×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אהִלְכְתָא צָרַת אַיְלוֹנִית מוּתֶּרֶת ואפי׳וַאֲפִילּוּ הִכִּיר בָּהּ וַאֲפִילּוּ צָרַת בִּתּוֹ אַיְלוֹנִית.
And the halakha is that the rival wife of an aylonit is permitted, and this is the case even if her first husband knew of her status and her marriage was fully valid. The mitzva of levirate marriage does not apply to an aylonit, but her rival wife is not forbidden. And even in the case of the rival wife of his aylonit daughter who was recognized as such, the other wife is not considered the rival wife of a forbidden relative.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות יב ע״ב-יג ע״א} פיס׳ ואי אתה יכול לומר בחמותו [ואם חמותו]⁠1: תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות2 במוך ואלו הן קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות3 מניקה4 שמא תגמול5 את בנה6 וימות מעוברת שמא יעשה עוברה סנדל ואי זו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה7 ויום אחד ועד8 שתים עשרה שנה9 ויום אחד פחות מכן או יתר על כן משמשת10 כדרכה והולכת דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים זו וזו משמשת [כדרכה והולכת]⁠11 ומן השמים ירחמו12 שנאמר {תהלים קטז:ו} שומר פתאים יי׳י מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות13 מכלל דאיכא קטנה דמיעברה ולא מתה אם כן מצינו חמות14 ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו [ובאם חמותו]⁠15 ובאם חמיו שנמצאו [אילוניות]⁠16 או שמיאנו ופריק רב ספרא בנים הרי הן כסימנין כלומר קטנה שילדה כנערה שהביאה סימנין דמיא ואינה ממאנת ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנין למאי נפקא מינה אפי׳ לר׳ יהודה דאמר עד שירבה שחור17 על הלבן בבנים מודה ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין ונבדוק חיישינן שמא נשרו ואפילו למאן דאמר אין חוששין18 משום צער לידה חוששין:
1. ואי אתה...ואם חמותו: גג, גכג, כ״י נ. גטו: ״ואם חמותה״. כ״י פרמה, דפוסים עד: ״בחמותו וכו׳⁠ ⁠״.
2. משמשות: וכן גז, גטו, כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים, וכן בה״ג (הל׳ מיאון). גב, גג, דפוס קושטא: ״משתמשות״.
3. ושמא תמות: וכן גג, גז, גטו, כ״י נ, דפוסים. גב, גכג, כ״י פרמה: ״ותמות״ (כבה״ג דפוס ראשון).
4. מניקה: כ״י פרמה: ״מיניקת״.
5. תגמול: גב: ״תגנוב״.
6. את בנה: חסר ב-גז.
7. שנה: חסר בכ״י פרמה.
8. ועד: וכן גג, גטו, כ״י נ, דפוסים. גב, גז, כ״י פרמה: ״עד״.
9. שנה: חסר ב-גטו.
10. משמשת: גטו: ״משמשה״.
11. משמשת כדרכה והולכת: גב גז. כ״י הספרייה הבריטית, גטו: ״משמשת כדרכן והולכות״ גג, כ״י פרמה, כ״י נ, דפוסים: ״משמשות כדרכן והולכות״.
12. ירחמו: דפוס קושטא: ירוחמו.
13. ושמא תמות: כ״י פרמה: ״ותמת״.
14. חמות: וכן גג, גטו, גכג, כ״י נ, דפוס קושטא, וכן בר״ן ובר״י אלמדארי. גב: ״בחמותו״. גז: ״בחמות״. דפוסים: חמותו.
15. ובאם חמותו: וכן גז, גטו, כ״י פרמה, כבמשנה. חסר בכ״י נ, דפוסים
16. אילוניות: גג, כ״י פרמה, דפוסים: ״אילונית״, ראה משנה.
17. שחור: וכן גכג, כ״י נ. גב, גג, כ״י פרמה, דפוסים: ״השחור״.
18. אין חוששין: כ״י נ, גטו: ״אין חוששין שמא נשרו״.
הלכתא צרת אילונית מותרת – ואע״ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות.
צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו דכיון דלאו בת ייבום היא הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא:
אמר רבא צרת איילונית מותרת אע״פ שהכיר בה, ואפי׳ צרת בתו איילונית פי׳ אע״פ שהכיר בה שהיא איילונית וקדושיה הן קדושין גמורין וזו האי צרתה אפ״ה מותרת ליבם דאין זוהי צרת ערוה אסר רומנא ההוא דאלו לא הות ערוה הוה חזיא ליבומי השתא דהיא ערוה אסורה היא ואסורה צרתה, אבל בתו איילונית אפילו לא הות בתו לא חזיא לי׳ ליבומי דהיא איילונית ולא אסורה לי׳ משום ערוה הלכך צרתה מותרת דמחזאי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דהא ערוה גופא לא רמיא קמי׳ דהיא איילונית ולא בת יבום היא, והא קתני שנמצאו נמצאו אין אלו מעיקרא לא תני׳ שהי׳ פי׳ קודם הנישואים, כי אתא רבין אר״י אמר א׳ צרת ממאנת וא׳ צרת איילונית וא׳ צרת מחזיר גרושתו כולן מותרת, וה״ל הכי, לב ממאנת גופא אסרהו לי׳ משום דמחלפא בבעלת הגט:
הא דאמרינן צרת איילונית מותרת – מצינו בירושלמי ששאלו טעמו של דבר, וכך אמרו שםא, ר׳ בון בר׳ חייא אמר ר׳ אבא בר ממל בעי, איילונית ואשת אחיו שלא הי׳ בעולמו היו בפרשה, מה חמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא היה בעולמו צרתה אסורה, א״ל איילונית מטעם אחר הוצאתה, אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת, לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה, אבל אשת אחיו שלא הי׳ בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה. פי׳ איילונית כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראוי׳ להתייבם, היאך נאסור צרתה והלא אף היא אם היתה ראוי׳ לילד כצרתה מתייבמת, אבל אשת אחיו שלא הי׳ בעולמו, הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ״י שראויה להתייבם. ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו איילונית. אלא שאמרו בירושלמי בסוף השמועהב, אלו בתו מן הנשואין בלא איילונית צרתה אסורה מפני שנתוסף לה איילונית צרתה מותרת, אמר ליה איילונית כמי שאינה בעולם, אלו שתי יבמות אחת איילונית ואחת שאינה איילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עלי׳ שמא פטר בחברתה כלום הריג איילונית כמי שאינה. פי׳ כיון שאם בא על איילונית או חלץ לה אין צרתה פטורה, אעפ״י שאין איילונית עליו ערוה, נמצא שאין עליה זיקוקד כלל, וכיון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, כדברי רש״י ז״לה בשם ההלכות ז״לו. ולקמןז נמי אמרינן, כיון דלא אתי איסור אשת אח וחאיל אאיסור אחות אשה הויא לה כצרת ערוהח שלא במקום מצוה, כלומר שלא במקום מצוה דערוה, אעפ״י שהיא מקום מצוה לצרה, הכי נמי גבי איילונית כיון דלא רמיא מצוה דיבום אאיילונית, אעפ״י שהוא במקום מצוה לצרתה, צרתה מותרתט.
א. פ״א סוף הלכה א (ה ב וילנא).
ב. פ״א ה״ב (ו א).
ג. כ״ה בכ״י א. ובכ״י ב: הוי. וכ״ה בירוש׳ שלפנינו.
ד. בכ״י א ב: זיקה. וכ״ה ברשב״א.
ה. בד״ה הלכתא.
ו. הלכות גדולות הלכות עריות. בכ״י א ב: בשם בעל ההלכות.
ז. יג ב.
ח. בכ״י א ב: כצרת אשה.
ט. עיין בתוס׳ ישנים כאן, ובתוס׳ לעיל ח א ד״ה תרי איסורי, ובשו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ צז, ובח״ו סי׳ כה, ובתוס׳ חד מקמאי. ועיין בברכת שמואל סי׳ ה שהאריך בביאור דברי רבינו אלו.
(1-2) ואפילו צרת בתו אילונית והא קתני שנמצאו תני שהיו. ואע״ג דאמרינן לעיל דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש״מ, יש לנו כיו״ב הרבה דמסקינן בה ש״מ ואפ״ה לא קיימן בפ׳ (הזהב) [הספינה] גבי שחמתית ונמצאת לבנה ובפרק נוחלין גבי אם אמר על מי שראוי ליורשו בבעיא דבבריא היאך ובפ״ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו והרבה כיוצא בהן.
לענין ביאור זה שאמרו כאן שלש נשים משמשות במוך ר״ל לשאוב את הזרע שלא ליקלט במקום הריונה ושלא להתעבר ממנו פירשו גדולי הרבנים מותרות לשמש במוך כלומר שאין חוששות להשחתת הזרע ויש מקשים בפירוש זה שאם כן מה שאמרו בקטנה מבת י״א ויום אחד עד י״ב ויום אחד הא בפחות מכן ויתר מכן משמשת כדרכה פירושו שאסורה לשמש במוך ובפחות מכן מיהא למה נאסרה והלא אינה מתעברת ואין כאן משום השחתת זרע ומתוך כך מפרשים ששלש אלו חייבות לשמש במוך משום סכנה אם סכנת עצמה אם סכנת ולד הא בפחות מכן וביתר מכן רשאות ואם תאמר ביתר מכן מיהא היאך רשאות והרי יש כאן השחתת זרע ואסור איפשר לפרש משמשות במוך חייבות ואין צריך לומר שמותרות פחות מכן ויתר מכן משמשות כדרכן פעמים בהיתר לבד פעמים בחיוב והוא שבפחות מכן רשאות לשמש כדרכן ואין חייבות וביתר מכן חייבות:
ושלש נשים אלו קטנה ומעוברת ומיניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא יתהוה מטיפת הזרע דבר המתחדש על העובר ויפחות צורתו עד שתעשה עוברה סנדל ואע״פ שאין לחוש לולד אחר שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מכל מקום פעמים שמתהוה ממנו דבר שמתכסין בו פני הולד ונעשה סנדל ר״ל בלא צורה וסנדל הוא דג שבים כעין חתיכת בשר בלא צורת חלוק איברים מיניקה שמא תגמול את בנה וימות ר״ל שאם תתעבר חלב שלה נעכר ומזיק את היונק עד שתצטרך לגמול את בנה ר״ל להעתיקו משדים וימות:
ואי זו היא קטנה שאנו חוששין בה לכך מבת י״א שנה ויום אחד עד י״ב ויום אחד ואפילו הביאה שתי שערות שכל תוך הפרק כלפני הפרק פחות מכן אי איפשר שתתעבר ואינה צריכה לשמש במוך יתר מכן אין בעיבורה חשש מיתה והרי היא כשאר כל הנשים דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים אחד זו ואחד זו משמשות כדרכן ואין חוששין להם אלא מן השמים ירחמו והלכה כחכמים בכלן:
אלא שמתוך הסוגיא אנו צריכים לברר אם איפשר לקטנה שתתעבר אם לאו שהרי אף חכמים לא חלקו לומר שלא תתעבר אלא שהתירו מצד רחמי שמים ומעתה אנו צריכים לידע אם היא מתעברת בלא מיתה וכן אם הדבר כן אם לידתה תעכב מיאוניה אם לאו והוא שדקדק מדקאמר ר׳ מאיר שמא תתעבר ושמא תמות ולא קאמר שמא תתעבר ותמות כלומר שאם תתעבר ודאי תמות משמע שאיפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות ואם כן מצינו חמות ממאנת כגון שנתעברה וילדה בזמן שמי״א ועד י״ב וקדש שמעון את הבת על ידי אביה ומת אביה ונשאת אלמנתו לראובן ויש לראובן נשים אחרות ומת שאם מיאנה החמות שהיא קטנה עדין בחיי ראובן צרתה מותרת לשמעון והיאך אמרו במשנתנו אי איפשר לומר בחמותו ממאנת ותירץ אימא שמא תתעבר ותמות כלומר שאם תתעבר ודאי תמות ואין הולד בא לידי השלמה ואם כן אי איפשר לפרש מיאון בחמותו ומקשה ליה מדתני רבה אי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שנמצאו אילוניות או שמיאנו שכבר ילדו ומדלא קאמר שכבר גדלו אלמא דבקטנה בשנים קא מיירי ונהי דבאילונית מיהא לא הוה שייך למימר שכבר גדלו שהרי אין גודל השנים עושה בו כלום מכל מקום היה לו לומר אי אתה יכול לומר בהם שנמצאו אילוניות שכבר ילדו ולא שמיאנו שכבר גדלו אלא ודאי בקטנה מיירי ותולה הטעם מפני שילדה אלמא שקטנה מתעברת ויולדת ושלידתה מעכבת שלא למאן דהא איהו קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו מיאנה שכבר ילדה ר״ל אע״פ שהיא קטנה ואם כן על כל פנים שמא תמות קאמר ואם כן קשיא כלומר מה ענין שלידתה תעכב מיאוניה אחר שהיא קטנה ואין קושיתו מצינו חמות ממאנת שהרי הוא אומר שאינה ממאנת אחר שילדה אע״פ שהיא קטנה אלא עיקר קושיתו מה ענין שלידתה תעכב מיאוניה:
ופירש רב ספרא בנים הרי הם כסימנין ופירשו גדולי הפוסקים כסימנין הבאים לאחר הפרק כלומר נעשית גדולה מכל וכל ויצאה מכלל שאר נשים למהר זמנה והרי היא כהגיעה לכלל שנותיה והביאה שתי שערות שאי איפשר עוד שתמאן כמו שאמרו (כתובות ל״ו.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ור״ל לאחר הפרק ויפה פירשו שאם תאמר כסימנין של עכשו הרי סימנין שבתוך הפרק כלפני הפרק הם ואינן אלא שומא ועדין היתה ראויה למאן ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין דאפילו לר׳ יהודה דקאמר שהבת ממאנת עד שירבה שחור על הלבן כלומר שיהו שם שערות הרבה בתחום הראוי להם בבנים מודה ולמדנו שאיפשר לקטנה שתתעבר ויבא בנה לידי השלמה וכל שאירע כן אינה ממאנת מאחר שהגיעה לכלל לידה ויש אומרים אף משעת עיבור למפרע:
ואפילו צרת בתה איילונית ואפילו הכיר בה דלא הוי מקח טעות דרבא מוסף והולך הוא – וא״ת והאיך אפשר להתירה כיון דנשואי בתו קיימא הוי צרתה צרת ערוה גמורה דאסירא פרש״י ז״ל בשם ב״ה ז״ל דכיון דבתו אילנות היא ולא חזיא לייבום כלל ואפי׳ אינה ערוה (הוי) אלא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא וכדפי׳ בירושלמי.
והא דקתני שנמצאו ופרקינן תני שהיו – כלומר שנמצאו אילונית קתני שלא הכרתיו עד עתה ואע״ג דאמרינן לקמן לעיל דייקא נמי דקתני שנמצאו דוקא כל דהו הוה עבדינן מדלא קתני בהדיא שהיו אבל השתא אמרי׳ דלא נחית תנא לההוא דיוקא ובצרת סוטה לא דק התלמוד והראב״ד ז״ל פסק׳ חולצת ולא מתייבמת וסמך על ההיא דרב יוסף במסכת סוטה והנכון דהלכתא כרב לפום שיטתא דרש״י ז״ל ומיהו למעשה ראוי להחמיר.
הלכתא [הלכה היא]: צרת אילונית מותרת, ואפילו הכיר בה בעלה הראשון לפני שנשאה שהיא אילונית וקידושיו היו קידושין גמורים, מכל מקום אין מצות ייבום באילונית, אבל על צרתה אין איסור. ואפילו צרת בתו אילונית שהכיר בה, ואין אנחנו חוששים כאן משום צרת ערוה.
And the halakha is that the rival wife of an aylonit is permitted, and this is the case even if her first husband knew of her status and her marriage was fully valid. The mitzva of levirate marriage does not apply to an aylonit, but her rival wife is not forbidden. And even in the case of the rival wife of his aylonit daughter who was recognized as such, the other wife is not considered the rival wife of a forbidden relative.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי שֶׁנִּמְצְאוּ תְּנִי שֶׁהָיוּ כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אַחַת צָרַת מְמָאֶנֶת וְאַחַת צָרַת אַיְלוֹנִית וְאַחַת צָרַת מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ כּוּלָּן מוּתָּרוֹת.

The Gemara asks: However, with regard to that which the mishna teaches: Were found to be, from which it was inferred that there is a difference between an aylonit whose condition was known by the husband beforehand and one who was recognized by him only later, how is this to be explained? The Gemara answers that one should emend this and teach simply: That were, and not: Were found to be. When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: There is one halakha with regard to the rival wife of a girl who refused her husband, and the rival wife of an aylonit, and also the rival wife of one who remarries his divorcée: They are all permitted.
רי״ףרש״יההשלמהרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צרת ממאנת – ביבם.
מחזיר גרושתו – משנישאת.
כי אתא רבין אר״י א׳ צרת ממאנת וא׳ צרת אילונית וא׳ צרת מחזיר מחזיר גרושתו כולן מותרות:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

כי אתא רבין א״ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו׳. ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יבמות יג.) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.
אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית כלומר הכיר בה.
ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. צרת סוטה כתב הראב״ד ז״ל (בהשגות על הרי״ף מובא בספר הזכות א׳. מדפי הרי״ף ובמאירי י״א: בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ״ק דסוטה (סוטה ה.) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז״ל שהביא הא דרב, נראה דס״ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צרת ממאנת. שמיאנה ביבם. ומיהא לאו הלכתא כותיה, אלא חולצת ולא מתיבמת, משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו, כדלקמן [בפרק בית שמ]⁠אי1. [ור״י סבר] מותרת אפי׳ מדרבנן, דומיא דאידך. והרי״ף שהביאה2 משום אידך הוא דנקטה, כדקאמ׳3 ומסקנא כי האי תירוצא בתרא דאמרי׳ כי אתא רבין וכו׳. ונשען שלא ביאר זה, במה שכתב לקמן4 גבי מתני׳ דכל שיכולה למאן וכו׳. והיכא דליכא צרה, אעפ״י שמיאנה בזה לגבי שאר אחין חולצת או מתיבמת, כדשמואל דאמ׳ שמואל מיאנה בזה מותרת לזה. וכן כתב הרי״ף5.
צרת אילונית. אבל אילונית גופה לא חולצת ולא מתיבמת. צרת מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר, והיא עצמה חולצת ולא מתיבמת.
1. להלן קז, ב.
2. ב, א בדפי הרי״ף.
3. הרי״ף שם.
4. שם ג, א.
5. שם ב, א.
גמ׳ מחזיר גרושתו כולן מותרות וכולן שמתו או שמיאנו כו׳ תני רב ביבי כו׳ כצ״ל:
ושואלים: ואלא הא דקתני [זו ששנה] ״שנמצאו אילונית״, ומכאן דייקנו שיש הבדל בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — תני [שנה] ותקן ״שהיו״ ולא ״שנמצאו״. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר׳ יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו — כולן מותרות ובניגוד לשיטות אלה שאסרו אותן.
The Gemara asks: However, with regard to that which the mishna teaches: Were found to be, from which it was inferred that there is a difference between an aylonit whose condition was known by the husband beforehand and one who was recognized by him only later, how is this to be explained? The Gemara answers that one should emend this and teach simply: That were, and not: Were found to be. When Ravin came from Eretz Yisrael he said that Rabbi Yoḥanan said: There is one halakha with regard to the rival wife of a girl who refused her husband, and the rival wife of an aylonit, and also the rival wife of one who remarries his divorcée: They are all permitted.
רי״ףרש״יההשלמהרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנֵי רַב בִּיבִי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ קְטַנָּה מְעוּבֶּרֶת וּמְנִיקָה קְטַנָּה שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת מְעוּבֶּרֶת שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל מְנִיקָה שֶׁמָּא תִּגְמוֹל בְּנָהּ וְיָמוּת.

§ Incidental to the case of refusal, the Gemara cites a related halakha. Rav Beivai taught a baraita before Rav Naḥman: Three women may engage in relations with a contraceptive resorbent, a soft fabric placed at the entrance to their wombs to prevent conception, despite the fact that this practice is generally prohibited. They are as follows: A minor, a woman who is already pregnant, and a nursing woman. The baraita specifies the reason for each exception: A minor may do so lest she become pregnant and perhaps die; a pregnant woman, lest she be impregnated a second time and her previous fetus becomes deformed into the shape of a sandal fish by being squashed by the pressure of the second fetus. As for a nursing woman, she does so lest she become pregnant and her milk dry up, in which case she will wean her son too early, thereby endangering him, and he will die.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמחקרים – שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משמשות במוך – מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו.
סנדל – ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו.
שמא תגמול את בנה – אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק. כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה.
שלש נשים משמשות במוך – פי׳ הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע״ג דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ׳ כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור״ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח״כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך.
שמא תעשה עוברה סנדל – פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת צ״ל דהיינו דוקא בן קיימא ור״ת מפרש דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל וכן משמע בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה״נ הב״ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי נמי זכר הוא קמ״ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני עיבורים למה ה״ל למימר מדהאי זכר האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר שניהם הזריעו בבת אחת.
תני ר״ב קמי׳ דר״נ ג׳ נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומניקה, קטנה שאם תעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה, איזוהי קטנה מבת עשר שנים ויום א׳ ועד בת י״ב שנה ויום א׳ פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכות דברי ר״מ וח״א א׳ זו וא׳ זו משמשת כדרכה והולכת ומן שמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה׳:
ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן: תשובה איזה הוא מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי׳ ואינו רוצה לקיים פו״ר ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרי׳ בפ״ק דכתובות ההוא דאתא לקמי׳ ד״ר א״ל ערכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי׳ לקמן במס׳ א״ו הם שהיתה כונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו שאלו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה וקטנה:
שלש נשים משתמשות במוך. פרש״י ז״ל רשאות. ואינו מחוור דא״כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משמשת במוך. [פיר״ש1 מותרות לתת מוך] במקום תשמיש בשעת תשמיש שלא יתעברו, וליכא משום השחתת זרע. איכא מאן דאמ׳2 דאשה לא מפקדה אהשחתת זרעה, ומשום שמשחתת זרעו של איש הוא דאצטריך לאשמועינן הא דמוך. ואיכא מאן דאמ׳ דאיהי נמי מפקדה אהשחתת זרעה, ומשום זרעה דידה נמי קא אתינן עלה דהאי בריתא, כדפרישנא בנדה פרק כל היד3.
סנדל. פיר״ש4 ולד שאין לו צורת פנים, שמא תחזור ותתעבר וידחוק האחד את חבירו ויפחוס צורתו. ולזה הפירוש קשה דהא מסקינן פרק המפלת5 שאין מתעברת וחוזרת ומתעברת, אלא טיפה אחת היא ומתחלקת לשנים.
לשון הר״ם בפירוש המשנה פרק המפלת6. סנדל לשון שור מבשר, וידמה כסנדל, ולכן נקרא סנדל, והוא מתהוה עם העובר בקרום אחד ממותר הנדות הנוסף על מזון העובר. ע״כ. וודאי אמ׳ זה שכך מתהוה מצד הטבע. ולפרש מתני׳ דהתם דתני׳ המפלת סנדל לא הוצרך לפרש אלא מה שהווה כך מצד הטבע, אבל לפעמים מצד המקרה, כלומ׳ מכח התשמיש, מתהוה כך כשמגיע האבר יותר פנים, ומשום הכי קאמ׳ ת״ק שמשמשת במוך, שהמוך יבדיל בינו ובין מקום העובר. ואע״ג דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, איתא להך חששא. ולפירוש ר״ש נמי קשה איך הניח העקר, שהיה לו לומר שמא תתעבר ושמא תעשה עוברה סנדל.
תגמול. לשון ויגמל7 שתתעבר ותהא צריכה לגמול בנה וימות. ואיזו היא קטנה. שאיפשר שתלד. מבת אחת עשרה. היינו שנה שלפני גדלות. פחות מכאן. מי״א שנה, ודאי אינה מתעברת, ואסורה במוך. ויתר. מי״ב יולדת בלא סכנה, הלכך משמשות כדרכן. מדקאמ׳ שמא תמות. מצינו שחמותה יכולה למאן, כגון שילדה בת בתוך י״א שנה וקדשה ראובן אביה מיד לאחיו, ומיאנה חמותו בו, ומת ראובן בלא בנים, והיתה לו אשה אחרת שמצוה ליבמה, והא מיאנה חמותו. ותמות. ודאי שאינה יולדת. קודם הזמן. קודם י״א שנה. שכבר ילדו. ומדתלי טעמא בלידה, ש״מ דקטנה היא עדין ואפשר שתלד. וקאמ׳ דהואיל וילדה אעפ״י שהיא קטנה אינה יכולה למאן. דאי איירי בגדולה, דקטנה אינה יולדת, ליתני שכבר גדלו, שהוא עיקר הטעם. אלא ודאי שמא תמות תנינן, דאיפשר דילדה ולא תמות. אלא קשיא אם כן מצינו חמות ממאנת, שאעפ״י שילדה הואיל ולא הביאה סמנין היכי קאמ׳ תנא דמתני׳ אמאי אינה יכולה למאן, הא תנן בהדיא בנדה8 הביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, הא לא הביאה אע״ג דילדה ממאנה, אלמ׳ תנא דסתם לן מתני׳ לא סבירא ליה הכי.
1. ד״ה משמשת.
2. רמב״ן כתובות לט, א. וראה רמב״ן ושא״ר נדה יג, א.{לבדוק השלמה כתובות ונדה}!!!!
3. שם.
4. ד״ה סנדל.
5. נדה כז, א.
6. שם פ״ג מ״ד.
7. בראשית כא, ח.
8. נב, א.
שלש נשים משמשות במוך – פרש״י ז״ל מותרות לשמש במוך כדי שלא יתעברו פי׳ לפי׳ בשאר נשים אסורות לשמש אע״ג דלא מפקדי אפרייה ורביה מ״מ אסורות הן להשחית הראוי להוליד אע״ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דה״ל מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דהוה ליה כמשמש על האבנים או על העצים וכי ליתא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה ומיהו אין פי׳ רבינו ז״ל מחוור דאי ג׳ נשים מותרות לשמש במוך קאמר א״כ כי אמרי קודם הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת היינו שאינה מותרת לשמש במוך ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום ועוד דרבנן דאמרי א׳ זו ואחד זו משמשות כדרכה אתו למימר דאפילו הני ג׳ אינם מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל היאך מכניסות עצמם משום שומר פתאים ה׳ והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר וכדפר״ת ז״ל ופחות מכן ויותר על כן אינן חייבות אלא דפעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וה״א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאע״ג דאמרינן אין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דוקא ולד שיהא ראוי ובר קיימא.
מניקה שמא תגמול את בנה – פי׳ וכל דאיכא סכנה כלל לית לן למסמך דמשמש לה כדבעי.
רש״י בד״ה סנדל ולד כו׳ דוחק האחד את כו׳. נ״ב פירוש השני את הראשון כן פי׳ לקמן (יבמות דף ק״א) עמוד ימין וכן בתוס׳ דהמפלת להדיא דף כ״ה:
תוס׳ בד״ה שמא תעשה כו׳ דוקא בן קיימא כו׳. נ״ב פירוש לא מצינו שתהא אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת להיות שניהן בני קיימא ודו״ק:
כא. יבמות יב, א: ביאור דעת רבנו תם בשימוש במוך
בשו״ת ח״א סימנים פא-פג מתייחס הגריי״ו לשאלת השימוש במוך לאשה חלושה. לדבריו, ״ולא באתי להורות הוראה בזה, כי כבר נוצרה ספרות גדולה בשאלה זו, וגם אני חיברתי קונטרס גדול בנושא זה ובו הארכתי לבאר את הענין מכל צדדיו״. וחבל על קונטרס גדול זה שאבד מאתנו.
ובמכתב למהר״ש גוגנהיים זצ״ל מפריס (נדפס בחידושי בעל שרידי אש על הש״ס נספח א, עמ׳) כתב בקצרה בשאלה זו, ושם הביא גם ראשי פרקים לדין זה. ובעיקר חילק בין מקום שיש חשש סכנה לאשה או לולד, שאז ״אין שום ספק שמותרת לשמש במוך, ורק יש חילוקי דעות בין האחרונים אי עדיף לתת מוך קודם התשמיש או לאחר כך, וזהו תלוי במחלוקת רש״י ורבנו תם...״, לבין מקום שאין שום סכנה לאשה או לולד, ואז ״ודאי שאין להתיר את השימוש במוך. לא קודם התשמיש ולא לאחר כך. ודאגת הפרנסה? על זה אנו משיבים: היד ה׳ תקצר? [...] אך במקום שיש באמת דוחק וצער גדול לאשה, ויש לחוש שעל ידי האיסור יפרשו זה מזו, ותתפרד החבילה, ויבואו לידי עברות יותר חמורות – אפשר לעצום עין ולא לומר שום איסור. והרי לפי שיטת רוב הראשונים אין בכך איסור...״.
בשולי דבריו בסימן פא מעיר הגריי״ו את ההערה שלפנינו.
ובמקום זה עלי להעיר, על מה שהאחרונים1 מביאים בשם ר״ת לאסור לבעל שימוש במוך קודם תשמיש שהוא כמשליך על עצים ואבנים – שאין זו שיטת ר״ת, אלא שיטת ר״י בתוס׳ כתובות לט, א2. ובתוס׳ יבמות יב, א הביאו כן בשם ר״ת3, אבל באמת כתב ר״ת בספר הישר, שאין איסור לשמש במוך קודם תשמיש, ור״ת הביא שם ראיה מנדה ג, א שמותר לשמש במוך4. הרי שגירסת התוס׳ בכתובות דף לט, א היא הנכונה, ובתוס׳ יבמות באו הדברים מקוטעים. וממקומו הוא מוכרע, שאם יסבור ר״ת שקודם תשמיש אסור בכל אופן, למה לו לפרש שלש נשים משמשות היינו צריכות, הרי יכול לפרש כרש״י שמותרות משום סכנה, ואעפ״י שיכולה לשים את המוך אחרי התשמיש שמא לא יעלה הקינוח יפה. ועוד יש לי דברים בזה, אלא שכבר ארכו הדברים.
1. בשו״ת סימן פב מפנה הגריי״ו לכמה תשובות של אחרונים בעניין שימוש במוך, ובחלקן עולה פרשנות כזו לשיטת רבינו תם: שו״ת רעק״א סי׳ עא. חת״ס ח״ב (יו״ד) סי׳ קעב. אחיעזר ח״א סי׳ כג. אבני נזר אבה״ע סי׳ פא. – העורך.
2. וז״ל התוספות: ״שלש נשים משמשות במוך - פי׳ בקונטרס מותרות לשמש במוך, אע״ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע. ואין נראה לר״ת, דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש. ומפרש ר״ת: משמשות - צריכות לשמש במוך אחר תשמיש, ועצה טובה קמ״ל. ולר״י נראה לקיים פי׳ הקונט׳ דבריש נדה (ג, א) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים, ולא דמי למשמש קטנה ואילונית. ועוד, אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה, דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מכל מקום אסורה היא להשחית זרע כדמשמע בנדה (יג, א) דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תיקצץ, ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו, משמע דאם היו בנות הרגשה הוו אסירי, ויש לדחות דלאו בנות איסור הרגשה נינהו קאמר״.
3. וז״ל התוספות: ״שלש נשים משמשות במוך - פי׳ הקונטרס מותר לשמש במוך, אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע״ג דלא מיפקדה אפריה ורביה ... ור״ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך, דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך, אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש, מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו, והאשה שנותנת אח״כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה, ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך״.
4. ספר הישר מהד׳ שלזינגר סי׳ קסו (במהד׳ וינה סי׳ קמט, דף יז, ד): ״קמא. ג׳ נשים משמשות במוך. פי׳ צריכות לשמש במוך מפני הסכנה כדמפרש ואזיל. וליכא לפרש מותרות לשמש במוך דאפי׳ כל הנשים נמי דהא לא מיפקדי אפרייה ורביה כדאיתא בשילהי הבא על יבמתו (יבמות סה, ב). ואי משום חובת הבעל דמיפקד ליכא למיפרש. חדא דלאו הכי משמע לישנא. ועוד דאפי׳ קיים מצות פריה ורביה נמי קאמר. וביטול שכבת זרע לא הוי דנימא בשאר נשים אסור כדאמרי׳ בריש פירקין [אולי צ״ל: ׳מכילתין׳]״. ולא נתפרש כאן שאין איסור לשמש במוך קודם תשמיש, אלא שהגריי״ו מדייק כן ממה שלא חילק בזה כפי שחלק בתוספות יבמות הנ״ל. ומש״כ הגריי״ו שר״ת הביא ראיה מנדה ג, א שמותר לשמש במוך, נראה שכוונתו למה שכתב ר״ת בסוף דבריו ״וביטול שכבת זרע לא הוי דנימא בשאר נשים אסור, כדאמרינן בריש פירקין״, ותיקן גם הוא הגירסא ל׳מכילתין׳, וכוונתו לקושיית הגמרא על טעמו של שמאי בזה ש״כל הנשים דיין שעתן״ מפני ש״כותלי בית הרחם לא מוקמי דם״, והקשו בגמרא: ״משמשת במוך מאי איכא למימר?״, ומדקאמר התם סתם משמשות במוך מאי איכא למימר, ולא אמר הני ג׳ נשים כו׳ מאי איכא למימר, משמע כל אשה מותרת (יש״ש יבמות א, ח). – העורך.
א אגב הדיון במשנתנו במיאון, מביאים הלכה הנוגעת לענין זה מצד אחר. תני [שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך (אריג רך) שהן מכניסות בצוואר הרחם, כדי שלא תתעברנה, ואף שבדרך כלל דבר זה אסור, התירו במקרים אלה, ואלו הן: קטנה, מעוברת, ומניקה. וטעמם של הדברים: קטנה — שמא תתעבר ושמא תמות בהריון או בלידה. מעוברת — שמא תגיע להריון שני ותעשה עוברה סנדל, שעובר אחד יפריע לשני וימעך אותו. מניקה — שמא תתעבר ואז ייפסק אצלה החלב, ותגמול את בנה מלינוק לפני זמנו, וימות.
§ Incidental to the case of refusal, the Gemara cites a related halakha. Rav Beivai taught a baraita before Rav Naḥman: Three women may engage in relations with a contraceptive resorbent, a soft fabric placed at the entrance to their wombs to prevent conception, despite the fact that this practice is generally prohibited. They are as follows: A minor, a woman who is already pregnant, and a nursing woman. The baraita specifies the reason for each exception: A minor may do so lest she become pregnant and perhaps die; a pregnant woman, lest she be impregnated a second time and her previous fetus becomes deformed into the shape of a sandal fish by being squashed by the pressure of the second fetus. As for a nursing woman, she does so lest she become pregnant and her milk dry up, in which case she will wean her son too early, thereby endangering him, and he will die.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמחקרים – שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה מִבַּת י״אאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד עַד י״בשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד פָּחוֹת מִכֵּאן וְיָתֵר עַל כֵּן מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת דִּבְרֵי ר״מרַבִּי מֵאִיר וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קט״ז:ו׳} שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳.

And the baraita continues: Who is considered a minor? It is a girl from the age of eleven years and one day until the age of twelve years and one day. If she was younger than this or older than this, she may go ahead and engage in relations in her usual manner. This is the statement of Rabbi Meir. Since it is assumed that a minor who is less than eleven years old cannot become pregnant, she is considered to be in no danger. And the Rabbis say: Both this one and that one, i.e., in all these cases, she may go ahead and engage in relations in her usual manner, and Heaven will have mercy upon her and prevent any mishap, since it is stated: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:2).
רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיזו היא – הראויה להתעבר ולמות.
מבת י״א שנה כו׳ – פחות מי״א ודאי לא תתעבר ויותר מי״ב אם תתעבר לא תמות.
משמשות – בלא מוך כדרכן והולכות.
וקטנה מבת י״א ועד י״ב שנים ויום א׳ יש לחוש שמא תתעבר ותמות אלב פחות מכן לא תתעבר ויתר על י״ב שנים אם מעברא לא תמות, ומעוברת שמא תעשה עיבורה סנדל שאין לו צורת פנים שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק הא׳ את חברו ופותחת צורתו ואע״ג דאמרי׳ אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ה״מ לעשות ולהשלים בלי מום אבל חוזרת ומתעברת ועושה סנדל, ומניקה שמא תתעבר ויעכר חלה ותהי׳ צריכה לגמול את בנה ושמא ימות וחכמים סברי אע״פ שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפ״ה דומה למעשה עו״א אלא משמש כדרכה ויבטח בה׳ ואל ישחית זרעו והלכה כחכמים ולא כר״מ דהוא יחיד:
איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א׳. כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה:) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איזו היא קטנה – פי׳ לדין זה מבת י״א שנה ויום אחד ועד י״ב שנה ויום אחד פי׳ ואפילו הביאה סמנין למאן דסבר תוך הפרק כלפני הפרק וק״ל כוותיה פחות מכאן או יותר מכאן משמשת כדרכה והולכת פי׳ יותר על כן משמע כדרכה כשהביאה סמנים ג״כ דאי לא עדיין קטנה היא למיאון ואי אתה אומר שיכולה להתעבר ולילד בלא סכנה.
מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי כדאמרינן והא דלא – פי׳ לה משום דפשיטא ליה דשנים בלא סמנים קטנות גמורות היא.
מדקתני שמא תתעבר ושמא תמות – האי לישנא משמע דגרסי׳ במתני׳ שמא תתעבר ושמ׳ תמות ולפי זה הא דפרקינן בסמוך שמא תתעבר ותמות לישנ׳ דמתני׳ מתרצינן וכדפרש״י ז״ל ודוחק ועוד דברוב׳ דנוסחי אשכחן דלישנ׳ דמתני׳ שמא תתעבר ותמות ומורי הר״ם מפרש שכן היא הנוסח׳ אלא שאינן משמע לן דשמא אתרויהו קאי וכאלו אמר בפירוש שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בהדי׳ מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בסמוך דלא אמ׳ הכי אלא שמא תתעבר ותמות ודאי דשמא דקתני אתתעבר בלחוד קאי.
ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, שיש לחשוש שמא תתעבר ותסתכן. פחות מכאן (מגיל זה) ויתר על כן — משמשת כדרכה והולכת (בלא מוך), שכן בפחות מגיל אחת עשרה ודאי לא תתעבר וביותר מגיל שתים עשרה אין בכך סיכון בריאותי, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה אסון בדבר, משום שנאמר: ״שמר פתאים ה׳⁠ ⁠״ (תהלים קטז, ב).
And the baraita continues: Who is considered a minor? It is a girl from the age of eleven years and one day until the age of twelve years and one day. If she was younger than this or older than this, she may go ahead and engage in relations in her usual manner. This is the statement of Rabbi Meir. Since it is assumed that a minor who is less than eleven years old cannot become pregnant, she is considered to be in no danger. And the Rabbis say: Both this one and that one, i.e., in all these cases, she may go ahead and engage in relations in her usual manner, and Heaven will have mercy upon her and prevent any mishap, since it is stated: “The Lord preserves the simple” (Psalms 116:2).
רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מִדְּקָאָמַר שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת מִכְּלָל דְּאִיכָּא קְטַנָּה דְּמִיעַבְּרָא וְלָא מֵתָה א״כאִם כֵּן מָצִינוּ חֲמוֹתוֹ מְמָאֶנֶת.

The Gemara analyzes the baraita: From the fact that the baraita states: Lest she become pregnant and perhaps die, this indicates by inference that there is a minor who can become pregnant and will not die, although the conditions for this scenario of a minor giving birth and surviving are unclear. If so, that a minor might be impregnated and give birth, we find the case of one’s mother-in-law who refused her husband. Since it is possible for a woman to give birth to a daughter while still a minor, if a man betroths this daughter while still an infant, the mother might be a mother-in-law who performed refusal.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומדקאמר שמא תמות – ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי.
מצינו חמותו ממאנת – כגון שילדה בקטנו׳ בתוך זמן האמור למעלה בשנת י״ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י״ב שנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״כ מצינו חמות ממאנת – פי׳ כי הקטנה זו תלד ויקדשנה אביה לאחר ואח״כ תמאן היא קודם הזמן אינה מאמנת כל עיקר ואע״ג דאשכחן בדורות הראשונים דאוליד בר תמני׳ דההי׳ ע״י נס הוה ומיעוטא דמיעוט׳ נינהו דליכא למיחש ליה כלל תדע דהא קיימא לן דפחות מבן ט׳ שנים אין ביאתו ביאה וא״ה דהוה בדורות הראשוני׳ דאוליד בר תמני אלא ודאי כדאמרן.
ומדייקים בלשון, מדקאמר מה שאמר] בברייתא שמא תתעבר ושמא תמות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא [שיש] קטנה דמיעברא [שמתעברת] ולא מתה אף שדבר זה אינו ברור, ויש חשש סכנה. ואם כן, כיון שיש אפשרות שקטנה תתעבר ותלד, מצינו חמותו ממאנת.
The Gemara analyzes the baraita: From the fact that the baraita states: Lest she become pregnant and perhaps die, this indicates by inference that there is a minor who can become pregnant and will not die, although the conditions for this scenario of a minor giving birth and surviving are unclear. If so, that a minor might be impregnated and give birth, we find the case of one’s mother-in-law who refused her husband. Since it is possible for a woman to give birth to a daughter while still a minor, if a man betroths this daughter while still an infant, the mother might be a mother-in-law who performed refusal.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּתְנַן אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ אֵימָא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת.

And yet we learned in the mishna: You cannot say, i.e., the possibility does not exist, in the case of his mother-in-law, his mother-in-law’s mother, and his father-in-law’s mother, that they were found to be an aylonit or performed refusal, as refusal may be performed only by a minor, who cannot give birth. If so, there is apparently a contradiction between the mishna and the baraita. The Gemara answers: Do not say: Lest she become pregnant and perhaps die, which indicates that it is possible for her not to die from the impregnation. Rather, say: Lest she become pregnant and die. In other words, although it is uncertain whether she will be impregnated, if she does become pregnant she will certainly die, which means that there is no case in which a minor could give birth and live.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא תתעבר ותמות – ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל ילדה בגדלות אע״פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י״ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שהרי אפשר שאשה תלד בת בקטנותה, ואביה יקדש את הבת הזאת לאחר בעודה תינוקת ובתוך כך תמאן האם בבעלה, וייתכן איפוא מצב של ״חמות ממאנת״, ותנן הרי שנינו במשנתנו]: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שכן ממאנת היא קטנה שאינה יכולה ללדת, ואם כן יש סתירה בין הברייתא למשנה! ומתרצים: אימא [אמור כך]: לא ״שמא תתעבר ושמא תמות״, שמלשון זו מובן לא ברור אם תמות כתוצאה מעיבורה, אלא: שמא תתעבר ותמות, שאמנם ספק אם תתעבר, אבל אם תתעבר ודאי תמות ואין איפוא במציאות קטנה יולדת.
And yet we learned in the mishna: You cannot say, i.e., the possibility does not exist, in the case of his mother-in-law, his mother-in-law’s mother, and his father-in-law’s mother, that they were found to be an aylonit or performed refusal, as refusal may be performed only by a minor, who cannot give birth. If so, there is apparently a contradiction between the mishna and the baraita. The Gemara answers: Do not say: Lest she become pregnant and perhaps die, which indicates that it is possible for her not to die from the impregnation. Rather, say: Lest she become pregnant and die. In other words, although it is uncertain whether she will be impregnated, if she does become pregnant she will certainly die, which means that there is no case in which a minor could give birth and live.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דְּאָמַר רַבָּה בַּר לֵיוַאי גְּבוּל יֵשׁ לָהּ קוֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה אֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת כׇּל עִיקָּר תּוֹךְ הַזְּמַן הַזֶּה הִיא מֵתָה וְעוּבָּרָהּ מֵת לְאַחַר זְמַן הַזֶּה הִיא חַיָּה וְעוּבָּרָהּ חַי.

As Rabba bar Livai said: There is a limit with regard to her pregnancy, i.e., that of a young girl. Before this time, the age of eleven, she cannot be impregnated at all. During this time, from age eleven to twelve, she dies and her fetus dies. After this time, from twelve onward, she lives and her fetus lives.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קודם הזמן הזה – האמור למעלה קודם י״א.
אחר הזמן הזה – אחר י״ב.
אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי – ואומר ר״י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י״ב ויום א׳ אפילו בלא הבאת ב׳ שערות דא״כ מצינו חמותו ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב׳ שערות למ״ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי׳ התם בפ׳ יוצא דופן (נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב׳ שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים.
קודם הזמן הזה אינה מתעברת כלל כל עיקר – פי׳ אעפ״י שהביאה סימנין, דשומא נינהוא, וכן נמי תוך הזמן הזה. ואחר הזמן הזה היא ועוברה חי׳ב, האי כשהביאה סימנין דגדולה היא, הא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין, שאם לא תאמר כן מצינו חמותהג ממאנת, דקיימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיהד. ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרוה, הני מילי כשבעל אחר זמן דהוה לה ספיקא דאורייתא, אבל לא בעל אין חוששין. ואם כן מצינו חמותוו ממאנת, כגון שנישאת קטנה ואחר הזמן הזה פירש שבעלז שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה שתי שערות, שזו חמותוח ממאנת, אלא כולה כשהביאה סימנין.
א. כדאיתא בנדה מה ב; מו א.
ב. בכ״י א ב: אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי כשהביאה סימנים.
ג. בכ״י ב: חמות. ובגמ׳ לפנינו: חמותו.
ד. ע״פ נדה מז ב דאם לא הביא סימני סריס הרי קטן עד רוב שנותיו וה״ה בקטנה. וכן לקמן צז א.
ה. בנדה מו א. מלשון רבינו שכתב: ואפילו למ״ד חוששין, משמע שאין הלכה כן. וצ״ע שבנדה שם נאמר: אמר רב דימי הלכתא חוששין שמא נשרו וה״מ היכא דקדשה וכו׳, וכמש״כ רבינו כאן בסמוך, וכן נפסק ברמב״ם וש״ע. וכ״כ תוס׳ ד״ה אחר.
ו. בכ״י א ב: חמות.
ז. בכ״י א ב: ואחר הזמן הזה ״אנסה אחר או פתה״ שלא לשם אישות, ובתוס׳ ד״ה אחר כתבו כפי שהוא בנדפס, שבעל שלא לשם קידושין. ועי׳ בתוד״ה דאפי׳ בסוף העמוד, שכתבו כגון שעיברה באמבטי, ועיין בעל״נ שם ובישרש יעקב. ובתוס׳ הרא״ש כאן כתב: כגון שעיברה באמבטי או שנאנסה או שפירש שאינו רוצה לקדשה.
ח. בכ״י א ב: שזו חמות וממאנת בראשון.
לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת. פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת – פי׳ כל שנתעברה תוך זמן זה ואפי׳ ילדה לאחר כי הכל הולך אחר זמן העיבור תדע דכל זמן זה אמרינן שמשמשת במוך ולא אמרינן שתשמש כדרכה כל שהיא זמן לידתה לאחר שתגדיל ובירוש׳ אמרו שאם נתעברה בקטנות וילדה בגדלותה היא חיה ומת בנה ומדל׳ עביד ליה רבא בר ליואי להאי גבול מכל׳ דלא ס״ל הכי וכפר״י ז״ל.
בד״ה אחר הזמן הזה כו׳ דאין לפרש אחר שנת י״ב כו׳. נ״ב פי׳ אינו קאי על זמני השנים דהיינו י״א וי״ב אלא הכל תלוי בגדלות וכמו שאם הביאה ב׳ שערות אחר י״ב ויום אחד דהויא גדולה ה״ה נמי אם הולידה בני קיימא אפילו בתוך י״ב שנים אז למפרע משעת עיבור היתה גדולה וה״ק קודם שנה שלפני גדלות פי׳ שהיה גדלות שלה שתוכל להתעבר עיבור בני קיימא אז קודם שנה שלפני זה אינה יכולה להתעבר אבל היא מתה כו׳ ואותו זמן גדלות אינו ידוע אלא להש״י והשתא שפיר קאמר רב ביבי שנת י״ב חיישינן שמא תמות דשמא הוא תוך שנה שלפני גדלות וג״כ יכול להיות שלא תמות וכבר התחיל גדלות שלה מימי עיבור ומש״ה לא תמצא חמותו ממאנת או מתה ודאי או הויא גדולה ואין להקשות א״כ לרב ביבי למה קטנה בת י״א משמשת כדרכה שמא יבא גדלות שלה שתהא ראויה להריון בני קיימא בתוך י״ב חדש וא״כ הוי השתא תוך שנה שלפני גדלות ותמות אפשר משום דלא שכיח שתתעבר מאחר שהיא כ״כ קטנה בשנים ולא חשו ליה ודו״ק היטב שוב מצאתי בגליון תוס׳ כדברי מאחר דלא שכיחא לא חשו חכמים:
שאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לילדה לענין הריון, קודם הזמן הזה לפני גיל אחת עשרה — אינה מתעברת כל עיקר, תוך הזמן הזה מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה — היא מתה ועוברה מת, לאחר הזמן הזה משתים עשרה ומעלה — היא חיה ועוברה חי.
As Rabba bar Livai said: There is a limit with regard to her pregnancy, i.e., that of a young girl. Before this time, the age of eleven, she cannot be impregnated at all. During this time, from age eleven to twelve, she dies and her fetus dies. After this time, from twelve onward, she lives and her fetus lives.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִינִי וְהָא תָּנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ שֶׁכְּבָר יָלְדוּ אֶלָּא לְעוֹלָם שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְשֶׁמָּא תָּמוּת וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ.

The Gemara raises a difficulty: Is that so? But didn’t Rabba bar Shmuel teach: You cannot say in the case of his mother-in-law, and his mother-in-law’s mother, and his father-in-law’s mother that they were found to be an aylonit or performed refusal, as they already gave birth. This indicates that a minor can give birth, as otherwise he should have stated: As they are already mature. Rather, actually, the original version of the baraita is correct: Lest she become pregnant and perhaps die. But this is difficult with regard to the mishna, which indicates that this scenario is impossible.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכבר ילדו – ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו.
שכבר ילדו – ומדקאמר שכבר ילדו משמע דבלא הביאה ב׳ שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע״י שערות וא״כ איכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא״ת מאי ס״ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב׳ שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ״מ תמאן ואר״י דסבר המקשה דאע״ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב׳ שערות ולא פריך אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע״ג דקתני שמא תמות דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ״מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע״פ שהיא קטנה כדפרישית אבל אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא״כ הל״ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים.
איני והא תנאא רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו׳ שנמצאו איילונית או שמיאנו שכבר ילדו – פירש״יב ז״ל, מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא, דאי לאו דקטנהג היא ליתני שכבר גדלו. ואי קשיא דלמא נקט האי לישנא דשויא לאיילונית ולממאנת קטנהד שבכלל ילדו גדלו. איכא למימר, טעמא דאיילונית לא איצטריך ליה, ממאנת הוא דבעיא טעמא, הוה ליה לפרושי משום גדלות ולא תתלי בולדה.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות אלא קשיא – פי׳ קשיא טעמא דמתני׳ אדרבה בר שמואל, כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת. אבל לא קשיא א״כ מצינו חמותוו ממאנת, שהרי לא מצינו, דקתניז רבה בר שמואל, שכל שילדה אינה ממאנת מאיזה טעם שיהיהח.
א. בכ״י א ב: תני. וכ״ה בגמ׳ לפנינו.
ב. ד״ה שכבר ילדו.
ג. בכ״י ב: קטנה. וכ״ה ברש״י שלפנינו.
ד. בכ״י ב: דלמא לישנא דשויא לאילונית ולממאנת קתני שבכלל ילדו גדלו. לפי הנוסחא שלפנינו המלה ״קטנה״ אין לה משמעות כלל.
ה. וכ״כ הרשב״א והריטב״א.
ו. בכ״י א ב: חמות.
ז. שם: דהא תני.
ח. שם המלים ״מאיזה טעם שיהיה״ אינם. וכן ברשב״א אינו. ובריטב״א כמו שהוא לפנינו. ועיי״ש שכתב פירוש נוסף בשם י״א. ועיין בתוד״ה שכבר ילדו.
איני והא תני רבה בר׳ שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו׳ שכבר ילדו. פרש״י ז״ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל״צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא. כלומר קשיא אמאי לא ממאנת מאי שנא מקטנה דעלמא דממאנת, אבל לא קשיא ליה מתניתין לומר שמצינו חמותה ממאנת, דהא אינה ממאנת קאמר.
הא דאסיקנא הכא שמא תתעבר ושמא תמות. איכא דקשיא להו אהא דאמרינן בפ׳ אלו נערות (כתובות לט.) גבי הא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקרב ודאבוה הוי, ואקשינן ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, ואי שמא תמות קאמר מאי קושיא, הא איכא דמיעברא וילדה, ותרצו בתוס׳ (בתוס׳ שלפנינו ליתא הקושיא והתירוץ. ועי׳ רמב״ן בשם רבותינו הצרפתים, ובתוס׳ חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, דאלו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה וכדאמרינן לעיל. והא דתני רבא בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר עברו, לפי שאין עבורן ראיה עד שילדו ולד חי, והלכך כל שילדה והיא וולדה חי, משעת לידה ודאי הויא לה בוגרת, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן למאי דקא בעי רבא ודאי משמע דסבירא ליה דקטנה ממש מיעברא וילדה, דאי לא, הא בגרה קודם לקברה. ואם תאמר אם איתא דבנים הרי הן כסימנין משעת עבורה קאמר, מאי קאמרינן איכא דאמרי בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה אפילו לר״י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דהא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין על כרחין בבנים מודה ר״י, דעד כאן לא פליג ר״י אלא בסימני נערות אבל לאחר בגרות ודאי לא פליג, וכיון שילדה הא בגרה לה. יש לומר כגון שמאנה בין עבור ללידה, דלמאן דאמר הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין בשעת עיבורה איגלי מלתא דבשעת מיאונה גדולה הות, ואתיא הא כמאן דאמר התם בנדה פרק בא סימן (נדה נב.) דפליג ר״י אפילו בנבעלה אחר שהביאה שתי שערות. אבל לר׳ אבהו ור׳ אלעזר דאמרי התם דמודה ר״י בשנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, אפילו תאמר בנים הרי הן כסימנין אינה יכולה למאן דהא משעת עבורה איגלי מלתא דגדולה הות כאלו הביאה סימנין. ורב ספרא דאמר בנים עדיפי מסימנין לית ליה דר׳ אבהו אלא כחבריה דרב כהנא דהתם. כנ״ל לפי דברי רבותינו בעלי התוס׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא תני רבה בר שמואל שכבר ילדו – פרש״י ז״ל וכיון דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו משמע דעדיין קטנה היא וראויה למאן אלמ׳ שילדה ושמא דקטנה יולדת וא״ת ודילמ׳ משום אילונית הוא דקתני שכבר ילדו י״ל דהא לית׳ דבאיילונית לא שמעי׳ תנא שום רבות׳ וכיון דכן לא הוה נקיט אלא לישנא דדייק גבי קטנה וה״ל למיתני שכבר גדלו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ופרכינן ואלא קשיא והכי פירושו וכיון דאמר׳ דאפש׳ דהויא קטנה וילדה קשיא מתניתין למה אמרו שאינה ממאנת ומ״ש מקטנה בעלמא אבל ליכא לפרושי דקיימא לן דאם כן מצי חמות ממאנת דהא רבה בר שמואל שילדה קאמר שאינה ממאנת מאיזה טעם שיהא ויש אומרים דהכי פירושה ואלא קשי׳ דרבה בר ליואי דאמר שהיא מתה וקשה לפי׳ זה דמשני רב ספרא בנים הרי הם כסימנים מאי קמשני לרב׳ בר ליואי וי״ל דה״ק דרב׳ בר ליואי לא אמר אלא דעל הרוב היא ועוברה מת מפני שהיא קטנה ומיהו פעמים שיולד׳ מפני שממהרה להגדיל יותר משאר נשים והבנו׳ היו סימני גדלות שלה ונכון כמו שפי׳ וההי׳ דרב׳ בר ליואי פליג אדרבה בר שמואל ולדידיה שמא תתעבר ותמות ודאי קאמר.
בד״ה שכבר ילדו כו׳ דרב ביבי לא ק״מ. נ״ב וקשה פשיטא דלא קשה מידי לרב ביבי דהא איהו קאמר כמו רבה בר שמואל וי״ל דה״ק בשלמא לרבה בר שמואל דאיירי סתמא יכול לומר דבגדולה איירי רק שלא הביאה שערות מש״ה לית בה מיאון מדרבנן דגזרינן שהעולם יסברו כו׳ אבל רב ביבי דאיירי בקטנה ממש א״כ ה״א דלא גזרינן שהעולם יסברו כו׳ לכך אמר לרב ביבי לק״מ ונוכל לתרץ שהלידה מונעת כדפריך לרבה בר שמואל ודו״ק. (עיין במהרש״א). בד״ה אפי׳ לר״י וזאת החמותה שנבעלה כו׳ כצ״ל:
בד״ה שכבר ילדו כו׳ ואר״י דסברת המקשה דאע״ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן כו׳ עכ״ל פי׳ סברת המקשה מרבה בר שמואל מדקתני שכבר ילדו אית ליה האי סברא אבל תלמודא דקפריך לעיל מדקאמר שמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא״כ מצינו חמותו כו׳ ע״כ לית ליה האי סברא אלא דמתני׳ מיירי דלית בה מיאון מדאורייתא ומזה שכתבו התוס׳ אבל לרב ביבי לא קשיא מידי כו׳ פי׳ דאע״ג דתלמודא קפריך לעיל לרב ביבי דא״כ מצינו חמותו כו׳ לפי סברת המקשה דהשתא דמתני׳ מצי לאורויי דלית בה מיאון מדרבנן ע״כ לא פריך אלא לרבה בר ליואי כו׳ אבל לרב ביבי ודאי לא קשיא מידי דאע״ג דאיכא קטנה דמיעברה מ״מ לית בה מיאון מדרבנן ומהרש״ל כתב ליישב דברי התוס׳ בע״א אבל תלמודא דקפריך לעיל לרב ביבי דא״כ מצינו חמותו כו׳ אינו מתיישב לפי דרכו ועיין בנ״י בשמעתין תבא מדבריו בביאור דברי התוס׳ דשמעתין:
ויש לדקדק בשמעתין מי הכריח המתרץ למימר לעולם שמא תמות כו׳ עד שהוכרח מזה לפרש בדוחק הא דאמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים דעדיפי מהן דבנים בתוך הזמן הרי הן כסימנים אחר הזמן ותוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי הוצרכנו לפרש ג״כ תוך שנה שלפני גדלות כמ״ש התוס׳ אמאי לא הניח המתרץ סברתו דלעיל דגרסינן במלתיה דרב ביבי שמא תתעבר ותמות דה״ג במלתיה בכמה דוכתין בפ׳ אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפ׳ אין בין המודר דפריך התם וקטנה מי מיעברה כו׳ והא דקתני שכבר ילדו מיירי לאחר י״ב וליכא שערות ובנים ה״ל כסימנים לאחר י״ב אבל תוך י״ב ודאי מתה כפשטא דרבה בר ליואי וי״ל משום דמשמע ליה שכבר ילדו דבלידה לחוד תליא מלתא ולא בשנים דבתוך י״ב מיעברה ולא מתה ודו״ק:
ומקשים: איני [האמנם כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו — שכבר ילדו. משמע שקטנה מסוגלת ללדת, שאם לא כן לא היה צריך לומר ״שכבר ילדו״, אלא לומר ״שכבר גדלו״! אלא לעולם יש לחזור לגירסת הברייתא המקורית: שמא תתעבר ושמא תמות. ואלא קשיא הך [קשה זו] משנתנו, שלכאורה משמע מלשונה שאין דבר כזה אפשרי!
The Gemara raises a difficulty: Is that so? But didn’t Rabba bar Shmuel teach: You cannot say in the case of his mother-in-law, and his mother-in-law’s mother, and his father-in-law’s mother that they were found to be an aylonit or performed refusal, as they already gave birth. This indicates that a minor can give birth, as otherwise he should have stated: As they are already mature. Rather, actually, the original version of the baraita is correct: Lest she become pregnant and perhaps die. But this is difficult with regard to the mishna, which indicates that this scenario is impossible.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב סָפְרָא בבָּנִים הֲרֵי הֵם כְּסִימָנִים וְאִית דְּאָמְרִי בָּנִים עֲדִיפִי מִסִּימָנִים לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחוֹר בְּבָנִים מוֹדֶה

Rav Safra said: Children are equivalent to signs of puberty. In other words, a girl who gives birth does not retain the legal status of a minor, as the very fact that she bore children is equivalent to a physical sign of maturity, usually in the form of pubic hairs. And some say: Children are preferable to signs of puberty. The Gemara asks: What is the practical difference that arises from the question of whether bearing children is equivalent or preferable to signs of maturity? The Gemara answers: The difference is that even according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that a minor may perform refusal even after she develops two pubic hairs, until the black hairs of her genitals are more plentiful than the hairless skin, in the case of children he concedes that she is considered mature and may not perform refusal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרי הן כסימנים – הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי׳ היא קטנה.
ואפי׳ לר״י דאמר – במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה.
הרי הם כסימנים – פי׳ משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י״ב פעמים חיה אפי׳ לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע״פ דקי״ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת י״ב מ״מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת י״ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה״פ דמלתא קודם הזמן פי׳ קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי׳ ר״י בתחלת הסוגיא.
דאפי׳ לר׳ יהודה דאמר כו׳ – משום דבעי לאוקמי מתני׳ כר״י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא״ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי׳ לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת לר׳ יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ״ד התם דרבוי שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ״ד שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע״י כך וא״ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני׳ שפיר כר״י דהא מודה רבי יהודה כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ׳ בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין.
אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים – פי׳ רבינו הגדול ז״לא, קטנה שילדה תוך הזמן הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין, דהיינו לאחר הזמן, שכיון שיש לה בנים, הדבר ידוע שאשה זו היא ממהרת לבא בגדלותה יותר מכל הנשים, שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדלב, והוצרך לפירוש זה, משום דקיימא לן, תוך הזמן הזה אעפ״י שהביאה הסימנין שומא נינהו, דהכי אפסיק הלכתא בפרק יוצא דופןג תוך זמן כלפני זמן, וכמו שפירשתי למעלהד. ודברי רש״י ז״ל מטין כפי׳ הזהה. ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושא, קודם הזמן לעולם אין מתעברת, תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה, היא מתה ועוברה נמי מת ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה, לאחר זמן שניהן חיין, הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילהו. ויש לפרש דרבה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל, דאיהו שמא תתעבר ותמות תני, וכן משמע לישנא דגמרא.
א. הרי״ף סי׳ ד. וכן הובא ברשב״א ריטב״א נמוק״י מאירי. ועיין בהגהות הב״ח על הרי״ף שם אות ה וצ״ע.
ב. בכ״י א ב: שתגדיל.
ד. לעיל ד״ה קודם.
ה. כנראה כונת רבינו לדברי רש״י יג א בד״ה אין בנים, שכתב דס״ל לרב זביד תוך זמן כלאחר זמן, משמע דלרב ספרא א״צ לומר כן ויכול לסבור תוך זמן כלפני זמן.
ו. וכ״כ תוס׳ ד״ה הרי הם כסימנים, דרב ספרא לא פליג אדרבה בר ליואי.
ופריק רב ספרא דבנים הרי הן כסימנין. פירש הרב אלפסי ז״ל (ב׳: מדפי הרי״ף) הרי הן כסימני גדלות, דכיון שילדה אגלי מלתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה יותר מן השאר, והרי זה כאלו הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין. והוצרך לפרש כך אם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא, הא קיימא לן (נדה מו.) תוך הפרק כלפני הפרק, ועדין קטנה היא ותהדר קושיין לדוכתא אמאי לא ממאנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פי׳ ר״ש1 והרי״ף2 כסימנין כלומ׳ אעפ״י שהיא קטנה עדין, הואיל וילדה הרי היא כאילו יש לה שנים והביאה סמנין ואינה יכולה למאן. והא דקאמ׳ עד שהביאה שתי שערות, הוא הדין לילדה. לרבי יהודה. דאמ׳ במסכת נדה3 שאעפ״י שהביאה סמנין ממאנת. עד שירבה שחור על הלבן. כלומר שחור השיער והלבן הבשר, כדמפרש בפרק בא סימן4, בבנים מודה דשוב אינה ממאנת.
1. ד״ה כסימנין.
2. ב, ב בדפי הרי״ף.
3. נדה נב, א.
4. נדה שם.
אמר רב חסדא בנים הרי הם כסמנים – פי׳ לאו כסימנים השתא קאמ׳ דא״כ למאן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וקי״ל כוותיה עדיין קטנה היא והדרן קושיא לדוכתיה אלא ה״ק הרי הם כסימנים של גדלות כי בודאי מיהרה להגדיל קודם לשאר נשים וכן פי׳ רב אלפס ז״ל ועיקר וכן כתב ר״י הזקן ז״ל דלרב ספרא בני׳ כסימנים משע׳ עיבור קאמר והא דקתני שמא ילדו ולא קתני שמא עיברו משום הכי ילדה וחית׳ הוא שהוכיח על תחילתה שמיהרה להגדיל וכבר גדלה קודם שנתעברה תדע דהא כתיבנ׳ לעיל דכל שהיא קטנה בשעת עיבורה אינה חיה ואף על פי שתלד כשתגדיל ואפי׳ לשיט׳ הירו׳ אין העוב׳ חי מיה׳ ואנן השתא אתינן למימר כי גם העוב׳ חי ומפני שגדלה אינה ממאנת והיינו שלא מצינו חמות ממאנת אלא ודאי כדאמרן והא מתרצה שפיר שמעתא דיש בגר בקבר שבפ׳ נערה שנתפתת׳ כדכתב׳ התם בס״ד וא״ת א״כ הא דאמרי׳ איכא דאמרי בנים עדיפי׳ מסימנים ופרישנא דנפקא מיניה לרבי יהודה מאי נפקא להו מינה כיון דבני׳ כסימני׳ משעת עיבור ע״כ כשילדה בוגרת היתה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ובבוגרת מודה ר׳ יהושע שאינה ממאנת וי״ל דנפקא מינה כגון שמיאנה בין עיבור ללידה דלמ״ד בנים הרי הם כסימנים מיאנה מיאון לר׳ יהודה ולמ״ד עדיפי מסימנים אין מיאנה מיאון אפי׳ לר׳ יהודה ועוד צריך לפרש לפי שיט׳ רבינו ז״ל דמיירי בשלא נבעל לאחר שנתעבר׳ דאי לא אפילו תימא דבנים הרי הם כסימני׳ שוב אינ׳ יכול׳ למאן ואפי׳ לר״י למ״ד בפרק יוצא דופן דמודה ר׳ יהוד׳ כשנבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן ורב זביד אמר אין סימנים אלא שיש סימנים פי׳ דבנים בלחוד בלא סימנים אינן (סי׳) גדלות ומתני׳ ודרבא בר שמואל הכי מתרצה דכל שילד׳ חזקה הביאה סימנים וגדולה היא שלא תמאן וא״ת ואפי׳ היה לו סימני׳ אינה גדולה דקי״ל תוך זמן כלפני הזמן וי״ל דרב זביד כמ״ד תוך זמן כלאחר זמן וכדפרש״י ז״ל והנכון דרב זביד ה״ק שאין בני׳ בלא סימנים של גדלות וכל שילדה ודאי הגדילה והביאה סימני׳ גדלות גמורים דאע״ג דבשערות כאלו לנשים דעלמא שומא ניהו תוך זמן. וא״ת כיון דשכיח להביא סמני גדלות תוך זמן למה אמרו בכל שאר נשים שיוכלו למאן ולא חששו שמא מיהר׳ להגדיל וי״ל דהא מיעוטא דמיעוטא הוא ולית לן למיחש לה כלל אלא ביש ראי׳ ועדו׳ גמור׳ כזה והיינו ליד׳ כן תירץ רבי׳ הרמ״בן ז״ל.
גמ׳. בנים הרי הם כסימנים. בדין בנים הרי הם כסימנים פליגי תוס׳ עם הרמב״ם בתרתי. אליבא דהתוס׳ (ד״ה הרי כו׳) בנים הרי הם כסימנים משעת העיבור ואף תוך הזמן לפני שהגיעה לעונת בת י״ב שנים. מאידך הרמב״ם פסק בפ״ב מהל׳ אישות (הל״ט) וז״ל הבת שילדה אחר י״ב שנה אע״פ שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנים עכ״ל. הוא פסק שלידת הבנים מהוה סימנים ולא העיבור וגם רק אחרי שהגיעה לגיל בת י״ב שנה. ועלינו להבין את יסוד מחלוקתם.
ונראה לבאר ע״פ מה שנחלקו האמוראים אהדדי במס׳ נדה (דף מה:) בסימנים שבאו תוך הזמן אם כלפני הזמן דמי או כלאחר הזמן דמי, והיינו אם סימנים מועילים לפני י״ב שנה או רק אחרי י״ב שנה. ונראה שתוס׳ למדו מהסוגיא ההיא דלכ״ע עיקר הקובע דגדלות הוי הסימנים לבדם ולא השנים אלא דפליגי האמוראים האם שערות לפני הזמן סימנים הן לעשותה גדולה, או״ד דאינן אלא שומא בעלמא ואינה גדולה. ואף למ״ד תוך הזמן כלפני הזמן אין השנים קובעות את הגדלות אלא שמבררין שהשערות דלאחר זמן סימנים הם ולא שומא. ולכן ס״ל לתוס׳ דפליגי דווקא בשערות בתוך הזמן די״ל דבלי שנים אינן אלא שומא, משא״כ בבנים פשיטא שמורים במציאות על גדלות האשה וא״א להחשיבם כשומא, ולכן כשיש בנים נעשה גדולה ואף בלי שנים. ועוד ס״ל לתוס׳ שעצם העיבור עם בנים מורה שגדולה היא ולכן משעת העיבור דינה כגדולה. דלתוס׳ אין לנו דבר שהוא קובע את הגדלות ע״פ דין אלא רק המציאות שגופה גדלה קובעת, ומפני כן העיבור לבדו מועיל שמגלה שגדלה במציאות וממילא דינה להיות גדולהא.
מאידך הרמב״ם ס״ל שגדלות חלה רק ע״י דבר הקובע את הגדלות ע״פ דין ואינה תלויה במצב גופה בלבד. וס״ל ששני דברים קובעים גדלות ע״פ דין דהיינו שנים וסימנים. ולכן אף בבנים לא נעשה גדולה בלי שנים. כי לרמב״ם אין חלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד אלא שתלויה בדברים הקובעים גדלות ע״פ דין דהיינו חפצא של סימנים עם שנים. ולפיכך פסק הרמב״ם שאף בנים עושים אותה גדולה רק ביחד עם שנים ולא לפני הגיעה לי״ב שנה. ועוד פסק שרק לידת הבנים מהוה חפצא של סימן לקבע את הגדלות ביחד עם השנים, ואילו העיבור אינו מהוה חפצא של סימן וממילא אינו יכול לקבוע את הגדלות ע״פ דין ואע״פ שבמציאות כבר משעת עיבור גופה הויא גדולהב. ואליבא דהרמב״ם בזאת נחלקו בגמ׳ במס׳ נדה דלמ״ד דתוך הזמן כלאחר הזמן דמי אין שנים דבר הקובע גדלות משום דס״ל דחלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד. ומאידך מאן דס״ל דתוך זמן כלפני זמן דמי ס״ל שהשנים קובעות את הגדלות ע״פ דין ביחד עם הסימנים, ובלי שנים חסר עיקר הדבר הקובע את הגדלות. ולכן ס״ל דסימנים לפני הזמן הרי הם כשומא בעלמא ולא חלים מדין סימנים הקובעים גדלות. ואף אם נשארו משהגיעו י״ב שנים מכל מקום לא נעשית גדולה על ידי שתי השערות שנשארו לאחר הזמן שרק סימנים הקובעים את הגדלות מיד בשעת הביאתם הויין סימנים המועילים ע״פ דין עם השנים לקבוע את הגדלות, דהיינו כשבאו הסימנים לאחר הזמן ולא כשבאו לפני הזמןג.
א. יותר מזה מבואר בתוס׳ (יב: סד״ה דאפילו) שאם נתעברה מביאה לשם קידושין שקונה מן התורה דמשעת הריון הויא גדולה ואף על פי שעל פי רוב עצם העיבור הוא אחרי גמר הביאה, ומשמע שהעיבור מגלה שגופה גדלה ודינה כגדולה למפרע אף בשעת הביאה, מאחר שנתגלה למפרע שגופה היה של גדולה בשעת הביאה.
ב. י״ל הסבר בזה והוא שלידת הבנים הויא דבר שניכר לכל וממילא נקרא חפצא של סימן, ואילו העיבור אינו ניכר ולפיכך אינו חפצא של סימן, ורק הוי גילוי מילתא בעלמא שגופה גדלה במציאות.
ג. לכאורה יסוד הדין הוא שעיקר הקובע של הגדלות הם הסימנים, וששנים אינם אלא תנאי. וסימן הוי סימן גדלות אם בשעת הבאתו הגדלות חלה, דבלי חלות גדלות אינו סימן גדלות כלל.
אמר רב ספרא: צריך לומר, בנים הרי הם כסימנים. כלומר, אשה שכבר ילדה אי אפשר לדונה עוד כקטנה, שהרי הגדרת הבוגרת נקבעת בדרך כלל על פי ״סימנים״ (שערות במקום הערוה), אבל אם ילדה בנים — הרי הם הוכחה לבגרות כמו הסימנים. ואית דאמרי [ויש שאומרים]: בנים עדיפי [עדיפים] מסימנים של בגרות. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הם כמו סימנים או עדיפים מסימנים? ומשיבים: ההבדל הוא שאפילו לשיטת ר׳ יהודה שאמר שלא רק קטנה ממש ממאנת, אלא גם משהביאה שתי שערות, יש עוד זמן מסויים עד הזמן שירבו כל כך השערות, שירבה השער השחור על העור הלבן, מכל מקום בבנים מודה, שהם עדיפים מסימנים, ואם ילדה הריהי נחשבת גדולה, ואיננה יכולה עוד למאן.
Rav Safra said: Children are equivalent to signs of puberty. In other words, a girl who gives birth does not retain the legal status of a minor, as the very fact that she bore children is equivalent to a physical sign of maturity, usually in the form of pubic hairs. And some say: Children are preferable to signs of puberty. The Gemara asks: What is the practical difference that arises from the question of whether bearing children is equivalent or preferable to signs of maturity? The Gemara answers: The difference is that even according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that a minor may perform refusal even after she develops two pubic hairs, until the black hairs of her genitals are more plentiful than the hairless skin, in the case of children he concedes that she is considered mature and may not perform refusal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות יב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות יב:, רי"ף יבמות יב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יבמות יב:, תוספות יבמות יב:, תוספות ישנים יבמות יב:, ההשלמה יבמות יב:, פסקי רי"ד יבמות יב:, רמב"ן יבמות יב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות יב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות יב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות יב: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות יב:, מהרש"ל חכמת שלמה יבמות יב:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות יב:, מחקרים – שרידי אש יבמות יב: – פרשנות: עיונים ומחקרים בדברי חז"ל / הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעריכת הרב שאול יונתן וינגורט, וברשותם האדיבה של מכון ירושלים (כל הזכויות שמורות), רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות יב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות יב:, אסופת מאמרים יבמות יב:

Yevamot 12b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 12b, Rif by Bavli Yevamot 12b, Rashi Yevamot 12b, Tosafot Yevamot 12b, Tosefot Yeshanim Yevamot 12b, HaHashlamah Yevamot 12b, Piskei Rid Yevamot 12b, Ramban Yevamot 12b, Rashba Yevamot 12b, Meiri Yevamot 12b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 12b, Ritva Yevamot 12b, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 12b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 12b, Mechkarim Seridei Eish Yevamot 12b, Reshimot Shiurim Yevamot 12b, Steinsaltz Commentary Yevamot 12b, Collected Articles Yevamot 12b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144