גמרא
פירוש
פרק א – הורו בית דין
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״למומר״.
והפרק הראשון יסוד הכונה בו לבאר עניני החלק הראשון ורובו יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר על איזה צד נקראו העושים סומכים על הוראת הבית דין שיהו פטורים מלהביא קרבן מצד עצמם ועל איזה צד אין נקראים סומכין עליהם ויתחייבו מצד עצמם השני שיש צדדים שהצבור פטורים מפר העלם מצד ההוראה אע״פ שטעו בהוראת בית דין ועשו מעשה על סמך הוראתם וחייבין מצד עצמן כהדיוטות ומבאר איזה הוראה פטורים עליה ויתחייבו העושים מצד עצמם ואיזו חייבים השלישי שיש צדדים אחרים שפוטרין את הצבור מפר העלם ומחייבין את העושים לא מצד ההוראה אלא מצד גוף הבית דין שאין הוראתן מחייבת קרבן הרביעי כשנתערב שם זדון עם שגגה על איזה צד יתחייבו העושים על פיהם קרבן מצד עצמם ועל איזה צד יתחייבו הצבור ועל איזה צד יפטרו כלם החמישי מנין הקרבנות ומי מביאם זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת ענינים כמו שיתבאר: והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הורו בית דין לעבור על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה ר״ל ממין אלו שהזכרנו והם שזדונן כרת ושגגתן חטאת קבועה כגון שהורו לאכול חלב הקיבה לא שהתירו חלב בכלל שהרי כל שטעו לעקור גוף מצוה מכל וכל יתבאר למטה שאין זו הוראה אלא שהתירו מקצתה כגון שהורו להתיר חלב הקיבה והלך היחיד ועשה על פי הוראתם פטור שהרי נתלה בבית דין ומ״מ יתבאר בגמ׳ שזו דברי יחיד אבל לדעת חכמים יחיד או מעוט צבור שעשו על פיהם חייבין קרבן יחיד ואין קרבן לצבור אלא כשנכשלו בהוראתם רוב קהל ואחר שכן אתה צריך לפרש דרך פסק והלך כל יחיד ויחיד עד שטעו בה רוב צבור ועשו שוגגין על סמך הוראתם ר״ל שאף הם מדמים עליהם שהוראתם נכונה בין שעשו הבית דין ועשה עמהם או אפילו עשו הם תחלה ועשו היחידים אחריהם או אפילו לא עשו הם כלל ואילו היחידים עשו הואיל ועל סמך הוראתם עשו הם פטורים מקרבן יחיד ובית דין חייבים ר״ל הצבור על ידם בפר העלם כשנודע להם שטעו שאין לנו בהם אם עשו אם לא עשו אלא על הוראתם שסמכו עליה רוב העם ונכשלו והעושים פטורין אחר שתלו בבית דין שסמכו עליהם הורו בית דין וידע אחד מהם ר״ל מן הבית דין או אחד שהוא תלמיד או ראוי להוראה והלך ועשה על פיהם ולא נפקע ממנו דין שוגג מפני שהוא טועה וסובר שמצוה לשמוע דברי חכמים אלא שאין זו שגגה גמורה לענין המעשה ואין זה תולה בבית דין ומ״מ אינו מזיד שהרי טועה במצוה לשמוע דברי חכמים ומעתה הוא חייב אפילו עשו ועשה עמהם ואין צריך לומר עשה אחריהם וכל שכן עשה ולא עשו וחייב מצד עצמו ואינו מצטרף עם שאר הקהל ואם לא היה שם רוב קהל בחוץ מאלו שידעו באיסור וטעו במצוה לשמוע דברי חכמים צבור פטורין והעושים חייבים אבל מ״מ עם הארץ שהרגיש בטעותם פטור שאין ידיעתו מבוררת כל כך ומצטרף לכל השוגגים על פי הוראתם: זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: לעולם אין בית דין חייבין קרבן בהוראתם שנכשלו רוב העם אחריה אא״כ אמרו בפירוש למקצת בני אדם מותרין אתם לעשות אבל אם ראו בהם שנשאו ונתנו בלבד ונמנו וגמרו ביניהם שהוא מותר ונכשלו אחר אותה ההוראה או אפילו אמרו להם מותר הוא או מותרים אתם הואיל ולא אמרוה למעשה והוא שיאמרו בפירוש מותרים אתם לעשות בית דין והצבור פטורים והעושים חייבין כל אחד בקרבן יחיד הא כל שאמרו מותרים אתם לעשות וטעו רוב העם אחריהם חייבים הבית דין והעושים פטורין: זקן ממרא האמור בתורה למיתת חנק הוא חכם שהגיע להוראה ונסמך בסנהדרין שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת או שמ״מ הוראתו מביאה לידי כך או בתפילין ואף באלו דוקא שהוא מורה הלכה למעשה או שיעשה הוא על פי הוראתו ומעלין אותו לירושלים ומודיעין אותו שכך הוא הדין וחוזר לו ואם אחר שחזר לעירו שנה ולמד כמה שהיה רגיל פטור אבל אם הורה לעשות או שעשו בהוראתו חייב מיתה ואין צריך התראה אחרת כמו שהתבאר במקומו: בית דין שהורו התר כגון שהתירו אשת איש לינשא בעד אחד ונמצא בעלה חי אפילו טעו רוב נשים אחריהם בית דין פטורים והם ובעליהם האחרונים חייבין חטאת על שגגתם ולא סוף דבר אם לא נשאו על פיהם אלא שקלקלו שהרי הבית דין מיהא לא התירום בזנות אלא אף בנישאו שאין זו הוראה אלא טעות ואע״פ שגדולי הרבנים כתבו במסכת שבת פרק חבית (שבת קמ״ה:) שעד אחד נאמן באשה דמשום עגונא אקילו בה רבנן ואפקעינהו לקדושיה במחילת כבודם אין דבריהם נכונים והרי סוגיא זו מבארת סתירת דבריהם לגמרי ואין הטעם אלא ממה שאמרו שם דייקא ומנסבא וכן אם התירו מלאכה בשבת וטעו רוב העם אחריהם מצד שהיו סבורים שהוא לילה וזרחה חמה שאין זו הוראה אלא טעות וכן כל כיוצא בזה יש אומרים שאם נשאת בעד אחד אף היא פטורה מן הקרבן מפני שהיא כמזידה שלא התירוה אלא מטעם דייקא ומנסבא אבל אם נשאת בשני עדים כבר דקדקה כראוי והיא שוגגת גמורה וחייבת קרבן ואע״פ שבמסכת יבמות הוזכרה כן אין הדברים נראין לענין פסק: בית דין שהורו התר בחלב הקיבה ובא אחד ואכל חלב הקיבה בטעות והוא שסבור עליו שהוא שומן ואכלו בחזקת שומן אע״פ שאם ידע שהוא חלב היה אוכלו מצד הוראתם מ״מ עכשו מיהא אינו אוכל מצד ההוראה אלא מצד שגגתו וחייב להביא קרבן יחיד ואינו מצטרף עם השוגגין להשלימן לרוב צבור וכל שאינן רוב בחוץ ממנו בית דין וצבור פטורין והעושים חייבין שכל שהוא חייב מצד עצמו אינו מצטרף עם האחרים להשלימן לרוב שנאמר לכל העם בשגגה עד שיהו כלם בשגגה אחת שמא תאמר והרי זה אינו שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מ״מ אלו נודע טעותם לבית דין וחזרו בהם אף הוא חוזר בו וכל שהוא בדרך זה שב מידיעתו הוא: מקבלין קרבנות מן הגוים ר״ל עולת נדר או נדבה לבד אבל המשומד אם הוא משומד לכל התורה או לע״ז או לחלול שבת בפרהסיא הרי הוא פחות מן הגוי ואין מקבלין ממנו שום קרבן אבל משומד לעברה אחת מקבלין מהם קרבן בכל שגגותיהן חוץ משגגת עברה שהם משומדים בה ר״ל שאם הוא משומד לאכול חלב במזיד אפילו לתיאבון ואכלו עכשו בשוגג ורוצה להביא קרבן על זה אין מקבלין ממנו שכל שאינו שב מידיעתו אין מקבלין קרבן על שגגתו אבל משומד לאכל חלב ששגג בדם מקבלין ממנו קרבן על הדם וכן כל כיוצא בזה וכבר כתבנוה במסכת חולין:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush