×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) זָקֵן שָׁאנֵי דְּיָדַע לְאַקְנוֹיֵי.
a knowledgeable old man is different, as he understands the need to transfer the documents, and this may not be true in the case of a woman and the bill of divorce.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין כא ע״א-ע״ב} על קרן של פרה ונותן לה את הפרה וכו׳: בשלמא יד עבד לא אפשר למיקץ ידיה1 הולכך יהיב ליה2 כוליה אלא קרן של פרה נקצייה וניתביה ניהלה אמר קרא {דברים כד:א} וכתב ונתן3 מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה.⁠4
1. למיקץ ידיה: כ״י נ: ״למקצייה״.
2. ליה: דפוסים: לה.
3. וכתב ונתן: כ״י נ משלים: ״וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה״.
4. בדפוסים נוסף כאן (ע״פ גמ׳ כא ע״א): אמר רבא כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו והני מילי בכפות וכן הדין אם נתן הגט בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו אמר ליה אביי מכדי חצרו משום ידה אתרבאי מה ידה דאיתא בגירושין בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצירה נמי בעינן דאיתא בין מדעתה בין בעל כרחה והא מתנה בעל כרחה ליתא אמר ליה רב שימי והא שליח לקבלה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא ומשוי שליח לקבלה ואביי אטו שליחות משום ידה איתרבאי מושלחה איתרבאי ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחנא בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה: בכתב יד פריס שיא (אשכנז) נוסף בגליון בשם ״הגהה״.
זקן שאני דידע לאקנויי – שהוא חכם וידע שאינו שטר אלא אם כן מקנהו לו לגמרי וגמר דעתיה ומקני אבל אשה לא ידעה כולי האי ולא גמרה לאקנויי בדעתה אלא בשאלה בעלמא.

נתינת גט בחצר וביד עבד

מקורות:
(א) גיטין כא. ״אמר רבא כתב לה גט...״, רש״י ומאירי על אתר; תוספות ומיוחס לריטב״א ד״ה ואיבעית אימא; גיטין עז:, תוספות שם ד״ה ותיזיל, ׳קצות׳ ר׳ ס״ק ה.
(ב) עבד כפות וישן – גיטין עח., תוספות ד״ה והילכתא, רשב״א ד״ה והא דאמרינן, נתן גט, אמר רבא; רמב״ם הל׳ גירושין פ״ה הל׳ י״ז-י״ח; רא״ש פ״ח סי׳ ה; רש״י בבא מציעא ט: ד״ה מי קני כלים; בבא מציעא ט:, רמב״ם הל׳ גזילה ואבידה פ״ז הי״א.
״אמר רבא: כתב לה גט ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו – קנאתהו, ומתגרשת בו...
ואמר רבא: כתב לה גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו – קנאתהו, ומתגרשת בו״

(גיטין כא.).

לפי ההבנה הפשוטה בגמרא, הבעל הניח את הגט ביד העבד או בחצר עוד כשהם היו שייכים לו, ורק אחר כך הוא הקנה את העבד והחצר לאישה. רבא טוען שדי בכך כדי לגרש את האישה, כיוון שברגע הקנאת החצר או העבד – האישה קונה ממילא גם את הגט בקניין חצר. כך מפרשים רש״י (ד״ה קנאתהו) ורוב הראשונים על אתר. לעומת זאת, המאירי (בפסקה המתחלת ״כתב לה גט על ידה״) מביא דעה שלפיה הבעל הקנה קודם את העבד והחצר, ואילו נתינת הגט שם התבצעה במועד מאוחר יותר.

באין כאחד

רש״י על אתר (ד״ה קנאתהו) משתמש במושג ״גיטה וחצרה באין כאחד״, כדי להסביר כיצד חלים הגירושין. מושג זה לקוח מהגמרא להלן בתחילת הפרק השמיני, בעניין נתינת גט בתוך נכסי מלוג של האישה. המשנה שם (עז.) קובעת, שהבעל יכול לגרש את אשתו על ידי נתינת גט בחצר של נכסי מלוג. כידוע, נכסי מלוג הם נכסים שבאופן בסיסי שייכים לאישה, אך הבעל זכאי לאכול את פירותיהם כל עוד הוא נשוי לה. מכאן מתעוררת השאלה – כיצד יכולה האישה לקנות את הגט בקניין חצר? והרי הבעל קונה את כל פירות החצר, ובכלל זה גם את הגט המונח בחצר, ואם כן הגט מעולם לא יצא מרשות הבעל!
הגמרא שם מציעה תירוצים שונים לקושיה זו. בסופו של דבר מתרץ רבא, שהאישה מגורשת כיוון ש״גיטה וחצרה באין כאחד״ (שם עז:). בשעה שהבעל מניח את הגט בחצרה, מתרחשים בו-זמנית שני דברים: האישה מתגרשת, והבעל מאבד את קניין הפירות שיש לו בחצרה של האישה – שהרי מכאן ואילך היא כבר לא אשתו.
הסברו של רבא מחודש ביותר. קשה להבין כיצד חלים שני הדברים כאחד – שהרי כל אחד זקוק לשני כדי לחול! חזרתם של הנכסים לרשות האישה תלויה בחלות הגירושין, ואילו הגירושין תלויים בחזרת הנכסים לרשותה, המאפשרת לה לקנות את הגט בקניין חצר. כיצד אם כן יכולה אחת מהחלויות האלה להתקיים מבלי שתקדם לה השנייה?
ה׳קצות׳ התקשה לקבל את העיקרון של ״באין כאחד״ כעיקרון גורף, וטען שהוא מצומצם למקרה המיוחד של גירושין. ה׳קצות׳ דן במקרה מקביל בדיני ממונות, שבו אדם ניסה להקנות בית לחברו על ידי הנחת שטר המכירה בתוך אותו הבית. לדעת ה׳קצות׳, במקרה כזה בוודאי אין אומרים ״שטרו וביתו באין כאחד״, והקניין אינו חל. בגירושין קיים נימוק מיוחד לכך שאפשר לומר ״גיטה וחצרה באין כאחד״:
״והא דאמרינן גבי גט ׳חצירה וגיטה באין כאחד׳, נראה דגט שאני, דגט דאשה ודעבד לא בעי זכיה שיזכה דרך זכיה, כיון דאשה ועבד בעל כרחן ואין זכיה בעל כרחן, אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק ׳ונתן בידה׳ וכן בעבד, וליכא תורת זכיה והקנאה בעל כרחן״

(קצות החושן ר׳ ס״ק ה).

כאן מחדש ה׳קצות׳ את שיטתו המפורסמת, שנתינת הגט הנדרשת היא מעשה פיזי של נתינת הגט בידה של האישה, ואין צורך להקנות את הגטא. ה׳קצות׳ מיישם את שיטתו במקרה של גט המונח בחצר של נכסי מלוג. אמנם מבחינה קניינית האישה עדיין אינה יכולה לקנות את הגט בקניין חצר, כיוון שיש לבעל קניין פירות. אך מעשה נתינה כבר היה כאן, והגירושין חלים על ידו, וממילא גם החצר חוזרת בעקבות זאת לרשות האישה.
הגר״חב, החולק עקרונית על ה׳קצות׳ וסובר שיש צורך להקנות את הגט לאישה, יתקשה להסביר את הדין כאן. גם לשיטת ה׳קצות׳ עצמו, היישום במקרה של ״גיטה וחצרה באין כאחד״ טעון בירור. אם אכן בשעת נתינת הגט החצר עדיין לא שייכת לאישה – לא רק שאין כאן הקנאה של הגט, אלא אפילו מעשה נתינה אין כאן. הנתינה הייתה בתוך חצר הקנויה לבעל לפירותיה. כיון שכך, לכאורה גם מעשה הנתינה איננו נחשב כנתינה בידה של האישה אלא כנתינה ברשותו של הבעל, ומעולם לא הייתה כאן נתינת גט המועילה לעניין הגירושין!
נראה שיש להציע הסבר שונה במקצת לדין הגמרא שם. ה׳קצות׳ צדק בטענתו ש״באין כאחד״ הוא דין מצומצם, ואי אפשר ליישם אותו במקרה של מכירת בית על ידי שטר קניין. אך החילוק בין המקרים איננו נובע בהכרח מהאופי השונה של מעשה הנתינה הדרוש, אלא מהמעמד השונה של הנכס שבו הונח השטר או הגט. כאשר אדם מוכר לחברו בית – עד שהמכירה לא תחול, אין לקונה כל שייכות בבית זה. בנכסי מלוג, לעומת זאת, יש לאישה בעלות בסיסית על הנכס עוד לפני הגירושין. כיוון שכך, מבחינה עקרונית האישה יכולה הייתה לקנות בקניין חצר עוד לפני הגירושין. הבעיה היחידה המעכבת את הקניין היא הזכות של הבעל לקבל את פירות החצרג. כנגד זה מחדש רבא, שהזכות הזו אינה מפריעה במקרה של גירושין, כיוון שברגע הגירושין זכות זו נעלמת. ממילא אפשר לחזור למצב הבסיסי שהיה קיים לפני הנישואין, ולאפשר לאישה לקנות את הגט על ידי חצרה.
עד כה סקרנו בקצרה את הסוגיה בפרק השמיני, שהיא המקור לדין ״באין כאחד״. כאמור, רש״י משתמש בביטוי זה בסוגייתנו, כדי להסביר כיצד הקנאת החצר או העבד מובילים לגירושי האישה. חשוב לשים לב, שהמקרה של הגמרא להלן בפרק השמיני שונה מאד מהמקרה של סוגייתנו. כפי שביארנו, הבעייתיות בסוגיה להלן נובעת מהעובדה שכל אחת מהחלויות תלויה בקיומה של השנייה. אצלנו בעיה זו אינה קיימת, וברור שקניין החצר או העבד אמור לחול ראשון, ואחריו חל ממילא קניין הגט בקניין חצר. השאלה העומדת לדיון היא האם שתי החלויות האלה יכולות לחול באותו הרגע, או שיש צורך במרווח זמן מסוים ביניהםד.
כפי שראינו, הראשונים נחלקו בשאלה האם הגירושין יכולים לחול בו-זמנית עם הקנאת החצר, או שנתינת הגט צריכה לבוא מאוחר יותר. ניתן לתלות את המחלוקת הזו בהבנות שונות ביחס לקניין חצר. באופן כללי, קיימות שתי דרכים להבין את אופן פעולת קניין חצר:
א. החפץ נקנה לבעל החצר מעצם מציאותו בתוך החצר, ללא כל מעשה קניין אקטיבי.
ב. החצר מבצעת, כביכול, פעולה אקטיבית של תפיסת החפץ וזכייה בו עבור הבעלים.
לפי ההבנה הראשונה, אין שום מניעה שהגירושין יחולו כבר ברגע הקנאת החצר. מייד כאשר החצר עוברת לרשות האישה – היא קונה עבורה את הגט מעצם מציאותו שם, והאישה מתגרשת מייד מכוחו. לפי ההבנה השנייה, לעומת זאת, יש מקום לקבל את שיטת המאירי שנתינת הגט צריכה לבוא מאוחר יותר. ייתכן שהחצר איננה מסוגלת לבצע פעולת קניין עבור הבעלים מייד ברגע שהיא עצמה עוברת מרשות לרשות. רק לאחר שהחצר כבר שייכת לאישה היא יכולה לתפוס עבורה בגט, ורק בדרך זו הגירושין יכולים לחול.
בהקשר זה ניתן להציע חילוק בין קניין חצר בדיני ממונות לבין קניין חצר בגט. ייתכן שבדיני ממונות, עצם המציאות של החפץ בחצר מספיקה כדי לקנות אותו. כיוון שכך, הקניין על החפץ יכול לחול כבר ברגע הקנאת החצר. בגט, לעומת זאת, ייתכן שלא די במציאות הפסיבית של הגט בחצר, אלא החצר צריכה לבצע פעולה של תפיסת הגט שבתוכה. משום כך, הקניין לא יוכל לחול בגט שהיה מונח בחצר עוד לפני הקנאתה, אלא יהיה צורך להניח אותו בחצר אחרי ההקנאה, כדעת המאירי.
לפי שיטת רש״י, שהקנאת החצר והגירושין חלים בו-זמנית, יש להתמודד עם בעיה נוספת. הגמרא בסוף הפרק (כד.) קובעת, שהאומר לאשתו ״טלי גיטך מעל גבי קרקע״ – אינה מגורשת. הגט צריך להגיע לידי האישה מכוח פעולה אקטיבית של הבעל, ולא מכוח מעשה של האישה עצמה. לכאורה גם בסוגייתנו האיש אינו עושה דבר כדי לתת לאישה את הגט. הגט מונח במקומו כל העת, והוא נקנה לאישה ממילא מכוח הקנאת החצר. מדוע כאן אין אנו נתקלים בבעיית ״טלי גיטך״?
שאלה זו נשאלה כבר על ידי התוספות להלן בדף עז:, ביחס למקרה דומה המופיע בגמרא שם. התוספות מסבירים מהו ההבדל בין המקרים:
״ולא הוי כמו טלי גיטיך מעל גבי קרקע, דכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה – הוי כאילו נתנו לה״

(תוספות גיטין עז: ד״ה ותיזיל).

הגר״ח הסביר, שאמנם הבעל לא מסר לאישה את הגט באופן ישיר, אך על כל פנים מעשיו של הבעל הם אלו שהובילו להעברת הגט לרשות האישה. המעורבות של הבעל בנתינת הגט לא הייתה במעשה פיזי ישיר, אך הוא היה שותף פעיל בהקנאת החצר לאישה, שבאמצעותה ניתן לה גם הגטה.

עבד כפות

הגמרא טוענת, שקיימת בעיה טכנית ביחס לקניין חצר בגט המונח על גבי עבד:
״ואמאי? חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה!... והלכתא בכפות״

(גיטין כא.).

כאשר העבד איננו כפות, אי אפשר לקנות באמצעותו את הגט, כיוון שהוא מוגדר כחצר המהלכת. כדי להתגבר על בעיה זו מגיעה הגמרא למסקנה שמדובר בעבד כפות שאינו יכול ללכת, ומשום כך הוא יכול לשמש לקניין חצר.
מסקנה זו של הגמרא מופיעה בסוגיה נוספת, העוסקת גם היא בקניין גט על גבי עבד. בגמרא להלן בדף עח. מחדש רבא, שאפשר לגרש אישה על ידי הנחת הגט על גבי עבד השייך לה. אולם, הגירושין חלים רק אם העבד ישן באותה שעה, והאישה משמרתו. אם העבד ער – היא אינה מגורשת. גם שם מקשה הגמרא מהדין של חצר המהלכת, ומתרצת שמדובר בעבד כפות.
הראשונים נחלקו בביאור מסקנת הגמרא, וביחס שבין שתי הדרישות המופיעות בגמרא – ישן וכפות. רוב הראשונים סברו שלהלכה יש צורך בשני הגורמים גם יחד – ישן וכפות. כך למשל סוברים התוספות (ד״ה והילכתא) והרשב״א (ד״ה והא דאמרינן). ההסבר המקובל הוא שכל אחד מהגורמים האלה בא להתמודד עם בעיה אחרת: העבד צריך להיות ישן כדי שהחצר תהיה משתמרת לדעתה של האישה, והוא צריך להיות כפות כדי שהחצר לא תהיה מהלכת. ראשונים אחרים חלקו על דעה זו, וסברו שלפי המסקנה די באחת מהדרישות – ישן או כפות, ואין צורך לקיים את שתיהן.
כמובן, מסברה אין הכרח לקשר בין שני הגורמים, וניתן לדון בכל אחד מהם בנפרד. ראשית יש לדון בדרישה שהעבד יהיה ישן. מהו הדין במקרה שהעבד כפות אבל ער? כפי שראינו, התוספות סוברים שבמקרה כזה אין קניין חצר, כיוון שזוהי חצר שאינה משתמרת לדעתה. הרמב״ם (הל׳ גירושין פ״ה הי״ז) חולק, וסובר שהעבד הכפות נחשב לחצר המשתמרת, גם אם אינו ישן.
קיימת הבנה שלישית ביחס לעבד כפות וער. ייתכן שהמצב כאן הוא גרוע אף יותר מסתם חצר שאינה משתמרת. חצר שאינה משתמרת אמנם אינה קונה, אך עדיין יש לה יתרונות מסוימים. הגמרא במסכת בבא מציעא (יא:) מביאה את דעתו של רב פפא, הסובר שגם חצר שאינה משתמרת יכולה לקנות, אם יש דעת אחרת מקנה. ניתן להבין את דעתו של רב פפא בדרכים שונות. אפשרות אחת היא, שהדעת האחרת הופכת למעשה את החצר למשתמרת: המקנה המניח את החפץ בחצר שומר עליו שם (ייתכן שהמקנה שומר ממש על החפץ, או שעצם העובדה שמבחינה הלכתית אף אחד אחר לא יכול לקנותו נחשבת כשמירה). לחלופין אפשר להסביר שאמנם החצר איננה משתמרת, אך על כל פנים גם בחצר שאינה משתמרת יש תפיסה ברמה מסוימת. בדרך כלל תפיסה זו אינה מספיקה כדי לקנות, אך כאשר יש דעת אחרת מקנה היא מעניקה משמעות לתפיסה זו, ומאפשרת לבעל החצר לזכות בחפץו.
לענייננו, ייתכן שכאשר העבד ער אי אפשר לקנות את הגט שעליו אפילו כאשר יש דעת אחרת מקנה. דעתו של העבד מתנגשת עם הדעת האחרת, ומונעת ממנה לאפשר את הקניין בחצר שאינה משתמרת.
הצעה זו עשויה להיות תלויה באופן שבו נתייחס למעמדו של העבד בתהליך הקניין. ניתן להבין שכיוון שהעבד כפות – הוא נחשב ככלי דומם שבתוכו מונח החפץ. לפי הבנה זו אין משמעות לכך שהעבד הוא בר-דעת לעצמו, כל עוד הוא כפות היטב והגט איננו בהישג ידו. אפשרות אחרת היא שגם כאשר העבד כפות אנו עדיין מתייחסים אליו כאל אדם בר-דעת. אפשרות זו עולה מדברי הרא״ש, הטוען שדעתו של העבד פוגעת בקניין החצר אפילו כאשר העבד כפות לגמרי, ומוגבל לחלוטין בתנועותיו:
״ולי נראה, דאף על גב דידיו ורגליו כפותות וקשור בחבל והיא אוחזתו בידה, כיון דניעור ויש לו דעת לעצמו – חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתה״

(רא״ש גיטין פ״ח סי׳ ה).

שיטה זו של הרא״ש היא הבסיס להצעה שהעלינו, שעבד כפות וער לא יועיל לקניין חצר אפילו כאשר יש דעת אחרת מקנה.

עבד ישן

עד כה עסקנו בעבד כפות שאינו ישן. במקביל לכך יש לדון במקרה ההפוך – עבד ישן שאינו כפות. כפי שראינו, ראשונים רבים סברו שאי אפשר לקנות על גבי עבד זה, כיוון שהוא נחשב לחצר המהלכת. אמנם כרגע העבד איננו נייד, אך רבא בסוגייתנו קובע שאין צורך בניידות בפועל כדי להיחשב לחצר המהלכת, אלא די בפוטנציאל לניידות:
״וכי תימא: בעומד, והאמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה – עומד ויושב לא קנה״

(גיטין כא.).

לדעת רוב הראשונים, כשם שעבד עומד ויושב נחשב לחצר המהלכת, כך גם עבד ישן נחשב לחצר המהלכת. משום כך חייבת הגמרא לתרץ שמדובר בעבד כפות, שיכולת ההליכה נשללה ממנו לחלוטין. הרמב״ם חלק על כך, וסבר שמדאורייתא יש קניין חצר גם בעבד ישן שאינו כפות:
״נתן הגט ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו, אם היה כפות – הרי זה גט, וכאילו הגיע לחצירה שהיא עומדת בצדה. ואם אינו כפות – אינו גט.
נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו – הרי זה פסול. ואם היה כפות – הרי זו מגורשת״

(רמב״ם הל׳ גירושין פ״ה הי״ז).

בשונה מגט שניתן על גבי עבד ער ולא כפות, שהוא אינו גט מדאורייתא, גט שניתן על גבי עבד ישן פסול רק מדרבנן. מדאורייתא האישה מגורשת בנתינת הגט על גבי העבד הישן, וכנראה לדעת הרמב״ם רק חצר המהלכת בפועל, או לפחות עומדת ומוכנה לתנועה, היא זו שאינה קונה מדאורייתא.
ניתן להצביע על בעיה נוספת העשויה להתעורר ביחס לקניין באמצעות עבד ישן. כדי לבאר זאת, נעיין במשנה להלן בפרק השמיני:
״אמר לה: ׳כנסי שטר חוב זה׳, או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה – אינו גט, עד שיאמר לה ׳הא גיטיך׳.
נתן בידה והיא ישנה, ניעורה, קוראה והרי הוא גיטה – אינו גט, עד שיאמר לה ׳הא גיטיך׳⁠ ⁠״

(גיטין עח.).

בכל המקרים שבמשנה, האישה לא ידעה בשעת הנתינה שהיא קיבלה גט, אלא גילתה זאת רק בשלב מאוחר יותר. המשנה קובעת שהגירושין אינם חלים, והבעל צריך להבהיר לאשתו שזהו גיטה.
הראשונים מבארים, על פי הגמרא לעיל (נה.), שהבעל איננו חייב להבהיר לאישה דווקא שזהו גט. גם אם האישה סבורה שהיא מקבלת שטר חוב, אם עדי המסירה יודעים שזהו גט – הגירושין חלים. לדעת הרשב״א, פתרון זה מועיל דווקא ביחס לרישא של המשנה. בסיפא, כאשר האישה ישנה – בכל מקרה הגירושין אינם חלים, אפילו אם היו עדים ערים שראו את הנתינה וידעו שהאישה מקבלת גט:
״אף על פי שאמר להם לעדים: ׳ראו גט שאני נותן לה׳, משום דלאו בת אגרושי היא, לפי שאין הגט שמור בידה״

(רשב״א גיטין עח. ד״ה נתן גט).

הרשב״א טוען, שאישה ישנה אינה יכולה לשמור את גיטה. בהמשך דבריו משווה הרשב״א את האישה הישנה לשוטה, שגם היא אינה יכולה להתגרש. ביחס לשוטה קובעת הגמרא במסכת יבמות (קיג:), שאם היא שוטה במידה כזו שהבעל משלחה והיא חוזרת לביתו – היא אינה מגורשת מדאורייתא. ניתן להבין שהבעיה בגירושי שוטה היא בחלות הגירושין – אישה כזו מופקעת לחלוטין מגירושין. לחלופין ייתכן שהבעיה איננה בחלות אלא במעשה: שוטה איננה מסוגלת לתפוס את הגט בצורה יציבה, ונתינת הגט בידיה איננה נחשבת למעשה נתינה מלא, הנדרש לשם הגירושין.
הגרי״ד סולובייצ׳יק תלה חקירה זו במחלוקת ראשונים בעניין גירושי שוטה על ידי אביה. לדעת רש״י (קידושין מג: ד״ה וכל שאינה), קטנה שוטה אינה יכולה להתגרש כלל, לא בעצמה ולא על ידי אביה. התוספות (שם ד״ה וכל שאינה) חולקים, וסוברים שאם אביה מקבל עבורה את הגט – היא מגורשת. הגרי״ד הסביר, שלדעת רש״י שוטה מופקעת לחלוטין מחלות גירושין. לכן אין חשיבות לשאלה מי מקבל את הגט, ובכל אופן היא אינה מגורשת. לעומתו, התוספות סוברים שהבעיה היא במעשה קבלת הגט. בעיה זו קיימת רק כאשר השוטה עצמה תופסת את הגט, ולא כאשר אביה מקבל את הגט עבורה.
חקירה דומה ניתן להעלות ביחס לאישה ישנה, במסגרת שיטת הרשב״א. ייתכן שישנה מופקעת לחלוטין מגירושין, כיוון שאין ביכולתה לשמור את הגט. מסתבר יותר להבין, שהבעיה ממוקדת במעשה התפיסה של הגט: כיוון שהאישה ישנה, אין ביכולתה לתפוס את הגט כראוי, ולכן היא אינה מגורשת.
אם נאמץ את ההסבר השני, נוכל ליישם אותו גם בסוגייתנו. ייתכן שקיימת בעיה נוספת בעבד ישן, מלבד היותו חצר מהלכת. כיוון שהוא ישן – אין ביכולתו לתפוס את הגט, ואין כאן מעשה נתינה מלא.
הסבר זה תלוי בשאלה שהעלינו לעיל, כיצד אנו מתייחסים לעבד הקולט את הגט. אם נראה אותו ככלי דומם בלבד, אין כל חשיבות ליכולת התפיסה שלו, והגט קנוי גם כאשר העבד ישן. הבסיס להצעה שלנו הוא ההבנה שהעבד נחשב לבר-דעת, ומכוח היותו אדם בר-דעת הוא מבצע את מעשה תפיסת הגט עבור האישה. כיוון שכך, כאשר הוא ישן – יש פגם בתפיסה שלו, והאישה אינה מגורשת. מסתבר לומר שבעיה זו קיימת דווקא בעבד ישן שאיננו כפות. כאשר העבד ישן וכפות, אין חשיבות ליכולת התפיסה שלו כאדם. במקרה כזה העבד מתפקד ככלי הקולט את החפץ, כשם שחצר יכולה לקלוט חפצים הנמצאים בתוכה, ואין כל חשיבות לשאלה האם הוא ער או ישן.
כאמור, הרמב״ם סבר שמדאורייתא יש גירושין גם בעבד ישן שאינו כפות. כנראה לדעת הרמב״ם די בכך שהעבד ישן כדי להחשיב אותו ככלי דומם, ולכן אין חשיבות ליכולת התפיסה שלו. לחלופין ניתן להסביר שלדעת הרמב״ם הבעיה באישה ישנה איננה במעשה התפיסה, כפי שסבר הרשב״א, אלא בחלות הגירושין. בעיה זו כמובן איננה קיימת בעבד ישן, שהרי הוא איננו האדם המתגרש בעצמו אלא רק ממלא תפקיד של קליטת הגט, ולכן מדאורייתא יש גירושין באמצעות עבד ישן.

הצורך בנתינה מחודשת

ציטטנו לעיל את פסק הרמב״ם בסוגייתנו, שלפיו מדאורייתא די בכך שהעבד ישן או כפות כדי לקנות באמצעותו, ואין צורך בשני הגורמים. גם לפי הרמב״ם ברור, שאם העבד ער ואינו כפות – האישה אינה מגורשת. אולם, גם בנוגע למקרה זה יש חידוש בדברי הרמב״ם:
״ואם אינו כפות ונעור – קנתה העבד, ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה״

(רמב״ם הל׳ גירושין פ״ה הי״ח).

מלשונו של הרמב״ם משתמע, שאין צורך בנתינה מחודשת של הגט מידיו של הבעל. אמנם, הקנאת העבד לא הועילה כדי לקנות את הגט, כיוון שהעבד הוא חצר המהלכת. אך אם מאוחר יותר יגיע הגט לידיה של האישה – היא מגורשת, אפילו אם הגט הגיע אליה ישירות מהעבד, מבלי לחזור אל הבעל.
הרשב״א בסוגייתנו (ד״ה אמר רבא) חלק על הרמב״ם בעניין זה. לדעת הרשב״א, כדי שהגירושין יחולו צריך הבעל ליטול שוב את הגט ולתת אותו ישירות לאישה. הרשב״א טוען, שאם האישה תקבל את הגט מידי העבד – הגירושין לא יחולו, כיוון שאין כאן מעשה נתינה, כמו במקרה של ״טלי גיטך מעל גבי קרקע״.
קיים מקור נוסף שבו נתינת הגט הראשונית הייתה לקויה, אך בסופו של דבר האישה מגורשת מבלי שהבעל יחזור וייתן לה את הגט. ציטטנו לעיל את המשנה בדף עח., העוסקת באישה שקיבלה את הגט על דעת שהוא שטר חוב, או שקיבלה את הגט כשהיא ישנה. כפי שראינו, המשנה קובעת שהאישה אינה מגורשת במקרים אלה. הגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מה צריך לעשות כעת כדי שהגירושין יחולו. לדעת רבי שמעון בן אלעזר, האישה לא תהיה מגורשת אלא אם כן ייטול הבעל את הגט מידה וייתן לה אותו בשנית. רבי חולק, וסובר שדי בכך שהבעל יאמר לאישה ״הא גיטך״, גם אם הגט נשאר כל העת בידה.
כדי להסביר את דעת רבי יש לומר, שבמקרים שמתארת המשנה נתינת הגט הראשונית הייתה נתינה טובה מצד עצמה, ולא היה כל חיסרון במעשה הנתינה. הליקוי היה בדרישה צדדית – הצורך שהאישה תהיה מודעת לגירושין. אפשר לתקן את הליקוי הזה על ידי אמירת ״הא גיטך״, מבלי שיהיה צורך לחזור על מעשה הנתינה.
הרמב״ם כנראה סבר שכך הוא המצב גם אצלנו. נתינת הגט ביד העבד, אפילו כאשר הוא ער ואינו כפות, נחשבת באופן בסיסי למעשה נתינה מועיל. הדבר שמונע את חלות הגירושין הוא ליקוי צדדי – העובדה שהגט איננו משתמר לדעתה. כאשר הגט מגיע לידיה של האישה חיסרון זה איננו קיים יותר, ולכן האישה מגורשת ללא מעשה נתינה מחודש. הרשב״א חלק, וסבר שכאשר הגט ניתן ביד עבד ער שאיננו כפות יש כאן חיסרון בסיסי במעשה הנתינה. לכן לדעת הרשב״א הגירושין לא יחולו מבלי שהבעל יחזור וייתן לאישה את הגטז.
מסברה ניתן להציע שיטת ביניים, המפשרת בין שיטות הרמב״ם והרשב״א. ייתכן שאפשר לחלק בין שני הליקויים שבהם עסקנו: חצר שאינו משתמרת וחצר המהלכת. נתינת גט בחצר שאינה משתמרת נחשבת באופן בסיסי למעשה נתינה, אלא שלא התקיימה הדרישה שהגט ישתמר. כיוון שכך, הגירושין יכולים לחול ללא מעשה נתינה נוסף, כדעת הרמב״ם. בחצר המהלכת, לעומת זאת, מעשה הנתינה עצמו פגום. לכן, כדי שהגירושין יחולו יש צורך שהבעל ייתן שוב את הגט, כדעת הרשב״אח.

חצר המהלכת

הזכרנו לעיל את דינו של רבא, שלפיו החצר איננה צריכה להלך בפועל כדי להיחשב לחצר המהלכת, אלא די בפוטנציאל לניידות. הרא״ש הקשה, מדוע דין זה קיים דווקא בהגדרת חצר המהלכת, ולא קיים דין דומה בהגדרת חצר המשתמרת:
״דכי היכי דחשבת ישן חצר מהלכת, משום דאמרינן ׳אילו הוה ניעור הוה מהלך׳, הכי נמי הוה לן למחשב ישן אינו משתמר לדעתו, משם דאילו הוה ניעור לא הוה משתמר לדעתו״

(רא״ש פ״ח סי׳ ה).

הרא״ש מתרץ, שקיים הבדל עקרוני בין אופי הדרישה לחצר שאינה מהלכת לבין אופי הדרישה לחצר המשתמרת. הצורך בחצר שאינה מהלכת הוא דין הנלמד מגזירת הכתוב, הקובעת שחצר צריכה להיות דומה לידו של אדם. זהו דין המתייחס לזהותה של החצר: חצר צריכה להיות מוגדרת כדבר נייח. כיוון שכך, זהותה של החצר נקבעת באופן כללי על פי פוטנציאל הניידות שלה, ולא על פי מצבה ברגע הקניין.
הצורך בחצר המשתמרת, לעומת זאת, הוא דין הנלמד מסברה. חצר שאינה משתמרת אינה קונה, כיוון שאין דרכו של אדם לאחסן חפץ במקום פרוץ, שהחפץ אינו נשמר בו לדעתו. משום כך, הדין נקבע על פי מצבה של החצר ברגע הקניין – האם ברגע זה היא שומרת על החפץ בתוכה או לא.
הרא״ש מניח, שדין חצר המהלכת הוא דין בהגדרת זהות החצר שיכולה לקנות. כך משתמע גם מדברי רש״י בסוגייתנו (ד״ה וחצר המהלכת). לעומת זאת, מדבריו של רש״י במסכת בבא מציעא (ט: ד״ה מי קני כלים) עולה הסבר אחר לדין זה. לפי רש״י שם, חצר המהלכת אינה קונה – כיוון שהיא אינה משתמרת. כך כותב גם הרמב״ן בסוגייתנו (ד״ה חצר המהלכת).
אפשר להציע הסבר שלישי, העולה מתוך מהלך הגמרא שם במסכת בבא מציעא. הגמרא מנסה ליישם את הדין של חצר המהלכת במקרה שהחצר עצמה היא קבועה, אך היא נישאת על גבי דבר אחר מהלך. לגמרא ברור שבמקרים כאלה הקניין אמור לחול, ומכאן קשה על שיטת רבא, הסובר שחצר המהלכת אינה קונה:
״אלא מעתה היה מהלך בספינה, וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, הכי נמי דחצר מהלכת היא ולא קני?...
אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים, וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה – הכא נמי דלא מגרשה?״

(בבא מציעא ט:).

הגמרא דוחה קושיות אלו, ולפי מסקנת הגמרא יש קניין חצר בספינה או בסל הנישא על גבי האישה גם לדעת רבא, כיוון שהם קבועים ביחס למים ולאישה. על כל פנים, יש להבין מהי ההווה אמינא של הגמרא שלא יהיה קניין במקרים אלה. ייתכן שהבעיה כאן איננה מצד זהותה של החצר, אלא מצד גורם אחר: יכולת הקליטה של החצר. הגמרא בהווה אמינא סברה, שמבחינה הלכתית חצר איננה יכולה לקלוט בתוכה חפץ כאשר היא עצמה נמצאת בתנועה. במסקנה דוחה הגמרא את ההווה אמינא הזו ביחס לספינה וסל, אך ייתכן שזהו עדיין הטעם לכך שבדרך כלל חצר המהלכת אינה קונה.
יכולת הקליטה של החצר עולה לדיון במקרים נוספים בהלכה. הרמב״ם בהלכות גזילה ואבידה מתייחס למקרה שבו הדבר הנקנה על ידי החצר איננו מונח שם באופן נייח, אלא הוא מהלך או רץ. הרמב״ם מחלק בין מקרים שונים:
״מי שראה אחרים רצים אחר המציאה, והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו, אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיען, ואמר: ׳זכתה לי שדי׳ – זכתה לו שדהו.
ואם אינו יכול להגיען – הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים, ולא אמר כלום, אלא כל הקודם בהן זכה.
ואם נתנו לו במתנה, הואיל ואחר הקנם לו, והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו – קנתה שדהו.
ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין – לא קנתה לו שדהו״

(רמב״ם הל׳ גזילה ואבידה פי״ז הי״א).

הרמב״ם מחלק בין שני מקרים. במקרה הראשון הצבי או הגוזלות מוגבלים בתנועתם, אף שאינם נייחים לגמרי. במקרה זה יכולת הזכייה של בעל החצר תלויה בשאלה האם הוא מסוגל להגיע אל הצבי או הגוזלות ולתפוס אותם. אם הוא עומד רחוק מדי, ואינו יכול להגיע אליהם – חצרו אינה קונה לו אותם. כך הוא הדין במציאה. במתנה, לעומת זאת, הוא קונה את הצבי או הגוזלות גם כאשר אינו יכול להגיע אליהם, כיוון שדעת אחרת מקנה אותם.
החילוק הזה בין מציאה למתנה קיים דווקא כאשר הצבי והגוזלות מוגבלים בתנועתם. אם הצבי רץ כדרכו והגוזלות פורחים בחופשיות – בעל החצר אינו קונה אותם כלל, גם כאשר יש דעת אחרת מקנה. במקרה זה החצר אינה קולטת את בעלי החיים הנמצאים בתוכה, ולכן אין כל אפשרות לקנות אותם בקניין חצר. זאת בשונה מהמקרה הראשון, שבו החצר מצליחה לקלוט את בעלי החיים, כיוון שיכולת התנועה שלהם מוגבלת. הבעיה הקיימת במקרה הראשון איננה ביכולת הקליטה של החצר, אלא בכך שבעלי החיים אינם משתמרים לדעתו של בעל החצר. כיוון שכך, בעל החצר יכול לקנות את בעלי החיים כאשר יש דעת אחרת מקנה. זאת, על פי הדעה שראינו לעיל שדעת אחרת מקנה מאפשרת קניין בחצר שאינה משתמרת.

איתא בעל כרחה

נחזור כעת לדיון המרכזי בסוגיה – האפשרות לגרש אישה על ידי הקנאת חצר או עבד. רבא סבר שאפשר לגרש אישה בדרך זו, והיא קונה את הגט בקניין חצר. אביי חולק על רבא, וטוען שקיימת בעיה מיוחדת המעכבת את הגירושין במקרה זה:
״אמר אביי: מכדי חצר מהיכא איתרבי? מידה; מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה דאיתא בין מדעתה בין בעל כורחה, והא מתנה מדעתה איתא בעל כורחה ליתא!״
כידוע, אישה מתגרשת בעל כורחה. אביי טוען, שקביעה זו מגדירה את האופן שבו ניתן לגרש אישה. גירושין חייבים להתבצע באופן שאיננו תלוי בדעתה של האישה. גם אם בפועל האישה מסכימה להתגרש, ההלכה מכירה בגירושין רק אם הם היו יכולים לחול אפילו במקרה שהאישה הייתה מסרבת. זהו המצב בגירושין רגילים, שבהם הבעל נותן את הגט ביד האישה או בחצרה. במקרה שלנו, לעומת זאת, הגירושין התבצעו על ידי הקנאת החצר או העבד לאישה. הקנאה זו תלויה, כמובן, בדעתה של האישה. לכן טוען אביי שהגירושין אינם חלים, אף על פי שבפועל האישה הסכימה לקנות את החצר והעבד.
רב שימי דוחה את טענתו של אביי. לפי רב שימי, לא ייתכן שההלכה דורשת גירושין שאינם תלויים בדעת האישה, שהרי מצאנו מקרה שבו הגירושין חלים אף על פי שהם תלויים בדעתה – בשליחות לקבלה. האישה יכולה להתגרש על ידי שליח שמקבל את הגט עבורה, אף שמינוי שהשליח נעשה מרצונה החופשי, ובכל רגע היא יכולה לבטל את המינוי ולמנוע את הגירושין. מכאן מוכיח רב שימי שהגירושין חלים גם במקרה שהבעל הקנה לאישה חצר או עבד, והעובדה שהאישה הייתה יכולה לסרב לקניין איננה מעכבת.
הגמרא מציעה שני תירוצים לשיטתו של אביי:
״ואביי: אטו שליחות מידה איתרבי? מ׳ושלח ושלחה׳ איתרבי!
ואיבעית אימא, שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה״

(שם).

בתירוץ הראשון מחלק אביי בין שני מסלולים של גירושין: גירושין בידה של האישה, וגירושין על ידי שליח. אביי טוען, שהדרישה שהגירושין לא יהיו תלויים ברצון האישה קיימת רק במסלול של גירושין בידה. כאשר הגירושין מתבצעים על ידי שליח – דרישה זו אינה קיימת, ולכן העובדה שמינוי השליח תלוי ברצון האישה אינה מעכבת את חלות הגירושין.
בתירוץ השני מסביר אביי, שגם בגירושין על ידי שליח קיים מצב מסוים שבו הגירושין אינם תלויים ברצון האישה – כאשר קטנה מתגרשת על ידי אביה. תירוץ זה עורר קושי רב אצל הראשונים. לפי תירוץ זה, אין צורך בכך שהגירושין כפי שהם יהיו בלתי תלויים ברצון האישה. די בכך שקיים מקרה מסוים של גירושין על ידי שליח שאינם תלויים ברצונה, כדי ללמד על כל שאר המקרים של גירושין על ידי שליח. ואם כן, באותו אופן אפשר להכשיר גם את הגירושין על ידי הקנאת החצר, שהרי במקרה אחר, שבו הבעל מניח את הגט בחצרה של האישה – הגירושין אינם תלויים ברצונה!
הראשונים הציעו תירוצים שונים לקושיה זו. התוספות (ד״ה ואיבעית אימא) מסבירים, שגם כאשר הבעל מניח את הגט בחצר האישה הגירושין אינם לחלוטין בעל כורחה, כיוון שהיה ביכולתה להפקיר את החצר. תירוצים נוספים הציע המיוחס לריטב״א על אתר (ד״ה ואיבעית אימא).
בכיוון אחר אפשר לתרץ, שקיים חילוק עקרוני בין גירושין על ידי שליח קבלה לבין גירושין על ידי חצר. בגירושין על ידי שליח קבלה, האישה איננה משתתפת בהליך הגירושין עצמו, אלא רק ביצירת התשתית לגירושין. לעומת זאת, במקרה של הקנאת החצר והעבד, האישה היא שותפה פעילה במעשה הגירושין. כפי שביארנו לעיל, ההקנאה היא מעשה הנתינה של הגט, והקנאה זו תלויה בהסכמתה של האישה. כאשר הגירושין עצמם תלויים ברצון האישה, אי אפשר להסתפק בכך שקיים מקרה אחר של גירושין שאינם תלויים בה, ולכן לדעת אביי הגירושין אינם חלים.
רב שימי, שהקשה על אביי, כנראה לא קיבל את החילוק הזה. ייתכן שלדעת רב שימי גם במקרה של הקנאת החצר והעבד, האישה איננה שותפה בגירושין עצמם אלא רק ביצירת התשתית. כך בוודאי המצב לפי המאירי, הסובר שהקנאת החצר או העבד התרחשה עוד לפני נתינת הגט. אך גם לפי רש״י, הסובר שההקנאה והגירושין התרחשו בו-זמנית, מבחינה לוגית יש כאן שני שלבים שונים. האישה שותפה אך ורק בשלב הראשון – הקנאת החצר. השלב השני, שבו האישה מתגרשת מכוח הגט המונח בחצרה, כבר איננו תלוי בדעתה של האישה. לפי הבנה זו המצב כאן דומה מאד למינוי שליח קבלה, ולכן יש בסיס להשוואה שעורך רב שימי בין המקרים האלה.
להלכה נפסק כדעת רבא, שאפשר לגרש אישה על ידי הקנאת החצר והעבדט. טענתו של אביי, שגירושין צריכים להיות בלתי תלויים בדעתה של האישה, איננה מתקבלת להלכה. המאירי על אתר (ד״ה כתב לה גט) מסביר, שלהלכה אנו מקבלים את ההשוואה של רב שימי בין גירושין בחצר לבין גירושין על ידי שליח קבלה. תירוצו של אביי, שגם בשליחות יש מצב שבו הגירושין אינם תלויים בדעתה – בקטנה המתגרשת על ידי אביה – נדחה. גירושי קטנה על ידי אביה אינם יכולים ללמד על הכלל, כיוון שהאב שונה משליח קבלה רגיל. האב מעולם לא התמנה לשליח, אלא התורה העניקה לו את הסמכות המלאה לקבל את הגט של בתוי. כיוון שכך, טענתו של רב שימי שגירושין על ידי שליח מועילים אף על פי שהם תלויים בדעת האישה עומדת בעינה, והוא הדין לגירושין על ידי הקנאת החצר והעבד.

מחובר ומחוסר קציצה

מקורות:
(א) גיטין כא. משנה וגמרא, רש״י ד״ה אין כותבין; רמב״ם הל׳ גירושין פ״א ה״ו; ירושלמי גיטין פ״ה ה״ג; רמב״ן ד״ה יצא זה; רשב״א כא: ד״ה מתניתין, מיוחס לריטב״א ד״ה אין כותבים; רא״ש פ״ב סי׳ כא; ר״ן י. בדפי הרי״ף ד״ה יצא זה.
(ב) חולין טז., מאירי טו: ד״ה וזהו ביאור המשנה; שולחן ערוך יורה דעה ו׳, ב, רעק״א על אתר; ׳אור זרוע׳ סי׳ תשי״ח; חולין קכז:; רמב״ם הל׳ שבת פ״ח ה״ד, תוספות שבת קנ: ד״ה במחובר.
״אין כותבין במחובר לקרקע. כתבו במחובר, תלשו וחתמו ונתנו לה – כשר״

(משנה גיטין כא:).

המשנה קובעת שאין לכתוב גט במחובר לקרקע. הגט כשר בדיעבד אם הכתיבה בלבד הייתה במחובר, ואילו החתימה הייתה בתלוש. הגמרא דנה בשאלה האם די בכך שהחתימה תהיה בתלוש כדי להכשיר את הגט בדיעבד, או שגם תורף הגט צריך להיכתב בתלוש. על כל פנים מוסכם בגמרא, שאם הגט כולו נכתב ונחתם במחובר – הוא פסול אף בדיעבד.
הראשונים הסבירו את יסוד הפסול בדרכים שונות. רש״י (ד״ה אין כותבין) מקשר זאת לדין נוסף, שהופיע בסוגיה דלעיל. במשנה הקודמת (יט.) נאמר, שאפשר לכתוב גט לאישה על קרן של פרה, ולתת לה את הפרה. הגמרא מקשה, מדוע צריך לתת לאישה את הפרה כולה, והרי אפשר לקצוץ את הקרן ולתת אותה במנותק מהפרה:
״אלא קרן של פרה, ליקצייה וליתביה לה?
אמר קרא: ׳וכתב ונתן לה׳ – מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה״

(שם).

הגמרא לומדת מהפסוק, שכתיבת הגט ונתינתו חייבים להוות רצף אחד. אילו הבעל היה קוצץ את הקרן מהפרה לאחר כתיבת הגט – קציצה זו הייתה קוטעת את הרצף בין הכתיבה לנתינה. גט כזה נחשב בשעת הכתיבה ל״מחוסר קציצה״, והוא פסול לגירושין. לעומת זאת, אם הבעל איננו קוצץ את הקרן אלא נותן לאישה את הפרה כמות שהיא – הרצף בין הכתיבה לנתינה נשמר, והגט איננו פסול משום מחוסר קציצה.
רש״י (ד״ה אין כותבין) מבין, שהפסול של גט מחובר נובע מדין מחוסר קציצה. כיוון שאי אפשר לתת לאישה את הגט כל עוד הוא מחובר, מן הסתם הבעל יקצוץ אותו לפני הנתינה. קציצה זו תקטע את הרצף שבין הכתיבה לנתינה, ולכן הגט נחשב מחוסר קציצה. כך משתמע גם מהרמב״ם, שמביא להלכה רק את הדין של מחוסר קציצה (הל׳ גירושין פ״א ה״ו), ואינו מזכיר בשום מקום את הפסול של מחובר כפסול עצמאי.
ראשונים אחרים סברו שפסול מחובר הוא דין עצמאי, ואיננו קשור לדין מחוסר קציצה. במסגרת הכיוון הזה, קיימים מספר מקורות אפשריים לפסול מחובר בגט. מקור אחד מופיע בירושלמי בפרקנו:
״מה טעמא דרבנין? ׳ספר׳ – מה ספר שהוא בתלוש, אף כל דבר שהוא בתלוש״

(ירושלמי גיטין פ״ב ה״ג).

הירושלמי מקשר את דין משנתנו לדברי רבי יוסי הגלילי, שהובאו בסוף המשנה הקודמת (יט.). רבי יוסי הגלילי סובר, שאי אפשר לכתוב גט על גבי בעלי חיים או אוכלים. בגמרא (כא:) מבואר, שרבי יוסי הגלילי לומד את שיטתו מהכתוב ״ספר כריתות״. לדעתו, אוכלים ודברים שיש בהם רוח חיים אינם יכולים להיחשב לספר.
לפי הירושלמי, גם חכמים במשנתנו מודים שהכתוב ״ספר״ מלמד אותנו על דרישות מסוימות מהחפצא של הגט, הנחוצות כדי להגדיר אותו כספר. המחלוקת היא רק בפרטי הדרשה – האם ממעטים אוכלים וכל דבר שיש בו רוח חיים, או דברים המחוברים לקרקע. הלימוד של פסול מחובר מ״ספר״ מופיע גם בתוספתא (פ״ב ה״ו) ובספרי (דברים רס״ט) בשם רבי יהודה בן בתירא.
בשיעור בעניין דיני כתיבת הגט ראינו, שקיימות גישות שונות בשאלה האם להלכה החפצא של הגט מוגדר כספרכ. ישנם פוסקים המקבלים להלכה דרישות מסוימות ביחס לגט הנובעות מדין ספר. זוהי דעתו של ה׳משכנות יעקב׳ (אבן העזר סי׳ כ״א), הפוסק שכתיבה דקה פסולה בגט. גם התוספות (לעיל כ: ד״ה ספר) מסבירים, שהדין של ״ספר אחד ולא שני ספרים״ בגט נובע מדיני ספר, הקיימים גם בגט.
מאידך, הרושם הפשוט העולה מסוגייתנו הוא שחכמים חולקים באופן יסודי על רבי יוסי הגלילי, ולדעתם גט איננו נחשב לספר כלל. בעוד שרבי יוסי הגלילי לומד מהפסוק ״ספר״ דינים מסוימים ביחס לחפצא של הגט, חכמים סוברים שהמילה ״ספר״ איננה מלמדת אותנו על החפצא של הגט אלא על תוכנו – ״ספירת דברים בעלמא״. כך כותבים גם התוספות (לעיל כ: ד״ה לא צריכה), המסבירים על פי זה מדוע אין צורך שהאותיות בגט יהיו מוקפות גווילל.
לפי ההבנה הזו, אי אפשר לקבל את דעת הירושלמי שפסול מחובר נלמד מהכתוב ״ספר״. לאור זאת הציעו הראשונים כיוונים נוספים להסביר את יסוד הפסול, המתיישבים עם סוגיית הבבלי. הסבר אחד מציע הרשב״א על אתר:
״ויש מפרשים משום דכתיב ׳ונתן בידה׳ – דבר הניתן מיד ליד, דהיינו תלוש״

(רשב״א גיטין כא: ד״ה מתניתין).

דברים דומים כותב גם המיוחס לריטב״א:
״משום דבעינן לקיומיה קרא כפשטיה, דכתיב ׳ונתן בידה׳ – אי אפשר אלא בתלוש, שאי אפשר לתת דבר מחובר בידו של חבירו ממש אלא אם כן קוצצו״

(המיוחס לריטב״א כא: ד״ה אין כותבים).

הרשב״א והמיוחס לריטב״א שניהם לומדים את הפסול מהפסוק ״ונתן בידה״. אולם, נראה שקיים הבדל משמעותי בין שתי השיטות. לפי הרשב״א, פסול מחובר הוא פסול בחפצא של הגט. העובדה שצריך לתת את הגט מלמדת אותנו מהם מאפייניו: הגט צריך להיות חפץ שאפשר לתת אותו מיד ליד. בכך דומה ההסבר של הרשב״א למקור שמביא הירושלמי, שלפיו דין מחובר הוא דין בהגדרת החפצא של הגט כספר.
במיוחס לריטב״א, לעומת זאת, משתמע שדין מחובר איננו דין בחפצא, אלא דין בתהליך הגירושין. כדי לגרש אישה צריך לבצע מעשה נתינה, ואי אפשר לעשות זאת בדבר המחובר לקרקע. לפי הסבר זה קיים דמיון מסוים בין דין מחובר לדין מחוסר קציצה, שגם הוא עוסק בתהליך הגירושין ולא בהגדרת החפצא של הגט.

הבדלים בין מחובר למחוסר קציצה

כפי שראינו עד כה, ישנם ראשונים הסוברים שקיימים שני דינים שונים ביחס לגט המחובר לקרקע: פסול מחובר, ופסול מחוסר קציצה. לפי חלק מהראשונים קיים הבדל מהותי באופיים של שני הדינים האלה: פסול מחובר הוא דין בהגדרת החפצא של הגט, ואילו מחוסר קציצה הוא דין בתהליך הגירושין. ניתן להצביע על מספר נפקא מינות מעשיות בין שני הדינים האלה.
מכיוון אחד, עשויים להיות מקרים שבהם הגט איננו נחשב מחובר לקרקע, אך עדיין יש בו משום מחוסר קציצה. זהו כנראה המצב במקרה של גט על גבי קרן של פרה, שאותו הזכרנו לעיל. הגמרא מסבירה שגט כזה פסול רק במקרה שהבעל קוצץ את הקרן ונותן אותה לאישה במנותק מהפרה, משום מחוסר קציצה. אם הבעל נותן לאישה את הפרה כולה – הגט כשר, כפי שמפורש במשנה.
מדוע במקרה כזה הקרן איננה פסולה לגט משום מחובר? הסיבה לכך היא פשוטה, ולמעשה מפורשת במשנתנו. דבר מחובר פסול לגט רק כאשר הוא מחובר לקרקע. הקרן של הפרה איננה מחוברת לקרקע אלא לגוף הפרה, ולכן מבחינת החפצא אין כל בעיה להשתמש בה לגט. הבעיה מתעוררת רק כאשר הבעל קוצץ את הקרן מהפרה. הקציצה קוטעת את הרצף שבין הכתיבה לנתינה ופוגעת בתהליך הגירושין, ולכן הגט פסול משום מחוסר קציצה.
העיקרון העומד ביסודו של הסבר זה הוא, שרק דבר המחובר לקרקע נחשב למחובר. עיקרון זה נתקל בבעיה מסוימת כאשר בוחנים אותו בתחומים אחרים בהלכה. כפי שנראה להלן, פסול מחובר מופיע במספר הקשרים נוספים בעולם ההלכה. בין השאר קובעת הגמרא (חולין טז.), שאי אפשר לשחוט בסכין המחוברת לקרקע. בעקבות זאת פוסק המחבר בשולחן ערוך, שמי ששחט בשן או בציפורן של בעל חיים – שחיטתו פסולה:
״השוחט בדבר המחובר לקרקע, או לגוף, כגון צפורן ושן המחוברין בבהמה – שחיטתו פסולה״

(שולחן ערוך יו״ד ו׳, ב).

רבי עקיבא איגר בחידושיו על אתר (ד״ה כגון צפורן ועיין עוד בשו״ת רע״א מהדורא קמא סי׳ נא) תמה על פסק השולחן ערוך. הוא טוען, שפסול מחובר קיים דווקא בדבר המחובר לקרקע. לפי הדעה הסוברת שאדם הוקש לקרקעמ, ניתן ליישם את הפסול גם ביחס לציפורן של אדם, המחוברת לגופו. אך בהמה לא הוקשה בשום מקום לקרקע. לכן, לדעת רבי עקיבא איגר, לא אמורה להיות כל בעיה בשחיטה בציפורן או בשן של בהמה, ואין זה נחשב למחובר.
כיצד ניתן ליישב את דעת המחבר? האחרונים הסבירו, שאמנם דווקא אדם הוקש לקרקע ולא בהמה. אולם, הפסול איננו בדבר המחובר לקרקע דווקא, אלא בכל דבר המחובר. משום כך שן וציפורן המחוברים לבהמה פסולים לשחיטה, אף על פי שהם אינם מחוברים לקרקע.
מכאן יש לחזור ולברר, מדוע קרן של פרה איננה פסולה לגט מדין מחובר. הצענו לעיל, שפסול מחובר קיים דווקא בדבר המחובר לקרקע. לאור שיטת המחבר בהלכות שחיטה, יש להציע הסבר אחר. ייתכן שגם בהלכות גיטין אנו פוסלים כל דבר המחובר, ולאו דווקא מחובר לקרקע, כמו בהלכות שחיטה. אך קיים הבדל אחר בין המקרים. כאשר אדם נותן לאישה את הפרה מבלי לקצוץ את הקרן – הפרה כולה נחשבת כחפצא של הגט, ולא רק הקרן. במקרה כזה בוודאי לא תהיה בעיה של מחובר, כיוון שהפרה איננה מחוברת לשום דבר אחר. בהלכות שחיטה, לעומת זאת, סביר להניח שהבהמה כולה איננה נחשבת לסכין השחיטה. הציפורן או השן בלבד משמשים כסכין, ולכן כאשר הם מחוברים לגוף הבהמה – הם פסולים מדין מחובר.
עד כה ראינו מקרה אחד שבו קיימת, אולי, נפקא מינה בין מחובר למחוסר קציצה: דבר שאיננו מחובר לקרקע אלא לגוף הבהמה. דבר כזה אינו נחשב כמחובר, שהרי אפשר לתת את הבהמה כולה כמות שהיא, אך יש בו בעיה של מחוסר קציצה אם תולשים את הקרן. בכיוון ההפוך ניתן להצביע על מקרה שבו הגט איננו פסול משום מחוסר קציצה, אך עדיין ייתכן שהוא ייחשב כמחובר. מקרה כזה נידון בהמשך הסוגיה אצלנו:
״על עלה של עציץ נקוב – אביי אמר: כשר, ורבא אמר: פסול.
אביי אמר: כשר, דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה. רבא אמר: פסול, גזרה שמא יקטום״

(גיטין כא:-כב.).

לפי כל הדעות, אין בעיה עקרונית בגט הכתוב על עלה של עציץ נקוב. רבא מכשיר גט כזה לכתחילה, ואביי פוסל אותו רק מדרבנן, גזרה שמא יקטום. כל עוד הבעל איננו קוטם את העלה אלא נותן לאישה את העציץ כפי שהוא – הגט איננו נחשב למחוסר קציצה. זאת, אף על פי שהעלה נחשב כיונק מהקרקע דרך הנקב, וכאשר הבעל מטלטל את העציץ ונותן אותו לאישה – ניתן לראות זאת כתלישה של הצמח ממקומונ.
המיוחס לריטב״א בסוגייתנו (ד״ה אין כותבין) מביא ראיה מכאן כנגד השיטה הלומדת את פסול מחובר מהפסוק ״ספר״. לטענתו, אילו היינו סוברים שפסול מחובר הוא פסול בחפצא מדין ספר – היה עלינו לפסול גם עציץ נקוב, שגם הוא מוגדר כמחובר לקרקע. בסופו של דבר מסיק המיוחס לריטב״א שלפי הבבלי פסול מחובר איננו דין בחפצא, אלא פסול בתהליך הגירושין, ולכן עציץ נקוב כשר לגט. אך לפי הירושלמי, הלומד את דין מחובר מדין ״ספר״, מסתבר שגט עציץ נקוב פסול. זאת, אף על פי שאין בו בעיה של מחוסר קציצה, כיוון שטלטול העציץ איננו נחשב לקציצה.

חיתוך הקלף

הראשונים נחלקו בשאלה, האם ניתן לחתוך חלק מהקלף של הגט לאחר כתיבתו. רבנו תם ור״י פוסלים גט כזה, מדין מחוסר קציצה. לעומתם, רש״י והרשב״ם סברו שאין כאן בעיה של מחוסר קציצה, והגט כשר. הראשונים בסוגייתנו מביאים את הדעות השונות במחלוקת הזו, ודנים בהיבטים השונים שלה (עיין למשל רא״ש סי׳ כא-כב).
ניתן להסביר את דעת המכשירים בשני אופנים. ההסבר המקובל הוא, שחיתוך הקלף כלל איננו נחשב לקציצה. רק עקירת דבר ממקום גידולו נחשבת לקציצה, ולא חיתוך או חלוקה של עצם דומם. בדרך זו הסביר הרא״ש את שיטת הרשב״ם:
״פירש רשב״ם: דווקא בהני, כגון בעלי חיים ומחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו, חשוב מחוסר קציצה, אבל מידי אחרינא לא״

(רא״ש גיטין פ״ב סי׳ כא).

בדבריו של הרמב״ן (כא: ד״ה יצא זה) עולה סברה אחרת להכשיר גט שנחתך לאחר הכתיבה. הגמרא לא אמרה שקציצה פוסלת את הגט, אלא הגדירה את הפסול כ״מחוסר קציצה״. לדעת הרמב״ן, הלשון ״מחוסר קציצה״ מתאימה דווקא במקרה שחייבים לקצוץ את הגט כדי לתת אותו, וללא קציצה אין כל אפשרות להשתמש בגט. במקרה של חיתוך הקלף ניתן היה לתת לאישה את הגט מבלי לחתוך אותו. לכן נראה לכאורה שגט כזה איננו נחשב למחוסר קציצה, גם אם בסופו של דבר חתכו אותו לפני הנתינה. זאת, אפילו אם נסבור שקציצה איננה דווקא בעקירת דבר מגידולו, וגם חיתוך הקלף נחשב לקציצה.
טענה זו של הרמב״ן מהווה קושיה על הראשונים הסוברים שחיתוך הקלף פוסל את הגט מדין מחוסר קציצה. אולם למעשה, יש מכאן קושיה כבר על דברי הגמרא עצמה. כפי שראינו, הגמרא אומרת שאם כתב גט על קרן של פרה וקצץ את הקרן – הגט פסול. לפי סברת הרמב״ן, ראוי היה שנכשיר את הגט הזה, כיוון שהבעל היה יכול להימנע מלקצוץ את הקרן ולתת לאישה את הפרה כולה. אמנם בפועל הקרן נקצצה, אך לא די בכך כדי להחשיב אותה למחוסרת קציצה, ולא ברור מדוע הגמרא פוסלת את הגט במקרה זה.
הרמב״ן מיישב, שהגדרת הגט כמחוסר קציצה תלויה בכוונתו של הבעל בשעת הכתיבה. אם בשעת הכתיבה התכוון הבעל לתת את הגט כמות שהוא – אין הוא נחשב למחוסר קציצה, אפילו אם בסופו של דבר הגט נקצץ. לעומת זאת, אם מלכתחילה הגט היה מיועד להיקצץ – הוא נחשב למחוסר קציצה כבר מרגע הכתיבה. אמנם ניתן היה לתת את הגט כפי שהוא, אך זהו מעשה נתינה שונה מזה שהתרחש בפועל. מעשה הנתינה של הגט הקצוץ, כפי שתכנן אותו הבעל, לא היה יכול להתקיים מבלי לקצוץ את הגט, ולכן הגט נחשב למחוסר קציצה.
בהתאם לתירוץ זה נוטה הרמב״ן לאמץ את שיטתו של רב האי גאון במחלוקת בעניין חיתוך הקלף. רב האי גאון (אוצר הגאונים כרך י׳ עמ׳ 40) סבר, שדינו של גט שנחתך חלק מהקלף שלו תלוי בכוונת הבעל. אם הבעל התכוון מראש לחתוך את הקלף לאחר הכתיבה – הגט פסול משום מחוסר קציצה. אם הבעל לא התכוון לחתוך את הקלף – הגט כשר, אפילו אם בסופו של דבר הוא נחתך.
גם אם נקבל את הסברו של הרמב״ן בעניין גט על גבי קרן של פרה, עדיין אין הכרח ליישם זאת ביחס לחיתוך הקלף. ניתן לקבל את החילוק של הרמב״ן דווקא במחובר לקרקע ובבעלי חיים, אך לא במיטלטלין דוממים. זאת, אם נאמץ את שיטת הראשונים הסוברים שקציצה היא דווקא בעקירת דבר מגידולו. לפי הבנה זו, נוכל להכשיר גט שנקצץ בשני מקרים שונים: כאשר הקציצה לא הייתה מתוכננת מראש – הגט יהיה כשר משום שאיננו מחוסר קציצה, ואפילו בקרן של פרה; וכאשר הקציצה איננה עקירת דבר מגידולו אלא חיתוך בלבד – הגט יהיה כשר אפילו אם הבעל תכנן מראש לחתוך אותו, כדעת רש״י והרשב״ם בעניין חיתוך הקלף.
הר״ן בסוגייתנו עוסק גם הוא במחלוקת הראשונים בעניין חיתוך הקלף. ההסבר של הר״ן לשיטת המכשירים מעורר תמיהה, לאור הדברים שראינו:
״ואחרים כתבו דדוקא במחובר לקרקע, אי נמי בבעלי חיים, משום דהוה ליה כעוקר דבר מגידולו, אבל בתלוש לא, דכיון דתלוש הוא – לא הואי מחוסר קציצה, שיכול ליתנו לה כמות שהוא, וכיון שכן כי גאיז מינה מידי – לא מפסיל. אבל מחובר, מפני שאי אפשר ליתנו לה אלא בקציצה – מקרי מחוסר קציצה. ובעלי חיים נמי, משום דדמי למחובר״

(ר״ן גיטין י. בדפי הרי״ף ד״ה יצא זה).

הר״ן משתמש בלשון של ״עקירת דבר מגידולו״, ומשתמע שהנימוק לדעת המכשירים הוא שחיתוך הקלף לא נחשב לקציצה. אולם, בהמשך דבריו מבואר שהנימוק הוא שונה: גם אם נחשיב את החיתוך כקציצה, הגט איננו פסול – משום שהוא איננו מחוסר קציצה. ניתן היה לתת לאישה את הגט גם ללא קציצה, ולכן הקציצה איננה פוסלת אותו, כפי שהסביר הרמב״ן.
כפי שראינו בדברי הרמב״ן, הסבר זה מעורר קושיה מהמקרה של גט על גבי קרן של פרה. גט כזה פסול, אף על פי שאפשר היה לתת לאישה את הגט ללא קציצה. הר״ן מתייחס גם למקרה זה, ומסביר שגט על גבי בעלי חיים גם הוא נחשב למחוסר קציצה, ״משום דדמי למחובר״. קשה להבין כיצד נימוק זה עונה על השאלה. העובדה שחלקי הגוף של בעלי חיים דומים למחובר אמנם מסבירה מדוע יש כאן קציצה, אך עדיין לא ברור מדוע יש כאן מחוסר קציצה. אמנם הקרן נעקרה מגידולה, אך כיוון שניתן היה לתת את הפרה ללא קציצה – הגט אמור להיות כשר, לפי דבריו של הר״ן עצמו באותו הקטע. צריך עיון כיצד הר״ן יתמודד עם קושיה זו.

מחובר שהתייבש

המיוחס לריטב״א בסוגייתנו עוסק בכתיבת גט על גבי עץ מחובר לקרקע שהתייבש:
״ומיהו בכותב הגט על האילן שמת – ודאי פסול, דאכתי חשיב מחובר״

(מיוחס לריטב״א גיטין כא: ד״ה אין כותבים).

הריטב״א מכריע שאילן שהתייבש נחשב מחובר, והגט הכתוב על גביו פסול. כמובן, הדיון בשאלה זו אמור לכלול התייחסות לשני הדינים: מחובר ומחוסר קציצה. ההכרעה ביחס לשני הדינים האלה איננה חייבת להיות אחידה. ייתכן שנחלוק על הריטב״א, ונכריע שאילן שהתייבש אמנם איננו נחשב מחובר, אך עדיין עקירתו תיחשב כקציצה, ולכן בשורה התחתונה הגט יהיה פסול, מדין מחוסר קציצה.
ה׳אור זרוע׳ מדגיש את חשיבות היניקה מהקרקע לעניין דין מחוסר קציצה. במסגרת הדיון בשיטת הרשב״ם, המכשיר גט שנחתך ממנו קלף, מתייחס ה׳אור זרוע׳ למקרה של עציץ שאינו נקוב, המופיע בגמרא:
״אבל בשאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר, שאפילו יקטום כשר, דהואיל ואינו יונק מן הקרקע – אינו מחובר, ולא מקרי מחוסר קציצה״

(אור זרוע סי׳ תשי״ח).

ה׳אור זרוע׳ מסביר בשיטת הרשב״ם, שרק עקירת דבר מגידולו נחשבת לקציצה. מדבריו נראה, שעקירת דבר מגידולו היא רק במקרה של ניתוק צמח ממקור יניקתו. מכאן אפשר לדייק, שקציצה של אילן יבש, שכבר איננו יונק מהקרקע, לא נחשבת לקציצה. עקירת האילן הזה לא תפסול את הגט משום מחוסר קציצה, אף על פי שבפועל האילן מחובר לקרקע.
ניתן לדחות את הדיוק הזה מדברי ה׳אור זרוע׳. ייתכן שיניקה מהקרקע משמעותית דווקא ביחס לעציץ. העציץ מטבעו הוא מיטלטל, והגדרתו כמחובר נובעת אך ורק מהיניקה של הצמח שבתוכו מן הקרקע. כיוון שכך, אם העציץ איננו נקוב ואין יניקה – הוא אינו נחשב כמחובר. דברים אחרים, הנעוצים בקרקע באופן ישיר, ייחשבו תמיד כמחוברים, ללא קשר לשאלת היניקה. על פי זה נוכל לפסול אילן שמת מדין מחוסר קציצה, אף על פי שהוא כבר אינו יונק, כיוון שעל כל פנים הוא נעוץ בקרקע.
מקור נוסף בעניין זה נמצא בהלכות שבת. הגמרא במסכת חולין עוסקת במעמדם של פירות שהתייבשו, בהלכות טומאת אוכלין ובהלכות שבת:
״דאמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין, והתולש מהן בשבת חייב חטאת״

(חולין קכז:).

התאנים כבר התחילו להתייבש ולהצטמק, אך הן עדיין מחוברות אל האילן באיביהן. בהלכות טומאה, די בכך כדי שהתאנים האלה ייחשבו כתלושות, ויוכלו לקבל טומאת אוכלין. אך בהלכות שבת התאנים האלה עדיין נחשבות מחוברות לקרקע, והתולש אותן בשבת חייב משום קוצר.
הגמרא עסקה בתאנים שצמקו, דהיינו שהתחילו להתייבש אך עדיין אינן יבשות לחלוטין. הרמב״ם בהלכות שבת (פ״ח ה״ד) פוסק את דין הגמרא גם ביחס לתאנים יבשות לחלוטין. לעומתו, התוספות במסכת שבת (קנ: ד״ה במחובר) סברו שהגמרא דיברה דווקא על תאנים שצמקו. בתאנים שהתייבשו לחלוטין, לדעת התוספות, אין חיוב בשבת משום קוצר, אף שבפועל הן עדיין מחוברות לאילן.
לענייננו, ייתכן שדינו של גט על גבי אילן שהתייבש תלוי במחלוקת ראשונים זו. לפי הרמב״ם גט כזה נחשב כמחובר ופסול, ואילו לפי התוספות האילן אינו נחשב כמחובר, כיוון שאינו יונק מהקרקע, והגט כשרס. אמנם, גם לפי התוספות עדיין ייתכן שנפסול את הגט משום מחוסר קציצה, אף על פי שהוא איננו מוגדר כמחובר.

תלוש ולבסוף חיברו

מקרה נוסף שבו עסקו הראשונים הוא גט על גבי דבר שנתלש ואחר כך חובר שוב אל הקרקע. הרשב״א מדייק ממשנתנו, שתלוש ולבסוף חיברו פסול לגט. אך הוא מסייג זאת למקרה שהיה ביטול, כלומר – האדם התכוון שהחיבור אל הקרקע יהיה חיבור קבוע ולא ארעי:
״ונראה לי דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו ה״ל כמחובר ופסול, ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש... ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי הוה, הכא סבירא להו דה״ל כמחובר.
...דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר״

(רשב״א גיטין כא: ד״ה מתניתין).

הרשב״א דן בדבריו בתחומים אחרים בהלכה, שבהם ישנה התייחסות לתלוש ולבסוף חיברו. ניתן למנות מספר תחומים כאלה:
א. עבודה זרה – הגמרא במסכת חולין (טז.) מלמדת, שדבר מחובר שנעבד כעבודה זרה אינו נאסר בהנאה. אולם, תלוש ולבסוף חיברו נחשב תלוש לעניין זה, ולכן המשתחווה לביתו – אסר את הבית בהנאה.
ב. הכשר זרעים – אוכלים אינם מקבלים טומאה עד שיוכשרו לכך על ידי מגע של משקה. מי גשמים יכולים להכשיר את האוכלים לקבל טומאה, אם נפלו לרצונו של האדם, והוא החשיב אותם בדעתוע. מחשבה זו מועילה דווקא כאשר האדם היה מעוניין במי הגשמים לצורך דבר תלוש, כגון הדחת כלים מיטלטלים. אם האדם היה מעוניין במי הגשמים לצורך דבר מחובר – לא די במחשבה זו כדי שהמים יכשירו את האוכלים. הגמרא במסכת חולין (שם) מביאה מחלוקת בעניין מי גשמים שהאדם היה מעוניין בהם לצורך תלוש ולבסוף חיברו, האם די בכך לצורך הכשר אוכלים או לא.
ג. שחיטה – כפי שראינו לעיל, גם בהלכות שחיטה קיים פסול מחובר, וסכין השחיטה צריכה להיות תלושה דווקא. הגמרא שם (טז.-טז:) מסתפקת בעניין תלוש ולבסוף חיברו, האם הוא כשר או פסול לשחיטה.
ד. סוכה – גם בהלכות סוכה קיים דין מחובר: אילן המחובר לקרקע פסול לסכך. תרומת הדשן (סי׳ פ״ט) סבר שתלוש ולבסוף חיברו כשר לסכך, וכך פסק להלכה המגן אברהם בהלכות סוכה (או״ח תרכ״ט ס״ק יא).
אנו רואים, אם כן, שהתשובה לשאלה האם תלוש ולבסוף חיברו נחשב תלוש או מחובר איננה אחידה, והיא משתנה מתחום אחד למשנהו. כדי להכריע בעניין תלוש ולבסוף חיברו בכל אחד מהתחומים, יש לברר מהו יסוד דין מחובר בתחום זה. מסתבר שבעניין זה קיימים הבדלים עקרוניים בין התחומים השונים, כפי שניתן ללמוד מהמקורות שמהם לומדת הגמרא את הדין בכל תחום.
בהלכות הכשר אוכלים, מסתבר שדין מחובר מתייחס לזהות החפץ. השאלה הנשאלת היא: האם המים יועדו לשטיפת חפץ תלוש או מחובר? בהלכות שחיטה, לעומת זאת, ייתכן שהדגש איננו על זהות החפצא אלא על תהליך השחיטה. הגמרא לומדת את דין מחובר בשחיטה מפסוק בפרשת עקדת יצחק:
״מנין לשחיטה שהוא בתלוש? ׳שנאמר: ויקח את המאכלת לשחוט׳⁠ ⁠״

(חולין טז.).

הדגש בלימוד זה הוא על מעשה הלקיחה של המאכלת – סכין השחיטה. לקיחה זו אינה יכולה להתבצע אלא בדבר תלוש. המאירי שם (טו: ד״ה וזהו ביאור המשנה) למד מכאן, שלכתחילה אין לשחוט בתלוש ולבסוף חיברו אפילו אם לא ביטלו, והחיבור הוא ארעי. במקרה כזה מסתבר שהחפצא איננו מוגדר כמחובר, אך על כל פנים אי אפשר לבצע בו מעשה לקיחה, ולכן אין לשחוט בסכין כזו.
בהלכות עבודה זרה, המיעוט של מחובר נלמד מפסוק בספר דברים, שבו מצווה התורה להשמיד את כל מוקדי העבודה הזרה של הגויים בארץ: ״את אלהיהם על ההרים״ – ולא ההרים אלהיהם. מסתבר שדרשה זו באה למעט כל דבר השייך למערכת הטבעית, ואין בו תפיסת יד אדם. ההרים אינם נאסרים בהנאה משום עבודה זרה, כיוון שהם אינם חלק מעולמו של האדם אלא חלק מעולם הטבע. לפי זה מובן מדוע תלוש ולבסוף חיברו נחשב כתלוש לעניין עבודה זרה. התלישה הכניסה את החפץ לעולמו של האדם, וכעת גם החיבור המחודש איננו יכול להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהשיב את החפץ למערכת הטבעית.
אם נחזור להלכות גיטין, מסתבר שגם כאן הדין של תלוש ולבסוף חיברו יהיה תלוי ביסוד דין מחובר: האם זהו דין בזהות החפץ, או דין בתהליך הגירושין? כפי שראינו לעיל, ייתכן ששאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים בעניין המקור לדין מחובר. מקור נוסף המתקשר לעניין זה נמצא בתוספתא:
״⁠ ⁠׳וכתב ונתן׳ – מה נתינה בתלוש, אף כתיבה בתלוש״

(תוספתא גיטין פ״ב ה״ו).

התוספתא איננה מתמקדת בזהות החפצא, אלא בתהליך: מעשה הכתיבה צריך להתבצע בתלוש. לפי זה מסתבר שתלוש ולבסוף חיברו יהיה פסול לגט. גם אם החפצא עצמו מוגדר כתלוש, מכל מקום מעשה הכתיבה איננו מתבצע בחפץ מיטלטל אלא בחפץ הנעוץ ומחובר לקרקע, ולכן הגט פסול.
כמובן, ניתן לחלק בהקשר זה בין מחובר למחוסר קציצה. ייתכן שלעניין דין מחובר די בכך שהחפץ מצד עצמו מוגדר כתלוש כדי להכשיר את בגט, אך עדיין הוא יהיה פסול מדין מחוסר קציצה. דין מחוסר קציצה מתייחס לתהליך הגירושין, ולעניין זה ייתכן שגם תלישה של דבר הנעוץ בקרקע נחשבת כקציצה, וקוטעת את הרצף בין הכתיבה לנתינה.
א. עיין לעיל בשיעור בעניין גט על איסורי הנאה, עמ׳ 105. דברים דומים כותב גם התוספות רי״ד עח:, עיי״ש.
ב. מפי השמועה. ועיין עוד בחידושי הגר״ח על הש״ס סי׳ קמט ד״ה ובזה מתרצת שמשמע כך, ובתלמידו אמרי משה סי׳ כה אות ו ועיין בב״מ י.
ג. עיין כתובות עט:, שם מבואר שהגונב ולד שפחת נכסי מלוג משלם תשלומי כפל לאישה, ומשתמע שנכסי מלוג שייכים באופן בסיסי לאישה, ולבעל יש רק זכות אכילת פירות. לעומת זאת, בגיטין מז: משתמע שקניין הפירות של הבעל הוא קניין רגיל. עיין עוד ב״ק פח: ו׳אור שמח׳ הל׳ רוצח פ״ב הט״ו, וכן לעיל בשיעור בעניין תקנת זמן בגט, עמ׳ 62.
ד. בעניין זה דנו גם הש״ך (חו״מ קצ״ח ס״ק ז; ר״ב ס״ק ג) וה׳קצות׳ (רצ״ח ס״ק ב; ר״ב ס״ק ג). יש לתמוה על ה׳קצות׳, שהזכיר בהקשר זה גם את הדין המקורי של ״באין כאחד״ מהסוגיה להלן בפרק השמיני, אף שללא ספק מדובר במקרים שונים, כפי שביארנו.
ה. עיין מאירי כא. ד״ה כתב לה גט, ׳אבני מילואים׳ קל״ט ס״ק יב ו׳אמרי משה׳ סי׳ כ׳, הדן באריכות בדין טלי גיטך. בהקשר זה ניתן גם להציע חילוק בין מעשי קניין שונים, שבחלקם הבעל מעורב יותר במעשה הקניין, ובחלקם עיקר המעשה שייך לאישה. עיין גם רמב״ם הל׳ גירושין פ״ה הי״ח.
ו. עיין תוספות רבנו פרץ שם ד״ה היא חצר.
ז. עיין גם רמב״ם הל׳ גירושין פ״ה ה״ב ובחידושי הגר״ח על הש״ס סי׳ קמ״ט.
ח. עיין גם ב׳אמרי משה׳ (סי כ׳) וחידושי הגר״ח על הש״ס (סי׳ קמט), הדנים במקרים אלה ובמקרים דומים נוספים.
ט. עיין רמב״ם הל׳ גירושין פ״ה הי״ז, שו״ע אבה״ע קל״ט, יח.
י. עיין קידושין מג:-מד., ולהלן בשיעור בעניין גירושי נערה, קטנה ושוטה, עמ׳ 363.
כ. לעיל עמ׳ 115.
ל. יש לציין שבספרי שם לומדים מהמילה ״ספר״ גם את הדין הקובע שיש לכתוב את הגט בדבר של קיימא. לא מצאנו חולקים על דין זה, ומאידך לא ידוע על שום מקור מקראי אחר עבורו מלבד פסוק זה.
מ. עיין רמב״ם הל׳ טוען ונטען פ״ה ה״ב, קידושין ז. רש״י ד״ה שיש ותוס׳ ד״ה אם.
נ. גם בהלכות שבת, המרים עציץ נקוב מעל גבי הקרקע חייב משום תולש (עיין ב״י או״ח סי׳ של״ו ד״ה ״ואסור״).
ס. יש לציין, שבהלכות טומאת אוכלין (פ״ב ה״ה) פוסק הרמב״ם שאם יבש האילן ויש בו פירות – הם נחשבים כתלושים, כדברי הגמרא שציטטנו. נראה, אם כן, שלדעת הרמב״ם קיים חילוק בהקשר זה בין תחומים שונים בהלכה, ואם כן לא נוכל לדעת בוודאות מהי שיטתו בהלכות גיטין. אמנם, מסברה ניתן היה לומר שהחילוק של הרמב״ם הוא בין עץ שיבש לפירות שיבשו, אך הרמב״ם שם בפירוש לא מחלק כך. עם זאת, ייתכן שהראב״ד שם סבר שקיים חילוק כזה, ובכך מתיישבת קושיית ה׳כסף משנה׳ על הראב״ד – עיי״ש.
ע. בעניין זה נחלקו הרמב״ם ושאר הראשונים בפירוש המשנה הראשונה במסכת מכשירין. לדעת הרמב״ם (הל׳ טומאת אוכלין פי״ב ה״א-ב) יש צורך במחשבה ורצון גם בשעת ירידת הגשמים וגם בשעת נפילתם על האוכל. הר״ש על אתר והראב״ד שם חולקים, וסוברים שדי במחשבה באחד מהשלבים האלה.
זקן שאני [שונה], שהיה זה זקן = חכם, דידע לאקנויי [שיודע להקנות] במקרה כזה, מה שאין כן אשה.
a knowledgeable old man is different, as he understands the need to transfer the documents, and this may not be true in the case of a woman and the bill of divorce.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא אָמַר רָבָא מֵהָכָא עָרֵב אהַיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

Rather, Rava said: A proof may be brought from here: If there was a guarantor whose commitment emerged after the promissory note was signed, then the creditor may collect only from the guarantor’s unsold property. However, he does not have a lien on the guarantor’s property with which he could collect from property sold after he signed on as a guarantor. Rava’s proof is that it must be that ownership of the promissory note was transferred to the guarantor before he signed it, in order for his commitment to take effect. It may therefore be seen from this baraita that the participants understand the need to transfer ownership of the document.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחר חיתום שטרות – לאחר שנחתם השטר כתב הערב כתב ידו ואני ערב.
גובה – המלוה ממנו.
מנכסים בני חורין – אבל לא ממשעבדי כיון דליכא שטר בעדים לית ליה קלא והוה ליה כמלוה על פה אלמא כל אדם נמי מקנה דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב הזה משתעבדים בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם והדר מסריה ניהליה.
אלא מהכא ערב היוצא כו׳ – קשה לר״י דבריש הנושא (כתובות דף קב.) פליג ר׳ יוחנן וריש לקיש בחייב אני לך מנה בשטר וקאמר התם כתנאי מהך דערב ופי׳ בקונט׳ דפליגי אי חשיבא הודאה א״כ משמע דערב מחייב ליה משום הודאה שמודה דנעשה ערב בשעת מתן מעות מדמייתי לה עלה והכא משמע בההיא שטרא הוא משעבד נפשיה להתחייב מעתה ולפי׳ ר״ת דהתם דלא מפרש משום הודאה ניחא וי״ל דבתרתי פליגי בן ננס ור׳ ישמעאל בין שכתב בשטר ואני מודה שאני ערב בין שכתב בו ואני נעשה ערב מעכשיו דרישא דקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דפליגי בהודאה מדלא נקט בהאי לישנא ערב שלא בשעת מתן מעות חייב ומדמהדר ליה בסיפא הרי שהיה חונק חבירו משמע דפליגי נמי בחנוק ומייתי הכא מחנוק דמשתעבד אע״פ שלא היה השטר שלו ולפי׳ הקונטרס דפליגי בהודאה אע״ג דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה כו׳ התם בכתב וחתם תחתיו ופלוגתייהו שלא חתם וערב נמי איירי כשלא חתם אלא שכתב אני ערב [ומסר לו השטר בפני עדים].
ערב היוצא לאחר חתום שטרות והוא שאחר שנחתם השטר כתב בה ואני פלני ערב גובין הימנו מנכסים בני חורין שמאחר שאין עדים אחריו הרי הוא כמלוה על פה וכבר ביארנוה במקומה בבתרא דבתרא:
אחרוני הרבנים כתבו בסוגיא זו שצריך בענין הגט שיהא הנייר והדיו והקולמוס של בעל ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ובנייר נראה שראייתם מזו של טבלא דמשמע מינה דאף בשאול לא מהני ולדעתם הוא הדין בכל שטרות שעיקר קנייתם בשטר ובדיו נראה שראייתם מפני שלא נתברר בקמא פרק הגוזל (ב״ק ק״א.) אם יש שבח סמנין על גבי הצמר אם לאו ושמא יש שבח וחייב להחזיר ובקולמוס מיהא אין בה הכרע שהרי אפילו גזלו משלם כשעת הגזילה ודיו ושמא הם סוברים מדכתיב ונתן צריך שיהא כל מעשה הגט בדבר שיוכל ליתנו לגמרי למעוטי שאול וגזול ומכל מקום מקצת גדולי הדורות כתבו למעלה במה שאמרו אקנויי אקנו לה רבנן שהדיו והקלף והקולמוס אם הם משל סופר אין צורך להקנותם לבעל שהכל נקנה לו בשכר שנותנת לו הן שכר עמלו הן דמי קלף ודיו וקולמוס וקנה הבעל את הכל אף בלא משיכה ואין צריך להקנות לבעל כמו שכתבנו למעלה הא אם היה הכל מן האשה צריכה להקנות וכמו שדקדקו כאן אם יודעת להקנות אם לאו הכל כמו שכתבנו למעלה:
בד״ה אלא מהכא כו׳ ויש לומר דבתרתי פליגי בן ננס ורבי ישמעאל כו׳ עכ״ל כצ״ל ודבריהם הכא בקיצור ועיין על דבריהם בכל זה באורך בר״פ הנושא וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: יש לפתור את הבעיה מהכא [מכאן], ממה ששנינו: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, שאחרי שנחתם שטר ההלוואה הוסיף הערב בכתב ידו שהוא ערב לפרעון החוב — גובה המלווה מן הערב רק מנכסים בני חורין אבל לא מנכסים משועבדים, שהם נכסים שהיו של הערב ונמכרו לאחר לאחר חתימת הערבות, שכיון שלא היו עדים על הערבות של ערב זה, נחשב הדבר כעין הלוואה בעל פה, שאין נגבית אלא מנכסים בני חורין. וההוכחה היא מכך, שאם אין המלווה מקנה את השטר לערב על מנת שיחתום בו, כיצד בכלל חל שעבוד כלשהו על ידי כתב זה? הרי גוף הכתב אינו שייך לערב והשטר שייך למלווה!
Rather, Rava said: A proof may be brought from here: If there was a guarantor whose commitment emerged after the promissory note was signed, then the creditor may collect only from the guarantor’s unsold property. However, he does not have a lien on the guarantor’s property with which he could collect from property sold after he signed on as a guarantor. Rava’s proof is that it must be that ownership of the promissory note was transferred to the guarantor before he signed it, in order for his commitment to take effect. It may therefore be seen from this baraita that the participants understand the need to transfer ownership of the document.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב אָשֵׁי מַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא גַּבְרָא שָׁאנֵי דְּיָדַע לְאַקְנוֹיֵי אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי במֵהָכָא אִשָּׁה גכּוֹתֶבֶת אֶת גִּיטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו.

Rav Ashi said: What is the difficulty raised by this baraita? Perhaps a man is different, in that he understands the need to transfer the document, and the question of the Gemara pertains to a woman, who may not be as well versed in the minutiae of monetary law. Rather, Rav Ashi said: There is a proof from what was taught here (22b): A woman may write her bill of divorce on her own or allow a scribe to write it on her behalf, and then give it to her husband, so that he will give it to her. Similarly, a man may write his receipt that he will receive from the woman after paying her marriage contract, as the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, i.e., the witnesses who sign it, and the mere writing of the document or its receipt has no legal ramifications and may be done by anyone. In any case, it is clear from here that a woman understands the need to transfer the bill of divorce that will be given to her by her husband in the future.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כותבת את גיטה – ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה.
והאיש כותב את שוברו – פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת עדים ומוסרתו לו לראי׳ בידו.
ת״ש האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. פי׳ אלמא האשה כותבת גיטה בנייר שלה ונותנו לבעל והבעל מחתימתו ונותנו לה ומגרשה בו וש״מ שגם האשה יודעת להקנות. ומהכא מוכיח שצריך הסופר להקנות הנייר והדיו והקולמוס לבעל כדי שיהא הכל שלו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושי שבדבר]? דלמא גברא שאני, דידע לאקנויי [שמא גבר שונה, שהוא יודע להקנות], ואולם השאלה שלנו היתה לגבי אשה! אלא אמר רב אשי: יש להביא ראיה מהכא [מכאן], ממה ששנינו: יכולה אשה שתהא כותבת בעצמה, או נותנת לסופר שיכתוב עבורה את גיטה, ונותנת אותו לבעלה על מנת שיתנו לה, וכן האיש כותב את שוברו (הקבלה שתתן לו האשה לאחר שתקבל את המגיע לה בכתובתה), משום שלא הכתיבה היא הקובעת, שאין קיום הגט אלא בחותמיו, כלומר, בעדים שעליו. מכל מקום אפשר ללמוד מכאן לענייננו שאשה יודעת להקנות כראוי את גוף הגט שעתידה לחזור ולקבל מבעלה.
Rav Ashi said: What is the difficulty raised by this baraita? Perhaps a man is different, in that he understands the need to transfer the document, and the question of the Gemara pertains to a woman, who may not be as well versed in the minutiae of monetary law. Rather, Rav Ashi said: There is a proof from what was taught here (22b): A woman may write her bill of divorce on her own or allow a scribe to write it on her behalf, and then give it to her husband, so that he will give it to her. Similarly, a man may write his receipt that he will receive from the woman after paying her marriage contract, as the ratification of a bill of divorce is only through its signatories, i.e., the witnesses who sign it, and the mere writing of the document or its receipt has no legal ramifications and may be done by anyone. In any case, it is clear from here that a woman understands the need to transfer the bill of divorce that will be given to her by her husband in the future.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא דכָּתַב לָהּ גֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה עָלָיו קְנָאַתְהוּ וּמִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ.

§ Rava says: If he wrote her a bill of divorce and placed it in the hand of his slave, and he wrote her a deed of gift with regard to the slave, then she acquired the slave due to the document, and she is divorced immediately by the bill of divorce that is in his hand. The slave is considered to be like her property, and it is as though the husband had placed the bill of divorce in her domain at the time that he transferred the slave to her, and she acquires the bill of divorce as though it were in her courtyard.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עליו – על העבד.
קנאתהו – לעבד בשטר מתנה זה והגט שבידו דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה וחצירה באו לה כאחד.
אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר הקנאה עליו קנאתו ומתגרשת בו. משום דגיטה וחצרה באין לה כאחד ואוקימנא בכפות דלא הויא חצר מהלכת, אבל בשאינו כפות הויא חצר המהלכת ואינה קונה, ועבד קנתה אבל גט לא קנתה ואינה מתגרשת בו אלא אם כן נטלו הבעל וחזר ונתנו לה אבל אם נטלתו היא לא נתגרשה משום דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא קנה. כנ״ל. אבל ראיתי לרמב״ם ז״ל (הלכות גירושין פ״ה הי״ח) שכתב ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, דמשמע שאף על פי שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה מגורשת שאם לא כן היה לו לכתוב ואינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה. וצריך עיון.
ואם תאמר מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא (גיטין יט.) על היד של עבד ונותן לה את העבד, ועוד כי מקשת אדרבא והא חצר המהלכת היא אמאי לא אקשית הכי אמתניתין. לא היא, דמתניתין בכותב על יד העבד נותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר, אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על ידי העבד מדין חצרה.
כתב לה גט על ידה מבואר בתוספתא שאינו גט ואם כתב לה גט ביד עבדו הכנעני ונתן לה את העבד מבואר במשנתנו שהוא גט כתב לה גט בקלף או בנייר ונתנו ביד עבדו שלו וכתב לה שטר מתנה על העבד קנתה העבד ומתגרשת בגט שבידו מתורת חצרה ויש מפרשים שצריך שתהא נתינת העבד קודמת אבל דעת גדולי הרבנים נראה למטה שהגט ביד העבד תחלה ומקנה לה החצר והגט כאחד ונשוב לדברינו והוא שמאחר שאנו באים בגט זה מתורת חצרה דוקא בשהעבד כפות שאם לא כן חצר מהלכת היא ואף אם הוא עומד כל שאלו מהלך לא קנה אף בעומד ויושב לא קנה ואע״ג דבמתניתין קתני על היד של עבד התם לאו מתורת חצר מקנה לה אלא בתורת גט עצמו כאלו היה קלף או נייר אבל זה שהוא מקנה לה בתורת חצר דוקא בכפות וגדולי הדורות מצריכים בה כפות וישן הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור לא נתגרשה מפני שהוא חצר המשתמרת שלא לדעתה והביאוה ממה שרבא בעצמו אמר בפרק זורק כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הוי גט והקשה והא חצר מהלכת היא והעמידה בכפות אלמא ישן בלא כפות לא כלום הוא והם מפרשים שהדין כן בכפות בלא ישן שהרי בסיפא אמרו ניעור ומשמרתו אינו גט דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא והם סבורים דמדרישא בכפות סיפא נמי בכפות ואפי׳ הכי בעינן ישן אלא שהרבה חולקין בה לומר דאע״ג דבישן בעינן כפות כדאיתא התם בכפות מיהא לא בעינן ישן וניעור ומשמרתו דהתם לאו בכפות איירי ורישא לחוד וסיפא לחוד דבכפות ליכא לא משום חצר מהלכת ולא משום משתמרת שלא לדעתה דודאי לדעתה היא משתמרת שהרי אינו יכול להלך אבל בישן ואינו כפות נהי דמשתמרת לדעתה היא מכל מקום משום חצר מהלכת איכא דכל שאלו מהלך כו׳:
ומכל מקום אם נתנו בתוך קלתה אע״פ שהאשה מהלכת וקלתה עמה אין זה חצר מהלכת דקלתה מינח ניחא ואיהי היא דקא ממטא לה וכן התבאר בדגים שקפצו לתוך ספינתו שקנאם דמיא הוא דממטו לה כמו שביארנו במציעא ואף בתוספות שאלו והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה וכמו שאמרו בקלתה אלא שאין זה נראה דהא זימנין דגופא נייח וידה לא ניחא מה שאין כן בספינה וקלתה וכן שאפי׳ הניח לה על גופה או רגלה מגורשת אלא שהטעם דמאחר שאין היד זזה ממנה כשאינה מהלכת דמיא והאי דנקט רבא למילתיה בישן וכפות וניעור ואינו כפות והוה ליה נמי למינקטה בניעור וכפות ובישן ואינו כפות ארחא דמילתא נקט ומ״מ מדברי גדולי המחברים נראה דישן בלא כפות גט פסול מיהא הוי:
כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה על החצר קנאתה ומתגרשת בו וכבר ביארנו לדעת גדולי הרבנים אף בשלא הקנה לה החצר תחלה אלא שאחר שנתן הגט לתוכו הקנה לה החצר והגט כאחד ואע״פ שבטלי גיטיך מעל גבי קרקע אינו גט בזו אינו בא מכח בעל אבל זו שבכאן הואיל ונותן לה חצרו ומקנה לה גיטה שבתוכו הרי זה כאלו נתן לה גט מונח בחפיסה או בכלי מידו לידה וכן שבטלי גיטיך צריכה לנטלו ובזה אינה צריכה ליטלו וכן אין לדמותה לחצרה הבאה לאחר מכן כגון שנתן הגט בחצר חבירו וחברו הקנה לה החצר אח״כ או השכירה או נפלה לה בירושה שבזו אין הגט בא מכח הבעל אבל כאן שהוא מקנה לה החצר והגט כאחד הרי הוא בא מכח בעל ואע״פ שקניית חצר מידה אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא בסוגיית משנה רביעית והיה לנו לומר מה ידה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר לא תהא קונה לה שלא מדעתה אלא בחצר שלה אבל בחצר שלו הואיל ואינה קונה לה בעל כרחה שהרי אם אמרה אי אפשי במתנת החצר לא זכתה בו לא תקנה בו אף מדעתה אין אומרין כן שהרי שליחות קבלה אינו אלא מדעתה ואעפ״כ מתגרשת בהגעת הגט לידו ואע״ג דשליחות לא מידה אתרבאי אלא מושלח ושלחה מ״מ איתקש שליחות דידה לשליחות דידיה דהא תרוייהו מחד קרא נפקי ושלח מלמד שהבעל עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וכי היכי דשליחות דידיה איתיה בין מדעתה בין בעל כרחה הכי נמי שליחות דידה והילכך חצר נמי אע״ג דאתרבי מידה דנין בה כן ואע״פ ששליחות קבלה מצאנוהו על כרחה שהרי אב שעומד במקומה מקבל גט לבתו קטנה או נערה על כרחה איפשר דאב לאו שליח מיקרי אלא הרי הוא במקומה לגמרי:
המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר׳ יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים אף לא על האוכלין אמר הר״ם פי׳ אמרו נותן לה את הפרה לפי שלא יותר שיחתוך הקרן אחר הכתיבה למאמר השם ית׳ וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה ר׳ יוסי דורש ספר לא אוכלין ולא דבר שיש בו רוח חיים וחכמים אומרים אחר שהוא אומר ספר ולא אמר על הספר או בספר כבר התיר כל מה שאיפשר לכתוב עליו והלכה כחכמים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רבא: כתב לה, לאשתו, גט ונתנו, לגט זה, ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על העבד הזה — קנאתהו, את העבד, בשטר המתנה ומתגרשת בו, בגט שבידו, שאנו אומרים שהעבד נחשב כקרקע שלה, וכאילו ניתן הגט לרשותה באותה שעה וקנאתו בקנין חצר.
§ Rava says: If he wrote her a bill of divorce and placed it in the hand of his slave, and he wrote her a deed of gift with regard to the slave, then she acquired the slave due to the document, and she is divorced immediately by the bill of divorce that is in his hand. The slave is considered to be like her property, and it is as though the husband had placed the bill of divorce in her domain at the time that he transferred the slave to her, and she acquires the bill of divorce as though it were in her courtyard.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאַמַּאי חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה וְכִי תֵּימָא בְּעוֹמֵד וְהָאָמַר רָבָא כׇּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה הוְהִלְכְתָא בְּכָפוּת.

The Gemara asks: And why does she acquire the bill of divorce? The slave is considered a mobile courtyard, and a mobile courtyard does not acquire property. One’s courtyard can acquire items for him only when the courtyard is fixed in its location. Since a slave is considered to be like land with regard to other areas of halakha, he should also be defined as a mobile courtyard, as he can move from place to place. And if you would say that Rava was referring to a slave who happens to be standing, who is not mobile, but didn’t Rava say: Anything that does not acquire when moving also does not acquire when it is standing or sitting. The fact that the slave could move gives him the status of a moving courtyard, regardless if he is currently moving or not. The Gemara answers: And the halakha taught by Rava could apply in a case where the slave was bound and unable to move, as in that case he is not even able to move, and is not considered to be a mobile courtyard.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חצר
חצרא(כלים פרק ז) חצר הכירה בזמן שהיא גבוה שלשה אצבעות וכו׳ (בבא קמא יב.) והא דתניא קנה בעודן עליו וכי עודן עליו מאי הוי חצר מהלכת הוא וחצר מהלכת לא קנה וכו׳. (גיטין כא.) ואמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכו׳ מאי טעמא דערים בצורות ביהודה דלא ניידי. (נדה מז) וחד מתני חצר צורית דתנן (פרק ג במעשרות) ואי זו היא חצר שחייבת במעשר רבי ישמעאל אומר חצר צורית שהכלים נשמרים בתוכה מאי חצר צורית אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן שכן בצור מושיבין שומר על החצר. (מנחות כח) לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה כנגד אולם חצר כנגד עזרה. (ברכותיח) אזלבתריה לחצר מות פי׳ בית הקברות חצר שהמתים מוטלין בה (יומא פד) מי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו (א״ב תרגום ואת יותרת הכבד וית חצר כבדא):
א. [פארהויף.]
וחצר מהלכת לא קנה – דכי אמור רבנן חצרו של אדם קונה לו לאו בחצר מהלכת אמור דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ורבא גופיה אמרה דלא קני בשנים אוחזין (ב״מ דף ט:).
בכפות – דאינו ראוי להלך.
והילכתא בכפות – כפות וישן בעינן כדמשמע לקמן בהזורק (דף עח.) דאמר כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ניעור אינו גט דהויא חצר המשתמרת שלא לדעתה ופריך בישן אמאי הוי גט חצר מהלכת היא וכ״ת ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והילכתא בכפות ופי׳ בקונטרס בההיא קאמר רבא דניעור אינו גט וכן פסקו הלכות גדולות דכפות וישן בעינן וליכא למימר דהכי פירושו והילכתא בכפות לא חשיב חצר מהלכת דלא דמי לעומד ויושב וכיון דכפות מועיל ישן לחוד נמי מועיל ולעולם רבא לא איירי בכפות דא״כ אמאי קאמר רבא ניעור אינו גט דהוי חצר המשתמרת שלא מדעתה אפילו הוי משתמר לדעתה כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה לא הוי גט דחצר מהלכת היא דומיא דקלתה דאי לאו דקאמר התם בפ״ק דב״מ (דף ט:) דמינח נייח ואיהי דקא מסגיא תותא לא הוי גט אע״ג דמשתמרת לדעתה אלא ודאי רבא בכפות איירי וכי לא ידע אכתי דאיירי בכפות הוה מצי למיפרך מאי איריא דניעור אינו גט משום דמשתמרת שלא לדעתה אפי׳ משתמרת לדעתה נמי דחצר מהלכת היא אלא דעדיפא מינה פריך.
אבל בחצר לגזור משום חצרה הבאה לאחר מכאן – וא״ת והא שמעינן שפיר מעבד דלא גזרינן משום חצרה הבאה לאחר מכאן וי״ל דבעבד ודאי לא גזרינן דאיירי בכפות ומילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן.
חצר מהלכת לא קנה – הקשו בתוספותא הא חצר מידה איתרבי וידה מהלכת היא, ומתרצי ידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה, כדאמרינן גבי קלתה בפ״ק דמציעאב. ולאו מילתא היא, דאע״ג דגופא ניחא ידה לא ניחאג וכמהלכת דמיא, מה שאין כן בספינה וקלתה דניחי לגמרי, ואפילו הניח לה על גבי גופה או ע״ג רגלה ומהלכת מגורשת, אלא כיון שאין ידהד מתרחקת ממנה כשאינה מהלכת דמיאה, אבל חצר מהלכת כיון שאפשר לה להתרחק ולא תהא משתמרת לדעתה לא קניא ליהו.
א. בתוספות לא הקשו כן במפורש, אלא שמדבריהם בב״מ ט ב ד״ה ספינה, ובשבת ה ב ד״ה אגוז, שכתבו יסוד זה שהביא רבינו בשמם דיד מינח מנחא וגופא ממטי לה, וכנראה שיסדו זאת כתירוץ על קושיתם שהביא רבינו כאן בשמם. וכן הביא הריטב״א והר״ן בשם התוס׳.
ב. ט ב.
ג. עיין מאירי שיד מהלכת אע״ג שהגוף עומד. ואולי לזה נתכון רבינו, דבמציאות היד ניידת בלא הגוף.
ד. בנדפס: שאינה.
ה. בנדפס חסרה תיבה זו, ולכן לא היו מובנים דברי רבינו, ועפ״י הכת״י מובן שפיר.
ו. וכן כתבו הרשב״א והמאירי ובחי׳ הר״ן. והגרעק״א בגליון הש״ס בב״מ ט ב הק׳ מנפשיה את קושית רבנו על דברי התוס׳ שם וכתב שעיקר הסברא דחצר מהלכת היא לא תהא מהלכת מן הקונה, והשאיר דברי התוס׳ בצ״ע. ואמנם בריטב״א ובר״ן כתבו הטעם כמו רבינו, שכל החסרון בחצר מהלכת מדין חצר שאינה משתמרת, וכ״ה במאירי ב״ק וכ״מ מרש״י ב״מ ט ב ד״ה חצר. ועיין בדברי משפט סי׳ ר׳ סק״ב, וא״כ רק כשמהלכת מן הבעלים, אבל ביד לא שייך חסרון זה שהרי משתמרת לדעת הבעלים. ודעת התוס׳ צ״ל כמז דמשמע ברש״י בסוגיין ד״ה וחצר דהחסרון בחצר מהלכת הוא משום דשאני מקרקעי דניידי ממקרקע דלא ניידי ובזה לא מצאנו שתקנה חצר, וכן משמע ברש״י ב״ק יב א ד״ה חצר שכתב ״דלא חצר היא במהלכת״. וכן הביא ברא״ש ובר״ן בב״מ. וא״כ אין זה הפרק בדין ״משתמר״ אלא דלא ילפינן לדין חצר כלל במהלכת (וכבר חקר בזה הגר״ח בסטנסיל בעיקר דין חצר מהלכת). ולפ״ז הק׳ בתוס׳ בשבת ובב״מ, דא״כ הרי יד עצמה היא מהלכת, ותי׳ דגופא ממטי לה, ולפי״ז אם יתן הגט על גוף האשה לא יועיל וכדמשמע שהבין רבינו בתוס׳, ובגמ׳ נזכר רק לתוך חיקה או קלתה שהם כלים ובגדים והוי כמו ספינה, ובחיקה היינו מדין יד ממש. ועיין קהלות יעקב סי׳ יא ובשו״ת חלקת יואב אהע״ז סי׳ יג.
והא דאמרינן: והלכתא בכפות. משמע דכפות לחודיה קנה ואף על פי שהוא נעור ומשמרתו. ומיהו מההיא דריש פרק קמא דבבא מציעא (בבא מציעא ט:) דאמרינן גבי משוך בהמה זו לקנותה וקני כלים שעליה דאוקימ׳ לה בכפותה ליכא למשמע מידי מינה דלא בעינן ישן, דהתם בבהמה דאינה משתמרת לדעתה בין ישנה בין נעורה כישנה דמיא דחצר המשתמרת לדעת הבעלים היא, אבל מהא דהכא איכא למשמע מינה. ומיהו קשיא לי מהא דאמרינן לקמן (גיטין עח.) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר המהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות, אלמא מדמוקמינן ישן דקאמר בכפות שמע מינה דנעור נמי דקאמר דאינו גט אפילו בכפות קאמר משום דהוה ליה חצר שאינה משתמרת לדעתם אלמא ישן וכפות בעיא אבל ישן בלא כפות אי נמי כפות ונעור לא, דתרתי בעינן חצר שאינה מהלכת ומשתמרת לדעתה של אשה. ובתוספות אמרו דאפשר היה לתרץ דהתם הכי קאמר והלכתא בכפות קונה וכיון שכן אף ישן הוה ליה ככפות והלכך ישן לחודיה אי נמי כפות לחודא הרי זה גט. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקט בנעור טעמא דאינו גט משום דהוה ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוה לה חצר המהלכת ואפילו עומד ויושב לא קנה, אלא ודאי נראה דתרווייהו בעינן ישן וכפות, והכא חדא מינייהו נקטו והוא הדין לאידך.
והרמב״ם ז״ל כתב (הל׳ גירושין פ״ה הי״ח) כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ולא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה, ולפי דבריו התם הוי ירושה והלכתא בכפות שהכל תלוי בכפות והכי קאמר כפות ומשמרתו בין ישן בין נעור הרי זה גט אינו כפות בין ישן בין נעור אינו גט. ואינו נראה ואינו מתישב בהלכה כלל, דאם כן אמאי נקט רבא ישן ונעור דהא נעור וישן לא מעלה ולא מוריד כלל, ועוד אמאי נקט בנעור טעמא דאינו משתמר לדעתה, אלא ודאי דנעור אף על פי שהוא כפות אינו משתמר לדעתה אלא לדעת עצמו ואנן משתמר לדעתה בעינן.
והרב בעל הלכות ז״ל כתב דוקא ישן וכפות דתרתי בעינן וכן עיקר. והא דלא קאמר הכא והלכתא בכפות וישן מסתבר לי משום דרבא לא אדכר הכא לא ישן ולא נעור אלא דאנן הוא דאקשינן עליה מחצר המהלכת ואותה קושיא היא שאנו מחזרין לתרץ והלכך כי אוקימנא בכפות איתרצא לה ההיא קושיא ותו לא איצטרכינן לאדכורי ישן דממילא ידעינן לה מאידך דרבא דאמר לה בהדיא.
אמר המאירי על הכל כותבין את הגט על עלה של זית ואע״פ שהוא כתב היכול להזדייף פירשוה בגמרא בעידי מסירה וכל שבעידי מסירה אין מקפידים בכתב שיכול להזדייף או שמא אף בעידי חתימה וברושם בסכין על העלה כמו שביארנו למעלה ושאלו בה בתלמוד המערב לאו כמקורע הוא כלומר שהרי אי איפשר לכתבו בעלה אחד ותירצוה בשני פנים וכבר כתבנום למעלה ועל קרן של פרה אף זו כתב היכול להזדייף הוא ואתה מפרשה בעידי מסירה או שכתב הגט חקוק על הקרן ונותן לה את הפרה כדי שלא יהא מחוסר קציצה אחר כתיבה ואם חתך הקרן שנכתב בו הגט אחר שנכתב הגט ונתנו לה אינו גט ושאלו בו בתלמוד המערב מסרו במוסרה מהו במדת הדין את אמר נקנה מקח ואף הכא את אמר כן או שניא הא דכתוב ונתן בידה עד שיהא כלו בידה ולא העלו בה כלום אלא שנראה שכל שהקנהו לה דיו ושמא תאמר אף כשנותן לה את הפרה נחוש שמא יקצוץ על הדרך שחששו בעלה של עציץ נקוב שפסלו רבא מגזירה שמא יקטום אע״פ שיכול ליתן לו את כלו איפשר מפני שהקרן קציצתו קשה ואם יבא לקוץ נזכר הוא קודם שיקוץ אבל עלה מתוך שקציצתו קלה קייץ ליה ולאו אדעתיה:
בד״ה והלכתא בכפות כו׳ דומיא דקלתה דאי לאו דקאמר התם כו׳ עכ״ל בפרק קמא דמציעא ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואמאי [ומדוע] יהיה הדין כך? הלא חצר מהלכת היא העבד, וחצר מהלכת לא קנה! שרשותו של אדם קונה לו רק כאשר היא קבועה, ולא כאשר אינה כזו, והעבד גם אם דינו כקרקע לשאר דברים — הרי הוא כחצר מהלכת! וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן בעבד עומד, והאמר אולם הרי אמר] רבא: כל שאילו היה מהלך באותה שעה לא קנה, גם אם היה עומד ויושבלא קנה! ואומרים: והלכתא [והלכה זו] יכולה להתקיים במקרה שהיה העבד כפות ואינו יכול לזוז ממקומו, שאז אינו בגדר חצר מהלכת, ואז האשה קונה אותו ואת הגט שבידו.
The Gemara asks: And why does she acquire the bill of divorce? The slave is considered a mobile courtyard, and a mobile courtyard does not acquire property. One’s courtyard can acquire items for him only when the courtyard is fixed in its location. Since a slave is considered to be like land with regard to other areas of halakha, he should also be defined as a mobile courtyard, as he can move from place to place. And if you would say that Rava was referring to a slave who happens to be standing, who is not mobile, but didn’t Rava say: Anything that does not acquire when moving also does not acquire when it is standing or sitting. The fact that the slave could move gives him the status of a moving courtyard, regardless if he is currently moving or not. The Gemara answers: And the halakha taught by Rava could apply in a case where the slave was bound and unable to move, as in that case he is not even able to move, and is not considered to be a mobile courtyard.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאָמַר רָבָא וכָּתַב לָהּ גֵּט וּנְתָנוֹ בַּחֲצֵרוֹ וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה עָלָיו קְנָאַתְהוּ וּמִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ.

And Rava also says: If he wrote her a bill of divorce and placed it in his courtyard, and he wrote a deed of gift with regard to the courtyard, then she has acquired the courtyard and is divorced immediately by the bill of divorce in the courtyard.
עין משפט נר מצוהרי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר רבא: כתב לה, לאשתו גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על החצר — קנאתהו לחצר, ומתגרשת בגט הנמצא בו.
And Rava also says: If he wrote her a bill of divorce and placed it in his courtyard, and he wrote a deed of gift with regard to the courtyard, then she has acquired the courtyard and is divorced immediately by the bill of divorce in the courtyard.
עין משפט נר מצוהרי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עֶבֶד הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא עֶבֶד אֲבָל חָצֵר לִיגְזַר מִשּׁוּם חֲצֵרָהּ הַבָּאָה לְאַחַר מִכָּאן.

The Gemara comments: And it is necessary for Rava to teach his halakha both with regard to a slave and with regard to a courtyard. One could not have been learned from the other, as had he taught us only about a slave, I would say that the husband may transfer the bill of divorce to his wife specifically through a slave, but in the case of a courtyard the Sages may decide to enact a decree that this should not be a valid bill of divorce, due to the case of her courtyard that comes afterward. People may not differentiate between this case and a similar case, where the husband places the bill of divorce in the courtyard of a third party, and that courtyard is subsequently acquired by her. In that case, the couple is not divorced, as the bill of divorce was not given by the husband to the wife. Therefore, Rava has to teach that the Sages did not make this decree, and in this case, where the husband gave the courtyard together with the bill of divorce, it is valid.
רי״ףרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חצרה הבאה לאחר מכאן – כגון נתן לה גט בחצר חבירו והלך בעל חצר ומכר לה את החצר או נתן לה במתנה והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה דכשנתן הבעל הגט בחצר לא שלה היתה דתקני לה חצרה כאילו נותנו בידה וכי אתא האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתיא לה דניהוי נותן לה החצר והגט ביחד.
אטו שליחות מידה איתרבאי כו׳ – וא״ת דבפ״ק דב״מ (דף י:) אמרי׳ דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ובמציאה דזכות הוא קני אע״פ שאינו עומד בצד חצירו ולא הוי דומיא דיד דקני מכח שליחות דזכין לאדם שלא בפניו א״כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע״ג דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בעל כרחה תתגרש מכח שליחות וי״ל דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל״כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך אע״ג דמטעם יד לא קני וא״ת רב שימי מאי קשיא ליה אטו לא ידע דשליחות מושלח ושלחה איתרבאי הא ברייתא היא בפ״ב דקידושין (דף מא.) ומילתא דפשיטא היא לכ״ע וי״ל דרב שימי סבר כיון דאשכחן בשליחות דמתגרשת בלא הגעת גט לידה אע״ג דליתא בעל כרחה לענין חצר נמי דאיתרבאי משום יד לא מיסתבר ליה למימר דקפיד קרא אהכי דליהוי דומיא דיד ואביי מהדר ליה דאין להביא ראיה משליחות לחצר כיון דשליחות איתרבאי מושלח וחצר איתרבאי משום יד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני דבריו אלה של רבא, גם בעבד וגם בקרקע, ואינם יכולים להילמד זה מזה, ומה ההבדל? — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בעבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא על ידי עבד יכול להקנות כך, אבל במקרה של חצרליגזר [יש מקום לגזור] שלא יהיה זה גט, משום מקרה אחר של חצרה הבאה לאחר מכאן. שיטעו אנשים להכשיר גם אם הניח הבעל גט במקום מסויים שאינו שלו, ואחר כך קנתה האשה את המקום הזה. ואולם אין זה גט, משום שבשעה שהניח הבעל את הגט באותה חצר לא היתה זו חצר שלה, ולא הוא זה שבסופו של דבר נתן לה את החצר עם הגט בתוכה. ולכן השמיע לנו שאין גוזרים גזירה זו.
The Gemara comments: And it is necessary for Rava to teach his halakha both with regard to a slave and with regard to a courtyard. One could not have been learned from the other, as had he taught us only about a slave, I would say that the husband may transfer the bill of divorce to his wife specifically through a slave, but in the case of a courtyard the Sages may decide to enact a decree that this should not be a valid bill of divorce, due to the case of her courtyard that comes afterward. People may not differentiate between this case and a similar case, where the husband places the bill of divorce in the courtyard of a third party, and that courtyard is subsequently acquired by her. In that case, the couple is not divorced, as the bill of divorce was not given by the husband to the wife. Therefore, Rava has to teach that the Sages did not make this decree, and in this case, where the husband gave the courtyard together with the bill of divorce, it is valid.
רי״ףרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִי אַשְׁמְעִינַן חָצֵר ה״אהֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא חָצֵר אֲבָל עֶבֶד לִיגְזַר כָּפוּת אַטּוּ שֶׁאֵינוֹ כָּפוּת קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

And had Rava taught us only about a courtyard, then I would say that a woman is divorced specifically if her husband placed the bill of divorce in a courtyard, but in the case of a slave the Sages may decide to decree with regard to a bound slave that the divorce will not take effect, due to the similarity to an unbound slave, where the divorce would not take effect, as explained above. Therefore, Rava teaches us that it is a valid bill of divorce in both cases.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומצד שני: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רבא חצר בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] דוקא על ידי חצר מתגרשת באופן זה, אבל בעבדליגזר [יש מקום לגזור] בעבד כפות אטו [משום] עבד שאינו כפות, ונאמר שאף בכפות אינו גט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הרי זה גט.
And had Rava taught us only about a courtyard, then I would say that a woman is divorced specifically if her husband placed the bill of divorce in a courtyard, but in the case of a slave the Sages may decide to decree with regard to a bound slave that the divorce will not take effect, due to the similarity to an unbound slave, where the divorce would not take effect, as explained above. Therefore, Rava teaches us that it is a valid bill of divorce in both cases.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר אַבָּיֵי מִכְּדֵי חָצֵר מֵהֵיכָא אִיתְרַבַּי מִיָּדָהּ.

Abaye said as a challenge to Rava: Now, from where was a courtyard included? What is the source for the halakha that a man can divorce a woman by placing a bill of divorce in her courtyard? This can be derived from the phrase: “And gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), and the Sages derived that this is not limited to her actual hand but also includes anything that is an extension of her hand, such as her courtyard.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי להקשות על רבא: מכדי [הרי] חצר מהיכא איתרבי [מהיכן נתרבתה]? מאיזה ריבוי במקרא למדנו שאשה מתגרשת גם אם ניתן הגט בחצירה? ממה שנאמר ״ונתן בידה״ (דברים כד, א) ואנו אומרים שלאו דווקא בידה ממש, אלא כל דבר שהוא ברשותה.
Abaye said as a challenge to Rava: Now, from where was a courtyard included? What is the source for the halakha that a man can divorce a woman by placing a bill of divorce in her courtyard? This can be derived from the phrase: “And gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), and the Sages derived that this is not limited to her actual hand but also includes anything that is an extension of her hand, such as her courtyard.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַה יָדָהּ דְּאִיתַא בֵּין מִדַּעְתַּהּ וּבֵין בְּעַל כּוּרְחַהּ אַף חֲצֵרָהּ דְּאִיתַא בֵּין מִדַּעְתַּהּ וּבֵין בְּעַל כּוּרְחַהּ וְהָא מַתָּנָה זמִדַּעְתַּהּ אִיתַא בְּעַל כּוּרְחַהּ לֵיתַא.

Consequently, the following reasoning should apply: Just as with regard to her hand, that it acquires property for her whether with her consent or against her will, so too, with regard to her courtyard, it should be that it acquires property for her whether with her consent or against her will. And with regard to a gift, it is so that she acquires it with her consent, but it is not so that she acquires it against her will. Therefore, a courtyard that a husband transfers to his wife as a gift along with a bill of divorce is not the same as a bill of divorce that he gives into her hand. As a courtyard is different from her hand in this sense, it should not be able to be used as a means of transferring a bill of divorce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה ידה דאיתא – בגירושין על כרחה.
אף חצרה – בעינן נמי דלהוי בין מדעתה בין בעל כרחה כגון חצר שהיתה שלה קודם שזרק הגט לתוכה.
בעל כרחה ליתא – דאי אמרה אי אפשי לקבל מתנה ממנו לא קניא לה להא חצר ולא מיגרשה ביה דהא אמרה לא ניחא לי למיקני.
[והא שליחות] – אשה עושה שליח לקבלה מדעתה אבל בעל כרחה אינו נעשה שלוחה שתתגרש בקבלתו אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה על כרחה.
1[אף חצרה בין מדעתה בין בעל כרחה. כלומר בחצרה ממש שהיתה שלה קודם לכן שהיא מתגרשת בעל כרחה אם זרקו לה לתוך חצרה אבל חצר זו אינה זוכה בה בעל כרחה אפילו מדעתה לא תקנה. ואם תאמר חצרה נמי אינה שלה בעל כרחה דהא איבעיא מפקרא לה. לא היא, דמכל מקום בשעה שהבעל זורקו לתוכה על כרחה מתגרשת בו, מה שאין כן בחצר זו שבשעה שנתן הגט לתוכו אינה מתגרשת בה בעל כרחה.]
1. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בדפוס ראשון אך חסר בכ״י מינכן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם כיון שהלימוד הוא מ״ידה״, והחצר נחשבת כהרחבה של ידה, צריך להשוות את החצר ליד גם בדין אחר; מה ידה דאיתא [שישנה, שמועילה] ומתגרשת בה בין מדעתה ובין בעל כורחה, אף חצרה צריך להיות דאיתא [שישנה] בין מדעתה ובין בעל כורחה. והא [והרי] מתנהמדעתה איתא [ישנה], ואילו בעל כורחה ליתא [אינה] שהרי אם לא תרצה לקבל את המתנה — אין זו מתנה. ואם כן, חצר זו שמקנה הבעל לאשה בדרך מתנה אינה דומה לידה ולא תועיל לקנות עימה את הגט!
Consequently, the following reasoning should apply: Just as with regard to her hand, that it acquires property for her whether with her consent or against her will, so too, with regard to her courtyard, it should be that it acquires property for her whether with her consent or against her will. And with regard to a gift, it is so that she acquires it with her consent, but it is not so that she acquires it against her will. Therefore, a courtyard that a husband transfers to his wife as a gift along with a bill of divorce is not the same as a bill of divorce that he gives into her hand. As a courtyard is different from her hand in this sense, it should not be able to be used as a means of transferring a bill of divorce.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי וְהָא שְׁלִיחוּת לְקַבָּלָה דְּמִדַּעְתַּהּ אִיתַא בְּעַל כּוּרְחַהּ לֵיתַא וְקָא הָוֵי שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה.

Rav Shimi bar Ashi objects to the reasoning of Abaye: But what of agency for receipt of the bill of divorce, where the woman appoints an agent to receive a bill of divorce on her behalf, concerning which the agent can act with her consent, but not against her will. No one other than the wife can appoint an agent to receive the bill of divorce, and despite this he is an agent for receipt. Yet a woman is able to appoint an agent for receipt. Evidently, the comparison of other methods of acquisition to acquisition by placing the bill of divorce in her hand is not absolute.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שלח
שלחא(חולין כד:) תנו רבנן נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו (גיטין כא.) שליחות לקבלה מדעתה איתא בעל כרחה ליתא וכו׳ (קידושין מא) שליחות מנא לן דתניא ושלח מלמד שעושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקדושין מנא לן עד מכאן ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כולן שוחטין והלא אין שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וכו׳ עד והלכתא שליח נעשה עד. (במכילתא) ויקחו להם איש שה לבית אבות וכי כולן לוקחין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וכן ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (בראשית רבה לז) כתיב ויברכם יהושע וישלחם מה ת״ל וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם אלא בתחילה נטלו רשות מיהושע ובירכם ושהו עוד ימים וחזרו ונטלו רשות ממנו וכן ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך מה ת״ל ביום י״ג לחדש השביעי שלח את העם ויברכו את המלך אלא נטלו ממנו רשות ועוד המתינו ימים ונטלו רשות ממנו פעם שנייה (ובפרשה מט) לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל יורד בה ואותן שחטאו יותר מדאי מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו ונותנה עליהם ומורידן לגיהנם הה״ד שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו. (במגילת איכה) שלחתי בבלה שולחתי בבלה כתיב:
א. [זענדען שיקען.]
וקמשוי שליח לקבלה – בפרקין דלקמן (דף סב:) דנפקא לן מושלח ושלחה קרי ביה ושלחה בלא מפיק ה״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: לדברי אביי, והא [והרי] שליחות לקבלה, אם שולחת האשה שליח לקבל עבורה את הגט, שמדעתה איתא [יש] שליחות כזו, ואילו בעל כורחה ליתא [אין], שהרי אין אחר יכול למנות שליח לקבלת הגט מלבד האשה, ובכל זאת קא הוי [הריהו] שליח לקבלה! ומשמע אם כן שאין עומדים על כך שתהיה השוואה שלימה לידה!
Rav Shimi bar Ashi objects to the reasoning of Abaye: But what of agency for receipt of the bill of divorce, where the woman appoints an agent to receive a bill of divorce on her behalf, concerning which the agent can act with her consent, but not against her will. No one other than the wife can appoint an agent to receive the bill of divorce, and despite this he is an agent for receipt. Yet a woman is able to appoint an agent for receipt. Evidently, the comparison of other methods of acquisition to acquisition by placing the bill of divorce in her hand is not absolute.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאַבָּיֵי אַטּוּ שליחו׳שְׁלִיחוּת מִיָּדָהּ אִיתְרַבַּי מִוְּשִׁלַּח {דברים כ״ד:א׳,ג׳} וְשִׁלְּחָהּ אִיתְרַבַּי.

And Abaye would respond: Is that to say that the halakha of agency is included from the words “her hand”? It is not learned from there; rather, it is included based on the additional wording of the verse, as the verse does not state: And he sent [veshillaḥ]. Rather, it states: “And sends her out [veshilleḥa]” (Deuteronomy 24:1). The expanded term teaches that a woman can also appoint an agent to receive a bill of divorce on her behalf. Since agency has a different source in the Torah, it is not impacted by the limitations of her hand. The halakha that a bill of divorce can be given to her by placing it in her courtyard is an extension of the halakha that it can be placed in her hand and does carry the limitations of her hand. Therefore, it must be able to work whether with her consent or against her will.
רי״ףתוספותפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה – משמע שרוצה לומר דאפי׳ איתרבאי שליחות מידה ניחא כיון דאשכחן שליחות בע״כ ע״י אב אע״ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתיה חשיב שפיר דומיא דידה ותימה דחצר מתנה נמי אע״ג דליתא בעל כרחה ניהוי דומיא דידה כיון דאשכחן חצר בעל כרחה כגון חצר שהיה לה קודם לכן דתנן בהזורק (לקמן עז.) דמגורשת ואומר רבינו יצחק דחצרה דמקודם לכן לא הוי בעל כרחה כמו שליחות דאב דיכולה להפקירו ולא תתגרש עוד על ידו אבל שליחות דאב אי אפשר לה לעכב בשום ענין שלא יקבל גט בעל כרחה. ודוחק.
בד״ה אטו שליחות כו׳ וא״ת דבפ״ק דב״מ אמרי׳ כו׳ א״כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו כו׳ תתגרש מטעם שליחות עכ״ל. נראה כוונתם בזה כיון דהכא כתב לה שטר מתנה ומוסר לידה והיא יודעת שמתגרשת ע״י כך שהרי הגט ביד העבד והוא אומר לה הרי גיטך וא״כ ע״כ דניחא לה במתנת העבד וגם בגירושין דאל״כ אין לה לקבל שטר המתנה ולא תתגרש אלא ודאי ניחא לה וא״כ כיון דזכות הוא לה ומדעתה מתגרשת תתגרש מטעם שליחות אע״ג דלא הוי דומיא דידה וע״ז תירצו דאפ״ה בעינן דומיא דידה לענין זה כדמקשה הש״ס ודקדקו כן מדבעינן חצר המהלכת ולא אמרי׳ דאפילו בחצר שאינה מהלכת ליהני מיהא גבי מתנה וכן בגט היכא דזכות הוא לה אע״כ דאפ״ה בעינן דומיא דידה וידה לאו מהלכת היא דידה מינח ניחא ואיהי דקמסגא זה הנראה בכוונתם אבל עדיין צריך ביאור דהיא גופא תיקשי כיון דמטעם שליחות איירי אמאי בעינן חצר מהלכת וכבר כתב הרא״ש ז״ל בזה בפר׳ הזורק. אמנם נלע״ד להוסיף טעם לשבח עפמ״ש בחידושי בפ״ק דב״מ דהא דאמרינן דחצר מטעם ידה איתרבאי ולא גרע משליחות לאו משום דחצר מיתרבי ממילא מהיכא דאיתרבי שליחות דמהיכא תיתי לומר כן דהא בשליחות גופא ילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית ובני דעת אף שלוחכם כו׳ וא״כ חצר ליתא בכלל זה ואדרבא מימעט משליחות ועוד דבעבד אמרינן להדיא בסוף פרקין דאינו נעשה שליח לקבל גט אשה לפי שאינו בתורת גיטין א״כ מאי מקשו התוספות הכא שתתגרש ע״י העבד בתורת שליחות אע״כ דהא דאמרינן חצר משום שליחות איתרבאי היינו דבהדיא מרבינן ליה מקרא שהחצר זוכה לאדם כדמצינו שהשליח זוכה לו והיינו מקרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן ידו אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת״ל המצא תמצא מ״מ וע״כ לאו משום ידו איתרבאי דא״כ למה לי קרא נילף מגירושין דמרבינן חצירה משום ידה דהא קי״ל כרבי יוחנן בפ״ק דמציעא דף י״א דילפינן ממונא מאיסורא לענין זה אע״כ דעיקר קרא בממון בא ללמד דאפילו היכא דלא שייך לרבות חצר משום יד כגון שלא בפניו אפ״ה מרבינן דמהני בממון מטעם זכין לאדם שלא בפניו כדמצינו בשליחות מטעם זה דזכייה מטעם שליחות כמבואר נמצא לפ״ז שפיר כתבו התוספות כאן דדוקא לענין זה אמרינן דמהני טעם שליחות לענין שלא בפניו אבל לעולם בעינן חצר דומיא דידה דלא עדיף חצר מידה ממש ועוד דכתיב בהדיא אם המצא תמצא בידו ומקשינן ריבוי דחצר לידה והיינו דמקשה הש״ס הכא מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה דאפילו בממון בעינן דומיא דידה לענין זה וכן לענין חצר מהלכת דלא קנה כן נ״ל נכון בכוונת התוספות וכמ״ש באריכות בפ״ק דמציעא ליישב לשון רש״י ותוספות בסיגנון זה. אלא דלפ״ז קשיא לי טובא א״כ מאי קשיא להו לתוספות לעיל בד״ה כפות דלא קאמר נמי ישן כדאמרינן פרק הזורק. דשפיר יש לחלק בשלמא בפ׳ הזורק דאיירי שנתן הגט לעבדה בע״כ וא״כ לא שייך כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דגט חוב הוא לה אע״כ דעבד דהתם אינו קונה אלא מטעם ידה מש״ה בעינן ישן דליהוי חצר המשתמר׳ לדעתה דומיא דידה משא״כ בנעור לא הוי דומיא דידה שהרי משתמר לדעת עצמו. משא״כ ההיא דהכא דכתב לה שטר מתנה דלסברת התוספות ע״כ זכות הוא לה כיון שמקבלתו ברצון אלמא דניחא לה בגט זה וא״כ לפ״ז שייך ביה זכייה מטעם שליחות ומהני אפילו במשתמר שלא מדעתה דלענין זה לא בעינן דומיא דידה תדע דהא בממון קי״ל דלא בעינן משתמר לדעתו כדאיתא בפ״ק דמציעא משום דדעת אחרת מקנה וזכות הוא לו וה״נ דכוותיה בגט זה לסברת התוספות דזכות הוא לה ואיכא נמי דעת אחרת מקנה. ואף להפוסקים דבממון לא מהני בחצר שאין משתמר היינו היכא שאין משתמר כלל מה שבתוכו דבכה״ג לא הוי כלל אפי׳ דומיא דשליחות שהרי השליח מיהא משמר לדעתו מה שנותנין לו אבל בחצר המשתמר לדעת שום אדם או מעצמו מהני בממון וא״כ הכא דנתן ביד עבדו שהעבד משמר מה שבידו ממש כמו השליח וא״כ אפילו נעור מתגרשת מטעם שליחות. ובמה שכתבתי נתיישבו היטב לשונות הרמב״ם ז״ל שהן ממש כדברי דבההיא דכתב שטר מתנה על העבד כתב דכפות לחוד סגי אבל בההיא דהזורק שנתן ליד עבדה דהיינו בע״כ כשאר גיטין כתב דבעינן נמי ישן דומיא דידה שמשתמר לדעתה כיון דלא שייך התם כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דחוב הוא לה. ויתר דברי הרמב״ם ז״ל שם מדוקדקין מאד לפ״ז ואין להאריך והמעיין יבין מיהו דברי התוס׳ כאן בד״ה כפות ודאי צריכין עיון. דלפמ״ש בזה הדיבור אטו שליחות אין צורך למה שכתבו לעיל דה״נ בעינן ישן וצ״ע. מיהו בעיקר דברי התוס׳ כאן דפשיטא להו דגט דהכא שייך בתורת שליחות דזכות הוא לה צ״ע שהרי אפי׳ באשה שאומרת בפירוש שרוצה לקבל גט אפ״ה לא מהני שליחות בע״כ דשמא חזרה בה והוא מחלוקת הפוסקים מכ״ש הכא דאפשר לומר דנהי דניחא לה מתנת העבד אפ״ה עיקר הגט חוב הוא לה ואולי יש לחלק ודעת רבותינו בעלי התוס׳ רחבה מדעתינו ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואביי טוען כנגד זה: אטו [וכי] דין שליחות מ״ידה״ איתרבי [נתרבה]? שדין שליחות אינו נלמד מהריבוי של ״ידה״, אלא משינוי המילים, שלא נאמר בכתוב ״ושלח את אשתו״, אלא ״ושלחה״ (דברים כד, א), איתרבי [נתרבה], ללמד שגם האשה יכולה לשלוח שליח לקבל את הגט. ואם כן, דין שליחות שמקורו אחר אינו קשור להגבלות שיש בדין יד, אך חצר צריכה שתהיה בין מדעתה ובין בעל כורחה.
And Abaye would respond: Is that to say that the halakha of agency is included from the words “her hand”? It is not learned from there; rather, it is included based on the additional wording of the verse, as the verse does not state: And he sent [veshillaḥ]. Rather, it states: “And sends her out [veshilleḥa]” (Deuteronomy 24:1). The expanded term teaches that a woman can also appoint an agent to receive a bill of divorce on her behalf. Since agency has a different source in the Torah, it is not impacted by the limitations of her hand. The halakha that a bill of divorce can be given to her by placing it in her courtyard is an extension of the halakha that it can be placed in her hand and does carry the limitations of her hand. Therefore, it must be able to work whether with her consent or against her will.
רי״ףתוספותפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא שְׁלִיחוּת לְקַבָּלָה נָמֵי אַשְׁכְּחַן בְּעַל כּוּרְחַהּ חשֶׁכֵּן אָב מְקַבֵּל גֵּט לְבִתּוֹ קְטַנָּה בְּעַל כּוֹרְחָהּ.:

And if you wish, say a different answer: We also have found that agency for receipt can be effective against her will. How so? As the halakha is that a father can receive a bill of divorce for his minor daughter against her will. The halakhot of agency are therefore consistent with the halakhot with regard to her hand, and Abaye’s objection stands.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטנה – אביה מקבל גיטה כדנפקא לן בכתובות בפרק נערה (דף מז.) מויצאה והיתה.
שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה – ואפי׳ בעל כרחו של אב מתגרשת כשנותן לו בעל כרחו כדמוכח בפ״ב דקדושין (דף מד.) דאמר קדושין דמדעת אביה ולא היא גירושין דבע״כ בין היא בין אביה פירוש כיון דבעל כרחו של אב מתגרשת יכולה היא לקבל כמוהו וכן פירש שם בקונט׳ ועוד אמרינן התם נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא משמע דע״י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו אפילו אם כחצר אביה דמיא.
לבתו קטנה – לאו דוקא אלא אפילו לנערה נמי אב מקבל גיטא בעל כרחה, דאיתקיש יציאה והויה, אלא מאי קטנה לאפוקי בוגרת. והא דחשיב שליחות דאב בעל כרחה משום דהיא עצמה יש לה יד בגיטיןא, כדתנןב נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. אבל לענין קדושין אביה במקומה קאיג, וכל שנעשה לדעת אביה לא מיקרי בע״כ כדמוכח בפ״ק דקדושיןד דאמרינן התם דכסף באישות בע״כ לא אשכחן, כך מפורשה בתוספותו.
א. כוונת רבינו לבאר הגמ׳ דשליחות איתא בע״כ באב המקבל לבתו קטנה גט בע״כ שהוא מדין שליחות שהרי היא עצמה יכולה לקבל גיטה, וא״כ פועל האב מדין שליח. ודברי הגמ׳ ורבינו צ״ב מהגמ׳ בקידושין דף יד, ששם מבואר שמה שמקבלת נערה גיטה הוא או מדין יד אביה או מדין חצר והסיקו שהוא מדין יד אביה, וא״כ מבואר איפכא שהאב הוא העיקר בקבלת הגט. וכבר עמד בזה באור שמח פ״ג מגירושין הי״ב.
ב. לקמן סד ב.
ג. דהיינו שהוא נחשב בעל המעשה לגבי קידושין ואינו מדין שליח של בתו, ולא כבגט כמבואר ברבינו לעיל.
ד. ה א.
ה. בנדפס: בתוספתא.
ו. קידושין פ א ד״ה שכן בשם ר״ת, ובדף ה ב ד״ה רב.
1[הא דאמר ליה אביי שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה על ידי האב. תימה מאי קאמר, אדרבה היא הנותנת ונאמר מה שליח לקבלה אינה מדעתה הואיל ואשכחן ליה בעל כרחה אף חצרה נמי אית לן למימר נמי דאיתיה מדעתה הואיל ואשכחן ליה חצר בעל כרחה. וצריך עיון.]
1. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בדפוס ראשון אך חסר בכ״י מינכן.
תוס׳ בד״ה ואיבעית אימא כו׳ ותימה דחצר כו׳. נ״ב ול״נ דלא קשה מידי בשלמא גבי גט שליח לקבלה לא אשכחן בשום ענין שיהא בעל כרחה שלא תהא גט מאחר שהיא עשתה לקבלה אם כן אינה בעל כרחה אלא שתאמר מאחר שאינו בנמצא בע״כ לא תוכל לעשות שליח לקבלה מש״ה אמרינן מאחר דאשכחן בשום צד בע״כ בשליח לקבלה לא ממעטינן נמי שליח לקבלה אבל חצר שנתן במתנה היכא שאין רוצה לקבל המתנה אז לא הוי גט וא״כ אף היכא שהיא מרוצה גם כן לא תהא גט מאחר דליתא להאי חצר מתנה בעל כרחה ולא מהני לן כלל מה שנמצא בעל כרחה בחצר שלה ודו״ק היטב:
בד״ה שכן אב כו׳ וכן פי׳ שם בקונטרס כו׳. נ״ב וז״ל גירושין דבע״כ בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחה הוא. ע״כ:
בא״ד מקבלת שלא מדעתו כו׳. נ״ב פירוש דמסתמא כשהיא כיד אביה פשיטא שתוכל לקבל גט שלא לדעת אביה שהרי אפי׳ שליח תוכל לעשות בתחלת הבעיא ומהשתא אפי׳ הוי כחצר אביה תוכל לקבל שלא מדעתו דהא לא קמיבעיא ליה אי כיד אביה כו׳ אלא לענין שתוכל לעשות שליח משמע דלשאר דינים כגון לקבל שלא מדעתו אין חילוק ואם כן ה״ה חצר אביה ממש אם זרק שם הבעל גט שלא מדעתו דהיינו בעל כרחו ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בד״ה שכן אב כו׳ משמע דעל ידי חצר כו׳ שהיא מקבלת שלא מדעתו כו׳ עכ״ל מפירוש מהרש״ל דמסתמא כשהיא כיד אביה כו׳ שהרי אפילו שליח תוכל לעשות כו׳ עכ״ל ואין זו ראיה מכרעת דהא אביה יכול לעשות שליח ואפ״ה מגמגמין בו אם יועיל בעל כרחו של אב אבל הנ״ל דפסיקא להו שהיא מקבלת היינו אפי׳ שלא מדעתו דע״כ הך אבעיא נערה מהו שתעשה שליח כו׳ היינו לרבנן דפרק האומר דס״ל התם היא ואביה מקבלין את גיטה כפירוש רש״י בפרק ב׳ דקדושין ואי מיירי מדעת אביה לא הוה פליג רבי יהודה התם למימר דנערה אין היא עצמה מקבלת גיטה כיון דמדעתו הוא (ב) לא גרע מאם הוא עושה שליח לקבל גיטה דהא נערה גדולה היא לענין שליחות והשתא כתבו התוס׳ דודאי אי משום כיד אביה דמיא ומקבלת גיטה לרבנן מוכח בפשיטות דהרי זה בא ללמד ונמצא למד כיון דידה אף בע״כ של אב הוא ידו של אביה נמי בעל כרחו הוא אלא אף לפום הסברא דכחצר אביה דמיא הרי גם לפי זה חצר אביה בא ללמד ונמצא למד דמתגרשת ע״י חצירו בעל כרחו של אביה וא״כ ה״ה ידו גופיה בעל כרחו דהא חצר משום יד אתרבאי והדברים ברורים ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ואב״א וכו׳ דיכולה להפקירו. קשה לי הא מ״מ משכחת בחצר דקטנה שהוא בע״כ דא״י להפקיר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: שליחות לקבלה נמי אשכחן [גם כן מצאנו] שהיא יכולה להיות בעל כורחה, כיצד? שכן אב מקבל גט לבתו כשהיא קטנה בעל כורחה, ואם כן, יש גם בשליחות לקבלה ענין של קבלה בעל כורחה, ואם כן הריהי דומה לידה.
And if you wish, say a different answer: We also have found that agency for receipt can be effective against her will. How so? As the halakha is that a father can receive a bill of divorce for his minor daughter against her will. The halakhot of agency are therefore consistent with the halakhot with regard to her hand, and Abaye’s objection stands.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת וְכוּ׳.: בִּשְׁלָמָא יָד דְּעֶבֶד

§ The mishna taught that a bill of divorce may be written on an olive leaf, on the horn of a cow, or on the hand of a slave, provided that the husband then gives her the slave or the cow. The Gemara asks: Granted, with regard to the hand of a slave,
רי״ףפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועל היד של עבד ונותן לה את העבד ותיפוק דכתב שיכול להזדייף הוא בעדי מסירה ור׳ אלעזר היא אי בעית אימא אפילו תימא ר׳ מאיר ובכתובת קעקע:
על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד. פירוש, ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד, הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט וכדאמרינן לעיל (גיטין כ:) התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך נתקבלה גטה והשאר לכתובתה ופרישנא דהא קמשמע לן דאף על גב דאיכא שאר אי אמר לה והשאר לכתובתיך אין ואי לא לא מאי טעמא אוירא דמגילתא הוא, אלמא טעמא דאיכא למימר אוירא דמגילתא הוא כגון גליון דפייש בגטא או בטבלא דכתיב בה גיטא, הא בקרן של פרה דאי אפשר לומר שהפרה אוירא דקרן לא ומשום הכי קתני ונותן לה את הפרה כלומר שנותן לה בפירוש את הפרה, 1[אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה].
1. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בדפוס ראשון אך חסר בכ״י מינכן.
ועל היד של עבד ואף זו בעידי מסירה או בכתובת קעקע וכן אף בזו צריך שיתן לה את העבד מטעם חסור קציצה ר׳ יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין ואין הלכה כמותו אלא כחכמים:
משנה אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ר׳ יודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחיתומו בתלוש ר׳ יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירים אמר הר״ם פי׳ אמרו כתבו במחובר לקרקע ובתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן ויכתוב אלו השמות כאשר הניח לשמה ויחתום ויתן לה והוא ענין אמרו וחותמו ונותנו לה ואין הלכה כר׳ יהודה בן בתירה בגיטי נשים אלא בשאר שטרות דעלמא בעינן כתב שאינו עשוי להזדייף וזיוף הוא לפי הדבר המחוקה והעור הדק שיקרא דפתרא אפשר בו המחק ויניח העדים ויכתוב מה שירצה:
אמר המאירי אין כותבין במחובר לקרקע ואפי׳ נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתיב דבר הנתן מיד ליד ופירשו בגמרא שאפי׳ בדיעבד אינו גט וזה שאמרו כתבו על המחובר ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו לו כשר פירושו כששייר מקום התורף ופי׳ משנתנו אין כותבים לכתחלה במחובר אפי׳ טופס מגזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתב התורף ר״ל שם האיש והאשה והמקום והזמן והרי את מותרת לכל אדם בתלוש ונתנו לה כשר וזה שאמר וחתמו פירושו על כתיבת התורף ור׳ אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ופי׳ חתמו השלימו על הדרך שאתה קורא לסוף הברכה חתימה דאי רבנן דאמרי עידי חתימה כרתי אם כן האי חתמו פירושו חתימת העדים וא״כ כל כתיבתו במחובר וזו היא שטתו של ר׳ יוחנן בגמרא אלא שר׳ שמעון בן לקיש העמידה כר׳ מאיר שאינו צריך לשמה אף בתורף וכן הדין בתלוש ומפרש וכתב לה על חתימת עדים ולא מצינו תנא מזקיק לכתיבה וחתימה לשמה אלא ר׳ יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ותנא קמא חולק עמו לומר שאינו צריך לשמה אלא או בכתיבה לר׳ אלעזר ופי׳ יחתמו השלימו או בחתימה לר׳ מאיר וחתמו פירושו על חתימת עדים אלא שלר׳ אלעזר אם חתמו שלא לשמה פסול דמודה הוא במזוייף מתוכו ופי׳ המשנה לדעת ריש לקיש אין כותבין את התורף במחובר גזירה שמא יחתום במחובר ויפסל כתבו במחובר וחתמו בתלוש כשר וכדקאמר איהו אפי׳ מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואע״ג דבההיא אף לכתחלה הוא מתיר וזו שבכאן דוקא דיעבד משום דמחובר הדבר מצוי שיחתמהו במקום כתיבתו אבל בלשמה אין לומר כן דבדעתא תליא מלתא והלכה כר׳ יוחנן והלכך כל שכתב התורף במחובר פסול ואף לשיטת גדולי הפוסקים שפירשו דברי ר׳ אלעזר אף עידי מסירה ומ״מ כל שיש שם עידי חתימה כשר אף בלא עידי מסירה והיה לנו לומר שכל שחתמו בתלוש אע״פ שכתב התורף במחובר כשר אינו כן שמכל מקום לדעתו הואיל וכשר בעידי מסירה משמע דוכתב אכתיבה קאי וכל שכתבו לתורף במחובר אף בחתמו בתלוש פסול דלעולם כתיבה בעינן לשמה מצד עצמה וחתימה אין צורך בה כלל אלא שכל שהוא חותמו צריך שתהא חתימה לשמה כדי שלא יהא מזוייף מתוכו ונמצא כתיבה בתורף וחתימה לשמה ושכל שכתב את התורף שלא לשמה אינו גט כלל וכן כתבו רבים אף בחתמו שלא לשמה אלא שגדולי המחברים דנין אותו כגט פסול וכן כל שכתב טופס שלא לשמה ותורף לשמה הגט פסול אבל מחובר כל שכתב הטופס במחובר והתורף בתלוש כשר שמאחר שאין כתיבת מחובר מצויה כל כך לא גזרו בה בדיעבד וכן בכתיבת חרש שוטה וקטן בשיור תורף אין פוסלין אותו בדיעבד מפני שאין כתיבתם מצויה כל כך:
ובקצת הל׳ ספרדיות נמצא לגדולי הפוסקים שכתבו בזו שאמרנו במחובר דבשיור תורף מיהא כשר בדיעבד וליתה כדבעינן למימר קמן עד שגדולי המפרשים הגיהום עליה והבינו את דבריהם ממשנת הכותב טופסי גיטין האמורה בדין לשמה שר׳ אלעזר פוסל אף בשיור תורף ומ״מ בכתיבת חרש שוטה וקטן הכשירו בדיעבד בשיור תורף והיה להם לאותה שטה לומר גם כן ליתה אלא שאף הם חזרו לכתבה במחובר כדברינו:
ויש נוטים לדעת שלישית ומכשירים אף בלשמה בדיעבד בשיור תורף ומפרשים שם ר׳ אלעזר מכשיר בכל השטרות אף בתורף דלא גזרינן שאר שטרות אטו גיטין חוץ מגיטי נשים שפסול בתורף אף בדיעבד ובטופס כשר בדיעבד ומה שאמרו שם בגמרא אליבא דר׳ אלעזר גזר טופס אטו תורף בלכתחלה קאמר ואין הדברים נראים כלל אלא כמו שכתבנו תחלה:
ר׳ יהודה בן בתירא אומר אין כותבין על הדפתרא ר״ל דלא עפיץ מפני שהמחק מצוי בו שלא בהיכר ולא על נייר מחוק ופירשו בו גדולי הרבנים מפני שיכול לחזור ולמחקו בלא היכר הואיל ואף העדים חתומים על המחק וקשה לדבריהם שהרי באחרון של בתרא (ב״ב קס״ד.) אמרו אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים עד שמזו הכשירו הוא ועידיו על המחק ותירצוה בתוספות שזו שבכאן שנמחק שנים ושלשה פעמים ושוב אין בה היכר ויש שפירשוה בשהעדים על הנייר שאף בשטרות פסול כדאמרינן התם הוא על המחק ועידיו על הנייר פסול ומחשש זיוף וכן עיקר וחכמים מכשירין ופירשו בגמרא מאן חכמים ר׳ אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכן הלכה שכל שבעידי מסירה אין מקפידין על כתב היכול להזדייף:
זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שיכול הבעל לכתוב גט גם על העלה של זית ועל הקרן של פרה ועל יד של עבד, ונותן לה את העבד או הפרה. ושואלים: בשלמא [נניח] בענין יד של עבד
§ The mishna taught that a bill of divorce may be written on an olive leaf, on the horn of a cow, or on the hand of a slave, provided that the husband then gives her the slave or the cow. The Gemara asks: Granted, with regard to the hand of a slave,
רי״ףפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין כא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין כא., רי"ף גיטין כא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין כא., רש"י גיטין כא., תוספות גיטין כא., פסקי רי"ד גיטין כא., רמב"ן גיטין כא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין כא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין כא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין כא., מהרש"א חידושי הלכות גיטין כא., פני יהושע גיטין כא., גליון הש"ס לרע"א גיטין כא., שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין גיטין כא. – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת גיטין, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת גיטין: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, רונן כץ, יואב שחם, יוסף קלמנוביץ, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין כא., אסופת מאמרים גיטין כא.

Gittin 21a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 21a, Rif by Bavli Gittin 21a, Collected from HeArukh Gittin 21a, Rashi Gittin 21a, Tosafot Gittin 21a, Piskei Rid Gittin 21a, Ramban Gittin 21a, Rashba Gittin 21a, Meiri Gittin 21a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 21a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 21a, Penei Yehoshua Gittin 21a, Gilyon HaShas Gittin 21a, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Gittin 21a, Steinsaltz Commentary Gittin 21a, Collected Articles Gittin 21a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144