זה מצאתי במס׳ סופרים, בפ׳ י״ז (הלכה א): דברי חכמים כדרבונות, כולן נתנו מרועה אחד ורועה אחד אמרן. וכולן מצילין אותן מפני הדליקה. וספרי אגדתא, אע״פ שלא נתנו ליכתב, מצילין אותן מפני הדליקה. מה טעם. עת לעשות לה׳ הפרו.
1. נראה דצ״ל: וגם
גמרא: מאי לאו קורין בהם נביאים ואין קורין בהם כתובים. קשיא לי למה ליה למימר הכי, והא עיקר קושיא ליתא, אלא מדקתני אף על פי שכתובין בכל לשון. ומדוחק יש לי לומר דמשום דלרב הונא איצטריך לפרושי כי היכי דלא תקשי לך דהא קתני בהדיא בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, דאלמא אף על פי שלא נתנו לקרות בהן מצילין, והכי קאמר מדקתני אין קורין בהן, לא קשיא דמאי אין קורין כתובים, אבל אף על פי שכתובין בכל לשון, קשיא.
רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות בהן. ופסק הרב אלפסי ז״ל כרב הונא דרב חסדא תלמידו הוה. והר״ז הלוי כתב דעכשיו אי אפשר לומר (ד)[ב]⁠תרגום כן, דהא ניתן ליקרות בו וכן הברכות, משום דבציר ליבא ושרי משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך, וכדאמרינן (גיטין ס, א. תמורה יד:) ר׳ יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבת, משום עת לעשות לה׳. ואף הרמב״ן ז״ל כתב כן בתרגום דילן. והרב בעל ההלכות ז״ל כתב דמצילין ספרא דאפטרתא מפני הדליקה, ושרי לטלטולי ולמקרא ביה מדר״י, ובמסכת סופרים (פרק י״ז הלכה א׳) אמר דמצילין ספרא דאגדתא. ומכל מקום כל הכתובין ביוונית מצילין, דהא לכולי עלמא לעז יווני כשר, ותנן (מגילה ח:) רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ספרים לא התירו לכתוב אלא בלעז יווני. והקשה הראב״ד ז״ל דהא תניא גפטית לגפטיים מדי למדיים, דאלמא אף כתובין בכל לשון מותרין לקרוא בהן הלועזות ולמה לא יצילו. ותירץ דבמקומן מצילין אותן.
בד״ה לא ניתנו רשב״ג פליג עלה ואמר אף כו׳ ובד״ה ר״ג אבי כו׳ ר״ג הזקן ור״ג זה שהיה בדורו של כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה לא נתנו כו׳ דהא שרי למימר בע״פ תרגום כדמתרגם רב יוסף עכ״ל ולפי מה שכתבו התוס׳ בפ׳ קמא דבבא קמא ז״ל כדמתרגם רב יוסף נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה עניני תרגום ולא כדפי׳ בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות לה׳ אמר התם דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה עכ״ל דהשתא אין להם ראייה הכא מדמתרגם רב יוסף דשרי לומר בע״פ תרגום דאימא דהוה שרי ליה נמי תרגום משום עת לעשות לה׳ אלא שהתוס׳ דהכא ודאי ס״ל כדפירשו בעלמא לפי שהיה סגי נהור והיה אסור בכתב דאי אתה רשאי לומר בע״פ ולכך היה אומר תרגום דשרי לומר בע״פ כמו שכתבו הכא ומה שהקשו התוס׳ בזה שם דהא אף בדברים שבכתב הוה שרי לומר בע״פ משום עת לעשות לאו קושיא היא דבפרק הניזקין מוכח בהדיא דרב יוסף לית ליה היתרא דעת לעשות והא דנקטו התוס׳ הכא כדמתרגם רב יוסף ולא הוכיחו כן בפשיטות מתרגום של יונתן שאמרו בע״פ כפירש״י ז״ל יש לומר כדברי התוספות דפרק קמא דבבא קמא דבכל מקום נקט התלמוד נמי רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום ועי״ל משום דלפי׳ רבותיו של רש״י תרגום של נביאים שעשה יונתן ניתן גם ליכתב הוצרכו לראייה מרב יוסף כיון שהיה סגי נהור ע״כ דלא היה יכול לומר נמי כתובים אלא בתרגום בע״פ ודו״ק:
תוס׳ ד״ה לא ניתנו. כדמתרגם ר״י. עיין בב״ק דף ג ע״ב בתוס׳ ד״ה כדמתרגם:
ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום ארמי או בכל לשון אחרת. רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה בשבת. ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה. ומוסיפים: אליבא דמאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכתבי הקודש הכתובים בשפות אחרות ניתנו לקרות בהןדכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמצילין אותם. כי פליגי אליבא דמאן דאמר [כאשר נחלקו היה זה לשיטת מי שאומר] לא ניתנו לקרות בהן. שרב הונא אמר: אין מצילין אותם, דהא [שהרי] לא ניתנו לקרות בהן. ואילו רב חסדא אמר: מצילין משום בזיון כתבי הקדש. תנן [שנינו במשנתנו]: כל כתבי הקדש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון. מאי לאו [האם לא נפרש] כי ״שקורין בהן״ משמעו — ספרי הנביאים, ו״שאין קורין בהן״ משמעו — כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון שלא ניתנו לקרות בהן, וקתני בכל זאת שנינו]: מצילין, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לרב הונא!
GEMARA: It was stated that amora’im debated the status of sacred writings written in Aramaic translation or in any other language. Rav Huna said: One may not rescue them from the fire on Shabbat. And Rav Ḥisda said: One may rescue them from the fire on Shabbat. The Gemara adds: According to the one who said that sacred writings written in other languages may be read, everybody agrees that one may rescue them. Where they argue is according to the one who said that they may not be read. Rav Huna said: One may not rescue them, as they may not be read. Whereas Rav Ḥisda said: One may rescue them due to disgrace to sacred writings that will result. We learned in the mishna: With regard to all sacred writings, one may rescue them from the fire on Shabbat whether they are read in public or whether they are not read in public, even if they are written in any foreign language. What, is it not that the phrase: “That they are read” is referring to the books of the Prophets, and the phrase: “That they are not read” is referring to the Writings? Even though these are books written in any foreign language, which may not be read, it is taught that one may save them. This then is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לְךָ רַב הוּנָא וְתִסְבְּרָא אֵימָא סֵיפָא טְעוּנִין גְּנִיזָה הַשְׁתָּא אַצּוֹלֵי מַצִּילִּינַן גְּנִיזָה מִיבְּעֵי אֶלָּא רַב הוּנָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וְרַב חִסְדָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ רַב הוּנָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם נְבִיאִים וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶם כְּתוּבִים בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכְּתוּבִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲבָל בְּכׇל לָשׁוֹן אֵין מַצִּילִין וַאֲפִילּוּ הָכִי גְּנִיזָה בָּעוּ רַב חִסְדָּא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן נְבִיאִים וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן כְּתוּבִים אע״פאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִין בְּכׇל לָשׁוֹן נָמֵי מַצִּילִין וְהָכִי קָאָמַר וּמְקָק שֶׁלָּהֶן טְעוּנִין גְּנִיזָה.

Rav Huna could have said to you: And do you understand the mishna that way? Say the latter clause of the mishna, which states: They require burial. This is unnecessary, as now, that it was mentioned that we rescue them from the fire, is it necessary to say that they require burial? Rather, the mishna must be emended. Rav Huna reconciles the mishna in accordance with his reasoning, and Rav Ḥisda reconciles the mishna in accordance with his reasoning. Rav Huna reconciles this in accordance with his reasoning: Whether they are read is referring to the Prophets, and whether they are not read is referring to the Writings. In what case is this statement said? It is in a case where they are written in the holy tongue, but if they are not written in Hebrew but in any other language, they are not rescued from the fire on Shabbat, and even so, they require burial. Rav Ḥisda reconciles the mishna in accordance with his reasoning: Whether they are read is referring to the Prophets, and whether they are not read is referring to the Writings, even if they are written in any language other than Hebrew, they are also rescued. And this is what the mishna is saying: And even the decayed sections of parchment require burial.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימא סיפא – לדידך דאמרת אע״פ שכתובין בכל לשון אמצילין קאי אימא סיפא על כרחיך מילתא באנפיה נפשיה הוא וטעונין גניזה בחול פשיטא השתא בשבת מצילינן להו גניזה בחול מיבעיא.
ואפילו הכי בעו גניזה – ודקתני ואע״פ שכתובין בכל לשון לאו אהצלה קאי אלא אטעונין גניזה והכי קאמר אף על פי שכתובים בכל לשון ובשבת אין מצילין אותן בחול מיהא טעונין גניזה.
ומקק שלהם – אם בלו ונעשו רקבון אף המקק רקבובית של אכילת התולעים טעונין גניזה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר להוכיח מכאן? אימא סיפא [אמור את סופה של משנה זו], ששנינו בה: טעונין גניזה, והדבר תמוה, שכן השתא אצולי מצילינן [להציל אותם מן הדליקה אנו מצילים], ואם כן לענין זה שטעונים גניזה מיבעי [נצרך לומר]?! אלא ודאי אין משנה זו נהירה כמות שהיא, ובהכרח עלינו להוסיף בה דברים כדי לבארה, ורב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו] ורב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב הונא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]: ״בין שקורין בהן״ — אלו הנביאים, ״ובין שאין קורין בהן״כתובים. במה דברים אמוריםשכתובין בלשון הקדש, אבל אינם כתובים בלשון הקודש אלא בכל לשון אחרת — אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה, ואפילו הכי [כך], אף על פי כן — גניזה בעו [צריכים]. רב חסדא מתרץ לטעמיה [מיישב אותה לטעמו, לשיטתו]: ״בין שקורין בהן״ משמעו — נביאים, ״ובין שאין קורין בהן״כתובים, אף על פי שכתובין בכל לשון חוץ מלשון הקודש — נמי [גם כן] מצילין אותם. והכי קאמר [וכך אמר]: ואף מקק (רקבובית) שלהן טעונין גניזה.
Rav Huna could have said to you: And do you understand the mishna that way? Say the latter clause of the mishna, which states: They require burial. This is unnecessary, as now, that it was mentioned that we rescue them from the fire, is it necessary to say that they require burial? Rather, the mishna must be emended. Rav Huna reconciles the mishna in accordance with his reasoning, and Rav Ḥisda reconciles the mishna in accordance with his reasoning. Rav Huna reconciles this in accordance with his reasoning: Whether they are read is referring to the Prophets, and whether they are not read is referring to the Writings. In what case is this statement said? It is in a case where they are written in the holy tongue, but if they are not written in Hebrew but in any other language, they are not rescued from the fire on Shabbat, and even so, they require burial. Rav Ḥisda reconciles the mishna in accordance with his reasoning: Whether they are read is referring to the Prophets, and whether they are not read is referring to the Writings, even if they are written in any language other than Hebrew, they are also rescued. And this is what the mishna is saying: And even the decayed sections of parchment require burial.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מֵיתִיבִי הָיוּ כְּתוּבִים תַּרְגּוּם וְכׇל לָשׁוֹן מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא אָמַר לְךָ רַב הוּנָא הַאי תַּנָּא סָבַר נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן ת״שתָּא שְׁמַע הָיוּ כְּתוּבִין גִּיפְטִית מָדִית עִיבְרִית עֵילָמִית יְוָונִית אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ לִקְרוֹת בָּהֶן מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא אָמַר לְךָ רַב הוּנָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא הָיוּ כְּתוּבִין תַּרְגּוּם וּבְכָל לָשׁוֹן מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה.

The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: If they were written in Aramaic translation or in any language other than Hebrew, they are rescued from the fire on Shabbat. And this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who states that these are not rescued. Rav Huna could have said to you: This tanna holds that sacred writings not written in Hebrew may not be read, whereas Rav Huna holds in accordance with the opinion of the tanna who holds that they may be read and therefore may be rescued. Come and hear another proof from that which was taught in a different baraita: Sacred writings that were written in Coptic, Egyptian; Median; Ivrit, i.e., ancient Hebrew script; Eilamitic; or Greek are rescued from the fire on Shabbat, even though they may not be read. This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who holds that they are not rescued. Rav Huna could have said to you: This is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: If they were written in Aramaic translation or in any language other than Hebrew, one may rescue them from the fire on Shabbat. Rabbi Yosei says: One may not rescue them from the fire.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הדרן עלך ואלו קשרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עברית – כתב של עבר הנהר.
עילמית יוונית – אומר ר״י דאתיא כרבי יהודה דאסר שאר ספרים לכתוב יוונית ולא התיר אלא בס״ת בלבד אבל רבנן שרו אף בשאר ספרים כדאמר בפ״ק דמגילה (דף מ.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרב אלפסי פסק כרב הונא דאמר היו כתובים תרגום ובכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן. היה לו לכתוב דוקא בדורות הראשונים, אבל השתא שניתן התרגום ליכתב משום דבציר ליבא ועת לעשות [לה׳] הפרו תורתך, והברכות וההגדות [ש]⁠ניתנו ליכתב מצילין. ולשון יוני נמי קיימא לן כרשב״ג דאמר בפרק קמא דמגילה אף הספרים לא ניתנו ליכתב ולא הותרו בלשון אחר חוץ מלשון הקודש אלא יוני, והילכך מצילין אותו מפני הדליקה, מיהו השתא ליכא לשון יוני. והא דקתני במתניתין מפני מה אין קורין [בהם] מפני ביטול בית המדרש, האידנא שאין קורין בכתובים ........
בד״ה עילמית יוונית כו׳ אבל רבנן שרו אף בשאר ספרים כו׳ עכ״ל לאו היינו רבנן דפליגי התם אדרשב״ג דהנהו שרו אף בשאר ספרים אף בכל לשון אלא דהיינו רבנן דפליגי אדרבי יהודה אליביה דרשב״ג וס״ל דרשב״ג מתיר אף בשאר ספרים בלשון יוונית ע״ש וק״ל:
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: היו כתובים תרגום וכן כל לשון אחרת — שאינה לשון הקודש מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא האומר כי אין מצילים אותם! אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: האי תנא סבר [תנא זה סבור] כי אף ספרים שאינם כתובים בלשון הקודש ניתנו לקרות בהן, ואולם דעת רב הונא עצמו אינה כן, ולכן הוא סבור כי אף אין מצילים אותם. תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: כתבי הקודש שהיו כתובין גיפטית (מצרית) או מדית, או עיברית (בכתב העברי הקדום), או עילמית, או יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהןמצילין אותן בשבת מפני הדליקה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא הסובר שאין מצילים! אמר [יכול היה לומר] לך רב הונא: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר זה, דתניא [ששנינו בברייתא]: היו כתובין תרגום וכן בכל לשון אחר שאינו לשון הקודש — מצילין אותן בשבת מפני הדליקה. ר׳ יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.
The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: If they were written in Aramaic translation or in any language other than Hebrew, they are rescued from the fire on Shabbat. And this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who states that these are not rescued. Rav Huna could have said to you: This tanna holds that sacred writings not written in Hebrew may not be read, whereas Rav Huna holds in accordance with the opinion of the tanna who holds that they may be read and therefore may be rescued. Come and hear another proof from that which was taught in a different baraita: Sacred writings that were written in Coptic, Egyptian; Median; Ivrit, i.e., ancient Hebrew script; Eilamitic; or Greek are rescued from the fire on Shabbat, even though they may not be read. This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna, who holds that they are not rescued. Rav Huna could have said to you: This is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: If they were written in Aramaic translation or in any language other than Hebrew, one may rescue them from the fire on Shabbat. Rabbi Yosei says: One may not rescue them from the fire.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי מַעֲשֶׂה בְּאַבָּא חֲלַפְתָּא שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרִיבִּי לִטְבֶרְיָא וּמְצָאוֹ שהי׳שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל (יוֹחָנָן הַנָּזוּף) וּבְיָדוֹ סֵפֶר אִיּוֹב תַּרְגּוּם וְהוּא קוֹרֵא בּוֹ אָמַר לוֹ זָכוּר אֲנִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲבִי אָבִיךָ שֶׁהָיָה עוֹמֵד ע״געַל גַּבֵּי מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו סֵפֶר אִיּוֹב תַּרְגּוּם וְאָמַר לַבַּנַּאי שַׁקְּעֵהוּ תַּחַת הַנִּדְבָּךְ אַף הוּא צִוָּה עָלָיו וּגְנָזוֹ ר׳רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עֲרֵיבָה שֶׁל טִיט כָּפוּ עָלָיו אָמַר רַבִּי שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר חֲדָא וְכִי טִיט בְּהַר הַבַּיִת מִנַּיִן וְעוֹד וְכִי מוּתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד אֶלָּא מַנִּיחָן בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה וְהֵן מַרְקִיבִין מֵאֲלֵיהֶן מַאן תַּנָּאֵי

Rabbi Yosei said: There was an incident involving my father, Ḥalafta, who went to the esteemed Rabban Gamliel of Yavne in Tiberias, where he found him sitting at the table of Yoḥanan HaNazuf and in his hand there was a translation of the book of Job, and he was reading from it. Yoḥanan said to Rabban Gamliel of Yavne: I remember Rabban Gamliel, your father’s father, who was standing on top of a step on the Temple Mount. And they brought before him a translation of the book of Job, and he said to the builder: Bury this book under the course of bricks. When he heard of that incident, Rabban Gamliel of Yavne ordered that it be buried and he buried it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that on the Temple Mount they overturned a large bowl of mortar on it. Rabbi Yehuda HaNasi said: There are two responses to this that prove that it did not happen: One, from where would they get mortar on the Temple Mount? Construction on the Temple Mount was performed with other materials, not with mortar. And furthermore, is it permitted to actively destroy even sacred writings that are not read, with one’s hands? Rather, at the very least they leave them in a neglected place, where they are likely to decompose quickly, and they decay on their own. The Gemara seeks to clarify: Who are the tanna’im who dispute this halakha according to Rav Huna?
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פרק טז כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. פירוש קורין בהן בצבור. תורה הפרשה בתורה ואפטרתא בנביאים ושאין קורין בהן בצבור כתובים.
איתמר היו כתובין תרגום ובכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה. רב חסדא אמר מצילין ובכתבי הקדש שמתורגמין בלשון אחר בין בכתב עברי בין בכתב אחר.
ר׳ יוסי אמר לא ניתנו לקרות בהן דא״ר יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל לטבריא ומצאו יושב על שולחנו של יוחנן בן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום א״ל רבי זכור אני את רבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע״ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך.
אף הוא צוה עליו וגנזו ור׳ נמי הכי קאמר מניחו במקום התורפה והן כלין מאליהן. ולפום הכי תנא ר׳ יוסי אין מצילין אותן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נדבך
נדבךא(ברכות טז.) בראש האילן או בראש הנדבך (שבת קטו.) שקעוהו תחת הנדבך פי׳ נדבכין די אבן גלל וטור סביב בהן תרגום ונדבכין עבידין להון ובתלמוד שמו דומוס והוא שורת בניין החומה:
א. [שיכטע וואנד.]
אבא חלפתא – אבא של רבי יוסי חלפתא שמו.
רבן גמליאל בריבי – לא שהיה בנו של רבי אלא אדם גדול קרי בריבי.
רבן גמליאל אבי אביך – הוא רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל שהיה בדורו של חלפתא הוא אבי אביו של רבינו הקדוש.
גב מעלה בהר הבית – שבהר הבית היו מעלות כשהוא הולך וגבוה כדתנן במסכת מדות (פ״ב מ״ג).
נדבך – שורת אבני הבנין.
טיט בהר הבית מנין – וכי בטיט היו בונין והלא בטרכסיד היו בונים חול וסיד מעורבין וטיט לא הוי אלא עפר ומים.
התורפה – גלוי והפקר.
מאן תנאי – דקאמר רב הונא לעיל תנאי היא מאן מהני תנאי קאי כרב חסדא ומאן כרב הונא.
ובידו ספר איוב תרגום – משמע שבימי התנאים כבר נעשה תרגום כתובים וכן תניא במגילה (דף כא:) במגילה ובהלל אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין מה שאין כן בתורה אע״פ שיונתן לא עשאו מ״מ שוב נעשה בימי התנאים ודלא כאומרים דתרגום של כתובים רב יוסף עשאו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ובידו ספר כו׳ וכן תניא בפרק שלישי דמגילה בהלל ומגילה אפילו י׳ קורין וי׳ מתרגמין אע״פ שיונתן לא כו׳ כצ״ל:
אמר ר׳ יוסי: מעשה באבא (אבי), חלפתא, שהלך אצל רבן גמליאל בריבי (הנכבד), הוא רבן גמליאל מיבנה, לטבריא (טבריה), ומצאו שהיה יושב על שלחנו של יוחנן הנזוף, ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו. אמר לו יוחנן: זכור אני ברבן גמליאל אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי: שקעהו את הספר הזה תחת הנדבך. אף הוא רבן גמליאל מיבנה כששמע סיפור זה צוה עליו וגנזו. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: שבהר הבית עריבה (קערה גדולה) של טיט כפו (הפכו) עליו. אמר רבי: שתי תשובות בדבר להוכיח שלא כך היה: חדא [אחת] וכי טיט בהר הבית מנין? שבהר הבית היו בונים בחומרים אחרים, ולא בטיט. ועוד, אפילו כתבי הקודש שאין קוראין בהם, וכי מותר לאבדן ביד? אלא לכל היותר מניחן במקום התורפה (מקום שבו הם עלולים להתבלות מהר) והן מרקיבין מאליהן. ובאים לברר: מאן תנאי [מי הם התנאים] שאמר רב הונא שנחלקו בהלכה זו
Rabbi Yosei said: There was an incident involving my father, Ḥalafta, who went to the esteemed Rabban Gamliel of Yavne in Tiberias, where he found him sitting at the table of Yoḥanan HaNazuf and in his hand there was a translation of the book of Job, and he was reading from it. Yoḥanan said to Rabban Gamliel of Yavne: I remember Rabban Gamliel, your father’s father, who was standing on top of a step on the Temple Mount. And they brought before him a translation of the book of Job, and he said to the builder: Bury this book under the course of bricks. When he heard of that incident, Rabban Gamliel of Yavne ordered that it be buried and he buried it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that on the Temple Mount they overturned a large bowl of mortar on it. Rabbi Yehuda HaNasi said: There are two responses to this that prove that it did not happen: One, from where would they get mortar on the Temple Mount? Construction on the Temple Mount was performed with other materials, not with mortar. And furthermore, is it permitted to actively destroy even sacred writings that are not read, with one’s hands? Rather, at the very least they leave them in a neglected place, where they are likely to decompose quickly, and they decay on their own. The Gemara seeks to clarify: Who are the tanna’im who dispute this halakha according to Rav Huna?
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת קטו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת קטו., עין משפט נר מצוה שבת קטו., ר׳ חננאל שבת קטו., רי"ף שבת קטו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת קטו., רש"י שבת קטו., תוספות שבת קטו., בעל המאור שבת קטו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת קטו. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת קטו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת קטו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת קטו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת קטו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קטו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קטו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קטו., מהרש"א חידושי הלכות שבת קטו., גליון הש"ס לרע"א שבת קטו., פירוש הרב שטיינזלץ שבת קטו., אסופת מאמרים שבת קטו.

Shabbat 115a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 115a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 115a, R. Chananel Shabbat 115a, Rif by Bavli Shabbat 115a, Collected from HeArukh Shabbat 115a, Rashi Shabbat 115a, Tosafot Shabbat 115a, Baal HaMaor Shabbat 115a, Sefer HaNer Shabbat 115a, Ri MiLunel Shabbat 115a, HaHashlamah Shabbat 115a, Ramban Shabbat 115a, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 115a, Rashba Shabbat 115a, Meiri Shabbat 115a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 115a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 115a, Gilyon HaShas Shabbat 115a, Steinsaltz Commentary Shabbat 115a, Collected Articles Shabbat 115a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144