מאן לא הודה לו ר׳ יוסי – פי׳ לא הודה לו שיצאו בו בשבת אבל לגבי חליצה הודה לו דר׳ יוסי ודאי סבירא ליה כדאמרי׳ בפרק בתרא דיומאא לעולם מנעל הוא והכא בהא קמפלגי מר סבר גזרי׳ דלמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרי׳. ושל סידין נמי לאו להילוכה עבי׳ ולא מיהדק ומישתליף. [דאפשר1 דר״ה לא סבר לההיא אוקימתא דהתם והוא סביר׳ לי׳ דר׳ יוסי אוסר משום דלאו סנדל הוא כלל] והיינו דלא בעי רבא2 ב למימר הכא לא הודו לו דר״י כרב הונא, ופריק פירוקא אחרינא ואמר מאן לא הודה לו ר״י ב״נ, ושמואל נמי דאמר ר״מ הוא סבר דלר׳ יוסי לאו סנדל הוא. אי נמי לאו לאפוקי מדר׳ יוסי אמר ר״מ היא, אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דר״מ ור״ע כדתניא לא הודו לו, וקסבר שמואל רבנן פליגי עלי׳ ולא הודו לו כלל דלהוי סנדל. ובמס׳ יבמות נמי בפרק מצות חליצהג תניא בסנדל של שעם, בקב הקיטע חליצתה כשרה ואמר רבא עלה מדרישא ר״מ סיפא ר״מ, ומשמע דסבירא ליה לרבא דלרבנן לאו מנעל הוא ולאו ר״מ לאפוקי מדר׳ יוסי, דהא רבא גופיה הוא דאמר במס׳ יומא דלר׳ יוסי נמי מנעל הוא, אלא לאפוקי מדרבנן דפליגו עלייהו ומשום דלר׳ יוסי לא שמעי׳ ליה הכי בהדיא תפסי להו ר׳ מאיר. ולא אמרי׳ נמי ר׳ עקיבא, משום דהא מתני׳ דהכא שמיע להו טפי. ובכמה דוכתי אמרי׳ד הא מני ר״מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכמה רבנן קשישי סברי הכי במס׳ יבמות בפרק האשה רבהה ולא הזכירו א׳ מהן אלא ר״מ. והא דאמרי׳ התם במס׳ יומא לעולם מנעל הוא, לר׳ מאיר ור׳ יוסי קאמרינן, דהא תלמוד לענין חליצה לאו מנעל הוא כדאמרי׳ו מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו3. והתם במס׳ יומא אמרי׳ז נמי דרבא גופיה נפיק בדבילי שהוא סנדל של קש דומיא דשעם, והא איהו דאמר דכולי עלמא מנעל הוא, אלא שמע מינה דדוקא לר״י ור״מ ולא לרבנן. וה״פ דשמעתין דהתם, מהו לצאת בסנדל של שעם דפשיטא לן שאינו מנעל כרבנן דלא הודו לו, ומיהו שמא אפ״ה אסור ביה״כ, ואמרי׳ דמותר, והדר אקשי׳ מהא דר׳ יוסי אוסר אלמא לאו מנעל הוא4 ואפילוח הכי קתני עלה ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים, והיינו משום איסור מנעל דמודה ליה ר׳ יוסי לר׳ מאיר, אלמא כל מידי דמגין אסור ביום הכפורים אע״פ שאינו מנעל, ופשט רבא לר׳ יוסי נמי מנעל הוא, ומש״ה אמר שאסור ביום הכפורים, אבל לדידן דלאו מנעל הוא מותר שלא אסרו אלא מנעל. ובסה״תט מפורש דכל הני אמוראי כרבא ס״ל דאמר דכ״ע מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי דחיישינן דלמא משתלף ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, כלומר דכיון דהוא עץ לא מהדק ומשתליף ולענין חליצה נמי כיון דמשתליף הו״ל כמנעל גדול שאינו יכול להלך בו ופסולה, וזה פי׳ משובש, דסנדל דחליצה ודאי יכול להלוך בו הוא ולא פליגי בשבת אלא בקב הקיטע מפני שאין לו רגל ומשתליף מיניה. ועוד דסנדל דחליצה דאית לי׳ רצועות ושנצין בין של עץ בין של עור יכול להלוך בו הוא. ועוד אי משום דעץ קשה הוא ולא מיהדק, כי מחופה עור היכי מיהדק, והלא קשייתו של עץ במקומו עומד. ובר מן דין אי סנדל דעץ אינו יכול להלך בו הוא עד דהויא חליצתו פסולה בכך, כבר הוצאת אותו מכלל מנעל ומדבריהם הן מושבין5. אבל רש״י ז״ל פי׳ שם דכ״ע מנעל הוא של עץ, וכי נפק רבא בשל קש ושל שעם שהוא מין קש נפיק, דלא מגין כעץ ולאו מנעל הוא. ולפי פירושו היינו נמי דאמר רבא הכא מאן לא הודו לו ריב״נ, כלו׳ בשל עץ הכל מודים דסנדל הוא, וכי פליגי בקש הוא דפליגי וריב״נ היא. ואי קשיא לך הא אמרי׳ בפרק מצות חליצהי של שעם ושל סיב ושל עץ חליצתה כשרה ואוקי׳ כר״מ אלמא של שעם ושל עץ שוין. א״ל ר״מ כר״ע סבירא להו דאמר הכא חולצת, ואמר התם מטמא שעליו שנו בברייתא הודו לו שסנדל של סיידין שהוא של קש סנדל היא, אבל ר׳ יוחנן בן נורי לא הודה לו ותני ליה בברייתא בלשון רבים ורבנן דיומא ס״ל כוותי׳. והא דאמר׳ מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו, א״ל לכתחלה קאמר אבל דיעבד חליצת׳ כשרה דומיא דעץ. ואיכא למימר אפי׳ דיעבד חליצתה פסולה, משום דבעי׳ של עור או של עץ דומיא דעור שהוא מגין משום דנעל נעל ריבה, אבל תפור בפשתן כשם שאם היה כולו של פשתן בגד הוא אף כשהוא בפשתן אינו מנעל. ולפי פירוש זה הא דתנן בסנדל של עץ חליצתה כשרה לרבא אפי׳ כרבנן אתיא, דל״פ רבנן עלייהו דר׳ מאיר, ור׳ עקיבא בשל עץ דמנעל הוא וחליצתה כשרה, ובשל קש בלחוד הוא דפליג ריב״נ. וק״ל אם כן למה פסק רבינו הגדול בסנדל של עץ חליצתה פסולה אלא אם כן מחופה עור, ושמא חששו להחמיר להנך אמוראי.
ועדיין אני תמה האיך שתיק רבא6 מאותה סוגיא ולא העמיד משנתינו כדברי הכל שם. ואפשר דסבירא ליה דרב דאמר אין חולצין במנעל התפור בפשתן אפילו דיעבד קאמר, כדגמר לה מואנעלך תחש לגבי חליצה הא לשאר מילי מנעל הוא, ולא פליגי במדרס ושבת7, אלא ריב״נ דפליג בשל קש, מיהו לגבי חליצה פליגי, והיינו דאבוה דשמואל ושמואל דאמרי התם מאן תנא של עץ חליצתה כשרה ר״מ הא לרבנן פסולה, דגמר׳ גמירי לה דרבנן לא קרו מנעל לחליצה אלא של עור, ופליגי אדר׳ יוסי ואדר׳ מאיר דהודו לו לר״ע, ואע״ג דלא אשכחן היכא, כדאמרי׳ בעלמאכ אין הלכה כדברי ר״מ ור״י אלא פורס מפה ומקדש, כלו׳ שחכמים אומרים כן, ואמרי׳ בכמה דוכתיל זו דברי רבי פלוני סתימתאה אבל חכמים אומרים וכו׳ ואף על גב דלא אשכחן להו בהדיא.
ויש לדקדק באותה שמועה של מס׳ יומא האיך יוצאין בסנדל של שעם ביום הכפורים, כיון שאינו סנדל, נמצא שאסור לצאת בו משום משוי, דהא קיי״למ ערוב והוצאה ליום הכפורים כשבת, וא״ת בחצר דוקא, והלא כל שהוא דרך מלבוש הרי הוא כתכשיט כדפי׳ לעילנ ואסור לצאת בו לחצר כלל, ובמתני׳ס נמי תנן בכולן לא יצא חוץ מכבול לחצר. ומתוך הדוחק י״ל דאפילו למאן דאמר לאו מנעל הוא לא הוה משוי, דלהנאתו עביד ליה ודומיא דאנפלייא של בגד דלאו מנעל הוא כלל, ויוצאין בה בשבת וביום הכפורים, אלא טעמא משום דכיון דלא סיימו אינשי אלא עור דמגין ורכיך גזרו בו דילמא חליץ ליה, ואזיל לסיומי מסאני׳ ואתי לאתויי ד׳ אמות ברשות הרבים. וגבי קב הקיטע נמי חליץ ליה דכאיב ליה, הלכך ביום הכפורים דלא סיים מסאני׳ לא חליץ להו ומותר דלאו במקום מנעל סאים להו אלא במקום דלאו מנעל וזהו התירן.ע עוד יש לדחוק ולומר הני אמוראי כולהו דלא סליק להו טעמא סברי במנעל, ולאו מנעל פליגי וכל דלאו מנעל אסור בשבת. ורבא מוקי טעמא דפלוגתא בגזירה ולדידי׳ אפי׳ כי לא הוה מנעל כל היכי דליכא למיגזר מותר וכולהו רבנן דיומא דמסיימו ביום הכפורים הנהו מיני, כרבא סביר׳ להו, ועל דרך זו מתקיימות כל השמועות כהלכה ובקושי ובדוחק. ועוד דאביי נפיק ומתרץ דשרי ול״ל דרבא, ואם נאמר דסבירא ליה לחצר מותר אינו נכון כלל.
ומצאתי בירושלמי במס׳ יבמותפ סנדל של עץ חבריה בשם רב והוא שיהו חבטיו של עור, תמן אמרין בשם רב והוא שיהו תרסיותיו של עור, פי׳ חבטיו, מה שהרגל חובט עליו דהיינו מחופה מבפנים עור ותרסיותיו עור, ר׳ אילא בשם ר׳ יוחנן ואפי׳ כולו של עץ כשר, מתני׳ מסייע לר׳ יוחנן סנדל של קש טמא מדרס והאשה חולצת בו דר״ע, אבל חכמים לא הודו לו למדרס. פי׳ למדרס ר׳ יוחנן היא דקא״ל, ופריש לא הודו לו דקתני למדרס. למדנו מכאן דסנדל של סיידין דקש הוא, ולמדנו לדעתו של ר׳ יוחנן דהכל מודים בסנדל של עץ שהוא כשר לחליצה, וכן של קש, דתרווייהו מנעל נינהו ואין זה מסכים לסוגי׳ שבגמ׳ שלנו.
עוד ראיתי בתוספתא דיבמותצ גבי ברייתא דקתני חלצה בסנדל של שעם בקב הקיטע חליצתה כשרה אר״י אלו ראה ר׳ אליעזר בסנדל של עץ עתה היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבריו. משמע דר״י גמר דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן הוא בסנדל של עץ לגבי טומאה ושבת, ועכשיו הי׳ ר״א מסתייע אלו ראה שחולצין בו, לעשותו נמי כסנדל לשאר כל הדברים.
ובתוספתא דשבתק קתני ר״א אומר קב הקיטע אם יש בו בית קיבול כתיתין יוצאים בו ואם לאו אין יוצאין בו, פי׳ דס״ל כיון דאית ביה בית קבול כתיתין הדוקי מהדק ליה ברגלו ולא משתמיט מינה. וזה קצת סיוע לדברי שאני אומר סנדל של עץ רבנן פליגי עליה לומר לאו מנעל הוא. ואפשר שנאמר בזו שאמרו מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים דלאו דוקא, אלא לנעול בבית התירו וכפי לשון אחרון שכתבתי למעלה,ר אלא לפי שתפסו להם לצאת בתענית צבור אמרו כן ביום הכפורים. א״נ לומר שהוא מותר לצאת בהם בפני רבים, דלא באו אלא להתיר איסור נעילה אבל איסור הוצאה לא מיירו בה הכא אי עירוב והוצאה ליום הכפורים ואי לחצר מותר כר׳ עיננאי בר ששוןש אלא הנך מתפרשי בדוכתייהו.
ודאמרי׳ מאן הודו לו ר״מ – איכא למידק והא לא אמר ר״מ אלא דיעבד אבל לא לכתחלה, ור״ע חולצת לכתחלה קאמר. א״ל לר״מ נמי לכתחלה חולצת, והא דקתני חליצתה כשרה משום סנדל שאינו שלו, ומשום של שמאל בימין.ת
א. עח, ב.
ב. כ״ה גי׳ רבנו גם במלחמות יומא שם וכבר הגיה בזה הגרע״א בגל׳ [והגרא״ז תיקן לפי הנוסחא שלפנינו]. וכ״ה בריטב״א ובר״ן, וכ״ה בכי״מ. ועי׳ שיח יצחק יומא שם (קכא, ב).
ג. יבמות קג, א, ועי׳ תוס׳ ורבנו שם.
ד. ב״מ טז, ב.
ה. יבמות צג, א.
ו. יבמות קב, ב ובמלחמות יומא ביאר רבנו: ומיהו התם ביבמות אמר רב מנעל התפור בפשתן אין חולצין בו כדכתיב ואנעלך תחש ותנן נמי חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשרה, ואוקימנא בגמ׳ כר״מ א״נ במחופה עור, אלמא סנדל של עץ לאו סנדל הוא.
ז. יומא שם ובמלחמות שם כה״ע.
ח. כן חסר בנדפס מחמת הדומות והוספתי ע״פ הכ״י, [ובזה מובן הגהת הגרא״ז].
ט. התרומה הל׳ שבת סי׳ רמ (צא, ב) וכ״כ בתוס׳ יומא שם.
י. יבמות קג, א.
כ. פסחים ק, א, ועי׳ תוס׳ שם שהם דעת חכמים.
ל. מגילה ב, א מכות יז, א ועוד.
מ. כריתות יד, א.
נ. לעיל סד, ב ד״ה אמר רב.
ס. לעיל נז, א.
ע. עי׳ בסוף הקטע שכתב רבנו דאפשר דביוה״כ לא התירו אלא בבית, ועי׳ בר״ן יומא שם ובמיוחס לריטב״א כאן כתב וז״ל והרמב״ן ז״ל החמיר הרבה בקושיא זו במסכת שבת ואמר דנפקי לאו דוקא אלא בתוך ביתם בלבד היו נועלים אותם ואינו במשמע כן, ועוד שמנהגן של ישראל שיוצאין במינין הללו ואפילו ברה״ר, אבל לדידי ל״ק דכי אמרי׳ דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו ה״מ בשבת דכיון דמנעל מותר בו כל מידי דלא ה״ל מנעל ה״ל משוי ואסור לצאת בו, אבל ביוה״כ שהמנעל אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין לא הוו משוי אלא כמנעל הוו לההוא יומא ולא דמו לקב דקטע דהתם שאר אינשי לאו אורחייהו בהכי אבל יוה״כ דכולי הכי אורחייהו.
פ. פי״ב ה״ב.
צ. פי״ב ה״י והי״א.
ק. פרק ו (פ״ה) ה״א.
ר. עי׳ הערה 289 ועי׳ מאירי כאן ויומא שם וריו״נ יומא שם (גנזי ראשונים עמ׳ פט).
ש. לעיל סד, ב.
ת. עי׳ רשב״א.