×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם דְּהָוֵה נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין.
due to the fact that the halakhot of a nazirite and those of a sin-offering are two verses that come as one, i.e., to teach the same principle, and two verses that teach the same principle do not teach that principle by analogy.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה פסחים ג:ב} מתני׳ בצק שבסדקי1 עריבה אם יש בו2 כזית במקום אחד חייב לבער ואם3 לאו בטל במיעוטו וכן לענין הטומאה4 אם5 הקפיד6 עליו חוצץ7 ואם רוצה8 הוא9 בקיומו הרי הוא כערבה בצק הַחֵרֵש אם יש שם כיוצא בו10 שהחמיץ הרי זה11 אסור:
{בבלי פסחים מה ע״א} גמ׳ ואם12 לאו בטל במיעוטו13: אמר רב יהודה אמר שמואל14 לא שאנו אלא במקום העשוי לחזק15 אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער מיכלל כזית16 אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער17:
1. שבסדקי: וכן ב-גלב, גלג, וכן ברמב״ם פיהמ״ש, שם מנוקד: ״שבַסִדְקֵי״. גג, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא: ״שבסדיקי״.
2. בו: וכן גג. חסר ב-גלב, גנ, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, ר״ח ורמב״ם פיהמ״ש.
3. ואם: כ״י קרפנטרץ: ״אם״.
4. הטומאה: דפוסים: טומאה.
5. אם: גלג: ״ואם״.
6. הקפיד: כ״י נ: ״מקפיד״.
7. חוצץ: גלג: ״חוצץ ואסור״.
8. רוצה: גלב: ״רצה״, כברמב״ם פיהמ״ש.
9. הוא: חסר בכ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים וברמב״ם פיהמ״ש.
10. בו: חסר ב-גלב.
11. הרי זה: חסר בכ״י קרפנטרץ, וברמב״ם פיהמ״ש.
12. ואם: כ״י קרפנטרץ: ״אם״. כבמשנה שם.
13. גלב ממשיך: ״וכן לענין הטומאה״.
14. אמר שמואל: חסר בכ״י נ. גלא מוסיף: ״אמר שמואל לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער ואיכא דאמ׳ אמר רב יהודה אמ׳ שמואל״.
15. לחזק: גנ: ״לפותח לחזק״.
16. מיכלל כזית: גג, גלב, גלג, גנ, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״מכלל דכזית״. דפוסים: כלל דכזית.
17. גלג מוסיף: ״אבל במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער״.
משום – דבדוכתא אחריתי נמי כתבה רחמנא ושני כתובין הבאין כו׳ אבל לרבנן דמוקי לה לטעם כעיקר לא הוו שני כתובין הבאין כאחד כדמפרש לקמיה.
משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד – תימה לרשב״א אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר״ע דריש כל בפ׳ התערובת (זבחים דף פב.).
תוס׳ בד״ה משום דהוי כו׳ דר״ע דריש כל בפרק התערובות כצ״ל:
בד״ה משום דהוי נזיר כו׳ אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דר״ע דריש כל בפרק התערובות עכ״ל לפי מה שכתבו התוס׳ לעיל לחד תירוצא דהיכא דאין סברא לדרוש כל כי הכא גבי עירוב לא דרשו ליה לרבנן לק״מ דלר׳ עקיבא נמי לא דרשי׳ ליה ולא קשיא ליה הכא אלא לתירוץ קמא של התוספות דלא מפלגי בהכי מיהו קשה לי לדבריהם כיון דר״י אליבא דר״ע קאמר למלתיה ואיהו דריש כל להיתר מצטרף לאיסור בחמץ תקשי ליה לר״י קושיית התלמוד א״ה לענין חמץ בפסח נמי כדמקשי׳ לעיל לזעירי וע״ק כיון דדריש ר״ע כל דגבי חמץ להיתר מצטרף לאיסור ה״נ דריש כל דבל תקטירו כר״א וא״כ אמאי לא נקט ר״י נמי בל תקטירו ומאי פליג זעירי עליה ודו״ק:
בגמרא משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים כו׳ והא דילפינן מחטאת דהמל״א היינו כמו שפרש״י בסמוך בד״ה ה״ג ורבנן דע״כ חטאת להמל״א אתי דאי לטעם כעיקר אתיא בק״ו משאר איסורין כל חד כדאית ליה אע״כ להמל״א אתי דאי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת נגמור מינה דבקדשים נחייב. כן נראה מבואר מלשון רש״י. אלא דלכאורה נראה דוחק דהיכא רמיזא הך מילתא דחצי זית פיגול וחצי זית היתר בקרא דכל אשר יגע בבשרה אם לא שנאמר דבאם אינו ענין יליף לה. מיהו לע״ד אחר העיון נ״ל לפרש בפשיטות דודאי פשטא דקרא כל אשר יגע בבשרה היינו ע״י צליית היתר ואיסור דעיקר לשון נגיעה לא שייך אלא בכה״ג דאי דרך בישול הרי הרוטב מבלבל. ועוד דעיקר אכילת קדשים היינו דרך צלי ובהא קאמר רחמנא כל אשר יגע בבשרה יקדש והיינו נטילת מקום ע״פ פעפוע כמבואר בפוסקים והכי איתא להדיא בברייתא דת״כ אהאי קרא דכל אשר יגע בהם יקדש יכול אע״פ שלא בלע כו׳ יכול אם נגע במקצתו יהא כולו פסול ת״ל כל הנוגע הא כיצד חותך מקום הבלע יקדש להיות כמוהו אם כן ממילא שמעינן דכשאוכל כזית ממקום הבלע שהוא בכדי עובי נטילת המקום חייב דודאי הכי הוא דהא לא ידעינן כמה נפיק מיניה וכמה בלע ואם כן אין שיעור לדבר והיאך קאמר רחמנא יקדש להיות כמוה לחייב כרת וחטאת הא א״א שיהיה כל האכילה מן האיסור דהא ודאי יש בו ג״כ טעם ההיתר של עצמו אע״כ דהיתר מצטרף לאיסור. כנ״ל נכון בע״ה ודוק היטב:
משום דהוה [שהיו] נזיר וקרבן חטאת שני כתובין הבאין כאחד ללמד אותו דין עצמו, וכלל בידינו שאין מלמדין כלומר, אין למדים מהם הלכה כללית לשאר דינים.
due to the fact that the halakhot of a nazirite and those of a sin-offering are two verses that come as one, i.e., to teach the same principle, and two verses that teach the same principle do not teach that principle by analogy.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) נָזִיר הָא דַּאֲמַרַן חַטָּאת מַאי הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא ו׳:כ׳} כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וְגוֹ׳ יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא בָּלְעָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר בִּבְשָׂרָהּ (יִקְדָּשׁ) אעַד שֶׁיִּבָּלַע בְּבָשָׂר.

The Gemara elaborates: The derivation that a permitted substance joins together with a prohibited substance in the case of a nazirite is that which we stated above. With regard to a sin-offering, what is the derivation that permitted material combines with prohibited material? As it was taught in a baraita with regard to the verse: “Anything that touches in its flesh shall become consecrated” (Leviticus 6:20). I might have thought that non-sacred meat that touched any part of a sin-offering is rendered prohibited even if it did not absorb the taste of the sin-offering it touched. Therefore, the verse states: In its flesh shall become consecrated, to teach that this meat is not consecrated until the taste of the sin-offering is absorbed within its flesh.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל אשר יגע בבשרה – בשר חולין או שלמים שזמן אכילתו מרובה מחטאת ונגע בחטאת יקדש כדמפרש להיות כמוה שאם פסולה היתה החטאת כגון פיגול או פסול אחר תיפסל אף זו שבלעה ממנה ואם כשירה היא החטאת מהניא לבולעת הימנה לאסור באכילה אלא כחמור שבה כחומר החטאת שנבלע בה לפנים מן הקלעים ולזכרי כהונה וליום ולילה אחד.
יכול אפילו לא בלעה – הנוגעת בה ממנה קאמר רחמנא יקדש ת״ל כו׳.
ומפרשים: נזירהא דאמרן [זה שאמרנו]. חטאת מאי היא [מה הוא] ענינה — דתניא הרי שנינו בברייתא]: נאמר ״כל אשר יגע בבשרה יקדש״ (ויקרא ו, כ), יכול תהא אסורה אפילו לא בלעה אותה חתיכה שנגעה בחטאת שום דבר מן החטאת, תלמוד לומר ״בבשרה״ יקדש — עד שיבלע בבשר.
The Gemara elaborates: The derivation that a permitted substance joins together with a prohibited substance in the case of a nazirite is that which we stated above. With regard to a sin-offering, what is the derivation that permitted material combines with prohibited material? As it was taught in a baraita with regard to the verse: “Anything that touches in its flesh shall become consecrated” (Leviticus 6:20). I might have thought that non-sacred meat that touched any part of a sin-offering is rendered prohibited even if it did not absorb the taste of the sin-offering it touched. Therefore, the verse states: In its flesh shall become consecrated, to teach that this meat is not consecrated until the taste of the sin-offering is absorbed within its flesh.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ביִקְדָּשׁ לִהְיוֹת כָּמוֹהָ שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא תִּיפָּסֵל וְאִם כְּשֵׁירָה הִיא תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ.

The baraita continues: Shall become consecrated means that its legal status becomes like that of the sin-offering itself; that is, if the sin-offering is disqualified, this meat will also be disqualified. And if the sin-offering is valid, the meat that touched it may be eaten in accordance with the more stringent standards of a sin-offering as far as when and where it may be eaten. The principle that a permitted substance joins together with a prohibited substance applies in the case of a sin-offering as well. Therefore, the principle cannot be extended to the entire Torah, as a halakha stated in two cases is not applied elsewhere.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תאכל – הבולעת כחמור שבה שהרי יש בה ב׳ מינין אחד חמור ואחד קל וכלה הולכת אחר החמור אלמא היתר מצטרף לאיסור.
ופסקו בהם גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כלשון אחרון וממה שבגמ׳ הביאו שתי ברייתות זו כלשון ראשון וזו כלשון אחרון והקשו מזו לזו עד שאמר רב הונא סמי קילתא מקמי חמירתא כלומר הראשונה שהיא לקולא אינה משנה והלכך כל שיש שם כזית באיזה מקום שבה חייב לבער אפילו במקום העשוי לחזק וכל שאין בו כזית אם הוא במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער:
ולענין פסק כבר פסקנו כרב הונא ולדחות את הקלה לגמרי ואין לפסוק כאביי ולתלות את הדבר במקום לישה ושאין מקום לישה שהרי אין הלכה כמותו וייחדה לישיבה צריך עד שיטוח פניה בטיט והילכך כל שיש שם כזית אף במקום העשוי לחזק צריך לבער וכל שאין שם כזית במקום העשוי לחזק אין צריך לבער במקום שאין עשוי לחזק צריך לבער:
״יקדש״ משמעו — להיות כמוה כמו החטאת, שאם פסולה היא החטאת — תיפסל גם אותה חתיכה שבלעה ממנה. ואם כשירה היא החטאת — תאכל החתיכה שנגעה בה כחמור שבה כחטאת, כלומר תיאכל ככל החומרות שיש בחטאת (מבחינת המקום ומבחינת הזמן). הרי אף כאן דנים היתר מצטרף לאיסור,⁠1 ומשום כך אין למדים מהלכות אלה לכל התורה כולה.
1. כן כנראה צ״ל. בנדפס: ״דנים טעם כעיקר״.
The baraita continues: Shall become consecrated means that its legal status becomes like that of the sin-offering itself; that is, if the sin-offering is disqualified, this meat will also be disqualified. And if the sin-offering is valid, the meat that touched it may be eaten in accordance with the more stringent standards of a sin-offering as far as when and where it may be eaten. The principle that a permitted substance joins together with a prohibited substance applies in the case of a sin-offering as well. Therefore, the principle cannot be extended to the entire Torah, as a halakha stated in two cases is not applied elsewhere.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן נָמֵי נִיהְוֵי נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין.

The Gemara asks: And according to the Rabbis as well, let the cases of a nazirite and a sin-offering be considered two verses that come as one and they do not teach the principle that the legal status of taste is like that of the substance with regard to the entire Torah.
רי״ףתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״ח גרס כחומר שבהן ומיירי בחטאת ושלמים ואם נבלע החטאת בשלמים שנשחט אתמול נאכל כחומר השלמים ואינו נאכל בלילה ואם נבלע החטאת בשלמים שנשחט היום נאכל כחומר החטאת ואינו נאכל למחר ולשון הברייתא קשה דאמר עד שיבלע בבשרה משמע דאיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיות כמוה משמע שהאיסור נבלע בהיתר.
ושואלים: ורבנן נמי לשיטת חכמים גם כן] ניהוי [שיהיו] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין שייאסר טעם כעיקר בשאר דינים שבתורה!
The Gemara asks: And according to the Rabbis as well, let the cases of a nazirite and a sin-offering be considered two verses that come as one and they do not teach the principle that the legal status of taste is like that of the substance with regard to the entire Torah.
רי״ףתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמְרִי הָנְהוּ מִיצְרָיךְ צְרִיכִי.

The Gemara answers that the Rabbis say: Both of these cases are necessary as they could not have been derived from each other. Therefore, they are not two verses that come as one and it is possible to derive a principle from these two halakhot.
רי״ףתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ורבנן אמרי לך חטאת להיתר מצטרף לאיסור – אור״י דבנזיר בפ׳ ג׳ מינין (נזיר ל׳:) משמע נזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לטעם כעיקר דקאמר התם צריכ׳ דאי כתב רחמנא חטאת חולין מקדשים לא גמרינן ואי כתב רחמנא נזיר חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסוריה דאפילו חרצן אסיר ליה.
בשמעתין משמע דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מנזיר דלאו אסמכתא היא דמדר״ע דאמר לקי אהיתר מצטרף לאיסור בנזיר נשמע לרבנן וקשה מפ׳ כל הבשר (חולין דף קח.) וממסכת ע״ג (דף סז:) ושם מפורש.
בתוספות בד״ה ורבנן אמרי לך כו׳ אומר ר״י דבנזיר פרק ג׳ מינים משמע דנזיר וחטאת לרבנן תרווייהו לטעם כעיקר כו׳ עכ״ל. ולכאורה ודאי משמע הכי התם משקלא וטריא דמעיקרא. מיהו כד דייקינן בה א״א לפרש כן דא״כ לא א״ש הא דמהדרינן התם אליבא דר״ע שפיר הוי שני כתובים דניכתוב בנזיר ונגמר חטאת מיניה דהא כל התורה כולה גמרינן מנזיר ואי ס״ד דרבנן נזיר וחטאת תרווייהו לטעם כעיקר אתי א״כ אמאי קאמר ר״ע דכל התורה גמרינן מנזיר הא לאו מנזיר לחוד ילפינן אלא מנזיר וחטאת דתו לא שייך למיפרך מה לנזיר דאפילו חרצן אסור ליה דאיכא למימר חטאת יוכיח ולעולם דפירכא דחרצן פירכא גמורה היא ואם כן לר״ע לענין המל״א נמי לא הוי שני כתובים אע״כ דרבנן נמי נזיר וחטאת לאו לטעם כעיקר אתי אלא חטאת להמל״א ונזיר לטעם כעיקר כדמסקינן הכא והתם ולפ״ז ע״כ דהא דקאמר התם נמי מעיקרא דלרבנן תרווייהו מיצרך צריכי לאו אליבא דנפשייהו איירי אלא דלדבריהם דר״ע קאמרי וע״ש בפרש״י באריכות שהביא חילופי נוסחאות בזה ודו״ק:
בא״ד דאפילו חרצן אסור ליה. לכאורה משמע דפירכא גמורה היא דהא אכילת חרצן הוי שלא כדרך אכילתן דפטור בכל איסורין ואפ״ה חייב בנזיר אלא דאפ״ה לפי המסקנא דהכא ודהתם משמע דלאו פירכא היא דמה שהנזיר אסור בחרצן היינו משום דמצותו בכך וכה״ג לא מיקרי פירכא כי היכי דלא פרכינן מה לנזיר שכן אסור בתגלחת וכה״ג אשכחן בש״ס טובא:
ומשיבים: אמרי [אומרים]: הנהו מיצריך צריכי [אלה צריכים כל אחד לעצמו] וכיון שכך אין לראותם כשני כתובים הבאים כאחת ואפשר ללמוד מהם.
The Gemara answers that the Rabbis say: Both of these cases are necessary as they could not have been derived from each other. Therefore, they are not two verses that come as one and it is possible to derive a principle from these two halakhot.
רי״ףתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי צְרִיכִי בִּשְׁלָמָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא בְּחַטָּאת לָא גָּמַר נָזִיר מִינַּהּ דְּחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן אֶלָּא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּנָזִיר וְתֵיתֵי חַטָּאת וְתִגְמוֹר מִינֵּיהּ דְּהָא כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה קָא גָמַר מִנָּזִיר.

The Gemara asks: And Rabbi Akiva, who does not derive a general principle from these verses, would respond by asking: In what way are they necessary? Granted, if the Merciful One had written this principle only with regard to a sin-offering, one would not derive the halakha of a nazirite from it, as we do not derive halakhot of non-sacred objects from those of consecrated objects. Certain stringencies and strictures apply only to consecrated property. However, let the Merciful One write this principle with regard to a nazirite, and you could bring the case of the sin-offering and derive it from the case of a nazirite, just as the application of this principle to all prohibitions in the Torah is derived from the halakha of a nazirite. Since this principle is stated in both cases unnecessarily, these are two verses that come as one, and one cannot derive a principle from them.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ור׳ עקיבא שבכל זאת אינו לומד מכאן אינו סבור כן, כי מאי צריכי שם מה נצרכו] בשלמא [נניח] אי כתב רחמנא [אם הכתוב אומר] רק בחטאת לא גמר נזיר מינה [לא היה לומד נזיר ממנה] משום שחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים], שהרי ידוע שיש בקדשים חומרות ודינים מיוחדים. אלא, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בנזיר, ותיתי [ותבוא] החטאת ותגמור מיניה [ותלמד ממנה] דהא [שהרי] כל איסורין שבתורה קא גמר [למד] מנזיר, וכיון שבכל זאת כתובים בתורה שניהם, הרי כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.
The Gemara asks: And Rabbi Akiva, who does not derive a general principle from these verses, would respond by asking: In what way are they necessary? Granted, if the Merciful One had written this principle only with regard to a sin-offering, one would not derive the halakha of a nazirite from it, as we do not derive halakhot of non-sacred objects from those of consecrated objects. Certain stringencies and strictures apply only to consecrated property. However, let the Merciful One write this principle with regard to a nazirite, and you could bring the case of the sin-offering and derive it from the case of a nazirite, just as the application of this principle to all prohibitions in the Torah is derived from the halakha of a nazirite. Since this principle is stated in both cases unnecessarily, these are two verses that come as one, and one cannot derive a principle from them.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ מִיצְרָךְ צְרִיכִי חַטָּאת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמַר וּמִשְׁרַת לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

The Gemara asks: And the Rabbis, as they maintain that the principle that the legal status of the taste of a prohibited substance is like that of the substance itself is not limited to these two cases, they would say to you that both sources are necessary. The case of the sin-offering is necessary to derive the principle that a permitted substance joins together with a prohibited substance, as one cannot derive the halakhot of non-sacred food from consecrated property. And the term soaked, which appears in the context of the halakhot of a nazirite, teaches the principle that the legal status of taste is like that of the substance. Since both examples are necessary, they are not considered two verses that come as one, and it is therefore possible to derive a principle from them. And consequently, from here you derive the halakha with regard to all of the Torah in its entirety.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותוב אקשי׳ ורבי עקיבא למה לא למד לתורה כולה מיהא נמי הכי משרת להיתר מצטרף לאיסור ומכאן אתה דן לכל התורה כלה ודחי׳ משום דהאי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין נזיר הא דאמרן חטאת דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אף על פי שלא בלע ת״ל בבשרה עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחומר שבה פי׳ החטאת נאכלת ליום ולילה והשלמים לשני ימים ולילה אם ניתז (מדם) החטאת שנשחטה היום על חתיכת בשר שלמים שנשחטו מאתמול נאכל הבשר בתורת שלמים בו ביום בלבד אבל לא בלילה כבשר החטאת ואם נשחטו שניהם היום נאכל בתורת חטאת היום והלילה בלבד אבל לא למחר כשאר בשר שלמים הנה ההיתר נצטרף לאיסור וזהו פי׳ נאכל כחמור שבהן פעמים נאכל בתורת שלמים ופעמים נאכל בתורת חטאת כי השלמים שנשחטו מאתמול היום מותר ובלילה אסור באכילה והחטאת שנשחטה היום מותרת באכילה כל הלילה נמצאו השלמים בזה חמורין מן החטאת.
ורבנן כי אמרי׳ שני כתובין הבאין כאחד היכא דתרוייהו חולין או תרוייהו קדשים נינהו אבל חד חולין והוא הנזיר וחד קדשים והוא חטאת מצרך צריכי ולא קרינן בהו שני כתובין הבאין כאחד ונדחו הדברים וחזרו ואמרו חטאת להיתר מצטרף לאיסור ומשרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל התורה כלה איסור שבתורה בין בזה ובין בזה ור״ע תרגמה ליתן טעם כעיקר [גמרינן] מגיעולי נכרים חטאת ונזיר תרוויהו להיתר מצטרף לאיסור והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ומקשי׳ רב אשי אליבא דרבי עקיבא הא דתניא מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לימד על איסור נזיר כגון חצי זית חרצן וחצי זית זגין שמצטרפין זה עם זה השתא לרבי עקיבא חצי זית פת שהוא היתר וחצי זית יין מצטרפי חרצן [וזג] ששניהן אסורין לנזיר מיבעיא ושני׳ פת ויין ביחד אבל זה בעצמו וזה בעצמו לא מצטרפי חרצן וזג אפילו בזה אחר זה מצטרפי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיצרך צריכי – תרוויהו כדמפרש לקמיה ולא הוו שני כתובין הבאין כאחד דחד מחבריה לא מצי יליף דנימא מדהדר כתביה לאידך ולא ילפא מחבריה ש״מ דווקא הכי קאמר.
חולין – להחמיר לא גמרי מדין קדשים דדין קדשים להיות חמורין.
ה״ג: ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי – חטאת אשמועינן משום דהיתר מצטרף לאיסור ואי נמי לא איבלע בכולה אי אכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר בבת אחת ניגמור מינה דבקדשים ניחייב ומיהו בשאר איסורין לא אמרינן הכי ואפילו בנזיר דחולין מקדשים לא גמרינן ומשרת לאו לאגמורי היתר מצטרף לאיסור אתא בנזיר אלא ליתן טעם כעיקר דמגיעולי נכרים לא יליף דחידוש הוא ואיצטריך למכתביה בנזיר ומכאן אתה דן לכל התורה.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם לומדים כן אמרי לך [אומרים לך] מיצרך צריכי [צריכים הם] שניהם ואין ללמוד זה מזה, כי הדין הנזכר בחטאת ללמדנו הלכה שהיתר מצטרף לאיסור, וחולין מקדשים לא גמר [אינו לומד] ו״משרת״ הכתובה בנזיר — ליתן טעם כעיקר, ומכיון שנצרכים שניהם הרי שאינם שני כתובים הבאים כאחד ויכולים ללמד, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה.
The Gemara asks: And the Rabbis, as they maintain that the principle that the legal status of the taste of a prohibited substance is like that of the substance itself is not limited to these two cases, they would say to you that both sources are necessary. The case of the sin-offering is necessary to derive the principle that a permitted substance joins together with a prohibited substance, as one cannot derive the halakhot of non-sacred food from consecrated property. And the term soaked, which appears in the context of the halakhot of a nazirite, teaches the principle that the legal status of taste is like that of the substance. Since both examples are necessary, they are not considered two verses that come as one, and it is therefore possible to derive a principle from them. And consequently, from here you derive the halakha with regard to all of the Torah in its entirety.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ור׳וְרַבִּי עֲקִיבָא תַּרְוַיְיהוּ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

The Gemara asks: And how could Rabbi Akiva respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Akiva would say that both cases teach the principle that a permitted substance joins together with a prohibited substance, and they are indeed two verses that come as one, to teach about the same issue. And the rule is that any two verses that come as one do not teach overarching principles.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ עקיבא – אית ליה גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דלא מצריך קרא לטעם כעיקר הלכך לר״ע כיון דשמעת ליה דמפיק משרת להיתר מצטרף לאיסור על כרחיך תרווייהו הני להיתר מצטרף לאיסור אתו והוה ליה חטאת קרא יתירא דמצי למיגמר מנזיר והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ומש״ה פשיטא ליה לר׳ יוחנן דר״ע לא גמר שאר איסורין מנזיר דהא לא מצי דשני כתובין נינהו והא ליכא למימר משרת להיתר מצטרף לאיסור וחטאת לטעם כעיקר דגיעולי נכרים חידוש הוא ולא מצי גמר חטאת מינייהו ואין כאן שני כתובין דא״כ טעם כעיקר בשאר איסורין מנא ליה מגיעולי נכרים לא גמרינן מקדשים נמי לא גמרינן ורבנן דפליגי עליה דר״א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר״ע ובגיעולי נכרים סבירא להו דחידוש הוא כרבנן והכי אמרינן נמי בכל הבשר דאיכא למאן דאמר טעמו ולא ממשו דרבנן.
בפירש״י בד״ה ורבנן דפליגי עליה דר״א בכותח כו׳ מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר״ע כו׳ עכ״ל ומיהו בחמץ פליגי ולית להו היתר מצטרף לאיסור בשאר איסורי׳ [א] משום דה״ל נזיר וחטאת ב׳ כתובים כדאמרינן לר״ע מיהו ק״ק לפירש״י מאי פריך לעיל ור״ע טעם כעיקר מנליה אימא דר׳ עקיבא היינו רבנן דכותח הבבלי דלית להו טעם כעיקר ועיין בתוס׳ פ׳ ג׳ מינין ודו״ק:
בפירש״י בד״ה ור״ע אית ליה גיעולי עכו״ם כו׳ ורבנן דפליגי עליה דר״א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר מפקי להאי משרת כו׳ והכי אמרינן בכל הבשר כו׳ עס״ה. והקשה מהרש״א ז״ל על פרש״י דאם כן דקי״ל טעם כעיקר דרבנן מאי קאמר לעיל בכל השקלא וטריא דע״כ ר״ע אית ליה טעם כעיקר דאורייתא מדרשא אחרינא ואמאי לא אמר בפשיטות דר״ע נמי ס״ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא אלא מדרבנן ולפמ״ש לעיל לק״מ דודאי טעם כעיקר שייך טפי בדרשא דמשרת מדכתיב לא ישתה והיינו שרה ענבים במים וא״כ אי לאו דיליף ר״ע טעם כעיקר מדרשא אחריתי לא הוי מוקי להאי משרת להמל״א אלא לטעם כעיקר ואפשר דמשום הכי כתב מהרש״א בל׳ קצת קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל א״ש טפי דודאי ע״כ ר״ע גופא נמי אית ליה טעם כעיקר דאוריי׳ מדקאמר התם במתני׳ דנזיר אפילו שרה פתו ביין כו׳ משמע דבהא לחוד פליג את״ק דמתניתין דהתם דע״כ אית ליה טעם כעיקר דהא דקאמרי עד שישתה רביעית יין ע״כ אפילו שרה ענבים במים ויש בו טעם יין נמי חייב כדשמעינן לרבנן בברייתא דמשרת דמייתי הש״ס לעיל ולא משמע לתלמודא לומר דרבנן דמתניתין פליגי ארבנן דברייתא ואם כן ע״כ דר״ע מודה וה״ה לרבי יוחנן דס״ל כר״ע. מיהו אנן השתא כרבא דבפ׳ גיד הנשה קיי״ל דאמר להדיא דטעם כעיקר בחולין מדאורייתא ברובא בטיל וכדמשמע נמי באידך מימרא דרבא בפ׳ כל הבשר שהביא רש״י כאן והיינו משום דס״ל לרבא כרבנן דכותח הבבלי וכמ״ש הרי״ף ז״ל כן נראה לי נכון בע״ה בשיטת רש״י שהיא ג״כ שיטת הרמב״ם ז״ל בעיקר מילתא דטעם כעיקר דרבנן אלא דמדקדוק לשונות הרמב״ם ז״ל שהביא בעל פרי חדש בא״ח סי תמ״ב ע״ש בתכלית אריכות. ולע״ד דברי בעל פ״ח תמוהים דלפירושו קשיין הנך תרתי מימרות דרבי אבהו אר״י דהכא ודשילהי עכו״ם אהדדי. ולע״ד נראה שהרמב״ם ז״ל מפרש כל הסוגיא דשמעתין בשקלא וטריא דטעם כעיקר היינו דוקא בדאיכא כזית בכא״פ והיינו כמימרא דרבי אבהו אר״י בשילהי ע״ז דהיינו טעמו וממשו וכדפרישית לעיל דפשטא דברייתא דקתני משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין היינו דמסתמא יש בהן כזית בכא״פ דאל״כ א״א שיהא בהם טעם יין גמור דבכה״ג ודאי נמי הוי טעמו וממשו שכל היין שהיה נבלע מענבים נכנס ע״י שרייה לתוך המים עד שנהפך המים ליין דבכה״ג אפילו שריית צמוקים במים יין גמור הוא ומקדשין עליו ומברכין עליו בפה״ג. וכמו שכתבתי גם כן בתחילת הסוגיא גבי מקפה בכל השקלא וטריא דהתם אלא דבמאי דמשמע מפרש״י בהא דאמר אביי לעיל וכזית בכא״פ דאורייתא היא דהיינו הל״מ בשאר איסורין ואם כן לא הוי צריך קרא דמשרת להכי נלע״ד דלהרמב״ם לא משמע ליה לפ׳ כן דודאי עיקר הל״מ כא״פ היינו כשאוכל האיסור לבד בלא תערובות משא״כ ע״י תערובות אי לאו דילפינן מקרא דטעם כעיקר מיהא מילתא היא מקרא דמשרת או משום ילפותא בעלמא הוה אמינא דשרי מדאורייתא אלא לבתר דאשכחן קרא דטעמא מילתא היא ממילא מוקמינן נמי הך הל״מ מסיני דבכא״פ בין שלא ע״י תערובות ובין עי״ת כשיש בו כזית בכא״פ ואכל כל הפרס והמעיין בכל מה שכתבתי לעיל בזו הסוגי׳ יבין וישכיל שיש ליישב ע״ד זה כל הסוגיא דהכא ודנזיר בפשיטות לפי שיטת הרמב״ם ז״ל ויתיישבו כמה קושיות ודקדוקים. מיהו במ״ש הרמב״ם ז״ל דאפי׳ בנזיר אין המל״א וזה דלא כמימרא דרבי אבהו אר״י בשמעתין דמאן דפליג אדר״י ע״כ צ״ל בטעמו של הרמב״ם כדפרישית לעיל שפוסק כת״ק דמתני׳ דנזיר דפליגי עליה דר״ע וקי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואם כן הא דאמר רבי יוחנן לעיל בשמעתין חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת לאו משום דס״ל כר״ע אמר הכי כדמשמע לכאורה מהא דאמרינן לעיל ורבי יוחנן דאמר כר״ע אלא דבסוגיא דנזיר גרסינן בל׳ אחר ורבי אבהו דאמר כר״ע ע״ש ואם כן משמע דרבי אבהו אר״י ה״ק בכל איסורין שבתורה אין המל״א אליבא דכ״ע דאפילו לר״ע דדריש משרת דבנזיר אסור אפ״ה בכל איסורין מודה והיינו כמסקנא דשמעתין וכבר יש לי ליישב דהא דגרסינן לעיל רבי יוחנן דאמר כר״ע היינו למאי דס״ד מעיקרא משא״כ לפי המסקנא אלא שאין לי להאריך יותר ואם יגזור ה׳ עלי בחיים אבאר עוד בענין זה באריכות בכללי דיני התערובות ובק״א ודוק היטב בכל מה שכתבתי בסוגיא זו כי נכון הוא בעה״י:
ולשיטת ר׳ עקיבא — תרוייהו [שניהם] באו ללמדנו כי היתר מצטרף לאיסור, והוו להו [ונעשו להם] שני כתובין הבאין כאחד באותו נושא וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
The Gemara asks: And how could Rabbi Akiva respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Akiva would say that both cases teach the principle that a permitted substance joins together with a prohibited substance, and they are indeed two verses that come as one, to teach about the same issue. And the rule is that any two verses that come as one do not teach overarching principles.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא {במדבר ו׳:ד׳} מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג גלִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁמִּצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה הַשְׁתָּא לר״עלְרַבִּי עֲקִיבָא אִיסּוּר וְהֶיתֵּר מִצְטָרְפִין אִיסּוּר וְאִיסּוּר מִיבַּעְיָא.

Rav Ashi said to Rav Kahana: But with regard to that which is taught in a baraita: The verse: “He shall eat nothing that is made of the grapevine, from the grape skins to the grape seed” (Numbers 6:4), taught with regard to prohibitions of a nazirite that these substances join together. If the nazirite ate only a small amount of each substance that when joined together constitute the measure that determines liability, he is liable. Now the following question arises: According to Rabbi Akiva, who maintains that prohibited and permitted substances join together, is it necessary to teach that one prohibited substance joins together with another prohibited substance? Apparently, according to Rabbi Akiva’s opinion, this derivation is unnecessary.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימד על איסורי נזיר כו׳ – מדכיילינהו לחרצנים וזגין בחדא אכילה לימד שמצטרפין.
השתא לרבי עקיבא – ל״ל דכתב רחמנא קרא להכי השתא איסור והיתר מצטרפין כו׳.
והקשה לר׳ עקיבא ממה שאמרו מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה כגון חצי זית חרצן וחצי זית זג וכיוצא באלו ואם היתר מצטרף לאיסור מה היה צריך ללמד כן באיסור ואיסור ושמא תאמר והיא הנותנת שאיסור ואיסור אי אתה יודע על איזה מהן אתה מתרה אותו והוה ליה התראת ספק שאינה יכולה לבא לידי ודאי וכן שאין אחד מתבטל אצל חברו שהרי כל אחד איסור ואין האיסורין מבטלין זה את זה שהרי אף כשתמצא לומר היתר מצטרף לאיסור בכל איסורין אתה מודה בחצי זית חלב וחצי זית דם שפטור וכן בכל האיסורין חוץ מן הקדשים תדע שלא שאלוה אלא באיסורי נזיר שכולם מין אחד הא בשאר איסורין פשיטא ליה דאיסור ואיסור אינו מצטרף ומ״מ השיבו שיש חילוק ביניהם שהיתר ואיסור אף לדעת הסובר בהם שמצטרפין אין מצטרפין אלא בבת אחת ואיסור ואיסור מצטרפין אף בזה אחר זה כל שהם בכדי אכילת פרס:
אמר המאירי בצק שבסדיקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו ר״ל שאין כזית במקום אחד בטל במיעוטו ונאמרו בה בגמ׳ שתי לשונות שהאחד הפך לחברו והוא שהראשון מוסב על מה שאמרו בתחילת המשנה כזית חייב לבער ואמר על זה לא שנו אלא במקום שאין עשוי לחזק ומאחר שאין עשוי לחזק אין אדם מבטלו לשם ואינו בטל לגבי עריבה להיות נידון כעריבה והרי הוא כמי שיש לו כזית חמץ בתוך ביתו שצריך לבער אבל עשוי לחזק אינו חייב לבער אע״פ שיש בו כזית שמן הסתם מבטלו הוא לשם והרי הוא כעריבה עצמה מכלל דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער שכל שהוא פחות מכזית אינו כלום והשני מוסב על סוף המשנה ולחומרא כלומר הא דקאמר אם לאו בטל במיעוטו לא שנו אלא במקום העשוי לחזק דאיכא תרתי לטיבותא פחות מכזית ועשוי לחזק שאדם מבטלו שם מן הסתם אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער אע״פ שאין בו כזית דאע״פ דפחות מכזית לא חשיב עריבה שאני שמא יש שם הרבה חצאי זיתים בפזור והוא מכנסם מכלל דכזית אף במקום העשוי לחזק חייב לבער:
עד שיבלע בבשרה יקדש להיות כמוה – פירש״י ז״ל כגון בחולין ושלמים שנבלעו מחטאת ויאכל כחמור שבה באות׳ חתיכ׳ וכפר״ח ז״ל בחמור שבהן כגון שלמים שנבלעו בחטאת ביום שני להן ונפסלין לאור שלישי וחטאת נפסלת עד הבוקר. ונאכלת כחמור שבהן דהיינו לפנים מן הקלעין לזכרי כהונה ולאותו יום בלבד וכולהו איתנייהו ובודאי להיתר מצטרף לאיסור אתא דאי לטעם כעיקר לא אתיא דהכא ממשו של בשר אית ביה על כרחין. ולכזית בכדי א״פ נמי לא אתיא דהא בכזית מן החתיכה מחייב והא לית בה כזית איסור אלא ודאי להיתר מצטרף לאיסור אתא ומינה נמי דאפי׳ באיסור כל דהו נמי דהא לא ידעי׳ כמה בלעה. ואע״ג דמין במינו הוא כבר כתבנו דבקדשי׳ מין במינו שנתבשל אמרי׳ היתר מצטרף לאיסור. והא דתנן רקיק שנגע ברקיק וכן חתיכה שנגעה בחתיכ׳ לא כל הרקיק ולא כל החתיכה אסורה אלא מקום מגע. היינו טעמא דכיון שאין בו רוטב אינו מבליע אלא במקום מגעו. אבל אי אכיל מקום מגעו הכי נמי דהיתר מצטרף לאיסור אי אכיל בין שניהן כזית ויש בו טעם האיסור. ומה שקשה מזה על ההיא דרבא דפ׳ גיד הנשה הא פרישנא לה ה״ג ורבנן דלית להו היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה לילף מחטאת הנהו מצרך צריכי ור׳ עקיבא למאי צריכי בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת נזיר לא אתו מיניה כו׳ ולעולם ליכא מאן דיליף טעם כעיקר מחטאת ולא אפשר נמי כדפרישתי:
מעתה נשאר לנו כל תערובות שיש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס ביעורו דאורייתא. כל שהוא פחות מכן או נוקשה בין בעין בין ע״י תערובות מתבער מדרבנן. בד״א בחמץ בעין אבל חטה הנמצאת בתבשיל היא מתבערת והתבשיל מותר לשהותו לאחר הפסח ובד״א בחמץ ראוי אבל כל שנפסל כגון דבק הספרים שנתיבש קודם הפסח מותר להשהותו כדבעינן למכתב. ואם אכלו כל שהוא חמץ דגן גמור בעין או כזית בכדא״פ לוקה וחייב כרת. אבל עירב בפחות מכן או נוקש׳ בעין או בתערובת בנותן טעם איסור דאורייתא ואין בו מלקות משהו אסור דרבנן. ודיני טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור וכזית בכא״פ והיוצא מהן כבר נתבאר ואין צריך לשנות. ותו לא מידי:
אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקו׳ שאין עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו עובר מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער. ולאידך לישנא אמרינן דבמקום שאין עשוי לחזק אפילו פחות מכזית חייב לבער. ומדקאמר חייב לבער משמע דחייב מדאורייתא ואע״ג דפחות מכזית הוא דילמא מדמי׳ השבתה לאכילה מה אכילה קיימ״ל חצי שיעור אסור מן התורה אף השבתה נמי. מיהו איסור׳ הוא דאיכא אבל מלקות ליכא דלא עדיפא השבתה מאכיל׳ והא דקתני בברייתא חוצץ ועובר פי׳ מתבער וכדאמרי׳ לעיל (ח״י). ופירש״י ז״ל מקום העשוי לחזק בשולי העריבה שצריך לחזקו ולהדקו כדי שלא יצאו המים דרך שם. ומקום שאין עשוי לחזק אפי׳ בדפנות. וללישנא קמא כזית בשוליים אינו חייב לבער בדפנות חייב לבער פחות מכזית אפי׳ בדפנות אינו חייב לבער. וללישנא בתרא כזית בכל מקום מבער פחות מכזית בשוליים אינו מבער בדפנו׳ מבער. ואמרי׳ קשיין אהדדי ולאו לאקשויי ברייתא אברייתא קאמר הכי דהא תנאי נינהו כדאשכחן בכוליה תלמודא אלא הכי קאמר כיון דאקשיין אהדדי כמאן מינייהו עבדי׳:
אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] על הכתוב: ״מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל״ (במדבר ו, ד), לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה, שגם אם לא אכל כדי שיעור שלם מאחד מהם אלא מאחדים יחד — חייב. השתא [עכשיו] אפשר לשאול: הרי לשיטת ר׳ עקיבא איסור והיתר מצטרפין, איסור ואיסור מיבעיא [נצרך לומר] שהם מצטרפים?! ולשיטה זו הרי כל הפסוק מיותר!
Rav Ashi said to Rav Kahana: But with regard to that which is taught in a baraita: The verse: “He shall eat nothing that is made of the grapevine, from the grape skins to the grape seed” (Numbers 6:4), taught with regard to prohibitions of a nazirite that these substances join together. If the nazirite ate only a small amount of each substance that when joined together constitute the measure that determines liability, he is liable. Now the following question arises: According to Rabbi Akiva, who maintains that prohibited and permitted substances join together, is it necessary to teach that one prohibited substance joins together with another prohibited substance? Apparently, according to Rabbi Akiva’s opinion, this derivation is unnecessary.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר לֵיהּ אִיסּוּר וְהֶיתֵּר בְּבַת אַחַת דאִיסּוּר וְאִיסּוּר בָּזֶה אַחַר זֶה.:

Rav Kahana said to him that this derivation is necessary because the two cases are not identical: Whereas prohibited and permitted substances combine only when they are eaten simultaneously, prohibited and other prohibited substances join together even when eaten one after the other. In other words, if a nazirite eats half an olive-bulk of grape skins and then eats half an olive-bulk of grape seeds, he is liable according to Rabbi Akiva.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולענין פסק הלכה כל האיסורין אין מצטרפין זה עם זה בחולין אלא בנזיר מפני שאיסורין שבו אחד הם והרי הם כנבלה וטרפה שמצטרפות ובקדשים מצטרפין כמו שאמרו שהפיגול והנותר וכל שפסולו בקדש מצטרפין לכזית:
זהו ביאור השמועה ויש לדון לדעת האומר שטעמו ולא ממשו לוקין עליו לר׳ עקיבא אע״ג דטעם כעיקר מגיעולי גוים נפקא ליה נוקים משרת ליחודי לאו לנזיר להלקותו שאם מגיעולי גוים איסור מלקות ליכא שאין מלקין במה מצינו ופירשו גדולי הדורות דכל כי הא לאו מילף הוא אלא גלויי מלתא בעלמא שאילו לא היית למד גוף האיסור והיית רוצה ללמוד מגיעולי גוים או ממשרת זהו בנין אב אבל אחר שנודעו לנו האיסורין וגלי רחמנא בחד דטעם כעיקר ממילא שמעינן דהכי נמי לשאר איסורין ולא הוצרך ליחד בו לאו ומ״מ לדידן לא קשיא דלא איצטריך לן ליחודי לאו שהרי טעמו ולא ממשו אין מלקין עליו:
ומ״מ בין לר׳ עקיבא בין לרבנן יש לך לדון שבסוגיא זו העמידו מקרא של חטאת להיתר מצטרף לאיסור ובפרק גיד הנשה אמרו לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ונגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת וכו׳ אלמא שזו של חטאת טעם כעיקר הוא ופירשו בה שקל וחומר הוא שאם למדנו ממנו היתר מצטרף לאיסור כל שכן טעם כעיקר וחכמי צרפת פירשו שאע״פ שהוציאוהו שם בלשון טעם כעיקר היתר מצטרף הוא אלא שמתוך שאין האיסור בעין לגמרי קורהו טעם כעיקר ושמא תאמר היכן מצינו בזרוע בשלה היתר מצטרף לאיסור הואיל ובישול הוא והלא האיסור נבלע בפזור על ידי הרוטב הם פירשוה במקום חתך שנבלע שם הרבה מן האיסור ועומד שם האיסור צרור כאילו הוא בעין:
מכל מה שכתבנו למדת שטעם כעיקר אינו אמור אלא בשיעור איסור אבל בטעם לבד שלא הי׳ בו שיעור לא כמו שכתבנו בחצי זית של חלב שנימוח בפחות מששים כמותו וכגון הדברים שנותנים טעם מעט במרובה כגון תבלין או שומין של תרומה וכיוצא באלו כל שאין שם כזית אינו בדין טעם כעיקר אלא שמ״מ יש בו איסור סופרים כמו שביארנו במסכת חולין ולדעתי זו ראיה לומר שטעם כעיקר דאורייתא שאם מדרבנן אף בחצי שיעור שנתן טעם אתה אומר כן:
אמר ליה [לו] בכל זאת יש צורך בפסוק זה כי אין הדברים זהים זה לזה, כי איסור והיתר מצטרפים רק כאשר אוכלים את שניהם בבת אחת, ואילו איסור ואיסור מצטרפים גם בזה אחר זה כלומר, שאם אכל כחצי זית חרצנים וכחצי זית זג מצטרפים האיסורים לשיטת ר׳ עקיבא.
Rav Kahana said to him that this derivation is necessary because the two cases are not identical: Whereas prohibited and permitted substances combine only when they are eaten simultaneously, prohibited and other prohibited substances join together even when eaten one after the other. In other words, if a nazirite eats half an olive-bulk of grape skins and then eats half an olive-bulk of grape seeds, he is liable according to Rabbi Akiva.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: הבָּצֵק שֶׁבְּסִידְקֵי עֲרֵיבָה אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּיב לְבַעֵר וְאִם (לֹא) בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ.

MISHNA: With regard to dough that is in the cracks of a kneading bowl, if there is an olive-bulk of dough in one place, one is obligated to remove it. And if the dough does not add up to this amount, it is nullified due to its insignificance.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ בצק שבסדיקי ערבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואוקי׳ רב יהודה הא דתנן כזית במקום אחד במקום שיש בו סדק או נקב ונתן זה הבצק לסתמו שנמצא עושה מלאכה ובטל אף על פי שהוא כזית שמע מינה דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דבצק בסדיקי עריבה}
בצק שבסדיקי העריבה, אם יש כזית במקום אחד וכו׳ – פסק הרי״ף ז״ל כלישנא בתרא, כרב יהודה אמר שמואל, וסמך על רב הונא, דאמר, סמי קילתא מקמי חמירתא. ומדאסיקנא בגמ׳ שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בכיפת שאור, לא רצה לסמוך על רב יוסף, דאמר, תנאי שקלת מעלמא, ולא על אביי, דאוקמינהו, הא והא כר״ש בן אלעזר.
ול״נ לסמוך על דאביי. דהיא עדיפא, דמתרצן תרתין ברייתא ותרתין לישני דרב יהודה. ורב אשי, דהוא בתרא, פירשה: לא תימא, שלא במקום לישה - גבא דאגנא וכו׳.
ומיהו, לית הלכתא כר״ש בן אלעזר בכיפת שאור שתהא בטלה, עד שיטיח פניה בטיט. וכן אין הלכה כמותו בכזית במקום העשוי לחזק. ושאר דבריו הם הלכה ואין לחלוק עליהם.
ונקיטינן מינה דכזית בכל מקום חייב לבער, בין במקום העשוי לחזק בין במקום שאינו עשוי לחזק, בין בשולי האגנא, בין בדופנה, בין בשפתה, בין בגבה. אבל פחות מכזית משוליה ומדפנה אין צריך לבער, מפני שהכל הוא מקום לישה. אבל משפתה ומגבה, שאינן מקום לישה, צריך לבער.
ודברי אביי ודברי רב אשי, שמפרש דבריו, תמצא הכל מפורש יפה בפירושי רש״י ז״ל.
[במאור דף יד. ד״ה בצק (דף יג:). לרי״ף סי׳ תשמג (פסחים דף מה.)]
כתוב שם: ונר״ל לסמוך על דאביי [דף מה:] דהוא עדיפא משום דמיתרצן תרתי ברייתא ותרתין לישני דרב יהודה [ורב אשי וכו׳].
אמר אברהם: הרב אבן גיאת ז״ל1 כתב בזה דברים מבולבלים ונראים דבריו סותרים זה את זה. שהוא כתב דשלא במקום לישה כזית ועשוי לחזק אינו חייב לבער, אבל במקום לישה כזית בין עשוי לחזק בין שאינו עשוי לחזק חייב לבער, פחות מכזית עשוי לחזק אינו חייב לבער, אינו עשוי לחזק חייב לבער2. ופירש עשוי לחזק, ששמו אותו שם לחזוק, כגון דבק שמדבקים בו שני לווחין, אבל לא נתנוהו שם לדבוק חייב לבער. הנה מכלל דבריו מקום לישה חמור משאינו מקום לישה, ובאמת כך הוא פירוש הגאונים ז״ל3, וכן מוכיח בגמרא [דף מה:] מדברי רב נחמן אמר שמואל ודברי עולא שאמרו בשני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהם וכו׳, ופירש עולא לא אמרו אלא בעריבה דבעינן נוטלין בחוט, אבל בבית אע״ג דאין נוטלין חייב לבער, זימנין דמכנשין ונפלי אהדדי, דהא הכא בית ודאי אינו מקום לישה ואינו עשוי לחזק, ועוד [עריבה] דומיא דבית, ואמרינן דחצאי זיתים חלוקים אינו חייב לבער. וזאת תשובה על פירוש הרב צרפתי4 שפירש מקום לישה [הוא] מקום שעשוי לחזק, ושלא מקום לישה הוא מקום שאינו עשוי לחזק. ועל דרך זה הפירוש נמצא שלא מקום לישה חמור ממקום לישה. וכבר נתבאר מדברי רב נחמן ועולא שאינו כן, אלא כפירוש הרב אבן גיאת ופירוש הגאונים ז״ל. מ״מ דברי הרב סותרים זה את זה, שכתב שלא במקום לישה כזית ועשוי לחזק אינו חייב לבער, והיינו כר״ש בן אלעזר בכופת שאור שאינו מקום לישה ועשוי לחזק, ואחר כך כתב כדברי ת״ק הפת שעפשה ונפסלה מאוכל אדם בין שמקויימת לאכילה בין שאינה מקויימת לאכילה חייב לבער, והיינו כתנא קמא, וכן [כתב] כופת שאור שייחדה לישיבה טח [פניה בטיט]⁠5 בטלה וכו׳, והיינו כת״ק. ברם נראין דברי הרי״ף ז״ל שפסק כלישנא בתרא דרב יהודה אמר שמואל, ולא חשש לאוקמתא דאביי בתרתי מתניאתא, דההיא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר היא ולית הלכתא כותיה, ואין לנו לתפוס קצת דברי מי [שנדחו]⁠6 דבריו בשביל סוגיה. ועוד דאביי לא אהדר אלא לתרוצי מתניאתא, אבל לישני דרב יהודה פליגי אהדדי, כי כן כל [תרי לישני]⁠7 דאמוראי. ונקיטינן מנייהו כלישנא בתרא, וכת״ק דר״ש בן אלעזר דאיפסיקא הלכתא כותיה. הילכך כזית אפילו עשוי לחזק ואפילו שלא במקום לישה, דומיא דכופת שאור וייחדה לישיבה חייב לבער, אבל פחות מכזית שעשוי לחזק אפילו במקום לישה אינו חייב לבער [ואם אינו עשוי לחזק והוא במקום לישה חייב לבער. אבל שלא במקום לישה אינו חייב לבער.] שהרי שני חצאי זיתים בבית אינו מקום לישה ואינו עשוי לחזק. וטעמא (דרבי יוחנן)⁠8 כי מכנשי אהדדי והוו כזית חייב לבער, הא לא מכנשי אינו חייב לבער. ובזה קצר הרב ז״ל אבל הוא האמת והישר.
1. מאה שערים ח״ב הל׳ פסחים (עמ׳ פ): שם כתוב תוכן פסק הסוגיא, אבל לשון זה שכתב הראב״ד בשמו לא נמצא שם, וע״ש בהערה נו, וצ״ע שלא הרגיש בזה.
2. בנדפס כתוב: דשלא במקום לישה כזית ועשוי לחזק אינו חייב לבער, אינו עשוי לחזק חייב לבער, אבל פחות מכזית אפילו אינו עשוי לחזק אינו חייב לבער, אבל במקום לישה כזית בין במקום העשוי לחזק בין שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער, פחות מכזית עשוי לחזק אינו חייב לבער, אין עשוי לחזק חייב לבער. ועיין במהר״ם חלאוה (פסחים דף מה: ד״ה ולענין פסק הלכה) שסיכם דעת הרי״ץ גיאת ולא הביא לשונו, אבל נראה מדבריו כגירסת הכ״י.
3. שערי תשובה סי׳ ער, (עמ׳ 25 מהדורת לייטר)
4. רש״י דף מה: ד״ה אלא הא.
5. בכ״י כתוב: טחפה בטיבו, וטעות דמוכח היא.
6. בכ״י כתוב: נכחו.
7. בכ״י כתוב: לישני תרי.
8. אינו בנדפס ולא הוזכר ר׳ יוחנן בסוגיא זו בגמרא.
{שמעתא דבצק בסדיקי עריבה}
ועוד, בצק שבסדיקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד וכו׳, פסק הרי״ף ז״ל כלישנא בתרא וכו׳, ולי נראה לסמוך על דאביי, דהוא עדיף, דמיתרצן תרתין ברייתא ותרתין לישני דרב יהודה, ורב אשי, דהוא בתרא, פירשה וכו׳, ונקיטינן מינה דכזית בכל מקום חייב לבער וכו׳, אבל בפחות מכזית משוליה ומדופניה אין צריך לבער.
אמר הכותב: אלו דברי רבינו חננאל ז״ל, שסומך על פירושו של רב אשי. אבל דעתנו אנו לסמוך על דרב הונא ואלישנא בתרא דרב יהודה, לחומרא.
משום דתרתי לישני דרב יהודה לא מיתרצן כדאביי, מדלא איתמר בגמרא, ולא1 מדמתניתא לא פליגן לישני נמי לא פליגי. ומדלא כריך רב יהודה ותני, ש״מ, תרתי לישני נינהו ופליגן. ועוד, דאי הכי, למה ליה לאוקומה למתניתין כיחידאה ודלא כהלכתא. אלא ודאי לישנא קמא ליתא, דסבירא ליה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ומוקי סתמא כוותיה, וסמינן לה מקמי לישנא בתרא. ודרב אשי לא מכרעא, דפירושא בעלמא הוא.
והא דאמר רב נחמן בעריבה, כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב לבער, במקום העשוי לחזק היא. ודאמר עולא, לא אמרו אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער - זימנין דמכנשי להו ונפלי אהדדי, דאלמא, אי לאו האי טעמא דנפלי אהדדי והוו כזית אינו חייב לבער, משום דבצק שבסדיקי קרקעו של בית כמקום העשוי לחזק דמי, שאינו מקפיד עליו ועשוי לידרס שם ברגלי אדם. וכן רש״י עצמו ז״ל צריך לפרש. ורבינו ז״ל השמיטה לזו, או משום שהיא מן הדברים שאינן מצויין, או מפני הטעם שרמזנו, שהוא נוטה ללישנא דקילתא.
והוי יודע שאין דעת רבינו חננאל שהזכרנו, ולא דעת הגאונים, בפי׳ השמועה כדברי רש״י ובעל המאור המסייעו. שהדבר קשה, כיון דשלשה מקומות נינהו, שוליה ודופנה ושפתה, והני הן שלש, ליערבינהו וליתנינהו כחד2 מינייהו. והיכי קתני תרתי מתלת בכל חדא. מידי גבי הדדי תניא.
אלא כך פירשו ראשונים. מקום העשוי לחזק, היינו סדק שנתמלא בצק והוא מחזק העריבה. ומקום שאינו עשוי לחזק, שאינו מחזקה בקיומו. וזה וזה, בין מבפנים בין מבחוץ. והא דמתרץ בגמ׳, הא במקום לישה הא שלא במקום לישה, ה״ק: קמייתא,⁠3 קילא, רישא וסיפא שלא במקום לישה. בתרייתא, חמירתא, רישא וסיפא במקום לישה. וכך פר״ח. והטעם, לפי שהוא עשוי לישור בשעה שנותנת מים לקמח ולגרדו בשעת לישה.
נמצא עכשיו כפי הדעת הזו: כזית, לעולם חייב לבער, דלא קיי״ל כר״ש בן אלעזר. פחות מכזית, במקום העשוי לחזק, אינו עובר, במקום שאינו עשוי לחזק, אם היה מקום לישה, עובר, ואם לאו, אינו עובר. ורבינו ז״ל מחמיר.
1. נראה שיש למחוק תיבה זו
2. נראה דצ״ל: בחד
3. בדפ״ר: כולה
המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק הראשון גם כן והוא שאמר בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער פחות מכן בטל במיעוטו וכן לענין הטומאה אם הקפיד עליו חוצץ אם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה בצק החרש אם יש כיוצא שהחמיץ הרי הוא אסור אמר הר״ם אמרם בטל במיעוטו כשהוא במקום חזוק הכלי ודבוק שבריו אבל כשאינו לחזוק אפי׳ פחות מכזית חייב לבער ואמרו חוצץ מבואר וענינו כי אם הוא מקפיד עליו ודעתו ליטלו זהו חצץ וכשנטמאת העריבה והטבילה לא עלתה לו טבילה וזה המאמר בעריבה שיש לה טהרה במקוה אבל כלי חרס אין לו טהרה במקוה אלא שבירה כמו שיתבאר במקומות הרבה ובצק החרש הוא שמכה עליו ביד ולא ישמע לו קול ודומה כחרש לא ישיב כשקורין אותו וכאשר לא נדע אם נתחמץ אם לאו נשער אותו בזולתו או בזמן הידוע כי בזמן הזה תחמץ העיסה ושיעורו כדי שיהלך אדם ברגליו הליכה בינונית מיל אחד והוא שיעור מן הזמן שיעור שני חומשי שעה משעות ההשויה:
וענין עשוי לחזק פירשו בו גדולי הרבנים כגון בשולי עריבה שהונח הבצק לשם להכיל המים שלא יצאו דרך הסדקים ואע״פ שכגון זה ודאי אין לחוש שמא יטלנו משם והיה לנו לומר שבטל הוא אצל העריבה והרי הוא כעצי העריבה הואיל ומ״מ יש בו כזית חייב לבער ואם אין שם כזית הואיל והוא במקום העשוי לחזק בטל הוא ונידון כעץ העריבה אבל במקום שאין עשוי לחזק כגון דפני העריבה שאינן להצקת מים לשם אפילו פחות מכזית חייב לבער שמאחר שלא לצורך הוא עומד לשם אפשר שימלך ויטלנו משם שהרי יש כמה חצאי זיתים מפוזרים ורוצה לכנסם וכל שכן אם היה בשפת העריבה ומ״מ לענין פירוש הדברים זרים הן מצד הלשון הן מצד הענין מצד הלשון שלא היה להם לומר לחזק אלא להחזיק ואין לשון לחזק את המים הכתוב בפירושיהם נופל בזה כלל וכן מצד הענין שהרי אם הבצק הוא בתחתית הדופן סמוך לשולים אף הוא עשוי להחזיק את המים שכשמגלגלין ועורסין את הקמח בתוך המים הרי המים יוצאים מתוך עגול הקמח ובאים אצל הדופן כשיעור עובי אצבע או יתר לפי שיעור הקמח והמים וגאוני הראשונים פירשו מקום העשוי לחזק כל מקום שיש בו סדק אבל כל שהוא במקום שאין בו סדק הוא קרוי שאינו עשוי לחזק ואין בזה חלוק בין שולים לדפנות כלל אלא בין מקום שיש בו סדק לשאין בו סדק ואף זה אין נראה לי שאם כן היאך אמרו בלישנא קמא לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק והא בהדיא קאמר בסדקי עריבה וכל הסדקים לפי פירושם עשויים לחזק הם וכן מה הוצרכו לומר בלישנא בתרא לא שנו אלא במקום העשוי לחזק הא בהדיא נאמרה בסדקי עריבה שהם מקום העשוי לחזק אלא ודאי משמע שאף כשהוא במקום סדקים יש בו חילוק בין עשוי לחזק לשאינו עשוי לחזק ומתוך כך נראה לי לפרש שכל מקום שהסדק מתרחב עד שחלקיו מתפרדין או מתחילין להפרד זה מזה וניטוח שם בצק לדבקו הוא קרוי עשוי לחזק שדופן הכלי מתחזק בכך ונשמרים החלקים מלהתפרד עוד וכל שכן אם נקב סתם בה אבל כל שהסדק דק וכל שכן אם אינו עובר מצד לצד ואין בו שום חשש פירוד אע״פ שיש שם סדק הוא קרוי מקום שאין עשוי לחזק:
ובגמ׳ נחלקו על רב הונא שהעמיד את הברייתא הראשונה בחזקת משובשת והעמידה לדעת ר׳ שמעון שאמר בכיפת שאור שייחדה לישיבה שאינה צריכה ביעור שמן הסתם מבטל לה אע״פ שיש בו יתר מכזית ואף כאן במקום לחזק הואיל ומבטל לה אף בכזית או יתר אין צריך ביעור ואף זו נדחית שם שמא דוקא רישא אתיא כר׳ שמעון בן אלעזר הא סיפא דפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק אינו צריך ביעור דילמא לאו ר׳ שמעון בן אלעזר שמא אינו מקל בכך אחר שאינו מבטלה לשם הואיל ואין לה צורך לשם והעמיד אביי שתי הברייתות לדעת ר׳ שמעון בן אלעזר ומתרץ להו אהדדי דחדא במקום לישה וחדא שלא במקום לישה ופירש בה רב אשי שלא סוף דבר שגב העריבה קרוי שלא במקום לישה אלא אף שפת העריבה כן אע״פ שלפעמים לרוב מלוי העריבה העיסה צפה על שפת העריבה ונכנסת אף לשם ואם כן כל חלל העריבה נקרא מקום לישה:
וגדולי הרבנים נמשכו לשיטת מה שפירשו בעשוי לחזק שהוא מקום העשוי להחזיק את המים ופירשו שמקום לישה ועשוי לחזק אחד הוא אלא שהם מחלקים את העריבה לשלשה דינים אחד במקום השולים ואחד בדפנות ואחד בשפה ובגב והשולים הם מקום לישה לגמרי או עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והשפה והגב הם שלא במקום לישה לגמרי או מקום שאין עשוי לחזק שהכל אחד לדעתם והדפנות הם ממוצעות בין זו לזו כשתעריכם אצל השפה והגב הם קרויות מקום לישה מצד שלפעמים בשעת גלגול המים מתגלגלים ובאים לדופן ונשפכים דרך נקב שבה וכשתעריכם אצל השולים הם קרויות שלא במקום לישה ובמצוע זה שתי הברייתות מסכימות זו לזו שהראשונה וכן לישנא קמא דרב יהודה הוא קורא השולים מקום העשוי לחזק שהוא מקום לישה והדפנות הוא קורא שלא במקום לישה ולא דברה מן השפה והגב כלל ופירושה במקום העשוי לחזק דהיינו שוליה אין צריך לבער בשאין עשוי לחזק דהיינו דפנה צריך לבער במה דברים אמורים בכזית אבל בפחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק דהיינו דפנה אינו צריך לבער הואיל ויש בו חיזוק קצת הא בשפתה אף בפחות מכזית עובר וברייתא אחרונה וכן לישנא בתרא דרב יהודה קורא מקום לישה או מקום העשוי לחזק הדפנות ומקום שאינו עשוי לחזק או שלא במקום לישה השפה והגב ולא דברה מן השולים כלל ופירושה במקום העשוי לחזק אינו עובר והיינו דפנה במקום שאין עשוי לחזק כגון השפה והגב ובמה דברים אמורים בפחות מכזית אבל בכזית במקום העשוי לחזק ר״ל דפנה עובר הא בשוליה אף בכזית אינו עובר ונמצאו שתיהן מסכימות לדעת אחת דבשוליה אף בכזית אינו עובר ובשפתה וגבה אף בפחות מכזית עובר ובדפניה בכזית עובר בפחות מכזית אינו עובר ותרוייהו כר׳ שמעון בן אלעזר דייחדה לישיבה במקום העשוי לחזק בשוליה הוא זו היא שיטת גדולי הרבנים:
ולענין פירוש הדברים רחוקים הם הן לפי הלשון הן לפי הענין מצד הלשון שאין ראוי לומר שיהו מקום לישה ועשוי לחזק נאמרים על ענין אחד וכן שיהא מקום העשוי לחזק בברייתא אחת קרוי שאינו עשוי לחזק בברייתא האחרת ומצד הענין שהרי לפי פירוש זה שלשה דינים חלוקים הם והאיך נשמטו שתי הברייתות שלא הוזכרו בשום אחת מהם אלא שני דינין אלא ודאי נראה שעשוי לחזק הוא כמו שפירשנו שהוא כל שאיזה נקב נסתם בו או ששברים או סדקים מפורדים או שיש בהם חשש פירוד מתדבקים בו הן בשולים הן באיזה מקום שבעריבה אפילו בגבה ומקום לישה הוא כל פנימיות העריבה וחללה הן בשולים הן בדפנות שבשעת לישה ממשמשין בכולה ושלא במקום לישה הוא שפת העריבה וגבה וברייתא ראשונה שהיא נאמרת לקולא רישא וסיפא דידה שלא במקום לישה אלא בשפת העריבה או מגבה ומתוך שאין הידים ממשמשות שם אין הבצק עשוי לישמט משם ומתוך כך במקום העשוי לחזק שנוח לו שתעמוד לשם ומבטל לה לשם מן הסתם אף בכזית אינו עובר דהואיל ואינה במקום לישה לא משתלפא במקום שאינו עשוי לחזק עובר שמאחר שאין צריכה לשם חס עליה ושולפה בידים או שאינו מבטלה הא פחות מכזית אף במקום שאין עשוי לחזק לא חשיבא ליה ומבטל לה וברייתא אחרונה רישא וסיפא במקום לישה ומתוך עסק הידים לשם עשויה להשמט ומתוך כך כל שיש שם כזית אפילו במקום העשוי לחזק עובר הא פחות מכזית למיעוטו הואיל ועשוי לחזק אינו נוח לישמט או שמא ביטלה הוא מן הסתם אבל כשאינו עשוי לחזק אינה מדבקת שם כל כך ועשויה לישמט ואף הוא אינו מבטלה בדעתו אדרבה דעתו עליה ועל שאר חצאי זיתים שבה:
ויש פוסקים כאביי וממה שטרח רב אשי לפרש מהו מקום לישה וכן שהברייתות מסכימות לדעתו לדבר אחד ואף שתי לשונות של רב יהודה מתישבים לדעת אחת ופוסקים דמאחר שאין הלכה כר׳ שמעון בן אלעזר כל שיש שם כזית צריך לבער אף במקום העשוי לחזק דהא ייחדה לישיבה כעשוי לחזק הוא דהא מנא שוויה ואפילו הכי דוקא בטח פניה בטיט וזו מסכמת לפסק שלנו הא פחות מכזית שלדעתנו במקום העשוי לחזק אינו צריך לבער ובמקום שאין עשוי לחזק צריך לבער אף שלא במקום לישה לשיטה זו אין צריך לבער וא״כ הוא במקום לישה וזה לדעתנו שמחלקין בין עשוי לחזק למקום לישה כמו שביארנו ולפירוש גדולי הרבנים אתה מחלק את הענין לשלשה דינין על הדרך שביארנו ולדברי כולם אתה למד שבזמן הזה אע״פ שאין נוהגין ללוש בעריבות של כל השנה מפני חשש הפירורין הנשארים בנקבים ובסדקים מ״מ אין להם לזלזל במירוק העריבות ושטיפתם כדי שלא ישאר שם בצק:
וכן לענין הטומאה פירשוה בגמ׳ כשם שאמרו שבפסח תלוי בכזית כך לענין טומאה לעריבה אם נגע שרץ בבצק זה שבה שכל שהחמץ חשוב עד שצריך ביעור איסורו מחשבו להיות חוצץ וא״כ כל שיש שם כזית ונגעה בו טומאה חוצץ ולא נטמאת העריבה ומטומאת הבצק עצמה אין לה טומאה שאין אוכל נעשה אב הטומאה לטמא כלי וכן אם נטמאת העריבה וכזית בצק עליה חוצץ ואין טבילה עולה לה ואם אין שם כזית הואיל ואין טעון ביעור הרי הוא כנוגע בעריבה עצמה ונטמאת וכן לענין טבילה אינו חוצץ ונמצא שבימות הפסח טומאת העריבה תלויה בחיוב ביעור הא בשאר ימות השנה הכל תלוי בקפידא שלו אם מקפיד עליו ליטלו אף בפחות מכזית חוצץ ואם אינו מקפיד עליו ליטלו אף בשנים ושלשה זיתים אינו חוצץ והרי הם כעריבה עצמה וכן הלכה:
בצק החרש ר״ל אטום ומשתנה מגוונו ואין חימוץ ניכר בו ר״ל שלא היה שם סדק וכן שלא הכסיפו פניו לגמרי אם יש כיוצא בו ר״ל שנילושה עמו ובא לידי חימוץ אסור ואם יש שם כיוצא בו ולא נשתנה אף זו מותרת ואם אין שם כיוצא בו שאלו בה בגמ׳ מהו שיעורה ונתנו בה שיעור לשהיית שיעור מהלך מיל משנסתלקו הידים להתעסק בה וכל שעמדה לה כשיעור זה בלא התעסקות אוסרין אותה אחר שראינו בה שנתחרשה הא כל שלא ראינוה שנתחרשה אין אוסרין אותה עד שיוכרו בה סימני חמוץ כגון סדק או הכספת פנים גמורה או תפיחה גמורה שאף התפיחה הגמורה חמוץ הוא ומה שאמרו תפח תלטוש בצונן שמשמעו שהתפיחה הוא סימן לחימוץ אבל לא חמוץ פירושו בהתחלת התפיחה וכן הלכה ומ״מ אלו שמרבין בלישת מדות הרבה ולצרפן בעריבה בכלי הנקרא עמילה ובלשון לעוזות בריגא צריך שכשתגיע העיסה לעשיית הככרים ממנה שיהיו שם מנין נשים כמנין המדות שאם לא כן שמא תהא שהייה מרובה בין הככר הראשון לאחרון קודם אפייה ואם אין שם מנין נשים כמנין המדות ראוי להן שיהו מעבירות את ידיהן תמיד על הככרים או ילטשו בצונן שלא יבאו לידי חשש חמוץ כלל וכן ראוי באותה עמילה שיהא אחד עומד על גב אותו שמנהיג את העמילה שיקבץ תמיד פירורי העיסה הנושרין בכח הנהגת שבט העמילה ויצרפו אותם תמיד בעיסה עד שיהו עוברים תחת שבט העמילה כשאר העיסה וכן שיהפך תמיד בעיסה מאורך לרוחב ומרוחב לאורך ויגרור תמיד שבט העמילה עד שלא תתדבק העיסה בשבט העמילה ועל דרכים אלו אנו נוהגים בה:
בתלמוד המערב ראיתי ששאלו על משנה זו ר״ל משנת בצק החרש בלשון זה בצק שצנן ואין כיוצא בו שהחמיץ עד היכן ר׳ יעקב בר אחא ועולא דקיסרין בשם ר׳ אחא עד כדי הלוך ארבעה מילין ונראה שבצק שצנן הוא בצק החרש הנזכר במשנה ואף לרב ר׳ יצחק אבן גאית ז״ל ראיתי שכתב בנוסח זה בצק החרש וכו׳ פי׳ בצק שנצטנן ואינו מחמיץ ואמאי קרי לה חרש שדומה לחרש שאינו מרגיש כשמדברים אליו ואף חמץ זה כשטופחין לו על פניו אינו מרגיש ומתחרש אם יש כיוצא בו שנילוש עמו בבת אחת והחמיץ הרי זה אסור אין שם כיוצא בו ושהה כדי הלוך מיל משנגמרה לישתו אסור עד כאן נוסח דבריו נראה שבצק שצנן האמור בתלמוד המערב הוא הוא פירושו של בצק החרש אלא שהוא פוסק כתלמוד שלנו לשיעור מיל ונראה הענין שבצק החרש הוא שנצטנן הבצק מחמת קור חזק שנכנס בתוכה ואותו קור מעכבה שלא יוכרו בה סימני חמוץ כשיעור שיוכר בשאר עיסות שלא נכנס קור בתוכן אלא שמ״מ בא לידי חרשות ויש לחוש שמא מתחלת להחמיץ אלא שהקור מעכב שאין סימני החמוץ ניכרים ומתוך כך כל שיש כיוצא בה שהחמיץ דנין שאף זו החמיצה ואם אין כיוצא בה משערין בשהיית הלוך מיל אחר שנגמרה לישתה ונסתלקו הידים מלהתעסק בה אחר שהכרנו חרשות שבה על הדרך שכתבנו ובתלמוד המערב שנתנו בה שיעור ארבעת מילין קולא יתירה היא אלא שיש למדין ממנה לבצק שלא נתחרש ושלא נראו בה סימני חמוץ אלא שראוי לבעל נפש להזהיר בני ביתו למהר האפייה כמו שאפשר שלא כל העיסות שוות וכלל גדול בדבר כל זמן שאדם מתעסק בבצק אפילו במשמוש ידים אינו בא לידי חמוץ וכן כלל גדול תפח תלטוש בצונן:
זהו ביאור המשנה וכולה על הדרכים שפסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
פיסקא בצק שבסדקי עריבה וכו׳ – אמר רב יהודה אמר שמואל כו׳. פי׳ ללישנא קמא לא בעי ביעור עד דאיכא תרתי לרעותא דהוי כזית ובמקום שאין עשוי לחזק. ולישנא בתרא כל היכא דאיכא אחד לגריעותא חייב לבער ותניא כתרווייהו לישני ופרכינן קשיין אהדדי ואסי׳ הא והא דרשב״א ולא קשיא כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה ור״ח ז״ל פי׳ בענין אחר. ולענין פסק כתב הרי״ט ז״ל ודאי לית הלכתא כרשב״ג אלא כתנא קמא מעתה כל שהוא כזית דחשיב אפי׳ במקום העשוי לחזק חייב לבער ככופת אור שייחדה לישיבה אבל בפחות מכזית דלא תניא סברי׳ כתנא קמא דרשב״א אי סמיכי אההיא שינויא דאביי משום דרב אשי מפרש מימריה לפום פר״ח (נ״ל דצ״ל ר״י, המעתיק) ז״ל כשהוא שלא במקום לישה אינו עובר עליו כלל אבל כשהוא במקום לישה ובמקום שאינו מצוי לחזק חייב לבער. ולפרש״י ז״ל בשפתה וגבה חייב לבער בשוליה ודפנותיה אינו חייב לבער. וכן כתב ר״ז ז״ל דאז כאביי סמכינן ור״ח ז״ל כך פסק ורבי׳ אלפסי ז״ל לא כתב אלא לישנא בתרא דר׳ יהודא משמע דסבירא ליה דרב יהודא לית ליה דאביי כלל אלא כסברא דרב הונא דאמר סמי קולאתה מקמי חמירתה ועלה סמכינן ואין הפרש בין מקום לישה לאין מקום לישה אלא כל שהיא כזית לעולם חייב לבערו אבל פחות מכזית אינו חייב לבער אלא במקום שאינו עשוי לחזק ליה לאינש לאשוויי גמור במקום עשוי לחזק דאמר והיינו דעולא. כן כתב הרי״ט ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל.
במשנה בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום א׳ חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו. והקשה בס׳ ט״ז סימן תמ״ב דהניחא לשיטת רש״י וסייעתו דריש מכילתין דטעם הבדיקה משום חומרא דבל יראה אלא לשיטת התוס׳ דטעם משום דלמא אתי למיכל מיניה אם כן אפילו פחות מכזית נמי דהא קי״ל חצי שיעור אסור מן התורה ומשו״ה רצה לפ׳ דהאי חייב לבער היינו דחייב מלקות אם לא ביערו אלא דשדא ביה נרגא ע״ש באריכות ובלא״ה לישנא דמתני׳ לא משמע הכי. מיהו לא ידענא מאי קשיא ליה דהא אפילו לשיטת התוס׳ דחששא דילמא אתי למיכל מיניה הא כתבו דמחמרינן בחמץ טפי משאר איסורין היינו משום דלא בדיל מיניה וע״כ צ״ל משום דאית ביה נמי כרת דאל״כ תקשי מחדש דלא בדיל מיניה. ואם כן לפ״ז בחצי שיעור דליכא צד איסור כרת ולא מלקות אלא איסור גרידא וכ״ש בהאי פחות מכזית דלא אשכחן דאיקרי אכילה דאין אכילה בפחות מכזית וכ״ש בבצק כזה דאפילו כולי שתא בדיל מיניה שהרי בטל במיעוטו אם כן אין שום קושיא אם נאמר דבכה״ג לא חששו לדלמא אתו למיכל מיניה ולא דמי לחמץ נוקשה בכשיעור דלא פלוג רבנן. וכ״ש דא״ש לאידך סברא דמה שהחמירו בחמץ מבשאר אסורין היינו משום שהחמירה תורה בבל יראה ואם כן בפחות מכזית שהתירה תורה בפי׳ לענין בל יראה דהא ב״ה מקרא יליף לה תו לא שייך למיגזר דבין כזית לפחות מכזית לא טעו אינשי כן נראה לי:
א משנה בצק שנמצא בסידקי עריבה (כלי גדול שלשים בו), אם יש כזית בצק במקום אחד — חייב לבער, ואם לא — בטל הבצק במיעוטו.
MISHNA: With regard to dough that is in the cracks of a kneading bowl, if there is an olive-bulk of dough in one place, one is obligated to remove it. And if the dough does not add up to this amount, it is nullified due to its insignificance.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוּמְאָה אִם מַקְפִּיד עָלָיו חוֹצֵץ וְאִם רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ הֲרֵי הוּא כַּעֲרֵיבָה.:

And similarly, with regard to the halakhot of immersion to purify the bowl from ritual impurity, if one is particular about the dough that is stuck in the cracks and he plans to remove it and use it, it is a foreign substance that interposes between the kneading bowl and the water of the ritual bath, and invalidates the immersion of the bowl, leaving it ritually impure. And if he wants the dough to remain in place, its status is like that of the kneading bowl itself and is not an interposition.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ וכן לענין הטומאה – מפרש בגמ׳.
וכן לענין דיני הטומאה והטהרה, אם מקפיד עליו על הבצק שבסדקים להסירו — חוצץ שהוא חומר זר, ואין לעריבה טהרה בטבילה וכיוצא בה כשנשאר דבוק, ואם רוצה בקיומו של הבצק באותו מקום — הרי הוא נדון כעריבה עצמה ואינו חוצץ.
And similarly, with regard to the halakhot of immersion to purify the bowl from ritual impurity, if one is particular about the dough that is stuck in the cracks and he plans to remove it and use it, it is a foreign substance that interposes between the kneading bowl and the water of the ritual bath, and invalidates the immersion of the bowl, leaving it ritually impure. And if he wants the dough to remain in place, its status is like that of the kneading bowl itself and is not an interposition.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְחַזֵּק אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁעֲשׂוּיִין לְחַזֵּק אֵינוֹ חַיָּיב לְבַעֵר.

GEMARA: Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught that one is obligated to remove a combined olive-bulk of leaven only in a case where the pieces of dough are not in a position where they serve to reinforce the kneading bowl. However, in a case where they serve to reinforce the bowl and they will remain there for this purpose, he is not obligated to remove them; he may simply render them null and void.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ה״ג ל״ש אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער מכלל דפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו חייב לבער – ופירש לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא שאין הסדקין בשולי עריבה מקום הצקת מים שיהא בצק זה מועיל לעריבה לחזק המים אלא בדפנותיהן מקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הן בטלו לגבה והוו כעץ דמסתמא בטלינהו האי גברא להתם ואפילו כזית אינו חייב לבער.
כאן שלא במקום לישה – פ״ה דשלא במקום לישה עובר בפחות מכזית וקשה דאמר לקמן לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער משום דזימנין דמיכנף ונפלי אהדדי ולפ״ה תיפוק ליה דפחות מכזית חייב לבער שלא במקום לישה ונראה לר״י דמקום העשוי לחזק היינו את הכלי בין במקום לישה ובין שלא במקום לישה עושין לחזק אך במקום לישה יש להחמיר יותר שיש לחוש שידבק מאותה עיסה לעיסה אחרת על ידי לישה או תבלע מן הטעם ולכך כזית במקום לישה אפילו עשוי לחזק עובר אף על גב דודאי מבטלו כיון דאיכא תרתי לריעותא כזית ובמקום לישה ופחות מכזית אפילו במקום לישה אי עשוי לחזק לא גזרו ביה רבנן דכיון שהוא דבר מועט יכול לשמור שלא ילוש עליו וכן כזית שלא במקום לישה אי עשוי לחזק אין עובר אבל פחות מכזית ושלא במקום לישה אפילו אין עשויה לחזק מותר.
ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שכזית חמץ במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשויין פירורי הבצק לחזק את העריבה, אבל במקום שעשויין לחזק ומן הסתם ישאירם לצורך זה — אינו חייב לבער שכן הוא מבטלו.
GEMARA: Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught that one is obligated to remove a combined olive-bulk of leaven only in a case where the pieces of dough are not in a position where they serve to reinforce the kneading bowl. However, in a case where they serve to reinforce the bowl and they will remain there for this purpose, he is not obligated to remove them; he may simply render them null and void.
רי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מִכְלָל דְּפָחוֹת מִכְּזַיִת אפי׳אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק אֵינוֹ חַיָּיב לְבַעֵר.

The Gemara concludes: This proves by inference that with regard to less than an olive-bulk, even in a place where it does not serve to reinforce the bowl, one is not obligated to remove it.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכלל דפחות מכזית כו׳ – ותלמודא דייק ממילתא דשמואל דאוקמה למתני׳ במקום שאין עשוי לחזק וקתני מתני׳ בפחות מיכן בטל במיעוטו שמע מינה דפחות מכזית לא חשיב ואע״ג דאיכא בה פלגי זיתא טובא הואיל ולאו במקום אחד נינהו לא חשיבי.
ומסיקים מכאן: מכלל הדברים נלמד כי פחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק — אינו חייב לבער.
The Gemara concludes: This proves by inference that with regard to less than an olive-bulk, even in a place where it does not serve to reinforce the bowl, one is not obligated to remove it.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִיכָּא ודְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא וְאִם לָאו בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק חַיָּיב לְבַעֵר מִכְּלָל דִּכְזַיִת אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק חַיָּיב לְבַעֵר.

Some teach the statement of Rav Yehuda with regard to the latter clause of the mishna: And if the dough is not an olive-bulk, it is nullified due to its insignificance. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught that one is obligated to remove less than an olive-bulk of dough in one place only in a place where it serves to reinforce the bowl; however, in a place where it does not serve to reinforce the bowl, one is obligated to remove it. This proves by inference that if there is an olive-bulk of dough in one place, even in a place where it serves to reinforce the bowl, one is obligated to remove it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: איכא דמתני לה אסיפא פחות מיכן בטל במיעוטו אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק אבל במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער מכלל דכזית אפילו במקום העשוי לחזק חייב לבער – ואע״ג דודאי מבטיל ליה אפילו הכי כיון דחשיב לא בטיל ולישנא בתרא חמיר מקמא.
איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים את הערת ר׳ יהודה על סופה של המשנה] שנאמר בה: ״ואם לאו בטל במיעוטו״. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שפחות מכזית במקום אחד אינו חייב לבער אלא כשהוא במקום העשוי לחזק, אבל כשהוא במקום שאין עשוי לחזק — חייב לבער, ומכאן נסיק מכלל הדברים נלמד כי כזית, אפילו במקום העשוי לחזק — חייב לבער.
Some teach the statement of Rav Yehuda with regard to the latter clause of the mishna: And if the dough is not an olive-bulk, it is nullified due to its insignificance. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught that one is obligated to remove less than an olive-bulk of dough in one place only in a place where it serves to reinforce the bowl; however, in a place where it does not serve to reinforce the bowl, one is obligated to remove it. This proves by inference that if there is an olive-bulk of dough in one place, even in a place where it serves to reinforce the bowl, one is obligated to remove it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) תַּנְיָא כְּלִישָּׁנָא קַמָּא תַּנְיָא כְּלִישָּׁנָא בָּתְרָא תַּנְיָא כְּלִישָּׁנָא קַמָּא בָּצֵק שֶׁבְּסִידְקֵי עֲרֵיבָה בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק חוֹצֵץ וְעוֹבֵר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּכְזַיִת אֲבָל בְּפָחוֹת מִכְּזַיִת אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאֵינוֹ עוֹבֵר.

The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the first version of Rav Yehuda’s statement, and it was taught in a different baraita in accordance with the latter version of his statement. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the first version of Rav Yehuda’s statement: With regard to dough that is in the cracks of a kneading bowl in a place where it is serves to reinforce the bowl, it does not interpose and invalidate the immersion for ritual impurity, and one does not violate the prohibition against having leaven in his possession during Passover. And in a case where it does not serve to reinforce the bowl, it interposes, and one violates the prohibition against having leaven in his possession on Passover. In what case is this statement said? It is in the case of an olive-bulk of dough; however, in a case where there is less than olive-bulk, even in a case where it does not serve to reinforce the bowl, it does not interpose and one does not violate a prohibition by having it in his possession.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: תניא כלישנא קמא, תניא כלישנא בתרא [שנוייה ברייתא כלשון ראשונה שנוייה ברייתא כלשון אחרונה]. תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה]: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחזק — אינו חוצץ לטהרה מטומאה ואינו עובר עליו משום חמץ בפסח. ובמקום שאין עשוי לחזק — חוצץ ועובר. במה דברים אמורים — בכזית, אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק — אינו חוצץ ואינו עובר.
The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the first version of Rav Yehuda’s statement, and it was taught in a different baraita in accordance with the latter version of his statement. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the first version of Rav Yehuda’s statement: With regard to dough that is in the cracks of a kneading bowl in a place where it is serves to reinforce the bowl, it does not interpose and invalidate the immersion for ritual impurity, and one does not violate the prohibition against having leaven in his possession during Passover. And in a case where it does not serve to reinforce the bowl, it interposes, and one violates the prohibition against having leaven in his possession on Passover. In what case is this statement said? It is in the case of an olive-bulk of dough; however, in a case where there is less than olive-bulk, even in a case where it does not serve to reinforce the bowl, it does not interpose and one does not violate a prohibition by having it in his possession.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְתַנְיָא כְּלִישָּׁנָא בָּתְרָא בָּצֵק שֶׁבְּסִידְקֵי עֲרֵיבָה בִּמְקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק

And it was taught in a different baraita in accordance with the latter version of Rav Yehuda’s statement: With regard to dough that is in the cracks of a kneading bowl, in a place where it serves to reinforce the bowl,
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא כלישנא בתרא [ושנויה ברייתא כלשון אחרונה]: בצק שבסידקי עריבה, במקום העשוי לחזק
And it was taught in a different baraita in accordance with the latter version of Rav Yehuda’s statement: With regard to dough that is in the cracks of a kneading bowl, in a place where it serves to reinforce the bowl,
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים מה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים מה., עין משפט נר מצוה פסחים מה., ר׳ חננאל פסחים מה., רי"ף פסחים מה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י פסחים מה., תוספות פסחים מה., בעל המאור פסחים מה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים מה. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), רמב"ן מלחמות ה' פסחים מה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים מה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים מה., מהר"ם חלאווה פסחים מה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים מה., מהרש"א חידושי הלכות פסחים מה., פני יהושע פסחים מה., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים מה., אסופת מאמרים פסחים מה.

Pesachim 45a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 45a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 45a, R. Chananel Pesachim 45a, Rif by Bavli Pesachim 45a, Rashi Pesachim 45a, Tosafot Pesachim 45a, Baal HaMaor Pesachim 45a, Raavad Katuv Sham Pesachim 45a, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 45a, Meiri Pesachim 45a, Ritva Pesachim 45a, R. Moshe Chalava Pesachim 45a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 45a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 45a, Penei Yehoshua Pesachim 45a, Steinsaltz Commentary Pesachim 45a, Collected Articles Pesachim 45a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144