בגמרא אי הכי לענין חמץ בפסח נמי ופרש״י דהא אמרי׳ על עירובו בלאו והיינו נמי המל״א. ואף לפמ״ש דבלשון רש״י משמע דהמל״א לחוד ועירובו לחוד מ״מ לענין חמץ בפסח כיון דלקושטא דמילתא ר״א תרווייהו מרבי מחד ריבויא דכל ואפ״ה מפיק להו בלשון עירובו דקאמר על עירובו בלאו אלמא דהמל״א שפיר הוי בכלל עירובו דרבי אליעזר דהא קתני להדיא כותח הבבלי דהיינו המל״א ושכר המדי היינו עירובו כן נראה לי בכוונת רש״י:

בתוס׳ בד״ה לענין חמץ בפסח נמי כו׳ וא״ת והא בפרק בתרא דיומא כו׳ עס״ה. עמ״ש מהרש״א ז״ל בזה ולע״ד דבריו תמוהים דנראה מלשונו שרוצה לפרש בקושיית התוס׳ דכיון דחצי שיעור אסור אפילו בחמץ כמו בחלב אם כן כ״ש דהמל״א וע״ז הקשה מה שהקשה. ובאמת שאין זה כוונת התוספות כלל דאם לזה נתכוונו לעיל אמימרא דר״י גופא הו״ל לאקשויי אמאי קאמר כל איסורין אין המל״א ותיפוק ליה דבלא״ה חצי שיעור אסור אע״כ דודאי מילתא דפשיטא היא דחצי שיעור היינו לאיסורא גרידא ומימרא דרבי יוחנן איירי למלקות אלא דעיקר קושיית התוס׳ דכי היכי דמקשינן הכא אליבא דזעירי דלמאי דס״ל דדריש כל הו״ל למימר חמץ בפסח נמי א״כ לרבי יוחנן גופא נמי שייך לאקשויי הכי כיון דאשכחן לר״י דדריש כל בפרק בתרא דיומא לענין חצי שיעור ונהי דהתם לענין איסור גרידא איירי היינו משום דאי אפשר לאוקמי לענין מלקות משום דכתיב לא תאכל ואין אכילה בפחות מכזית משא״כ לענין חמץ שפיר הו״ל למידרש האי כל להמל״א למלקות כמו לר״א ואף לתירוץ השני שכתבו התוס׳ לעיל בד״ה מאן תנא דלאינך תנאי ואמוראי לא דרשינן כל בדבר שאין סברא מ״מ הכא ל״ש לומר כן דכיון דר״י דריש אף לענין חצי שיעור שאינו ראוי לאכילה וע״כ היינו משום דאיכא סברא כדאמר ר״י התם בר״פ בתרא דיומא משום דחזי לאיצטרופי אם כן כ״ש לענין המל״א דשייך הך סברא טפי וע״ז מתרצין התוס׳ דאפילו הכי לר״י לא משמע ליה כלל לחייב מלקות במידי דאתיא מכל אלא איסור גרידא וכ״ש הכא דפשטא דקרא אכילה כתיב ביה דמשמע כזית מאיסור לחוד וע״כ מוקי להאי כל לדרשא אחריתי ככל הנך תנאי דפליגי אדר״א אע״ג דדרשי כל וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא. כנ״ל בכוונת התוס׳ ודו״ק:

בגמרא א״ל אביי לרב דימי וכל איסורין שבתורה אין המל״א והתנן המקפה של תרומה כו׳ ולכאורה נראה דהא דבעי אביי למימר דבכל איסורין המל״א היינו נמי משום דכר״ע ס״ל דמפיק משרת בנזיר להמל״א ומש״ה קס״ד דה״ה לכל איסורין ילפינן מנזיר דלית ליה הך סברא דנזיר וחטאת הוו שני כתובים אי משום דבחטאת גופא לאו משום המל״א איירי אלא משום טעם כעיקר או משום דסבר דחטאת ונזיר לא מיקרי שני כתובים כדבעי למימר בפרק ג׳ מינים דחטאת מנזיר לא אתי דמה לנזיר שאסור בחרצן וכמו שאבאר לקמן ומשו״ה בעי אביי למידק הך מילתא גופא מהאי דמקפה של תרומה. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אביי אדר״י כיון דר״י ע״כ בחמץ בפסח ס״ל כחכמים דר״א דפליגי אכותח הבבלי דאין המל״א כדמקשה אביי גופא לקמן א״ה אמאי פליגי רבנן כו׳ משמע דלדידיה ניחא כמ״ש התוס׳ ואם כן לפ״ז שפיר מצ״ל דמה״ט גופא דס״ל לר״י בחמץ כת״ק דר״א דאין המל״א אי ממיעוטא דכל אוכל חמץ דחמץ דגן גמור בעינן ומשו״ה סובר נמי דכ״ש דבכל איסורין אין המל״א דליכא למילף מנזיר דחמץ בפסח יוכיח דחמיר טובא שהוא בכרת ובבל יראה ואין המל״א וכ״ש לשאר איסורין משא״כ הך מתני׳ דהמקפה של תרומה שפיר מצי לאוקמי כר״א דבחמץ נמי המל״א ומשו״ה יליף כל איסורין מנזיר וחמץ בפסח דהא ליכא למימר דחמץ ונזיר הוי שני כתובים דהא נזיר מחמץ ודאי לא אתיא דחמץ חמיר טפי וחמץ מנזיר אע״ג דאיכא למילף אפ״ה לא מיקרי שני כתובים כיון דר״א מריבוי דכל מרבי לה בחמץ והאי ריבויא לאו להמל״א לחוד אתי אלא אפילו לחמץ שעי״ת או אפשר דאפילו לנוקשה כדפרישית לעיל בישוב לשון הטור דלקושטא דמלתא ר״א נמי אית ליה נוקשה:

והנלע״ד בזה דאביי בלא״ה לאו מגופא דמתניתין דמקפה של תרומה מקשה אדר״י כמו שאבאר אלא מדאמר רבה בב״ח מ״ט הואיל וזר לוקה עליהן בכזית ואם כן מדתלי תניא בדלא תניא אלמא דהלכה פסוקה היא דזר לוקה עליהן בכזית והיינו משום דהמל״א וכסתמא דמתניתין דאלו עוברין קי״ל ומשו״ה יליף תרומה מנזיר וחמץ אם כן מקשה שפיר אדר״י דפסק דלא כמתניתין והיינו כחד מהנך טעמי דפרישית לעיל. ועוד דבכולה תלמודא אשכחן דרבה בב״ח תלמידא דר״י הוי וכ״ש למאי דגרסינן בפרק ג׳ מינים בהך מילתא גופא ארבב״ח אר״י משו״ה לא מסתבר דפליג אדר״י והיינו דמקשה אדר׳ דימי דאמרה משמיה דר״י כנ״ל ודוק היטב:

בתוספות בד״ה ה״ג רש״י מקום מגעו כו׳ ונראה לר״י כו׳ כדגרסינן בכל הספרים כו׳ והא לא הוי כביצה כו׳ עס״ה. ונראה דהתוס׳ בזה לשיטתייהו שכתבו לעיל דף ל״ג ע״ב בד״ה אימת מתכשרו ובכמה דוכתי דפחות מכביצה אין מקבל טומאה כלל אפי׳ לעצמו משא״כ לפרש״י דלעיל שם דלעצמו מקבל בכל שהוא ועיין בחידושינו לעיל שהעליתי ליישב שיטת רש״י דפלוגת׳ דתנאי היא א״כ תו לא שייך הך גירסא בשמעתין דלא הוי כביצה אלא כגירסת רש״י דלבטיל ברובא ודו״ק:

בגמרא לאו משום דהמל״א אע״ג דאביי גופא ס״ל בפ׳ כל הבשר דף ק״ח דטעמו ולא ממשו בעלמא דאוריית׳ והובא בתוס׳ לקמן אלא דנראה לי דאביי גופא נמי לא קאמר התם אלא לענין איסורא דאורייתא אבל לעולם דמה״ט אין לומר דלוקין עליו דאף לפי׳ התוס׳ דאביי מבשר בחלב יליף לה (ועיין מה שאכתוב לקמן) אפ״ה אין מזהירין מן הדין ובכה״ג ודאי לא הוי גילוי מלתא בעלמא משא״כ מה״ט דהמל״א הוי אתי ליה שפיר דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא כיון דבלא״ה חצי שיעור אסור מן התורה כדמסיק רבי יוחנן טעמיה משום דחזי לאיצטרופי אם כן כיון שמצרף השתא לאכול ההיתר ואיסור בבת אחת והרוב מן האיסור דאשכחן דחייב רחמנא בנזיר ודאי הוי גילוי מילתא בעלמא דה״ה לשאר איסורין וכ״ש למאי דפרישית בסמוך דאביי בעי למימר דקי״ל כר״א בכותח הבבלי ויליף שאר איסורין מנזיר ומחמץ אם כן פשיטא דהוי גילוי מלתא בעלמא דאל״כ לא הוי מרבי לה ר״א מריבויא דכל כיון דאית ליה לאוקמי במילתא אחריתי כנ״ל נכון. מיהו מלשון רש״י נראה לפ׳ בע״א דהאי לישנא דרבה בב״ח דקאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית משמע ליה לאביי דבאכילת כזית לחוד חייב אי מטעם דטעם כעיקר לא הוי מחייב אלא בשאכל כ״כ שיהא מן האיסור לחוד כזית כדמשמע לכאורה לקמן בשמעתין דמקשה דלמא מיין לחוד משו״ה מקשה לרב דימי דבעי למידק דהטעם משום דהמל״א ומשו״ה באכילת כזית לחוד סגי ומשני ליה רב דימי דאה״נ דלאו בכזית לחוד איירי אלא שאכל כל הפרס שיש בו כזית איסור כן נראה בכוונת רש״י ועמ״ש בסמוך ודו״ק:

שם מאי כזית דאיכא כזית בכא״פ כו׳ ופרש״י דאיירי שאכל כל הפרס. ולכאורה לשון דאיכא כזית לא משמע הכי דלפרש״י הו״ל למימר הב״ע דאכל כזית בכא״פ. ועוד יש לתמוה טובא על פירושו דא״כ מאי האי דקא מתמה אביי וקאמר וכזית בכא״פ דאורייתא היא ושקיל וטרי בהך מילתא טובא ובעי למימר דלאו דאורייתא והיאך אפשר לומר כן הא כל הש״ס מלא מזה דכזית בכא״פ הוי מדאורייתא וכ״ש אליבא דאביי דס״ל בעלמא דטעם כעיקר דאורייתא אפילו עד ששים ובעי למימר נמי הכא דהמל״א דאורייתא אף למלקות א״כ מאי מקום תימא יש בזה ממאי דמהדר ליה רב דימי דלעולם דהמל״א לאו דאורייתא היכא דלא אכל בין הכל אלא כזית והאי דרבה בב״ח היינו כשאכל כל הפרס שיש בו כזית איסור אלא דנראה בזה דרש״י לשיטתו שמפרש ג״כ במס׳ ע״ז ד׳ ס״ו דהא דאמר ר׳ אבהו אר״י דטעמו וממשו אסור ולוקין וזהו כזית בכא״פ איירי נמי בענין שאוכל כל הפרס ע״ש בפרש״י באריכות ומשמע להדיא מדבריו דהא דאיצטריך ר״י לאשמעינן דלוקין עליו בכה״ג אף על גב דבמשנה בכריתות מבואר להדיא דבשוגג בכזית בכא״פ חייב אפילו כרת איכא לאוקמי הך מתניתין שאוכל האיסור לבד בלי שום תערובת בכדי שהיית שיעור אכילת פרס אבל ע״י תערובת לא איירי התם משו״ה איצטריך רבי יוחנן לאשמעינן אף ע״י תערובת דלוקין עליו נמצא דכל זה לפרש״י דהתם. משא״כ לפי׳ ר״ת ורבי׳ חיים שהביא הרא״ש בפרק גיד הנשה דכל שיש בו כזית בכא״פ מיקרי טעמו וממשו ואפילו לא אכל ממנו אלא כזית בין הכל מתערובת הזה אפ״ה לוקין ונראה דלפירושם היינו נמי מהלכה למשה מסיני. אם כן לפ״ז א״ש סוגיא דהכא טובא דהא דמוקמינן האי דמקפה בדאיכא כזית בכא״פ כפשטא דלישנא שיש בתערובת כזית בכא״פ משו״ה לוקין אפילו בכזית ממנו ובהכי מוקי למילתא דרבה בב״ח דאמר הואיל וזר לוקה עליהן בכזית. נמצא דלפ״ז שפיר מתמה אביי בהך סברא דלא משמע ליה כלל לחייב בכה״ג מהל״מ וכ״ש לרבי יוחנן דסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא כדאמר להדיא בשילהי עכו״ם שם וסובר נמי בשמעתין דאין המל״א אם כן הוי כסברא הפוכה משו״ה שקיל וטרי אביי בהך מילתא טובא וכמו שאבאר בסמוך ומה שיש לדקדק עוד בזה ובשיטת הרמב״ם ז״ל אבאר בסוף הסוגיא ודו״ק:

בתוספות בד״ה איתיביה שתי קופות וא״ת מאי פריך כו׳ והא פשיטא כו׳ והכא מיירי שרבו חולין על התרומה כו׳ עס״ה. לכאורה נראה דרש״י נזהר מזה וכתב בד״ה היכי אמרינן שאני אומר כו׳ בעון מיתה כו׳ וכי אכל לה איכא כזית תרומה בכא״פ וע״כ דכוונתו כיון דחמורה טובא דבמיתה אין סברא לומר שאני אומר כיון דאפשר דזימנין שאוכל כזית בכא״פ מהתרומה וא״כ כ״ש דמקשה הכי שפיר משתי קופות דנהי דמדאורייתא חד בתרי בטיל בכל איסורין אפ״ה כיון דהחמירו חכמים בתרומה דעון מיתה במין במינו טפי עד אחד ומאה אם כן כ״ש שאין לנו להקל ולסמוך על שאני אומר כיון דאפשר דזימנין אתי אפילו לידי איסור דאורייתא אם יזדמן לו כזית בכא״פ מהתרומה עצמה כן נ״ל ליישב לפי שיטת רש״י. מיהו למאי דפרישית בסמוך בשיטת ר״ת ור״ח וסייעתם דעיקר השקלא וטריא דאביי ורב דימי היינו משום דאביי פשיטא ליה כיון דלרבי יוחנן לית ליה טעם כעיקר כדפרישית בשילהי עכו״ם וסובר נמי הכא דאי המל״א א״כ אין סברא לומר דבאכילת כזית לחוד בכא״פ הוי דאורייתא והיינו דקא מתמה ובהא קמהדר ליה רב דימי דודאי הכי הוא דהוי מדאורייתא וע״כ היינו מהל״מ כהלכתא בלא טעמא דכיון דנתינת טעם לר״י לא הוי כעיקר וא״כ הא דקאמר דכזית בכא״פ אסור ולוקין לאו משום נתינת טעם הוא אלא מצד ממשות איסור דכיון דיש בכל התערובת כזית בכא״פ נהפך ההיתר לאיסור ומה״ט גופא כתבו הפוסקים דכשיש בו כזית בכא״פ אפילו ליכא טעמא אפ״ה אסור ולוקין וכ״כ בעל פרי חדש סי׳ תמ״ב דמל׳ הרב אלפס ז״ל בשמעתין נמי משמע כן ע״ש באריכות. אם כן לפי זה שפיר מקשה אביי לרב דימי מהאי דשתי קופות שהרי לפי סברא זו דאכילת כזית בכא״פ הוי הל״מ ולוקין אפילו דליכא טעמא אלא מצד ממשות שבו תו לא שייך לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו מדאורייתא וכ״ש מדרבנן שהחמירו טפי לענין תרומה כנ״ל נכון לפי שיטת ר״ת ורבי׳ חיים וסייעתם. והמעיין היטב בל׳ הרשב״א ז״ל בחידושיו בפרק הערל ד׳ פ״ב שכתב בסוף דבריו דליתא לסוגיא דפרק אלו עוברין מקמי סוגיא דפרק הערל ולכאורה דבריו תמוהין ואין ליישבו כ״א לפמ״ש כאן דווקא בסוגיא דהכא בשקלא וטריא דאביי ורב דימי ע״כ נחתו להך סברא דהך מילתא דכזית בכא״פ הל״מ כהלכתא בלא טעמא. ולפ״ז משו״ה לא משמע ליה לחלק בין במין במינו למין בשאינו מינו כמו שנרמז שם בלשון הרשב״א ז״ל. מיהו לפי האמת דקי״ל דמין במינו חד בתרי בטיל ומשמע דאפילו בכזית בכא״פ א״כ ע״כ דבטעמא נמי תליא מילתא והיינו כפשטא דלישנא דאמר רבי יוחנן טעמו וממשו דתרתי בעינן וכמו שאבאר לקמן בסוף הסוגיא בעזה״י ודו״ק:

בגמרא והאי משרת להכי הוא דאתא האי מיבעיא ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר ויש לדקדק דהכא משמע דמסתבר טפי לרבויי במשרת טעם כעיקר ממאי דמוקי לה ר״י להמל״א וא״כ ע״כ היינו משום טעם כעיקר חמיר טפי ובסמוך משמע קצת להיפך דמקשה הש״ס ור״ע טעם כעיקר מנ״ל משמע דאע״ג דר״ע מחמיר בהמל״א ממשרת אפ״ה אכתי לא ידעינן דטעם כעיקר כמו שנראה מלשון רש״י בסמוך אלמא דהמל״א חמיר טפי וכן נראה ג״כ מלשון רש״י בסוף הסוגיא אליבא דרבנן דפליגי בכותח הבבלי והיה נ״ל ליישב לפי מאי דגרסינן בפרק ג׳ מינים דהך קושיא דהאי משרת להכי הוא דאתא אביי גופא הוא דמקשה לרב דימי בתר כל הך שקלא וטריא דלעיל ע״ש בלשון הגמ׳. ואם כן לפ״ז שפיר מצינן למימר דאביי לטעמיה ולשיטתיה דפשיטא ליה בפרק גיד הנשה דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דיליף מבשר בחלב כמ״ש התוספת לקמן (ועיין מה שאכתוב בסמוך) אלא דאכתי נזיר לא ילפינן מיניה כמ״ש התוס׳ דנזיר קיל טובא מכל איסורין מכ״ש מבשר בחלב משו״ה איצטריך משרת ואם כן לפ״ז שייך לאוקמי הך רבויא דמשרת לטעם כעיקר דאשכחן בכל איסורין ולא להמל״א. משא״כ בסוגיא דבסמוך ולקמן דאיירי אליבא דר״י ואליבא דהלכתא דקאמר ר״י טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והיינו נמי כדאמר רבא בפרק גיד הנשה דמבשר בחלב לא ילפינן דחידוש הוא דדרך בישול דוקא אסרה תורה. אם כן לפ״ז לעולם המל״א חמיר טפי וכמו שאבאר עוד בסוף הסוגיא כך היה נ״ל לכאורה. אלא דיותר נראה דאף לפמ״ש לעיל דהמל״א וטעם כעיקר שקולין הם דהי מינייהו מפקת היינו לענין ריבויא דכל גבי חמץ משא״כ הכא לענין ילפותא דמשרת ודאי שייך לאוקמי טפי לענין טעם כעיקר דהכי משמע פשטא דקרא דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה משמע דדרך שתיה אסרה תורה משא״כ בשרה פתו ביין דר״ע הוי דרך אכילה והשתא א״ש נמי הא דמקשה בסמוך ור״ע טעם כעיקר מנ״ל משום דאי הוי מצי לאוקמי לענין טעם כעיקר טפי הו״ל לאוקמי בהכי דאף על גב דהמל״א חמיר טפי אפ״ה פשטא דקרא בטעם כעיקר איירי כדפרישית כן נ״ל ודו״ק: