×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּתַנְיָא קָטָן וּקְטַנָּה לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר.
The Gemara responds: It is Rabbi Meir, as it is taught in a baraita: A minor boy and a minor girl may not perform the ritual through which a yavam frees a yevama of her levirate bonds [ḥalitza], nor may they enter into levirate marriage. In other words, a minor boy whose brother died childless may not perform ḥalitza with his brother’s widow, nor may he enter into levirate marriage with her, even if she is an adult. Likewise, a minor girl whose husband died childless may not perform ḥalitza with her husband’s brother, nor may she enter into levirate marriage with him, even if he is an adult. This is the statement of Rabbi Meir.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ [מאיר] היא דחייש למיעוט, כדתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, ואמרינן מה טעם לא מיבמין, קטן ש⁠[מא י]⁠מצא סריס, וקטנה שמא תמצא אילונית, ונמצאו [פוגעין] בערוה.
ו⁠[הנ]⁠י דמשתכחי סריס ו⁠[א]⁠ילונית מיעוט ני⁠[נהו, ו]⁠חייש להו ר׳ מאיר למיעוטא דאפשר לאישתכוחי, [הני לא] איפשר. ושנינן הא נמי משתכחא, דתניא אמר ר׳ יוסי [מע]⁠שה בעין בול והטבילוה (קום) [קודם] לאמה, ואמ׳ ר׳ בבית [שערים] ו⁠[ה]⁠טבילוה קודם לאמה.
רבי מאיר היא – תימה דמשמע דמתני׳ (לעיל דף לא:) דבנות כותים נדות מעריסתן לא אתיא כרבנן אלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא וסבר דכותים גרי אמת הן כדמוכח פ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ (ב״ק לח:) אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא לא הוו נדות מעריסתן ולא לר׳ יוסי אע״ג דחייש למיעוטא בפרק אלמנה (יבמות דף סז:) כיון דקסבר כותים גרי אריות הן כדמוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (מנחות סו:) דקאמר תורמין משל (ישראל) על של עובדי כוכבים ואם כן כותים לא מטמאו בנדות כדאמר לקמן בנות ישראל מטמאין בזיבה ואין עובדי כוכבים מטמאים בזיבה ותימה והא בנות כותים דהוו נדות מעריסתן הוו מי״ח דבר ובפ״ק דשבת (דף יג:) משמע דליכא מאן דפליג על י״ח דבר ומשמע התם (דף יז:) דהוי מי״ח דבר לכ״ע וי״ל דאפי׳ רבנן דלא חיישי למיעוטא ואפילו גרי אריות הן שוינהו רבנן נדות מעריסתן וגזרו עליהם טומאה כדי שלא יטמעו בהן כמו שגזרו על בת עובד כוכבים וא״ת אם כן אמאי מוקי לה כר״מ ומשום דחייש למיעוטא לוקמיה ככ״ע ומשום טימוע דר״מ נמי אית ליה טעמא דטימוע דאמר בפ׳ ד׳ וה׳ (ב״ק דף לח:) קנסא דקניס ר״מ בממונא כדי שלא יטמעו בהן וי״ל משום דע״כ מתני׳ לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראיה כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם והא דא״ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה אע״ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה דשכיח הוא שרואות הן בקטנותן דאי לאו הכי הוי כחוכא וטלולא למיגזר בהן נדות וא״ת לר״מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גרי אמת הן א״כ הוו נדות מעריסתן מן התורה ולמה מני לה מי״ח דבר וי״ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד א״כ אוקמה בחזקת שלא ראתה וסמוך רובא דלא חזו לחזקה שלא ראתה והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי״ח דבר וא״ת ולר׳ יוסי דגרי אריות הן אמאי גזרו בכותים דהוו נדות מעריסתן ובבת עובד כוכבים לא גזרו עד בת ג׳ שנים כדאמרינן התם ויש לומר דהחמירו בכותים דעבדי קצת מצות ולא בדילי ישראל מינייהו וגזרו עליהם מעריסתן דלא ליתי וליטמעו בהן אבל מעובדי כוכבים הוו בדילי טובא ולא גזרו עלייהו עד דליהוי ראויות לביאה.
תד״ה ר״מ היא תימה כו׳ וא״ת ור״מ דחייש למיעוטא וקסבר כו׳ ולמה מני להו מי״ח דבר כו׳ עכ״ל בלאו ההיא דמני להו מי״ח דבר ה״מ להקשות מתוך שמעתין דלא הוו נדות מעריסתן מן התורה כדקאמר לקמן אינהו דלא דרשי אשה ואשה כו׳ גזרו בהו רבנן:
בא״ד וי״ל דמסתמא לא ראתה מיד כו׳ והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא כו׳ עכ״ל וליכא לאקשויי דאכתי תקשי לן אימור דשמעת ליה לר״מ בחד מיעוטא אבל במיעוטא דמיעוטא מי שמעת ליה דמשמע ליה לתלמודא כיון דבחד מיעוטא דשכיח חייש מדאורייתא אית לן למימר נמי במיעוטא דמיעוטא כיון דשכיח הוא לחוש מיהת מדרבנן אבל במיעוטא דלא שכיח אפי׳ מדרבנן אינו חושש ר״מ טפי מרבנן דפליגי עליה וק״ל:
בד״ה והטבילוה קודם לאמה ומשום שראתה דאי משום כו׳ ובפרק עד כמה כו׳ עכ״ל בהנהו תרי עובדי דהוו בא״י הוצרכו להוכחה זו אבל בהך עובדא דהוה בפומבדיתא בלאו הכי ע״כ משום שראתה הוה דאי משום שנגעה באמה לא היתה צריכה טבילה דאין תרומת ח״ל אסורה לה אפי׳ באכילה כיון דלא הוה הטומאה יוצאה מגופה וההיא דפ׳ עד כמה ודאי בתרומת ח״ל איירי וסמכו אותה כאן דמוכח מיניה דגם בא״י היו טובלים לתרומתם וע״ש בתוספות:
תוס׳ ד״ה ר״מ וכו׳ והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא וכו׳. כדאמרי׳ יבמות קיט:
ר׳ מאיר היא שחושש למיעוט. דתניא כן שנויה ברייתא]: קטן שמת אחיו בלא זרע וקטנה שמת בעלה בלא זרע, לא חולצין ולא מיבמין, שאין הקטן מייבם (נושא) את אלמנת אחיו (ואפילו היתה זו גדולה), ואינה חולצת נעלו כדין מי שאינו מייבם. וכן אם היתה האלמנה קטנה — אינה מתייבמת ואינה חולצת (אפילו לגדול), אלה דברי ר׳ מאיר.
The Gemara responds: It is Rabbi Meir, as it is taught in a baraita: A minor boy and a minor girl may not perform the ritual through which a yavam frees a yevama of her levirate bonds [ḥalitza], nor may they enter into levirate marriage. In other words, a minor boy whose brother died childless may not perform ḥalitza with his brother’s widow, nor may he enter into levirate marriage with her, even if she is an adult. Likewise, a minor girl whose husband died childless may not perform ḥalitza with her husband’s brother, nor may she enter into levirate marriage with him, even if he is an adult. This is the statement of Rabbi Meir.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמְרוּ לוֹ לר״מלְרַבִּי מֵאִיר איָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁאֵין חוֹלְצִין אִישׁ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה וּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ וּמָה טַעַם אֵין מְיַבְּמִין.

The Rabbis said to Rabbi Meir: You have aptly stated that they may not perform ḥalitza, since “man” is written in the passage of the Torah discussing ḥalitza (Deuteronomy 25:7), and we compare a woman to a man, as the aforementioned verse states: “And if the man does not want to take his brother’s wife.” Consequently, neither a minor boy nor a minor girl may perform ḥalitza. But what is the reason that they may not enter into levirate marriage?
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איש כתוב בפרשה(דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש איש פוטרה בחליצה ולא קטן. אלא מה טעם אין מיבמין ויגדלו יחד.
והא דאמרינן יפה אמרת דאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומה טעם אין מיבמין – ק״ל דאדרבה גבי יבום הוא דכתיב איש ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וי״ל דכיון דמעיקר׳ כתיב יבמה יבא עליה דמשמע יבם כל דהוא כי הדר כתיב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו משום סיפא דמיירי בחליצה נקטי׳ וה״ק ואם לא יחפוץ היבם הנז׳ לקחת את יבמתו והוא איש ועלתה יבמתו וכו׳.
גמ׳ ומקשינן אשה לאיש מה טעם אין מיבמין כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה איש כתוב בפרשה כו׳ ולא קטן אלא כו׳ הד״א:
אמרו לו חכמים לר׳ מאיר: יפה אמרת בהלכה זו שאין חולצין משום ש״איש״ כתוב בפרשה של מצות ייבום (״ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו... וחלצה נעלו מעל רגלו״. דברים כה, ז. שם ט), ומקשינן [ומקישים אנו] אשה שנזכרה בפסוק זה לאיש (״את יבמתו״), ולכן הקטן אינו חולץ והקטנה אינה נחלצת. ואולם מה טעם אין מיבמין הקטן או הקטנה?
The Rabbis said to Rabbi Meir: You have aptly stated that they may not perform ḥalitza, since “man” is written in the passage of the Torah discussing ḥalitza (Deuteronomy 25:7), and we compare a woman to a man, as the aforementioned verse states: “And if the man does not want to take his brother’s wife.” Consequently, neither a minor boy nor a minor girl may perform ḥalitza. But what is the reason that they may not enter into levirate marriage?
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר לָהֶן קָטָן שֶׁמָּא יִמָּצֵא סָרִיס קְטַנָּה שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אַיְלוֹנִית וְנִמְצְאוּ פּוֹגְעִין בְּעֶרְוָה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה.

Rabbi Meir said to them: A minor boy may not enter into levirate marriage lest, once he is older, he be found to be a sexually underdeveloped man, who is incapable of fathering children. Likewise, a minor girl may not enter into levirate marriage lest, once she is older, she be found to be a sexually underdeveloped woman. And if a sexually underdeveloped boy or girl enters into levirate marriage they will be found to be infringing upon prohibitions against forbidden sexual intercourse where no mitzva applies, as the entire purpose of levirate marriage is to bear children in the name of the deceased.
רש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמחקרים – שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סריס – לאו בר הקמת שם הוא ואינו מצווה ליבם וכן אילונית וכיון דמייבם בלא מצוה נושא אשת אחיו בחנם וערוה היא ובכרת.
שמא תמצא אילונית – וא״ת ותתיבם ממה נפשך דאם אילונית היא הוי קידושי אחיו טעות כדתנן (יבמות דף ב:) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות משום דלא הויא צרת ערוה ותירץ ר״ת דהכא איירי בדקבל עלויה אחיו וכי האי גוונא משני בריש בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט:) ואין להאריך כאן יותר וא״ת ובקטן אמאי חיישינן שמא ימצא סריס וניבדקיה אם עושה כיפה כשמשתין או אחד משאר סימנין דאמר בהערל (יבמות דף פ:) ואיכא למ״ד התם דלא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס וי״ל דאין מועלת הבדיקה עד שהוא גדול בשנים.
וקטנה שמא תימצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה – אי קשיא: ואמאי פוגע בערוה והא כיון דנמצאת אילונית איגלאי מילתא למפרע דקידושי טעות הוו בה לאחיו כדתנן בפרק קמא דיבמות וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. תשובה: ההיא דיבמות מיירא בארוסה דודאי הן קידושי טעות כדפרישית התם ובהלכה ל״ד דספר המכריע והכא מיירי בכנוסה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו לשמואל דפליג עליה דרב במקדש על תנאי וכנסה סתם דרב אמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה ממנו גט ושמואל אמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל בפרק המדיר בכתובות יש לומר דוקא במקדש על תנאי פליג שמואל ואמר כל הבועל על דעת קידושין הוא בועל דכיון דפירש תנאו בעת הקידושין ולא חזר בו בעת הנישואין על דעת תנאו הראשון הוא בועל אבל המקדש את האילונית אף על גב דמסתמא על דעת שלא תהיה אילונית קידש כשכנסה גמר ובעל בלי תנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומודה בזה שמואל לרב. ואי קשיא: היכי אמרינן דבכנוסה לא אמרינן דהן קידושי טעות מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא אמרינן בריש פרק בן סורר ומורה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש כול׳ עד ואמאי לימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורוב נשים לאו אילונית נינהו אלמא הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ותירץ הכא במאי עסקינן דקבלה עילויה אלמא אף על גב דקידשה בביאה טעמא דקיבלה עילויה הא לא קיבלה עילויה הן קידושי טעות. תשובה: הא חייבין עליה משום אשת איש לאו ארישא קאי אמתקדשת בביאה אלא מילתא באנפי נפשה היא והכי פירש המורה התם וחייבין עליה משום אשת איש אם קיבל אביה קידושיה מאיש אחר ובא עליה איש אחר ואף על גב דקתני סיפא בא עליה אחד מן העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה תנא רישא אשת איש דעל ידי קידושין ותנא סיפא עריות דקורבא דממילא1 ואפילו אם תימצי לומר דארישא קאי היא היא הקבלה שבא עליה וקיבלה אפילו אילונית שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״דמימלא״.
שמא תמצא איילנית ונמצאו פוגעין בערוה – פירשתיה בתחלתא מסכת יבמות.
א. רמב״ן יבמות ב, ב ד״ה או.
הא דאמרינן: מעשה היה והטבילוה קודם לאמה. איכא למידק דילמא משום מגע אמה, י״ל א״כ פשיטא ומאי אתי לאשמעינן כולהו נמי, ועוד רגילין להפרישן מאמותיהן, ועוד דלא היו צריכין להטבילן אלא מחמת עצמן הטבילום מפני שהנשים מגפפות אותן ואם לא טבלו האשה הנוגעת בה טמאה ומטמאה את התרומה, אבל מחמת מגע אמן ליכא דהא תינוקת ראשונה ואין מטמאה את אחרות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום להכשירה באכילת תרומה איהי לאו בת אכילה היא בקטנותה כל כך, ור״ח ז״ל שכתב בשלמא דר׳ ור׳ יוסי משום תרומת ארץ ישראל דדילמא אתי לאכילה בתרומה דארץ ישראל אינו מחוור בעיני חדא דלאו בת אכילה היא ועוד דא״כ מאי קא קשיא ליה בדר׳ יוסף איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ דהא טומאה יוצאה עליה מגופה, אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא ומשום לתא דהיא גופה לא אצריכו לאטבולה אלא משום לת׳ דנשים המגפפות אותה כדאמרינן והיינו דק״ל בדרב יוסף דנשים הנוגעות בה אינן מטמאות את התרומה ואינן אסורות אף באכילת תרומה דאין טומאה זו יוצאה עליהן מגופן ומיהו בספרים דאסיקוה והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא קשיא לי דלמה ליה דהא עיקר קושיא אינה אלא משום דנשים המגפפות אותה שאין הטומאה יוצאה מגופן מותרות אפילו באכילתה תרומה ואפשר דלא אסוקי קושיא הוא אלא אסוקי מימריה דשמואל.
קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית – פי׳ והא סריס ואילונית מיעוטא נינהו למה חייש ר״מ למיעוטא ואי ק״ל והלא סריס ואילונית אינם אחד מיני אלף ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר״מ הא ליתא דלעולם לא חשיב מעוטא דמעוטא אלא כשבא המיעוט האחרון מתוך המיעוט הראשון וכדאיתא בכל דוכתא ונמצאו פוגעים בערוה וא״ת ניחא סריס אלא אילונית הא קדושי טעות ואין כאן ערוה כלל והוה ליה כאנוסת אחיו ואפי׳ גטא לא בעיא מיניה וכדאיתא בפ״ק דיבמות על מתני׳ דכלן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות וי״ל דהב״ע כשקבל עליו אחיו כן ודכותא מתרצין בפ׳ סורר ומורה כך תרוץ ר״ת ז״ל ושם כתבתי בו דעות אחרות.
לה. נדה לב, א: מקח טעות בקטנה שמא תמצא איילונית
מחקר זה הוא חלק מתשובה ארוכה מאוד, שהפנה הגריי״ו ״לידי״נ הרב הגאון הגדול מהרמ״י צוויג שליט״א אבד״ק אנטוורפן״. בתשובה זו הגריי״ו מתייחס למעשה שבא לפניו ״באיש אחד שקידש אשה כדין תורה בחופה וקידושין, ואחר כך נודע שהשתמד קודם החתונה והוא הטעה אותה, וכשנודע הדבר ברחה ממנו והגישה משפטה לפני הערכאות והם ביטלו את הקידושין האזרחיים. ואי אפשר לקבל ממנו גט, כי בינתיים נאשם בעוון גזילה וגניבה ורמאות והושם בבית האסורים לכמה שנים. והשאלה היא, אם יש לבטל את הקידושין עפ״י דין תורה״. בחלק המחקרי של התשובה עוסק הגריי״ו בחלות הקידושין של מי שנשא איילונית ולא הכיר בה, לשיטת רבינו תם, ר׳ אברהם מבורגוויל והרמב״ם, תוך השוואה לשיטות ראשונים נוספים. התשובה כולה נדפסה בשו״ת ח״א סי׳ קסח.
סביב שאלה זו פרסם הגריי״ו גם את המאמר ״קידושי טעות במומר״, נדפס בנועם ה (תשכ״ב), עמ׳ ט-יז, ושם בסוף המאמר כתב בלשון זו: ״והנה, אף שנראה לי שטענותי נגד הנודע ביהודה הן נכונות, לא יכולתי להתיר מה שאסר הגאון הנו״ב, שהוא מקובל כפוסק אחרון שכל בני ישראל הולכים אחריו, ולכן הצעתי את דברי בקיצור נמרץ לפני ידידי הרב הגאון הגדול מהרמ״י צווייג שליט״א אבד״ק אנטווערפען. והיות שעמד לנסוע למשך זמן קצר לארץ ישראל ביקשתיו להציע את הדברים לפני הגאון מהרצ״פ פראנק (שבנתיים שחל״ח, זצ״ל), ובשובו שלח לי קונטרס גדול בנושא זה, ובו העלה להיתרא אם יסכים עמנו עוד רב גדול בתורה ומומחה בהוראה. את הקונטרס הזה הדפיס הגאון נ״י בספרו החדש אהל משה מהדו״ת, ובו בירר וליבן את טעמי ההיתר בבקיאות מפליאה והודיע כי הגאון המנוח רצ״פ פראנק זצ״ל העיר אותו לספר שו״ת חיים של שלום ח״ב סי׳ פא [...]. והנה, הספרים הנ״ל אינם מצויים בידי, ואיני יודע לדון בטעמיהם, ולכן אמרתי לפרסם תשובתי זו בקובץ נועם, לא לשם קביעת הלכה, אלא לשם מצע למשא ומתן של הלכה בין גדולי ההוראה שבדורנו. בקונטרסו הנ״ל, וכן בתשובתו השניה שנדפסה גם היא בספר אהל משה הסכים עמי הגאון המחבר בכמה דברים, ובכמה נקודות נתכווננו שנינו לדעה אחת, ובדברים אחדים השיג עלי, ולכן על הקוראים לעיין בספר אהל משה, ולראות את דעת הגאון המחבר בכמה נושאים אחרים שנידונו אגב השאלה העיקרית שעמדה לפנינו [...]״1.

א. לשון רבינו תם והשיבוש שבדפוס

מכיון שאין ספר הישר מצוי ביד כל אדם, הריני בזה להעתיק דברי ר״ת בספר הישר. וזה לשונו במסכת נדה דף יח, א (דפוס וויען, תקע״א, סי׳ קס):
קטנה שמא תמצא איילונית2. ואם תאמר, מה בכך אם תמצא איילונית הרי מקחו של ראשון מקח טעות וזו מותרת לזה. תריץ, כל זמן שלא הכיר בה זה הראשון הרי היא כאשתו לכל דבר, שאעפ״י שאם היה מכיר בה היה מקפיד יוצאה בלא גט שהיה מקח טעות, אעפ״י כן כל זמן שלא היה מקפיד דלא מחזיקינן ליה בהכי. וראיה לדבר, כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת אבל לא מתיבמת (יבמות ב, ב), ואמרינן (שם יג, א) משעת נפילה נראין כצרות בתו. וגבי איילונית לא אמרינן הכי. ואי קשיא, הא דתנן בגיטין (פ, א) הלכה הצרות ונישאת לשוק ונמצאו העריות איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, אלמא מחשבינן לה למקח טעות אעפ״י שמת ולא הכיר בה. תריץ, התם נמי כגון שהכיר בה וכגון שהלכה הצרות, שהלכה היא ובעלה למדינת הים ושמע הצרות שמת הבעל והצרה אינה מעוברת ועל ידי כן הלכה הצרות ונישאה, והבעל כבר הכיר בה שהיא איילונית והקפיד ונתבטלה הקידושין והצרות לא ידעה בדבר כלל. ואי קשיא נמי, הא אמרינן הא דתנן (שם) הכונס את היבמה והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, הכא נמי כיון שהכיר בה בעל שהיא איילונית והקפיד ואמר בפני עדים שאותה אשה איילונית וקידושין בטלין, והיא לא ידעה והלכה ונתייבמה ואח״כ באו עדים והעידו עדותן [כך צריך לדחוק אליבא דרב אסי3 דאמר צרת איילונית אסורה, והרי היא צרת ערוה ומותרת לשוק, אבל רב (צ״ל: רבא) דאמר צרת איילונית מותרת, והכי נמי פסקינן הלכתא, אין צריך לדחוק, אלא נשואי איילונית לא חשבינן לי׳ מקח טעות כלל], (הא דתנן תצא מזה ומזה), משום דאיילונית כל לגבי איסור צרת כמאן דליתא דמיא, ואפילו הכיר בה כדפש׳ רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפי׳ הכיר בה ואפי׳ צרת בתו איילונית. כך פירש ר׳ אברהם. (ואינו), [וכל הני מתניתן דגיטין בשלא הכיר בה דהוה מקח טעות, דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו. וההיא דקטנה שמא תמצא איילונית, כגון שקבלה אחיו המת בפני עדים, דהוי כהכיר ומחל והוי אשתו גמורה היא קטנה שמא תמצא איילונית ואחיו זה שמת קבלה עליו בפני עדים ואפילו היא איילונית והשתא וודאי אשתו גמורה היא ואסורה לאחיו].
נוסח זה שבדפוס הוא מקולקל4. יש בו השמטות של קטע שלם וגם סירוסי דברים, כמו שיבואר להלן.
בקריאה שטחית מתקבל הרושם שרבינו תם מפרש תחילה את הסוגיא אליבא דרב אסי, אלא שר״ת מפרש סוגית הגמרא (נדה יב, א) דאמר רב אסי צרת איילונית אסורה, משום שהיא צרת ערוה, ופריך מהא דתנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות, ומשני כאן בהכיר וכאן שלא הכיר בה. ופירש״י: רב אסי מיירי בהכיר בשעת נשואין שהיא איילונית ואין כאן מקח טעות, וצרתה היא צרת ערוה ואסורה ליבם ומותרת לשוק, והמשנה מיירי בלא הכיר בשעת נשואין שהיא איילונית ומקחו מקח טעות והצרה אינה צרת ערוה ומותר<ת> ליבם. ור״ת מפרש להיפך: כאן בהכיר בה, המשנה מיירי בהכיר בה אחרי הנשואין והקפיד וביטל הקידושין והצרה אינה צרת ערוה ולהכי מותרת ליבם, ורב אסי מיירי בלא הכיר בה ומת דלא מחזיקינן שהקפיד ולא הוי מקח טעות ולהכי צרתה הוי צרת ערוה ואסורה ליבם ומותרת לשוק. ולפירוש זה נוטה מה שאמר ר״ת אח״כ: כך צריך לדחוק אליבא דרב אסי שאמר צרת איילונית אסורה, והרי היא צרת ערוה ומותרת לשוק.
ואולם, אי אפשר לקיים פירוש זה, שהרי כתב בסוף (מה שמוקף כאן בסוגריים מרובעים): וכל הני מתניתן דגיטין בשלא הכיר בה דהוי מקח טעות (<עפ"י> רש״י, דלרב אסי מיירי המשנה בלא הכיר בשעת נשואין ולהכי הוי מקח טעות וצרותיהן מותרות ליבם וממילא אסורות לשוק). ובכך מתיישבות המשניות דגיטין: הלכו הצרות ונשאת לשוק ונמצאו העריות אילונית, דאז הוי נשואי העריות מקח טעות והצרות זקוקות ליבום וכו׳, וכל זה הוא כפירוש רש״י אליבא דרב אסי. והנה, לפי פירוש זה לא היה צריך ר״ת להאריך בפירוש המשניות דגיטין ולכתוב דמיירי שהכיר והקפיד והיא לא ידעה והלכה ונתיבמה, דלפי רב אסי ולפי פירש״י אין צורך בפירוש זה, אלא כיון שלא הכיר בה הלכו הצרות ונישאו לאחר, לפי שסבורים היו שהן פטורות מחמת צרת ערוה, ואח״כ נודע שהי׳ העריות איילונית ונתבטלו נשואי העריות מטעם מקח טעות ונעשו הצרות זקוקות ליבום וכו׳.

ב. אופן ראשון לתיקון הנוסח

ונראה לעין, שנוסח זה שבדפוס מקולקל, ויש בו סירוסים והשמטות וטעון תיקון. ואני מציע שני אופנים לתיקון הנוסח:
הראשון הוא, כי כל מה שכתוב בפירוש הסוגיא דנדה לב, א הוא מפירוש ר״א מבורגוויילא, שהובא גם בתוס׳ יבמות ב, ב ד״ה או5, והוא מפרש מה שאמרה הגמ׳ שם יב, א שהכיר בחייו שהיא איילונית והקפיד ובטלו קידושי הערוה ולכן צרותיהן מותרות, וכל המשניות המדברות מביטול הקידושין של הערוה שנמצאה איילונית, ושמשום כך נעשו הצרות זקוקות ליבום – מיירי בשלא הכיר בה עד אחרי מותו, ואנו אומרים שמסתמא לא הקפיד, כמו שכתב ר״ת: דלא מחזקינן לי׳ בהכי (ובתוס׳ שם כתבו בשם ר״א מבורגוויילא שהוא ספק, שמא לא היה מקפיד). ור״ת עצמו חולק עליו וכותב שזה אינו (המילה המוקפת כאן בסוגריים) וכתב לפרש את הגמרא כרש״י, וכאן הושמט קטע שלם שבו הרצה ר״ת את פירושו זה לסוגיא ביבמות, ורק הסיום נשאר: ״וכל הני מתניתן דגיטין בשלא הכיר בה דהוה מקח טעות, דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו (וקאי על המשניות דגיטין, שגם שם כתוב: ונמצאו). וההיא דקטנה שמא תמצא איילונית, כגון שקבלה אחיו המת...״. ולפי פירושו, שפירש שלא כר״א מבורגוויילא, הוצרך לפרש משנה זו כמו שפירש, שאחיו קיבלה, שאילו לפי פירוש ר״א מבורגוויילא אין צורך לפירוש זה, שאם אחיו מת ולא הכיר ולא הקפיד אמרינן דאין כאן טעות דמסתמא (או שמא) לא הקפיד, וזו אשת אחיו בוודאי או מספק ולכן אסורה ליבום.
ואח״כ צ״ל הפיסקא (המוקפת אצלי בסוגרים מרובעים): ״כך צריך לדחוק אליבא דרב אסי [דאמר צרת איילונית אסורה, והרי היא צרת ערוה ומותרת לשוק], אבל רבא דאמר צרת איילונית מותרת [והכי נמי פסקינן הלכתא], אין צריך לדחוק, אלא נשואי איילונית לא חשבינן לי׳ מקח טעות כלל״. פירוש, שר״ת רק רצה לומר, שלרבא אינו צריך לדחוק דמתניתן בריש יבמות מיירי בלא הכיר ולהכי הצרה מותרת משום דקידושי איילונית בטלו מחמת מקח טעות, אלא מיירי אפילו בהכיר ולא הוו כלל מקח טעות ובכל זאת הצרה מותרת ליבם, משום דהוי צרת ערוה שלא במקום מצוה, כמו שפירש״י בשם הלכות גדולות6. והמלים: הא דתנן תצא מזה ומזה (המוקפות כאן בסוגריים), הם שירבוב מן הפיסקא המאוחרת המתחילה: וכל הני מתניתן דגיטין, וצ״ל: והא דתנן תצא מזה ומזה בכל הני מתניתין דגיטין וכו׳.
וכן משמע מדברי התוס׳ יבמות שם, שהביאו בראשונה פי׳ ר״ת ופירושו לברייתא דקטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית, ואח״כ הביאו פירושו של ר״א מבורגוויילא. משמע, שלפנינו פירושים שונים ואין ר״ת ור״א מזדהים זה עם זה. וכן משמע מדברי התוס׳ נדה לב, א ד״ה שמא תמצא איילונית, שהקשו: ״ותתיבם ממה נפשך, דאם איילונית היא הוי קידושי אחיו טעות? ... ותירץ ר״ת, דהכא איירי בדקיבל עלויה אחיו״, וכי האי גוונא משני בסנהדרין סט, ב, עי״ש7.
ואפשר, שר״ת דחה פירושו של ר״א מבורגוויילא לפי שהוקשה לו, שלפי פירושו של הרא״מ קשה למה הוצרכה הגמרא בסנהדרין לומר דמיירי בקיבל עליו, הרי לפי ר״א מבורגוויילא לא קשה מידי, שהרי ר״ת כתב בשמו שאין אנו חוששים שמא הקפיד דלא מחזיקינן לו בהכי (ואמנם בתוס׳ ריש יבמות מובא בשם רא״מ שהוא ספק ומספק אין להמית ובברייתא נאמר: ואם בא עליה אחד מכל העריות מומתין עליה).
אולם לפי תיקון זה שהצענו קשה ליישב את הלשון בספר הישר: ״אבל רבא דאמר צרת איילונית מותרת ... אין צריך לדחוק, אלא נשואי איילונית לא חשבינן לי׳ מקח טעות כלל״ (וקשה בעיני להגיה שצ״ל: אבל צרת איילונית לא חשבינן לי׳ צרת ערוה כלל), שמלשון זה משמע, שאליבא דרבא אין באיילונית שום חשש של מקח טעות, כמו שהביאו הרמב״ן והרשב״א (יבמות ב, ב ד״ה או), שלר״ת בספר הישר לרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל. והיינו, דרבא פליג על רב אסי בתרתי: סובר שאפילו בהכיר הצרה מותרת משום דהוי צרה שלא במקום מצוה, וסובר שאין חילוק בין הכיר ובין לא הכיר, שבשניהם אין הקידושין בטלין והצרה מותרת משום דהוי שלא במקום מצוה.
ולפי פירוש זה בדברי ספר הישר, צריך לומר שפירוש ר״ת מזדהה עם פירוש ר״א מבורגוויילא, שאם לא נאמר כן יוקשה איך יתרץ ר״ת המשניות בגיטין פ, א, שאם נמצאו איילונית הקידושין של האיילונית בטלים והצרות זקוקות ליבום. וצריך לומר, שגם ר״ת מפרש שהמשניות בגיטין מיירי בהכיר הבעל בחייו שהיא איילונית והקפיד וביטל הקידושין. או שהוא מפרש, שאם נמצאו איילונית הצרות מותרות ליבם ואסורות לשוק משום דלאו במקום מצוה היא, כדעת רבא.
וכן יוצא מדברי הרמב״ן בריש יבמות, וז״ל:
ור״ת ז״ל כתב בספר הישר, אעפ״י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות, כל זמן שלא הכיר בה מימיו לא מחזקינן ליה במקפיד, ואפשר דלגבי איסורא חששו שמא לא יקפיד ולפיכך אסורה לאחיו, ספיקא דאורייתא הוא, אבל לענין כתובה אין לה כלום. ולדבריו מתניתן לרב אסי בשלא הכיר בה בשעת קידושין והכיר בה בסוף והקפיד ומת, הא לא הכיר בה צרתה חולצת ולא מתיבמת, שמא לא יקפיד ועל דעת כן נמי קידש.
ראינו, שהרמב״ן פירש כמש״כ, שר״ת מזדהה עם פירוש רא״מ הנ״ל.

ג. אופן שני לתיקון הנוסח

ולפי זה צריך להגיה את הלשון בספר הישר באופן אחר. שבראשונה הביא ר״ת פירושו של רא״מ, והוסיף מדעתו שפירוש זה הוא לרב אסי, דאליבא דידיה צריך לומר דמתניתן מיירי דלא הכיר בשעת קידושין והכיר בה בסוף והקפיד, דמשום כך בטלו הקידושין ונעשו מקח טעות והצרה מותרת ליבום, וזה דוחק לפרש המשנה כן, אבל לרבא אין אנו צריכים לכך, דאפילו לא בטלו הקידושין דאיילונית, ג״כ צרתה מותרת ליבם, והלכך יש לומר דמתניתן איירי גם בהכיר ולא הקפיד. ועי׳ בתוספות <חד מ>קמאי ליבמות יב, א שפירשו כן דברי ר״ת, שמפרש הסוגיא אליבא דרב אסי.
ואח״כ מביא ר״ת בספר הישר פירוש רש״י, דמתניתין מיירי בלא הכיר, והקדושין בטלים משום מקח טעות, וזה חסר כאן והושמט ע״י המעתיק, ואח״כ סיים דהני משניות בגיטין מיירי גם כן בלא הכיר ובטלו הקידושין של איילונית ונעשו הצרות זקוקות ליבום.
ואחרי שהעתיק ר״ת פירוש רש״י הוא בא ליישב הברייתא דקטן וקטנה אינן מתיבמות, קטנה שמא תמצא איילונית, וקשה הא ממה נפשך מתיבמת, שהרי כקטנה בוודאי לא הכיר הבעל המת שהיא איילונית, שבקטנה אין ניכרים סימני איילונית. וקושיא זו הקשו גם בתוס׳ נדה לב, א כמובא לעיל. ועל זה תירץ ר״ת, דמיירי שהבעל המת קיבל עליו. ותירוץ זה הובא בשם ר״ת בתוס׳ יבמות ותוס׳ נדה.
ועדיין קשה, למה הוצרך ר״ת לתרץ שהברייתא דקטנה אינה מתיבמת מיירי בקיבל עליו, הרי לפי פירוש ר״ת, שהוא כפירוש הר״א מבורגוויילא, לא קשה כלל אמאי לא תתיבם, שהרי ר״ת ורא״מ סוברים שאפילו אם לא הכיר בה יש להניח שהבעל לא יקפיד, או שמא לא יקפיד, ולכך אינה מתיבמת, כמו שכתב הרמב״ן אליבא דר״ת שהוא ספיקא דאורייתא. ובשלמא בסנהדרין סט, ב הוצרכה הגמרא לאוקמי דמיירי בקיבל עליו, דאם לא קיבל עליו קשה מה שהברייתא אומרת שאם בא עליה אחד מן העריות מומתין עליה, והא אין מחייבין מיתה על ספק שמא לא יקפיד, אבל הברייתא דאינה מתיבמת שפיר יש לומר שאפילו אם לא קיבל אינה מתיבמת מספק דשמא לא יקפיד.
ונראה, שתירוץ זה כתב ר״ת לתרץ הברייתא אליבא דרש״י, הסובר שאם לא הכיר בה הוי מקח טעות, וקשה דממה נפשך אינה מתיבמת, כנ״ל? ולכך תירץ ר״ת דמיירי בקיבל עלי׳. וכן משמע מהתוס׳ נדה לב, א שבתחילה הקשו קושיא זו דממה נפשך תתיבם, וקושיא זו תיתכן רק אליבא דפירש״י, ואח״כ כתבו שר״ת תירץ דמיירי שהבעל המת קיבל עליו – וזהו כמו שכתב ר״ת בספר הישר, ומפורש בהדיא שקושיא זו היתה לפי פירש״י ז״ל.
אחרי בירורים אלה לא תהיה זאת השערה רחוקה, שהנוסח של ספר הישר כפי שהוא לפנינו בדפוס היה לפני הראשונים ז״ל, והם נפלגו בדעותיהם בתיקון הנוסח ובפירושו. בעלי התוס׳ תיקנו ופירשו את הנוסח כפי הצעתי הראשונה, ולכן לא הזכירו הפירוש שמובא בספר הישר רק בשמו של ר׳ אברהם מבורגוויילא. ותירוצו של ר״ת על הברייתא דקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית – הביאו בקשר עם פירושו של רש״י, כמובא למעלה, ואף לא הזכירו כלל שר״ת סובר שאיילונית אין לה מקח טעות בקידושין. אולם הרמב״ן, כפי הנראה, תיקן ופירש את הנוסח שלפנינו כפי הצעתי השניה, שפירושו של ר״ת הוא כפי פירושו של הרא״מ. ולכן הביא הרמב״ן פירוש זה של הסוגיא ביבמות יב, א בשמו של רבנו תם. מובן כי זוהי השערה בלבד, ואפשר להניח כי לפני הראשונים היו כתבי יד של ספר הישר אחרים, יותר מתוקנים ויותר מפורשים בלשונם. בכל זאת אני מאמין כי השערתי אינה רחוקה מן האמת.

ד. במה חלוקים רבא ורב אסי

והנה, לפי הנוסח של הרמב״ן והרשב״א קשה מאד להבין, מה הכריח לר״ת לומר דרבא פליג על רב אסי גם בלא הכיר, והרי יש לפרש שרבא בא רק לחדש שאפילו בהכיר בה, והקידושין לא נתבטלו, הצרות מותרות, משום שהן שלא במקום מצוה, ולא כרב אסי שאמר, שצרות איילונית שהכיר בה אסורות משום צרת ערוה, אבל בלא הכיר בה שפיר סבר כרב אסי שהקידושין בטלין משום מקח טעות.
ואין לדקדק במה שאמר רבא: הילכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה – שמלת אפילו באה להבליט שלא רק בלא הכיר בה צרת איילונית מותרת משום שקידושי האיילונית הם מקח טעות וכדעת רב אסי, אלא אפילו בהכיר בה שאין כאן קידושי טעות, בכל זאת הצרה מותרת משום שהיא שלא במקום מצוה, וכפי פירושו של בעל ה״ג.
לקושיא זו רמז הרשב״א בחידושיו ליבמות שם. שכן לשונו שם: ״ואיכא למימר דאפילו לרבא אינה צריכה גט בשלא הכיר בה, דלא פליג רבא עלי׳ (דרב אסי) אלא בצרה בלבד ובשהכיר בה, אבל בהאי סברא (דקידושי איילונית שלא הכיר בה הם קידושי טעות) לא אשכחן דפליג, ובכדי לא נימא דפליגי״. המלים האחרונות מכוונות כלפי ר״ת. דמנ״ל לומר בלא הכרח שרבא חולק על רב אסי גם בלא הכיר בה, וסובר שאין בקידושי איילונית שלא הכיר בה משום מקח טעות? והיא לכאורה פליאה עצומה.
אולם אם נניח, שר״ת פירש את הגמ׳ ביבמות יב, א (כאן בהכיר בה וכאן שלא הכיר בה) כמו הר״א מבורגוויילא – אין כאן פליאה. שלפי פירוש הר״א מבורגוויילא יוצא, שרק בהכיר בה והקפיד נתבטלו הקידושין משום מקח טעות, אבל בלא הכיר בה ולא ידע שהיא איילונית ולא הקפיד, יש להחזיק או יש לחוש שהבעל לא הקפיד, ואז הקידושין אינם בטלים ואין כאן מקח טעות. והלכך שפיר כתב הרמב״ן וכן הרשב״א שלפי ר״ת אין בקידושי אילונית שלא הכיר בה משום מקח טעות.
וכשנדקדק בדברי הרמב״ן נראה שהרמב״ן לא הקשה על רבנו תם מה שהקשה הרשב״א, דמנ״ל לר״ת לחדש שרבא פליג על רב אסי גם בלא הכיר בה, שהרמב״ן לא כתב שרבא פליג על רב אסי אלא מביא דעת הרא״מ בשם ר״ת, ומסקנא זו עולה מאליה מפירושו של הרא״מ למה שאמרו ביבמות יב, א: כאן שהכיר בה וכאן שלא הכיר בה, וכמו שהוכחנו למעלה.
וכאן מתעוררת השאלה, האם יש לשער שספר הישר לא היה לפני הרשב״א ולא ראה שר״ת מפרש הגמרא כמו הרא״מ ולכן הקשה מה שהקשה, או שמא פירש את הדברים בספר הישר כמו שפירשו בעלי התוס׳ וכפי שביארנו למעלה?
על שמא זה יש להשיב בשלילה. שהרי בסוף דבריו מביא הרשב״א: ״אבל ר״ת ז״ל כתב בספר הישר דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו, וקי״ל כרבא, כדאסיקנא לקמן בגמרא, ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם״. אנו רואים בעליל, שספר הישר בנוסח שלפנינו לא היה לפני הרשב״א. ומעניין, במקום זה שהוא מביא דברי ר״ת אינו מקשה שום קושיא על דבריו. ויש מקום לומר, שהדברים שכתב למעלה: ״אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליג, ובכדי לא נימא דפליגי״ אינם מכוונים כלפי ר״ת, אלא שהם מסקנת הדברים לפי פירוש רש״י, אשר הרשב״א החזיק בו.
אלא שתמוה מאד, מניין להרמב״ן ולהרשב״א דרבא פליג על רב אסי, והרי הרמב״ן לאחר שהעתיק פירושו של רבנו תם (״ור״ת כתב בספר הישר...״), שהוא פירושו של הר״א מבורגוויילא כפי שהובא אצל כל הראשונים, הוא מסיים: ״ועוד אמר ר״ת ז״ל, דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל, וכן הלכה״. האם ראה הרמב״ן דברים אלה בספר הישר? ואם נאמר כן תיסוב התמיה<ה> על ר״ת: מניין לו שרבא פליג על רב אסי ואומר דאיילונית שלא הכיר לאו מקח טעות, והרי כל הגמרות מתיישבות כהוגן גם לפי רב אסי, וכפי שפירש הר״א מבורגוויילא וכן הר״ת לפי נוסחו של הרמב״ן.
וגם הרשב״א, לאחר פירושו שהוא כפירש״י ותוס׳ בסוגיא בדף יב, א, הוא מסיים: ״אבל ר״ת ז״ל כתב בספר הישר דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו, וקי״ל כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא, ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם״. וגם לדבריו קשה, מניין לר״ת חידוש זה? ואיך אפשר שר״ת חידש דבר זה, והרי הוא תירץ קושית התוספות והרשב״א, למה קטנה אינה מתייבמת ולא אמרינן דממה נפשך תתייבם – דמיירי בשקבל עליו הבעל אף אם תמצא איילונית, כמובא בתוס׳ ריש יבמות ובנדה לב, א? האם נאמר שר״ת כתב תירוצו זה אליבא דפירוש רש״י, כמו ששיערתי למעלה בהצעת התיקון הראשונה?
ומה שמופלא ביותר מה שהוא מסיים: ״וקיי״ל כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא״ – והרי בגמ׳ נאמר רק: הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה, ולא יותר. ולא נאמר שאם לא הכיר בה שהיא מתייבמת. האם נאמר שדקדקו מלשון ואפילו הכיר בה, שגם בלא הכיר בה הדין כן שצרתה מותרת. וכבר כתבנו לעיל, שאין לדקדק דין זה מלשון אפילו, שהפירוש הוא שאפילו הכיר בה אין הצרה אסורה ליבם משום שלא במקום מצוה היא, כמו שכתבתי לעיל.
ולבי אומר לי, שיש כאן שיבוש הסופרים בדברי הרמב״ן והרשב״א, וצ״ל: ״אבל ר״ת כתב בספר הישר דלרבא לאו משום מקח טעות חשבינן להו״. וכוונתם, שרבא לא צריך לומר כרב אסי, שצרות איילונית מותרות משום מקח טעות, אלא הצרות מותרות משום דלאו במקום מצוה הוא. ואף שדבר זה נאמר בגמרא בפירוש ולא הוצרך ר״ת לאומרו, מכל מקום אפשר שר״ת רצה להבליט, שאין הכרח לומר כרב אסי, שמתרץ את משנתנו שאמרה: וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות – משום מקח טעות, ויוצא שכל איילונית שלא הכיר בה הוא מקח טעות, שלרבא אין הכרח לומר כן, משום שיש לפרש משנתנו שהצרות מותרות מטעם שהוא שלא במקום מצוה. וממילא נוכל לומר שגם בלא הכיר בה והבעל לא הקפיד גם כן הצרות מותרות מטעם הנ״ל, אבל אם לא ידענו אם הקפיד או לא הקפיד הצרות אסורות מספק.
ויודע אני עד כמה יש להזהר ולהגיה ספרים עפ״י שקול הדעת, וביחוד רעד ופחד לבי בראותי את רבינו הגדול הגר״א ז״ל, בביאורו לשו״ע אבה״ע סי׳ מד סע׳ ד: ״וכן איילונית שנתקדשה הוי קידושין, וי״א שאיילונית וודאית אינה מקודשת״. נאמר בביאורי הגר״א: ״וי״א וכו׳. ר״ל בלא הכיר בה. ועי׳ תוס׳ שם ב, ב ד״ה או כו׳. וסברא ראשונה ס״ל כמ״ש הרמב״ן והרשב״א בשם ר״ת בספר הישר דרבא דפליג שם יב, ב על רב אשי וס״ל דטעמא דמתניתן לא משום מקח טעות, (וע״ש) [וכ״כ] ברש״י ד״ה הלכתא ל״ל מקח טעות ואפילו לא הכיר בה. ובזה ניחא מ״ש קטן וקטנה לא חולצים כו׳ שמא ימצא איילונית, ואין צריך לדחוק כמ״ש תוס׳ שם ב, ב ד״ה הנ״ל. אבל ס׳ אחרונה ס״ל כיון דלא מצינו דרבא פליג על ר״א בזה הסברא רק בהכיר בה, ל״ל לפלוגי מנפשין, וכמ״ש הרשב״א שם״. הרי שתפס רבינו הגר״א שר״ת ס״ל דרבא פליג על רב אסי.
מיהו נראה לי שרבינו הגדול נזהר בלשונו, ולא כתב דרבא פליג וסובר דבלא הכיר בה הוו קידושין גמורין, אלא כתב דרבא פליג על רב אסי וס״ל דטעמא דמתניתן לאו משום מקח טעות ואפילו לא הכיר. וזה כמ״ש לעיל, שהכוונה היא שרבא פליג על רב אסי בפירוש המשנה, ולפי פירוש רבא אין הכרח לומר כרב אסי, דאיילונית שלא הכיר בה הקידושין בטלין בכל אופן, אלא שיש לומר שלרבא תלוי הדבר בהקפיד או לא הקפיד, כמש״ל.

ה. דברי רבינו תם בספרי ראשונים נוספים

ועדיין לא שקטה רוחי וחפשתי בספרי הראשונים שהביאו דברי ר״ת, וראיתי באור זרוע הל׳ יבום וקידושין אות תקצז, שמביא דברי ר״ת ודברי הר״א מבורגיל, ואני מעתיק לשונו אות באות:
תנן רפ״ק, כולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. פירש״י, או שנמצאו איילונית שמקחו מקח טעות ולא היתה אשת אחיו. ומשמע דאיילונית לא בעיא גט. ובין לפירוש ר״ת זצ״ל ובין לפי׳ הר״ר אברהם מבורגיל זצ״ל איילונית א״צ גט, דמקשים מהא דר״פ בנות כותים, דתניא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, דברי ר׳ מאיר. אמרו לו לר׳ מאיר: יפה אמרת אין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, ומ״ט אין מייבמין? אמר להם: קטן שמא ימצא סריס, קטנה שמא תמצא איילונית. אמאי, הואיל ותנן דאיילונית צרתה מותרת אלמא חשבינן קידושי אחין קידושי טעות וכאלו לא נתקדשה אם כן תתייבם ממה נפשך, אי לאו איילונית היא שפיר קא מייבם, ואי איילונית היא אם כן לא היתה אשת אחיו ושריא לי׳. ופי׳ ר״ת ההיא דרבי מאיר כשקבלה עליו אחיו אפילו היא איילונית דכי האי גוונא אמר ר״פ בן סורר ומורה ... ומוקי לה דקיבלה עלי׳ ומתניתן בסתם, ולפרושו אין צריך גט מדשריא להתייבם ואפילו גט מדרבנן לא בעי׳, דאי הוי בעי גט אפילו מדרבנן היתה נראית כאשתו וצרתה לא היתה מותרת ליבם אלא חולצת ולא מתייבמת כדתנן רפ״ק: וכל שיכולה למאן [ולא מיאנה] צרתה חולצת ולא מתייבמת. ואמר בגמרא, משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו והיתה צרתה אסורה. אלא ודאי לא בעי גט כלל. והרב רבינו אברהם מבורגיל תירץ, דאיילונית דמתניתן איירי כשנמצאת איילונית בחיי אחיו, וגילה בדעתו דלא ניחא ליה באיילונית ששילחה מביתו. והא דתנן בגיטין פ׳ הזורק: כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונשאו ונמצאו אלו איילונית תצא מזה ומזה, דמשמע הא נמצאו איילונית קודם שנשאו לא תצא מן היבם, צריכין אנו לומר לפי׳ (לפירושו) דהתם מיירי כגון שנמצאו איילונית בחיי היבם. ולפירושו נמי אינה צריכה גט, דאי הוציאה בגט היינו נתגרשו. אלמא כנסה סתם ונמצאת איילונית לא בעי׳ גט. מיהו פירוש הר״ר אברהם לא נהירא, דבהדיא תניא בתוספתא: או נמצאו איילונית בין בחייו ובין לאחר מותו. מיהו איתבריר לן, דכנסה סתם ונמצאת איילונית לא בעיא גט.
והשאר הוא שקלא וטריא כמו שהוא לפנינו בתוס׳ יבמות שם ובתוס׳ גיטין מו, ב ד״ה המוציא.
ראינו מדבריו, שדברי ר״ת אינם מזדהים עם פירוש הר״א מבורגוויילא, מה ששיערנו בהצעת התיקון הראשון. עוד ראינו שהאו״ז לא הזכיר כלל בשם ר״ת שרבא פליג על רב אסי באיילונית שלא הכיר בה. אדרבא, הוא כותב מפורש שבין לר״ת ובין להרא״מ איילונית אינה צריכה גט. ועוד ראינו, שלפי הרא״מ (ש)⁠באיילונית הכל תלוי אם הכיר הבעל והקפיד, או לא הכיר הבעל ולא ידענו אם הקפיד. וזהו כמו שהביאו התוס׳ בריש יבמות.
וגם בתוס׳ חד מקמאי ליבמות דף יב, א מובאים דברי ר״ת, ואת שמו של הר״א מבורגוויילא אינו מזכיר. ומאחר שהתוספות הנ״ל, המודפסים בש״ס ווילנא, מצויים ביד כל אדם אסתפק בתמצית הדברים שבו. בתחילה הוא אומר שלרבא דצרת בתו איילונית אפילו הכיר בה מותרת, כל איילונית שלא הכיר בה בעלה בשעת קידושין צריכה גט מספק שמא יקפיד בה הבעל שמא לא יקפיד.
ואח״כ כתב:
דמתניתין דהכא ודפרק הזורק (גיטין פ, א) לא קשה לרבא כלל, דהא ס״ל לרבא דאפילו צרת בתו איילונית דהכיר בה בשעת קידושין ונשואין צרתה מותרת להתייבם (כוונתו, שאם מותרת להתייבם ממילא אסורות לשוק), אבל לרב אשי (הוא גורס: רב אשי, כגי׳ הגר״א לעיל, ולא רב אסי) צרת איילונית שהכיר בה אפילו אשה בעלמא שאינה ערוה אסורה להתיבם ואזלא לעלמא בלא חליצה, ומתניתן דהכא ודפרק הזורק דאמר: צרותיהן מותרות להתייבם (וממילא אסורות לשוק) דוקא נמצאו לאחר קידושין, מפני שהוא מקח טעות. ולרבה, ודאי (צ״ל: ולדידי׳ ודאי, כמו שהגיה בגליון) כיון שמותרת להתייבם כשנמצאו איילונית אין כאן קידושין כלל. וא״כ קשיא ההיא דפ׳ בנות כותים, דאמר: קטנה שמא תמצא איילונית, והא אמרת דאין כאן קידושין כלל ואם נמצאת איילונית אין כאן איסור אשת אח. ואי לאו מתניתן דהכא ההיא דפרק הזורק ל״ק מידי, דאיכא למימר דלרב אשי נמי ספק מקח טעות הוא, שמא יקפיד שמא לא יקפיד וחולצת ולא מתייבמת, ומפני שהלכו צרותיהן ונשאו בלא חליצה תצא מזה ומזה [וכל הדרכים האלו בה], אבל מתני׳ הכא קתני: נמצאו איילונית צרותיהן מותרות להתייבם, ש״מ דוודאי מותרות. וי״ל, דרב אשי מוקים לה למתניתן דהכא כגון שאמר הבעל בפירוש שיקפיד אם תמצא איילונית. ותוספתא שכתב הרב אלפסי: וכולן שנמצאו איילונית [או שהיו נשואות לאחרים] בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה, כגון שגילה הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא איילונית.
אח״כ הוא כותב:
ורבינו יעקב (ר״ת) תריץ אליבא דרב אשי, כל זמן שלא הכיר בה הראשון הרי היא כאשתו, ואעפ״י שאם היה מכיר בה והיה מקפיד יוצאת בלא גט, ואעפ״כ כל זמן שלא הקפיד לא מחזקינן לה בהכי, וההיא דתנן בפרק הזורק מיירי שהכיר בהן הבעל שהן8 איילונית והקפיד, והצרות לא ידעו בקפידת הבעל ונשאו ולפיכך תצא מזה ומזה [וכל הדרכים האלו]. ומתניתן דהכא נמי, דקתני: נמצאו איילונית מותרות, כגון שהקפיד הבעל בחייו, שאמר: אם תמצא איילונית אגרשנה. והתוספתא שכתב הרב אלפסי: בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל, כגון שאמר הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא איילונית, אבל כל זמן שלא יקפיד וכן אם מת ולא הכיר בה לא מחזיקים ליה שיקפיד והרי היא כאשתו, ולפיכך אמרו: קטנה שמא תמצא איילונית (יש כאן כפילות דברים, ומה שהביא בשם רבנו יעקב הוא אותו הפירוש שהביא קודם לכן, וכפילות זו היא בלתי מובנת). ועוד יש לפרש אליבא דרבא ההיא שמא תמצא איילונית, דלמפטר צרתה קאמר, כלומר שמא תמצא איילונית ותלך צרתה לעלמא ביבום זה, ושמא תמצא איילונית ואינה פוטרת צרתה.
זהו תירוץ חריף אבל הוא בלתי מובן. הרי כתב קודם לכן שאם לא ידענו שהקפיד הבעל אין הקידושין בטלין, ובקטנה הרי אין אנו יודעים, א״כ פשוט הוא מה שאמרו: קטנה שמא תמצא איילונית ונמצא פוגע באיסור אשת אחיו, כמו שכתב קודם לכן, ולפיכך אמרו: קטנה שמא תמצא איילונית. וצ״ל שכוונתו, אפילו אם לא נאמר כן כמו שכתב למעלה, אלא נאמר דבלא הכיר הקידושין בטלין, כדעת רש״י ותוספות, מכל מקום לא קשה מה שנאמר בברייתא דקטנה לא תתייבם ולא אמרינן ממה נפשך תתייבם, כמו שהקשו התוספות, דלרבא יש לומר דאין הכי נמי דקטנה עצמה יכולה להתייבם מצד ממה נפשך, אלא שיש לחשוש שבאם היא תתייבם ממילא תלך צרתה ותנשא לשוק בשביל שתחשוב שהיא נפטרת ביבום הקטנה, ושמא תמצא איילונית ונמצא שהצרה היתה מותרת ליבם משום שהיא שלא במקום מצוה, וכיון שהיתה מותרת ליבם ממילא אסורה לשוק. זהו תירוץ חריף, אבל מכל דבריו של חד מקמאי זה עולה, שאין מקום לומר לר״ת דרבא פליג על רב אסי באיילונית שלא הכיר בה, ומה שפירש לרב אסי עולה גם לרבא.
ובסוף דבריו שם הוא כותב:
וקי״ל כרבא, כל איילונית שלא הכיר בה בעלה בשעת קידושין ונמצאת איילונית לאחר קידושין ומקפיד בה בעלה, צריכה גט מספק או מדרבנן ויוצאים שלא בכתובה, דאוקי ממונא בחזקת מאריה.
סיום זה הוא מופלא, והוא עומד בניגוד למה שכתב קודם לכן, שאם הבעל מקפיד הקידושין בטלים. ועוד תמוה מה שכתב: וקי״ל כרבא – מדוע רק לרבא? והרי לא כתב כלום שרבא פליג על רב אסי.
ודעה זו, שצריכה גט מספק או מדרבנן, היא דעת הריטב״א (ב, ב ד״ה או) והנמו״י (א, א בדפה״ר) שכתבו: ״דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות אפשר דאיילונית שלא הכיר בה, גיטא מדרבנן בעיא, ואתיא שפיר מתניתן דכתובות ק, ב [דהממאנת והשניה והאיילונית אין להם כתובה, דמשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא, כדדייק התם], ואתיא שפיר נמי הא דאמרינן: קטן וקטנה לא חולצין [ולא מיבמין, קטן שמא ימצא סריס] קטנה שמא תמצא איילונית״. ומשמעות הדברים, שאין הכרח לומר כן, אלא שאפשר לומר כן. ואפשרות זו נראית להם כדי ליישב בפשיטות את המשנה דכתובות ק, ב דמשמע שצריכה גט וברייתא דקטנה שמא תמצא איילונית, ולכן בכל מקום שנאמר אצל הראשונים שלר״ת רבא פליג על רב אסי – הכוונה היא שיש לומר כן, אבל לא שצריכין לומר כן.

ו. הבנת הפני יהושע והמגיני שלמה בשיטת רבא

וסברתי זו, שהראשונים לא התכוונו לומר שרבא פליג על רב אסי באיילונית שלא הכיר בה, שאין דבר זה מפורש בגמרא ואין הכרח לומר דפליגי בהאי סברא, כמש״כ הרשב״א, אלא שנתכוונו לומר שעפ״י פירוש<ו> במשנתנו שהצרות מותרות משום דלאו במקום מצוה ולא משום מקח טעות יש לומר כך – סברא זו מצאתי מקויימת בדברי הגאון פנ״י ז״ל בחידושיו לגיטין מו, ב. שם הוא מביא בשם זקנו הגאון בעל מגיני שלמה לתרץ קושית התוספות על רש״י, הסובר שאיילונית שלא הכיר בה צריכה גט משום אין אדם בועל בעילת זנות, ממשנה ריש יבמות שצרות איילונית מותרות – דלרבא דסובר שצרת איילונית מותרת משום דלאו במקום מצוה הוא, יש לומר דהוא הדין גם באיילונית שלא הכיר בה אין הקידושין מקח טעות, והצרה מותרת משום דלאו במקום מצוה הוא9.
אלא שבעל מגיני שלמה נתקשה, שעל כל פנים לרב אסי איילונית שלא הכיר בה הוא מקח טעות, ורבא לא פליג אלא באוקימתא דמתניתן, אבל לא בעצם הדין דאיילונית לא בעי גט. ועל זה מעיר בפנ״י, שדברי זקנו הגאון ז״ל מכוונים להלכה, ושכן כתב גם הנמו״י שלרבא תו ליכא ראיה דאיילונית לא בעי גיטא. ואמנם שלרב אסי מוכרחין לומר כן, וגם רבא עצמו בע״כ סובר ג״כ דאיילונית לא בעי גיטא, דהא רבא אומר בכתובות עג, ב דבטעות אשה אחת דברי הכל אין צריכה הימנו גט, וכל שכן דאיילונית לא בעי גט, אבל אנן לא סבירא לן כהנך אמוראי אלא סבירא לן כמסקנת הגמרא בדף עד, א שם, שהמקדש על תנאי ובעל סתם צריכה גט, וכמו שאמרה הגמ׳ שם: זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט, לאפוקי מהאי תנא וכו׳. וה״ה באיילונית, וממילא קשה ממשנה דריש יבמות. עי״ש. הרי שגם הגאון פנ״י תפס, דלא רבא עצמו פליג על רב אסי, אלא שלפי פירושו אפשר לומר כן.
והנה, להגאון פנ״י היתה הגירסא בגמ׳ כתובות עג, ב: רבא, כגירסת הרי״ף שם, וגם בחידושי הריטב״א לכתובות הגי׳ רבא. ואח״כ: אלא אמר רבא, ולפי הסגנון בכמה מקומות בש״ס בשקלא וטריא שבין אביי ורבא היא גירסא נאה. אבל אין לסמוך על הגירסות בספרים שבדפוס. והב״ח גורס גם ברי״ף: רבה, במקום רבא, ואין לי אפשרות לבדוק בכ״י של הש״ס10.
וחוץ מזה יש לפלפל בדברי הפנ״י, שכתב דלרבא שאומר דבטעות אשה אחת ד״ה אינה צריכה גט, דכל שכן באיילונית וכו׳ – דאין זה כל שכן, שיש אומרים שאיילונית עדיפא ממומים ונדרים, שאדם מתפייס באיילונית יותר מבשאר מומים. וחוץ מזה יש לומר, שרק בקידשה על תנאי וכנסה סתם אומר רבא שא״צ גט, משום דדעתי׳ על תנאי, כמו שכתב רש״י שם, אבל בקידש סתם וכנס סתם אפשר לומר שצריכה גט, וכמו שאמרה הגמרא אליבא דשמואל שסובר דקידשה על תנאי וכנסה סתם שא״צ גט, מכל מקום מודה שאם קידשה סתם וכנס סתם שצריכה גט, אם מדרבנן כרב חסדא או מספק כרבא.
ובכלל רואים אנו שהגאונים מגיני שלמה ופנ״י לא ראו ספרי הרמב״ן והרשב״א למסכת יבמות, ועי׳ גם בחידושי הריטב״א לכתובות. ובכל זאת שמחתי לראות חיזוק לסברתי בדברי שני גאונים גדולים, שגם הם באו מתוך שיקול דעתם הגדולה לאותה מסקנא, ואצל הראשונים ז״ל שלא היו ספריהם מצויים אצלם, לא מצאתי סתירה מפורשת לדבריהם.

ז. איילונית שלא הכיר בה אם היא ספק דאורייתא

והנה, הראשונים דחו את הפירוש של הר״א מבורגוויילא. בעלי התוספות בריש יבמות דחו פירוש זה עפ״י התוספתא (פ״א ה״ב) שאמרה: נמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות, ואילו לפירוש הרא״מ הצרות מותרות רק בנמצאת איילונית בחיי האח והוא הקפיד, אבל אם מת ואח״כ נמצאו איילונית הצרות אסורות, דחיישינן דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד. והרמב״ן דחה פירוש זה של הרא״מ עפ״י התוספתא הנ״ל וכן מדיוק בלשון המשנה, דהו״ל למיתני כיצד צרותיהן מותרות: מתה בתו או נתגרשה או נמצאה אילונית ואח״כ מת אחיו. אלא משמע, אפילו אם נמצאה איילונית אחרי מיתת אחיו צרתה מותרת.
והנה, למעלה כתבתי דמלשון ר״ת בספר הישר, שכתב: באם לא הכיר בה שהיא איילונית ״הרי היא כאשתו לכל דבר, שאעפ״י שאם היה מכיר בה היה מקפיד יוצאה בלא גט שהיה מקח טעות, אף על פי כן כל זמן שלא היה מקפיד (צ״ל: לא חיישינן שמא הקפיד) דלא מחזקינן לי׳ בהכי״ – שמדבריו משמע שאיילונית שלא הכיר בה היא בודאי אשתו, משום שאנו מחזיקים שלא היה מקפיד.
ועכשיו חוזרני בי, שהרי גם הרמב״ן הביא לשונו של ר״ת בספר הישר, שאעפ״י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות, כל זמן שלא הכיר בה מימיו לא מחזקינן ליה במקפיד. ואחר כך <כתב>: ״ואפשר דלגבי איסורא חששו שמא לא יקפיד ולפיכך אסורה לאחיו, ספיקא דאורייתא הוא״, כמובא למעלה. יוצא, שאין באיילונית שלא הכיר בה אלא ספק דאורייתא, דחיישינן שמא לא היה מקפיד, ומה שכתב ר״ת בספר הישר בנוסח שלפנינו ״דלא מחזקינן לי׳ בהכי״ פירושו, שלא אמרינן שבוודאי היה מקפיד, שכן דרך בני אדם להקפיד שלא לישא אשה איילונית, אלא חיישינן שמא הוא לא היה מקפיד, כמו שהגהתי למעלה.
עכ״פ ראינו, שהרמב״ן סובר בדעת ר״ת שאיילונית שלא הכיר הוא ספק דאורייתא. אולם בריטב״א כתב, וז״ל: ״תו קשיא לן הא דאמר: קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא איילונית ונמצאו פוגעים בערוה, ואם איתא תתייבם קטנה ממה נפשך, דהא אפילו תמצא איילונית ארוסת (צ״ל: אנוסת) אחיו בעלמא היא ושריא ליה? תירץ ר״ת ז״ל, דלרבא דאוקים מתניתן בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה ולא משום טענת מקח טעות, אפשר דאיילונית שלא הכיר בה בעיא גיטא מדרבנן, ואתיא מתניתן דלעיל כפשטייהו, דטעמא דמתניתן לדידיה לאו משום מקח טעות הוא, כדאיתא בגמרא. וכן הלכתא״. וכדברים האלה כתב גם בנמו״י, שלר״ת באיילונית שלא הכיר בה הקידושין הם מדרבנן.
ולכאורה נראה, שהנמו״י והריטב״א לא ראו את ספר הישר במקורו, שהרי מדברי ר״ת בספר הישר משמע שהוא ספק מדאורייתא, כמו שכתב הרמב״ן המובא לעיל. אבל באמת אין הדבר כן, אלא שיש כאן מחלוקת בין הרמב״ן לבין הריטב״א והנמו״י בסברא: הרמב״ן סובר שאין רוב בני אדם מקפידים שלא לישא איילונית, אלא יש מקפידים ויש שאינם מקפידים, ולהכי הוא ספק מעליא ומספק אסורה לדעת הר״א מבורגוויילא, שמא הבעל שמת הוא מאנשים שאינם מקפידים. והריטב״א והנמו״י סוברים שרוב בני אדם מקפידים שלא לישא איילונית ורק מיעוטא יש שאינו מקפיד, והגמרא דקטנה לא תתייבם שמא תמצא איילונית, קאי לרבי מאיר, דחייש למיעוטא, כמפורש ביבמות קיא, ב, דרבנן פליגי על ר״מ, כדאיתא במשנה: יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו. ומזה מוכיחה שם הגמ׳, דמתניתן דלא כר״מ.
ואמנם גם לר״מ קשה, שהוא חייש רק למיעוטא אבל לא למיעוטא דמיעוטא. וכבר נתקשה בזה הרש״ש, דהוי ספק ספיקא, ספק שמא אינה איילונית ואת״ל שהיא איילונית שמא הקפיד הבעל, ואם כן האיסור הוא מיעוטא דמיעוטא, וכבר הקדימו בקושיא זו בשער המלך הל׳ מקואות כלל ג׳ ותירץ בכמה אנפי, ובסוף דבריו מסיק שהוא ספק ספיקא בתרי גופים, ספק שמא אינה איילונית וספק שמא הבעל הקפיד, עי״ש.
ובקרבן נתנאל ריש יבמות הקשה על הרשב״א, שמסיק דלר״ת כל קטנה אינה מתיבמת בשקידשה אחיו סתם, והא אנן קי״ל כרבנן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן שמא תמצא איילונית? והמחוור בישוב הקושיות הנ״ל הוא כמו שכתב בלחם משנה, דהאיסור מדרבנן הוא משום מראית עין. עי׳ שם הל׳ אישות פ״ד ה״י.

ח. שיטת הרמב״ם בקידושי איילונית

מעתה נחזור לדברי הרמב״ם, שכתב דאיילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים, ולדעת המ״מ והטור מיירי הרמב״ם אפילו בלא הכיר בה שהיא איילונית. ואי אפשר להסביר את דבריו, בין אם נאמר שהרמב״ם סובר כהרא״מ ור״ת ופירושם בדברי הגמ׳ יבמות יב, א ובין אם נאמר שהוא סובר כרש״י בפירושו למשנה גיטין מו, ב. דלשיטת ר״ת איילונית שלא הכיר בה אינה מקודשת אלא מספק, כמו שהוכחנו לעיל שכן היא דעת הרמב״ן, ואיך יכול הרמב״ם לכתוב שהם קידושין גמורים? ולשיטת רש״י בגיטין מו, ב במשנה, המוציא את אשתו משום איילונית שלא הכיר בה כשכנסה ומכל מקום צריכה גט, דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין, דדין זה הוא רק בבעל אבל לא בקידש ולא בעל – איך כתב הרמב״ם דאיילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים?
ולפיכך אין לנו מוצא אחר, אלא או לומר כדעת הבית מאיר (אבה״ע סי׳ קנה) והעין יצחק (ח״א אבה״ע סי׳ כד אות מ), שלפני הטור והמחבר לא היתה הגירסא קידושין גמורים אלא דהקידושין הם מדרבנן. או לומר, שהרמב״ם מיירי בהכיר בה שהיא איילונית, אבל בלא הכיר בה ואח״כ נמצא שהיא איילונית מודה הרמב״ם שהקידושין בטלים משום מקח טעות. ובדעה זו החזיק הב״ש באבה״ע סי׳ קנה ס״ק יט, שמה שכתב הרמב״ם: ״קידושין גמורין״ מיירי בהכיר בה, אבל בלא הכיר בה הקידושין בטלין, כמש״כ, ובסי׳ מד ס״ק ז מביא דעת הנמו״י שלדעת ר״ת קידושי איילונית שלא הכיר בה הם רק מדרבנן, ולא ניחא להב״ש לפרש דברי הרמב״ם שהקידושין גמורים הם מדרבנן.
המסקנא היוצאת מכל האמור, שלדעת רוב הראשונים: התוס׳ בכמה מקומות, הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ש, הריטב״א, והנמו״י והמאירי וכן האו״ז הל׳ יבום וחליצה, כולם כאחד סוברים, שאיילונית שלא הכיר בה ונתקדשה הם קידושי טעות והם בטלים ואפילו בעל אחר כך, כי רק בשאר מומים אמרינן יש מי שמוחל ומתפייס במומים, אבל באיילונית אין אדם מתפייס באיילונית דאין אשה אלא לבנים. יוצאים מן הכלל הם, הר״א מבורגוויילא, ולפי דעת הרמב״ן הולך גם ר״ת בשיטתו, שאעפ״י שלא הכיר בה צריכה גט מדאורייתא, והנמו״י והריטב״א, שסוברים דצריכה גט מדרבנן.
ולכן יש לנו להכריע שגם דעת הרמב״ם היא כדעת רובם ככולם של הראשונים, שאיילונית שלא הכיר בה הקידושין בטלים ואינה צריכה גט אף מדרבנן. ואעפ״י שהאחרונים כתבו שלדעת הטור סובר הרמב״ם, שהקידושין בלא הכיר בה הם מדאורייתא – מכל מקום נראה לי שאין הכרח לומר כן, אלא שבראשונה העתיק הטור לשונו של הרמב״ם ואחר כך הביא דעת התוספות, ואין הכרח לומר שהוא מפרש שהרמב״ם מיירי אפילו בלא הכיר בה, אלא שהוא הביא דעת הרמב״ם בלא פירוש, ואח״כ הביא שדעת התוספות היא ברורה שקידושי איילונית שלא הכיר בה בטלים משום מקח טעות. ואין לנו רשות להכניס כוונה מופלאה כזו, שהיא נגד כל הראשונים, בדברי הטור על יסוד דיוקים לשוניים שאינם מכריחים כלל וכלל, מוטב לנו לקבל דוחק בלשון מלקבל משמעות דחוקות.
1. בספר כתבי הגריי״ו ח״ב עמ׳ תלו-תמז הדפיס מאמר זה מחדש, אך לא הפנה בהערותיו לתשובה שלפנינו. – העורך.
2. וזו לשון הסוגיה נדה לב, א: ״תניא, קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין - דברי ר״מ, אמרו לו לר״מ: יפה אמרת שאין חולצין - איש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש, ומה טעם אין מיבמין? אמר להן: קטן - שמא ימצא סריס, קטנה - שמא תמצא אילונית, ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה. ורבנן - זיל בתר רובא דקטנים, ורוב קטנים לאו סריסים נינהו, זיל בתר רובא דקטנות - ורוב קטנות לאו אילונית נינהו״.
3. נדה יב, א: ״אמר רב אסי: צרת אילונית אסורה, שנאמר (דברים כה, ו) והיה הבכור אשר תלד, פרט לאילונית שאינה יולדת ... תנן: וכולן אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו אילונית - צרותיהן מותרות! לא קשיא: כאן שהכיר בה, כאן שלא הכיר בה. דיקא נמי, דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו, שמע מינה. אמר רבא, [יב, ב] הלכתא: צרת אילונית מותרת, ואפי׳ הכיר בה, ואפילו צרת בתו אילונית. ואלא הא דקתני: שנמצאו! תני: שהיו. כי אתא רבין אמר ר׳ יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו - כולן מותרות״.
4. במהדורת שלזינגר, ירושלים תשמ״ה, הערוכה על פי כ״י אוקספורד וכ״י ירושלים, נדפסה תשובה זו בסימן קעה בנוסח שונה מעט, וז״ל: ״בנות כותים. קטנה שמא תמצא איילונית ואם תאמר מה בכך אם תמצא איילונית הא מקח של אחיו מקח טעות וזו מותרת לזה. תריץ שכל זמן שלא הכיר בה זה הראשון הרי היא כאשתו לכל דבר. שאע״פ שאם היה מכיר בה היה (מפקיד יוצא) [מקפיד ויוצאה] בלא גט שהרי מקח טעות אעפ״כ כל זמן שלא היה [מקפיד] לא מחזקינן ליה בהכי. וראיה לדבר כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ואמרי׳ מאי טעמא משעת נפילה נראת כצרת בתו וגבי אילונית לא אמרי׳ הכי. [ו]⁠אי קשיא [הא] אמרינן בגיטין (פ, א) הלכו הצרות ונישאו לשוק ונמצאו העריות אילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. אלמא מחשבינן לה מקח טעות אע״פ שמת ולא הכיר. תריץ התם נמי כגון שהכיר בה וכגון שהלכה הערוה ובעלה למדינת הים ושמעו הצרות שמת⁠(ה) בעלה והצרה אינה מעוברת ועל ידי כך הלכו הצרות ונישאו והבעל כבר הכיר בה שהיא אילונית והקפיד ונתבטלו הקידושין והצרות לא ידעו בדבר כלל. ואי קשיא נמי הא דתנן הכונס את היבמה והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת אילונית תצא מזה ומזה (וכו׳) [וכל] הדרכים האלו בה (ו)⁠הכא נמי כגון שהכיר בה הבעל שהיא אילונית (והפקיד) [והקפיד] ואמר בפני עדים שאותה אשה אילונית וקידושין בטלין והיא לא ידעה והלכה ונתייבמה ואחר כך באו עדים והעידו עדותן. כך צריך לדחוק אליבא דרב אסי דאמר צרת אילונית אסורה והרי היא צרת ערוה ומותרת לשוק. אבל לרב⁠[א] דאמר צרת אילונית מותרת והכי נמי פסקינן הלכתא אין צריך לדחוק אלא נישואי אילונית לא חשבינן להו (כל) מקח טעות כלל. והא דתנן תצא מזה ומזה משום דאילונית כל לגבי איסור צרות כמאן דליתא דמיא ואפי׳ הכיר בה [בכי״י נוסף: ׳כדפש׳ רבא הילכת׳ צרת איילונית מותרת ואפי׳ הכיר בה׳] ואפי׳ צרת בתו אילונית. וכן [פי׳] ר׳ אברהם. ואינו דכל הני דמתני׳ דגיטין בשלא הכיר בה דהוי מקח טעות. דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהיו. וההיא דקטנה שמא תמצא אילונית (כגון שקיבלה אחיו המת דהוי כהכיר בה ומחל ואשתו גמורה היא. קטנה שמא תמצא אילונית) ואחיו זה שמת קיבלה עליו בפני עדים ואפי׳ היא איילונית והשתא ודאי אשתו גמורה היא ואסורה על אחיו״.
5. וז״ל התוספות: ״ותימה, דאמרינן קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כו׳ קטנה שמא תמצא אילונית, ואמאי: תתייבם ממה נפשך, דאם אינה אילונית שפיר מייבם, ואם היא אילונית נמי שרי, דלא היתה אשת אחיו. ואומר ר״ת דההיא בקבלה עילויה, וכה״ג משני בריש בן סורר (סנהדרין סט, ב). וה״ר אברהם מבורגויילה תירץ: בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד, אבל לאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד...״.
6. וז״ל רש״י יבמות יב, ב: ״הלכתא צרת אילונית מותרת - ואע״ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת, דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה, והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום, הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, וכך מפורש בהלכות גדולות״.
7. וז״ל הגמרא סנהדרין סט, א: ״אמר רבי ירמיה מדפתי: אף אנן נמי תנינא: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם - קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש ... ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה - מומתין עליה, והיא פטורה. [סט, ב] ואמאי? אימא איילונית היא, ואדעתא דהכי לא קדיש! אלא לאו - דאמרינן: זיל בתר רובא, ורוב נשים לאו איילונית נינהו. לא, מאי חייב עליה, דקתני - קרבן. והא מומתין על ידה קתני! בבא עליה אביה. והא אם בא עליה אחד מכל העריות קתני! אלא: הכא במאי עסקינן דקבלה עילויה״.
8. לפנינו בדפוס וילנא הנוסח ״שאינן״, ונראה שהגריי״ו תיקן הגירסא. – העורך.
9. במשנה שם אמרו: ״המוציא את אשתו משום אילונית, רבי יהודה אומר: לא יחזיר, וחכמים אומרים: יחזיר״. ופירש רש״י: ״המוציא את אשתו - בגט. משום אילונית - שלא הכיר בה כשכנסה, ומכל מקום צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין״. והקשו בתוספות ד״ה המוציא: ״ותימה, דבריש יבמות (ב, ב) משמע דלא בעיא גט דהוו קדושי טעות, דתנן וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות״. ובפני יהושע הביא בשם זקנו בספרו מגיני שלמה תירוץ, וז״ל: ״דמההיא דיבמות אין ראיה, דהא למסקנא דרבא ביבמות (יב, ב) דהא דקתני או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות היינו אפילו הכיר בה, ודקתני שנמצאו תני שהיו. נמצא, דלפי זה אין הטעם כלל משום קדושי טעות, אלא כיון דאיילונית לא רמיא קמיה לייבם מקרא דאשר תלד, א״כ צרתה הו״ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דמותרת, ואם כן כשלא הכיר בה נמי הוי טעמא משום הכי, ולאו משום קדושי טעות, וממילא אזלא לה ראיית התוספות. עיין שם באריכות״.
10. ב״דקדוקי סופרים השלם״ (מכון התלמוד הישראלי, ירושלים ה׳תשל״ז) הפנה לכת״י ר׳ ול׳ שגורסים רבא, וראה שם בהערה 15 ו-24 שהפנו לראשונים נוספים שגורסים כך. – העורך.
אמר להן: קטן — אינו מייבם את אשת אחיו, משום שיש לחשוש בו שמא ימצא לאחר מכן שהוא סריס שאינו מסוגל להוליד. והקטנה — אינה מתייבמת, משום שיש לחשוש בה שמא תמצא לבסוף שהיא אילונית שאינה יולדת, ונמצאו איפוא שבמעשה הייבום (ביאה) הריהם פוגעין באיסור ערוה (הבא על אשת אחיו) שלא במקום מצוה (ייבום), שהרי כל עיקרה נועד להעמיד זרע על שם האח שמת.
Rabbi Meir said to them: A minor boy may not enter into levirate marriage lest, once he is older, he be found to be a sexually underdeveloped man, who is incapable of fathering children. Likewise, a minor girl may not enter into levirate marriage lest, once she is older, she be found to be a sexually underdeveloped woman. And if a sexually underdeveloped boy or girl enters into levirate marriage they will be found to be infringing upon prohibitions against forbidden sexual intercourse where no mitzva applies, as the entire purpose of levirate marriage is to bear children in the name of the deceased.
רש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמחקרים – שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְרַבָּנַן בזִיל בָּתַר רוּבָּא דִּקְטַנִּים וְרוֹב קְטַנִּים לָאו סָרִיסִים נִינְהוּ זִיל בָּתַר רוּבָּא דִּקְטַנּוֹת וְרוֹב קְטַנּוֹת לָאו אַיְלוֹנִיֹּת נִינְהוּ.

The Gemara notes: And the Rabbis maintain that one follows the majority of minor boys, and most minor boys are not going to be sexually underdeveloped men; likewise, one follows the majority of minor girls, and most minor girls are not going to be sexually underdeveloped women. In any event, the baraita indicates that Rabbi Meir is concerned for the minority.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבנן [וחכמים] מה הם סבורים? לדעתם זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנים, ורוב הקטנים לאו [לא] סריסים נינהו [הם], וכמו כן זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנותורוב הקטנות לאו [לא] אילונית נינהו [הן]. הרי שהחושש למיעוט הוא ר׳ מאיר.
The Gemara notes: And the Rabbis maintain that one follows the majority of minor boys, and most minor boys are not going to be sexually underdeveloped men; likewise, one follows the majority of minor girls, and most minor girls are not going to be sexually underdeveloped women. In any event, the baraita indicates that Rabbi Meir is concerned for the minority.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לר״מלְרַבִּי מֵאִיר מִיעוּטָא דִּשְׁכִיחַ אֲבָל מִיעוּטָא דְּלָא שְׁכִיחַ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ.

The Gemara objects: You can say that you heard that Rabbi Meir is concerned for a common minority, e.g., the minority of sexually underdeveloped men and sexually underdeveloped women. But did you hear him say that one is concerned for an uncommon minority, such as the minority of young girls who menstruate?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים על כך: ושמא אימר [אמור] שמה ששמעת ליה [אותו] את ר׳ מאיר שיש לחשוש למיעוט, הרי זה דווקא במיעוטא דשכיח [מיעוט המצוי], וכגון מיעוט זה של סריסים ואיילוניות, אבל מיעוטא [מיעוט] שלא שכיח [מצוי], וכגון מיעוט בנות קטנות הרואות דם מי [האם] שמעת ליה [אותו] את ר׳ מאיר שחושש הוא למיעוט שכזה?
The Gemara objects: You can say that you heard that Rabbi Meir is concerned for a common minority, e.g., the minority of sexually underdeveloped men and sexually underdeveloped women. But did you hear him say that one is concerned for an uncommon minority, such as the minority of young girls who menstruate?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָא נָמֵי מִיעוּטָא דִּשְׁכִיחַ הוּא דְּתַנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַעֲשֶׂה בְּעֵין בּוּל וְהִטְבִּילוּהָ קוֹדֶם לְאִמָּהּ וְאָמַר רַבִּי מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁעָרִים וְהִטְבִּילוּהָ קוֹדֶם לְאִמָּהּ וא״רוְאָמַר רַב יוֹסֵף מַעֲשֶׂה בְּפוּמְבְּדִיתָא וְהִטְבִּילוּהָ קוֹדֶם לְאִמָּהּ.

The Gemara explains: This minority of young girls who menstruate is also a common minority. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: There was an incident in the town of Ein Bul where they immersed a baby girl in a ritual bath before her mother. In other words, the baby girl experienced bleeding so soon after birth that her immersion in a ritual bath occurred before her mother immersed fourteen days after giving birth. And Rabbi Yehuda HaNasi likewise said: There was an incident in Beit She’arim where they immersed a baby girl before her mother. And Rav Yosef said: There was an incident in Pumbedita where they immersed a baby girl before her mother.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעין בול – מקום.
קודם לאמה – יולדת נקבה טובלת לי״ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה: עין בול ובית שערים מא״י פומבדיתא חוץ לארץ.
והטבילוה קודם לאמה – ומשום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א״כ מאי אשמעינן כל ולדות נמי טמאין. ובפרק עד כמה (בכורות דף כז׳.) דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן ה״ה לכהן גדול שטבל כדמשמע הכא.
הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא מעשה והטבילוה קודם לאמה – וא״ת שמא משום נגיעות אמה בה הטבילוה לסוכה בתרומהא. י״ל שיודעין היו בגמרא שלא בא ר׳ יוסי אלא להעיד על טומאת עצמה, והכי קתני מעשה היה שפרשה נדה והטבילוה קודם לאמה ולא אטבילה בלחוד אסהוד אלא אפרשה אסהיד, דאי לאו הכי פשיטא, ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה. א״נ אין דרכן של בני אדם להפרישה מאמה, אלא לכך הטבילוה שלא תטמא את הנשים שנוגעות בה ומגפפות אותה ויחזרו הן ויטמאו תרומה שבא״י, אבל בנגיעת אמה בה אין להקפיד לטומאות הנוגעים בה, שהרי היא ראשון ואין מטמאה אדם. ואותה שבפומדיתא נמי משטבלה לטומאת גופה אינה צריכה להפרישה מאמה כדמפר׳ ואזיל.
א. עי׳ תוס׳ ומהר״ם.
לסוכה שמן של תרומה. פירוש ומשום הכי הטבילוה כדי להכשירה לסיכה שהיא כשתיה, מהכא משמע דאף מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו אסור בתרומת חוצה לארץ אלא קודם שטבל אבל לאחר שטבל אף הוא מותר בה אבל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אפילו קודם טבילה מותר בה. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ה״ה לגדול שטבל, ונסתפקו בתוספות רבותינו הצרפתים ז״ל אי בעיא הערב שמש או לא ואם אתה אומר דלא בעינן הערב שמש מותר להפריש חלה בטומאה בפסח אע״פ שאין שם כהן קטן כיון דאיכא גדול דחזי לטבול ולאכול ביומיא והביאו ראיה מדתנן במסכת חלה טבול יום אוכלה. וע״כ בטומאת קרי מיירי דהא לא אסר לה אלא לזבין ולזבות ומחו לה אמחה דדילמא ההיא בשנייה, שאינה נשרפת דאז היו מפרישים שתי חלות האחת חמורה שנשרפת היכא דליכא כהן קטן והשנייה נאכלת והתם מיירי בנאכלת.
והטבילוה קודם לאמה. ותימה דילמא משמע דנגעה באמה וי״ל דא״כ כולהו נמי א״נ למה לטבול משום מגע א״א שלא תינק מאמה:
מעשה היה והטבילה קודם לאמה – וא״ת דילמא מפני מגע אמה שהיא נדה י״ל דהא ליתא הכא דא״כ מאי מסהדי כל הני ועוד דא״כ תנוקת גופה אינה לא ראשון לטומאה והנוגעים בה אינן מקבלות טומאה כדי לפסול את התרומה במגען ואיהו גופא לא עבידא דנגעה בתרומה.
וא״ר מעשה וכו׳ ואמר רב יוסף – פי׳ מייתי להו כלהו לאשמועינן דהוי מילתא דשכיחא בכל דור ודור בשלמא דר׳ ור׳ יוסי אלא דרב יוסף למה לי להטבילה. והאמר שמואל וכו׳ פי׳ והא דשמואל הלכה היא פסוקה אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה״מ באכילה אבל בנגיעה לא ויש מוחקין אותו דהכא מסתיין למפרך ממימרא דשמואל גופא דהא ודאי כי אמרינן בשלמא דר׳ ור׳ יוסי משום תרומת א״י אינו מפני חשש פיסול התנוקת עצמה דהא איתי לאו בת אכילה כלל ותו דא״כ אפי׳ תרומת חוצה לארץ נמי איכא חששא דאכילה ומאי קשיא לן מדשמואל אלא ודאי אינן אלא מפני שהיא אב טומאה ונשים הנוגעות בה ומגפפות אותה טמאות במגעה והדר אכלי או נגעו בתרומה והיינו דק״ל דכיון דתרומת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו למה לן לאטבולה דאי משום איהי גופא לאו בת אכילה היא ואי משום נשים שנוגעות בה מותרות הן אפי׳ באכילת תרומה חוצה לארץ כיון שלא יצאה הטומאה מגופן ויש לקיים גרסת הספרים דלא נקטי׳ לה הכא אלא לאסוק מימרא דשמואל כדאיתא בדוכתא בבכורות כן תרצו רבותי. אח״כ מצאתי מי שפי׳ דכל שטומאה יוצאה עליו מגופו פוסל הוא את התרומה בנגיעתו והא דאמרינן וה״מ באכילה אאסורא קאי והכי פירושו וה״מ שהיא אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו היינו באכילה שאסורה עליו באכילה אבל בנגיעה אינה אסורה ומותר לו ליגע בה ולטמאה בידים ומיהו נפסלת היא אחרי כן במגעו לכל כהן ואפי׳ למי שלא יצאת ממנו טומאה דכל פיסול טומאה שגזרו עליו לגמרי גזרו אלא שלא רצו לאסור נגיעה עצמה ולהאי פירושא קשין סוגיין דא״כ למה אצטרכינן לאוקומה לסוכה שמן של תרומה נימא שחשו שמא יגע ידה או אחד מאבריה בתרומה שאוכלת נשים המשמשות בה ופוסלת להן באכילה אלא ודאי דליתיה להאי פירוש ולעולם אפי׳ נגע בה אינה נפסלת כלל והיינו דקאמר אבל בנגיעה לא כלומר דבנגיעה לא גזרו בה כלום לא איסור ולא פיסול ומעתה נראה שלכך הביאוה כאן למפרך מינה כדי שלא נטעה לומר שנפסלת בנגיעה מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כנ״ל ונראין דברי האומרים דלמי שטומאה יוצא עליו מגופו אסורה היא באכילה בטבילה גרידתא עד דאיכא הערב השמש דמה שגזרו עליו טומאה לגמרי גזרו בתרומת א״י וכדאמרינן התם טומאת מת אמאי לא גזרו ופרקינן וכי הזאה יש לנו כלומר וכיון דליכא הזאה לא גזרו עליו טומאה זו כלל שיאמרו שיהא דיו בטבילה והערב השמש והא ודאי לא חמירא טפי הזאה בטומאת מת מהערב שמש בטבילה וכיון שיש לנו הערב שמש לא סגיא שלא גזרו עליו כן והא דאמרינן במשנת מסכת חלה וטבול יום אוכלת דאלמא אפילו לזבין ולזבות שטומאה יוצאה מגופן שאסרוה בטבול יום התירוה לו הא לא קשיא שכבר מפורש במקומה דההיא במקום שמפרישין שתי חלות ומשום דליכא כהן דאכיל לה אחת לאור ואחת לכהן והנשרפת היא החמורה ואידך שלא תשכח תורת חלה אבל במקום שיש כהן טהור לאכלה ואין מפרישין חלה אלא אחת בטהרה לא התירוה אלא אחד הערב שמש והיינו דאמרינן התם בבכורות על מימרא דשמואל אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה פי׳ דאע״ג דיוצא טומאה מגופא מותרת היא בנגיעה ואכיל לה כהן קמן והא ודאי ה״ה כהן גדול שטבל אלא משום דבעי לאשמועינן אכילת בו ביום עצמו להכי נקיט כהן קטן דאלו גדול הא בעי הערב השמש וא״א לאכלה בו ביום ונפקא מינה לעיסה שנטמאת ביום טוב שאסור לאפות החלה אלא היכא דאיכא כהן קטן וכן נראה דעת הרי״ף ז״ל ממה שכתב בענין זה בהלכות פסחים וזה דעת רבנו הר״א הלוי ז״ל בשם רבו רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל.
בד״ה בעין בול כו׳ מא״י הס״ד:
בד״ה פומבדיתא חוצה לארץ הס״ד:
גמ׳ הא נמי מיעוטא דשכיח הוא. עי׳ שבת סה ע״א ברש״י ד״ה ואפילו:
ומשיבים: הא [זה] מספר הבנות הקטנות הרואות דם, נמי מיעוטא דשכיח [גם כן מיעוט המצוי] הוא. וראיה לכך, ממה דתניא כן שנויה ברייתא], אמר ר׳ יוסי: מעשה היה בישוב עין בול, והטבילוה את התינוקת שנולדה זה עתה וראתה דם, קודם לאמה (שילדתה) שטבלה (כדין כל היולדת נקבה) רק לאחר ארבעה עשר ימי טומאת לידה. וכן אמר רבי: מעשה היה בישוב בית שערים, והטבילוה את התינוקת שנולדה וראתה דם, קודם לאמה, שטבלה לאחר ארבעה עשר ימים מן הלידה. וכן אמר רב יוסף: מעשה היה בעיר פומבדיתא שבבבל, והטבילוה קודם לאמה. הרי מתוך עדויות אלה עולה שאף שמיעוט הוא שתראינה התינוקות דם, הרי זה מיעוט מצוי.
The Gemara explains: This minority of young girls who menstruate is also a common minority. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: There was an incident in the town of Ein Bul where they immersed a baby girl in a ritual bath before her mother. In other words, the baby girl experienced bleeding so soon after birth that her immersion in a ritual bath occurred before her mother immersed fourteen days after giving birth. And Rabbi Yehuda HaNasi likewise said: There was an incident in Beit She’arim where they immersed a baby girl before her mother. And Rav Yosef said: There was an incident in Pumbedita where they immersed a baby girl before her mother.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בִּשְׁלָמָא דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי וּדְרַבִּי מִשּׁוּם תְּרוּמַת א״יאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא דְּרַב יוֹסֵף לְמָה לִי וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל גאֵין תְּרוּמַת חו״לחוּץ לָאָרֶץ אֲסוּרָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁטּוּמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפוֹ וְהָנֵי מִילֵּי בַּאֲכִילָה אֲבָל בִּנְגִיעָה לָא.

The Gemara asks: Granted, the immersions reported by Rabbi Yosei and by Rabbi Yehuda HaNasi are understandable, due to the teruma of Eretz Yisrael, i.e., these incidents occurred in Eretz Yisrael, where the touch of a menstruating girl disqualifies teruma. But in the incident reported by Rav Yosef, which occurred in Babylonia, why do I need to immerse the baby girl? But doesn’t Shmuel say: The teruma of outside of Eretz Yisrael is prohibited only to one whose impurity is due to an emission from his body, e.g., a menstruating woman, or one who experiences a gonorrhea-like discharge [zav]. And this statement applies only with regard to eating teruma, but with regard to touching teruma, there is no prohibition. Since the touch of a menstruating woman does not disqualify teruma outside Eretz Yisrael, why was it necessary to immerse the baby girl in the incident reported by Rav Yosef?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן, בשלמא ה⁠[נהו דר׳ יוסי ודר]⁠בי, חד בבית שערים וחד בעין בול, ואיצטריכו [לאטבול]⁠י תינוקת בת שמונה ימים [משום תר]⁠ומת ארץ ישראל, דילמא אתו להא⁠[כי]⁠לה בתר⁠[ומהא. אלא דר׳ יוסף בפום בד]⁠יתא, למה להו לאטבול⁠[ה, והאמ׳ שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורה א]⁠לא במי שט⁠[ומאה יוצאה מגופו]⁠ב.
ג
א. כתב הרשב״א: ור״ח ז״ל שכתב, בשלמא דרבי ור׳ יוסי משום תרומת ארץ ישראל, דדילמא אתי להאכילה בתרומה דארץ ישראל. אינו מחוור בעיני, חדא דלאו בת אכילה היא, ועוד דאם כן מאי קשיא ליה בדרב יוסף, איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ, דהא טומאה יוצאה עליה מגופה. אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא. ע״כ. ודעת ר״ח כראב״ד (בהשגות על הרמב״ם הל׳ תרומות פרק ז ה״ח, ובכתוב שם פסחים פרק ג) שתרומת חו״ל אסורה באכילה למי שטומאה יצאה מגופו גם אחר שטבל. (ובפסחים שם כתי״ו כתב ר״ח: אבל בחוצה לארץ שאין אוכלין חוליהן בטהרה, כהן קטן שלא ראה קרי, ובת כהן קטנה שלא פירסה נידה, מותרין לאכול חלה טמאה וכו׳). וקושית הגמרא היא דכיון שמותר בנגיעה גם קודם טבילה, למה הטבילוה. ותירצו משום סיכה, וגם לדעת הראב״ד שכל מי שיצאה טומאה מגופו אסור באכילת תרומת חוצה לארץ, אבל בסיכה מודה הראב״ד שהוא מותר אחר שטבל.
ב. ע״כ בכי״א.
ג. כתי״ד. מכתב יד ד יש 3 דפים על פרק בנות כותים מדף לב, ב עד דף לו, ב. דפים 1 ו3 מחוברים, וביניהם דף 2. בין דף 2 לדף 3 חסר דף אחד. כל הדפים נמצאים בקיימברידג׳. הדף הראשון מורכב משני חלקים, החלק העליון סימנו Or. 1080 15.58 והחלק התחתון (חצי דף לאורך) סימנו T-S NS 216.39. החלק העליון של דף זה קרוע לארכו, וחציו השני מחובר עם הדף השלישי. הדף השני מורכב מ3 חלקים. חציו העליון סימנו T-S NS 312.111, והחלק התחתון (מחוק וקרוע) מורכב משני חלקים T-S AS 78.218 ו T-S AS 78.230. מהדף השלישי נמצא רק החצי העליון.
משום תרומת א״י – דמיפסלא בנגיעה.
יוצאה מגופו – כגון זב וזבה ונדה.
והני מילי באכילה – כולה שמואל אמרה בבכורות בפ׳ הלוקח בהמה (דף כז.) ואפי׳ זב ונדה לא פסלי לה בנגיעה.
תרומת חוצה לארץ עקרה מדברי סופרים ומתוך כך לא אסרוה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצא מגופו כגון זבים וזבות ובעלי קיריין ונדות ויולדות אבל שאר טמאים אפילו טמאי מתים מותרין בה אף לאכילה ואין צריך לומר במגעה ואף אותן שטומאה יוצאה מגופן לא נאסרו בה אלא לאכילה אבל במגעה מותרין וא״כ זה שהוצרכנו להטביל התינקת שהוזכרה במשנתנו משום מגע תרומה פירושה לסוכה שמן של תרומה והסיכה הרי היא כשתיה כדכתוב כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והשתיה בכלל אכילה לפי דרכך למדת שתרומה נוהגת בחוצה לארץ בשמן והוא הדין לדגן ותירוש ששלשתן חדא מחתא נינהו וזה שאין אנו נוהגים כלל בענינים אלו כתבו הגאונים שלא נהגו כן אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל וכן היא רמוזה במסכת ידים ואף זו דוקא בדורות הראשונים שהיו נוהגים טהרה אף במקום טומאה ובאכילת חליהן על טהרת קודש או על טהרת תרומה והיו נוהגים במתנות עניים ומתנות כהנה ועכשו אין נוהגין אלא בחלה שלא להשתכח ויש מחייבין במתנות כהנה ואין נראה כן כמו שביארנו במקומו ממה שכתבנו למדת שאף כהן שטומאה יוצאה מגופו לא נאסר בתרומה אלא קודם טבילה אבל לאחר טבילה מותר וא״כ זה שאמרו בבכורות (כ״ז.) נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן פירושו אף בכהן גדול שטבל וא״כ מפרישין חלה טמאה בפסח אף במקום שאין כהן קטן ויאכלנה כהן גדול לאחר טבילה אלא שבתוספות חוככים בה לומר שצריך הערב השמש וא״כ חלה בפסח אי אפשר לשהותה ואע״פ שאמרו טבול יום אוכלה ועל כרחך בטומאת קרי נאמרה שהרי לא נאסרה אלא לזבין וזבות ההיא לא בחלה הנשרפת אלא בשניה הנאכלת ומ״מ גדולי המחברים כתבו שאין שום טמא צריך הערב שמש לחלת חוצה לארץ או לתרומת חוצה לארץ:
אין תרומת חוצה לארץ. משמע הכא דשייך תרומה בחוצה לארץ וכן מוכח במה דוכתי וקשה מהא דאמרינן בפ״ק דחולין דר׳ מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן וע״י כן התיר רבי כל בית שאן אלמא דאין תרומה נוהגת בחוצה לארץ וי״ל דהתם בדמאי שאינו נוהג בחוצה לארץ וכן ההיא דבצר לאו היינו בצרה בפ׳ בתרא דע״ז:
בד״ה יוצאה מגופו כו׳ ונדה הס״ד:
ושואלים על המסורות שהביאו: בשלמא [זה נוח] מדוע נצרכו להעיד כן ר׳ יוסי וכן רבימשום תרומת ארץ ישראל, שכן התרחשו מקרים אלה בארץ ישראל, ונגיעת הנדה פוסלת את תרומת ארץ ישראל. אלא עדות זו שאמרה רב יוסף למה לי, לאיזה ענין היא נצרכת, והא [והרי] אמר שמואל: אין תרומת חוץ לארץ אסורה לטמא אותה אלא רק במי שטומאה יוצאה מגופו, וכגון הזב והזבה והנדה, ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא באכילה של התרומה, אבל בנגיעהלא. וכיון שאין הנגיעה של הנדה פוסלת את תרומת חוצה לארץ, על איזה ענין העיד רב יוסף שתינוקת זו שבפומבדיתא היתה נדה?
The Gemara asks: Granted, the immersions reported by Rabbi Yosei and by Rabbi Yehuda HaNasi are understandable, due to the teruma of Eretz Yisrael, i.e., these incidents occurred in Eretz Yisrael, where the touch of a menstruating girl disqualifies teruma. But in the incident reported by Rav Yosef, which occurred in Babylonia, why do I need to immerse the baby girl? But doesn’t Shmuel say: The teruma of outside of Eretz Yisrael is prohibited only to one whose impurity is due to an emission from his body, e.g., a menstruating woman, or one who experiences a gonorrhea-like discharge [zav]. And this statement applies only with regard to eating teruma, but with regard to touching teruma, there is no prohibition. Since the touch of a menstruating woman does not disqualify teruma outside Eretz Yisrael, why was it necessary to immerse the baby girl in the incident reported by Rav Yosef?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר מָר זוּטְרָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְסוּכָהּ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:ט״ו} וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳ לְרַבּוֹת אֶת הַסָּךְ וְאֶת הַשּׁוֹתֶה.

Mar Zutra says: That immersion was necessary only for smearing oil of teruma of outside of Eretz Yisrael. Since smearing is equivalent to eating, it would have been prohibited to smear such oil on the baby girl, were it not for her immersion in a ritual bath. And from where is it derived that smearing is like eating with regard to teruma? As it is taught in a baraita: The verse discussing the prohibition against consuming teruma in a state of ritual impurity states: “And they shall not desecrate the sacred items of the children of Israel, which they set apart for the Lord” (Leviticus 22:15). The verse serves to include in this prohibition one who smears and one who drinks.
רש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לסוכה שמן של תרומה – דסיכה כאכילה ובאכילה קאמרינן דתרומת חו״ל אסורה לנדה.
דתניא – דסיכה כאכילה.
ולא יחללו – בפרשת אזהרת טמאים בתרומה כתיב.
לרבות את הסך – בכלל בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. שתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) ואכלת מעשר דגנך וגו׳ תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה.
ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך ואת השותה – י״מא שהיא אסמכתא דרבנן, דהא קי״ל גבי יום הכפורים דאכילה ושתיה דאורייתא ובכרת ואין סיכה בכלל שתיה. ויש לפרש אע״פ שנתרבה סיכה כשתייה לענין תרומה מריבוי הכתוב, לשאר כל התורה כולה אינה כשתיה, ואי משום וכשמן בעצמותיו דשייך נמי בכל התורה ההיא ודאי אסמכתא בעלמא היא מדברי קבלהב. ומיהו ודאי מכיון דאמרינן גבי תרומה גופה מולא יחללו ואיבעית אימא מוכשמן בעצמותיו משמע דכולה דרבנן היאג.
ומאחר שכתבתי סברות הללו מצאתי בפ״ב ממסכת מעשר שני שאמרו בירושלמיד לענין מעשר יצהרך זו סיכה והתורה קראתו אכילה ואינו מחוור וא״ת מחוור ילקו עליו חוץ לחומה וכו׳. ומייתי נמי התם והתני שוה סיכה לשתיה לאסור ולתשלומין לא לעונש יום הכפורים ומקשי והתני לא יחללו מ״מ להביא הסך והשותה. אמר ר׳ יוחנן לית כאן סך וכו׳ – משמע דסיכה כשתיה דרבנן ואינה מחוורת מן התורה.
א. תוס׳ כאן ויומא עז, א ד״ה דתנן ועוד.
ב. וכעי״ז בריטב״א יבמות עא, א ד״ה מהו. נראה דב׳ התירוצים תלוי בחקירה בעיקר הריבוי דריבתה התורה סיכה כשתיה, דאפשר דהביאור דהתורה ריבתה דסיכה הוי כשותה ממש ובכלל דיני איסורי אכילה הוא, ואפשר דודאי דאין סיכה בגדרי האכילה והשתיה אלא דריבתה דינים בענין החפצא של תרומה דהיינו דגם בסיכה יש הדינים של משמרת או את דין ההפסד של קדושת התרומה, וכן לענין מצות הנאתה, והנפ״מ לענין יוה״כ דאי הריבוי דהוי בכלל שתיה א״כ ה״נ דין הסיכה כשתיה לענין יוה״כ דשייך לאיסור עינוי ואכילה. אבל לצד שנאמר שזה חידוש בדין החפצא של התרומה אין בזה ענין ליוה״כ, ולצד זה כיון דביוה״כ מוכח דהוי רק אסמכתא וכמש״כ רבנו והתוס׳ ע״כ דגם הדרשא דתרומה הוי דרבנן, וזהו התי׳ הא׳ [ורבנו במסקנא הסכים לזה]. אבל בתירוץ השני הסברא דהריבוי הוא בחפצא דקדושת התרומה, ואמנם ביוה״כ הוי שפיר דרבנן, ונראה שזה דעת הרמב״ם שסובר בפ״א משביתת עשור ה״ה דסיכה הוי מפי השמועה וכתב במ״מ דהוא מדברי סופרים, ובהל׳ תרומות פי״א ה״א כתב דסיכה בכלל שתיה דמותר לסוך שמן תרומה, ושם בפ״י ה״ב כתב שהסך משלם קרן וחומש מולא יחללו, וכן כתב בהל׳ מע״ש [ע״פ יבמות עד, א]. והנה יש עוד נפ״מ דאי נימא דהריבוי דהוי בכלל שתיה, א״כ לאחר שנתרבה יש בזה כל דיני האכילה שיש בהלכות תרומה. אבל אם נאמר שזה ריבוי בחפצא של התרומה אפשר דאפילו אם נמצא דיש ריבוי דסיכה הוי בכלל שתיה לענין חומש ותשלומים כדילפי׳ מולא יחללו, והיינו דאף דמזיק תרומה אין חייב חומש אתא קרא לרבויי דסיכה כשתיה, מיהו עדיין אין הכרע שיהא מותר לסוך תרומה, דאפשר דזה בכלל הפסד, דכל שאינו משתמש בהם כדרכן באכילה ושתיה הו״א דאסור, ולפי״ז אפשר דמשו״ה בעי ב׳ קראי דולא יחללו ילפי׳ דהוי בכלל חומש, ומקרא דותבא כשמן וגו׳ ילפי׳ דתרומה מותרת בסיכה, וכן מדוייק בלשון הרמב״ם דבפ״י גבי חומש הביא מקרא דולא יחללו, ובפרק יא הלכה א לענין היתר סיכה הביא הפסוק של ותבא כמים בקרבו, ובזה ניחא הא דבעי ב׳ קראי, אבל לצד דהריבוי דהוי כשתי׳ ממש ממילא הוי ריבוי לכל הדינים, ומשו״ה שפיר תמהו בתוס׳ וכן רבנו להלן דכיון דאיכא קרא דולא יחללו אמאי בעי קרא דותבא ע״ש. ועי׳ בזה עוד בכפות תמרים יומא שם, ומנ״ח סי׳ רעט, רפ ורפב, ואור שמח מע״ש פ״ג ה״י.
ג. וכ״ה בתוס׳ ותוס׳ הרא״ש, ולעיל פירשנו בזה. ולדעת זו יל״ע דאי לא נתרבה סיכה כשתיה א״כ ליאסר לסוך בשמן של תרומה דהוי כמפסיד בידים, כיון דלא הותר רק באכילה ושתיה, ולדעת הרמב״ם ניחא, ועי׳ תוספות הגרע״א למע״ש רפ״ב שכנראה נתכוין לתמוה בזה, ועי׳ במנ״ח מצוה רפב, ועי׳ חידושי הגרי״ז בשו״ת בסופו.
ד. ירוש׳ מע״ש פ״ב ה״א.
הא דאמרינן: סיכה כשתייה. קשיא לן והלא שתייה בכלל אכילה דבר תורה והשותה ביום הכפורים בכרת כאוכל כדאיתא ביומא וסיכה מותרת דבר תורה אלא שאסורה מדבריהם וכדאמרינן התם היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ותירצו בתוספות דהכא נמי דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והראיה מדאמרינן ואי בעינן אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כשמן בעצמותיו ואם איתא דלא יחללו לאו אסמכתא מאחר שהביא קרא ודרשא גמורה היכי מייתי דברי קבלה. אלא ודאי לא יחללו אסמכתא בעלמא, ואיצטריך לכמה דרשות בפ״ק דזבחים דאין חולין מחללין קדשים ועוד לדרשות אחרות שם. והא דתנן במסכת תרומות דסך שמן תרומה משלם קרן וחומש היינו דוקא מדרבנן, ועוד אומר ר״ת ז״ל דדוקא שמן של תרומה הוא דאסמכוה רבנן אקרא ואסרוה בסיכה הא בשאר איסורים כגון חלב או שומן חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל.
סיכה שאסרו בשמן של תרומה ומשום דסיכה כשתייה מדברי סופרים היא וקרא אסמכתא בעלמא שהרי שותה ביום הכפורים בכרת וסיכה מדברי סופרים ומכאן כתבו גדולי הרבנים שאין למדין המנה אלא למה שהוזכרה הא שאר איסורים כגון חלב ודם או שומן חזיר אין סיכתן אסורה כלל:
בד״ה ולא יחללו כו׳ טמאים בתרומה כתיב כצ״ל:
אמר מר זוטרא: לא נצרכה עדות רב יוסף אלא לענין הסוכה (הסך) שמן של תרומה של חוץ לארץ, שכיון שהסיכה נחשבת כאכילה הריהי אסורה בטמאים אלה. ומנין שלענין תרומה הסיכה הריהי כאכילה, דתניא כן שנויה ברייתא] על האמור בענין איסור הטמאים לאכול בתרומה ״ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה׳ ״(ויקרא כב, טו)לרבות אף את הסך ואת השותה שהוא בכלל איסור זה.
Mar Zutra says: That immersion was necessary only for smearing oil of teruma of outside of Eretz Yisrael. Since smearing is equivalent to eating, it would have been prohibited to smear such oil on the baby girl, were it not for her immersion in a ritual bath. And from where is it derived that smearing is like eating with regard to teruma? As it is taught in a baraita: The verse discussing the prohibition against consuming teruma in a state of ritual impurity states: “And they shall not desecrate the sacred items of the children of Israel, which they set apart for the Lord” (Leviticus 22:15). The verse serves to include in this prohibition one who smears and one who drinks.
רש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) שׁוֹתָה לְמָה לִי קְרָא שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה אֶלָּא לְרַבּוֹת דאֶת הַסָּךְ כַּשּׁוֹתֶה וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא {תהלים ק״ט:י״ח} וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו.

Mar Zutra continues: Why do I need a verse to teach that one who drinks teruma in a state of impurity is liable? Isn’t drinking included in the category of eating? Rather, the baraita means that the verse serves to include one who smears, teaching that he is like one who drinks. And if you wish, say that one may derive that smearing is like drinking from here: “And it came into his innards like water, and like oil into his bones” (Psalms 109:18).
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ותבא כמים וגו׳ – בקללה גבי רשע קאי.
שתיה בכלל אכילה – וא״ת בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) גבי חלב למה לי כל נפש לרבות שותה ויש לומר דאשמעינן דחלב מהותך שמיה חלב.
וכשמן בעצמותיו – ואם תאמר דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דבפרק ר״ע (שבת דף פו.) תנן דסיכה ביוה״כ אסור אע״ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו ואומר רבינו תם דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא דבפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דרשינן מיניה דטבל במיתה ובפרק קמא דזבחים (זבחים ג:) מידרש לדרשא אחריתי ומדאורייתא לא הוי סך כשותה וכן לענין יוה״כ ותדע דאין חייבין כרת אלא אוכל ושותה בלבד ואמר נמי בפרק בתרא דיומא (יומא עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ועוד אומר ר״ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) אמר המניח חלב של שור הנסקל ע״ג מכתו פטור אבל אסור הוא משום דאסור בהנאה משמע אבל חלב דעלמא אפילו איסורא ליכא.
ואיבעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כו׳. לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דבשבת פרק ר׳ עקיבא קאמר עלה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משום דברחיצה משתעי קרא כדאמרינן בפ׳ בתרא דיומא מה שמן מאבראי כו׳ תימה דבתר דמייתי קרא מדאורייתא מייתי קרא דאסמכתא ואומר ר״ת דקרא (קרא) נמי אסמכתא הוא דלכמה דרשות דרשינן ליה בפ״ק דזבחים דרשינן מיניה דאין חולין מחללין קדשים ועוד ילפינן מיניה דטבל במיתה ומדאוריית׳ לא הוי סך כשותה והא דתנן במס׳ תרומות דסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן וכן לענין יום הכיפורים אמרינן דאינו חייב כרת אלא אוכל ושותה ואמרינן נמי בפ׳ בתרא דיומא דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואי הויא סיכה מדאורייתא לא הוה מקילינן ביה כולי האי וכל קראי דיום הכפורים אסמכתא בעלמא נינהו ואומר עוד ר״ת דוקא סיכה של שמן אסמכוה אקרא ואסרוה אבל סיכה של שומן חזיר או חלב שריא. הלכתא ניהו גרס ואי גרס נינהו לפי שלא פי׳ הי הלכתא והי קרא שייך לומר נינהו כלומר מאחד מאלו השנים:
לא יחללו וכו׳ עד לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו – וא״ת בתר דאיתו קרא מדאוריתא מה ענין להביא ראיה מדברי קבלה וכ״ש שזה הפסוק אין בו אלא זכר לדבר כדאיתא במשנת פר׳ עקיבא במסכת שבת בהא דתנן מנין לסוכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אף על פי שאין ראיה לדבר וכו׳ תירוץ ר״ת ז״ל דסיכה שהיא כשתיה אינו מן התורה אלא מדרבנן וקרא דלא יחללו סמך בעלמא הוא ולמילי אחריני מדריש בפ״ק דזבחים ובפ׳ הנשרפין ודוכתי אחריני ומעיקרא נקיט הכא סמך דאוריתא והדר מייתי סמך דבר קבלה לחזק הענין גם מפני שיש שמן נזכר בפסוק ועוד הביא ראיה דסיכה ביום הכפורים אינו מן התורה דשרי׳ התם למי שיש לן חטטין בראשו להיות סך כדרכו ואינו חושש והיינו דאצטריך תנא דפר׳ עקיבא לומר אף על פי שיש ראיה לדבר זכר לדבר מה שלא שנה כן גבי אידך מתניתין דתני התם שאינם ג״כ אלא סמך בעלמא וקרא דנקטיה בפ׳ בתרא דיומא על איסור סיכה ורחיצה אינן אלא אסמכתא וכבר אמר שם אף על פי שהוא אסור בכולן אינו חייב כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד והא דתנן במ׳ תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן כל זה כשיטת ר״ת ז״ל. עוד כתב ר״ת ז״ל וכן הסכימו בתוס׳ דדוקא בשמן של תרומה בלבד החמירו חכמים לאסור בו סיכה לזרים או בטומאת הגוף אבל שאר איסורין אכילה כגון חלב או שומן חזיר או נבלה וכיוצא בהן לא אסרו סיכתן כלל ואפי׳ לתענוג ואין צ״ל לצורך שום רפואה גזרו בהו רבנן ק״ל מאי גזרו שייך הכא דהא כר״מ אוקימנא ומשום איסורא דאוריתא דחייש למיעוטא וי״ל דמשמע לן דמתני׳ אפי׳ היכא דידעי׳ דרגיל לאפרושינהו אפי׳ הכי אסורות משום גזירה והשתא ההיא דפ״ק דשבת דאמרינן בנות כותים בו ביום גזרו אתיא אפי׳ לר״מ אלא דלר״מ לא היו גוזרין כן כיון דכותים גרי אמת הם אלמלא דאיכא נמי דלא מפרשי להו וחייש למיעוטא אבל לר׳ יוסי כלה משום גזירה היא כנ״ל הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימר דתרוייהו הלכתא דהא לא סגי דליכא חד דהוי דינא ואתי מקרא ועוד דא״כ בתרוייהו הוה לן לומר קרא למה לי אלא הכי פירושו דחדא מינייהו הלכתא וקרא אסמכתא ומשום דלא ידיעה הי ניהו נקט סתם הלכתא נינהו א״נ דכייל הא ואידך לזכרים דלקמן וכן כל כיוצא בזה וכאלו קאמר דכל כי הני הלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא.
בד״ה ותבא כו׳ גבי רשע קאי כצ״ל:
ושואלים: הטמא השותה מן התרומה למה לי קרא [מקרא] המלמד שהוא חייב, והרי השתיה בכלל אכילה היא? אלא כך יש לגרוס בלשון הברייתא: לרבות את הסך שיהא דינו כשותה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הבא ראיה שהסיכה הריהי כשתיה, מהכא [מכאן], שכך נאמר: ״ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו״ (תהלים קט, יח), הרי שהושוו השתיה והסיכה.
Mar Zutra continues: Why do I need a verse to teach that one who drinks teruma in a state of impurity is liable? Isn’t drinking included in the category of eating? Rather, the baraita means that the verse serves to include one who smears, teaching that he is like one who drinks. And if you wish, say that one may derive that smearing is like drinking from here: “And it came into his innards like water, and like oil into his bones” (Psalms 109:18).
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי הָכִי דִּידַן נָמֵי.

As it stands, the halakha that Samaritan girls are considered menstruating women from the time they lie in their cradle is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is concerned for the minority of young girls who menstruate. The Gemara objects: If so, let us be concerned for the same minority with regard to our girls as well.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א״ה – דחייש למיעוטא.
דידן נמי – ליטמו כולהו מעריסתן.
ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא טעם הטומאה בבנות כותים, שחוששים אנו בהן למיעוט בנות הרואות, בבנות דידן נמי [שלנו גם כן] יהא נוהג הדין הזה, שהרי לשיטת ר׳ מאיר יש לחשוש למיעוט?
As it stands, the halakha that Samaritan girls are considered menstruating women from the time they lie in their cradle is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who is concerned for the minority of young girls who menstruate. The Gemara objects: If so, let us be concerned for the same minority with regard to our girls as well.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲנַן דְּדָרְשִׁינַן אִשָּׁה וְאִשָּׁה וְכִי חָזְיָין מַפְרְשִׁי לְהוּ לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן אִינְהוּ דְּלָא דָּרְשִׁי אִשָּׁה וְאִשָּׁה וְכִי חָזְיָין לָא מַפְרְשִׁי לְהוּ גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

The Gemara explains: There is no need to be concerned with regard to our young girls, as we interpret the verse: “And if a woman has an issue” (Leviticus 15:19), and derive from the fact that the verse does not merely state: “A woman,” but: “And if a woman,” that even minor girls are included in the halakhot of a menstruating woman. And consequently, when our girls see menstrual blood, we separate them in the manner of all menstruating women. Therefore, the Sages did not decree with regard to them that all young Jewish girls assume the status of menstruating women. By contrast, with regard to them, Samaritans, who do not interpret the difference between “a woman” and “and if a woman,” when their girls see menstrual blood they do not separate them, and therefore the Sages decreed with regard to them that all Samaritan girls assume the status of menstruating women.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשה ואשה – לרבות קטנה כדמפרש.
מפרשי להו – ממגע קדשים.
בד״ה מפרשי להו ממגע קדשים כצ״ל והס״ד:
בד״ה אשה כו׳ תהיה בנדתה הס״ד:
ומשיבים: אנן, דדרשינן [אנו, שדורשים אנו] את האמור במקרא ״ואשה כי תהיה זבה״ (ויקרא טו, יט), ולמדים אנו מדרשת הכתוב שלא נאמר ״אשה״ אלא ״ואשה״ ללמד שלא רק אשה גדולה הריהי בדין נדה, אלא אף התינוקת בכלל זה, ומשום כך כי חזיין, מפרשי להו [כאשר רואות התינוקות דם, הרינו מפרישים אותן ונוהגים בהן כנדות]לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] שתיחשבה נדות. אינהו [הם, הכותים], שלא דרשי [דורשים] דרשה זו ״אשה״ ״ואשה״, וכי חזיין, לא מפרשי להו [וכאשר רואות הן דם, אין מפרישים אותן כדין הנדה]גזרו בהו רבנן [בהן חכמים].
The Gemara explains: There is no need to be concerned with regard to our young girls, as we interpret the verse: “And if a woman has an issue” (Leviticus 15:19), and derive from the fact that the verse does not merely state: “A woman,” but: “And if a woman,” that even minor girls are included in the halakhot of a menstruating woman. And consequently, when our girls see menstrual blood, we separate them in the manner of all menstruating women. Therefore, the Sages did not decree with regard to them that all young Jewish girls assume the status of menstruating women. By contrast, with regard to them, Samaritans, who do not interpret the difference between “a woman” and “and if a woman,” when their girls see menstrual blood they do not separate them, and therefore the Sages decreed with regard to them that all Samaritan girls assume the status of menstruating women.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מַאי אִשָּׁה וְאִשָּׁה דְּתַנְיָא אִשָּׁה אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה התִּינוֹקֶת בַּת יוֹם אֶחָד לְנִדָּה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְאִשָּׁה.

§ The Gemara asks: What is this interpretation of the difference between “a woman” and “and if a woman”? As it is taught in a baraita that from “a woman” I have derived only that the halakhot of menstruation apply to an adult woman. From where do I derive that the halakhot of a menstruating woman also apply to a one-day-old girl? The verse states: “And if a woman.”
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואשה כי תהיה זבה וגו׳ – בנדה משתעי קרא דכתיב (ויקרא טו) שבעת ימים תהיה בנדתה.
א ומבררים עתה, מאי [מהי דרשה זו] בכתוב ״אשה״ ״ואשה״ שהוזכרה? דתניא כן שנויה ברייתא]: ממה שנאמר בכתוב ״אשה״אין לי אלא אשה גדולה שנוהגים בה דיני נדה, תינוקת בת יום אחד לענין דין הנדה שנוהגת אף בה מנין? תלמוד לומר: ״ואשה״.
§ The Gemara asks: What is this interpretation of the difference between “a woman” and “and if a woman”? As it is taught in a baraita that from “a woman” I have derived only that the halakhot of menstruation apply to an adult woman. From where do I derive that the halakhot of a menstruating woman also apply to a one-day-old girl? The verse states: “And if a woman.”
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אַלְמָא כִּי מְרַבֵּי קְרָא בַּת יוֹם אֶחָד מְרַבֵּי וּרְמִינְהוּ אִשָּׁה אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה ותִּינוֹקֶת בַּת ג׳שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד לְבִיאָה מִנַּיִן ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר וְאִשָּׁה.

The Gemara asks: Apparently, when the verse includes young girls through the word “and” it includes even a one-day-old. But you can raise a contradiction from another baraita, which discusses the verse: “And the woman with whom a man shall lie carnally, they shall both bathe themselves in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:18). From the word “woman” I have derived only that the sexual intercourse of an adult woman is considered intercourse that renders her impure. From where do I derive that the sexual intercourse of a girl aged three years and one day is also classified as intercourse? The verse states: And the woman. Evidently, the word “and” includes only a girl aged three years and one day.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורמינהו אשה – ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע.
לביאה – שמטמאה בביאת אדם מגזרת הכתוב דכתיב וטמאו ולא משום נוגעת בשכבת זרע הוא שהרי מגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא.
בד״ה ורמינהו כו׳ שכבת זרע הס״ד:
ושואלים: אלמא [מכאן] למדים אנו כי מרבי קרא [כאשר מרבה הכתוב] את התינוקות, אף את התינוקת בת יום אחד הוא מרבי [מרבה]. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו]: נאמר ״ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב״ (שם פסוק יח). ומהכתוב ״אשה״אין לי אלא אשה גדולה שנחשבת ביאתה ביאה, תינוקת בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין לנו שאף ביאתה נחשבת ביאה? תלמוד לומר: ״ואשה״!
The Gemara asks: Apparently, when the verse includes young girls through the word “and” it includes even a one-day-old. But you can raise a contradiction from another baraita, which discusses the verse: “And the woman with whom a man shall lie carnally, they shall both bathe themselves in water, and be impure until the evening” (Leviticus 15:18). From the word “woman” I have derived only that the sexual intercourse of an adult woman is considered intercourse that renders her impure. From where do I derive that the sexual intercourse of a girl aged three years and one day is also classified as intercourse? The verse states: And the woman. Evidently, the word “and” includes only a girl aged three years and one day.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רָבָא הִלְכְתָא נִינְהוּ וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנַן אַקְּרָאֵי הֵי קְרָא וְהֵי הִלְכְתָא אִילֵּימָא בַּת יוֹם אֶחָד הִלְכְתָא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד קְרָא קְרָא סְתָמָא כְּתִיב.

Rava said: These are halakhot transmitted to Moses from Sinai, and the Sages merely supported them with verses. There is therefore no contradiction. The Gemara asks: Which halakha is derived from a verse and which is a halakha transmitted to Moses from Sinai? If we say that the halakha that the status of a menstruating woman may apply to a one-day-old girl is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that the intercourse of a girl aged three years and one day is considered intercourse is derived from a verse, then one may object: But the verse is written in an unspecified manner; consequently, a one-day-old girl should be included by the verse in the same manner as a three-year-old girl.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הלכתא נינהו – לענין נדה בת יום אחד ולענין ביאה בת ג׳ דברים הללו הלכה למשה מסיני הם כדמפרש ואזיל דחדא מינייהו הלכתא.
הי קרא והי הלכתא – כלומר מכדי קרא חדא מינייהו משתמע הי מינייהו משתמע מקרא בלא הלכתא והי מינייהו אצטריך הלכתא.
קרא סתמא כתיב – כיון דוי״ו לרבויי אתא כל שהוא אשה משמע בת יום אחד אבל בת ג׳ לא משמע מיניה טפי מבת ב׳ או בת ד׳.
אי גרס הלכתא הוא א״ש דלא הוי הלכתא אלא חדא ומיהו ברוב ספרים גרס נינהו היינו לפי שלא פירש רבא הי קרא והי הלכתא כלומר אחד מן הפסוקים וא״צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן ובסוף הישן (סוכה דף כח.) גבי אזרח להוציא את הנשים קאמר הלכתא נינהו אע״ג דליכא אלא חדא.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״לנקבה״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ל״ב:.
בד״ה הי קרא כו׳ אצטריך הלכתא הס״ד:
בד״ה קרא סתמא או בת ארבעה הס״ד:
בד״ה אלא בת שלשה [כו׳] אסמכוה ובת יום אחד כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה והטבילוה כו׳ ובפרק עד כמה כו׳ נ״ב ענין בפני עצמו דקשה לו מאחר שהטבילוה קודם לאמה בעבור לסוכה בשמן של תרומה אלמא מצינן שהטבילוה בעבור תרומה היכא שראתה א״כ התם בבכורות למה מאכילה החלה לבנה קטן לימא אף לגדול שטבל מאחר שמצינו שהיו טובלין לתרומה ומשני אין ה״נ ה״ה אף לגדול וכן איתא להדיא במשמעות התוספות דפרק עד כמה ע״ש:
בד״ה לנקבה כו׳ דמצורע ומצורעת צ״ל כו׳ כצ״ל:
אמר רבא: הלכתא נינהו [הלכות למשה מסיני הן], ואסמכינהו רבנן אקראי [והסמיכון חכמים על מקראות], ומבררים: הי קרא והי הלכתא [מהו המקרא ומהי ההלכה למשה מסיני]? אילימא [אם תאמר] שדין הנדות בבת יום אחדהלכתא [הלכה למשה מסיני], ואילו דין הביאה בבת שלש שנים ויום אחד [מקרא], והרי קרא סתמא כתיב [המקרא בסתם נאמר]!
Rava said: These are halakhot transmitted to Moses from Sinai, and the Sages merely supported them with verses. There is therefore no contradiction. The Gemara asks: Which halakha is derived from a verse and which is a halakha transmitted to Moses from Sinai? If we say that the halakha that the status of a menstruating woman may apply to a one-day-old girl is a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the halakha that the intercourse of a girl aged three years and one day is considered intercourse is derived from a verse, then one may object: But the verse is written in an unspecified manner; consequently, a one-day-old girl should be included by the verse in the same manner as a three-year-old girl.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֶלָּא בַּת ג׳שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הִלְכְתָא בַּת יוֹם אֶחָד קְרָא וּמֵאַחַר דְּהִלְכְתָא קְרָא ל״ללְמָה לִי

Rather, the halakha with regard to the intercourse of a girl aged three years and one day is a halakha transmitted to Moses from Sinai, whereas the halakha with regard to the menstruation of a one-day-old girl is derived from a verse. The Gemara asks: And now that it has been established that the halakha with regard to the intercourse of a three-year-old girl is a halakha transmitted to Moses from Sinai, why do I need a verse?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא בת ג׳ – לענין ביאה הלכתא דמקרא לא משתמע ורבנן אסמכתא בעלמא אסמכוה ובת יום א׳ לנדה משתמעא מקרא.
ומאחר – דביאה בת ג׳ הלכה למשה מסיני היא ומקרא לא משתמע עיקר קרא דוי״ו יתירא למאי אתא.
אלא דין הביאה בבת שלש שנים ויום אחד [הלכה למשה מסיני] היא, ודין הנדות בבת יום אחדקרא [מקרא]. ומאחר דהלכתא [שהלכה למשה מסיני] היא, קרא [מקרא] למה לי?
Rather, the halakha with regard to the intercourse of a girl aged three years and one day is a halakha transmitted to Moses from Sinai, whereas the halakha with regard to the menstruation of a one-day-old girl is derived from a verse. The Gemara asks: And now that it has been established that the halakha with regard to the intercourse of a three-year-old girl is a halakha transmitted to Moses from Sinai, why do I need a verse?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה לב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה נדה לב. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה לב. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י נדה לב., תוספות נדה לב., תוספות רי"ד נדה לב., רמב"ן נדה לב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה לב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה לב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה לב., ריטב"א נדה לב., מהרש"ל חכמת שלמה נדה לב., מהרש"א חידושי הלכות נדה לב., גליון הש"ס לרע"א נדה לב., מחקרים – שרידי אש נדה לב. – פרשנות: עיונים ומחקרים בדברי חז"ל / הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעריכת הרב שאול יונתן וינגורט, וברשותם האדיבה של מכון ירושלים (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ נדה לב.

Niddah 32a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 32a, R. Chananel Niddah 32a, Rashi Niddah 32a, Tosafot Niddah 32a, Tosefot Rid Niddah 32a, Ramban Niddah 32a, Rashba Niddah 32a, Meiri Niddah 32a, Tosefot Rosh Niddah 32a, Ritva Niddah 32a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 32a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 32a, Gilyon HaShas Niddah 32a, Mechkarim Seridei Eish Niddah 32a, Steinsaltz Commentary Niddah 32a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144