×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַאי לָאו דְּאִי לֹא בָּעַל מָצֵי בָּעֵיל אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת אָמַר רָבָא לָא לְבַר מִשַּׁבָּת אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְהָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אַרְבָּעָה לֵילוֹת קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר רָבָא כְּשֶׁבָּעַל.
What, is it not referring to a case where if he did not yet engage in full-fledged intercourse, i.e., rupturing the hymen, with his bride, he may engage in full-fledged intercourse with her even on Shabbat? Apparently, it is permitted to engage in intercourse with a virgin on Shabbat. Rava said: No, it is referring to any other day except for Shabbat. Abaye said to him: But isn’t it taught: Until the conclusion of Shabbat, four nights? Four nights from Wednesday until the conclusion of Shabbat includes Shabbat. Rather, Rava said: It is referring to a case where he engaged in full-fledged intercourse with his bride before Shabbat. Therefore, there is no concern lest he cause a wound on Shabbat.
רש״יתוספותרשב״ארא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מאי לאו – הנך ארבעה לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת.
והא ארבעה לילות עד מוצאי שבת קתני – ולא משכחת ליה לבר משבת דהא ברביעי ניסת ויש כאן לילי חמישי וששי ושבת ומוצאי שבת.
מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל – דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אע״ג דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצ״ש לאשמועי׳ דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) מעשה ונתן לה ד׳ לילות מתוך י״ב חדש והכי פי׳ נותנין לה ד׳ לילות עד מוצ״ש שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים עד מוצ״ש ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבר משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופים והוה מצי למפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפי׳ מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני וא״ת מעיקרא דמשני לבר משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד׳ לילות וי״ל דהוה ס״ד דהכי פירושו נותנין לה עד מוצאי שבת לבר משבת שהן בין הכל ד׳ לילות ואיהו פריך דמשמע דבעיל ד׳ לילות ומשני כשבעל וקמ״ל כמו שמפרש בתר הכי אע״ג דהוי פירצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולין אפ״ה שרי.
ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות. מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבר בתוליה,
מצי בעיל כל אותן ארבעה לילות,
ואפילו בשבת, דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים. ואי נמי דאי בשבעל, ואתא לאשמועינן דכל ארבעה תלי בדם בתולים, למה ליה למיתני עד מוצאי שבת, וכדאקשיה לבסוף אי בשבעל מאי קא משמע לן. אמר רבא, לא, לבד משבת. אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד׳ לילות קתני. ורבא, אפשר דדחיק בה דעד סוף ארבעה לילות קאמר, וכדאיתא בנדה בריש פרק תינוקת (נדה סד:) דמתרץ לה הכין לוי, וכשבעל בימים, כלומר שנותנין לה ארבע עונות בין ימים ולילות, וקסבר דאי בעל בימים מפסידה לילות כלוי.
אלא אמר רבא, בשבעל בעילה גמורה, ואפילו הכי נותנין לה ארבעה לילות דתלינן בדם בתולים. אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ״ל דקתני עד מוצאי שבת, דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ארבעה לילות ותו לא, כדקתני בדבית שמאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. והוה מצי לפרוקי, דעד מוצאי שבת קמ״ל דאי בעל בימים לא הפסידה לילות, והיינו עד מוצאי שבת, לומר שנותנין לה כל העונות שיש עד מוצאי שבת, וכדאמר רב התם בריש פרק תינוקת (נדה סד:), אלא שרצו לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם, דלית ליה הכין. ואוקמה כשמואל, כלומר, בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר, ואין בו לא משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשיר בה צרורות דרך כניסתו. ובנדה פרק תינוקת (נדה סד:) דייק תלמודא בהדייא, למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ארבעה לילות, זהו לפי שיטת פירושו של רש״י ז״ל, ויש בו פירושים אחרים,⁠א וזה נכון.
א. עי׳ תוד״ה מאי, ראב״ד בשטמ״ק, רמב״ן, ריטב״א ורא״ה.
מאי לאו דאי לא בעיל מצי למיבעול – פירוש מדקתני משנה יתירא עד מוצאי שבת ד׳ לילות, תרתי קאמר, דאי בעיל אית לה ארבעה לילות, ואי לא בעיל מצי בעיל עד מוצאי שבת.
והא נמי דאמרינן: והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני – פירוש לישנא יתירא נמי דאיק, דאי תנא עד מוצאי שבת הוה אמינא לבר משבת וג׳ לילות הוא דנותנין לה, ואי תנא ארבעה לילות נמי ותו לא, הוה אמינא ארבעה לילות לבד משבת, אבל השתא דתנא ארבעה לילות עד מוצאי שבת לא סגיא דליתיה לשבת בכלל.
והא דאמרינן: אי בשבעל מאי קמשמע לן – כלומר בהאי לישנא יתירא דתנא. וק״ל דהא במסכת׳ נדה (סד, ב) אמרינן דשמעינן מינה דשמשה בימים לא הפסידה לילות, מלישנא יתירא דקתני עד מוצאי שבת ארבעה לילות, ולא קתני ארבעה לילות ותו לא, וכיון דכן לימא ליה דהא קמשמע לן. יש לומר דהא אתיא אליבא דמאן דאמר התם שמשה בימים הפסידה בלילות. תו קשיא לן הא דאמרינן הכא קמשמע לן דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר בה צרורות, והתם (ד)⁠אמרינן קמשמע לן דשרי למיבעל בתחלה בשבת כדשמואל דאמר פרצה וכו׳ דמדמי האי דשמואל לבעילה בתחלה, ויש לומר דהכא קס״ד דדם חבורי מיחבר וכיון דכן אף על פי שבעל עדיין הוי פירצה דחוקה, אבל התם אמרינן לה אליבא דהלכתא דדם מיפקד פקיד, וכיון דכן אפילו בתחלת בעילה אינה חשוב פתח גמור אלא פירצה דחוקה. רבינו נר״ו.
מאי לאו דאי לא בעל וכו׳. כתב רש״י ז״ל מאי לאו. הנך ד׳ לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת, ע״כ. פירוש לפירושו הא דקאמר דאי לא בעל וכו׳ היינו בעילה גמורה ועלה דמתני׳ דתינוקת קאי דמיתפרשא בתרי אנפי או שנאמר נותנין לה עד מוצאי שבת ד׳ לילות ואפילו שבעל בעילה גמורה בלילה הראשון ומצא דם ושוב בעל בעילה גמורה בלילה שניה נותנין לה לילה שלישית וכן עד ארבעה לילות אם כן יש לפרש דאי בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים אלא מתניתין מיירי בדלא בעל בעילה גמורה בשום פעם ולכך כל דם שמוציא בהערותיו עד ד׳ לילות הוו בתולים ואם נפרש בפירוש ראשון דבעל בעילה גמורה אין הכרח ממתניתין שמותר לבעול בחבורה בשבת דהא הכא במתני׳ דתינוקת מיירי בשבעל כבר בעילה גמורה לכך קאמר מאי לאו דאי לא בעל פי׳ במתני׳ מיירי בדלא בעל בעילה גמורה וכו׳ וכדכתיבנא וכיון שכן ממילא שמעינן נמי דמותר לבעול בחבורה בשבת והיינו דקאמר אפילו בשבת ואין לחלק בין שלא בעל כלל להיכא דבעל קצת כבר דמ״מ הרי הוא בעל בחבורה והיינו בעיין מהו לבעול בתחלה בשבת והכרחא דרב חסדא דקאמר מאי לאו דאי לא בעל וכו׳ דאוקי מתני׳ בדלא בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים והשתא אין אנו צריכין להכריח מלישנא יתירה דקתני מתני׳ במוצאי שבת ודחי רבא לא לבד משבת והא דקתני ארבעה לילות עד מוצאי שבת לאו דוקא ארבעה לילות אלא יום רביעי וליל חמישי וליל ששי וליל מוצאי שבת הרי כאן ארבעה יום אחד ושלשה לילות ואי נשאת בליל ד׳ ונבעלה בו בלילה כגון דלא אכפת ליה בברכה הרי כאן ד׳ לילות ופריך ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד׳ לילות קתני ולא משכחת לה ד׳ לילות לבד משבת דהא ברביעי נשאת ויש כאן ליל חמישי וששי ומוצאי שבת אלא אמר רבא כשבעל פי׳ מתני׳ מיירי כשבעל בעילה גמורה ופריך אי כשבעל ולא אתא לאורויי לן אלא היתר בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ״ל ליתני נותנין לה ד׳ לילות כנ״ל פירוש לפירוש רש״י ז״ל והשתא לשיטה זו הא דדייקינן מאי קמ״ל וכו׳ מייתורא דמתני׳ דנקט עד מוצאי שבת הויא קושיא חדשה שלא הוזכרה לעיל כלל וכיון שכן קשיא דהעיקר חסר מן הספר דכי פריך מאי קמ״ל הוה ליה לפרושי קושיא דמאי דקתני עד מוצאי שבת הוא דקשיא ליה. ועוד דהא דקאמרינן מאי לאו דאי לא בעיל וכו׳ לא דייק שפיר דמשמע דלא בעיל כלל:
והתוספות כתבו וז״ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל וכו׳. דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אף על גב דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה מעשה ונתן לה ד׳ לילות מתוך שנים עשר חדש והכי פירושו נותנין לה ארבעה לילות עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישייר מקצת בתולים עד מוצאי שבת ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבד משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופין והוה מצי למפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפילו מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא ע״כ. פירוש לפירושם ז״ל סבירא להו לתוספות דאיברא ודאי דפירושא דמתני׳ דקתני נותנים לה ד׳ לילות וכו׳ מיירי בשלא בעל בעילה גמורה וכדפרש״י ז״ל מיהו כי קאמר רב חסדא מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו׳ פי׳ דלא בעיל כלל ולא קאי עלה דהכא דבעינן למילף ממתני׳ קיימינן וה״ק מאי לאו דנשמע ממשנה זו דלא בעיל כלל מצי בעיל אפילו בשבת דמותר לבעול בתחלה בשבת וכיון שכן ע״כ הכרחיה דרב חסדא היינו מדנקט עד מוצאי שבת ומעתה קשיא טובא מאי קא פריך ומאי קא משני ליה רבא לא לבד משבת אי היינו הכרח דרב חסדא מדנקט עד מוצאי שבת מאי קא דחי רבא ותירצו בתוספות דהאי דינא דרצופין איכא בינייהו דלרב חסדא לא אתא לאשמועינן רצופין דהא לא בעינן רצופין ולרבא אתא לאשמועינן דבעי רצופין ועוד יש לי לומר דבפירושא דמתני׳ נמי פליגי תוספות על רש״י ז״ל אליבא דרב חסדא דלרש״י מיירי מתניתין אליבא דרב חסדא בשלא בעל בעילה גמורה ולשיטת התוספות מיירי שפיר דבעל בעילה גמורה אלא דהשתא משמע לן דחידושא דאשמועינן מתני׳ הוא דשרי להשיר בתולין בשבת דה״פ נותנין לה ד׳ לילות עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים פי׳ שיבעול בעילה גמורה ומדנקט עד מוצאי שבת משמע דבעילת שבת בעי לאשמועינן דשרי להשיר בתולין בשבת ואם תקשה אם כן מאי משני לקמן אלא אמר רבא כשבעל הא מעיקרא נמי כשבעל עסקינן כבר הרגישו התוס׳ ז״ל קושיא זו בדיבור האחד המתחיל והא עד מוצאי שבת וכו׳ שכתבו ז״ל ומשני כשבעל וקמ״ל כמו שמפרש בתר הכי אף על גב דהוי פרצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולים אפ״ה שרי פירוש לפירושם ז״ל דעיקר תירוץ התוספות היינו מאי דקאמר וקמשמע לן דשרי למבעל כדשמואל וכו׳ דמעיקרא ס״ד דחידושא דמתני׳ היינו דשרי להשיר בתולין בשבת והשתא משני דחידושיה היינו דשרי למבעל אף על גב דהוי פרצה דחוקה ואפשר שישיר בתולין אבל אינו בהכרח שישיר כדי דנשמע מיניה דשרי להשיר בתולין בשבת ומותר לבעול בתחילה בשבת וקשה לזה הפירוש דקא פריך לקמן מאי קמ״ל אלמא דמעיקרא חדש רבא שינויא אחרינא במאי דקאמר אלא אמר רבא כשבעל ופריך עלה ואפשר דרבא ה״ק כשבעל פי׳ דשאני הכא משום שבעל כבר להכי מותר לבעול בשבת ואינה אוקימתא חדשה ואפשר דאיהו גופיה מפרש לשינויא בדרך שקלא וטריא וכן כתבו המפרשים בכמה דוכתי וכן כתב הר״ן ז״ל בפי׳ על ההלכות בפ׳ ב׳ דגיטין דף (תקס״א) [ח׳] גבי הא דאמרינן לרמאי לא חיישינן מיהו אכתי קשיא דמעיקרא דמשני רבא לא לבד משבת הוה ניחא ליה דקמ״ל מתני׳ רצופין והשתא קשיא ליה איהו גופיה ומאי קמ״ל וצריך לומר בדוחק דגם מזה חזר בו רבא ומשמע ליה דלענין רצופין ליכא למימר כדפירשנו לרב חסדא וזהו שכתבו התוס׳ לקמן מאי קמשמע לן במאי דנקט עד מוצאי השבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפירשתי ע״כ. ובספר קלף ישן גרסינן לעיל רבה וגבי הא דקאמר אלא אמר רבא גרסינן רבא ומיהו בספרים שלנו גרסינן אמר רבא לבד משבת ורבא גופיה חזר בו ולקמן בס״ד נכתוב בגירסא זו. ואפשר דתלמודא הוא דפריך מאי קמ״ל ולא השלים רבא תירוצו עד דמקשו עליה ועיקר תירוצו מעיקרא הוי מאי דשני קמ״ל דשרי למיבעל וכו׳ וכדכתיבנא כנ״ל:
ומיהו מצאתי להרא״ש ז״ל שכתב בתוספות וז״ל דאי לא בעיל בעילה גמורה מצי בעיל אפי׳ בשבת דלהכי נקט עד מוצאי שבת משנה יתירה לאשמועינן דמותר לבעול בשבת אעפ״י שעושה חבורה דאין לומר דמיירי בבעל בעילה גמורה ומוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעי׳ רצופין דהא בפ׳ בתרא דנדה דתניא מעשה ונתן לה ד׳ לילות מתוך י״ב חדש ומשני לבד משבת ומוצאי שבת דנקיט לאשמועינן דבעי רצופין והוה ליה למפרך מברייתא דנדה אלא דניחא ליה למפרך מגופא דמתני׳ והא עד מוצאי שבת ד׳ לילות קתני דמשמע ד׳ לילות של בעילה ומעיקרא הוה סבר דה״פ עד מוצאי שבת שהוא ד׳ לילות לאשמועינן דבעינן רצופין ואיהו פריך ליה דד׳ לילות משמע דבעיל כל ד׳ לילות עד כאן. ואני מה שנראה לי בלשון התוספות כתבתי והוא נכון ועל מה שכתוב בתוספות ומשני לא לבד משבת ומ״ש נקט לאשמועינן דבעינן רצופין ראיתי מי שהקשה בקונטריסין דהא תירץ לבד משבת ושבת אסור וכיון שכן היאך תמצא ד׳ לילות רצופין ותירצו בקונטריסין דמשכחת לה רצופין היכא דעבר ובעל ולי אפשר דלילה ויום בלא בעילה לא מיקרי סרוג ושפיר מיקרי רצופין והא אתא תנא לאשמועינן דעד מ״ש היינו רצופין אף ע״ג דלא בעיל בשבת, טפי כגון עד יום ב׳ בשבת לא מיקרי רצופין עוד כתבו בתוס׳ וע״ד והא עד מ״ש ד׳ לילות קתני ואם תאמר מעיקרא דמשני לבד משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד׳ לילות והקשו בקונטריסין דמאי מקשו נימא דמיירי הנך ד׳ דעבר ובעיל ותירצו דאם כן אמאי קאמר נותנין דנותנין משמע לכתחילה ולא איירי בעבר ובעל ע״כ. ולי נראה דמאי דקשיא להו לקונטריסין מעיקרא היאך תמצא ד׳ לילות רצופין היא קושיית התוס׳ עצמה דמקשו הכא וה״פ ואם תאמר מעיקרא דמשני לבד משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד׳ לילות. פי׳ דכיון דס״ל לרבא דאתא לאשמועינן דבעינן רצופין היכי מצינן למימר לבד משבת וקתני בהדיא ארבעה לילות דבעינן שיבעול ד׳ לילות רצופין ותירצו בתוס׳ דהוה ס״ד דה״פ נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ד׳ לילות. פי׳ דשלשה לילי בעילה בתוך ד׳ לילות שפיר מיקרי רצופין וכדכתיבנא לעיל ופריך ליה אביי והא עד מוצאי שבת וכו׳ דמשמע דבעיל ד׳ לילות ובהכי מיקרי רצופין. א״נ יש לפרש תירוץ התוספות על דרך מה שתירצו הקונטריסין כשעבר ובעל וה״ק נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ד׳ לילות פי׳ דינא דדם בתולים קא בעי תנא לאשמועינן דיש לה ד׳ לילות של דם בתולים וכגון שעבר ובעל בליל שבת ואביי פריך דמשמע דבעיל לכתחילה ד׳ לילות כדקתני נותנין וכן כתבו התוס׳ ז״ל בסמוך לקמן. ומ״מ קשיא דמאי פריך לקמן מאי קמ״ל והא כי תירץ רבא לא לבד משבת לא הוה קשיא לן אלא כיון דבעינן רצופין אלמא דבעיל כל ד׳ לילות וכשתירץ לו כשבעל ניחא הכל ורצופין קמ״ל וי״ל דמ״מ לא ניחא ליה בהכי דהא ברייתא קתני בהדיא מעשה ונתן לה ארבעה לילות מתוך י״ב חדש וכדכתיבנא לעיל וזהו שכתבו בתוס׳ מאי קמ״ל במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפי׳ ע״כ. וניחא לשיטת התוספות דסתם קושייתו ולא הזכיר אהיכא קאי מאי דפריך מאי קמ״ל דהא עד השתא בהאי יתירה דעד מוצאי שבת שקלינן וטרינן כנ״ל. ועל מה שכתבו התוס׳ וי״ל דהוה ס״ד דה״פ נותנין כו׳ כתוב בגליון תוס׳ אבל קשה דמאי דוחקיה לאוקמה בשלא בעל ולבד משבת לוקמה בשבעל כדמוקי לה לבסוף וי״ל דהשתא ס״ד דאי בעיל בעילה גמורה תו ליכא למתלי בדם בתולים ועוד נראה דרבא לא חייש אפירכא דאביי דהא דתנן עד מוצאי שבת לאשמועינן דאם שמשה ימים לא הפסידה לילות והכי דייק רב במסכת נדה ע״כ. פי׳ לפירושם דהא כתבינן לעיל דלשיטת התוס׳ שפיר ס״ד דרב חסדא דמתני׳ מיירי בשבעל בעילה גמורה ואפ״ה פריך שפיר דנשמע מינה דמותר להשיר דם בתולים בשבת וכדכתיבנא לעיל מעתה קשה ליה לגליון דמאי דוחקיה לרבא לאוקמה בשלא בעל ולבד משבת לוקמה בשבעל. ובקונטריסין מצאתי וז״ל כתוב בגליון תוספות אבל קשה מאי דוחקיה וכו׳ תימה מה מקשה הגליון וכי הספר פסקן הוא שיאמר המסקנא וי״ל שדעת הגליון כיון שתרצת לבד משבת וכשלא בעל בעילה גמורה ובמוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעינן תוספת רצופין לוקי בשבעל בעילה גמורה ויעמיד כמו שהעמיד דמוצאי שבת דנקט לאשמועינן כר״ג דבעינן רצופין על כן מתרץ דהשתא הויא ס״ד הא דקאמר לבד משבת דאי בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים וקשה אם כן כשהקשה הספר מאי קמ״ל יעמיד אוקמתא דקמ״ל דהיכא דבעל בעילה גמורה דתלינן בדם בתולים ויש לומר אם כן אמאי נקט עד מוצאי שבת לא יאמר אלא ד׳ לילות וכ״ת דמ״ה נקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דאפי׳ בעל בעילה גמורה תלינן בדם בתולים וד׳ לילות לאשמועינן דבעי רצופין ולעולם אסור לבעול בשבת דאי לאו דנקט מוצאי שבת הוה אמינא דאיירי בחול ובלא בעל בעילה גמורה לא תלינן בדם בתולים. די״ל אדרבה נאמר להפך דמאי דנקט מוצאי שבת וד׳ לילות לאשמועינן דמותר לבעול בשבת דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מעתה אם איתא דאתא לאשמועינן דאפילו בעל בעילה גמורה תלינן בדם בתולים א״כ לא יאמר עד מוצאי שבת אבל אכתי נימא דהאי דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דאם בעל בעילה גמורה בעינן רצופין וההיא ברייתא דמוכחא דלא בעי רצופין היינו בשלא בעל בעילה גמורה, וי״ל דהתם בנדה מוכח דלא בעינן רצופין בכל ענין בין בעל בעילה גמורה ובין לא בעל דהא מייתי התם האי סוגיא דהכא. ועוד תירץ הגליון דרבא לא חייש אפירכא דאביי דהא דתנן עד מ״ש לאשמועינן דאם שמשה כו׳ וקשה אם כן כשתירץ לבד משבת ומשמע דאיירי בשלא בעל בעילה גמורה יעמיד כשבעל בעילה גמורה ומ״ש דתנן לאשמועינן דאם שמשה בימים לא הפסידה לילות ועיקר חידוש הגליון בזה התירוץ האחרון לחדש לנו שאין לומר דנקט עד מוצאי השבת לאשמועינן דבעינן רצופין כמו שרצה לומר בתירוץ הראשון ואם כן יעמיד דאתא לאשמועינן דלא הפסידה לילות וי״ל א״כ לא יאמר ד׳ לילות אלא יאמר עד מוצאי שבת לבד וכ״ת אורחא דמילתא נקט שדרך לשמש בלילות ולא בימים די״ל שזהו דוקא לרב דשרי למבעל בתחילה בשבת אבל לא לשמואל דאסר למאי דאמרי בי רב לעיל א״כ לא אמרינן לא הפסידה לילות אלא היכא דלא בעל בעילה גמורה שזה התירוץ האחרון של הגליון קאי על היכא דלא בעל בעילה גמורה כדאמר דרבא לא חייש אפירכא דאביי אבל היכא דבעל בעילה גמורה הפסידה לילות כדמוכח התם בנדה ובזה מתרץ נמי קושיא אחריתי שהוא קשה לפי תירוץ שני של הגי׳ דכשהקשה הספר מאי קמ״ל יתרץ דאתא לאשמועינן דלא הפסידה לילות אלא יש לתרץ כמו שתירצנו דאם לאו לא יאמר ד׳ לילות כדמוכח התם בנדה. עכ״ל הקונטריסין. עוד כתבו בקונטריסין וז״ל לפי המתרץ שתירץ לבד משבת כיון דאיירי דלא בעל בעילה גמורה ואסור לבעול ואמאי מתרץ נקט ד׳ לילות ויש לומר דאי לאו דנקט ד׳ לילות הוה אמינא דלא תלינן בדם בתולים אלא ג׳ לילות הלכך נקט ד׳ לילות לאשמועינן דתלינן בדם בתולים ד׳ לילות היכא דעבר ובעל ע״כ. כתבתי זה להתלמד לתלמידים הגם כי למבינים פלפול בטל הוא ויש לו שכר טוב בעמלו והיה מנוחתו כבוד. והרשב״א ז״ל אזיל בשיטת רש״י ז״ל וז״ל וב״ש אומרים עד מוצאי שבת ד׳ לילות מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבר בתוליה מצי בעיל כל אותן ד׳ לילות ואפילו בשבת דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים וא״נ דאי בשבעל ואתא לאשמועינן דכל ארבעה לילות תלי בדם בתולים למה ליה למתני עד מוצאי שבת וכדאקשינן לבסוף אי בשבעל מאי קמ״ל. אמר רבא לא לבד משבת א״ל אביי והא עד מוצאי שבת ד׳ לילות קתני ורבא אפשר דדחיק בה דעד סוף ד׳ לילות קאמר וכדאיתא בנדה בריש פ׳ תינוקת דמתרץ לה הכין לוי וכשבעל בימים לומר שנותנין לה ד׳ (לילות) עונות בין ימים ולילות וקסבר דאי בעיל בימים הפסידה לילות כלוי. אלא אמר רבא בשבעל בעילה גמורה ואפ״ה נותנין לה ד׳ לילות דתלינן בדם בתולים אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ״ל דקתני עד מוצאי שבת דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ד׳ לילות ותו לא כדקתני בדב״ש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות והוה מצי לפרוקי דעד מוצאי שבת קמשמע לן דאי בעל בימים לא הפסידה לילות והיינו עד מוצאי שבת שנותנין לה כל העונות עד מוצאי שבת וכדאמר רב התם בפ׳ תינוקת אלא שרצה לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם דלית ליה הכין ואוקמה כדשמואל כלומר בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר ואין בו משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשייר בה צרורות דרך כניסתו ובנדה פרק תינוקת דייק תלמודא בהדיא למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ד׳ לילות. זהו לפי פשוטו של רש״י ז״ל ויש בו פירושים אחרים וזה נכון. עד כאן לשון הרשב״א ז״ל:
והרא״ה כתב וז״ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי למבעל פי׳ מדקתני משנה יתירה עד מוצאי שבת ד׳ לילות תרתי קאמר דאי בעיל להתיר לה ד׳ לילות ואי לא בעיל מצי בעיל עד מוצאי שבת והא נמי דאמרינן והא עד מוצאי שבת ד׳ לילות קתני פי׳ לישנא יתירא נמי דאיק דאי תנא עד מוצאי שבת הוה אמינא לבד משבת ושלשה לילות הוא שנותנין לה ואי תנא ד׳ לילות נמי ותו לא הוה אמינא ד׳ לילות לבד משבת אבל השתא דתני ד׳ לילות עד מוצאי שבת לא סגיא דליתיה בשבת כלל. והא דאמרינן אי בשבעל מאי קמ״ל כלומר בהאי לישנא יתירא דתנא. וק״ל דהא במסכת נדה [סד ב׳] אמרינן דשמעינן מינה דשמשה בימים לא הפסידה לילות מלישנא יתירא דקתני עד מוצאי שבת ד׳ לילות ולא קתני ד׳ לילות ותו לא וכיון שכן לימא ליה דהא קמ״ל. יש לומר דהא אתיא אליבא דמ״ד התם שמשה בימים הפסידה לילות. עד כאן:
וכן תירץ הריטב״א ז״ל דקושייתו למ״ד שמשה ימים הפסידה לילות וזמנין דפריך תלמודא אליבא דחד ואפי׳ לית הלכתא כותיה וכדפרכינן במסכת קידושין [נא ב׳] את וחמור לא קנה ואנן קי״ל דקנה. עד כאן:
וז״ל הרמב״ן אי בשבעל מאי קמ״ל פרש״י ז״ל ליתני ד׳ לילות עד מוצאי שבת למה לי וקשיא לי דהא במסכת נדה מפרש לה (לוי משום דשמואל ואי קשיא לך דהתם) ללמדך דאם שמשה בימים לא הפסידה לילות ואיכא למימר דאליבא דלוי מקשה דס״ל הפסידה לילות והתם נמי הכי מפרש לה לוי משום דשמואל ואי קשיא לך דהתם אמרינן הא קמשמע לן דשרי למבעל בתחילה בשבת כדשמואל והכא אמרינן לכתחילה אסור וכשבעל עסקינן כדשמואל איכא למימר לכתחלה דהתם לאו דוקא אלא כל אימת דלא בעיל בעילה גמורה לכתחלה קרי ליה ואיכא נוסחי דלא גרסי בהו התם לכתחלה א״נ לא קשיא דהשתא קס״ד דאסור לבעול ודם חבורי מחבר הלכך כי בעל נמי משיר צרורות הוא הכא כיון דאסקינן דשרי דדם מפקד פקיד בבעילה ראשונה נמי משיר צרורות הוא ולהכי אמרינן התם מותר לבעול בתחלה ואמסקנא דהכא סמך דדם מפקד פקיד וליכא אלא משום צרור שמשיר ושמואל שרי. ע״כ:
וכן תירץ הרא״ה ז״ל תלמידו וז״ל קשיא לן דאמרינן (פרצה וכו׳. דמדמי הא דשמואל) הכא קמשמע לן דשרי למבעל בשבת כדשמואל דאמר פרצה וכו׳ והתם אמרינן קמ״ל דשרי למבעל בתחלה בשבת כדשמואל דאמר פרצה וכו׳ דמדמי הא דשמואל לבעילה בתחלה ויש לומר דהכי הוא דהכא קס״ד דדם חבורי מחבר וכיון שכן אף על פי שבעל עדיין היא פרצה דחוקה אבל התם אמרינן לה אליבא דהלכתא דדם מפקיד פקיד וכיון דכן אפי׳ בתחלת בעילה אינו חשוב פתח גמור אלא פירצה דחוקה ע״כ. והיה נראה לי לפרש שמעתין בענין אחר דלעולם ס״ל לתלמודא דמתני׳ דתנוקת מיירי בדלא בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים אלא דמעיקרא ס״ד דכיון דלא בעיל בעילה גמורה כמאן דלא בעיל כלל דמי וקמ״ל מתני׳ דמותר לבעול בתחילה בשבת ואסיק רבא בשבעל לפי׳ דכיון דסוף סוף כבר בעל אף על גב דלא בעיל בעילה גמורה ליכא לדמויי לבועל בתחילה ולא תשמע מהכא דמותר לבעול בתחילה בשבת ופריך מאי קמ״ל במאי דנקט עד מוצאי שבת אי לאו לאשמועינן היתרא בבעילת שבת ומשני כדשמואל וכו׳ וכיון דכן ניחא האי קושיא דכיון דלא בעל בעילה גמורה עסקינן שפיר מייתי לה להך דשמואל התם בנדה לענין ביאה ראשונה וקרוב תירוצנו זה לתירוץ ראשון דתירץ הרמב״ן ז״ל ובתוס׳ התם בנדה תירצו כתירוץ שני דתירצו הרמב״ן והרא״ה ז״ל ואזלי לשיטתייהו ז״ל דכתבינן לעיל:
וז״ל שיטה ישנה מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת דמדאיצטריך למיתני עד מוצאי שבת משמע דאתא לאשמועינן שכל הלילות שוין ואפילו בשבת יכול לבעול בתחילה אמר רבא לא לבד משבת פי׳ לעולם אינו יכול לבעול בתחילה אלא בימות החול ולא בשבת וה״ה לא אתי לאשמועינן אלא דם בתולים דד׳ לילות תלינן בבתולים ורבא לא הבין דלדידן הוה קשיא לן למאי אצטריך למיתני עד מוצאי שבת ואביי פירש לו אחר כך הקושיא ופירש רבא דודאי היתר בעילת שבת אתא לאשמועינן מיהו דוקא כשבעל כבר וקמשמע לן דפירצה דחוקה מותר ליכנס וכו׳. כך פי׳ הראב״ד ז״ל. עד כאן לשון שיטה ישנה:
וז״ל הריטב״א ז״ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת פי׳ דאף על גב דלא שייך למיתני היתר דם בתולים ד׳ לילות [או עד שתחיה המכה אלא למי שבעל כבר אדלקמן סמיך דדייק לה מיתורא דמתני׳ דקתני לישנא יתירא עד מוצאי שבת ארבע לילות] וכדפרש״י ז״ל לקמן דאי לא אתא לאשמועינן אלא היתר דם בתולים אמאי נקט עד מ״ש לתני נותנין לה ד׳ לילות אלא ע״כ דתני לישנא יתירא משום בעילת שבת ומלתא אגב אורחין קמשמע לן שנותנין לה היתר בעילה לכתחלה בשבת והיינו דקתני עד מ״ש וה״ק נותנין לו לבעול עד מ״ש לכתחלה ומהתחלה ואילך משלימין לה ד׳ לילות לדם טוהר וזה ברור ואין צריך לפנים ודחינן דאף על גב דלא בעל בליל ששי שרי למבעל ביאה שניה בשבת דדילמא האי יתירא לאו לאשמועי׳ דשרי לבעול בתחלה בשבת אלא דאף על גב דבעיל ביאה שניה בשבת ואף על פי שעדיין היא פרצה דחוקה וכדשמואל וכו׳ והקשו בתוספות דהכא מדמינן ביאה שניה לפרצה דחוקה דשמואל ואלו במסכת נדה פרק תינוקת [סד ב׳] מדמינן לה לביאה ראשונה ותירצו דההיא לפום לישנא דדם מפקד פקיד והכא לפום לישנא דדם חבורי מחבר ע״כ:
וכתב הרא״ש דשרי למבעל לא גרסינן הכא בתחילה ובנדה גרסינן הכא בתחילה ובנדה גרסינן שפיר לכתחלה דההיא סוגיא לפי האמת דפסקינן דמותר לבעול בתחילה בשבת ע״כ:
בד״ה והני כו׳ אע״ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי כו׳ כדי לאוקמא כשמואל כל מה שיכול עכ״ל יש לדקדק לפי זה מאי פריך אביי לקמן א״כ טורד למה דאימא ודאי למ״ד דבעיל בשבת באינו מתכוון לא הוה טריד והך ברייתא אתיא כמ״ד דאסור לבעול וטריד משום דלא בעיל כדקאמר אביי ויש ליישב דמשמע ליה דהך ברייתא דפטור מק״ש אתיא ככ״ע אפילו למאן דשרי לבעול בשבת באין מתכוין ולהכי פריך א״כ טורד למה ודו״ק:
ציון א.
עיין בירור הלכה לברכות טז, א ציון ג. ולסוכה כה, ב ציון ז.ח.
ציון ב.
עיין בירור הלכה למועד קטן כא, א ציון ח.
ציון ג.
עיין בירור הלכה לשבת קז, א ציון ד.
מאי לאו [האם לא] הכוונה היא כך: דאי [שאם] לא בעל אותה בעילה גמורה במשך הלילות הללו, מצי בעיל [יכול מותר לו לבעול] אותה אפילו בשבת, ואין חוששים לאיסור עשיית חבורה בשבת, ומכאן שמותר לבעול בתולה אפילו בשבת. אמר רבא: לא, הכוונה היא לבר [חוץ] מיום השבת. אמר ליה [לו] אביי: אי אפשר לפרש כך, והא [והרי] ״עד מוצאי שבת ארבעה לילות״ קתני [שנה], ואין אתה מוצא מיום רביעי עד מוצאי שבת ארבעה לילות אלא אם כן אתה כולל ליל שבת ביניהם? אלא חזר בו רבא, וכך אמר רבא: הכוונה היא כשבעל אותה תחילה בעילה גמורה לפני שבת, שכשיבעול בשבת לא תתעורר בעיה של עשיית חבורה.
What, is it not referring to a case where if he did not yet engage in full-fledged intercourse, i.e., rupturing the hymen, with his bride, he may engage in full-fledged intercourse with her even on Shabbat? Apparently, it is permitted to engage in intercourse with a virgin on Shabbat. Rava said: No, it is referring to any other day except for Shabbat. Abaye said to him: But isn’t it taught: Until the conclusion of Shabbat, four nights? Four nights from Wednesday until the conclusion of Shabbat includes Shabbat. Rather, Rava said: It is referring to a case where he engaged in full-fledged intercourse with his bride before Shabbat. Therefore, there is no concern lest he cause a wound on Shabbat.
רש״יתוספותרשב״ארא״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִי כְּשֶׁבָּעַל מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דִּשְׁרֵי לְמִיבְעַל בְּשַׁבָּת כְּדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל פִּירְצָה דְּחוּקָה מוּתָּר לִיכָּנֵס בָּהּ בְּשַׁבָּת ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁמַּשִּׁיר צְרוֹרוֹת.

However, if it is referring to a case where he already engaged in intercourse, what is the tanna teaching us when he says that it is permitted to have intercourse with her even on Shabbat? He teaches us that although it might cause bleeding, it is permitted to engage in intercourse on Shabbat, in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel said: It is permitted to enter into a narrow opening in a wall on Shabbat, although doing so causes pebbles to fall from the wall. Here too, although it might cause a wound and bleeding, intercourse is permitted on Shabbat.
רש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי כשבעל – ולא אתא לאורויי לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט עד מוצאי שבת מאי קמ״ל ליתני נותנין לה ארבעה לילות על כרחך משום בעילת שבת נקט לה.
שמשיר צרורות – והאי נמי דלמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה.
מאי קמ״ל – במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופים ליכא למימר כדפרישית.
[דאמר שמואל, פירצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר צרורות].
אי בשבעל מאי קמ״ל – פרש״י: ליתני ד׳ לילות עד מוצאי שבת למה לי. וקשיא לי דהא במסכת נדה מפרש לה ללמדך שאם שמשה בימים לא הפסידה לילות. ואיכא למימר דלוי קא מקשי דסבירא ליה הפסידה לילות. והתם נמי הכי מפרש לה לוי משום דשמואל. ואי קשיא לך דהתם אמרי הא קמ״ל דשרי למבעל בתחילה בשבת כדשמואל, והכי אמרינן לכתחלה אסור ובשבעל עסקינן כדשמואל. איכא למימר בתחלה דהתם לאו דוקא, אלא כל אימת דלא בעל בעילה גמורה לכתחלה קרי ליה. ואיכא נוסחי דלא גרסי׳ בהו התם לכתחלה. אי נמי לא קשיא, דהשתא קס״ד דאסיר למבעל ודם חבורי מיחברי, הילכך בעל נמי דשיר צרורות הוא, והכא כיון דאסיקנא דשרי. דדם מפקד פקיד בבעילה ראשונה נמי משיר צרורות הוא. ולהכי אמרינן התם מותר לבעול בתחילה, ואמסקנא דהכא סמך, דדם מפקד פקיד וליכא אלא משום צרורות שמשיר, ושמואל שרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אי [אם] מדובר כשבעל כבר בעילה גמורה, אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] באומרו שמותר לבעול אותה אפילו בשבת? ומסבירים: קא משמע לן דשרי למיבעל [השמיע לנו שמותר לבעול] בשבת, אף שייתכן שמחמת הביאה יגרום להוצאת דם, וכדברי שמואל. שאמר שמואל: פירצה דחוקה המצויה בכותל מותר ליכנס בה בשבת, ואף על פי שמשיר על ידי כניסתו לשם צרורות (אבנים) מן הכותל. וגם כאן, אף שייתכן שבביאתו הוא גורם להוצאת דם ולחבלה כלשהי — מכל מקום לא אסרו עליו בשל כך לבוא עליה בשבת.
However, if it is referring to a case where he already engaged in intercourse, what is the tanna teaching us when he says that it is permitted to have intercourse with her even on Shabbat? He teaches us that although it might cause bleeding, it is permitted to engage in intercourse on Shabbat, in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel said: It is permitted to enter into a narrow opening in a wall on Shabbat, although doing so causes pebbles to fall from the wall. Here too, although it might cause a wound and bleeding, intercourse is permitted on Shabbat.
רש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵתִיב רַב יוֹסֵף אחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיַּת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה מַאי לָאו דִּטְרִיד דְּבָעֵי לְמִיבְעַל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לָא דִּטְרִיד דְּלָא בְּעֵיל.

Rav Yosef raised an objection from a mishna (Berakhot 16a): A groom is exempt from the mitzva of reciting Shema on the first night of his marriage to a virgin on Wednesday night, until Saturday night, if he has not taken action and consummated the marriage. What, is it not that he is exempt due to the fact that he is preoccupied because he wishes to engage in intercourse with her and is concerned that he will fail to do so properly? Apparently, if he did not yet consummate the marriage, he is exempt from reciting Shema even on Shabbat, indicating that it is permitted to engage in intercourse on Shabbat. Abaye said to him: No. It can be explained that he is exempt from reciting Shema because he is preoccupied due to the fact that he did not yet engage in intercourse with her. No proof may be cited with regard to engaging in intercourse on Shabbat.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי לאו – האי דפטר ליה מק״ש בלילי שבת משום דטריד במצוה דבעי למיבעל והעוסק במצוה פטור מן המצוה.
דטריד דלא בעל – מצטער שלא בעל.
מאי לאו דטריד דבעי למיבעל – הכא ליכא לשנויי לבר משבת כדלעיל דא״כ אינו פטור עד מוצאי שבת וקא משוית ליה לתנא טועה דפטר ליה עד מוצאי שבת אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבר משבת ולא מצי למיבעל בשבת מכל מקום דוקא נקט עד מוצאי שבת משום דעד למוצאי שבת תולין בדם בתולים היכא דעבר ובעל.
חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. כלומר, בין הודיעוהו שמיחדין אותה לו בין לא הודיעוהו, לפי שדרכן ליחדה באותן ד׳ לילות, אבל מכאן ואילך, אם הודיעוהו פטור ואם לא הודיעוהו חייב. ומדקתני עד מוצאי שבת, דייקינן דלהשוות כל הלילות בא, דאפילו בשבת פטור, דטריד דבעי למיבעל.
חתן פטור מקרית שמע מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהן ארבעה לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי איפשר לו לכוין אבל אם עשה מעשה מאותה הלילה שעשה מעשה ואילך חייב אע״פ שטרוד בעניני חפתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה ומשם ואילך אע״פ שלא עשה מעשה גדולי המחברים מחייבים מפני שכבר נתקררה דעתו ודיה לטירדא בשעתה ומכל מקום יש פוטרין אף לאחר כמה כל שלא עשה מעשה ולא הזכיר לדעתם עד מוצאי שבת אלא ללמד שאף לילי שבת פטור ולפי דרכו לימד שמותר לבעול בתחלה בשבת ויש מכריעין לומר שעד מוצאי שבת אף מן הסתם פטור ר״ל בין שהודיעוהו שבאותה הלילה ייחדוה לו ונתן לב על כך בין שלא הודיעוהו ולא נתן לבו לכך שכל ארבעה לילות סתמן ביחוד ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה ודברים אלו לא נאמרו אלא בכונס את הבתולה אבל בכונס את האלמנה אין כאן טירדא וחייב ואם מפני שהוא עוסק במצוה אין עוסק במצוה פטור אלא במצוה שאי אפשר לקיימה אם יקרא את שמע היתה לו טירדא אחרת שאינה של מצוה כגון מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב קריאת שמע בכך שאין פוטרין אותו משום טירדא אלא בטירדא של מצוה וכן אבל אחר שנקבר מתו חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאסר בהם ביום ראשון מפני שנאמר בהם פאר ושאר הימים חייב בהם וכן דברי תורה שאסור בהם כל שבעה אלא אם כן רבים צריכים לו או בדברים המכניעים לבו של אדם ומעוררים אותו לתשובה כמו שביארנו במקומו:
לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן טורד למה פירושו אחר שבקי בהטיה מהו טרדו ליפטר מק״ש ואחתן קאי ותירץ למי שאינו בקי והקשה ויאמרו בקי מותר וזו ודאי אבעילת שבת קאי כלומר אחר שאתה מחלק בפטור ק״ש בין בקי לשאינו בקי אף בבעילת שבת יש לך לחלק ואם כן יאמרו וכו׳ והשיב רוב בקיאין הן וכל אחד דנין אותו אחר הרוב ומותר הא לענין ק״ש על כרחיך כל שאינו בקי טריד הוא וטרדתו פוטרתו ומכאן כתבו גדולי הדורות שאין חתן פטור מק״ש אלא בשאינו בקי בהטיה שיש לו טרדא ומה שאמרו תלמידיו לרבן גמליאל במסכת ברכות למדתנו רבנו חתן פטור מק״ש בשאינו בקי וכן מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שם לא כל הרוצה ליטול את השם יטול בשאינו בקי ואין הדברים נראין שלא נאמר אלא דרך משא ומתן וודאי אין אנו צריכין להתירו מצד הרוב שמאחר שאפשר בהטיה אין כאן פסיק רישיה שהרי אפשר שיזדמן כן ומכל מקום אחר כך שאל מאחר שרוב בקיאין מה הועלנו בשושבין ומפה אף הוא מטה ואומר שלא הטה והשיב שהועיל שמא לא יטה ויראה ויאבד והשושבין והמפה מעידין וגרסת הספרים לפירוש זה אלא מעתה שושבין למה מפה למה והשיב שמא יראה ויאבד שאלו הטה אף היא אומרת עדין בתולה אני אלא שמא לא הטה ונאבד הדם אלא שנמצא על ידי שושבין ומפה ומכל מקום יש גורסין סודר למה כלומר אחר שאיפשר לו לבעול בלא דם מה הסודר מועיל שהרי אינו בא אלא לבא לטעון עליה שלא מצא דם שרואין בסודר ותירץ למי שאינו בקי ושאל אחר שאתה חושש לשאינו בקי אלמא רובן אינן בקיאין ואם כן תהא בעילת שבת פסיק רישיה אצל מי שאינו בקי ותירץ רוב בקיאין הם ואם כן אין כאן פסיק רישיה אף למי שאינו בקי ולא אמרה אלא לרוחא דמילתא שאף אם לא היו רובן בקיאין מכל מקום הואיל ואפשר שיזדמן כך אין כאן פסיק רישיה כמו שביארנו וגדולי הדורות נדחקו בזו מפני סוגיא זו ואין הדברים נראין וחזר ושאל שושבין למה כלומר אחר שרוב בקיאין דיינו למי שאינו בקי בתקון סודר והשיב ולטעמיך מפה למה והרי בסודר די אלא שמוסיפין בשמירות שאם לא הטה ואבד הסודר יראה במפה והמפה הוא שמקנח בה והסודר הוא שפורסתו תחתיה שלא להטריח בראיה על הסדין ודברים אלו כלם אינם אלא סוגיא בעלמא ואין ממנה סתירה לענין פסק וגדולי הדורות טרחו בה ואין צורך בכך:
ה״ג אמר אביי לא דטריד דלא מצי בעיל אמר רבא וטרדו פטור אלא מעתה ויש נוסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וטעות הוא.
(3-8) אבל חייב – פירש״י דכתיב פארך חבוש עליך והקשו בתוס׳ למה ליה למנקט האי טעמא דאבל מעולל בעפר קרנו תיפוק ליה מדאמרינן במסכת מועד קטן מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ״ע אסור וכ״ת דבעי מרן לפרושי לן טעמא דקרא ומאי מרווחי׳ בהאי טעמא ופרושו משום דלא נימא ניליף מתפילין לשאר מצות אתא רבינו לומר דשאני תפילין שיש בהן פאר ואין פאר במקום אפר ולישנא דרב מסייע לפירוש זה דרבינו ז״ל דנקט לפי שנאמר בהן פאר ולא נקיט קרא דפארך חבוש עליך.
חוץ מן התפילין אין למדין מן הכללות אפי׳ במקום שנאמר חוץ שהרי היא פטור מן התורה כדילפי׳ התם מדכתיב האנק דום דנילף מיחזקאל שלא היה אבל גמור ואסור בתורה כ״ש לאבלים דקולא דאבילות לא ילפינן מיחזקאל אבל חומרא דאבילות ילפי׳ מיניה מכ״ש.
ואביי התם בטרדא פליגו דלכ״ע אסור לבעול בתחלה בשבת אלא דמר סבר דטריד דלא מצי בעיל ומ״ס דלא הוי טרדא – וא״ת ולמאן דסבר טרדא היא תקשה ליה אבל לספינה וי״ל דשאני התם דטרידי טרדא דרשי׳ לגמרי משא״כ בזו דנהי דלא טריד במצוה ממש המצוה גורמת טרדתו והלכתא כבבא דטרדא דלאו כמעשה חשיבא טרדא לפטרה מק״ש.
מתיב רב יוסף חתן פטור וכו׳. מצאתי בקונטריסין של מורי ורבי הגדול מוהר״ר דוד בן אבי זמרה ז״ל שכתב וז״ל יש בכאן ג׳ ספקות הא׳ דאם בעל בתחלת הלילה חייב בק״ש אח״כ או דילמא כיון שעבר עיקר זמן חיובו ונפטר נפטר לגמרי. ב׳ בימים מאי חייב בק״ש או לא ויש ללמוד אלו הספקות מלשון התנא דקאמר לילה הא׳ הא בימים חייב דכיון דאין דרך לייחדם ביום אינו יחוד ומדקאמר פטור לילה א׳ אם לא עשה מעשה משמע דאם עשה מעשה חייב אפי׳ באותה הלילה כיון דעדיין לא עבר זמנה והוא אינו טרוד שכבר בעל חייב בק״ש ויש לדקדק דמ״ש עד מ״ש אדרבה משם ולהלן יש לו יותר מד׳ ימים טרדא ויש מי שפי׳ דה״ה אם לא בעל שהוא פטור אלא משום דאורחא דמילתא שאינו יושב יותר מד׳ ימים בלא בעילה לכך נקט עד מ״ש אבל הרמב״ם כתב דמשם ואילך פטור לגמרי לכך י״ל דיותר מד׳ הואיל והורגל בזה הצער אין לו טרדא כל כך דכיון דדש דש ע״כ. והרשב״א ז״ל כתב וז״ל חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה כלומר בין הודיעוהו שמייחדין אותה לו בין לא הודיעוהו לפי שדרכן ליחדה לו באותן ד׳ לילות אבל מכאן ואילך אם הודיעוהו פטור לא הודיעוהו חייב ע״כ. וכן כתוב בשיטה ישנה עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה אם תאמר אפי׳ מכאן ואילך אם לא עשה מעשה ליפטר דהא טרוד יש לומר הנך ד׳ לילות כיון שמיוחדות לבעילה פטור בכולן אף על פי שלא הודיעוהו שיבעול הלילה אבל מכאן ואילך אינו פטור אלא הלילה שיודיעוהו שיבעול בה. כך פירש הראב״ד ז״ל. עכ״מ בשיטה ישנה:
מאי לאו דטריד דבעי למבעל. כתב הרשב״א ז״ל דמדקתני עד מוצאי שבת דייקינן דלהשוות כל הלילות בא דאפילו בשבת פטור משום דטריד דבעי למבעל ע״כ. והקשו אמאי לא משני הכא לבד משבת כדמשני לעיל ולא הוה מצי לאקשוי עליה מידי דהא לא קתני ד׳ לילות ותירצו בתוס׳ דאם כן משוית ליה לתנא טועה דקתני פטור עד מ״ש ואינו פטור עד מוצאי שבת אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבד משבת ולא מצי למבעל בשבת מ״מ דוקא נקט עד מ״ש להשמיענו דתולין בדם בתולים היכא דעבר ובעיל והכין דייק לשון רש״י ז״ל. ומכל מקום קשיא ליה לעיל מדקתני נותנין דמשמע נותנין לבעול לכתחילה וכדכתיבנא לעיל. ובגליון תוספות תירצו דהכא אין מ״ש בכלל ולהכי אין שייך כלל לתרץ לבד משבת ע״כ. והכין דייק דקתני בברייתא לקמן אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני בשני פטור אף בשלישי אלמא דאין מוצאי שבת בכלל ואין כאן כי אם ג׳ לילות מיהו הרב רבינו עובדיה פי׳ בפירוש המשנה דאף מוצאי שבת בכלל וד׳ לילות קתני:
אמר ליה אביי לא דטריד דלא בעיל אמר רבא ומשום טירדא כו׳. ה״ג בכל הספרים ויש נסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וכתב הריטב״א ז״ל דטעותא הוא:
גמרא מתיב רב יוסף חתן וכו׳. לכאורה היה נראה דהך קושיא אזלא ללישנא דדם חבורי מיחבר אבל ללישנא קמא דמיפקד פקיד והאיסור הוא משום פתח. אם כן לשיטת רש״י לקמן דף ל״ו דבוגרת אין לה טענת פתח פתוח משום דפתחה פתוח יש לומר דבוגרת מותר ליבעול בשבת. והמ״ל מתניתין דחתן וכו׳ בבוגרת ולשיטת ר״ח לקמן דף ל״ו דבוגרת פתחה נעול אבל אין לה טענת דמים א״כ לפמ״ש התוס׳ דצריך לדם לראות אם היא בתולה. א״כ בבוגרת אין צריך לדם ואין בה איסור משום חבורה א״כ ללישנא בתרא ה״מ לאוקמי הך מתניתין דחתן בבוגרת אבל בנערה יש לומר דלדם הוא צריך וצ״ל דקאי אלישנא קמא דדם מיפקד פקיד והאיסור הוא משום פתח. וק״ל: ועיין בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] רב יוסף, שנינו: חתן פטור מקרית (מקריאת) שמע בלילה הראשון של חתונתו עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה (כלומר, אם לא בעל את האשה במשך הלילות הללו). ונברר: מאי לאו [האם לא] הטעם שפטור משום דטריד הוא מוטרד] במחשבתו דבעי למיבעל הוא רוצה לבעול אותה] ודואג אם יוכל לעשות זאת כראוי, וכיון שאמרו שפטור עד מוצאי שבת, ושבת בכלל — משמע שמותר לו לבעול בעילה ראשונה אפילו בשבת! אמר ליה [לו] אביי: לא, אפשר לפרש דטריד הוא מוטרד] מכך שעדיין לא בעיל [בעל] אותה עד עכשיו ולפיכך הוא פטור מקריאת שמע, ואין מכאן ראיה לגבי היתר בעילה בשבת.
Rav Yosef raised an objection from a mishna (Berakhot 16a): A groom is exempt from the mitzva of reciting Shema on the first night of his marriage to a virgin on Wednesday night, until Saturday night, if he has not taken action and consummated the marriage. What, is it not that he is exempt due to the fact that he is preoccupied because he wishes to engage in intercourse with her and is concerned that he will fail to do so properly? Apparently, if he did not yet consummate the marriage, he is exempt from reciting Shema even on Shabbat, indicating that it is permitted to engage in intercourse on Shabbat. Abaye said to him: No. It can be explained that he is exempt from reciting Shema because he is preoccupied due to the fact that he did not yet engage in intercourse with her. No proof may be cited with regard to engaging in intercourse on Shabbat.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר לֵיהּ רָבָא וּמִשּׁוּם טִירְדָּא פָּטוּר אֶלָּא מֵעַתָּה טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר וְכִי תֵּימָא ה״נהָכִי נָמֵי וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב אָבֵל חַיָּיב בְּכׇל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּתוֹרָהּ חוּץ מִן בהַתְּפִילִּין שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן {יחזקאל כ״ד:י״ז} פְּאֵר.

Rava said to Abaye: And is one exempt due to preoccupation? If that is so, would one whose ship sunk at sea also be exempt? The Gemara reinforces its question: And if you would say: In fact, that is so, didn’t Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, as the term splendor is stated with regard to phylacteries: “Make no mourning for the dead; bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). Splendor is antithetical to mourning. If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied due to events that transpired in the past should be obligated. If the groom is exempt, it must be due to his preoccupation with a mitzva that remains incumbent upon him to perform in the future.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משום דטריד פטור – בתמיה ומשום צער פטור מאחר שאינו מחשב לעסוק במצוה.
שנאמר בהן פאר – פארך חבוש עליך (יחזקאל כד) ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואין זה פאר לתפילין.
והא אמר ר׳ אבא אבל חייב בכל המצות כו׳ – ואביי סבר דטירדא דליכא מצוה כלל מחייב אבל טירדא דלא מצי בעיל חשיב טירדא דמצוה כיון שטרוד במה שאינו יכול לעשות מצוה.
חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר – ואמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (מועד קטן טו) מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלעלמא אסור ובקונטרס דפי׳ שנאמר בהן פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו היינו ליתן טעם דלא נילף שאר מצות מתפילין וא״ת ומאי שנא לגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל נאמר ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה ילפינן שאר אבלים מיחזקאל דאמרינן (שם) אבל אסור בתלמוד תורה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום ויש לומר דלאסור גמרינן דמדאסר רחמנא ליחזקאל לכ״ע נמי אסור אבל להתיר לא גמרינן דליה לחודיה למשרי אתא.
חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. כלומר, ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עלך מכלל דבעלמא אסור, והכי דייקינן לה במקומה במועד קטן (מועד קטן טו.). ומה שפירש רש״י ז״ל שנאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואינו בדין לשים פאר על האפר, לאו למימרא דמהכא תיפוק לן איסור תפילין לאבל, אלא טעמא דמילתא קאמר וטעמיה דקרא קא דריש.
הא דאמרינן: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין מפני שנאמר בהם פאר. איסורא לאו מהכא הוא, אלא מדאמרינן התם (יחזקאל כד, יז) מדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבש עליך (מו״ק טו, א) מכלל דכולי עלמא אסירי, אלא הכ׳ טעמא דמילתא קא יהיב, מ״ש אסור בתפילן טפי משאר מצות, מפני שנאמר בהן פאר.
מר סבר טרדא דלא בעל טרדא הוא, ומר סבר לאו טרדא הוא – כלומר מר סבר טרדא דלא בעל טרדא הוא, כיון שעדיין יבא זמן שיבעול, אף על פי שעכשיו אין יכול לבעול, טרדא דמצוה שמה ופטור, ומר סבר לאו טרדא הוא, כלומר אין ראוי להיפטר עליה כיון שעכשיו אין יכול לבעול.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

אלא מעתה טבעה ספינתו כו׳. קשה קצת למה ליה למנקט טבעה ספינתו בים הוה ליה למינקט אבל כדמסיק וכ״ת הכי נמי והאמר ר׳ אבא בר זבדא אמר רב אבל כו׳ ויש לומר דבעי למימר דכיון דלא עסיק במצוה ואינו מחשב בה אע״ג דמצטער על אשר לא עשה מצוה לטבעה ספינתו בים דמיא דאין כאן עסק מצוה כלל ולהכי לא נקט אבל דאבל סוף סוף אבלותו מצוה היא ואיהו בעי למימר דאין כאן רמז עסק מצוה כלל כנ״ל. ויש לדייק כן מלשון רש״י ז״ל דוק ותשכח:
והא אמר רבי אבא כו׳. אבל חייב כו׳. כתבו בתוספות ואביי סבר דטירדא דליכא מצוה כלל מחייב אבל טירדא דלא מצי בעיל חשיב טירדא דמצוה כיון שטרוד במה שאינו יכול לעשות מצוה ע״כ. וצריך פירוש לפירושם דתלמודא קאמר לה הכין בהדיא לקמן דקאמר ואביי התם נמי בטירדא פליגי ופרש״י ז״ל ואביי. אמר לך הנך תנאי נמי בטירדא פליגי והאי דפטר ליה מק״ש לאו משום דשרי למבעל אלא קסבר המצטער צער של מצוה פטור מק״ש ולא דמי לאבל דטרוד טרדא דרשות שאין צערו מצוה אף ע״פ שאבלותו מצוה ומאן דמחייב סבר טירדא לאו פטור ע״כ. ואיכא למידק נמי בגמרא אמאי נטר תלמודא לתרוצי לדאביי עד לקמן ולא תירצה הכא ומצאתי בקונטריסין בשם מרנא ורבנא הרב הגדול מהר״ר דוד בן אבי זמרה זלה״ה וז״ל אלא אמר רבא תנאי היא כו׳ יש לדקדק דלמה לא תירץ התלמוד הקושיא שמקשה רבא לאביי מדבריו וי״ל שבמה שאמר אביי התם נמי בטירדא פליגי היא מתורצת שיאמר לך אביי שהמימרא שאמר אבל חייב כו׳ בחד לישנא ואנא ס״ל כאידך תנא ורש״י עושה חילוק מדבר שהוא של מצוה לדבר שאינו של מצוה כדי שיבא המימרא אבל חייב בכל המצות ככ״ע ומאי דנטר תלמודא לתרוצי עד השתא לסיומי מילתיה דרבא ע״כ. ולא ידעתי מהו דהיכי מצינן למימר דבטירדא לחודא פליגי והאי דר׳ אבא פלוגתא דתנאי הויא דהא מדפריך רבא וכ״ת הכי נמי והא א״ר אבא כו׳ משמע דמימרא מוסכמת היא ואין מי שיוכל לחלוק עליה דאלת״ה תיקשי גברא אגברא קרמית. ומצאתי בס׳ ישן נושן על קלף דגרסינן לקמן הכין ואביי אמר לך הני תנאי בטירדא פליגי מ״ס טירדא דלא בעיל טירדא היא ומ״ס טירדא דלא בעיל לאו טירדא היא. ולהאי נוסחא אי אפשר לפרש כן כלל דבטירדא לחודא פליגי כדפירש מרן ז״ל וזאת היתה גרסתו של הרא״ה ז״ל וז״ל בחידושיו מ״ס טירדא דלא בעיל טירדא היא ומ״ס לאו טירדא היא מ״ס טירדא דלא בעיל טירדא כיון שעדיין יבא זמן שיבעול אף על פי שעכשיו אינו יכול לבעול טירדא דמצוה שמה לאפטורי ומר סבר לאו טירדא היא כלומר לאו טירדא שראויה להפטר עליה כיון שעכשיו אינו יכול לבעול ע״כ. הלכך ודאי קאמר אביי דבטירדא פליגי היינו טירדא של מצוה בהאי דטריד דלא בעיל וכדפרש״י ז״ל ומאי דכתב נמי מרן ז״ל דנטר תלמודא לתרוצי עד השתא לסיומי מילתיה דרבא לא נהירא כולי האי. ונ״ל דלהכי נטר תלמודא עד לקמן משום דלישנא דברייתא דייקא כוותיה דאביי דכי קאמר לעיל דטריד דלא בעיל פירושו מצטער שלא בעל וכדפרש״י והלכך להכי קתני בברייתא אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני בשני פטור אף בשלישי ולא קצר ותני פטור עד שלישי אם לא עשה מעשה אלא ודאי ה״ק אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני פי׳ מחמת שלא עשה מעשה בראשון נשאר פטורו עד השני דבשני נמי אם לא מצי בעיל ומצטער שלא בעל בראשון מפטר מפני כך וכן אם לא עשה מעשה בשני פטור אף בשלישי מחמת צערו שלא בעל בשני וכדפרש״י ולא ניחא להו לתוס׳ בהאי פירושא דמצטער על מה שעבר שלא בעל בלילה שעברה לה טריד מיקרי אלא ה״פ דטריד דלא מצי בעיל כלל בליל שבת וחשיב ליה טירדא דמצוה במה שאינו יכול לעשות מצוה ומעתה ליכא לדיוקי מידי מהברייתא דקתני אם לא עשה מעשה בראשון פטור אף בשני כו׳ וכי פריך ליה והא אמר רבא כו׳ בעינן לתרוצי לדאביי וכדתריצו לה התוס׳ ומרוב פשיטותו לא הוצרך התלמוד לפרושי בהדיא והא דקאמר בתלמודא לקמן ואביי התם נמי בטירדא פליגי לאו לתרוצי לדאביי קא אתי אלא ה״ק ואביי דחיק ה״נ למימר דבטירדא פליגי אע״ג דהני תנאי כי הני תנאי כו׳ פי׳ דמצינו דפליגי תנאי בהדיא בהכי כדי לאוקמה דשמואל כל מה שיכול וכ״כ התוס׳ לקמן וז״ל והני תנאי כהני תנאי. אף ע״ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי מכל מקום דחיק כו׳ ע״כ. משמע ליה דתלמודא גופיה קאמר לה הכין וכדפרישנא והשתא ניחא הכל וניחא נמי קושיא אחריתי לקמן וכדבעינן למכתב בס״ד כנ״ל. וקשיא קצת לשיטת התוספות ז״ל דמפרשים דטירדא דלא מצי לבעול חשיב טירדא דמצוה דהא משום הכי לא מצי בעיל מפני השבת ומאי דלא מצי בעיל גופיה היינו מצוה והיכי מצינן למימר משום דטריד דלא מצי לבעול חשיבא מצוה ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דמאי דמצער על מה שלא בעל בלילה שעברה חשיבא מצוה דלא מצי בעיל השתא בליל שבת כנ״ל. והריב״ש ז״ל כתב בתשובה סי׳ שע״ג וזה לשונו לא דטריד דלא בעיל כלומר דסבירא ליה לאביי דטריד דלא בעיל בעילת מצוה טירדא היא כדאמרינן בסמוך בפירוש והתם נמי בטירדא פליגי ותמיה לי אי משום דלא בעיל אפילו ארבעה לילות ליפטר וכל שכן דטריד דלא בעיל דהא מאי דאמרינן דטריד דלא בעיל על כרחין רוצה לומר מפני שלא עשה מעשה בלילות הראשונות דליכא למימר דטריד דלא עביד מצוה שהרי אסור לבעול בתחילה בשבת סבירא ליה השתא והוי כמי שטרוד על שלא הניח תפילין בשבת שאין זו טרדא דלא עביד מצוה ואם נאמר שאינו טרוד לעולם אלא הלילה שאחר היחוד שלא בעל בו אם כן בשלא עשה מעשה בארבע לילות יהיה פטור בלילה החמישית ומתניתין לא תני הכי אלא פטור עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה וצל״ע ע״כ:
חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. פרש״י ז״ל דכתיב פארך חבוש עליך ואבל מעולל בעפר קרנו והקשו בתוס׳ למה ליה לרבינו ז״ל למנקט האי טעמא דאבל מעולל בעפר קרנו תיפוק ליה מדאמרינן במועד קטן מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכולי עלמא אסירי ואי תימא דבעי מרן ז״ל לפרושי לן טעמא דקרא מאי מרוויחין בהאי טעמא ויש לומר דלכך פירש רש״י ז״ל כן משום דלא נימא דנילף מתפילין לשאר מצות אתא רבינו לומר דתפילין שאני שנאמר בהן פאר ואין פאר במקום אפר ולישנא דרב מסייע לפירוש זה דרבינו דנקט לפי שנאמר בהם פאר ולא נקט קרא דפארך חבוש עליך. הריטב״א ז״ל:
ומצאתי בקונטריסין ואם תאמר למה לי טעמא דלא נילף שאר מצות מתפילין פירוש דלא נימא שיהיו שאר אבלים פטורים בשאר מצות כמו בתפילין אדרבה ממה שהוצרך להתיר להניח תפילין ליחזקאל ואסר עליו תלמוד תורה ש״מ דשאר אבלים חייבים בשאר ויש לומר דאינו דזה שהוצרך להתיר להניח תפילין היינו לפי שנאמר בהם פאר שהיה מן הראוי שיהיה אסור שהרי מעולל בעפר קרנו לפיכך הוצרך לו להתיר להניח תפילין. עכ״מ בקונטריסין ולא אבין למו ואין להאריך והיה נראה לפרש דלכך נקט רש״י האי טעמא לפרושי לן אמאי לגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל אמר ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה ילפינן שאר אבלים מיחזקאל וליתא דהכי נמי גבי תלמוד תורה כתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב ואין לו שמחה וסוף סוף איכא לאקשויי מאי שנא דגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל אמר ולא לשאר אבלים וגבי ת״ת ילפינן שאר אבלים מיחזקאל ותירצו בתוס׳ דהא דשרי ליה רחמנא ליחזקאל אית לן למימר דבשאר אבלים אסור דאי בשאר אבלים שרי לא איצטריך למישרי ליה דלא אתא קרא להחמיר עליו באבלות אלא להקל עליו וכדכתיב אבל מתים לא תעשה אבל מאי דאסר עליה ודאי אית ליה למימר דאסור לכ״ע. עוד תירץ הרא״ש ז״ל דאין לנו לשנותו משאר אבלים אלא באותם דברים הכתובים מקרא דאבל מתים לא תעשה ואילך:
וז״ל שיטה ישנה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהם פאר שנאמר פארך חבוש כו׳. פרש״י ז״ל ואבל מעולל בעפר זקנו וראשו ואין ראוי שיהא פארו חבוש עליו ובמ״ק דריש לה מדקא שרי ליה רחמנא ליחזקאל מכלל דלכ״ע אסור והראב״ד פי׳ שהרי נאמר בהן פאר לשום לאבלי ציון כו׳ לתת להם פאר תחת אפר שהיו מניחין אפר במקום תפילין הלכך פארך חבוש עליך היינו תפילין ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל מכלל דלכ״ע אסור. עד כאן:
ובמסכת מ״ק כתב נמוקי יוסף בשם הראב״ד ז״ל פי׳ אחר בהאי דילפינן איסור ת״ת מדכתיב ביחזקאל האנק דום וכו׳ דאין משם קשיא מעיקרא כלל ע״ש והריטב״א בשם התוס׳ וז״ל חוץ מן התפילין אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ שהרי הוא פטור מן התורה כדילפינן התם מדכתיב האנק דום דנילף מיחזקאל שלא היה אבל גמור ואסור בת״ת כ״ש לאבלים בעלמא דקולא דאבלות לא ילפינן מיחזקאל אבל לחומרא דאבלות ילפינן מיניה בכ״ש ע״כ:
בד״ה מאי קא משמע לן כו׳ דלענין רצופין ליכא למימר כדפי׳ עכ״ל הסוגיא דחוקה דמעיקרא נמי פריך ליה ממאי דנקט מ״ש וסמך אהך ברייתא דנדה דלא בעי רצופין והמתרץ לא חש ליה או דלא ידע הך ברייתא דנדה וקאמר דנקט במ״ש דבעי רצופין והשתא חזר להקשות לו מהך ברייתא דנדה וה״ל לאתויי הך ברייתא ולולי דברי התוס׳ הייתי אומר כיון דבבעל איירי ואפ״ה תלינן בדם בתולים מסברא לית לן למימר דבעינן רצופין וק״ל:
בד״ה מאי לאו דטריד כו׳ דעד מ״ש תולין בדם בתולים היכא דעבר ובעל עכ״ל ור״ל דמהאי טעמא לא קא משוינן לתנא כטועה ומיהו הא דד׳ לילות ליכא לאוקמי בכה״ג דתני ליה משום היכא דעבר ובעל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה חוץ מן התפילין וכו׳ ויש לומר דלאסור אמרינן וכו׳. פי׳ דבריהם סוגיא דעלמא היכי דכתבה רחמנא מילתא חדתא דהוא נגד הסברא ילפינן מיניה בכל דוכתא אבל היכי דכתבה תורה מלתא דפשיטא ע״כ הוא בא למעט במקום אחר. א״כ כיון דהכא הסברא פשוטה חייב בכל המצות. מה שנאמר ליחזקאל לאסור בתלמוד תורה ילפינן מניה ובתפילין מדאיצטריך להתיר לו ש״מ למעט בשאר האבלים. ובזה נראה דעיקר קושיות הש״ס מר׳ אבא בר זבדא הוא ממה שסיים חוץ מן התפילין דהא הטעם באבל ובטבעה ספינתו בים דחייב בכל המצות הוא משום דאינו עושה מצוה בצערא והוי ליה ליתובי דעתיה. א״כ קשה מנ״ל באמת דר׳ אבא בר זבדא מחייב באבל בכל המצות אפילו כשמצער עצמו דילמא לא קאמר אלא דאינו פטור מדין אבילות והיינו כשאינו מצער ומאי פסיקא ליה דמיירי במצער כיון דאין מצוה בצערא. ונראה דמוכח מהא דקאמר חוץ מן התפילין והיינו דילפינן מיחזקאל מדאיצטריך פארך חבוש עליך ש״מ למעט במקום אחר קאתי. ואי ס״ד דהסברא דמצטער פטור מהמצות. קשה הא לעולם כל היכי דאיכא למדרש לגופיה עדיף טפי א״כ דילמא יחזקאל היה מצטער והוצרך לומר פארך חבוש עליך לגופיה לחייב בתפילין אפילו מצטער ולמה נימא דאתא למעוטי במקום אחר באינו מצטער. אלא ודאי דהסברא פשיטא לחייב אפילו מצטער וע״כ הא דאיצטריך פארך חבוש עליך לפטור במקום אחר. ובזה יש לפרש הא דמסיים ר׳ אבא בר זבדא שנאמר בהם פאר משום דבאמת אבל פטור מן התפילין אפילו אם אינו מצטער והיה אפשר לומר כיון דלא ידעינן אלא מדאיצטריך פארך חבוש עליך גבי יחזקאל למעט במקום אחר דילמא היינו דוקא כשמצטער דומיא דיחזקאל דהיה מצטער. אבל באבל שאינו מצטער מנ״ל לפוטרו מן התפילין לכך אמר כיון דהחילוק הוא בתפילין משאר מצות הוא מצד הסברא שנקרא פאר ואבל מעולל בעפר קרנו כפירש״י א״כ מזה הטעם אין לחלק בין מצטער לאינו מצטער והיינו דאסיק מימרא דר׳ אבא בר זבדא חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר דמזה עיקר הקושיא. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבא לאביי: לפי פירושך זה, שהוא דואג על דבר שאירע לו, וכי משום טירדא שיש לו פטור מקריאת שמע? אלא מעתה, אם טבעה ספינתו בים והוא דואג בשל כך, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פטור מלקרוא קריאת שמע?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] שמי שמוטרד בטירדה כזו אכן פטור מקריאת שמע — והאמר [והרי אמר] ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, משום שנאמר בהן ״פאר״ (ראה יחזקאל כד, יז), ומכיון שהוא אבל ומושפל, אין ראוי שיניח תפילין, שאין ראוי לאבל לפאר את עצמו. ומכאן אפשר ללמוד, שאם אבל, שבודאי הוא דואג ומצטער, חייב בקריאת שמע, הוא הדין גם בשאר דאגות וטרדות. שהרי מן האבל אתה למד שהדאגה או הצער על דבר שאירע בעבר אינם פוטרים אותו מקריאת שמע, ואינו נפטר אלא כשמוטרד מחמת מצוה שהוא עומד לעשות בעתיד!
Rava said to Abaye: And is one exempt due to preoccupation? If that is so, would one whose ship sunk at sea also be exempt? The Gemara reinforces its question: And if you would say: In fact, that is so, didn’t Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot in the Torah except for the mitzva to don phylacteries, as the term splendor is stated with regard to phylacteries: “Make no mourning for the dead; bind your splendor upon yourself” (Ezekiel 24:17). Splendor is antithetical to mourning. If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied due to events that transpired in the past should be obligated. If the groom is exempt, it must be due to his preoccupation with a mitzva that remains incumbent upon him to perform in the future.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא אָמַר רָבָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתָנָא חֲדָא אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה בָּרִאשׁוֹן פָּטוּר אַף בַּשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי פָּטוּר אַף בַּשְּׁלִישִׁי.

Rather, Rava said: This matter of intercourse with a virgin on Shabbat is subject to a dispute between tanna’im, as one tanna taught: If he did not take action on the first night he is exempt from reciting Shema even on the second. If he failed to consummate the marriage on the second night he is exempt even on the third night, which is Shabbat evening.
רש״יריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[אלא אמר רבא ודאי לא מצית לתרוצי הא דחתן פטור מק״ש משום דלא מצי בעיל דא״כ לא הוה פטור דהא לא טריד בדבר מצוה.
תנאי היא – בעילת חבורה בשבת ומאן דאסר לבעול בשבת כתנאי אמרה לשמעתיה דאיכא תנא אחרינא דאסר למיבעל דתנא חדא כו׳].
פטור – מקרית שמע.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

אלא אמר רבא תנאי היא. היה נראה לפרש דה״ק הא דאמרינן דחתן פטור מק״ש אפי׳ בשבת תנאי היא ורש״י לא פירש כן שכתב ז״ל תנאי היא. בעילת חבורה בשבת. פי׳ וקאי אעיקר בעיין וקשה אמאי לא אייתי רבא אינך תנאי דבסמוך דאמרינן והני תנאי כהני תנאי כו׳ דפליגי בהכין בהדיא ולא הוה מצי אביי למידחי כלל ועוד קשה דאמרינן לעיל דהני תיובתא היינו לשמואל דאסר אליבא דבי רב דסברי דאסור אפי׳ לר״ש דלרב דאסר אליבא דנהרדעי לא קשיא כלל דהא איכא כמה משניות דסתמין דבר שאין מתכוון מותר ורב סבר לה כר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור וכדאיתא לעיל אבל לשמואל דאסר אליבא דבי רב ואפילו לר״ש קשיא וכיון שכן קשיא לי מאי משני רבא תנאי היא דהא שמואל אסר לכ״ע ורבא לשוויי קאתי ולא לאפלוגי ואפשר דה״ק רבא אף על גב דשמואל אסר אפי׳ לר״ש מכל מקום איכא תנאי אחריני דפליגי בהכין דחד ס״ל דבעילת חבורה שרי אפילו לר׳ יהודה וחד ס״ל דאסור אפילו לר״ש ולכך לא מייתי אלא תנאי דפליגי במידי אחרינא דלא מיירי בענין שבת כי היכי דלא נימא דהיינו ר״ש ור׳ יהודה גופייהו ותיקשי לשמואל ואסיק תלמודא וקאמר והני תנאי כהני תנאי דתניא הכונס את הבתולה כו׳ ובעי מאן חכמים אמר רבא ר״ש היא כו׳ ומעתה אין לתרץ דאיכא תנאי אחריני דפליגי בהכין דהנהו תנאי גופייהו אינהו ניהו תנאי דהכא דהיינו ר׳ יהודה ור״ש ותיקשי לשמואל אליבא דבי רב דלעיל דאמרי שמואל אסר אפילו לר״ש. עוד נ״ל דלרב דאסר נמי קא מותבי הני תיובתי וכן משמע מלשון רש״י ז״ל לקמן גבי המפיס מורסא וכדבעינן למכתב בס״ד ואף על גב דטעמיה דרב משום דסבירא ליה כר׳ יהודה דדבר שאין מתכוון אסור מכל מקום קא מותבינן עליה מדאתני לדר״ש לגבי דיני אחריתי דלאו מענין שבת הוו הלכתא פסיקתא דהיינו ההיא דנותנין לה ד׳ לילות דלא מצינן מאן דפליג עלה וכן ההיא דפטור מק״ש והשתא משני רבא שפיר תנאי היא ולא מייתי אלא מההיא דפטור מק״ש גופיה ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל תנאי היא. בעילת חבורה בשבת. פטור. מק״ש. פי׳ תנאי היא ההיא דבעילת חבורה. ולא מייתי אלא הני תנאי משום דמיירי בפטור ק״ש. ואם לא תפרש כן פשיטא טובא מאי דכתב רש״י פטור מק״ש. ודוק כנ״ל:
ובשיטה ישנה מצאתי וז״ל והני תנאי כהני תנאי. אם תאמר אמאי לא אייתי רבא הני תנאי לראיה דבעילת ערב שבת תחלה תנאי היא ולא הוה אביי מצי למידחי דבטירדא דלא מצי בעיל פליגי ויש לומר רבא נתכוון להביא תנאי מהלכות פטור ק״ש דחתן משום דהוי שקלו וטרו במשנה דחתן פטור מק״ש כו׳ ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: יש לומר כי שאלה זו, אם מותר לבעול תחילה בשבת, תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתנא חדא [ששנה בברייתא אחת]: אם לא עשה מעשה בלילה הראשון — פטור מקריאת שמע אף בלילה השני. לא עשה מעשה בלילה השני — פטור אף אם בעל בלילה השלישי שהוא ערב שבת.
Rather, Rava said: This matter of intercourse with a virgin on Shabbat is subject to a dispute between tanna’im, as one tanna taught: If he did not take action on the first night he is exempt from reciting Shema even on the second. If he failed to consummate the marriage on the second night he is exempt even on the third night, which is Shabbat evening.
רש״יריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְתַנְיָא אִידַּךְ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי פָּטוּר שְׁלִישִׁי חַיָּיב.

And another baraita is taught: On the first and second nights he is exempt; on the third he is obligated to recite Shema. He is obligated on the third night, even if he did not yet consummate the marriage, because the third night is Shabbat, when intercourse with his virgin wife is forbidden. The different rulings in the two baraitot indicate that there is a tannaitic dispute with regard to intercourse with a virgin on Shabbat.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלישי חייב – דשבת הוא ואסור לבעול.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ראשון ושני — פטור, שלישי — חייב. ויש לומר שהטעם שבשלישי חייב, הוא משום שהלילה השלישי הוא ליל שבת שבו בלאו הכי אסור לו לבעול. ומן ההבדל בין הברייתות אפשר ללמוד שיש מחלוקת תנאים אם מותר או אסור לבעול בתחילה בשבת.
And another baraita is taught: On the first and second nights he is exempt; on the third he is obligated to recite Shema. He is obligated on the third night, even if he did not yet consummate the marriage, because the third night is Shabbat, when intercourse with his virgin wife is forbidden. The different rulings in the two baraitot indicate that there is a tannaitic dispute with regard to intercourse with a virgin on Shabbat.
רש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאַבָּיֵי הָתָם נָמֵי בְּטִירְדָּא פְּלִיגִי.

And how does Abaye respond to this proof? He says that there too, it can be explained that it is with regard to preoccupation that the tanna’im disagree. Everyone agrees that it is prohibited to engage in intercourse with a virgin on Shabbat. The dispute is whether or not one’s preoccupation with the fact that he has not yet performed the mitzva of consummating the marriage in the past is considered preoccupation with a mitzva, which would exempt him from reciting Shema?
רש״ירשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואביי – אמר לך הנך תנאי נמי בטירדא פליגי והאי דפטר ליה מק״ש לאו משום דשרי למיבעל אלא קסבר המצטער צער של מצוה פטור מקריאת שמע ולא דמי לאבל דטריד טירדא דרשות שאין צערו מצוה אע״פ שאבילותו מצוה ומאן דמחייב סבר טירדא לא פטר [ורבא אמר דבמותר לבעול פליגי והני תנאי כהני תנאי].
ואביי התם נמי בטירדא דלא מצי בעיל פליג. כלומר, דלא דמי לטירדתו של אבל, דהתם ליכא מצוה כלל דאיבעי ליה לאיתוביה דעתא, אבל הכא טירדא דמצוה הוא דטריד דלא מציא למיעבד מצוה. והא דמידחה אפירכי ומנקיטי מתניאתא. ורבא דדחיק לאיתנא תנאי, דאיכא לדחויי כדדחי אביי ולא דייקי ממתניאתא דלעיל דקתני בהדיא ומפרישין את הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה, איכא למימר דברייתא לא שמיע להו כלשון הראשון שכתב רש״י ז״ל ברישא דשמעתא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

התם נמי בטרדא פליגי. פי׳ דלכ״ע אסור לבעול בתחלה בשבת אלא דמ״ס טרדא דלא מצי בעיל טרדא ומ״ס לא הוי טרדא. ואם תאמר למ״ד טרדא דרשות לגמרי היא תיקשי אבל וספינה. ויש לומר דשאני התם דטריד טרדא דרשות לגמרי משא״כ בזו דנהי דלא טריד במצוה ממש המצוה גורמת טרדתו והלכתא כרבא דטרדא דלאו במעשה מצוה לא חשיבא טרדא לפוטרו מק״ש. (הרשב״א) [הריטב״א] ז״ל:
והני תנאי כהני תנאי פליגי. אליבא דרבא דאמר דבבעילה גופה איפליגו תנאי דלעיל. וקשיא להני דאמרי דכ״ע אסור לבעול בתחלה בשבת ובטרדא פליגי והרי זה כאלו תניא כותיה דרבא אלא משום דהא דרבא לאו מימרא היא אלא דמתרץ מתני׳ נקטינן האי לישנא לומר והני תנאי כהני תנאי. הריטב״א ז״ל:
וכתב הרא״ש ז״ל וז״ל והני תנאי כהני תנאי. ואם תאמר לאביי כיון דפליגי תנאי בהדיא במותר לבעול מי דחקו לומר טעם זה דחשיב טרדא מאי דלא מצי בעיל. ויש לומר דניחא ליה לאוקמי מתני׳ דחתן פטור כשמואל אף על גב דמצי למימר דברייתא דפטר בשלישי משום דשריא לבעול ניחא ליה לאוקמי טעמא דידה כדאוקי טעמא דמתני׳. ע״כ:
וכן כתבו התוספות וז״ל והני תנאי כהני תנאי אף על גב דפליגי תנאי בהדיא בהכי מכל מקום דחיק אביי כו׳. ומוקי נמי פלוגתא כו׳ ע״כ. והא כתיבנא לעיל דתלמודא גופיה קאמר לה הכין ואביי דחיק לאוקמי דבטרדא פליגי אף על גב דהני תנאי כהני תנאי כו׳ והשתא ניחא מאי דאקשינן לעיל דאמאי נטר לתרוצי לדאביי עד הכא וכדכתיבנא לעיל וניחא נמי קושית הריטב״א דאמאי לא קאמר תניא כוותיה דרבא ובמה דכתיבנא לעיל בסמוך דתלמודא הוא דאסיק וקאמר והני תנאי כהני תנאי ודלא כרבא ניחא טפי ואין כאן קושיא מעיקרא כלל כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואביי, מה הוא אומר על הוכחה זו? ומשיבים, הוא אומר: התם נמי בטירדא פליגי [שם גם כן בטירדה הם חולקים], שאפשר לומר שכולם מודים שאסור לבעול בשבת, אלא בכך נחלקו: האם טירדה כזו שלא יכול היה לבעול בעבר, נחשבת כטירדה של מצוה ופוטרתו מקריאת שמע, או לא.
And how does Abaye respond to this proof? He says that there too, it can be explained that it is with regard to preoccupation that the tanna’im disagree. Everyone agrees that it is prohibited to engage in intercourse with a virgin on Shabbat. The dispute is whether or not one’s preoccupation with the fact that he has not yet performed the mitzva of consummating the marriage in the past is considered preoccupation with a mitzva, which would exempt him from reciting Shema?
רש״ירשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה לֹא יִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

And the dispute between these tanna’im in the baraitot cited is parallel to the dispute between these tanna’im, as it is taught in another baraita: With regard to one who marries a virgin, he may not engage in intercourse with her for the first time on Shabbat, and the Rabbis permit doing so.
תוספותריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והני תנאי כי הני תנאי – אע״ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי מכל מקום דחיק אביי לעיל דחשיב טירדא דמצוה הא דלא מצי בעיל דניחא ליה לאקומי מתני׳ כשמואל דאסר לבעול ומוקי נמי פלוגתא דברייתא אי חשיב טירדא הא דלא מצי בעיל כדי לאוקמי כשמואל כל מה שיכול.
לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה – פירוש אינו פסיק רישיה דכל העולם אינן כמו בבליים אלא בקיאין הן הילכך שרי להו למיבעל ובלבד שלא יתכונו לבעול בעילה גמורה ופריך אם כן טורד למה פירוש בשבת אמאי פטר ליה לעיל מק״ש כיון דבקיאין הן בשלמא בחול איכא טירדא לפי שמתכוין לבעול בעילה גמורה ואף לבקיאין יש טירדא לבעול בעילה גמורה כדאמר בפרק שני דברכות (דף טז. ושם) דר״ג היה פטור ומחמיר על עצמו אע״ג דבקי היה שלא היה בבלי אבל בשבת שאינו מתכוין לבעול בעילה גמורה טורד למה ומשני לשאינו בקי פי׳ לפי שאינו בקי בשעת ק״ש דאפי׳ הבקיאין בשעת מעשה קודם מעשה יראים שלא יהיו בקיאין הילכך טרודים כולם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

והני תנאי כהני תנאי – פי׳ אליבא דרבא דאמר בבעילה גופא איפלגי תנאי דלעיל וקשה לאביי דאמר דכ״ע אסור לבעול בתחלה בשבת ובטרדא איפלגו והרי זה כאלו אמרינן תניא כוותיה דרבא אלא משום דהא דרבא לאו מימרא היא אלא דמתרץ מתניתין נקטיה האי לישנא לאמר והני תנאי כהני תנאי.
בתוספות בד״ה והני תנאי וכו׳ מ״מ דחיק אביי לעיל וכו׳. לולי דבריהם נלע״ד לפרש דהא דמקשה רב יוסף מעיקרא ממתניתין דחתן ולא מוקי לה כתנא דשרי לבעול היינו משום דלא שרי אלא בהטייה וההיא דחתן פטור מק״ש משמע ליה דאיירי דוקא בבעילה גמורה דהו״ל עוסק במצוה כמ״ש התוספות דביאה ראשונה מקרי בעילת מצוה לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי משא״כ בעילה בהטייה לא מיקרי בעילת מצוה כיון שאין נעשית כלי ואע״ג דמשיטת התוס׳ בשמעתין משמע דבהטייה נמי מיקרי בעילת מצוה היינו להתיר בשבילה שבות דרבנן כמו משום צערא משא״כ לפטור מק״ש דאורייתא דילפינן מקרא איכא לאוקמי בדדמי דקרא איירי מבעילת מצוה גמורה והיינו נמי דמוקי לה אביי בטירדא דלא מצי בעיל דהו״ל מצטער משא״כ אי בעיל בהטייה ליכא לא מצוה ולא צערא כנ״ל נכון:
בא״ד דניחא ליה לאוקמי כשמואל כל מה שיכול עכ״ל. הא דפסיקא להו דשמואל אוסר אף ע״ג דלעיל איכא תרי לישני מיהו מדאיפסקא הלכתא לקמן מותר לבעול ואם כן מסתמא היינו כרב דקיי״ל הלכה כרב באיסורי מיהו מ״ש דניחא לאביי לאוקמי הכל כשמואל א״כ משמע דאביי סבר כשמואל ולכאורה מסוגיא דפסחים פרק כל שעה משמע דלאביי היכא דלא אפשר עדיף טפי וא״כ באין בקיאין משמע דמתיר טפי וא״כ לית ליה אוקימתא דרבה בסמוך וצ״ע ודו״ק:
שם והני תנאי כהני תנאי וכו׳. מאן חכמים אמר רבא ר׳ שמעון היא וכו׳ אמר ליה אביי וכו׳. לכאורה יש לדקדק מנ״ל לרבא דר״ש היא דלמא טעמא דחכמים משום דהוי ליה מקלקל ואפילו ללישנא בתרא דילמא טעמייהו דחכמים דס״ל דמקלקל בחבורה פטור ומותר באינו מתכוין אפילו לר׳ יהודה כמ״ש לעיל. ונראה לפמ״ש לעיל דבביאה שניה אם עדיין לא שבר הבתולים לגמרי לא ה״ל מקלקל משום דכבר נפגמה יש לאסור טפי. א״כ יש לומר דרבא משמע ליה דחכמים מתירין בין בביאה ראשונה בין בביאה שניה וע״כ ליכא למימר משום מקלקל. וכ״ש לפמ״ש לקמן דרבא ס״ל כברייתא דלעיל דחייש שמא ישחוט בן עוף ע״כ מיירי בביאה שניה דליכא תו סעודה ולפ״ז יש לומר לפמ״ש לעיל דבביאה שניה כיון דכתבו התוס׳ בר״פ התנוקת דבביאה שניה לא תלינן בהטיה כיון שכבר התחיל הדם לצאת יש לומר דהוי ליה פסיק רישא יש לפרש דהיינו דמקשה ליה אביי הא מודה ר״ש בפסיק רישא. ולכאורה אינו ענין לכאן דהא עד השתא בכולה שמעתתא ע״כ הוי ידעינן דלא הוי פסיק רישא. ולפמ״ש דכוונת רבא דאפילו בביאה שניה מתירין לכך הקשה ליה דבביאה שניה הו״ל פסיק רישא. ונראה עוד לפרש בזה המשך הסוגיא דהא דאמר רבא מאן חכמים ר״ש היינו לפי מאי שהקדים לומר הני תנאי כהני תנאי משום דמשמע מלשון אם לא עשה מעשה דמתניתין וברייתא דלעיל היינו אפילו התחיל ולא גמר ביאתו כיון שלא עשה מעשה גמורה ה״ל טירדה דמצוה כמ״ש התוס׳ לעיל דף ד׳ דקרי ליה בעילת מצוה עד שעושה אותה כלי וכיון דאמר הני תנאי כהני תנאי ע״כ צ״ל דה״נ פליגי אפילו בביאה שניה מטעם דבר שאין מתכוין. ובהא ניחא נמי מה שדקדקנו לעיל דלא מוקים מתניתין דחתן בבוגרת דכיון דמיירי שלא עשה מעשה גמורה והיינו ע״כ למשנה ראשונה ובנערה דאי בבוגרת הא קי״ל דאין נותנין לה אלא לילה ראשונה. ובזה מתורץ קושית התוס׳ בד״ה והני תנאי וכו׳ מ״מ דחיק אביי וכו׳. ולפמ״ש יש לומר דהא דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי כרבא משום דמשמע ליה דחכמים מתירין דוקא ביאה ראשונה משום דהוי ליה מקלקל אבל לא בביאה שניה כמשמעות אם לא עשה מעשה וכו׳ כנ״ל והיינו דאמר ליה אביי הא מודה ר״ש לאסוקי דבריו הראשונים. ובהא ניחא נמי מה שהקשו המפרשים בכל הני דלקמן דהתירו ליבעול לכתחלה בשבת אע״ג דהוי בבבל והכא קאמר דהבבלים אינם בקיאים. וכן הקשה בספר פני יהושע ולפמ״ש יש לומר דהא דקאמר לא כהללו בבלאים היינו ביאה שניה דה״ל כמו פסיק רישא כיון שכבר התחיל הדם לצאת. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים, והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו סוברים כדעת תנאים אלה, אחרים], שנחלקו במפורש באותו נושא עצמו. דתניא כן שנינו בברייתא]: הכונס את הבתולהלא יבעול אותה בתחלה בשבת, וחכמים מתירין. והרי מפורש כאן שיש מחלוקת תנאים בענין זה.
And the dispute between these tanna’im in the baraitot cited is parallel to the dispute between these tanna’im, as it is taught in another baraita: With regard to one who marries a virgin, he may not engage in intercourse with her for the first time on Shabbat, and the Rabbis permit doing so.
תוספותריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאן חֲכָמִים אָמַר רַבָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר.

The Gemara asks: Who are the Rabbis that permit doing so? Rabba said: It is the opinion of Rabbi Shimon, who said: An unintentional act is permitted on Shabbat. Since one’s intention is to perform a permitted action, i.e., the consummation of the marriage, and there is no intent to perform a forbidden action, any forbidden action that may ensue is not a source of concern.
רשב״אריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר. פירוש, כך קבלה מרבו דר׳ שמעון הוא.
מאן חכמים אמר רבא רבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר – וא״ת אם כן ת״ק דאסר רבי יהודא ותקשה ליה לרב דשרי והוא סבר הלכה כרבי יהודא וי״ל דהא דרבא לאו הכרחה היא אלא סברא דנפשיה ורב אמר לך דאדרבה מאן חכמים רבי יהודה ומשום דלהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה הוא ותנא קמא רבי שמעון דסבר לדם הוא צריך ומקלקל חייב.
מאן חכמים אמר רבה ר״ש היא. הקשה הרא״ש אמאי לא קאמר ר׳ יהודה היא כדמשני לעיל להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד. ותירץ דאם כן מאן נינהו רבנן דאסרי ומחמירי טפי מרבי יהודה. והריטב״א כתב וז״ל אמר רבה ר״ש היא. וא״ת א״כ ת״ק דאסר לר׳ יהודה ותיקשי לרב דשרי ואיהו סבר הלכה כר׳ יהודה. ויש לומר דהא דרבה לאו הכרחה הוא אלא סברא דנפשיה ורב אמר לך דליתא להא דרבה אלא מאן חכמים ר׳ יהודה היא ומשום דלהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה הוא ות״ק היינו ר״ש דסבר לדם הוא צריך ומקלקל בחבורה חייב ע״כ. והרשב״א כתב דכך קבלה מרבו דר׳ שמעון היא ע״כ. ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז״ל מאן חכמים אמר רבה ר״ש היא מהכא משמע דרבה כר״ש ס״ל מדפריש דחכמים היינו ר״ש וכן נמי אמר אביי במסכת שבת כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת הלכה כר״ש בגרירה. וא״ת אם כן איך הוה אמר לעיל לא לבד משבת דמשמע שהוא אוסר בעילה בתחלה בשבת משום דלפתח הוא צריך א״נ לדם ודם חבורי מחבר ליתא שהרי פירש עכשיו רבה דלר״ש מותר לבעול בתחלה בשבת. יש לומר דהא דקא דחי לעיל לא לבד משבת דחיה בעלמא הוא לתרוצי תיובתא. אבל איהו סבר דמצי בעיל ואפילו בשבת ע״כ. והא כתיבנא לעיל דבספרים גרסינן לעיל רבא והכא גרסינן רבה. אמר ליה אביי והא מודה ר״ש בפסיק כו׳ פי׳ בשלמא לדידי טעמא דמאן דשרי דמקלקל פטור וכסבריה דרב אלא לדידך דטעמא דידיה משום דדבר שאין מתכוון מותר כרבי שמעון הא פסיק רישיה כו׳. הריטב״א ז״ל:
ובגליון התוס׳ כתוב וז״ל אמר ליה אביי והא מודה ר״ש כו׳. הקשה רשב״א לדידיה דלא סליק אדעתיה בקיאין בהטייה אמאי פריך לרבה דמוקי כרבי שמעון תיקשי ליה גופיה דברייתא אמאי חכמים מתירין והלא פסיק רישיה הוא. ותירץ ר״י דהכי פירושא בשלמא לדברי חכמים שרי דהיינו לר׳ יהודה דמטעם דלדם הוא צריך ומקלקל אצל הפתח דאיכא תלתא היתרא אינו מתכוון ובעילת מצוה ומקלקל אף על גב דהוי פסיק רישיה לא הוי אסור אלא במתקן במלאכה שעושה דאז אנן סהדי דניחא ליה ומתכוון אבל הכא מקלקל שרי וללישנא דדם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה ותנא קמא דאסר משום דמתקן ולפתח הוא צריך ומתכוון אלא לדידך דאמרת חכמים דשרו היינו ר״ש אבל לר׳ יהודה אסור אם כן סבירא ליה מתקן הוא דאי מקלקל בחבורה ר׳ יהודה נמי שרי מטעם דאין מתכוון הא פסיק רישיה הוא ומשני כהללו שבקיאין בהטייה. ע״כ:
בגמרא מאן חכמים אמר רבה רבי שמעון היא. ולא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו במקלקל בחבורה למאי דמסקינן דחבורי מיחבר אלא דניחא ליה לאוקמי חכמים כר׳ שמעון משום דרבה ס״ל כשמואל בהני תלת דהלכה כר״ש בגרירה דדבר שאינו מתכוון מותר. אלא דלפ״ז תקשי א״כ הא שמואל גופיה סבר דדבר שאין מתכוון מותר ואפ״ה אוסר הכא מאיזה טעם וא״כ מאי קאמר רבה מאן חכמים רבי שמעון היא דהא אליבא דר״ש נמי לא פסיקא וטפי הו״ל למימר דכ״ע סבר כר״ש ואפ״ה אוסר ת״ק מטעמ׳ דאסר שמואל. אמנם למאי דפרישית לעיל א״ש דשמואל לגמרי כחכמים דהכא ס״ל דהיינו כר׳ שמעון והא דמתירין הכא היינו לבקיאין בהטייה והא דאסר שמואל היינו לבבליים דהו״ל פסיק רישא ואי משום דהו״ל מקלקל איהו בהא נמי כר׳ שמעון ס״ל דמקלקל בחבורה חייב והא דסתם מתניתין דמחט של יד מוקי לה מטעמא דדבר שאין מתכוין וכדפרישית לעיל והשתא א״ש הא דמותיב רבי אמי ממפיס מורסא ואאוקימתא דרבה גופא קאי דהא מוכח מאוקימתא דרבה דרב ושמואל ע״כ ס״ל דדם חבורי מיחבר ופליגי במקלקל בחבורה דאי לא תימא הכי לא משכחת לפלוגתא דרב ושמואל אפילו בבבליים וכ״ש בבקיאין דלענין דבר שאינו מתכוון איפכא שמעינן ליה וא״כ מקשה ר׳ אמי שפיר דמההיא דמפיס מורסא דאמרינן אם להוציא ממנה ליחה מותר משמע להדיא דדם מיפקיד פקיד וקס״ד דר׳ אמי דדם בתולים דמי לליחה דמפיס מורסא ומשני הש״ס דלא דמי דהתם מיפקיד פקיד והכא חבורי מיחבר כנ״ל נכון בעזה״י אבל לשיטת התוספת לא היה צריך לשנויי התם מיפקיד פקיד ועקיר דהמקשן נמי סבר הכי וכמ״ש התוספת עצמן אלא שפירושם דחוק והנלע״ד כתבתי. ואף דלעיל כתבתי דאשכחן נמי פלוגתא דרב ושמואל להאי לישנא דמיפקיד פקיד ואפ״ה פליגי בבבליים אי שרינן להו משום דהו״ל מקלקל אצל הפתח ותליא פלוגתייהו בההיא דמחט של יד ליטול הקוץ מ״מ לא ניחא ליה לרבי אמי למימר דפליגי בהכי דהא ההיא דמפיס מורסא נמי מתניתין היא בעדיות וקי״ל דכל מה דאיתמר בבחירתא הלכתא היא וחזינן להדיא דשרינן משום צערא איסורא דרבנן לשיטת התוס׳ דהו״ל פסיק רישא לענין הפתח או לשיטת רש״י ז״ל מטעמא דתקוני גברא כמו שאפרש בסמוך ולפ״ז ע״כ לא משכחת דשמואל אוסר אי מדמה מצוה לצערא אלא אי סבר דחבורי מיחבר ויש כאן איסור דאורייתא לבבליים דמקלקל בחבורה חייב וא״כ מקשה שפיר ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה המתירים? אמר רבה: דעת ר׳ שמעון היא, שאמר: דבר שאין מתכוין מותר. שכיון שאינו מתכוון למלאכה שתיעשה, אלא לבעילה בלבד, אין לחשוש אם עשה אותה.
The Gemara asks: Who are the Rabbis that permit doing so? Rabba said: It is the opinion of Rabbi Shimon, who said: An unintentional act is permitted on Shabbat. Since one’s intention is to perform a permitted action, i.e., the consummation of the marriage, and there is no intent to perform a forbidden action, any forbidden action that may ensue is not a source of concern.
רשב״אריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְהָא מוֹדֶה ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת אֲמַר לֵיהּ לֹא כְּהַלָּלוּ בַּבְלִיִּים שֶׁאֵין בְּקִיאִין בְּהַטָּיָיה אֶלָּא יֵשׁ בְּקִיאִין בְּהַטָּיָיה.

Abaye said to Rabba: But doesn’t Rabbi Shimon concede that in the case of: Cut off its head and will it not die, i.e., inevitable consequences, one is not exempted by lack of intent. Since rupture of the hymen and the subsequent bleeding is inevitable, Rabbi Shimon would concede that intercourse with a virgin is forbidden. Rabba said to him: Unlike these Babylonians, who are not experts in diverting during intercourse and are unable to engage in intercourse without rupturing the hymen, there are those who are experts in diverting. Therefore, rupture of the hymen is not an inevitable consequence.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך טט
טטא(כתובות ו:) לא כהללו בבליי׳ שאין בקיאי׳ בהטייה הללו בקיאים בהטייה פי׳ יש בכי אדם בקיאים שיבעלו בהטייה כלומ׳ יש מן המקום למטה כמעט ויבעלו בנא פתיחת פתח ובלא חבורה וכיון שתתכן לבעילה בלא פתיחת פתח ובלא חבורה נמצא הפתח והחבורה כבעילה שלא בכוונה ושרי. (ברכות לג:) אתמר רב יצחק בר אבדימי משום רבי אמר הלכה ואמרי לה מטין רבי יוחנן אמר מורין אתמר רב אסי אמר הלכה רבי חייא בר אבא אמר נראין דברי רבי יוסי ב״ר חנינא דאמר מטין פי׳ מאן דאמר מורין סבר דברי הכל היא בלא חלוקה מאן דאמר הלכה סבר פליגי ופסקו הלכה מאן דאמר מטין סבר שיקול הדעת ולא הכריעו כאחד מאן דאמר נראין כבר שקלו חכמים דבריהן ובררו שנראין דברי זה. (עירובין מו כתובות פד: בבא בתרא קכג) קא סבר מטין אתמר פי׳ הא דאמרינן הלכתא כרבי מחברו ולא מחבריו מטין אתמר כלו׳ מטין לו שלא לעשות כרבי ואם עשה עשוי שהרי לא נתברר שאין הלכה כמותו כשרבים חולקין עליו. (בפסיקתא דדברי ירמיהו) אמר רבי שמואל בר נחמני ד׳ הן שהן ממשפחה נטויה ואלו הן פנחס ואוריה יחזקאל וירמיה פי׳ ממשפחה פחותה (א״ב שייך לערך נטה):
ערך סבר
סברב(שבת קיא. כתובות ו׳. בכורות כה.) והאמר רב שימי ברבי חייא משמיה דרב האי מסוברייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא פי׳ הגאון בשבת נזייתא כד של יין או של שכר ומסובריא הוא הנקב שעשוי להוציא בו יין בזמן שהיין יוצא משם אם בא לסתמו ולהדקו ואמר למנוע שפיכות יין אני מחכווין ובא לסתום הפתח קאמר רב דבהא מודה ר׳ שמעון וכן פי׳ ר״ח בסוף הפרק ולמעלה מזה הפרק (כתובות ו) פי׳ מגופת החבית העשויה ממטלת או ממוך וכיוצא בו אמר רב אסור לאמץ סתימתו דאתי לידי סחיטה והכא אע״פ שאינו מתכוין לסחיטה אלא למיגף פי החבית בלבד כיון שסחט אסור דלא כרבי שמעון לדברי שניהן האי נקב למעלה מן הכד הוא ועל כן אסרו חכמים להדוקיה אלא לשומו רפה למאן דאסר משום סתימת הפתח כגון שמהדקו נראה כמחבר למאן דאסר משום סחיטה ניחא ליה שיזוב היין בתוך הכד הלכך אסור אבל בנקב מן הצד כמו שיש לחביות שלנו לא אסרו להדוקי ביומא טבא ליאבד היין ואפילו אם יסחוט כיון שילך לאיבוד לא ניחא ובערך פסיק מפורש לענין דבר שאין מתכוין בגמ׳ דעביד בארעא דלאו דידיה דכיון דלא מטי ליה הנאה שרו:
ערך קל
קלג(שבת עח.) אפילו תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו אית ביה תרי פירושי חד דלענין שופריה דסיד קיימא ההיא ברייתא לאו לענין שרורותיה וקא סברי רבנן דסיד שעירב בו חול אע״פ שהוא מתחזק הלך יפיו ומותר בגולה והוא משום שרירותא קאמרי חול גס כדי ליתן על מלא כף סיד. ופי׳ שני כיון דלא שרי למיסד ביה בגולה עד שיערה בו חול הוה ליה קלקולא דקא מקלקל הוא התיקון. והלכך משערינן חול גם כדי ליתן על מלא כף סיד דחשיב ליה כדי שיהא מותר לסוד בו (הוריות יב:) בזמן ששניהן עומדין לקלקלה האיש קודם פי׳ האיש במשכב זכור והאשה בקובה (גיטין נז) מעשה בת׳ ילדים וילדות שנשבו לקלון הרגישו בעצמן למה הן מתבקשין וכו׳ (מכות כג) נתקלקל בין ברעי בין במים (גמ׳) קלה בין בראשונה בין בשניה פי׳ נתקלקל ברעי בין בהכאה ראשונא בין בהכאה שניה (חולין ח) סכין של ע״א מותר לשחוט בה מקלקל הוא פי׳ שחיטה מפסדת הבהמה כי דמיה בחייה יותר מן השחוטה (משנה דמאי ג׳ חולין ו) מפני שחשודה לחלוף המתקלקל (שבת קה) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר מתניתא רבי יהודה ברייתא ר׳ שמעון ובהלכה של מעלה מזו אימור דשמעת ליה לר׳ יהודה במתקן במקלקל מי שמעת ליה (כתובות ו) במקלקל הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון (פסחים עג) לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור פי׳ העושה חבורה בשבת מקלקל היא (א״ב תרגום ויסלף דברי צדיקים ויקלקל פתגמין תריצין):
א. [צובייגען.]
ב. [פער שטאפען.]
ג. [פערדערבען. צוגרינדריכטען.]
בהטייה – שמטין לצדדין ואין מוציאים דם.
רוב בקיאין הן – וכל חד וחד מספקינן ליה ברוב וכולם מותרים משמע הכא דרובן בקיאין בהטייה וא״ת דאמרינן בפ״ב דחגיגה (דף יד: ושם) בתולה שעיברה מהו לכהונה כגון שבדקוה על פי חבית ולא היה ריחה נודף מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם או דלמא באמבטי עיברה ומסיק דשמואל לא שכיח ובפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) נמי קאמר שאני שמואל דרב גובריה הוא והא אמרינן הכא דרוב בקיאין הן וי״ל דשמואל היה יכול לבעול בעילה גמורה שאשה מתעברת בו בלא דם אבל בהטייה אין אשה מתעברת ולהכי בההיא דחגיגה ליכא למיחש בהטייה אלא לדשמואל.
אמר ליה, לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייא אלא כהללו שבקיאין בהטייא. וללישנא דאמרינן דם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך, בקיאין בהטייא שמוציאין דם בלא פתיחת פתח. ולאידך לישנא דאמרת דם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך, אפשר בהטייא בלא פתיחת פתח ובלא השרת דמים. ואף על גב דאמר שמואל במסכת נדה (נדה סד:) יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם, ואמרינן עלה שאני שמואל דרב גובריה, דאלמא אין הרבה בקיאין בהטייא כזו כבר פירשו בתוספות (ד״ה רוב) אותה הטייא הייתה בבעילה גמורה שמתעברת ממנה, ובכי הא רוב בקיאין אצלה.
אמר ליה אביי והא מודה – פירוש בשלמא לדידי טעמא דמאן דשרי משום דדבר שאין מתכווין מותר כרבי שמעון הא פסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים אלא כהללו שאין פתח נפתח.
(10-13) אמר רבי טרדו למה – כלומר מה טרדו של בועל להיפטר מק״ש אפילו בחול ומהדרינן לשאין בקי ופריך יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור כלומר בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול ולדידיה פסיק רישיה ולא ימות הוא וה״ה דמצי פריך שיאמר בקי חייב ושאינו בקי פטור אלא דאידך עדיפא ליה דהוה עיקר פרכי׳ מעיקרא שיהא כולם אסורים לבעול משום פסיק רישיה והשתא פריך דשאינו בקי מיהא ליתסר ופרקינן רוב בקיאין הן. נראה לפום פשטא דשמעתין דה״ק רוב העולם בקיאין בהטיה ולפיכך אמר סתם מותר לבעול ולא חש להוציא את המועט מן הכלל ואע״ג דאותו מיעוט אסורים מיהו אי אפשר לפרש כן חדא דלאו אורחא דתנא למימר סתמא במידי דאיכא אסורי אפילו למעוטי והכא קתני וחכמים מתירין ופסקינן לקמן סתמא מותר לכתחלה לבעול בשבת וליכא למימר בתר רובא אזלינן ושרי לכולהו מן הסתם שהרי המיעוט ניכר הוא כי הוא יודע בעצמו שאין בקי ועוד דר״ג שקרא ק״ש בלילה ראשונה למה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור דלמא ר״ג מרוב דבקיאין היה ועוד דהא בבליים הם שאין בקיאין בהטיה ור״ג מא״י היה ועוד פטור מק״ש למאן אי בקיאים לא טרידי אי לשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול ולרבא טרדא דלא מצי בעיל לאו טרדא הוא ועוד דהתם במסכת נדה דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אמר רבא שאני שמואל דרב גוברי׳ ומאי גוברי׳ דרוב בקיאין הן ואין השכל ולא הטבע נותן שתהא שם בעילה אחרת בלא דם ובלא הטי׳ לכך יש לפרש שזה הלשון שאמר רבה לא כהללו בבליים היה לשון סתם וכוונת רבה לומר לא כהללו בבליים שאינם בקיאין בהטי׳ וסבורים שאין הטי׳ מזדמנת לשום אדם אלא כהללו שבקיאין וסבורים שפעמים שמזדמנת הטי׳ לכל אדם ולא הוה פסיק רישיה ואביי הוא סבר שכוונת רבה לומר שלא התירו בשבת לבעול לכתחלה אלא לאותן שבקיאין במעשה הטי׳ לבעול בהטי׳. ועל זה הקשה א״כ (שם) טורד למה בשבת כלומר כיון שבקיאין במעשה למה פטרו אותו מק״ש כדקתני פטור ורבא סבור דהכי פריך ליה כיון דאפשר בהטי׳ כיון שאנו בקיאין במעשה הרי יש לו טרדא ועדיין לא הבין אביי דבריו של רבא והיה סבור כי כוונת רבא לומר שאין אלא למי שאינו בקי וה״ק מ״מ יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול וחד מתרתי פרכי נקט כדפרשי׳ לעיל ועכשיו הבין רבא דברי אביי ואמר לו רוב בקיאים הם כלומר שאפי׳ הבבליים בקיאין הם חשובים בשעת מעשה שאף להני מזדמן הטיה ולכן שנו סתם וחכמים מתירין ואפ״ה פטור מק״ש ואפילו בני ארץ ישראל משום טרדא שאין בקיאין בשעת מעשה לדעת לכוון ממש לבעול בהטיה בר מדשמואל דרב גוברי׳ וכן פי׳ ר״ת ורש״י פי׳ רוב בקיאים הם הלכך סתמא לא פסיק רישיה ונראה לי לפי פשיטא מן הלשון הזה שלכל אדם התירו אפי׳ למי שאינו בקי במעשה כיון שהרוב בקיאין יש לומר שאפשר ובדרך ר״ת ז״ל. אבל ממה שפירש בסמוך גבי שושבינים למה נראה שהוא סובר בקיאין ממש קאמר שבקיאין לבעול בלא דם וכפי פשוטו של לשון שפי׳ לעיל דכיון שרוב בקיאין תולין סתם כל אדם שהוא מן הרוב ולפיכך אמר שהוא מותר לבעול ולא חשו למעוטי אבל אין לפרש כן מן הטעם שאמר לעיל. אלא מעתה שושבינים למה פירש״י כיון שיש בקיאים לבעול בלא דם מה מועיל שושבינים שתקנו חכמים לבקר אחריהם שלא ינהגו מנהג רמאות ומפה למה לברר הבתולים ואהדר ליה שמא יראה ויאבד שמא לא יטה ויצא דם ויאבדינו ויאמר לא מצאתי דם דאלו בהטיה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני שהאשה מרגשת בהטיה והקשו בתוס׳ דלפ״ז כל תירוץ זה שתירץ עיקר חסר מן הספר כי רב חנן הכי קאמר לו מה יועילו שושבינים לבקיאין בהטיה ובזה לא תירץ כלום וה״ל לומר דאמרת ליה בתולה עדיין אני לכך פירש ר״ת ז״ל לפי פירוש של מעלה דה״ק שושבינים ומפה בשבת למה כיון שכל עיקר לא התירו בעילה בשבת אלא על דעת הטיה מה ענין לשושבינים ומפה דהא מתחזי לכ״ע תרתי דסתרן אהדדי א״ל שמא יראה ויאבד כלומר כיון שאינם בקיאין במעשה אין לחסר מן התקנה אף בשבת שמא יראה ויאבד ולזות שפתים דעמי הארץ דתרתי דסתרן אהדדי לא חיישינן ורש״י פירש שמא יראה ויאבד כי לפעמים שיצא קצת דם הטיה מן הצדדים וכיון דמזדמן כן אפי׳ פעם באלף פעמים ראוי הוא לעמוד שם שושבינים ומפה א״נ דליכא לזות שפתים שהעולם יסברו שאפילו בהטיה שמא יראה ויאבד.
מתיב רב אמי אם לתקן לה פה להיות לפתח כדי שיתרפא חייב שהוא מתקן וחייב משום בונה דאשכחן בנין בב״ח דכתיב ויבן את הצלע והקשו בתוס׳ דהא קי״ל בעירובין דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח הוא ותרצו דה״נ עשוי להוציא ליחה ולהכניס אויר.
תוס׳ בד״ה לא כהללו כו׳ קודם מעשה יראין כו׳. נ״ב והקושיא של יאמרו בקי מותר כו׳ קאי אמה שלמעלה לא כהללו בבליים כו׳ ודו״ק:
א״ל לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא כהללו שבקיאין בהטייה. ללישנא דאמרינן דם מפקד פקיד ולדם הוא צריך בקיאין בהטייה שמוציאין דם בלא פתיחת פתח ולאידך לישנא דאמרת דם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך אפשר בהטייה בלא פתיחת פתח ובלא השרת דמים. הרשב״א ז״ל:
ורש״י ז״ל כתב בהטייה. שמטין לצדדין ואין מוציאין דם. ולעיל נמי כתב ז״ל תנאי היא. בעילת חבורה בשבת ע״כ. ולא כתב ז״ל בעילה בתחלה בשבת תנאי היא כלישנא דבעיין משום דבעי לפרושי כלישנא דאמר דם חבורי מחבר כדי לתרוצי שפיר לדשמואל דאסר דללישנא דחבורי מחבר אתי שפיר דאסר שמואל דאי משום דם אסור ואי משום פתח אסור אבל ללישנא דמפקד פקיד אין לך צד איסור אלא דוקא כד נימא לפתח הוא צריך ותלמודא קאמר לעיל ואם תמצא לומר לדם הוא צריך וכולה בעיין עלה קאי אלמא פשיטא ליה דלדם הוא צריך וכבר פסקו הגאונים כאת״ל ומעתה מאי משני תנאי היא דע״כ היינו פלוגתא דר׳ יהודה ור״ש ושמואל אסר אפילו לר״ש ואין לך לומר משום דדילמא ס״ל לשמואל לפתח הוא צריך ואסור אפילו לר״ש דהא לעיל בבעיין פשיטא ליה איפכא וכדכתיבנא לכך בעי לפרושי בלישנא דחבורי מחבר דאיכא כמה צדדין לאסור אפילו לר״ש כדי לאוקמה שמואל דאסר בהכין ואף על גב שהתוספות ז״ל כתבו לעיל גבי הא דאמרינן לעולם רב כר׳ יהודה לשמואל נמי איכא לשנויי וכו׳ להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד וכו׳ היינו שינויא דחיקא ועיקר שינויא היינו ללישנא דדם חבורי מחבר והיינו נמי לשיטתם ז״ל דלא פסקי כאת״ל. והרמב״ן ז״ל לא כתב כן לעיל וז״ל לעיל לשמואל נמי איכא לפרוקי הכי דכיון דדם חבורי מחבר אי משום דם אסור ואי משום פתח אסור ואף על גב דלמאי דאמרינן אם תמצא לומר וכו׳ לר״ש שרי מיהו אפשר דאיהו ס״ל כדאיבעיא לן מעיקרא. והיינו כדכתיבנא וקל להבין ודייק שפיר לשון רש״י ז״ל כנ״ל:
ומצאתי בקונטריסין בשם מרנא ורבנא הרב הגדול מהר״ר דוד בן אבי זמרה זלה״ה וז״ל מאן חכמים ר״ש וכו׳. יש להבין דלמה הוצרך התלמוד לומר מאן חכמים ר״ש וכו׳ ומאי נפקא מיניה וע״ק דתיקשי מהכא לרב דאמר לעיל דאפילו לר׳ יהודה מותר לבעול דכיון דמאן דשרי הוי ר״ש מכלל דבר פלוגתיה היינו ר׳ יהודה דאסר לבעול. יש לומר דאיכא למימר איפכא דחכמים היינו ר׳ יהודה דעל כרחינו לא קאמר ר״י דבר שאין מתכוון אסור אלא בעלמא אבל הכא מודה דמקלקל הוא אצל הפתח או מקלקל בחבורה לאידך לישנא ומאן דאסר היינו ר״ש דמודה ר״ש הכא דאסור לחד לישנא איכא טעמא דדילמא לפתח הוא צריך או משום דהוי פסיק רישיה כו׳ ובשביל שלא תטעה אמר התלמוד מאן חכמים כו׳ ורב סובר זה הפי׳ בברייתא ע״כ. ולא ידעתי מהו דהא ליכא למימר מאן חכמים ר׳ יהודה אלא ללישנא בתרא דחבורי מחבר דאיכא למימר דר״ש אסר משום דס״ל מקלקל בחבורה חייב ור׳ יהודה שרי משום דס״ל מקלקל בחבורה פטור אבל ללישנא קמא דמפקד פקיד ליכא למימר דאסר ר״ש ור׳ יהודה מתיר ומרן ז״ל עריב שני הלשונות והא כתיבנא לעיל בשם הריטב״א ז״ל תירוצא דהך קושיא דרב ללישנא דחבורי והוא נכון:
לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא כהללו שבקיאין בהטייה שאין פתח נפתח. אם כן טורד למה כלומר מה טרדו של בועל להפטר מק״ש ואפילו בחול ומהדרינן לשאינו בקי ופריך יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור כלומר יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול ולדידיה פסיק רישיה וכו׳ וה״ק דמצי פריך שיאמרו בקי חייב ושאינו בקי פטור אלא דאידך עדיפא ליה דהוי עיקר פירכיה דמעיקרא פריך שיהו הכל אסורין לבעול משום פסיק רישיה וכו׳ והשתא פריך דשאינו בקי מיהת ליתסר ופרקינן רוב בקיאין הם ונראה לפום פשטא דשמעתא דה״ק רוב העולם בקיאין בהטייה ולפיכך אמר סתם מותר לבעול ולא חששו להוציא המיעוט מן הכלל ואף על גב דאותו מיעוט אסורין. ומיהו אי אפשר לפרש כן חדא דלא אורחא דתנאי למימר היתרא סתמא במידי דאיכא איסורא אפילו למיעוטא והכא קאמר וחכמים מתירין ופסקינן לקמן סתמא מותר לבעול בתחלה בשבת וליכא למימר לבתר רובא אזלינן ושרי לכולהו מן הסתם שהרי המיעוט הוא ניכר כי הוא יודע בעצמו שאינו בקי ועוד ר״ג שקרא ק״ש בלילה א׳ למה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור מק״ש דילמא ר״ג מרוב הבקיאין הוה. ועוד דהא בבליים הם שאינם בקיאין בהטייה ור״ג מארץ ישראל הוה. ועוד הא דתניא חתן פטור מק״ש למאן אי לבקיאין אינן טרודין אי לשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול ולרבא טירדא דלא בעיל לאו טירדא היא ועוד דהתם במסכת נדה אמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואמרינן שאני שמואל דרב גובריה ומאי גובריה דהא רוב בקיאין הם ואין השכל ולא הטבע נותן שתהא שם בעילה בלא דם ובלא הטייה לכך יש לומר מזה הלשון שאמר רב לא כהללו הבבליים שאין בקיאין בהטייה וכו׳ היה הלשון סתום וכוונת רב לומר לא כהללו בבליים שאין בקיאין בענין הטייה וסבורין שאין הטייה מזדמנת לשום אדם אלא כהללו הבקיאין בענין הטייה וסבורין שפעמים שמזדמנת לכל אדם ולא הוי פסיק רישיה ואביי היה סבור שכונת רבא לומר שלא התירו בשבת לבעול לכתחלה אלא לאותן הבקיאין במעשה הטייה וכ״ע בקיאין בהטייה ועל זה הקשה לנו אם כן טורד בשבת למה כלומר כיון שבקיאין במעשה הטייה למה פטרו אותם מק״ש כדקתני פטור אפילו בשלישי ורבא סבר דהכי פריך ליה כיון דאפשר בהטייה מה טרדא יש בבעילה ולהכי אהדר ליה לשאין בקי כלומר דאף על גב דאפשר בהטייה כיון שאין בקיאות במעשה הרי יש להם טירדא ועדיין לא הבין אביי דבריו של רבא והיה סבור כי טענת רבא לומר שאין טירדא אלא למי שאינו בקי. והקשה דמכל מקום יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול וחד מתרתי פירכי נקט כדפריך לעיל ועכשיו הבין רבא דברי אביי ואמר לו רוב בקיאין הם כלומר שאפילו הבבליים בקיאין הם חשובין בשעת המעשה שאף להם מזדמנת הטייה ולכך שנו סתם וחכמים מתירין והרי הם פטורין מק״ש ואפי׳ בני ארץ ישראל משום טירדא שאין בקיאין קודם מעשה לדעת לכוון ממש לבעול בהטייה כדשמואל דרב גובריה וכפר״ת ז״ל. ורש״י ז״ל פי׳ רוב בקיאין הם הילכך סתמא לאו פסיק רישיה וכו׳. והנראה לפי פשוטו מן הלשון הזה שלכל אדם התירו אפילו למי שאינו בקי במעשה כיון שהרוב בקיאין לומר שאפשר בהטייה וכדרך פר״ת ז״ל אבל ממה שפי׳ ז״ל בסמוך גבי שושבינין למה נראה שהוא סובר דבקיאין ממש קאמר שיכולין לבעול בלא דם וכפי פשוטו של לשון שפירשתי למעלה דכיון שהרוב בקיאין ממש תולין סתם בכל אדם שהוא מן הרוב ולפיכך אמר שהוא מותר לבעול ולא חשו למיעוט אבל אין לפרש כן מן הטעם שכתבנו. הריטב״א ז״ל:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל ה״ג רש״י ז״ל אם כן טורד למה למי שאינו בקי (וכן) יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור רוב בקיאין הם. א״ל רבא בר רב חנה לאביי אלא מעתה שושבינין למה מפה למה שמא יראה ויאבדו פי׳ א״כ שהם בקיאין בהטייה למה טרוד ולמה פטור מק״ש ומשני למי שאינו בקי פטרו לפי שהוא טרוד פי׳ שהוא טרוד מפני שאינו יכול לבעול וקשה א״כ האיך התירו חכמים סתם לבעול בתחלה בשבת דמשמע לכל אדם כן הוה להו למימר בקי מותר שאינו בקי אסור ומשני רוב בקיאין בהטייה ועל בקיאות הרוב סתם דבריו ולעולם מי שאינו בקי אסור. אלא מעתה שושבינין למה מפה למה שמא יטה ולא יוציא דם ולא הועילו חכמים בתקנתן בהעמדת שושבינין ומפה כדי שלא יראה ויאבד שהוא חשש (בחול) [גדול] שאי אפשר להכחישו אבל עכשיו שמעמידין שושבינין ומפה אם יטה אפשר להכחישו דאמרה עדיין בתולה שלמה אני כדאמרינן לקמן דאפשר לבודקה על חבית של יין. ואין פירושו מחוור דקשיא לי דאם כן ברייתא דקתני חתן פטור מק״ש עד מוצאי שבת היכי משכחת אי בבקי הא אינו טרוד ואינו פטור ואי בשאינו בקי הא אינו מותר לבעול וטירדא דלא מצי בעיל לאו טירדא היא כדרבה ואפשר דרבה אית ליה דטירדא דלא מצי בעיל טירדא היא וכדאביי. ועוד מקשים לפירושו דבשאר לילות נמי אינו פטור אלא שאינו בקי והוא המיעוט והיכי תני סתם חתן פטור מק״ש משום מיעוטא ותו הא דתנן לא כל הרוצה ליטול את השם משום דמחזי כיוהרא ואי רובא בקיאי מאי יוהרא איכא דמדינא חייב. ותו הא דאמרי ליה תלמידיו לר״ג שנית לנו רבינו חתן פטור מק״ש דילמא ר״ג בקי היה. ואפשר היה לתרץ באלו דסתמן של בני אדם בחול אינם רוצים לבעול בהטייה אלא דקשיא לן דאם אתה אומר כן למה הקשה כאן אם כן טורד למה והא איכא למימר דטריד דלא בעי למבעל שלא בהטייה. ועוד דאסיקנא מותר לבעול לכתחלה בשבת ור׳ אמי נמי שבא למבעל בתחלה בשבת ומשמע דלכל אדם התירו ולא במתכוון להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש ומעשים בכל יום שמתירין לבעול בתחלה לכל אדם ולא בכונת הטייה והדין נותן דכל שאפשר שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוון לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פסיק רישיה הוא כאותה שאמר ר׳ שמעון גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ. ועוד דאם כן שהרוב בקיאין הם ולהם התירו ובלבד שיתכוון להטות מאי טעמיה דר׳ יהודה דפליג. ור״ת ז״ל פי׳ אם כן טורד למה שאין בקיאין כלומר שאין מחזיקין עצמן בבקיאין ומיהו רובן בקיאין הם בשעת מעשה אלא שהרוב אינם מחזיקין עצמן ביודעין והילכך לענין ק״ש פטורין שאחר טרדת הלב הדברים אמורים אבל לענין שבת מותר שרובן בקיאין בשעת מעשה והיינו לפרקים רוב בקיאין בהטייה הן. ע״כ:
וז״ל הרא״ה גרש״י ז״ל אם כן טורד למה לשאינו בקי יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור רוב בקיאין הם ופרש״י ז״ל כיון דבקיאין הם למה הוא טורד להפטר מק״ש ומהדרינן לשאינו בקי יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור כלומר כיון דהכי הוא האיך התירו סתם לבעול בתולה בשבת יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור ואמרינן רוב בקיאין הם. וק״ל אם כן הדרא קושיין לדוכתין כיון דרוב בקיאין הם טורד למה אטו מתני׳ דתנן סתמא חתן פטור מק״ש לא איתניא אלא למיעוטא ותו הא דאמרינן לא כל הרוצה ליטול וכו׳ ותו הא דאמרו לו תלמידיו לר״ג וכו׳. ותו ק״ל הא דאמרינן הכא דאין מותר לבעול אלא אותן שבארץ ישראל דרובן בקיאין אבל שאינן בקיאין אסור וכיון שכן היכי פסקי הילכתא דמותר לבעול וכו׳ ולא חלקו בו בין בקי לשאינו בקי. ותו כיון דהכי הוא דאפשר בהטייה כלל לשתרי אפילו בלא הטייה נמי דומיא דגורר אדם מטה כסא ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ וכיון שאפשר בלא חריץ אפילו כי עביד חריץ שרי הכא נמי כיון דאפשר בהטייה כלל לכלהו הוא דינא דלישתרי. ור״ת ז״ל פירש כדפרש״י ז״ל אלא דכי מקשינן יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור קס״ד דמקשי דכי אמר ליה לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה לומר שבבליים הללו אין בועלים לעולם אלא שלא בהטייה ולדידהו פסיק רישיה הוא והיינו דא״ל כיון דהכי הוא דבבליים אינן בקיאין כלל האיך התירו סתם לבעול בתחלה בשבת ולדידהו ליתסר דקס״ד דלדידהו פסיק רישיה הוא ולהכי אהדר ליה רוב בקיאין הם כלומר לא כדקס״ד דאנא אמינא דבבליים לא מזדמני להו כלל הטייה אלא רוב העולם בקיאין הם בזה ובקיאין לאו דוקא למימרא דקים להם דידעי בודאי להטות אלא כלומר שמזדמנת להם תדיר הטייה ואפילו לבבליים וכי אמרינן לא כהללו בבליים שאינן בקיאין בהטייה הכי קאמרינן שהבבליים מתוך שאינן מכירין בדבר ואפילו כשהוא מזדמן להם כסבורים שאי אפשר אבל בני ארץ ישראל מכירין בענין הטייה ויודעין שזה דבר שאפשר הוא ואפשר בלא דם ואף על גב דאיכא מיעוטא שלא תזדמן להם הטייה לעולם ולדידהו הוי פסיק רישיה אחר הרוב לעולם נדון א״נ אפשר דלכל העולם הטייה מזדמנת ונקט רוב דהכי אורחיה דתלמודא ומכל מקום טרדא איכא לכולהו שאינן מוחזקין בעצמן וכי אהדרי לך גבי טורד למה לשאינו בקי בעצמו כלומר דלא מוחזק בנפשיה אבל רוב העולם בקיאין בדבר לומר שהוא דבר המזדמן להם ואין בקיאין בעצמן אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינין למה מפה למה כלומר כיון דאפשר בהטייה מה הועילו בכך א״ל שמא יראה ויאבד ולפי ספרים דאית בהו וליטעמיך מפה למה ה״פ וליטעמיך דמקשית לי שושבינין מ״ט לא מקשית לי ממפה מפה למה כיון דרוב בקיאין הם אלא מפה היינו טעמא שמא יבעול בלא הטייה ויראה ויאבד הכי נמי שושבינין היינו טעמא שמא יבעול בלא הטייה ויראה ויאבד ולפום האי פירושא לא קשיא ליה כלל הא דמקשו בתוספות דהכא משמע דמילתא דאפשר הוא לבעול בלא הטייה והתם במסכת נדה גם שמואל דקאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אמרינן שאני שמואל דרב גובריה דהכא לא אמרינן אלא דמילתא דאפשר הוא וזימנין דמתרמי הכי אבל שמואל היה בקי לבעול כמה פעמים בלא דם בודאי והא אמרינן דרב גובריה אבל בתוס׳ פירשו וכו׳. ע״כ:
וגם הרמב״ן ז״ל דחה פירוש רש״י ז״ל דהא אסיקנא מותר לבעול ולא מסיימי בהו בבקי ושכיון להטות ומי יודע בעצמו שאינו בקי הילכך האיך יבעול ומעשים בכל יום שמתירין לבעול בתחלה ואפילו לבבליים וכיוצא בהן שאינן בקיאין ובאמת כן הוא הואיל ואפשר בהטייה לכולי עלמא שרי שאפשר שיזדמן להם הטייה ואע״פ שלא יכוונו להטות כדאמרינן בגורר מטה וספסל דלא בעי בקי שלא יעשה חריץ וכן בכל דבר שאינו מתכוון. ואם תאמר שאין הטייה מזדמנת אלא במזיד כדאמר ליה ר״ג בלישנא בתרא שמא הטית במזיד אכתי קשיין כמה קושיות. ועוד כיון שהוא בקי כל שאינו טורד אם כן אף לדברי ר׳ יהודה מותר לבעול בהטייה ואנו לא מבעיא לן במטה אלא במוציא דם ופותח פתח. ויש לדחוק ולומר דהכי קאמר ליה לא כמו שאתה סבור שדרך בעילה היא כמותך וכהללו בבליים שאין בקיאין לבעול ובעילתן לעולם בלא הטייה אלא כהללו שבקיאין ובועלים בהטייה ופעמים שהם מטין לגמרי ואין פותחין פתח ולא מוציאין דם ואקשינן ליה אם כן דבקיאין סודר למה וכך הגירסא בכל הספרים ובדברי הגאונים ז״ל ופי׳ מה תועלת לאשה בסודר וכשאינו מוציא דם יטעון עליה והלא אפשר שהטה במזיד ומפרק מפני שאינו בקי תקנו ואקשינן ליה יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור לבעול בשבת דקס״ד כיון דאמרת לא כהללו בבליים שאינן בקיאין דלדידהו אי אפשר בהטייה ואם כן אסור להם לבעול לכתחלה ופריק רוב בקיאין הן שכך הוא דרך בעילה לבעול בהטייה ואפשר שמזדמנת להם הטייה גמורה בלא דם ובלא פתח הילכך לכ״ע מותר אלא שהבבליים אין בקיאין כשאר בני אדם בהטייה וכמדומה להם שאין הטייה מזדמנת להם לעולם והכי אקשו ליה לאביי כיון דאמר לך דרוב בקיאין והטייה מצוייה בהן שושבינין למה וליטעמיך תיקשי לנו מפה והיינו סודר דאביי אלא שהסודר מוצע תחתיהן ומפה לקינוח שלהן אלא אפילו לבקי גמור מהני שמא יראה ויאבד שאלו הטה שמא האשה תרגיש ותטעון עדיין בתולה אני והא דאמרינן לעיל לדם הוא צריך ופתחא ממילא משום דבהטייתו אפשר שיוציא דם ולא יפתח פתח אי נמי אף על גב דסתם בעילה אפשר בהטייה וליכא לא פתח ולא דם אי לדם הוא צריך ורוצה בו אסור דאסור לאדם לגרר מטה וספסל במתכוון שמא יעשה חריץ וצריך לו. ושמעתי שר״ת ז״ל פי׳ אם כן טורד למה לשאינן בקיאין כלומר שאינן מוחזקין ואין יודעין להטות כלל ומפרקינן רוב בקיאין אינן מוחזקין ומקשינן יאמרו בקי מותר לבעול שאינו בקי אסור וקס״ד דכל שאינן מוחזקין אין יודעין להטות כלל ומפרקינן רוב בקיאין הן להטות הילכך שרי למיבעל בשבת דאי יהיב דעתיה להטות מצי עביד ומכל מקום רובא אינן מוחזקין וטרודין הם דלא קים להו אי מצי להטות אי לא ואיכא למידק היכי אמרינן רוב בקיאין הם ואמרינן נמי שושבינין למה ופרש״י ז״ל מאחר שהן בקיאין לבעול בלא דם והא אמרינן במסכת נדה גבי שמואל דאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואמרינן שאני שמואל דרב גובריה אלמא אין הרוב ולא המיעוט יכולים לבעול בלא דם אלא כגון שמואל ומכלל מאי דפרישנא לאו קושיא היא דמי שיבעול בלא דם ודאי רב גובריה אבל רוב בקיאין לבעול בהטייה כדפרישית ובתוס׳ מפרשים דהטייה זו אינה כדשמואל וההיא בעילה גמורה כדרכה ומתעברת ממנה כדאיתא בפרק אין דורשין אבל הטייה זו אינה מתעברת ממנה. והם האריכו. עד כאן לשון הרמב״ן ז״ל:
ובשיטה ישנה כתוב וז״ל ה״ג רש״י ז״ל אם כן טורד למה פי׳ כיון דבקיאין בהטייה מה טרדא יש להם הא אינם יראים להעשות כרות שפכה מאחר שיכולין להטות שבקיאין בהטייה ולמה פטורין מק״ש ומשני שלא פטרו אלא מי שאינו בקי ומקשינן יאמרו וכו׳. ס״ד כיון דשנו משנה בפטור ק״ש דחתן שהרוב אינן בקיאין וכיון שהרוב אינן בקיאין למה התירו לבעול בתחלה בשבת וסתמו היתר מפני המיעוט היה להם לפרש בקי מותר שאינו בקי אסור אמר ליה רוב בקיאין הם הילכך סתמו במשנה פטור על המיעוט. ועוד קשיא הא דתנן וכשנשא ר״ג אשה קרא ק״ש בלילה הראשון אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור מק״ש וכו׳ וכיון שרוב בקיאין למה לא חששו תלמידיו שהוא מן הרוב. ויש לומר רוב בקיאין בשעת מעשה ויודעין לחשוב ולהתבונן איך יטו ולכך התירו סתם לבעול דאי לא הוי פסיק רישיה וכו׳ שהרוב בקיאין להתבונן ולהטות אבל הרוב אינם בקיאין קודם מעשה ויש להם טרדת מחשבה על כך ולכך שנו פטור סתם בחתן כך תירצו בעלי התוספות ז״ל. ומקשינן שושבינין למה ומפה למה מה הועיל בכך שהרי הרוב יודעין להטות ולבעול בלא דם א״ל שמא יראה ויאבד שאינו רוצה להטות כדי שלא תוכל לומר עדיין בתולה אני אלא רוצה הוא לשבר הבתולים ולאבדם אחר כך והשתא דאיכא שושבינין ומפה לא יכול לאבדם. והראב״ד ז״ל גורס סודר למה פי׳ אם כן מה מועיל סודר שפורסין להם השושבינין מאחר שבקיאין בהטייה א״ל למה למי שאינו בקי בהטייה מועיל אם כן יאמרו וכו׳ כיון דאמרת דמפני שאינן בקיאין תקנו סודר ושושבינין ודאי אין מתקנין מנהג אלא מפני הרוב נמצא שהרוב אינן בקיאין ואם כן למה סתמו היתר בעילה בתחלה בשבת כיון שהרוב אינם בקיאין והוי לגבייהו פסיק רישיה היה להם לפרש דדוקא בקי מותר א״ל רוב בקיאין הם ולכך שנו היתר בעילה סתם ועכשיו ראוי לחזור ולהקשות אם כן סודר מה מועיל כדהוה מקשה מעיקרא והיינו דמקשינן אם כן שושבינין למה פי׳ שושבינין שפורסין סודר ושומרין שלא יאבד ולטעמיך מפה למה פי׳ מלבד הסודר היו מזמנין לה מפה שתקנח בה ומאחר שיש שושבינין וסודר מה צורך למפה אלא שמא יראה ויאבד פירוש שמא יראה שכבת זרע ויאבד בו הדם ושמירה יתירה עשו בדבר הכא נמי אף על פי שהרוב בקיאין בהטייה פעמים חפץ לשבר בתולים ועכשיו שיש שושבינין לא יוכל לאבדם. ותימה הוא רבה בר בר חנה למה לא חזר לקושייתו הראשונה והקשה בלשון שהיה אביי מקשה סודר למה ועוד אביי עצמו למה לא חזר לקושייתו ראשונה לחזור ולהקשות לרבה סודר למה. ע״כ:
ובקונטריסין מצאתי בשם מרנא ורבנא הרב הגדול מהר״ר דוד בן אבי זמרה זלה״ה וז״ל פרש״י ז״ל לא כהללו בבליים שאין בקיאין אלא יש בקיאין שיודעין לבעול בלא דם ופריך בין בחול בין בשבת אם כן כיון שבקיאין בהטייה כל שכן שבקיאין בבעילה וא״כ למה פטור ומשני למי שאינו בקי פי׳ מה שאמר שהוא פטור איירי נמי במי שאינו בקי ופריך יאמרו בקי מותר וכו׳. ומשני רוב בקיאין וכו׳ וקשיא עלה טובא חדא שמה שתאמר לא כהללו בבליים הוא מיותר ותו אדפריך יאמרו בקי מותר כו׳ ה״ל לאקשויי יאמרו בקי חייב בק״ש שאינו בקי פטור מק״ש ועוד קשה כו׳ כמו שכתוב במפרשים ז״ל כדכתיבנא לעיל וע״ק מרשב״ג דאמר בפ״ג דברכות מחמיר אני על עצמי והוא היה בקי והיה חייב מדינא ומאי קאמר מחמיר ומכח קושיות אלו פר״ת ז״ל שאביי ורבא לא הבינו זה את זה עד לבסוף וה״פ לא כהללו בבליים שאינן בקיאין בענין הטייה שחושבין שאי אפשר שיזדמן אלא יש בקיאין ויודעין שאפשר שיזדמן הטייה לכל אדם אבל לעולם אינן בקיאין לבעול בהטייה אלא אפשר שיזדמן והמקשן לא הבין דברי רבא שאם הבין דבריו לא היה מקשה טורד למה דכיון שאין בקיאין בהטייה אלא יודעין שאפשר שיזדמן הטייה לעולם הוא טרוד שמא לא יזדמן ורבא חשב שהבין דבריו ואפ״ה הקשה לו כיון שיודעין שיזדמן הטייה לכל מהו טורדו לכך תירץ למי שאינו בקי כלומר למי שאינו בקי בענין ההטייה כדפירשתי א״נ למי שאינו בקי כמו שפירשו התוספות כלומר אף על פי שהוא בקי ויודע דאפשר שיזדמן לו הטייה הוא טרוד דשמא לא יזדמן ופריך יאמרו בקי וכו׳ ומה שלא הקשה יאמרו בקי חייב שאינו בקי פטור לפי שרוצה לחזור ולהקשות מעין הקושיא הראשונה ועתה הבין רבא לאביי ואמר רוב בקיאין הם. ולזה הפירוש יש דוחק שנאמר שזה לא הבין את זה עד לבסוף ולא מצינו שפירש לו בסוף יותר ממה שפירש תחלה והתוספות פירשו מקצתו כדפרש״י ז״ל ומקצתו כפר״ת ז״ל והגאונים ז״ל פירשו פ״א בגירסא אחרת שגורסין סודר למה וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב״ן ז״ל ובשיטה ישנה וקשה דמ״ש דנקט לעיל סודר ולמטה נקט מפה ועוד דמ״ש דלמטה נקט שושבינין ולמעלה לא נקט שושבינין אלא סודר בלבד ואליבא דרש״י ז״ל יש לתרץ כל הקושיות דה״ק לא כהללו בבליים פי׳ שהם מיעוט כמו שאמר לקמן רוב בקיאין הן ופריך א״כ טורד למה ומשני למי שאינו בקי ובשביל מי שאינו בקי פטרו הבקי מק״ש משום דקיי״ל לא תעשו אגודות וא״ת אדרבה היה להם לחייב הבקי בשביל מי שאינו בקי כיון שהבקי הוא רוב ושאינו בקי הוא מיעוט י״ל משום שאם אנחנו פוטרין את החייב הוא שב ואל תעשה אבל כשאנחנו מחייבין את הפטור מוציא שם שמים לבטלה ולהכי לא פריך יאמרו בקי חייב שאינו בקי פטור שהכל פטורין כדפרישית ופריך יאמרו בקי מותר וכו׳ משום דאין סברא כיון שהוא בקי ועוד דאיסור חבורה הוי מדרבנן ועוד איכא טעמא דמקלקל הוא אצל הפתח שיהו אוסרין אותו מלבעול אטו שאינו בקי ומשני כיון שרוב הבקיאין הם המיעוט נגרר אחר הרוב משום לא תתגודדו והיינו דקאמר וחכמים מתירין בפשיטות וקאמר נמי חתן פטור מק״ש בפשיטות וקאמר נמי ר״ג שהיה מחמיר על עצמו ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו כו׳ ואמרינן נמי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמדינא פטור כדפירשתי וקאמר נמי והילכתא מותר לבעול בתחילה בשבת סתם כדפרישית דהתירו שאינו בקי כמו הבקי משום לא תתגודדו. ע״כ:
הרי הצעתי לפניך כל מה שכתבו הראשונים ז״ל ומתוכם נלמוד פירוש רש״י ז״ל והתוספות ז״ל גם אם לא כדבריהם ודע דהכא גרסינן רבה ולעיל גבי פלוגתא דטירדא (נמי) גרסינן רבא והכא בין רבה בין אביי סבירי להו דטירדא דלא בעיל טירדא היא לפוטרו מקריאת שמע ולהכי תנן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת וכי פריך טורד למה אחול קאי דבחול אין לו טירדא כלל דכיון דבידו לבעול למה הוא טורד דלא בעיל דבשלמא בשבת טריד דלא בעיל אבל בחול מה טירדא איכא וס״ד כיון דמתירין לבעול בתחילה בשבת משום טעמא דיש בקיאין בהטייה אלמא דהכי קאמר לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה פירוש שאינן יודעין שיש בעילה בהטייה ולפיכך קשיא להו דהיאך מותר לבעול בתחילה בשבת דהא פסיק רישיה הוא אבל קושטא דמילתא דע לך דיש בקיאין בהטייה ואפילו מי שאינו בקי בהטייה הרי יודע שיש הטייה בעולם ואפשר שיזדמן לו הטייה ומעתה אין כאן פסיק רישיה ולפיכך מותר לדעת חכמים ומיהו תנא קמא אוסר וסלקא דעתיה דאביי דאף על גב דלא בעינן בקיאין בהטייה מכל מקום בעינן בקיאין בבעילה כדי שיזדמן לו הטייה ולפיכך הקשה אם כן סודר למה פירוש אם כן דבקיאין איזה בקיאות שיהיה ואפילו בקיאות דבעילה אין כאן טירדא ואמאי בחול פטור דבשלמא בשבת פטור משום דס״ל כת״ק דאוסר לבעול ולפיכך פטור דטריד דלא בעיל אבל בחול מאי טירדא איכא הרי בידו לבעול והא אמרת דהכל בקיאין בבעילה ואין כאן פסיק רישיה ומיהו תנא קמא אוסר כיון דאפשר דיוציא דם דסבירא ליה דבר שאין מתכוון אסור אף על גב דליכא למימר פסיק רישיה כו׳. ושפיר אית ליה דהכל בקיאין דלא פליג אחכמים בהכי כלל ומעתה קשיא טורד למה מה טרדתו כדי שיהא פטור בחול ואם תשאל דהא טרדתו היינו אם ימצאנה בתולה כמו שפי׳ הרמב״ם בפי׳ המשנה בפ״ב דברכות וכיון שכן מה לי בקי או שאינו בקי. תשובתך הא כתבינן לעיל בשם שיטה ישנה דטירדתו היינו שלא יעשה כרות שפכה והבקי אינו ירא שלא יעשה כרות שפכה ואם תיקשי אכתי מאי פריך דילמא מ״ה פטרינן ליה שמא לא ימצאנה בתולה ואין כאן קושיא כלל י״ל דאי הכי אין כאן טרדת מצוה וסבירא ליה לרבה ואביי דמשום טרדת מצוה פטרינן ליה ובלבד שלא יעשה כרות שפכה איכא טרדת מצוה אבל שמא לא ימצאנה בתולה מאי מצוה איכא אם לא ימצאנה בתולה יקח אחרת ויקיים מצות פריה ורביה וז״ל הרמב״ם ז״ל בפירוש המשנה חתן פטור מק״ש בעוד שלא יבעלנה מפני טרדת לבו שמא לא ימצאנה בתולה ועוד שהוא בענין ההוא מתעסק במצות פריה ורביה כו׳. ועוד יש לי לומר דטרדתו היינו שמא לא ימצאנה בתולה ואולי הוא הטה ונמצא מוציא שם רע על בת ישראל וכדאיתא לקמן ההוא דאתי לקמיה דר״ג אמר ליה פתח פתוח מצאתי אמר ליה שמא הטית כו׳ והכא נמי טריד שמא בהטייתו לא ימצאנה בתולה והוא לא יודע והוא מוציא שם רע על בת ישראל אבל אם בודאי אינה בתולה שמחה הוא לו להוציא רשעה מתוך ביתו ואין כאן טרדא כולי האי ומכל מקום שפיר פריך טורד למה כיון שהוא בקי וכדכתבינן לעיל ומשני לשאינו בקי פירוש לאו כדקס״ד דכל העולם בקיאין הן בבעילה אף על גב דלא בקיאי בהטייה ולפיכך אין כאן פסיק רישיה אלא יש שאינו בקי כלל אלא בבעילה ולא בהטייה ומשום הכי פטרינן ליה מקריאת שמע ומשמע ליה דאביי הוה סבירא ליה דאין לנו לפטור אותו אלא משום טרדת מצוה דהיינו שלא יעשה כרות שפכה שיטה ויחשוב שאינה בתולה אבל שמא לא ימצאנה בתולה בודאי לא מיקרי טירדא לפוטרו מקריאת שמע וכיון שהכל בקיאין הן אין כאן טירדא של מצוה כלל כדי שבעבורו נפטור הכל מקריאת שמע ורבה תירץ לשאינו בקי פירוש לאו כדקס״ד דהכל בקיאין אלא יש שאינו בקי וכיון דלגבי שאינו בקי טריד טירדא של מצוה והבקי ג״כ אע״ג דלא טריד טירדא דמצוה מכל מקום יש לו טירדא שמא לא ימצאנה בתולה ויצטרך להיות בדינא ודיינא ואם באולי יערב עליו המקח ויוכרח להוציאנה לכך אפילו הבקי פטור ופריך יאמרו בקי מותר כו׳ ויש לפרש דהכי קאמר כיון דאמרת דיש שאינו בקי כלל אם כן לדידיה פסיק רישיה הוא דכיון שאינו בקי כלל אינו מזדמן לו הטייה כלל ופסיק רישיה הוא ולדידיה אסור וכיון שכן יאמרו בקי מותר כו׳ פירוש לא נוכל לומר כן שיהיה לזה אסור ולזה מותר דכיון דיש לאסור לשאינו בקי נגזור ונאסור אפילו לבקי על דרך שאמרו בפסחים פ׳ כל שעה יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין ומשני רוב בקיאין הן ואין לגזור על הרוב מפני המיעוט. וליתא להאי פי׳ כלל חדא דהל״ל איפכא יאמרו שאינו בקי אסור בקי מותר כדאמרי׳ גבי סריקין ועוד דבשלמא גבי סריקין רוב העולם אין להם דפוס וסריקין אסורין ולפיכך פריך שפיר אבל הכא אם אמרנו דיש שאינו בקי לא מפני כך נאמר דרובם אינן בקיאין כדי שנקשה ועוד דלמאי דתריץ רוב בקיאין הן אלמא דהמיעוט אינן בקיאין ולדידהו ודאי אסור והא ליתא כמו שהקשו המפרשים ז״ל וכדכתבינן לעיל אלא ודאי הפירוש הנכון כמו שפירשו המפרשים ז״ל יאמרו בקי מותר כו׳ למה סתמו חכמים והתירו סתם היה להם לחלק ולומר בקי מותר ושאינו בקי אסור ומשני רוב בקיאין הן פירוש הכי קאמינא מעיקרא דרוב בקיאין ויודעין דיש בקיאין בהטייה ולדידהו מזדמן להם הטייה ואפילו מי שאינו בקי כלל אפשר שיזדמן לו הטייה והילכך סתמא לאו פסיק רישיה הוא וקשה מה חידש השתא בשינויא זו והא כי שני ליה מעיקרא לשאינו בקי לא קאמר דרוב העולם אינן בקיאין אלא מפני שאינו בקי פטרו אותו מקריאת שמע ומיהו ליכא אלא מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי ואפילו הכי פטרינן לכולי עלמא מקריאת שמע וכדכתבינן ואפשר דסלקא דעתא דאביי דאין לפטור מקריאת שמע לכולי עלמא אלא אם כן רובא לא בקיאי וטרידי טירדא דמצוה ולכך אפילו מיעוטא דבקיאי פטירי מקריאת שמע דמכל מקום הא טריד דשמא לא ימצאנה בתולה אף על גב דלא הויא טירדא דמצוה וכדכתבינן מכל מקום כיון דרובא טרידי טירדא דמצוה ומיעוטא נמי הא טרידי לכך כ״ע פטירי ומ״ה פריך יאמרו בקי מותר כו׳ דכיון דרובא לא בקיאי כלל רחוק הוא שיזדמן הטייה ולכך היה ראוי לאסור לשאינו בקי ומשני רוב בקיאין הן ואפ״ה פטרינן לכ״ע מק״ש אטו מיעוטא דלא בקיאי דמ״מ הא טרידי דשמא לא ימצאנה בתולה ומיעוטא דלא בקיאי הא טרידי טירדא דמצוה ומ״ה נמי שרינן לבעול בתחילה בשבת דכיון דרובא בקיאי ומיעוטא דלא בקיאי נמי אפשר שיזדמן לו הטייה לכך שרינן סתמא לכ״ע והכין הוא קושטא דדינא דלכולי עלמא שרי לבעול בתחלה בשבת. א״נ דס״ד דאביי דכיון דשני ליה לשאינו בקי דאלמא רובא לא בקיאי כיון דפטרינן לכ״ע אטו הני דלא בקיאי וכדכתבינן ולכך פריך אמאי סתמו רבנן ותנו מתירין סתם דהא רובא דעלמא לא בקיאי ולדידהו אסור ומשני רוב בקיאין הן ולכך תני סתם מתירין ואה״נ דההוא מיעוטא דלא בקיאי אסירי למבעל בתחילה בשבת ולהאי לישנא בתרא אכתי איכא כמה קושיי דקשיא להו לרבוותא ז״ל וכדכתבינן לעיל הילכך לישנא קמא עיקר והכין דייק לשון רש״י ז״ל שכתב וז״ל רוב בקיאין הן. הילכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא. ע״כ:
וכן כתב הריטב״א וכדכתבינן לעיל ומאי דקשיא ליה לרב ז״ל ממה שכתב רש״י ז״ל לקמיה נפרש אותו בס״ד לקמן כנ״ל פי׳ לפרש״י ז״ל. ובדרך קצרה אחזור לפרש פרש״י על הסדר כדי שיבינו התלמידים מעיקרא פריך ליה אביי והא פסיק רישיה כו׳ דבשלמא אי הוה אמרינן מאן חכמים ר׳ יהודה ניחא וכדכתב הריטב״א אבל השתא דמוקמת להו כר״ש קשיא דהא מודה ר״ש בפסיק רישיה ושני ליה רבא לא כהללו בבליים כו׳ פירוש לא היינו רבא דלעיל גרסינן רבא דהיינו רבא בר חמא והכא גרסינן רבה דהיינו רבה בר נחמני רבו של אביי והכי קאמר לא כהללו בבליים שאין בקיאין וכו׳ וחושבין שאין הטייה בעולם ולפיכך אית להו דהיינו פסיק רישיה וכו׳ אפילו דידיה דאביי נמי דפריך ליה קאמר הכין והכין דייק לשון הרמב״ן דכתיבנא לעיל והילכך ה״ק לא כהללו בבליים שאין יודעין בענין הטייה אלא דע לך שיש הטייה וכיון שכן לאו פסיק רישיה הוא שאפשר שתזדמן להם הטייה ובספרים שלנו גרסינן לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא יש בקיאין בהטייה ומיהו בקצת ספרים גרסינן לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה אלא כהללו שבקיאין בהטייה. והך גירסא לא דייק שפיר למאי דכתיבנא ומיהו גירסת הספרים שלנו דייק שפיר ופריך אביי אם כן טורד למה דס״ד דאביי דמ״ה אמרינן דלא הוי פסיק רישיה משום דכ״ע לפחות יודעין שיש הטייה ובקיאין בבעילה ולכך אפשר שתזדמן להם הטייה ולכך לא הוי פסיק רישיה אבל מאן דלא ידע כלל בענין בעילה לא יזדמן לעולם הטייה והוה ליה פסיק רישיה וזהו שכתב רש״י א״נ. דבקיאי׳. פי׳ אי זה בקיאות שיהיה טורד למה. מהו טרדו להפטר מק״ש. פי׳ ואחול קאי דבשבת איכא למימר דמשום הכי פטור משום דלא מצי בעיל וכדאמר אביי לעיל ומאן דפטר ליה מק״ש בשבת היינו ת״ק דאסר הכא משום דדבר שאין מתכוון אסור ואפילו דלא הוי פסיק רישיה הילכך בשבת ניחא דפטור משום דלא מצי בעיל וחשיבא בהכי טירדא דמצוה וכדכתיבנא לעיל אבל בחול מאיטירדא דמצוה איכא כיון דבקיאי לבעול ואין כאן חששא דכרות שפכה דאילו משום שמא לא ימצאנה בתולה לא חשיבא טירדא דמצוה וכדתיבנא לעיל ומשני לשאינו בקי פירוש כי קאמינא אנא מעיקרא לא כהללו בבליים וכו׳ לאו דכולי עלמא בקיאין אפילו בבעילה אלא יש שאינו בקי אפילו בבעילה ואיהו ודאי טריד טירדא דמצוה וכיון דמאן דלא בקי פטור משום טירדא דמצוה הילכך אפילו מאן דבקי נמי פטור דמ״מ הא טריד נמי דשמא לא ימצאנה בתולה ומיהו אי כ״ע הוו בקיאי לא הוה פטרינן מק״ש משום הך טירדא דלא חשיבא טירדא דמצוה וכדכתיבנא ופריך יאמרו בקי מותר כו׳ פי׳ קס״ד דאביי דאי לא דרובא לא בקיאי לא הוה פטרינן לכ״ע מק״ש אלא ודאי משום דרובא לא בקיאי וטרדי טירדא דמצוה להכי פטרינן לכ״ע אפילו למאן דבקי משום דסוף סוף הא טרידי שמא לא ימצאנה בתולה וכיון שכן קשיא אמאי סתמו חכמים להתיר בסתם לכ״ע יאמרו בקי מותר כו׳ ויחלקו בין בקי לשאינו בקי ומשני רוב בקיאין הן פי׳ כי קא משנינן לשאינו בקי היינו משום מיעוטא דשאינו בקי וטריד טירדא דמצוה פטרינן לרובא דעלמא דבקיאי אף על גב דבקיאי ולא טרידי טירדא דמצוה דמ״מ הא טרידי דשמא לא ימצאנה בתולה וכיון דאיכא מיעוטא דטרידי טירדא דמצוה ורובא נמי אף על גב דלא טרדי טירדא דמצוה מכל מקום הא טרידי לכך פטרינן לכ״ע מק״ש וכיון שכן איכא למימר דסתמא לאו פסיק רישיה הוא דהא רובא בקיאי ומיעוטא נמי אפשר שיזדמן להם הטייה לכך מותר לכ״ע לבעול לכתחילה בשבת א״נ אף על גב דמאן דלא פסיק אסור לבעול מ״מ קתני וחכמים מתירין סתמא משום רובא דבקיאי. כנ״ל פי׳ לפרש״י ז״ל. והתוס׳ לא פירשו כן אלא ה״ק כהללו בבליים כו׳ פי׳ אינו פסיק רישיה דכל העולם אינן כמו בבליים אלא בקיאין הן וכיון דבקיאין הן שרי למיבעל פי׳ בהטייה שלא יתכוונו לבעול בעילה גמורה נמצא דלשיטת התוספות לעולם אינו מזדמן שלא יוציא דם כי אם במתכוון להטות אבל במתכוון לבעול בעילה גמורה בהכרח שיוציא דם והוי פסיק רישיה וכי קתני וחכמים מתירין לא איירי אלא בבקיאין דוקא וכשנוהגין בבקיאותם דוקא דאינם מתכוונים לבעול בעילה גמורה ולשיטתם אתי שפיר גרסת הספרים דגרסי לא כהללו בבליים שאין בקיאים בהטייה אלא כהללו שבקיאים וכו׳ וגירסת ספרינו דגרסי אלא יש שבקיאים לא מתיישב לשיטתם כלל:
ומצאתי בקונטריסין וז״ל כתוב בתוס׳ ופריך אם כן טרוד למה בשבת אמאי פטר ליה כו׳. תימא למה הוצרכו לפרש התוס׳ דפריך אשבת דוקא ומחלקים בין חול ובין שבת נימא דכיון שהם בקיאים כולם אינם טרודין וי״ל אם כן קשה מר״ג אמאי פטור מק״ש והרי בקי הוא וע״כ איירי בין בחול בין בשבת על כן צריכין לומר ואינו פוטר אלא בחול שאפילו הבקיאין טרודין הם. ע״כ:
עוד כתב בקונטריסין וז״ל כתוב בתוספות ומשני לשאינו בקי וכו׳. פי׳ דאפילו הבקיאין בשעת מעשה קודם מעשה יראים שלא יהיו בקיאין תימה למה הוצרכו התוס׳ לפרש כך דאפילו הבקיאין והרי הספר לא תירץ אלא לשאינו בקי וי״ל שהוצרכו לפרש כך לפי שאומר בסמוך דרובן בקיאין לכך הוצרכו לפרש דאפילו הבקיאין קודם מעשה יראים ע״כ. וכל זה הוא פלפול בטל דמלשון התוס׳ משמע דבלא ההיא דר״ג הוכרחו לפרש דאשבת לחוד פריך א״כ טורד למה ומאי דדחיקו לפרש דכי מתרץ לשאינו בקי פירושו לפי שאינו בקי כו׳ הם מוכרחים לפרש כן לפי פירושם וכדבעינן למכתב בס״ד וכדי לתרץ קושיות עצומות שהקשו המפרשים ז״ל וכדכתיבנא לעיל הלכך הנכון דלשיטת התוס׳ דלעולם אינו מזדמן הטייה אלא במתכוון להטות וכמ״ש הרמב״ן דאפשר לומר שאין הטייה מזדמנת אלא במזיד וכדכתיבנא לעיל אבל כל שמתכוון לבעול בעילה גמורה ע״כ יוציא דם והוי פסיק רישיה א״כ כי שרו רבנן לבעול בתחילה בשבת היינו בדאיכא תרתי בקי בהטייה ומתכוון לבעול בהטייה אבל כל שמתכוון לבעול בעילה גמורה אסור ועיקר שינוייא דרבה היינו דמאי דשרו רבנן הוי כדבעיל בהטייה ועלה קא פריך אביי אם כן טורד למה פירוש אם כן דבקיאי ובעיל בהטייה טורד למה וכיון שכן קשיא מאי פריך אחול דהא בחול קא בעיל בעילה גמורה ואיכא למימר דאיכא טירדא לבעול בעילה גמורה ובשלמא לשיטת רש״י עיקר שינוייא דרבה היינו דבקיאי פי׳ דיודעין שיש שם הטייה בעולם וכיון דכן אפשר שתזדמן להם הטייה ולכך לכל העולם לא הוי פסיק רישיה וכיון שכן חול ושבת שוין הן ואדרבה עיקר פירכיה דאביי אחול וכדכתבינן לעיל אבל לשיטת התוספות דשינוייא היינו דבעיל בהטייה איכא לדחויי דשאני חול דבעיל בעילה גמורה ותירצו בתוס׳ ז״ל דאה״נ דפירכא דאביי לא קאי אלא אשבת משום דלא בעיל בעילה גמורה ואין כאן טירדא אבל בחול דבעיל בעילה גמורה איכא טירדא יש לי לומר דאית להו לתוס׳ דטירדתו היינו שמא לא ימצאנה בתולה וכמ״ש הרמב״ם וכדכתיבנא לעיל והלכך בשבת דלא בעיל אלא בהטייה אין כאן טירדא כלל שהרי אין כוונתו להוציא דם ועלה קא פריך טורד למה אבל בחול יש טירדא שהרי בועל בעילה גמורה להוציא דם ושמא לא ימצאנה בתולה אבל לשיטת רש״י ז״ל דבין בחול בין בשבת בועל בעילה גמורה וחול ושבת שוין הן והא פרישנא לה לעיל דמפרש דפריך שפיר אפילו להאי פירושא דשמא לא ימצאנה בתולה דטרדתו היינו דשמא לא ימצאנה בתולה והוא הטה משום דטירדא דמצוה בעי וכדכתבינן לעיל ולשיטת התוס׳ לא מצינן לפרושי הכין דהא אית להו דאין הטייה מזדמנת אלא במזיד כך נראה לפרש ומאי דכתיבנא מעיקרא הוא יותר מכוון בלשון התוס׳ ובר מן דין ומן דין הוזקקו התוס׳ לפרש דלא פריך אלא אשבת משום דבעי לפרושי דכי משני תלמודא לשאינו בקי פירושו לפי שאינו בקי ואבקי קאי וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא כדי לתרוצי קושיא אלימתא דאי כפשוטו דבשאינו בקי דוקא מיירי א״כ הא דתנן חתן פטור מק״ש וכו׳ במאי מוקמת לה אי בבקי אין כאן טירדא אי בשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול וכמו שהקשו המפרשים ז״ל וכדכתבינן לעיל ועוד מאי פריך יאמרו בקי מותר כו׳ כי היכי דמוקמינן מתני׳ דחתן פטור בשאינו בקי ה״נ נוקי ברייתא דתני וחכמים מתירין בבקי ומאי קושיא ועוד דדוחק גדול הוא לאוקומה מתני׳ דאיתניא בארץ ישראל כהללו בבליים דלא בקיאי וכיון שכן נזקקין לפרש דכי משני לשאינו בקי אבקי דפריך קאי ופירושו לפי שאינו בקי ועיקר יסוד פירוש זה בנוי לומר דקודם מעשה יראים שלא יהיו בקיאין ולכך טרודין דבשלמא בשבת דאסור למבעל בעילה גמורה אלא בהטייה יראין הן פן לא ידעו להטות ויבאו לידי חילול שבת אבל בחול מאי יראתן ולמה להו להטות כלל לכך הוכרחו התוספות לפרש דאשבת פריך ואשבת משני ומייתי ראיה מדר״ג שהיה פטור ומחמיר על עצמו היה וסבירא להו לתוספות ז״ל דאין לפרש דכי פריך טורד למה קאי בין אחול בין אשבת ופריך אכולה מתני׳ אמאי דתני חתן פטור ואמעשה דר״ג והכי פריך טורד למה כיון דבקיאי בהטייה כ״ש דבקיאי בבעילה וא״כ מה טרדו להפטר מק״ש בין בחול בין בשבת ומשני לשאינו בקי פירוש לפי שאינו בקי בשעת ק״ש ואפי׳ הבקי בבעילה ירא קודם מעשה פן לא יהיה בקי ויהיה כרות שפכה והלכך כ״ע טריד דהא ודאי ליתא דמסתמא כ״ע בקיאי בבעילה ור״ג פשיטא ודאי דבקי בבעילה היה דנשוי היה כבר והיו לו כמה תלמידים ובלא מילתא דרבה היה יכול אביי לאקשויי טורד למה ואמאי פריך ליה לרבא ואי קושיא דאביי היינו דכיון דבקיאי אפילו בהטייה אם כל זה קודם מעשה אינם יראים שלא יהו בקיאין לכל הפחות בבעילה לבד וכיון שכן בחול טורד למה א״כ מאי משני לפי שאינו בקי דקודם מעשה ירא שלא יהיה בקי לכך פירשו התוספות דפירכיה דאביי אשבת קאי דהיינו אמאי דשני ליה רבא דכיון דאינו מותר לבעול בתחלה בשבת כי אם בהטייה ובבקיאין בהטייה מהו טרדתו להפטר מק״ש והא בקיאי ואם תשאל דילמא האי תנא דפטר מק״ש ס״ל כת״ק דאסר אפילו בהטייה דכיון דמאי דתניא וחכמים מתירין מוקמת לה בבקיאין בהטייה וכדבעיל בהטייה אלמא דתנא קמא אוסר אפילו בהטייה ומאן דפטר מקריאת שמע ס״ל הכי וטריד דלא מצי בעיל וכדקאמר אביי גופיה לעיל. תשובתך כבר כתבו התוס׳ לעיל בסמוך דדחיק אביי לאוקומי מתני׳ בהכין כדי לאוקומי מתני׳ כשמואל דאסר ומיהו קושטא דמילתא אית להו דהני תנאי כהני תנאי ומאן דפטר מק״ש אית ליה דמותר לבעול ואם תשאל א״כ מאי משני לשאינו בקי והא מאן דפטר מק״ש אית ליה דמותר לבעול וא״כ אינו מתיר לבעול כי אם לבקי דוקא ואבקי הוא דפריך ליה אביי דאבקי שהוא מותר לבעול בשבת מהו טרדתו כדי להפטר מק״ש בשבת א״כ מאי משני לשאינו בקי. תשובתך כבר תירצו זה בתוספות שפיר דה״ק לשאינו בקי לפי שאינו בקי בשעת ק״ש דאפילו הבקיאין כו׳. ולשון שאינו בקי דייק קצת לשיטת התוס׳ דה״ק דאפילו הבקי יש שעה שאינו בקי דאלת״ה הל״ל באינו בקי ומיהו אכתי קשיא לשיטת התוספות כיון דלא התירו חכמים אלא בבקיאין בהטייה וכדבעיל בהטייה מ״ט דת״ק דאסר ואפשר דלמאי דשני רוב בקיאין הן ומשום הרוב מתירין אפילו למיעוטא וכמו שכתבו התוס׳ לקמן איכא למימר דבהכי פליגי דת״ק אסר למיעוטא דלא בקיאי וליתא דמעיקרא דלא משני הכין מה היה סובר בדעתו של ת״ק ועוד א״כ נחזור להקשות יאמר ת״ק שאינו בקי אסור בקי מותר אלא ודאי דת״ק אסר לכ״ע ואפשר דהיינו דאף על גב דבקי בהטייה ובעיל בהטייה אפשר שיזדמן דם וס״ל לת״ק דבר שאין מתכוון אסור ועוד איכא למידק לשיטת התוס׳ ז״ל דכי משני ליה לא כהללו בבליים וכו׳ ה״ל לאקשויי לאלתר יאמרו בקי מותר וכו׳ ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דמשום דשני ליה לשאינו בקי לכך פריך עליה יאמרו בקי מותר וכו׳ וכדכתבינן לעיל:
וז״ל הרא״ש ז״ל לא כהללו בבליים כלומר דאינו פסיק רישיה כי כל העולם אינם כמו בבליים אלא בקיאים הם בהטייה הילכך שרי למבעל ובלבד שלא יתכוונו לבעול בעילה גמורה וכיון דבקיאים בהטייה ולא הוי פסיק רישיה ולכך הכל מותרין לבעול וה״ל לאקשויי לשאינו בקי אמאי מותר אלא דאפסקיה בקושיא אחריתי ופריך כיון דאמרת מותרין לבעול בשבת מפני שהן בקיאין א״כ טורד בשבת למה בשלמא בחול איכא טירדא כשמתכוון לבעול בעילה גמורה דלכ״ע איכא טירדא דבעילה כדמשמע ההיא דברכות דר״ג היה פטור ולהחמיר על עצמו היה קורא אף על גב דבקי היה שלא היה מבבליים חשיב ליה טריד לפי שבחול היה והיה מתכוון לבעול בעילה גמורה אבל בשבת שאין מתכוון לבעול בעילה גמורה קשה למה הזכיר טורד דהא ברייתא קתני דפטור עד מוצאי שבת ומשני לשאינו בקי פי׳ לפי שאינו בקי (בק״ש) בשעת ק״ש דאפילו הבקיאין בשעת המעשה קודם לכן יראים שלא יהו בקיאין הילכך טרודים כולם והשתא חוזר ומקשה יאמרו בקי מותר וכו׳. דאותם שלא יהיו בקיאין למה יהיו מותרין. ע״כ:
בד״ה לא כהללו כו׳ פי׳ לפי שאינו בקי בשעת ק״ש דאפילו הבקיאין כו׳ יראים שלא יהיו בקיאין כו׳ עכ״ל הוצרכו לפרש כן דאי לשאינו בקי ממש קאמר אבל הבקיאין אינן טרודין ושרו לקרות ק״ש וא״כ ע״כ הברייתא דפוטר מק״ש במיעוט קמיירי דאינן בקיאין ומאי קא משני אהא דפריך יאמרו שאינו בקי אסור לבעול דרוב בקיאין הן ולא איירי בהו הא לענין ק״ש איירי בהו ולכך פירשו דשאינו בקי דקאמר הכא לענין ק״ש הוא דקודם מעשה יראים אבל בשעת מעשה בקיאין הן ושרי לבעול וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] מודה ר׳ שמעון ב״פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות״, שאם התוצאה היא הכרחית (כפי שכריתת הראש חייבת להביא למוות), אף ר׳ שמעון מסכים שאין יכול להיפטר משום שלא התכוון לתוצאה זו, ואם כן אפשר לומר שהוא מודה בבעילה, כאשר ברור שעל ידי הבעילה יקרע את קרום הבתולים ויוציא דם! אמר ליה [לו] רבה: לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה, שאינם יודעים לבעול באופן כזה שאינו משיר בתולים, אלא, יש בקיאין בהטייה, שיודעים לבעול בלא לגרום לקריעת הבתולים, ואין זו תוצאה הכרחית של הבעילה ואין זה איפוא בגדר ״פסיק רישיה״.
Abaye said to Rabba: But doesn’t Rabbi Shimon concede that in the case of: Cut off its head and will it not die, i.e., inevitable consequences, one is not exempted by lack of intent. Since rupture of the hymen and the subsequent bleeding is inevitable, Rabbi Shimon would concede that intercourse with a virgin is forbidden. Rabba said to him: Unlike these Babylonians, who are not experts in diverting during intercourse and are unable to engage in intercourse without rupturing the hymen, there are those who are experts in diverting. Therefore, rupture of the hymen is not an inevitable consequence.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) א״כאִם כֵּן טוֹרֶד לָמָּה לְשֶׁאֵינוֹ בָּקִי יֹאמְרוּ בָּקִי מוּתָּר שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אָסוּר רוֹב בְּקִיאִין הֵן.

The Gemara asks: If so, and the groom is expert in diverting, why is there preoccupation that renders him exempt from reciting Shema? The Gemara answers: The exemption due to preoccupation is limited to one who is not expert. The Gemara asks: If so, the Sages should say explicitly: One who is expert is permitted to have intercourse with a virgin on Shabbat, and one who is not expert is prohibited from doing so. The Gemara answers: The majority of men are experts in this matter. Therefore, rupture of the hymen is not an inevitable consequence, and intercourse is permitted on Shabbat.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם כן – דבקיאים.
טורד למה – מהו טרדו להפטר מק״ש.
בקי מותר – לבעול בשבת דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא.
רוב בקיאין הן – הילכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא.
אלא מעתה שושבינין למה מפה למה – פי׳ בקונטרס כיון שהן בקיאין לבעול בלא דם שמא יטה והיא לא תסיק אדעתה שהטה ומשני דשושבינין ומפה הם שאם לא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד המפה ואם יטה ויאמר שלא מצא לה בתולים יכולה לומר עדיין בתולה אני וקשה לר״י דאינו מתרץ ממה שהקשה לו דהוי ליה לשנויי דמסקא אדעתה לומר עדיין בתולה אני ועיקר התירוץ חסר מן הספר ונראה לר״י כפירוש ר״ת דדוקא משבת קא פריך דמפה ושושבינין למה דצריך לבעול בהטייה דמעשה בכל יום שעושין שושבינין אפילו בשבת ומשני שמא יארע שלא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד דם בתולים והויא דומיא דטורד למה דפריך נמי משבת.
אם כן טורד למה, שאינן בקיאין – פירוש רש״י ז״ל: למה הוא טורד להפטר מק״ש כיון דבקיאין בהטיה. ומפרקינן לשאינן בקיאים בהטיה אינם טרודים וקורין ק״ש ומתפללין. ולא נהירא, דכיון דאסיקנא רוב בקיאין הם היכי תני מתניתין סתמה חתן פטור. ותו הא דתניא לא כל הרוצה ליטול את השם יטול משום דמיחזי כיוהרא. ומאי יוהרא איכא, והא רובא נמי קרו. ותו הא דאמרי ליה תלמידיו לרבן גמליאל שנית לנו רבי חתן פטור מק״ש וכו׳. דילמא איהו בקי בהטייה הוא. ותו קשיא לי דאסיקנא מותר לבעול, ולא מסיימין בה בבקי ושיכוין להטות. ומי שיודע בעצמו שאינו בקי היאך יבעול, ומעשים בכל יום שמתירים לבעול לכתחלה, ואפילו לבבליים וכיוצא בהם שאינן בקיאין.
ובאמת כן הוא, דהואיל ואיפשר בהטיה לכ״ע (שוי) שרי. דאיפשר שיזדמן להם הטיה. ואע״פ שלא יבינו להטות, כדאמרינן בגורר מטה וספסל דלא בעינן בקי שלא יעשה חריץ, וכן בכל דבר שאינו מתכוין. וא״ת שאין הטיה מזדמנת אלא במזיד, כדאמר ליה ר״ג בלישנא בתרא, שמא הטיתה במזיד, אכתי קשיין הני דאמרן. ועוד כיון שהוא בקי כ״כ שאינו טורד. אם כן אפילו לדברי ר׳ יהודה מותר לבעול בהטיה. ואנן לא איבעיא לן במטה אלא במוצא דם ופותח פתח.
ויש לדחוק ולומר דה״ק ליה, לא כמו שאתה סובר שדרך בעילה היא (כמותר) כמותן וכהללו בבליים שאין בקיאים לבעילה ובעילתן לעולם בלא הטייה, אלא כהללו שבקיאין ובועלין בהטיה. ופעמים שהן מטין לגמרי ואין פותחין פתח ולא מוציאין דם. ואקשו ליה, אם כן דבקיאין, סודר למה, וכן הגירסא בכל הספרים ובדברי הגאונים, ופירוש מה תועלת לאשה בסודר וכשאינו מוציא דם יטעון עליה, והלא איפשר שיטעון שהטה במזיד. ומפריק מפני שאינו בקי תקנו.
ואקשי ליה, יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור לבעול בשבת. דקס״ד כיון דאמרת לא כהללו בבליים שאינן בקיאין, דלדידיהו אי אפשר בהטיה, ואם כן אסור להם לבעול לכתחילה. ופריך רוב בקיאים הם שכך הוא דרך בעילה לבעול בהטיה ואיפשר שמזדמנת להם הטייה גמורה בלא דם ובלא פתח, הילכך לכ״ע מותר אלא שהבבליים אינם בקיאים כשאר בני אדם בבעילה וכמדומה להם שאין הטיה מזדמנת לעולם. והדור אקשוי ליה לאביי כיון דאמר לך דרוב בקיאים הם והטיה מצויה להם, שושבינים למה. ולטעמיך תקשי לנו מפה למה, והיינו סודר דאביי אלא שהסודר מונח תחתיהם והמפה לקנוח שלהם. אלא אפילו לבקי גמור מהני, שמא יראה ויאבד, שאלו הטה שמא האשה תרגיש ותטעון עדין בתולה אני.
והא דאמרינן לעיל לדם הוא צריך ופתח ממלא, משום דבהטיתו איפשר שיוצא דם ולא יפתח פתח. אי נמי אע״ג דסתם בעילה איפשר בהטיה וליכא לא דם ולא פתח, אי לדם הוא צריך ורוצה בו אסור, דאסור לאדם לגרר מטה וספסל במתכוין שמא יעשה חריץ וצריך לו.
ושמעתי שר״ת פירש אם כן טורד למה לשאינן בקיאין, כלומר שאינן מוחזקין בעצמן שהם בקיאין, ורוביא אינן מוחזקין. ואקשי יאמרו בקי מותר לבעול שאינו בקי אסור, וקס״ד דכל שאינן מוחזקין אינן יודעים להטות כלל. ומפרקינן רוב בקיאים הם להטות, הילכך שרי למיבעל בשבת, דאי יהיב דעתיה להטות מצי עביד. ומ״מ רוב אינן מוחזקין וטרודים הם, דלא קים להו אי מצי להטות או לא ואמר ליה היכי אמרי רוב בקיאים הם ואמרינן נמי שושבינים למה.
ופרש״י ז״ל מאחר שהם בקיאים לבעול בלא דם. והא אמרינן במסכת נדה גבי שמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם. ואמרינן שאני שמואל דרב גובריה, אלמא אין הרוב ולא המיעוט יכולין לבעול בלא דם אלא כגון שמואל, ומכלל מאי דפרישית. לאו קושיא היא דאי שיבעול ודאי בלא דם, רב גובריה, אבל רוב בקיאים לבעול כבפרישי׳. ובתוספות מפרש דהטיה זו אינה כדשמואל, דההיא בעילה גמורה היא (כדרבה) כדרכה ומתעברת ממנה כדאיתא בפרק אין דורשין. אבל הטיה זו אינה מתעברת.
ה״ג רש״י ז״ל, אם כן טורד למה, למי שאינו בקי יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, רוב בקיאין הם. אמר ליה רבה בר חנן לאביי, אלא מעתה שושבינין למה מפה למה שמא יראה ויאבד, ופירש, אם כן שהן בקיאין בהטייא למה טורד ולמה פטור מקריאת שמע, ומשני, למי שאינו בקי פטרו לפי שהוא טרוד, פירוש, שהוא טרוד מפני שאינו יכול לבעול. וקשה, אם כן היאך התירו חכמים סתם לבעול בתחילה בשבת דמשמע לכל אדם כן, הוה להו למימר בקי מותר שאינו בקי אסור. ומשני, רוב בקיאין בהטייא ועל בקיאות הרוב סתם דבריו ולעולם מי שאינו בקי אסור. אלא מעתה שושבינין למה מפה למה, שמא יטה ולא יוציא דם, ולא הועילו חכמים בתקנתן בהעמדת שושבינין ומפה כדי שלא יראה ויאבד שהוא חשש בחול שאי אפשר להכחישו, אבל עכשיו שמעמידין שושבינין ומפה אם יטה איפשר להכחישו, דאמרה עדיין בתולה שלמה אני, כדאמרינן לקמן (כתובות י:) דאפשר לבודקה על חבית של יין.
ואין פירושו מחוור, דקשיא לי, דאם כן ברייתא דקתני חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת היכי משכחת לה, אי בבקי הא אינו טרוד ואינו פטור, ואי בשאינו בקי הא אינו מותר לבעול וטירדא דלא מצי בעיל לאו טירדא היא, כרבא. ואיפשר, דרבא אית ליה דטירדא דלא מצי בעיל טירדא היא, וכדאביי.
ועוד מקשים לפירושו, דבשאר לילות נמי אינו פטור אלא שאינו בקי והוא המיעוט והיכי תאני סתם חתן פטור מקריאת שמע משום מיעוטא. ותו, הא דתנן (ברכות טז:), לא כל הרוצה ליטול את השם יטול משום דמחזא כיוהרא, ואי רובא בקי מאי יוהרא איכא, דמדינא חייב. ותו, הא דאמרי ליה (שם) תלמידיו לרבן גמליאל, שנית לנו רבינו חתן פטור מקריאת שמע, דילמא רבן גמליאל בקי היה. ואפשר היה לתרץ באילו דסתמן1 של בני אדם בחול אינם רוצים לבעול בהטיא, אלא דקשיא לן, דאם אתה אומר כן למה הקשה כאן אם כן טורד למה, והא איכא למימר דטריד דבעי למיבעל שלא בהטייא. ועוד, דאסיקנא (כתובות ה:) מותר לבעול לכתחילה בשבת, ור׳ אמי נמי דשרא למיבעל בתחילה בשבת, ומשמע דלכל התירו ולא במתכוין להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש, ומעשים בכל יום שמתירין לבעול בתחילה בשבת לכל אדם ולא בכונת הטייא, והדין נותן, דכל שאפשר שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוין לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פסיק רישיה הוא, כאותה שאמר רבי שמעון (שבת כב.) גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ועוד, דאם כן שהרוב בקיאין הן ולהן התירו ובלבד שיתכוין להטות, מאי טעמיה דר׳ יהודה דפליג.
ורבינו תם ז״ל פירש: אם כן טורד למה לשאינו בקיאין, כלומר, שאין מחזיקין עצמן כבקיאין, ומיהו רובן בקיאין הן בשעת מעשה אלא שהרוב אינן מחזיקין עצמן כיודעים, והילכך לעניין קריאת שמע פטורין שאחר טרדת הלב הדברים אמורים, אבל לענין שבת מותר שרובן בקיאין בשעת מעשה, והיינו דפרקינן רוב בקיאין בהטייה הן.
1. כן בשטמ״ק בשם הרשב״א. בכ״י מוסקבה 964: ״סתמא״.
[גר׳ רש״י ז״ל:] אם כן טורד למה, לשאינו בקי, יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור, רוב בקיאין הם – פירש״י ז״ל כיון דבקיאין למה הוא טורד ליפטור מקריאת שמע. ומהדרינן לשאינו בקי. יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, כלומר כיון דהכי הוא האיך היתירו סתם ליבעול בתולה בשבת, יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור, ואמרינן רוב בקיאין הם. וקשיא לן אם כן הדרא קושיין לדוכתין כיון דרוב בקיאים הן טורד למה, אטו מתניתין דתנן סתמא חתן פטור מקריאת שמע לא אתיא אלא למיעוטא. ותו הא דאמרינן נמי (ברכות טז, ב) לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיוהרא, כיון דרובא קרו מאי יוהרא איכא. ותו הא [איתא שם] דאמרו לו תלמידיו לרבן גמליאל שנית לנו רבינו חתן פטור מקריאת שמע, דלמא רבן גמליאל בקי היה. ותו קשיא לן הא דאמרינן הכא דאין מותר ליבעול אלא אותן שבארץ ישראל, דרובן בקיאין, אבל שאינן בקיאין אסור, וכיון דכן היכי פסקי הלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת בסתם ולא חלקו בו בין בקי לשאינו בקי. ותו כיון דהכי הוא דכיון דאפשר בהטיה, לישתרי אפילו בלא הטיה נמי, דומיא דהאי דאמרינן במסכת שבת (מו, ב) גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יכוון לעשות חריץ, וכיון דאפשר בלא חריץ, אפילו כי עביד חריץ שרי, ה״נ כאן דאפשר בהטיה, לכולהו הוא דינא דלישתרי.
ור״ת ז״ל פירש כדפירש רש״י ז״ל, אלא דכי מקשינן יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור, קסלקא דעתך דמקשה דכי א״ל לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטיה, (אין) לומר שבבליים הללו אין בועלין לעולם אלא שלא בהטיה, ולדידהו פסיק רישא הוא, והיינו דא״ל כיון דהכי הוא דבבליים אינן בקיאים כלל האיך התירו לבעול בתחלה בשבת, ולדידהו ליתסר, דקסלקא דעתך דלדידהו הוי פסיק רישא, ולהכי אהדר ליה רוב בקיאים הם (כסבורים שאי אפשר, אבל בני ארץ ישראל) כלומר לאו כקסלקא דעתך דאנא אמינא דבבליים לא מזדמני להו כלל בהטיה, אלא רוב העולם בקיאין הן בזה, ובקיאין לאו דוקא למימרא דקים להו דידעי בודאי להטות, אלא כלומר שמזדמנת להם תדיר הטיה ואפילו לבבליים, וכי אמרי לך לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטיה, הכא קאמינא [שהבבליים] מתוך שאין מכירין בדבר, ואף כשהוא מזדמן להם כסבורים שאי אפשר, אבל בני ארץ ישראל מכירין בענין הטיה, ויודעין שזה דבר שאפשר הוא, ושהוא מזדמן לרוב עולם, ואפילו לבבליים אלא שאין מכירין בדבר, ולפיכך מותר לכולן לבעול בתחלה בשבת כיון דאפשר בלא דם, ואף על גב דאיכא מיעוטא שלא תזדמן להם הטיה לעולם, ולדידהו הוי פסיק רישא, אחר הרוב לעולם נידון, א״נ אפשר דלכל עולם הטיה מזדמנת, ונקט רוב דהכא אורחא דתלמודא, ומכל מקום טרדא איכא לכולהו, שאין מוחזקין בעצמן, וכי אהדרי לך גבי טורד למה לשאינו בקי, כלומר לשאינו בקיא בעצמו, כלומר דלא מוחזק בנפשיה, אבל רוב העולם בקיאין בדבר לומר שהוא דבר המזדמן להם, ואין בקיאין בעצמן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

גמ׳ יאמרו בקי מותר כו׳. נ״ב אינו בתמיה כמו יאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי בייתוס מותרים דא״כ הל״ל יאמרו שאינו בקי אסור ובקי מותר אלא ה״פ אם כן למה התירו חכמים מן הסתם יאמרו הכי הבקי מותר אבל שאינו בקי אסור וק״ל:
רוב בקיאין הן. הא פרישנא לה לשיטת רש״י ז״ל ומיהו לשיטת התוס׳ ז״ל צריך פירוש דקשיא טובא דהא פרישנא דכי קאמר מעיקרא לא כהללו בבליים וכו׳ היינו פירושו דכל העולם אינן כמו בבליים אלא בקיאין הן הלכך שרי להו למבעל ובלבד שלא יתכוונו לבעול בעילה גמורה ועלה קא פריך יאמרו בקי מותר וכו׳ דאותו המיעוט שאינן בקיאין למה יהיו מותרין וא״כ מאי משני רוב בקיאין הן ותירצו בתוס׳ דה״ק רוב בקיאין הן וכל חד וחד מספקינן ליה ברוב העולם וכולם מותרין ואכתי קשה חדא דהעיקר חסר מן הספר ועוד המיעוט ניכר הוא כי הוא יודע בעצמו שאינו בקי וכמו שהקשה הריטב״א ז״ל וכדכתבינן לעיל. והרא״ש כתב וז״ל רוב בקיאין הן וכיון דרובם בקיאין הוא אינו מתכוון לבעול בעילה גמורה וכסבור לבעול בהטייה לא הוי פסיק רישיה כיון דרובם בקיאין. ואין במשמעות לשון התוספות כן. עוד הקשו בתוס׳ דהכא משמע דרובן בקיאין בהטייה ובחגיגה פרק אין דורשין אמרינן בתולה שעיברה מהו פי׳ בתולה שעיברה ובדקוה על פי חבית ולא היה ריחה נודף מהו לכהונה מי חיישינן להא דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם או דלמא באמבטי עיברה וקאמר התם דשמואל לא שכיח טפי מאמבטי דאמבטי שכיח טפי והכא אמרינן דרוב בקיאין בהטייה ולשיטת רש״י ז״ל כדפרישנא לה אנן ניחא עיין בלשון הרא״ש ז״ל ותירצו בתוס׳ דהא דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם היינו בעילה גמורה הראויה להריון ולהכי קאמר דשמואל לא שכיח והא דאמרי הכא דהיינו הטייה שאינה ראויה להריון וההיא שכיח טובא אבל קשה קצת דאמרינן בפרק בתרא דנדה בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר׳ חנינא אומר טמאה דאם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי ור׳ אסי אמר טהורה דילמא איתרמי ליה כדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול וכו׳ ואידך שאני שמואל דרב גובריה אלמא לגבי לא מצא דם לבד אמרינן שאני שמואל דרב גובריה ורב אסי נמי לא פליג עליה בהא אלא דקאמר איתרמי ליה וכו׳ פי׳ אף על גב דלא שכיח מילתא דשמואל שתבעל בתולה בלא דם מ״מ דילמא איתרמי ליה על צד הריחוק וי״ל דה״ק שאני שמואל דרב גובריה דאפילו בעילה הראויה להריון היה יכול לעשות בהטייה ולכך קאמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אבל איניש אחרינא אפילו הטייה בעלמא שאינה ראויה להריון לא שכיח גביה כיון שמתכוון לבעול בעילה גמורה ואידך ס״ל דאף על גב דבעילה הראויה להריון לא שכיח בהטייה מכל מקום הטייה לחודה שכיח ודילמא איתרמי ליה. כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם יש דרך לבעול באופן זה, אם כן, טורד למה? שכיון שבקי לבעול בלא להוציא דם, מה הטירדה והדאגה שיש בדבר, עד שיפטר מקריאת שמע! ומשיבים: טירדה זו מיוחסת לזה שאינו בקי בכך. ומקשים, אם כן, יאמרו: בקי — מותר בבעילה בתחילה בשבת, שאינו בקי — אסור! ודוחים: רוב האנשים בקיאין הן בכך, ומשום שהם הרוב אין כאן משום ״פסיק רישיה״, שעל פי הרוב התוצאה אינה הכרחית. לפיכך אמרו שמותר לבעול בתחילה בשבת.
The Gemara asks: If so, and the groom is expert in diverting, why is there preoccupation that renders him exempt from reciting Shema? The Gemara answers: The exemption due to preoccupation is limited to one who is not expert. The Gemara asks: If so, the Sages should say explicitly: One who is expert is permitted to have intercourse with a virgin on Shabbat, and one who is not expert is prohibited from doing so. The Gemara answers: The majority of men are experts in this matter. Therefore, rupture of the hymen is not an inevitable consequence, and intercourse is permitted on Shabbat.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה שׁוֹשְׁבִינִין לָמָּה מַפָּה לָמָּה א״לאֲמַר לֵיהּ הָתָם שֶׁמָּא יִרְאֶה וִיאַבֵּד.

Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: If that is so, and most people are able to engage in intercourse with a virgin without rupturing the hymen, why are groomsmen stationed to ensure that no deceit is employed by the groom with regard to the bride’s virginity? And why is a sheet necessary to determine whether there was blood? The absence of blood proves nothing if intercourse is possible without blood. Abaye said to him: There, the groomsmen and the sheet are necessary lest the groom see blood and seek to destroy it intentionally. Certainly, if he seeks to engage in intercourse and keep the hymen intact he can do so. However, if he engages in full-fledged intercourse and the hymen is ruptured, the Sages sought to ensure that the facts are clear.
רש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שושבינין למה – מאחר שיש בקיאין לבעול בלא דם הא דתניא לקמן (דף יב.) היו מעמידין להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה כלומר לבקר אחריהם שלא ינהגו בה רמאות בטענת בתולים ואי בקיאין בהטייה מה שושבינין מועילין.
מפה למה – לברר את הבתולים וליטעמיך ל״ג אלא ה״ג שושבינין למה מפה למה.
אמר ליה שמא יראה ויאבד – שמא לא יטה ויוציא דם ויאבדנו ויאמר לא מצאתי דם דאילו בהטייה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני.
אם לעשות לה פה חייב – דפתח זה עשויה להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא ליחה.
אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינן למה, מפה למה – כלומר כיון דאפשר בהטיה מה הועילו בכך, א״ל שמא יראה ויאבד. ולפום ספרים דאית בהו ולטעמך מפה למה, ה״פ, ולטעמיך דמקשת לי משושבינן, מאי טעמא לא מקשית לי ממפה, מפה למה, כיון דרוב בקיאין הם, אלא מפה היינו טעמא שמא יבעול בלא הטיה ויראה ויאבד, הכי נמי שושבינן היינו טעמא שמא יבעול בלא הטיה ויראה ויאבד, ולפום האי פירושא לא קשיא לן כלל הא דמקשו בתוספ׳ (ד״ה רוב) דהכא משמע דמילתא דאפשר הוא לבעול בלא הטיה, והתם במסכת נדה (סד, ב) אמרינן גבי שמואל דקאמר יכולני ליבעול כמה בתולת בלא דם, אמרינן שאני שמואל דרב גוברי׳, דהכא לא אמרינן אלא דמילתא דאפשר הוא, וזימנין דמתרימי הכי, אבל שמואל היה בקי ליבעול כמה פעמים בלא דם בוודאי, ואהא אמרינן דרב גוברי׳, אבל בתוספות פירשו דהכא אמרינן בעילה בהטיה אבל דשמואל היא בעילה כדרכה שהיא מתעברת ממנה, ואהא וודאי יישר חילי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

בד״ה אלא מעתה כו׳ פי׳ בקונטרס כיון כו׳. נ״ב אבל מפרש״י דהכא אינו מוכח כן וק״ל:
בא״ד דצריך לבעול בהטייה כו׳. נ״ב פי׳ משום דאי אפשר לבעול בהטייה אפילו לבקי אם לא שיכוין לכך אבל בסתם בעילה פשיטא דהוי פסיק רישיה לגבי פתח דאי אפשר שיבעול בהטייה מן הסתם ודו״ק:
אלא מעתה שושבינין למה מפה למה. ה״ג ברוב הספרים ופרש״י ז״ל מאחר שיש בקיאין לבעול בלא דם הא דתניא לקמן היו מעמידין להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה וכו׳ מה מועילין השושבינין כיון דבקיאין בהטייה ומשני שמא יראה ויאבד שמא לא יטה ויוציא דם ויאבדנו ויאמר לא מצאתי דם דאילו בהטייה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני. ולכאורה משמע דהכי בעי לפרושי דמאן דפריך ס״ד דלא אסקה אדעתה שהטה ויוציא לעז עליה ומשני דשפיר אסקה אדעתה אם יטה ותאמר עדיין בתולה אני וקשיא להו לתוס׳ ז״ל דעיקר הקושיא שקשה בהטייה בזה לא תירץ ועיקר התירוץ חסר מן הספר. ועוד קשיא לי דלפי מאי דכתבינן לעיל דכי קא משני רוב בקיאין הן ולשיטת רש״י ז״ל לא בעי למימר דרוב בקיאין הן בהטייה ממש אלא דיודעין דיש שם הטייה בעולם ומיהו מיעוטא הוא דבקיאי בהטייה ממש אלא דכיון שיודעין דיש שם הטייה ובקיאי בבעילה ולפיכך אפשר שיזדמן להם הטייה ולפיכך לא הוי פסיק רישיה ומעתה מאי פריך שושבינים למה הא לרובא דעלמא דלא בקיאי בהטייה ממש מהני להו שושבינים אטו משום מיעוטא דבקיאי ואין להם תקנה לא נתקן לרובא דעלמא דלא בקיאי. ונ״ל דהכי פריך מאחר שיש בקיאים לבעול בלא דם שושבינים למה פי׳ הא דתניא לקמן היו מעמידים להם שני שושבינים אחד לו ואחד לה כדי למשמש את החתן ואת הכלה לבקר אחריהם שלא ינהגו בה רמאות בטענת בתולים ואם לא ימצאו לה בתולים הרי מוציאין אותה בלא כתובה על פי השושבינים כדאיתא לקמן בשמעתין דפתח פתוח כדפרש״י ז״ל ומאחר שיש מי שבקי בהטייה אפילו הויא מיעוטא למה תפסיד נטעון אנן שמא הוא מן הבקיאים בהטייה דהא מיעוטא דשכיח הוא וכגון זה פתח פיך לאלם הוא ומה לי נבעלה בשושבינים או בינו לבינה לעולם אין כאן טענה ברורה כדי להפסידה כתובתה ואם אתה מאמין אותו להפסידה כתובתה אפילו בדליכא טענה ברורה משום דחזקה אין אדם טורח כו׳ וכדאיתא לקמן בשמעתא דפתח פתוח א״כ למה לי שושבינין ועוד דבהעמדת השושבינין מתחזק הלעז אם יטה ולא ימצא לה דם ולכן יותר טוב שלא להעמיד שושבינין מאחר דיש בקיאין בהטייה ואפילו הוו מיעוטא כדי שתוכל להכחיש אותו ולא נוציא לעז על בת ישראל בכדי. ומשני דכשירצה הבעל להוציא לעז עליה לא יעשה בדרך הטייה אפילו הוא בקי שחושש פן תרגיש בדבר ותטעון עדיין בתולה שלימה אני ויבדקוה על פי חבית כדאיתא לקמן אלא רוצה הוא לשבר בתוליה ולאבדם אחר כך ולהכי מהני שושבינין. נמצא לפי שיטה זו אינו מחדש עתה בתירוץ דהיא אסקה אדעתה אם יטה דלעולם אימא לך דלעולם אסקה אדעתה אלא שהוא חושש פן תרגיש בדבר. ומ״ש רש״י ז״ל דאלו בהטייה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני היינו מה שחושש הוא ואפשר שהיא לא תרגיש ולא תטעון ומעתה אין דבר חסר מן הספר וניחא קושיית התוס׳ כנ״ל ומתוך לשון שיטה ישנה דכתבינן לעיל למדתיה עיין שם. ומ״מ אכתי קשה למה ליה למנקט מפה למה כיון דעלה דברייתא קאי ובברייתא לא הוזכר כי אם שושבינין ויש ספרים דגרסי ולטעמיך מפה למה ובלשון הרא״ה ז״ל והרמב״ן ז״ל ובלשון שיטה ישנה מפורש גירסא זו וכדכתבינן לעיל ולשיטת רש״י ז״ל לא מיישבא שפיר דוק ותשכח לכך לא גריס לה כדאיתא בפירושיו. והתוס׳ פירשו דאשבת דוקא פריך דצריך לבעול בהטייה כדפרישית לשיטתם ומעשים בכל יום שעושין שושבינין ומפה אפי׳ בשבת לכך פריך שושבינין ומפה למה ואם תאמר אם כן מאי משני שמא יראה וכו׳ והא ע״כ צריך לבעול בהטייה מפני השבת ואין כאן ראיה ואבדה כלל ותירצו בתוספות שמא יארע שלא יטה ויבעול בעילה גמורה ודוחק לומר דלמה להו להעמיד שושבינין כיון דאסור למבעל בלא הטייה דהרי אתה מיקל בעיניו ודומה לו דמותר לבעול בעילה גמורה בשבת כיון שמעמידין לו שושבינין ויותר טוב היה שלא להעמיד שושבינין ולהחמיר עליו שלא לבעול כי אם בהטייה ועוד דכיון דסתים וקאמר שושבינין למה משמע דאחול נמי קאי ועיקר קושיא חסר מן הספר כמו שהקשו הם ז״ל על פרש״י ז״ל בתירוץ ולזה תירצו התוספות דדומיא דאידך פירכא טורד למה דהויא אשבת כדפירשו הם והוא מוכרח לפרושי כן וכמו שכתבו ז״ל כדפרישנא הויא נמי הך פירכא דשושבינין למה ואין כאן חסרון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: אם כן, אם אמנם רוב בקיאים הם, ויכולים לבעול בלא שתראה האשה דם בתולים, אלא מעתה שושבינין שהיו מעמידים כדי לבדוק שאמנם היו בתולים ולא היתה רמאות בדבר, למה? וכן מפה (סדין) שהיו פורסים על המיטה כדי שייראה עליה דם בתולים, למה? שהרי ייתכן שיבעל ולא ימצא דם, ולא יועילו השושבינים והמפה להוכיח אם היתה האשה בתולה! אמר ליה [לו]: התם [שם] הטעם הוא שמא יראה בכל זאת דם ויאבד אותו בכוונה. שוודאי אם רצונו שלא להשיר את הבתולים יכול הוא לעשות זאת, אבל כאשר בא עליה ביאה גמורה וקורע קרום הבתולים רוצים שהעובדות תהיינה ברורות לחלוטין.
Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: If that is so, and most people are able to engage in intercourse with a virgin without rupturing the hymen, why are groomsmen stationed to ensure that no deceit is employed by the groom with regard to the bride’s virginity? And why is a sheet necessary to determine whether there was blood? The absence of blood proves nothing if intercourse is possible without blood. Abaye said to him: There, the groomsmen and the sheet are necessary lest the groom see blood and seek to destroy it intentionally. Certainly, if he seeks to engage in intercourse and keep the hymen intact he can do so. However, if he engages in full-fledged intercourse and the hymen is ruptured, the Sages sought to ensure that the facts are clear.
רש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144