×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וַהֲרֵי טַעֲנָה דִּכְתִיב {שמות כ״ב:ו׳} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר וּתְנַן אשְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַהוֹדָאָה שָׁוֶה פְרוּטָה.
But with regard to a claim that someone has not returned a deposit or loan, when the defendant admits that only part of the claim is true, it is written: “If a man deliver to his neighbor money or vessels to guard and it be stolen out of the man’s house” (Exodus 22:6). The following verses teach that if the thief is not found, the case is brought to a court, where the defendant must take an oath. And we learned in a mishna with regard to one who admits to part of a claim (Shevuot 38b): The oath administered by the judges to one who admits to part of a claim is administered only when the claim is for at least two silver ma’a, and the defendant’s admission is to at least the value of one peruta. If every sum of money mentioned in the Torah is referring to Tyrian coinage, how did the Sages arrive at the amount of two ma’a in this case?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואקשינן והרי טענה דכת׳ כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגומ׳ ותנן הטענה שתי כסף. ופרקינן התם משום דכת׳ כסף או כלים הקיש כסף לכלים מה כלים מיעוט כלים שנים אף כסף שנים. והרי מעשר שני דכת׳ ונתת בכסף וצרת הכסף ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני וכול׳. ופריק׳ משום דכת׳ בכסףא ריבה בכל שהוא. והרי הקדש דכת׳ ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ואמ׳ שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול⁠{ל}. ופריקנ׳ התם נמי יליף כסף כסף ממעשר שני מה מעשר שני בכל דהו אף הכא נמי הכי.
א. לפנינו איתא: כסף הכסף ריבה, ומשמע דמה״א ד״הכסף״ מרבינן ליה. אמנם כבר בקושיא יש חילוק בין גירסת רבינו שגרס: והרי מעשר שני דכתיב ונתת בכסף וצרת הכסף, ובגירסא שלפנינו: והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך. ולרבינו יש לומר באמת הריבוי הוא מבי״ת ד״בכסף״.
והרי טענה – שאדם טוען את חבירו ומשביעין אותו אם הודה במקצת דכתיב כי יתן איש וגו׳ ועליו כתיב אשר יאמר כי הוא זה דילפינן מינה (ב״ק דף קז.) שהמודה מקצת ישבע דונקרב בעל הבית התם כתיב ודרשי׳ ליה לשבועה.
ותנן שבועת הדיינין – אינה בפחות מטענת שתי מעות כסף ופליגי בה רב ושמואל רב אמר כפירה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר בה אלא פרוטה או הודה בפרוטה חייב מ״מ מדקתני שתי כסף ש״מ קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי דאי קרא דוקא כסף כתיב נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו.
והרי טענה וכו׳ – פ״ה מדקתני שתי כסף ש״מ קרא לאו דוקא קאמר כסף אלא אממונא בעלמא קפיד וכיון שלא פירש כמה לא מסרו אלא לחכמים ולא קים להו לאשבועיה בבציר מהכי דאי קרא כסף דוקא קאמר נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו ומשני מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כלומר שיהיו שוין שתי כסף ולאפוקי ממ״ד טענו שני מחטין חייב בהודאת אחת מהן לכן יצאו כלים למשהו כלומר שיתחייב עליהן בכל שהוא ורבותינו מפרשים שהדינר הוי מטבע הפחות שבצורי ופריך מדקתני שתי כסף שהם מעות ולא קתני שני דהוי משמע שני דינרין ותירץ מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ומעה דבר חשוב ולדידי קשה בה טובא חדא א״כ דכל כסף האמור בתורה הוא דינר היכי אתיא הך היקישא ומפיק לה הא כי אתא היקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ועוד מאי קאמר מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמר לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטין ועוד בהדיא אמר התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשה אתא עכ״ל ור״י הקשה על פי׳ רש״י כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה היכי שייך כלל למימר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר ה״ל למימר אמעה שהוא מטבע פחות שבצורי דבשלמא לקמן (דף יב.) דאמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר היינו בתר דאשכחנא דפרוטה הוי שפיר כסף לגבי אמה העבריה וכיון דאפיקתיה מפרוטה דהוי כסף אוקמוה אדינר דהוי דבר חשוב אבל השתא דאמר דבצורי ליכא פרוטה אלמא מטבע פחות שלהן היינו מעה נהי נמי דאפיקתיה מפרוטה אדינר אמאי מוקמת ליה אמעה הוה לן לאוקמא ועוד קשה דפי׳ דאתא לאפוקי ממ״ד טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן דחייב דהא בפ׳ שבועת הדיינים (שבועות לט:) משמע דהך דרשה דמה כסף דבר חשוב אתי אליבא דשמואל דלרב סבירא ליה כסף כי אתא לכפירה הוא דאתא לכן נראה לר״י כמו שפי׳ בשם רבותיו דדינר הוי מטבע הפחותה שבצורי ומה שהקשה רש״י דאי כל כסף האמור בתורה דינר היכי אתיא הקישא ומפקא ליה הא כי אתא הקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים אתא נראה דלא קשה ליה מידי דהא אין היקש למחצה וכי היכי דגמרינן מיניה שנים גמרינן מיניה נמי דבר חשוב ומה שהקשה וכי מחט דבר חשוב הוא הא אמרי׳ התם לכך יצאו כלים למשהו הא נמי לא קשה דאפי׳ מחט יש בו חשיבות גדול שראוי לעשות בו מלאכה גדולה והא דקאמר התם יצאו כלים למה שהן לאו דוקא למה שהן אלא לאפוקי דלא בעינן שיהא הכלי שוה מעה אך שיהא שוה פרוטה ומ״מ חשיבות גדול יש שראוי לעשות בו מלאכה גדולה ומה שהקשה דבשבועות גרסי׳ איפכא הא נמי לא קשיא מידי דהתם היינו לשמואל דלא איצטריך ליה כסף למידי אחרינא ודריש ליה התם ללמד על כלים דבעינן דבר חשוב אבל הכא אתא אליבא דרב דמוקי כסף לכפירה ולדידיה תרוייהו דרשות נפקי מכלים שנים ודבר חשוב ומיהו לפי׳ זה דאמר דבצורי ליכא מעה קשה דהא כתיב (ויקרא כז) עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין אלמא היתה מעה בימי משה בכסף שבתורה ואומר ר״ת דגרה לא הוי מעה אלא משקל היה בימי משה שהיה שוה מעה ושוב עשו ממנו מטבע וקראוהו מעה.
ומקשה: וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. ותנן הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה – פירוש: כל היכא דכתיב כסף סתם דינר הוא בתמי׳ והרי גבי טענה דכתיב כסף סתם ושיערו חכמים בשתי מעות כסף שהן שליש דינר.
וכללא הוא והרי טענה – פרש״י ז״ל מדקתני שתי כסף משמעא דכסף האמור בתורה לאו קצוב הוא אלא ממון הוא, ולא פירש כמה ומסרן הכתוב לחכמים, ומפרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים. ולא מחוור לי, דאם כן לימא שני דינרים שאין כסף צורי אלא דינר כדתנן בדינר וידוע שהטענה שתי מעין. לפיכך נראה כלשון האחר שפרשו בה דפירכאב משום דקתני שתי מעין ולא אמרו דינר, ומפרקינן התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף ב׳, ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב, כלומר מה כלים כל שהואג והוא חשוב, כלומר הוא ראוי למלאכה ושלם שלכך יצאו כלים למה שהם אף כסף כל שהוא כסף והואד חשוב, כלומר שהוא מטבע כסף ואין לך מטבע של כסף פחות ממעה, והוא סוף מטבע האמור בתורה דכתיבה עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין סלעא, לפיכך אמרו שני מעין. וזו היא עיקר הגרסא, אבל מגיהי ספרים הגיהו ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשובו, ורש״י ז״ל אמר לאפוקי מדשמואל דאמר טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן, ואינו נכון דהא אמרינן התםז דייקי קרא כותיה דשמואל מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב, ואמרינן נמי ושמואל איצטריך דאי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כלח שנים אבל דבר חשוב לא בעינן כתב רחמנא כסף, ועוד דבההיא דשמואל ליכא התם מאן דפליג וגם במסכת שבועות מחליף ושנה הגירסא ואמר אף כל גרסינן ולא גרסינן כלים ושם מפורש בפירוש:
א. נוסף ע״פ כת״י.
ב. ע״פ כת״י. ובנדפס: דמשום.
ג. ע״פ כת״י. ובכת״י לונדון: כל שהוא כלי והוא חשוב.
ד. ע״פ כת״י. ובנדפס: כל שהוא חשוב.
ה. שמות ל, יג.
ו. נוסף ע״פ כת״י.
ח. ע״פ כת״י. ובנדפס: אף כסף שנים.
וכללא הוא הרי הטענה דכתיב (שמות כב, ו) כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן (שבועות לח:) הטענה שתי כסף התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב. כך היא גירסת הספרים. ולפי גרסא זו הקושיא מדקתני שתי כסף שהן מעין, דאם איתא דכל כסף האמורה בתורה כסף צורי, הוי ליה לתנא למיתני הטענה דינר דהיינו מטבע הפחות שבצורה, דגרה דכתיבא באורייתא ומתרגמינן מעה, לאו למימרא דבימי משה סגיאי מעין, אלא משקל היה שמשקלו כמעה שעשו בימי אונקלוס, והיינו דאמרינן לקמן (קידושין יג.) כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, אלמא אין מטבע צורי פחות מכאן, דאם לא כן אמאי תוקמיה אדינר, נוקמי אמעה. ומהדרי מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב, לומר שכל כלי חשוב אפילו מחט חשוב הוא שעושה בו מלאכה חשובה, אף כסף כל שהוא חשוב. ומעה חשובה היא, אבל פרוטה לא, דלאו מטבע כסף הוא, דסוף מטבע כסף מעה. כך היא שיטת רבותינו בעלי התוס׳.
וקשיא לי דאם איתא דבימי משה לא היתה מעה, אם כן הטענה שתי מעות מנא ליה לתנא דלא אמרה תורה כסף שאינו יוצא. ואם תאמר דכסף כל דהוא, וכל דחשיב להו לאינשי קאמר כדאמרינן לקמן (קידושין יג.) גבי פרוטה, אם כן נתת דבריך לשיעורין, דבמקומות שחשוב להן מטבע כסף פחות ממעה תהיה גם כן הטענה שנים מהן, ומתניתין דהטענה שתי כסף דהיינו מעין כללא הוא לכל המקומות. ויש לומר דמטבע הפחות שבצורי היינו דינר, אבל בימי משה היה מעין וכדכתיב (שמות ל, יג) עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין סלעא, אלא שהכסף האמור בתורה סתם אינו אלא דינר שהוא הפחות שבצורי. ולענין הטענה מרבינן כל כסף חשוב, דהיינו מעה, שהוא סוף מטבע דכסף מהיקשא דכלים. אבל בכל דוכתא אחרינא כל כסף היינו דינר, והיינו דאמרינן לקמן כיון שאפיקתיה מפרוטה אוקמיה אדינר, ולא אמרינן אוקמיה אמעה. והקשה רש״י אם כן דכל כסף האמור בתורה סתם היינו דינר, היכא אתיא היקשא דכלים ומפקא ליה, הא כי אתיא היקשא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים, ועוד מאי קאמר מה כלים דבר חשוב, וכי מחט דבר חשוב הוא, והא אמרינן בשבועות (שבועות לט:) יצאו כלים למה שהן, ועוד בהדיא אמרו התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ומיהו אפשר לפרש דמשום הכי מוקמינן היקשא לרבות כל כסף שהוא חשוב, לפי שאם ללמד על כסף שיהו שנים לימא כספים, ואם ללמד על כלים עצמן שיצאו למה שהן אם כן לכתוב רחמנא כספים וכלי, אלא מדכתב כסף וכלים שמעת מינה תרתי, ומאי דאקשי נמי וכי כלי דבר חשוב הוא, והא אמרינן יצאו כלים למה שהן, איכא למימר דכל כלי חשוב הוא כמעה שראוי לעשות בו מלאכה חשובה. ואי נמי לאפוקי מרוקא כדאמרינן במציעא (בבא מציעא מז.) במנא דכשר לאפוקי מרוקא שאינו חשוב. אי נמי לאפוקי שברי כלים בשאינן ראויין למלאכתן ואינן חשובין ככלים, וכענין שאמרו לגבי חליפין מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז. והא דאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא סג.) שמלה למעוטי דבר שאינו מסויים, לאו למעוטי חצי כלי קאמר, דמהכא נפקא, אלא דבר שאינו במדה דלא חשוב במקצת.
ורש״י גריס הכי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב, ופירש דהא דאמרינן כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי, אם פירש שקלים הוי כסף צורי, ואם סתם הוי מטבע הפחותה שבצורי, והכא הוי פירכא מדקתני שתי כסף דאלמא קרא לאו דוקא כסף קאמר אלא ממונא בעלמא קא קפיד, ולא פירש כמה ומסור הכתוב לחכמים, ולא קמה להו לרבנן לאשבועי בבציר מהכי, דאי קרא דוקא נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו שתים מנא להו, ופרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף, ולאפוקי מהא דאמר שמואל טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן חייב.
ויש לדקדק עליו מדאמרינן התם דייקי קראי כותיה דשמואל ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כך היא גירסת הספרים שם. אלא שהוא ז״ל מחק שם הגירסא, והגיה מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, ולא גריס אף כלים, ואין צורך בזה כמו שכתבנו דכלים דבר חשוב ואע״פ שאין בו שוה פרוטה, ועוד קשה לפירושו שהוצרך לפרש דאע״ג דלגבי קדושין כסף סתם כתיב, והוה לן למימר מעה דהיינו מטבע הפחותה שבצורי כיון דאפיקתיה מפרוטה לפי שהיא של נחשת, ובצורי מטבע של נחשת ליכא אוקמינן אדינר כדלקמן. וזה קשה כיון דמטבע [הפחותה] שבצורי היא מעה, הוה לן למימר אוקמיה אמעה, דבשלמא לקמן איכא למימר כיון דסתם כסף שאינו קצוב היינו פרוטה והתם אפיקתיה מפרוטה מסברא נוקמיה אדינר, אבל כאן דאפשר לאוקמיה בכל כסף סתם האמור בתורה דהיינו מעה אמאי תוקמיה אדינר.
הודאת מקצת שבית דין משביעין עליה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ופירשוה במקומה על כפירת הטענה ר״ל שתהא כפירת הטענה שתי כסף כלומר שתהא התביעה שתי כסף ופרוטה או יותר עד שתהא הכפירה בשתי כסף וההודאה בפרוטה ושתי כסף אלו פירושו שתי מעין שהם שליש דינר ואע״פ שכסף כתוב והיה לנו לומר כן בכפירת מעה הוקש כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ובכלים אינו כן אלא כל שהתביעה בשני כלים וכפר באחד והודה באחד נשבע אפילו במחטין אע״פ שאין בהם שוה פרוטה מפני שהכלי דבר חשוב ואינו צריך ערך שיווי וזה שאמרו מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב אינו נאמר דרך הצרכה ר״ל שיהא צריך שהכלים יהו חשובין אלא דרך הודעה הוא נאמר כלומר כשם שכסף דבר חשוב כך הכלי ואפילו פחות שבפחותים חשוב הוא ואין צריך בו לכפירת שוה פרוטה הואיל ומכל מקום בכלי הוא כופר ויש מחליפין בגירסא כלומר ומה כלים דבר חשוב שהרי סתמם חשובים הם ואפילו קלים שבהם אף כסף כל שהוא חשוב קצת אע״פ שהוא מטבע קל שבכסף דהיינו מעה ואין צורך בכך כמו שביארנו במקומו:
ולענין ביאור סוגיא זו מיהא זה שהיו מביאים לבית שמאי טעם הצרכת דינר לקדושי כסף מטעם שכל כסף האמור בתורה כסף צורי לא שהדינר הוא מטבע פחות שבצורי שהרי יש מעה ושאר מטבעות אלא שהפרוטה מכל מקום אינה כסף צורי ומדאפקיתיה מפרוטה אוקמה אדינר ומה שהקשו וכללא הוא והרי טענה וכו׳ ותנן הטענה שתי כסף כך פירושו כלומר אם תאמר שכל כסף האמור בתורה כסף צורי דוקא ולא כסף אחר בשום מקום ומצד שאתה סובר שכסף של תורה בא בלשון מדוקדק וכלם בענין אחד יש לך לדון גם כן בכל כסף סתם אחד ולא שנים שהרי כסף לשון יחיד הוא והאיך אמרו שהטענה שתי כסף נהי שהמעה כסף צורי ואין צורך בדינר שנים מיהא למה אלא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ולא כיונה תורה אלא לממון בעלמא וניתן השעור לחכמים לפי מה שיראו פעמים באחד פעמים בשנים והוא הדין שפעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי הזמן וכעין מה שהיו סבורים לומר למטה פרוטה כל דהו כלומר היוצאת באותו מקום שהענין לשם ותירץ בה משום דאיתקש לכלים והקשה ממעשר שכתוב בפדיונו כסף ואדם רשאי לחללו על פרוטות וכדתנן הפורט סלע ממעות מעשר שני כלומר שחללו על סלע ורוצה להחליף הסלע בפרוטות כדי להוציאן או שחללו על פרוטות ורוצה להחליפן בסלע להקל משאן שהרשות בידו וכן בהקדש כתוב בפדיונו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו ואמרו על הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה שהוא מחולל שאין דין אונאה ובטול מקח בהקדש בעמיתו הוא דכתיב ולא הקדש וכן קדושי אשה שלמדנו מכסף השדה וכבר פסקנו שהם בפרוטה והשיב שלא [נאמרו] הדברים בכסף סתם אלא בכסף קצוב כלומר כל כסף קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע שלשים של עבד חמש סלעים של פדיון הבן כלם בכסף צורי שארבעה דינרין מהם הוא סלע של תורה ושל דבריהם אף בקצוב כגון המבייש את חברו שלא נזכר בו כסף בתורה אלא שחכמים הזכירו בו לשון מטבע פירושו כסף מדינה ואם כן התוקע לחברו באזנו שחייבוהו על הבשת בסלע פירושו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי והוא פלגא דזוזא והוא הקרוי בלשון מדינה איסתירא ר״ל סלע מדינה הא כסף סתם של תורה פעמים בצורי פעמים בשל מדינה לפי הענין ולפי מה שנמסר לחכמים:
בפרש״י בד״ה ורבותינו כו׳ דבהדיא אמרינן התם איפכא כו׳ אף כלים דבר חשוב כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל נ״ל טעות וצ״ל אף כל דבר חשוב כי רש״י לשם בהדיא גורס אף כל דבר חשוב כו׳ והוא דורש יצאו כלים למה שהן שאין צריך דבר חשוב לכן גרסינן אף כל דבר חשוב כו׳ עכ״ל גם שפירש״י כן לשם מכל מקום הכא א״א להגיה כן דבהדיא פירש״י לפי גרסתו הכא לעיל ה״ג ומה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ״ד התם טענו שתי מחטין חייב יצאו כלים למה שהן כו׳ עכ״ל וכן הביאו התוס׳ הכא פירושו דהכא וכ״ה בפרש״י ישן וא״א למחוק בכל זה כל הספרים אלא דפירוש רש״י דהכא אית ליה דהך דרשא דמה כסף דבר חשוב הוא כו׳ אתיא גם לרב ולרב אתיא סוגיא דהכא ושפיר קאמרינן אף כלים דבר חשוב דלא יצאו כלים למה שהן אליביה וזה שהקשו התוס׳ לפירש״י דהכא דזה אינו דלרב לא אתיא כסף להך דרשא אלא לכפירה הוא דאתא ושמואל דדריש הכי התם ומה כסף דבר חשוב אף כלים כו׳ עכ״ל לא למעט כלים למה שהן אתא דהא איהו מחייב בהו כדאמר התם בהדיא אלא כמו שפירשו התוס׳ שם לקיים הגירסא אף לשמואל אף כלים דבר חשוב היינו דבעינן ב׳ פרוטות ולמה שהן דקאמר היינו אע״פ שאין שוין ב׳ מעות כו׳ ע״ש בתוספות ואף שקצרו קצת התוספות הכא בדבריהם אלו מ״מ אין לכוין דבריהם הכא אלא כמו שכתבנו לקיים כל הפירושים בלי גמגום ודו״ק:
תוס׳ בד״ה והרי טענה כו׳ הקשה על פרש״י כיון דמטבע פחות שבצורי היא מעה כו׳ עכ״ל כן מוכח מפירושו שכתב נהי דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי מיהו כו׳ גם ממה שפי׳ לעיל הלכך פרוטה לא מצית למימר כו׳ ובצורי של נחושת ליכא כו׳ דמשמע מזה מעה של כסף היה בצורי שהוא א׳ מו׳ בדינר אבל לפירוש רבותיו הוה מטבע הפחותה שבצורי דינר אלא לגבי טענה מהיקשא דמה כלים דבר חשוב אף כסף כו׳ ילפינן דלא בעי דינר וסגי במעה אע״ג דלא הוה כסף צורי ולכך לא קשה להו לפי׳ רבותיו אלא מעשרים גרה אפילו לפי האמת דמסיק כל כסף קצוב כו׳ ובת״י הקשו עוד לפירש״י למאי דמסיק דרב יהודה לא איירי בכסף סתם אלא בכסף קצוב הל״ל בטענה פרוטה לב״ה כמו בקידושין מיהו לפי׳ רבותיו נמי קשה לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה למימר מה כלים דבר חשוב אף כסף כו׳ תקשי ליה מהך מתני׳ דטענה דבעי ב׳ מעות ובקדושי אשה לא בעי רק פרוטה ויש ליישב ודו״ק:
והרי טענה כו׳ ועיין בפרש״י. ונ״ל לפרש הסוגי׳ לפי שיטת רש״י ז״ל והיינו לפמ״ש בסמוך דלאו אאוקימתא דרב יוסף קאי השקלא וטריא דהכא אלא דגרסינן גופא ואגופא דמימרא דרבי אסי בעלמא קאי ולמאי דלא אסיק אדעתא עדיין דרבי אסי כב״ש אלא אליבא דכ״ע ומקשה לפי סדר המקראות דכל היכא דכתיב כסף לא בעינן כסף צורי דהיינו מטבע אלא כסף היינו ממון ומש״ה קשי׳ ליה מטענה דאי ס״ד כסף היינו מטבע צורי תרתי מנ״ל בשלמא בלא מימרא דרבי אסי נהי דבעלמא סתם ממון היינו פרוטה מ״מ האי כסף דהכא פרוטה לא מצית אמרת דא״כ לא משכחת מודה במקצת ושתי פרוטות נמי לא מצית אמרת מדכתיב כסף ולא כתיב כספים אע״כ דהאי כסף היינו דבר חשוב והדבר מסור לחכמים וכך שיעורו שתי מעין ועוד דנהי דלא אסיק אדעתא הקישא דכספ׳ לכלים מ״מ אסיק אדעתא דכסף מיותר לגמרי דממילא ידעינן דבעינן שתי פרוטות דומיא דכלים שנים דאל״כ לא משכחת מודה במקצת אע״כ דכסף לדבר חשוב הוא דאתא וכדמסקינן בשבועות דף ל״ט להדי׳ אליבא דשמואל ומכ״ש רב דאמר דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא מלבד פרוטה דהודאה וא״כ ממילא שמעת מינה מדלא סגי בשתי פרוטות בין הכל ע״כ משום דבעינן כפירה בדבר חשוב ושיערו חכמים שתי מעין. משא״כ לר׳ אשי דאמר סתם כסף היינו מעה שהוא מטבע הפחות שבצורי וא״כ שפיר איצטריך למיכתב כסף לאשמעינן דבעינן מעה ואכתי שתים מנ״ל כנ״ל בשיטת רש״י ובזה מיושב׳ קושית התוס׳ לפירושם בתוספות ישנים שהביא מהרש״א ז״ל ונתיישב ג״כ מה שהקשו התוספות בשבועות לרב דבר חשוב מנ״ל ע״ש ודוק היטב ומפלוגתא דב״ש וב״ה בקידושין אכתי לא איירי הכא עד לקמן בסמוך ושם יבואר:
והרי דין זה של טענה שטוען אדם על חבירו שחייב לו כסף אם משום שלא החזיר לו את פקדונו או הלוואתו, וחבירו מודה לו רק במקצת הטענה, דכתיב [שנאמר]: ״כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש...״ (שמות כב, ו), ״...עד האלהים יבוא דבר שניהם״ (שם, ח) ופירושו שדין זה בא לפני הדיינים, ומשביעים את הנתבע. ותנן [ושנינו במשנה] בדין מודה מקצת הטענה: שבועת הדיינין, כלומר, שבועה זו שהדיינים משביעים את זה שהודה במקצת היא כאשר הטענה (התביעה) היא על שתי מעות כסף לפחות, וההודאה שמודה הנתבע אפילו בשוה פרוטה. ואם כל ״כסף״ האמור בתורה הוא כסף צורי, כיצד הגיעו חכמים לסכום זה של שתי מעות דווקא?
But with regard to a claim that someone has not returned a deposit or loan, when the defendant admits that only part of the claim is true, it is written: “If a man deliver to his neighbor money or vessels to guard and it be stolen out of the man’s house” (Exodus 22:6). The following verses teach that if the thief is not found, the case is brought to a court, where the defendant must take an oath. And we learned in a mishna with regard to one who admits to part of a claim (Shevuot 38b): The oath administered by the judges to one who admits to part of a claim is administered only when the claim is for at least two silver ma’a, and the defendant’s admission is to at least the value of one peruta. If every sum of money mentioned in the Torah is referring to Tyrian coinage, how did the Sages arrive at the amount of two ma’a in this case?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָתָם דּוּמְיָא דְּכֵלִים מָה כֵּלִים שְׁנַיִם אַף כֶּסֶף שְׁנַיִם וּמָה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב אַף כֵּלִים דָּבָר חָשׁוּב.

The Gemara explains: There, the halakha is derived from a juxtaposition, as the “money” mentioned in the verse is similar to “vessels”: Just as the word “vessels” indicates at least two, so too “money” is referring to at least two coins. And just as money is a significant item, so too the vessels must be a significant item.
רש״יתוספות רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי גרסי׳ ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב – שיהו שוים שתי כסף ולאפוקי ממ״ד התם טענו שני מחטין חייב בהודאת אחת מהן לכך יצאו כלים למה שהן כלומ׳ שיתחייב בכלים בכל שהו. ורבותינו מפרשים שהדינר הוא מטבע הפחותה שבצורי ופירכא מדקתני שתי כסף שהן מעות ותירוצא מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ומעה דבר חשוב הוא ולדידי קשיא ביה טובא חדא דא״כ דכל כסף האמור בתורה דינר הוא היכי אתיא הך היקישא ומפקא ליה הא כי אתא היקישא לאשמועינן מה כלים שנים אף כסף שנים הוא דאתא ועוד מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמרינן התם לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטים ועוד בהדיא אמרינן התם איפכא מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב וכסף כי אתא להך דרשא אתא.
ומתרץ: התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב – פירוש: אי הוי כתיב כסף הוה משערי׳ בדינר אלא משום דכתיב כסף או כלים ואיתקש כסף לכלים לומר לך מה כלים שנים אף כסף שנים ולהכי שיערו בשתי כסף ולא באחת והאי דשיערו נמי במעות ולא שיערו בשני דינרין. דילפינן נמי מכלים מה כלים דבר חשוב כלומר כל מה שהן חשובין הן ואפילו שני מחטין שאין לנו לשער בכלים גדולים אלא בכל מה שהן אפילו שני מחטין דכלים סתם אמר רחמנא והמחטין כלים הן אף כסף נמי כל מה שהן חשובי׳ ואפילו מעות ואי לא הוה כתיב כסף הוא משערינן במעות של נחשת דהיינו פרוטות השתא דכתיב כסף הן מעות של כסף שהן שליש דינר. ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין גרסינן ומה כסף דבר חשוב כו׳ הכא דאיתא1 הוא דקא מדחי ליה כי היכי דלא תיקשי ליה ולבסוף דמסיק למילתיה דרב אסי שפיר וטעמא דבית שמאי לאו כדרב אסי הוא. עיין בקונטרסי בבכורות בפרק יש בכור לנחלה.
1. הערת זר זהב: ״דחיי״ כצ״ל.
רש״י בד״ה ורבותינו מפרשים כו׳ אף כלים דבר חשוב כו׳ נ״ב נ״ל טעות וצ״ל כל דבר כי רש״י לשם בהדיא גורס אף כל דבר חשוב כי לשם אתיא אליבא דשמואל והוא דורש יצאו כלים למה שהן שאין צריך חשוב לכן גרסינן אף כל דבר חשוב. (עיין מהרש״א):
רש״י בד״ה ה״ג ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כו׳ עכ״ל. אע״ג דבשבועות גרסינן אף כל דבר חשוב היינו משום דהתם אליבא דשמואל איירי ושמואל אית ליה להדיא דיצאו כלים למה שהן ופרש״י שם דיליף לה מדכתיב כלים ליכתוב כספים ושמעינן תרתי שנים ודבר חשוב ומה שהקשו שם בתוספות דאי כתיב כספים ה״א שתי פרוטות כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דאי שתי פרוטות לא הוי צריך למיכתב כספים דבלא״ה לא אשכחן מודה במקצת בציר מהכי אע״כ מכספים לתוד הוי ידעינן שפיר דבעינן דבר חשוב והיינו שתי מעין ומש״ה איצטריך למימר אליבא דשמואל אף כל דבר חשוב ולאו משום הקישא אלא דינא בעלמא קאמר דל״ש כסף ל״ש שוה כסף קתני במתניתין דבעינן שתי מעין משא״כ הכא דאליבא דרבי אסי קיימינן דהוא תלמידא דרב כתב רש״י שפיר אף כלים דבר חשוב שכן פי׳ גרסתו בגמרא כאן ועוד דנראה דהא דמייתינן הכא הא מילתא דמה כסף דבר חשוב דלא איצטריך לפי פירש״י אלא דרבי אסי מייתי סיוע לדבריו דכיון דפשטיה דקרא דכסף שנים לדידיה היינו שתי מעין שייך שפיר למידרש נמי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כנ״ל נכון. מיהו מ״ש רש״י ז״ל בסוף הדיבור ועוד בהדיא אמרינן התם כו׳ אף כלים דבר חשוב כו׳ עכ״ל. נ״ל דבזה יפה גי׳ מהרש״ל ז״ל אף כל כיון דרש״י מייתי לשון הסוגיי׳ דהתם דאיירי אליבא דשמואל וגריס להדיא אף כל וכמו שאפרש עוד בסמוך ולכאורה בחנם השיג מהרש״א ז״ל על מהרש״ל ז״ל ודו״ק:
בא״ד וכסף כי אתי להך דרשה אתא עכ״ל. ואע״ג דהתם אליבא דשמואל מסקינן הכי והכא אליבא דרב איירי כדפרישית מ״מ מביא רש״י שפיר ראיה לדבריו דגרסינן איפכא כיון דהתם ע״כ מכסף דרשינן דבר חשוב לשמואל דהא כסף להכי אתי א״כ מסתמא הכא נמי גרסינן כהאי לישנא דהא ליכא למיגרס מה כלים דבר חשוב דמאי פסקא אדרבא איכא למימר יצאו כלים למה שהן כמו לשמואל ועוד נ״ל דרש״י מייתי ראיה לפירושו דשייך שפיר דרשא דמה כסף דבי חשוב כיון דע״כ הכי הוא לשמואל התם כ״ש לרב אסי דהכא דלבתר דיליף דכסף שנים והיינו שתי מעין א״כ הוי דבר חשוב כנ״ל בשיטת רש״י ודו״ק:
רש״י ד״ה הכי גרסי׳ ומה כסף דבר חשוב.
רש״י הביא הפירוש של רבותיו דיש היקש מכלים לכסף, דמה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב ולכן סגי במעה ולא בדינר צורי. ורש״י הקשה על זה, וז״ל ועוד מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הוא והא אמרינן התם לכך יצאו כלים למשהו עכ״ל. ונראה לתרץ ע״פ הרשב״א לגמ׳ שם (שבועות לט:) דהובא לעיל (ג: בענין חליפין בקידושין אות ז׳) דנסתפק אם כלי פחות משו״פ מועיל לקידושין. וביארנו לעיל בב׳ דרכים: א) דכלי הוי דבר חשוב אפי׳ אם אינו שו״פ, או ב) דמעריכין השוויות דכלים על פי המלאכה דאפשר לעשות עם הכלי ולא השוויות שבשוק. אבל סוף כל סוף לפי הרשב״א מתורצת קושיית רש״י על רבותיו כי הגמ׳ דיצאו כלים למה שהן מלמד על חשיבות הכלי ולא על פחיתותו.
ודוחים: התם [שם] יש לימוד מיוחד בגלל ההיקש, ש״כסף״ שנזכר שם הוא דומיא [בדומה] לכלים, מה כלים משמע לפחות שניםאף כסף שנים, ומה כסף הוא דבר חשובאף בכלים מדובר דווקא בדבר חשוב.
The Gemara explains: There, the halakha is derived from a juxtaposition, as the “money” mentioned in the verse is similar to “vessels”: Just as the word “vessels” indicates at least two, so too “money” is referring to at least two coins. And just as money is a significant item, so too the vessels must be a significant item.
רש״יתוספות רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר דִּכְתִיב {דברים י״ד:כ״ה} וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וּתְנַן הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כֶּסֶף הַכֶּסֶף רִיבָּה.

The Gemara asks: But there is the case of the redemption of second tithe, as it is written: “And bind up the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). And yet we learned in a mishna (Ma’aser Sheni 2:8): With regard to one who exchanges copper coins of second-tithe money for a sela, Beit Shammai say: He may exchange the copper coins for the entire silver sela. This mishna indicates that second-tithe money, mentioned in the Torah, can be in the form of copper coins, and it is not required to be in the form of silver coins. The Gemara explains that the verse does not say money, but “the money.” The addition of the article serves as an amplification. In other words, this addition teaches that second-tithe money can be in any coinage, including copper coins.
רש״ירשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הפורט סלע ממעות מעשר שני – מסקנא ב״ש אומר בכל הסלע מעות כו׳ ומיהו שמעינן מינה שחילל תחילה המעשר בפרוטות של נחושת ועתה בא לפרוט בהן סלע.
ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני. ופירש רש״י ז״ל שמעת מינה שחלל תחלה מעשר בפרוטות של נחשת ועתה בא לפרט בהן סלע. ותמיהא לי דמשמע מלשונו דפירכא מדחלל המעשר על פרוטות של נחשת, ולומר דכסף דוקא בעינן, וזהו תימא, דהא תנן בדינר ובשוה דינר, דאלמא כסף האמור בתורה לאו כסף דוקא אלא שוה כסף ככסף, ועוד דאם כן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מנא לן, דמהיקשא דכסף כסף דמעשר לא גמרינן אלא דלא בעינן כסף דוקא, אבל שוה כסף מיהא נבעי, אלא הכי פירושו ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני דשמעינן מינה דמעיקרא חלל שמעשר מעט מעט על פרוטות עד שהשלימו לפרוטות שוה סלע ואחר כך בא להחליף הפרוטות בסלע, דאם לא כן הפוכי מטרתי למה לי להחליף מעשר בפרוטות ופרוטות בסלע, ליחל מעיקרא מעשר בסלע, אלמא אף בפרוטה אחת מצי מחלל ואע״ג דכתיב ונתת בכסף (דברים יד, כה), וכן נראה מפירושי הראב״ד ז״ל ועיקר.
והרי מעשר דכתיב ונתת הכסף וצרת הכסף ותנן הפורט סלע של מעשר שני – פי׳ אם יש לי סלע של מעות מעשר שני בפרוטות ורוצה להחליפו במעין של כסף פליגי ב״ש ב״ה אי בכל סלע מעות או במחצה סלע מעות ומפרש טעמייהו בפ׳ הזהב מ״מ חזינן שהוא על פרוטות חלל מעשרותיו תחלה ואע״ג דכתיב כסף אלמא לאו כסף צורי הוא ופרקינן דהתם כסף הכסף ריבה אפי׳ פרוטות ופרכינן והרי הקדש דכתיב ויסף חמישית הכסף ערכך ואמר שאואל כו׳. ופרקינן התם קדש קדש יליף ממעשר ויש ספרים שכתוב בהם כסף כסף יליף ממעשר ולא למימרא דמכסף כסף גמרינן לה דאם כן אף לכל כסף האמור בתורה נילף הכי אלא הכי פירושו כסף האמור כאן יליף מכסף האמור במעשר בג״ש דקדש קדש ורש״י ז״ל פי׳ בע״א.
(3-7) האי מימרא דשמואל כבר פירשתי׳ בפ׳ הזהב גם בפ׳ ראשון של מסכת ע״ז פירוש מרווח.
ופרכינן לימא רב אסי דאמר כב״ש אלא אי איתמר הכי איתמר כו׳ וקשיא לן ולרב יוסף דאמר כרב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה ואפילו כסף סתם קאמר שהא כסף צורי לימא רב אסי דאמר כב״ש. ואיכא למימר דלרב יוסף אין הכי נמי דרב אסי דאמר כב״ש ולא איכפת ליה לרב יוסף בהאי. א״נ והוא הנכון דרב יוסף לא קאמר בדוקא דרב אסי כל כסף אפילו סתם קאמר אלא דרב אסי אמר שיש כסף בתורה שהוא כסף צירי ולא ידע אי כל כסף או כל כסף קצוב דוקא ומ״מ ב״ש דבעו בקדושין דינר סבירא להו דכל כסף אפילו אינו קצוב הוא כסף צורי ולהכי בעי בקדושין דינו וב״ה סבירא להו שאינו אלא כשהוא כסף קצוב אבל כסף סתם ממון הוא ואפילו פרוטה אשתכח פלוגתייהו בדרב אסי אי אמרינן כל כסף או אמרינן כסף קצוב דוקא והיינו דאמר רב יוסף טעמייהו דב״ש כדרב אסי אבל רב אסי איפשר דכסף קצוב קאמר קאמר כב״ה ואנן דייקינן על מימרא דרב אסי או כל כסף סתם קאמר היכי שביק ב״ה ואמרי כב״ש אלא ודאי דאיהו כסף קצוב קאמר ורב יוסף שכח תלמודא בההיא שמעתא קמייתא דכתובות וזה נ״ל נכון.
גמ׳ והרי מעשר כו׳ ותנן הפורט סלע כו׳ הקשה מהר״י אב״ן לב דהרי ב״ש קאמר בדינר ושוה דינר ואימא דה״נ חילל מעשר שוה דינר בפעם אחד בפרוטות שהיו שוות דינר עכ״ל ע״ש ונראה דלק״מ דכל המחלל תחלה על פרוטות היינו משום שלא היו לו אז מעשר שוה דינר וכל מעט מעשר שיבא לידו מחללו דאי היה לו מעשר שוה דינר היה לו לחלל מתחלה על דינר ולא על פרוטות וכן בכל פעם שיבא לו שוה דינר מעשר היה לו לחלל על דינר ולהביאן עמו לירושלים דאין במשוי הדרך בד׳ דינרים יותר מבסלע שהוא ד׳ דינרין ודוחק הוא לומר כשלא היה לו דינר כשחללן על פרוטות שוה דינר והוא ברור ודו״ק:
ומקשים: והרי מעשר דכתיב [שנאמר] בו, בפדיונו ״וצרת הכסף בידך״ (דברים יד, כה) ותנן אף על פי כן שנינו במשנה]: הפורט סלע ממעות מעשר שני, משמע שאפשר לפרוט את כסף המעשר אף לפרוטות נחושת, ולאו דווקא מעות כסף! ומשיבים: כיון שלא נאמר ״כסף״ אלא ״הכסף״ הה״א היתירה ריבה, שהיא באה ללמדנו שאפשר לפדותו בכל מיני כסף, ואף בפרוטות של נחושת.
The Gemara asks: But there is the case of the redemption of second tithe, as it is written: “And bind up the money in your hand” (Deuteronomy 14:25). And yet we learned in a mishna (Ma’aser Sheni 2:8): With regard to one who exchanges copper coins of second-tithe money for a sela, Beit Shammai say: He may exchange the copper coins for the entire silver sela. This mishna indicates that second-tithe money, mentioned in the Torah, can be in the form of copper coins, and it is not required to be in the form of silver coins. The Gemara explains that the verse does not say money, but “the money.” The addition of the article serves as an amplification. In other words, this addition teaches that second-tithe money can be in any coinage, including copper coins.
רש״ירשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ דִּכְתִיב וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ וְאָמַר שְׁמוּאֵל בהֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְרוּטָה מְחוּלָּל הָתָם נָמֵי כֶּסֶף כֶּסֶף יָלֵיף מִמַּעֲשֵׂר.

The Gemara asks: But there is the case of consecrated property, as it is written: “And he will give the money and it will be assured to him” (see Leviticus 27:19). And Shmuel says: With regard to consecrated property worth one hundred dinars, which was redeemed for an item worth one peruta, it is redeemed. Although the word “money” is stated in the Torah, a copper peruta may be used. The Gemara answers: There too, there is a reason for this unusual halakha, as he derives this ruling from a verbal analogy of the terms “money” mentioned here and “money” from tithes. Consequently, one may use any type of coin in this case as well.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונתן הכסף וקם לו – דכתיב ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו.
שחללו על הפרוטה מחולל – דאין אונאה להקדש דכתיב (ויקרא כה) איש את אחיו ואשמועינן שמואל דכי היכי דאימעיט מאונאה אימעיט נמי מביטול מקח.
כסף כסף – גמר פדיון הקדש מפדיון מעשר אבל שאר כסף שבתורה לא יליף מיניה דלא דמו ועוד דהכא כספים יתירא כתיבא.
הרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו – זה המקרא לא נמצא אלא הכין כתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו.⁠א והכי קאמר והרי הקדש דכתיב שאם יתן הכסף יקנה ואם לאו לא ואמר שמואל שאם חיללו בפרוטה מחולל ואמאי יצא לחולין בפרוטה והא כסף כתיב.
ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל – עיין מה שכתבתי עליו בפרק בתרא דבכורות.
א. הערת זר זהב: עמ״ש התוס׳ במסכת שבת דף קכ״ח. בד״ה ונתן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

בפרש״י בד״ה כסף כסף גמר פדיון הקדש כו׳ ועוד דהכא כספים יתירא כתיבי עכ״ל אין להקשות דאי כספים יתירא כתיבי ל״ל למימר כסף כסף לג״ש לימא כסף יתירא רבויא הוא די״ל דמלת כסף יתירא לא שייכא לרבות פרוטה של נחושת אבל ה׳ דהכסף הוי שפיר רבויא גבי מעשר ומיניה יליף שפיר ג״ש כסף כסף כאילו כתיב נמי גבי הקדש ה׳ יתירא וק״ל:
התם נמי כסף כסף יליף ממעשר.
הגמ׳ לומדת ממעשר שני דפדיון הקדש סגי בשו״פ ולא בעינן כסף צורי. ויש לעיין ביחס בין פדיון הקדש לבין פדיון מע״ש. דהרי י״ל דהויין חלות שם ודין פדיון אחד וכדמשמע מההקיש שביניהם שבגמ׳, או״ד הם שני דיני וחלות פדיון בפני עצמן, ולפי״ז צ״ל דההקיש רק מורה דיש להם דינים שווים לכמה עניינים. ונראה דזה תלוי בשני גירסאות של ההיקש. דהרי בגמ׳ בסוגיין ההקיש הוא מהמלה ״כסף״ דמופיע בשתי הפרשיות. אבל בגמ׳ בכורות (נ:) יש אותו שו״ט אבל שם מקור ההיקש הוא מהמלה ״קדש״, וז״ל והרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, הקדש נמי יליף קדש קדש ממעשר עכ״ל. וי״ל דלפי הגמ׳ בבכורות דההיקש הוא מהמלה ״קדש״ יוצא דהגמ׳ משווה בין חלות הקדושה בהקדש לבין חלות הקדושה במע״ש, וממילא יש להם אותו שם פדיון ודינים שווים. אבל לפי הגמ׳ אצלנו דההיקש הוא מהמלה ״כסף״ אין ללמוד דיש צד השוה בין חלות המע״ש לבין חלות ההקדש, אלא דיש לפדיון של שניהם אותו שם כסף.
אבל אם נשווה את ההלכות של פדיון הקדש ופדיון מע״ש נגיע למסקנא שהם בעצם ב׳ מיני פדיון.
א) לגבי פדיון הקדש פסקינן דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרטוה מחולל. וגם להיפך, אם יש לאדם הקדש דפרוטה והוא רוצה לחללו על שוה מנה, ההקדש תופס כל המנה. ומאידך, לגבי מעשר שני רק הדין הראשון נכון ולא הדין השני. כלומר דאפשר לחלל מע״ש שוה מנה על שו״פ (רמב״ם פ״ב מהלכות מע״ש ונט״ר הל״ב-ג), אבל פרוטה דמ״ע דחילל על מטבע יותר מפרוטה, אין כל המטבע נתפס בקדושת מע״ש. וזה מבואר בדין דחזקיה (ב״מ נב:) דאע״פ דאי אפשר לחלל פחות משו״פ דמע״ש על מטבע בפני עצמו (ב״מ נג:) עדיין יש עצה איך לטפל בו, וז״ל אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו עכ״ל. ורש״י ביאר וז״ל שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו - לחלל בשווין בצמצום, שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו, הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על אותו עודף עכ״ל. הרי מבואר בדין דחזקיה דאם אדם מחלל שוה מנה דפירות מע״ש על מטבע השוה יותר אין כל המטבע נתפס בקדושת מע״ש, אלא דמי השוויות דמע״ש לבד. וא״כ יוצא דיש חילוק גדול בין פדיון הקדש דתופס כל המטבע לבין פדיון מע״ש דרק תופס כדי דמיו.⁠א
ב) מבואר בגמ׳ בב״ק (סח:) דבעינן שלו וברשותו כדי לפדות מע״ש. אבל בהקדש, בין בהקדש בדק הבית ובין בקדושת מזבח, לא בעינן הבעלים דהקדיש לפדות אלא כל אחד ואחד יכולים לפדות.
מהחילוקים האלו עולה דפדיון מע״ש ופדיון הקדש הוו ב׳ שמות דפדיון שונים ורק הוקשו לכמה דינים.⁠ב וזה עולה יפה עם הגירסא שלנו דההיקש נלמד מהמלה ״כסף״ דקאי בדיני פדיון, אבל קשה קצת בגירסת הגמ׳ בבכורות דההיקש נלמד מהמלה ״קדש״ דמשמע דיש להם אותה חלות קדושה, כנ״ל.
א. הדין הזה מבואר ברמב״ם (פרק ה מהלכות מע״ש הל״ו) וז״ל הפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפסה התוספת למעשר עכ״ל. והכסף משנה ציין למקור דבריו את הירושלמי במעשר שני (פרק ד הל״ב) וז״ל אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל מעשר שני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל. מה בין הקדש מה בין מעשר שני. אמר רבי אימי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו עכ״ל. מפשט דברי הירושלמי עולה דהחילוק בין פדיון מע״ש לפדיון הקדש רק תלוי באומדנא בדעת האדם הפודה. וכן מבואר ברמב״ן (ב״מ נג. ד״ה ומשמע) בביאור הדין דחזקיה וז״ל שאין דרך אדם לצמצם מעותיו, ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו עכ״ל. אבל רבינו זצ״ל תפס החילוק הזה בין פדיון הקדש לפדיון מע״ש כחילוק בדין ולא רק בדעת הפודה. ועיין בשו״ת מנחת שלמה (חלק א סימן סו) דדן אם אפשר בדעתו להתפיס קדושת מע״ש על יותר מכדי דמיו ומסיק דהויא מח׳ ראשונים.
ב. ועיין בקובץ שיעורים (ח״ב סימן כ אות ג) בשם הגר״ח זצ״ל דפדיון הקדש הויא מעשה קנין, וחלות הקדושה (בבדק הבית) הויא תוצאה דקנין הקדש, אבל פדיון מע״ש אינו מעשה קנין. אולם עיין ברשימות שיעורים לב״מ (ריש פרק הזהב, אות ב) דרבינו זצ״ל נקט דגם פדיון מע״ש הוי מעשה קנין אלא דבנוסף לזה יש עוד דין חילול מע״ש מפאת מצות הבאת מקום לירושלים.
ומקשים: והרי הקדש דכתיב [שנאמר] בו ״ונתן הכסף וקם לו״ (ראה ויקרא כז, יט) ואמר שמואל: הקדש, אפילו היה שוה מנה, שחיללו על שוה פרוטהמחולל! והרי, ״כסף״ נאמר במקרא, ובכל אופן יוצא ידי חובה בפרוטות נחושת! ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] יש לימוד מיוחד המלמד דין זה, שכן ״כסף״ ״כסף״ יליף [למד] בגזירה שווה ממעשר, ולכן גם שם מדובר בכסף (ממון) כלשהו.
The Gemara asks: But there is the case of consecrated property, as it is written: “And he will give the money and it will be assured to him” (see Leviticus 27:19). And Shmuel says: With regard to consecrated property worth one hundred dinars, which was redeemed for an item worth one peruta, it is redeemed. Although the word “money” is stated in the Torah, a copper peruta may be used. The Gemara answers: There too, there is a reason for this unusual halakha, as he derives this ruling from a verbal analogy of the terms “money” mentioned here and “money” from tithes. Consequently, one may use any type of coin in this case as well.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״דריטב״אמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וַהֲרֵי קִידּוּשֵׁי אִשָּׁה דִּכְתִיב {דברים כ״ד:א׳} כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְגָמַר קִיחָה {בראשית כ״ג:י״ג} קִיחָה מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן וּתְנַן בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה נֵימָא רַב אַסִּי דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי.

The Gemara asks: But there is the case of the betrothal of a woman, as it is written: “When a man takes a woman and engages in sexual intercourse with her” (Deuteronomy 24:1), and one derives betrothal through money by a verbal analogy of the term “taking” used here and “taking” from the case of the field of Ephron. And yet we learned in the mishna that Beit Hillel say one can betroth a woman with one peruta or with any item that is worth one peruta. If so, shall we say that Rav Asi, who claims that all sums of money mentioned in the Torah are in Tyrian coinage, stated his opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai?
ר׳ חננאלריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי קידושי אשה פשוטה היא. ותריצנה אלא אי איתמר הכי איתמר אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי, וכן כל כסף קצוב של דבריהם כסף מדינה. פיר׳ סלע צורי ארבעה דינרין, וסלע מדינה פלגו דזוזא והוא חצי משקל דינר. ריש לקיש אמ׳ טעמא דבית שמאי כדחזקיה דאמ׳ אמ׳ קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ואליבא דמאן דאמ׳ מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו, אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר הינו דמגרעת עד פרוטה אלא אי אמרת פרוטה, מפרוטה מאי מגרעא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

גמרא נימא ר׳ אסי דאמר כב״ש. כבר כתבתי דלפרש״י האי שקלא וטריא לא קאי אאוקימתא דרב יוסף דמוקי טעמא דב״ש כרבי אסי אלא אעיקר מימרא דרבי אסי קאי דגרסינן גופא ואפ״ה מקשה שפיר דנהי דטעמא דב״ש בדינר היינו מטעמא אחרינא סוף סוף מילתא דר״א לא אתי אלא כב״ש ולא כב״ה דהא לב״ה בפרוטה ולר״א פרוטה לאו כסף דאורייתא מיקרי והשתא א״ש דלמאי דמסקינן נמי אלא אי אתמר אפילו הכי לא הדר ביה רב יוסף מאוקימתא דידיה דמוקי לב״ש כדרבי אסי דנהי דר׳ אסי גופא אליבא דב״ה איירי בכסף קצוב דוקא מ״מ ב״ש גופא סובר דכסף סתם נמי היינו כסף צורי וכיון דאפקי׳ מפרוטה דבצורי מטבע של נחשת ליכ׳ ע״כ דבר חשוב בעינן ואוקמי׳ אדינר כמו שפרש״י לעיל ומטענה דסגי בשתי מעין לא תיקשי דאפשר דהתם נמי הדבר מסור לחכמים דלענין טענה הוי שתי מעין דבר חשוב משא״כ בקידושין לא הוי דבר חשוב כ״א בדינר. ועי״ל דלב״ש אין ה״נ דלית ליה בטענה שתי מעין לרב יוסף. ועוד לבתר דמקשינן כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים תו לא מסתבר לומר דבעינן שני דינרין כן נ״ל נכון ודו״ק:
תוספות בד״ה והרי טענה כו׳ ור״י הקשה על פרש״י כו׳ עד סוף הדיבור. מה שהקשה ר״י על פרש״י כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש״י ז״ל דמוצל אותו הצדיק מאלו הקושיות ואין צורך לכפול הדברים אמנם במה שהקשה רש״י על פי׳ רבותיו האיך אתי הקישא ומפקע ליה מדינר ותירצו בתוס׳ דלק״מ דאין היקש למחצה אכתי יש לפקפק בזה דכיון דלפירוש התוס׳ לא היו מעין בימי משה א״כ לא שייך כלל לומר דכסף שנים היינו מעין וכיוצא בזה הקשה הרשב״א ז״ל ע״ש ואפשר ליישב בדוחק לפי מאי דמסקו דמעה הוי בימי משה אלא שלא היו מטבע אלא משקל וא״כ משום האי הקישא דמה כלים דבר חשוב מוקמינן לכסף נמי בשנים ודבר חשוב ואמשקל קאי מיהו בירושלמי ריש פ׳ שבועת הדיינים מצאתי להדיא כשיטת רש״י ז״ל דאמרי׳ התם סוף כסף שבתורה מעה ואליבא דב״ש נמי איירי התם ומייתי נמי התם בטעמא דב״ה דבטענה שתי מעין מכסף או כלים ומייתי לה לענין דלא סגי במעה והיינו לגמרי כפרש״י ואפילו לפי המסקנא דהכא דלר׳ אסי אליבא דב״ה סתם כסף היינו פרוטה מ״מ בטענה ע״כ שתי מעין דאי ב׳ פרוטות לא איצטריך כדמסיק בירושלמי. דפשיטא דאין ב״ד נזקקין לפחות מש״פ והיינו כדפרישית דלא משכחת מודה במקצת בציר מהכי. וגרסינן נמי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כגירסת רש״י ז״ל והמעיין שם בל׳ הירושלמי יראה בעין השכל שכל מה שכתבתי בשיטת רש״י ז״ל הוא נכון וברור בעזה״י ואין להאריך יותר ודוק היטב:
שם בגמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט סלע של מ״ש. והקשה מהרש״א בשם מהרי״ן לב הא לב״ש נמי שוה דינר כדינר וא״כ שפיר משכחת לה שהיה לו מתחלה פירות שוין דינר וחילל על פרוטות שהיו שוות דינר ותירץ מהרש״א ז״ל בדוחק ע״ש ומה מאד אתפלא על שני גדולי הדור חקרי לב דבמחילה מכבוד תורתם יצאו מכוונת הפשטות דהכא לאו מענין השווי מקשה לרבי אסי אלא אעיקר החילול דהא קי״ל אין מחללין פירות מעשר שני אלא על כסף שיש עליו צורה או על דבר מאכל ולהראב״ד בפרק ד׳ מהלכות מ״ש במאכל נמי לא אלא לאחר שכבר נפדו פירות הראשונים בכסף שיש עליו צורה כדכתיב וצרת הכסף בידך ונתת הכסף בכל אשר תאוה בבקר ובצאן וגו׳ ולפ״ז כי היכי דאין מחללין על אסימון של כסף דכסף צורה בעינן ה״נ אין מחללין על מטבע של נחשת דכסף דוקא ונהי דלמסקנא דלית׳ לדרבי אסי בכסף סתם א״כ שפיר מחללין על פרוטות של נחשת דכסף סתם היינו ממון ואדרבא עיקר כסף סתם היינו מטבע של נחשת כדס״ל לב״ה דקידושי כסף וקנין קרקעות בפרוטה משא״כ למאי דס״ד עכשיו דלר״א סתם כסף נמי היינו דוקא מטבע צורי ובצורי מטבע של נחשת ליכא וע״כ כסף דוקא מטבע של כסף מקשה שפיר אהא דתנן הפורט משמע שחילל מעיקרא על פרוטות של נחשת וכל זה ברור לענ״ד אמנם אחר זה ראיתי שהרשב״א ז״ל בחידושיו הקשה קושית מהרי״ן לב ותירץ כתירוצו של מהרש״א ז״ל ואני מוסיף תמה על תמה על מאור עינינו הרשב״א ז״ל היאך עלה בדעתו לומר בחילול ופדיית מעשר שני שוה כסף ככסף והא כמה משניות וסוגיו׳ ערוכות דאין פודין מעשר שני אלא בכסף שיש עליו צורה ומי גרע אסימון ומטבע שאינו יוצא משאר שוה כסף והאיך מדמה לה הרשב״א ז״ל לקידושין דשאני מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף שיש עליו צורה דוקא כדאיתא במס׳ בכורות דף ט׳ ע״ב ויותר יש לתמוה על הרשב״א ז״ל שכתב שכן נראה מפירושו של הראב״ד ז״ל וכבר כתבתי דלהראב״ד על דבר מאכל נמי אין מחללין אפילו דיעבד אלא לאחר שנתחלל תחלה על כסף צורה ודייק לה מסוגיא דפ׳ לולב הגזול דמסיק הש״ס דאי ס״ד מעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך ע״ש ואחר העיון עוד מצאתי בירוש׳ פ״ק דמעשר שני דיליף התם טעמא דב״ש דאין מחללין על מטבעות של זהב דכתיב וצרת הכסף ולא זהב ומקשה אלא מעתה כסף ולא נחשת ומשני היא נחשת היא כסף והיינו נמי כדפרישית דלמסקנא סתם כסף היינו נמי נחושת דמיקרי ממון אבל למאי דס״ד עכשיו דכסף דוקא מקשה שפיר ואיצטריך ליה למילף מכסף הכסף ריבה כל זה נ״ל ברור ושיטת הגדולים שהבאתי צ״ע ודו״ק:
(קונטרס אחרון) דף יא ע״ב גמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט כו׳ הקשיתי קושיא עצומה על לשון הרשב״א ז״ל בחידושיו שרוצה לומר דלענין חילול ופדיית מעשר שני שוה כסף ככסף והיאך אפשר לומר כן הא כמה משניות וסוגיות ערוכות דאין פודין מעשר שני אלא בכסף שיש עליו צורה ולא באסימון ולא במטבע שאינו יוצא ואטו מי גרע הנך משאר שוה כסף ועיין בפנים מה שהקשיתי עוד על דבריו כמ״ש כן בשם הראב״ד ז״ל ולכאורה נראה דשיטת הראב״ד ז״ל להיפך אח״ז ראיתי שהרב מהרי״ט ז״ל מפרש סוגית הש״ס כמו שכתבתי:
ומקשים: והרי קידושי אשה דכתיב [שנאמר] בהם ״כי יקח איש אשה ובעלה״ (דברים כד, א) וגמר [ולמד] קידושי כסף בגזירה שווה ״קיחה״ ״קיחה״ משדה עפרון, ושם נזכר ״כסף״, ובכל זאת תנן [שנינו במשנה], בית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. ואם כן נימא [האם נאמר] שרב אסי שאמר שכל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי הוא שאמר כבית שמאי דווקא?!
The Gemara asks: But there is the case of the betrothal of a woman, as it is written: “When a man takes a woman and engages in sexual intercourse with her” (Deuteronomy 24:1), and one derives betrothal through money by a verbal analogy of the term “taking” used here and “taking” from the case of the field of Ephron. And yet we learned in the mishna that Beit Hillel say one can betroth a woman with one peruta or with any item that is worth one peruta. If so, shall we say that Rav Asi, who claims that all sums of money mentioned in the Torah are in Tyrian coinage, stated his opinion in accordance with the opinion of Beit Shammai?
ר׳ חננאלריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי כׇּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה כֶּסֶף צוֹרִי וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם כֶּסֶף מְדִינָה.

Rather, the Gemara suggests an alternative explanation: If this was stated, it was stated like this: Rav Yehuda says that Rav Asi says: Every set amount of money stated in the Torah, i.e., when a specific amount is mentioned, is referring to Tyrian coinage, and any amount of money set by rabbinic law is in provincial coinage.
רש״ירמב״ןרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כסף קצוב הוי כסף צורי – וכסף קדושין אינו קצוב ולא איירי ביה רב אסי כלל.
קצוב – שנאמר בו כמה כגון חמשים של קנס ושלשים של עבד ומאה של מוציא שם רע שנאמר בהן שקלים ונאמר חשבונו.
ושל דבריהם כסף מדינה – קשה לן וכללא הוא, והא תנןא התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יוסי הגלילי אומר מנה, ופשטינן בפרק החובל (ב״ק צ׳:) בגמרא דמאי מנה מנה צורי. ונראה שכל כסף קצוב כגון סלע וכיוצא בו אם הוא של דבריהם סלע מדינה הוא, אבל מנה של דבריהם פעמים הוא מנה צורי פעמים מנה מדינהב, תדע דהתם פרק שור שנגחג ד׳ וה׳ (ב״ק ל״ו:) תנן זה נוטל מנה וזה נוטל מנהד, ומנה צורי קאמר ובעי למיפשט מהתם דלא תני תנא סלע מדינה ולא פשטיה מדקתני מנה שהוא מנה צורי. ויש לפרש שמה שאמרו ושל דבריהם כסף מדינה אינו כלל לכל כסף של דבריהם, אלא אף כסףה מדינה לפיכך כל שלא פירשו לך חכמים הוא מסתם כסף מדינה שאתה תופס המועט, ולפיכך לא פירשו לך ואם תפשת מרובה לא תפשת ואםו יש מקום ששנו כסף צורי אין זה קושיא ואינו יוצא מן הכלל:
א. ב״ק צ ע״א.
ב. וכן כתבו בתוס׳ כתובות ס״ז ע״א ד״ה אמר והביא ראית הרמב״ן. אך הריטב״א דחה זה שלישנא דרב אסי לא משמע כן.
ג. ב״ק.
ד. נוסף ע״פ כת״י.
ה. ע״פ כת״י. ובנדפס: של מדינה. ובכת״י לונדון: כסף של מדינה.
ו. נוסף ע״פ כת״י. ובנדפס: ויש מקום.
ושל דבריהם כסף מדינה. ולאו כל של דבריהם קאמר, דהא תנן (ב״ק לו.) התוקע לחבירו נותן לו סלע ר׳ יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרי בגמרא דמנה צורי קאמר, אלא כל מקום ששנו בו סלע ר׳ יוסי הגלילי אומר מנה, ואמרי בגמרא דמנה צורי קאמר, אלא כל מקום ששנו בו סלע קאמר דומיא דכסף קצוב שבתורה, דהיינו סלעים שאין כתוב בתורה אלא שקלים כך פירש בתוס׳. ויש מפרשים דלא כל כסף של דבריהם קאמר, אלא לומר לך דאין של דבריהם כשל תורה שהוא לעולם כסף צורי, אלא של דבריהם פעמים שהוא של מדינה, והלכך כל שלא פירשו לך כסף צורי אין לך לומר אלא של מדינה, דתפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

גמ׳ ושל דבריהם כסף מדינה. עיין כתובות דף סז ע״א תוד״ה אמר אביי:
אלא יש לדחות את כל מה שאמרנו ולפרש כך: אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר]: אמר רב יהודה אמר רב אסי: כל סכום כסף קצוב (שמפורש בו סכום מסויים) האמור בתורה הריהו כסף צורי, וכסף של דבריהםכסף מדינה.
Rather, the Gemara suggests an alternative explanation: If this was stated, it was stated like this: Rav Yehuda says that Rav Asi says: Every set amount of money stated in the Torah, i.e., when a specific amount is mentioned, is referring to Tyrian coinage, and any amount of money set by rabbinic law is in provincial coinage.
רש״ירמב״ןרשב״אריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא גחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן דשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד החֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֶס וְשֶׁל מְפַתֶּה ומֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקּוֹדֶשׁ בְּמָנֶה צוֹרִי.

The Gemara asks: If so, what is Rav Asi teaching us? We have already learned all of these halakhot explicitly (Bekhorot 49b): The payment of five sela for the redemption of a firstborn son (Numbers 18:16);the payment of thirty sela for a slave, paid by the owner of the ox that killed the slave (Exodus 21:32); the fifty sela paid by a rapist and by a seducer (Deuteronomy 22:29); the one hundred sela paid by a defamer (Deuteronomy 22:19); all of these are paid in the sacred shekel, which is one hundred dinars in Tyrian coinage. All of the cases in which a defined amount is mentioned by the Torah have already been taught, and it is unclear what Rav Asi adds.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשקל הקודש במנה צורי – שקל הקדש שיש בכ״ה שקלים מנה צורי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

מאי קמל״ן תנינא חמש סלעים של בן שלשים של עבד כו׳ תמיהא מילתא אמאי לא עריב חמש סלעים של בן בהדי אידך ועבד מיניה בבא באנפי נפשה דהכא דחדא מתניתא ודברים מפורשים בתורה ליכא לממיר חדא חדא שמעינהו וגרסינהו. ומורי וכ״ו ותירץ לי דמשום דאמרי׳ התם בבכורות שהוסיפו על כל השקלים האלו חוץ משקלים של פדיון הבן מני ליה הכא באנפי נפשיה ונכון הוא.
בד״ה בשקל הקדש כו׳ צורי שקל כו׳ הד״א. בד״ה דחזקיה כו׳ השאר ואמרי׳ כו׳ כצ״ל:
ומקשים: אם כן הוא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] כל דינים אלה במפורש: תשלומי חמש סלעים של פדיון הבן, שלשים של עבד שנהרג על ידי שור שמשלם בעל השור, חמשים של אונס ושל מפתה, מאה של מוציא שם רעכולם בשקל הקודש, במנה צורי, הרי שכל המקומות שנאמר בהם בתורה סכום קצוב כבר פורשו כאן ומה השמיע לנו רבי אסי!
The Gemara asks: If so, what is Rav Asi teaching us? We have already learned all of these halakhot explicitly (Bekhorot 49b): The payment of five sela for the redemption of a firstborn son (Numbers 18:16);the payment of thirty sela for a slave, paid by the owner of the ox that killed the slave (Exodus 21:32); the fifty sela paid by a rapist and by a seducer (Deuteronomy 22:29); the one hundred sela paid by a defamer (Deuteronomy 22:19); all of these are paid in the sacred shekel, which is one hundred dinars in Tyrian coinage. All of the cases in which a defined amount is mentioned by the Torah have already been taught, and it is unclear what Rav Asi adds.
עין משפט נר מצוהרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם כֶּסֶף מְדִינָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ דְּלָא תְּנַן דְּתַנְיָא זהַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ נוֹתֵן לוֹ סֶלַע וְלָא תֵּימָא מַאי סֶלַע ארבע זוּזֵי אֶלָּא חמַאי סֶלַע פַּלְגָא דְזוּזָא דַּעֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּקָרוּ לְפַלְגָא דְזוּזָא אִיסְתֵּירָא.

The Gemara answers: It was necessary for Rav Asi to teach: And any amount of money set by rabbinic law is in provincial coinage, as we did not learn that halakha in that mishna. As it is taught in a baraita: The Sages established that one who strikes another as an act of disrespect must give him one sela as a fine. And Rav Asi is teaching that one should not say: What is the meaning of one sela? It is a Tyrian sela worth four dinar. Rather, what is the meaning of one sela? This is the sela of provincial coinage, which is worth half a dinar, as people commonly call half a dinar by the name sela [isteira].
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אסתרא
אסתראאאסתירא מאה מעי מ״מ מאה מעי אסתיר׳ אסתירא (בבא מציעא קב:) פי׳ מאן דאמר ליה לחבריה אסתירא מאה מעי יהבינא לך יהיב ליה מאה מעי דתפוס לשון אחרון מאה מעי אסתירא יהיב ליה אסתירא סלע קטן דהוא פלגא דזוזא. (קידושין יא: בגמרא) דכסף בית שמאי אומרים בדינ׳ תניא התוקע לחבירו נותן לו סלע ולא תימא סלע ד׳ זוזי אלא מאי סלע פלגיה דזוזא דעבידי אינשי דקרו לפלגיה דזוזא אסתירא וזו הלכה כולה (בכורות מט) בגמ׳ דה׳ סלעים של בן פירוש סלע זו פלגא דזוזא וקרי אינשי לפלגא דזוזא אסתירא דהיינו סלע והאי סלע הוי אחד משמונה בסלע דאורייתא ובזו ההלכה יש אסתירא סורסיא פי׳ סלע של אותו מקום שהן קלים פי׳ אחר סורסיא הוא כסרסור שבו עושין כל סחורה (כתובות צג) אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הותירו זווי חדתי ופחתו אסתירא דצניתא פירוש לא הותירו זוזי חדתי שלא נשכרו יותר על קרן שלהן אלא שנתחלפו מעותיהן רעים בחדשים וטובים לפיכך נוטל כל אחד לפי מעותיו שנתחלפו אבל אי משתכרי יותר על קרן שלהן חולקין לאמצע וכן פחתו שהיו מעותיהן שהטילו טובים ועשו בהן סחורה והפסידו שלא לקחו מן הסחורה אלא פשיטים רעים בחשבון הטובים שנתנו. אסתירא זוזא דצניתא מכה שיש לאדם ברגלו ומשימין עליה סלע שאינה יוצאת לרפואה כדתנן יוצאין בסלע שעל הצינית (א״ב: פי׳ בלשון יוני אסתירא מין מטבע משקלה שקל הקדש חצי אונקיא והוא סלע גדול ושוה ארבעה זוזים וסלע קטן שוה חצי זוז וסלע ואסתירא אחד הם ומשקל בקע לגלגלת שנים דרכמים כמאמר יוסיפין כי באונקי׳ שמונה דרכמים ובכל דרכם שלשה גרמסין יונים וזה תרגו׳ ירושלמי בקע שתא גרמסין והפרסיים עשו גם הם מטבע בשם אסתיר׳ כמו היונים):
ערך קבל
קבלב(שבת פד.) אם יש בה בית קיבול רימונים טמאה כבר פי׳ בערך עגל. הבא במדה טהורה פי׳ העשוייה למדוד בה ככייל (מועד קטן יב.) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי׳ גוים שקיבלו שדה מישראל בדמים קצובין לתקנה כל זמן שירצו בתוך התחום בשבת וי״ט אסור חוץ לתחום מותר (כתובות נח. קידושין יא) איכא ביניהו קיבל ומסר והלך פי׳ קיבל כגון שקיבל עליו הבעל בשעת ארוסין כל מומים שיש בה לעולא אפילו הכי אינה אוכלת עודה בבית אביה גזירה שמא ימזגו לה כוס של תרומה מבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה לרב שמואל כיון שאינו יכול לטעון טענת מומין אוכלת וכן אם מסרה האב לשלוחי הבעל ואין עמה לא אחיה ולא אחותה אוכלת לרב שמואל אינה אוכלת שמא ימצא בה מום. והלך פירוש אם הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל לעולא אכלה דליכ׳ אחיה ואחותה לרב שמואל לא אכלה משום סמפון אם הלך אחיה עמה (תענית יא) אימת מקבלת רב אמר במנחה פירוש משעה שיתכוון לתפלת המנחה ואפילו מתעסק במלאכתו אומר מחר אהא בתענית יהי רצון שתהא תפלתו ביום תעניתי מקובלת ושמואל אמר בתפלת המנחה כלומר צריך להיות כולל אלו הדברים בשומע תפלה א״ר נסים ברבי יעקב ז״ל ראיתי בפירושי רבותינו הגאונים ז״ל ובתשובות שאמרו אין אומרים ענינו אלא במנחה בלבד אבל בערבית ובשחרית של תענית לא וקשיא להו הא דתני רבי הושעיא ימים שאין בהן קרבן מוסף כגון שני וחמישי של תעניות ושל מעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י״ח כדרכו ואומר מעין המאורע בשומע תפלה דאלמא צריך המתענה שיאמר ענינו בערבית בשחרית ובמנחה ואיתא להא ברייתא (בפרק במה מדליקין ובגמרא דבני מערבא בברכות בפ״ד ובתענית בפרק ב) א״ר זעירא בשם ר׳ ירמיה יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה בין גואל לרופא חולים מהו אומר ענינו אבינו ענינו בעת ובעונה הזאת כי בצרה גדולה אנחנו ואל תתעלם מתחינתנו כי אתה עונה בעת צרה וצוקה כאמור ויצעקו אל ה׳ בצר להם ממצוקותיהם יוציאם ויושיעם בא״י העונה בעת צרה רבי ינאי ברבי ישמעאל בשם ר׳ ינאי אומר אומרה בשומע תפלה רבי יונה בשם רב אומר ואפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע והיכן אומרה בלילי שבת וביומו פי׳ ערבית ושחרית ומנחה ולקמן בהאי פירקא נמי גרסינן א״ר שמעון מה ת״ל בהן בהן שני פעמים אלא מלמד שהלילה מותר והיום אסור כי הא דתני להו כל אנש דייתי עלוהי ייסר בצלו א״ר יוסי בר׳ בון שהוא צריך להזכירן מבערב ואתיא כדאמ׳ רבי זעירא בשם רב הונא אומרה בליל שבת ואיתא נמי בגמרא דמגלה דבני מערבא בפ״ק (נזיר נו) כל שמעתתא דמתאמרא מבי תלתא קבלני קמאי ובתראי אמרינן מיצעי לא אמרינן וכו׳ עד שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו׳ עד ואלו יהושע וכלב לא קאמר שמע מינה:
א. [איין גילדני מינץ אין דעס ווערט פון איין שקל.]
ב. [עמפפאנגען, פינסטער, בעשיידען, קלאגען.]
ושל דבריהם איצטריכא ליה דלא תנן – כמה הוי ואשמועינן דהוא כסף מדינה.
כדתנן התוקע כו׳ – כלומר היכא מצינו כסף דבריהם כדתנן כו׳.
התוקע לחבירו – באזנו לשון רבינו הלוי ורבינו הזקן למדנו שהכהו אצל האוזן.
נותן לו סלע – כך שיערו דמי בושתו לאדם בינוני ואשמועינן רב אסי דלא תימא האי סלע ד׳ זוזי סלע צורי אלא פלגא דזוזא שמיני שבסלע צורי.
איסתירא – סלע פלגא דזוזא והוא סלע מדינה.
כסף מדינה איצטריכא ליה דלא תנן כו׳ – איכא למידק וכללא הוא דכל כסף של דבריהם כסף מדינה הא תנן בפרק החובל. התוקע לחברו נותן לו סלע רבי יוסי אומר מנה ופרישנא התם שהוא מנה צורי. תירץ רבינו הגדול שלא אמר רב אסי שיהא כל כסף דברים כסף מדינה לעולם אלא שיש בדבריהם אף כסף מדינה ומסתמא כסף מדינה משתעי ולפי׳ אמרוהו סתם דתפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת אבל כשפירשו שהוא כסף צורי הרי פירשו ואין זה קושיא לפי שהזכירו כסף צורי. מיהו תמיהא לי הא דתנן בכתובות וכן המשיא את הבתולה לא יפחות לה פחות מחמשי׳ זוז וטרחינן בגמ׳ לאוכוחי מסיפ׳ דקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה דמאי נ׳ זוז ד׳ זוזי פשיטא שהוא כ״מ ול״ל כולי האי תיפוק אי דסתם דבריהם בכסף מדינה עד שיפרשו וי״ל דשאני התם דהוה ס״ד שלא יספק לנישואי בת ישראל פחות מחמשין זוז של כסף צורי דכסף מדינה הוא דבר מועט ואינו הגון לענין כזה והכי אצטרכינן לומר דאפילו התם כסף מדינה הוא אבל ליכא לפרושי כמו שפירשו רבים שאין כסף של דבריהם כסף מדינה אלא בסלע דומיא דשל תורה אבל לא במנה או בחמשים וכל דבר קצוב דהא לא משמע הכי לישנא דרב אסי כלל.
הא דאמרינן והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה – פירוש דהכי משמע לשון והפדה שיכון מסייע לה שתפדה עצמה הא כיצד שתגרע פדיונה שאי איפשר לו שיהא משמע שיפדנה הוא לגמרי כיון שקנאה. כל היכא דלא מצי מייעד פירוש כגון שמכרה לקרובים או לעכו״ם לא הוה זביני.
ומשיבים: מה שאמר ושל דבריהם כסף מדינה איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שלא תנן [שנינו] כלל זה במשנה. דתניא כן שנינו בברייתא]: התוקע (מכה) לחבירו בדרך בזיון — נותן לו כקנס סלע, שכך קבעו חכמים. ולא תימא [ואל תאמר] מאי [מה פירוש] סלע שהוא סלע צורי שהוא ארבע זוזי (ארבעה דינרים) אלא מאי [מה פירוש] סלע — סלע מדינה ששוויו פלגא דזוזא [חצי זוז], דעבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא [שעשויים אנשים לקרוא לחצי זוז גם כן סלע].
The Gemara answers: It was necessary for Rav Asi to teach: And any amount of money set by rabbinic law is in provincial coinage, as we did not learn that halakha in that mishna. As it is taught in a baraita: The Sages established that one who strikes another as an act of disrespect must give him one sela as a fine. And Rav Asi is teaching that one should not say: What is the meaning of one sela? It is a Tyrian sela worth four dinar. Rather, what is the meaning of one sela? This is the sela of provincial coinage, which is worth half a dinar, as people commonly call half a dinar by the name sela [isteira].
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי כִּדְחִזְקִיָּה דְּאָמַר חִזְקִיָּה אָמַר קְרָא {שמות כ״א:ח׳} וְהׇפְדֵּה מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת מִפִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה.

Rabbi Shimon ben Lakish says a different explanation: The reasoning of Beit Shammai, that the minimum amount with which a woman can be betrothed is one dinar, is in accordance with the opinion of Ḥizkiyya. As Ḥizkiyya says that the verse states with regard to a Hebrew maidservant: “Then he shall let her be redeemed” (Exodus 21:8), which teaches that she can deduct an amount from the price of her redemption and leave before her time of slavery is complete. If she comes into possession of money, she can pay the master for her value, less the work she has performed. Beit Shammai derive the halakhot of regular betrothal from the case of a Hebrew maidservant, as explained below.
רש״יבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כדחזקיה – לקמן בפירקין (קידושין יד:) דקתני גבי עבד עברי קונה את עצמו בגירעון כסף שמחשב עם אדוניו כשבא לפדות את עצמו בכך וכך לקחתני ולא היה לך לשעבדני אלא שש שנים נמצאת קונה עבודתי לשנה בכך וכך חשוב כמה שנים עבדתיך וצא מכסף מקנתי דמי עבודת שנים הללו וטול השאר ואמרינן מנא ה״מ ואמר חזקיה והפדה ולא כתיב ונפדית משמע שאף אדוניה מסייע בפדיונה וזהו שמגרעת פדיונה ויוצאת אלמא אין אמה העבריה נקנית בפחות מדינר.
אמה העבריה נקנית בכסף והאדון רשאי ליעדה מדעתה וכשמיעדה אינו צריך בה קדושין אחרים אלא שאומר לה הרי את מקדשת לי בכסף שקבל אביך בדמיך וכל מכירת אמה שאי אפשר ללוקח ליעדה לא לו ולא לבנו אינה מכירה ומתוך כך אין יכול למכרה לבנו אבל מוכרה הוא לאביו שאע״פ שאין אביו יכול ליעדה הרי בנו מכל מקום יכול ליעדה:
וכן אמה העבריה ועבד עברי קונין עצמם בגירעון כסף ר״ל שאם נזדמן להם לפדות את עצמן פודין ומחשבין זמן שעבדו ופוחתים מדמי המקח כפי השעור כמו שיתבאר מעתה אינם נקנים בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים הראוים לגירעון כסף וכל פחות מפרוטה אינו כלום הא כל שקנהו בשתי פרוטות הואיל ויש בהם תורת גירעון מכירתם מכירה גמורה ואין אומרים בהם הואיל ואפיקתה מפרוטה אוקמה אדינר ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא באמה וממה שהוקש גירעון כסף שלה לייעוד מה ייעוד כל היכא דלא מצי מיעד לא הוו זביניה זביני כמו שכתבנו אף בגירעון כל היכא דלא מציא מיגרעא לא הוו זביניה זביני אבל עבד עברי נקנה בפרוטה וכל דיהיב ליה יותר מפרוטה גורע עד פרוטה וכל היכא דיהיב ליה פרוטה אינו גורע כלל:
גמ׳. רבי שמעון בן לקיש אומר טעמייהו דבית שמאי כדחזקיה, דאמר חזקיה אמר קרא והפדה, מלמד, שמגרעת מפדיונה וכו׳ מפרוטה מי מגרעה.
עיין בשיעורים לקמן (יד:) בענין גרעון כסף.
א ר׳ שמעון בן לקיש אומר הסבר אחר: טעמייהו [טעמם] של בית שמאי שקידושי אשה הם בדינר, כדברי חזקיה. שאמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב] באמה העבריה (שהיא אמנם שפחה, אלא שברשות האדון גם לעשותה לאשתו): ״והפדה״ (שמות כא, ח)מלמד שמגרעת (מנכה) מפדיונה, שאם הגיע לידה כסף הריהי משלמת לאדון בניכוי שווי העבודה שעשתה ויוצאה טרם זמנה.
Rabbi Shimon ben Lakish says a different explanation: The reasoning of Beit Shammai, that the minimum amount with which a woman can be betrothed is one dinar, is in accordance with the opinion of Ḥizkiyya. As Ḥizkiyya says that the verse states with regard to a Hebrew maidservant: “Then he shall let her be redeemed” (Exodus 21:8), which teaches that she can deduct an amount from the price of her redemption and leave before her time of slavery is complete. If she comes into possession of money, she can pay the master for her value, less the work she has performed. Beit Shammai derive the halakhot of regular betrothal from the case of a Hebrew maidservant, as explained below.
רש״יבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּיהַב לַהּ דִּינָר הַיְינוּ דִּמְגָרְעָה וְאָזְלָה עַד פְּרוּטָה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּיהַב לַהּ פְּרוּטָה מִפְּרוּטָה מִי מְגָרְעָה וְדִלְמָא ה״קהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא הֵיכָא דִּיהַב לַהּ דִּינָר תְּיגָרַע עַד פְּרוּטָה הֵיכָא דִּיהַב לַהּ פְּרוּטָה לָא תְּיגָרַע כְּלָל

Granted, if you say that when she was acquired he gave her at least one dinar, this is the meaning of the statement that she may continually deduct from that amount up to one peruta. But if you say that he gave her one peruta when he purchased her as a maidservant, can she deduct from one peruta? One peruta is already the smallest possible sum of money. The Gemara rejects this argument: But perhaps this is what the Merciful One is saying: In a case where he gave her one dinar, she deducts from that amount up to one peruta; in a case where he gave her one peruta she cannot deduct at all. If he paid one peruta for her, the option of redemption does not apply.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי אמרת בשלמא וכו׳ מפרוטה מאי מגרעה – שתתן לו שוב כלום ולקמיה מסיק מילתיה ואמר וקידושי אשה לב״ש מאמה העבריה נפקא ליה וכו׳ אלא דפרכי׳ גמרא ולא שבקי׳ לאסוקי למילתי׳.
אי אמרת בשלמא דיהב [אם נניח אתה אומר שהוא נותן] לה בשעת קנייתה דינר לפחות, היינו דמגרעה ואזלה [זהו שהיא מגרעת מהסכום הזה והולכת] עד כדי פרוטה, אלא אי אמרת דיהב [אם אתה אומר שהוא נותן] לה פרוטה בקנין ראשון כשקנה אותה לשפחה, מפרוטה מי מגרעה [האם יכולה היא לגרוע]? והרי פרוטה הוא השיעור הקטן ביותר של כסף! ודוחים: ודלמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה תורה], זה כוונת העניין: היכא דיהב [במקום שנתן] לה דינרתיגרע את הסכום הזה עד פרוטה, היכא דיהב [במקום שנתן] לה פרוטהלא תיגרע כלל! ובמקרה זה לא יתקיים דין ״והפדה״.
Granted, if you say that when she was acquired he gave her at least one dinar, this is the meaning of the statement that she may continually deduct from that amount up to one peruta. But if you say that he gave her one peruta when he purchased her as a maidservant, can she deduct from one peruta? One peruta is already the smallest possible sum of money. The Gemara rejects this argument: But perhaps this is what the Merciful One is saying: In a case where he gave her one dinar, she deducts from that amount up to one peruta; in a case where he gave her one peruta she cannot deduct at all. If he paid one peruta for her, the option of redemption does not apply.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

קידושין יא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה קידושין יא:, ר׳ חננאל קידושין יא: – מהדורת הרב אהרן אייזנבך והרב אברהם ישעיהו שולביץ, בתוך: אהל חייא לזכר הגרח"א צוובנר, בעריכת הרב הלל מן, ירושלים תשס"ו, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), הערוך על סדר הש"ס קידושין יא:, רש"י קידושין יא:, תוספות קידושין יא:, תוספות רי"ד קידושין יא:, רמב"ן קידושין יא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א קידושין יא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי קידושין יא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א קידושין יא:, מהרש"ל חכמת שלמה קידושין יא:, מהרש"א חידושי הלכות קידושין יא:, פני יהושע קידושין יא:, גליון הש"ס לרע"א קידושין יא:, רשימות שיעורים לגרי"ד קידושין יא: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין, פירוש הרב שטיינזלץ קידושין יא:, אסופת מאמרים קידושין יא:

Kiddushin 11b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Kiddushin 11b, R. Chananel Kiddushin 11b, Collected from HeArukh Kiddushin 11b, Rashi Kiddushin 11b, Tosafot Kiddushin 11b, Tosefot Rid Kiddushin 11b, Ramban Kiddushin 11b, Rashba Kiddushin 11b, Meiri Kiddushin 11b, Ritva Kiddushin 11b, Maharshal Chokhmat Shelomo Kiddushin 11b, Maharsha Chidushei Halakhot Kiddushin 11b, Penei Yehoshua Kiddushin 11b, Gilyon HaShas Kiddushin 11b, Reshimot Shiurim Kiddushin 11b, Steinsaltz Commentary Kiddushin 11b, Collected Articles Kiddushin 11b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144