(1) 
מתני׳ מַתְנִיתִין : אנִדְרֵי שְׁגָגוֹת אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה שֶׁאֲנִי אוֹכֵל וְשֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה וְשָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה אָמַר קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי שֶׁגָּנְבָה אֶת כִּיסִי וְשֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנִי וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הִכַּתּוּ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה.
MISHNA: What are examples of vows that are unintentional that are dissolved, as taught at the beginning of the chapter? One who vows: This loaf is forbidden to me as if it were an offering [konam] if I ate or if I drank, and then he remembers that he ate or drank. Or, one who vows: This loaf is konam for me if I will eat or if I will drink, and he then forgets and eats or drinks. Also, one who said: Benefiting from me is konam for my wife because she stole my purse or she hit my son, and then it became known that she had not hit him or it became known that she had not stolen.
נדרי שגגות קונםא אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה אינו נדר. וכן באוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה אינו נדר דאדעתא דהכי לא נדר שיהא נדר אם ישכח. וכן אם היה יודע שאכל ושתה לא נדר. וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיכת את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה מותר הנדר.
א. לפנינו ליתא ׳קונם׳. וקרוב לגי׳ ספרנו גירסת ראשונים וכמה כת״י: כיצד אמר קונם.
ב. לפנינו במשנה: שאני אוכל ושאני שותה. ועדק״ס הע׳ 13 שהביאו גי׳ כת״י: קונם אם אוכל ואם אשתה. וכ״ה לשון הטור יו״ד סי׳ רלב: אם אוכל ואשתה ושכח.
נדרי שגגות – קונם כל הפירות שבעולם אם אכלתי ושתיתי היום ונזכר שאכל ושתה פטור שאלמלי היה יודע שאכל לא היה נודר ובעי׳ פיו ולבו שוין וא״ת לעיל (יד:) דקאמר קונם [עיני] בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר ה״ד אי שכח וישן למחר נדרי שגגות מותרין ובמזיד ליכא למיחש עד שיעבור במזיד על נדרו וי״ל מתוך כן דאמרינן בתנאיה לאו מזדהר איכא למיחש שמא יישן למחר במזיד.
קונם אשתי נהנית לי – פר״י מיירי דלא משועבד לה.
שגנבה כיסי ושהכתה בני – אין לפרש שפירש אם גנבה את כיסו וכן אם הכתה את בנו דא״כ פשיטא דלא חל הנדר.
נדרי שגגות אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתהו ונודע שלא גנבה ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים בש״א הן מותרים ומה שעמהם אסורים ובה״א אלו ואלו מותרין.
מתני׳ נדרי שגגות אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל או שתה. ובשעת הנדר היה סבור בודאי שלא אכל ולא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוין הלכך לא הוי נדר:
קונם שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה. דבשעה שהנדר יש לו לחול דהיינו בשעה שאכל ושתה אז שכח את הנדר וילפי׳ משבועות דבעינן שיהיה האדם [ס״י בשבועה] בשעה שהשבועה חלה עליו יהא זכור את השבועה:
קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי כו׳. היינו נדרי שגגות דכיון שנודע לו שלא גנבה כיסו נמצא שלא היה נודר:
רבא אמר כגון שהתנה וכו׳ – פי׳ רבא לא פליג דינא דטעמא תריצא היא דהא אם אינו זכור תנאו כלל בשעת הנדר ונדר סתם דנדריה לית ביה מששא אלא דלא ניחא ליה האי פירוקא משום דמתני׳ ובלבד שיהא זכור קתני ובעי לתרוצי מתני׳ כפשטה ודכוותה איכא לקמן בהאי פירקא (דף כ״ד:) היכי דמי שבועת הבאי אי דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה וכו׳ אמר אביי דאמר שבועה שראיתי ופריך רבא והא דומיא דנדר קתני דהיינו אם לא ראיתי פי׳ אע״ג דדינא הכי כדקאמרת אבל לישנא לא אתי שפיר והא דהכא נמי דכותה ובדין הוא דהו״ל למפרך והא בלבד שיהא זכור קתני אלא משום דמתניתא לא דייקא כמתני׳ ודילמא לא קתני הכי ולא מצי פריך הכי אלא נקיט פירוקא דברייתא כפשטה ולא חש למפרך ודכוותה בתלמוד וכן כתב רבינו יעקב ז״ל בספר הישר וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל שפסק כאביי וכרבא למימרא דלא פליגי וכן עיקר.
אמר רבא כגון שהתנה בר״ה שלא ידור ואם ידור שיהיו דבריו בטלים ואח״כ בתוך השנה התחיל לידור וזכור הוא שהתנה אבל אינו יודע ממה התנה אם מדברים שבינו לבין חבירו או מכל העולם או מכל שאר דברים והשתא קא נדר אם הזכיר תנאו בנדרו שאמר עכשיו על דעת הראשונה אני נודר לכשיזכור שמדבר זה היה התנאי נדריה לית ביה מששא דהא על דעת תנאו נדר ולא בטליה לתנאיה אבל אם לא היה זכור תנאו בפיו כלל שלא אמר על דעתי הראשונה אני נודר אלא שנדר סתם בטליה לתנאיה כיון דידע ביה וקיימיה לנדריה ודוקא בהא דהוה דכיר תנאיה ולא חש לאדכורי לתנאיה אבל היכא דלא הוה דכיר תנאיה כלל ונדר סתם הא ודאי נדריה לית ביה מששא כדפריק אביי מעיקרא דרבא מודה נמי כדאמרן.
כתב רבינו יעקב ז״ל בספר הישר כי כל נדרי דאמרינן ביום הכפורים הגיה אביו ז״ל מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה כולהון איחרטנא בהון ואתיא כי הא דהכא דהרוצה שיתקיימו נדריו וכו׳ דלא אפשר למימר כדכתיב בנוסחי הראשונים מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה והאומר כן טועה שהרי אין חבוש מתיר עצמו וכדאמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ועוד דהא בעי פתח חרטה וקיימא לן נמי דצריך לפרוט הנדר כדאיתא בפרק השולח (דף לה:) אלא ודאי כדאמרן דעל נדרים הבאים לאחר מכן הוא דתקון הכי הדורות הראשונים משום עמי הארצות שרגילין בנדרים ועוברים עליהם בשוגג וכשנודרים אינם זוכרים תנאם דיום הכפורים כדי שיזכירו על דעת כן אנו נודרים ובהכי ליכא בנדרא דידהו מששא ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין ואע״ג דהכא אמרינן בגמרא (דף כג:) דפרכיה רבא למאן דדרשיה בפירקא משום עמי הארצות היינו בדידהו דהוו חמירי להו נדרי לעמי הארצות אבל השתא דקיל להו נדרי הכי עדיף לן טפי הילכך כולהו הני לישני חרמנא נדרנא אסרנא בקמץ קרינא להו דמשמע לישנא להבא ומה שנהגו לאומרו שלש פעמים שכן רוב דברי חכמים משולשים מגל זו מגל זו מגל זו קופה זו קופה זו קופה זו במנחות ויש מקומות [ס״ה.] שאין אומרים אותו אלא פעם אחת וכן נראה ומה שנהגו לאומרו ביום הכפורים ולא בר״ה הא כתיבנא דר״ה דקתני הכי לאו דוקא ומשום דיום הכפורים הוי יום כנופיא טפי והוא סמוך לר״ה עושים אותו ביום הכפורים.
ומה שנהגו לומר בו ונסלח לכל עדת בני ישראל מפני שהנודר בתוך שנתו ולא נזכר תנאו בטיל נדריה מדינא כדאמרן וכשעובר על נדרו לפי דעתו במזיד אף על פי שמן הדין אינו עובר בו צריך כפרה וסליחה ואתיא כההיא דאמרינן בנזיר (דף כג.) ואיתא נמי בשאר דוכתי וה׳ יסלח לה הרי שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו׳ על זה נאמר וה׳ יסלח לה וכשהיה ר״ע מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש אמרה תורה צריך כפרה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה כל זה מיסודו של רבי׳ יעקב ז״ל בספר הישר ודברים ברורים הם ולא כתב רבינו ז״ל בהלכות הא מתניתא ומאי דאיתמר עלה משום דבעי למסתם סתומי ואמרינן בגמרא רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפרקא א״ל רבא תנא מסתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפרקא ומיהו מתניתא הלכה היא ועיקר כאוקמתא דאביי ודרבא וכדפרישית וליכא בגמ׳ עלה שום דיחויא וכל הראשונים קבעוה הלכה אלא רבי׳ ז״ל שלא לשנותה בישיבה מן הטעם שאמרנו.
מתני׳ נדרי הבאי קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד – פירוש נדרי הבאי נדרי שוא שנודר על דבר שא״א והוא מארבעה נדרים שהתירו חכמים ובתר דפריש נדרי זירוזין קא מפרש נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם פירות או דבר פלוני עלי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ופירשו בירושלמי (כאן ה״ב) דהיינו בראייה אחת דהוא מילתא דלא אפשר שאין העין שולטת לראות ששים רבוא בראייה אחת וכן אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד פירשו בגמרא בטרוף ופירש בעל הערוך בשם רב שרירא גאון ז״ל שהוא משוה ומרובע כקורת בית הבד שהיא שוה וכדתנן בפרקא בתרא דמכשירין הטורף את גגו שפי׳ הטח פיו להשוותו וכן בתוספתא דנגעים גבי מקל שמזין בו וראשה טמא כלומר מרובע ודכוותיה טובא בתלמוד וכן אמר בירושלמי [שם] בהדיא אמר שמואל במרובע ומקשו וליתני קטן פי׳ למה ליה למיתני דחזייה גדול כקורת בית הבד אפילו קטן נמי כיון דקאמרת דבמרובע הוא דנדר אפילו בקטן נמי הוי מילתא דלא אפשר דהא תניא התם רשב״ג אומר אין מרובע בבריות ומפרקינן דלית אורחא דתנא למתני אלא מילתא רובא דתניא גמל הפורח באויר ניתני עכבר פורח באויר והכא במכילתין (נדרים כה:) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ״ל דקורת בית הבד גבה טרוף ונ״מ למקח וממכר. לומר שהמוכר קורת הבד לחבירו בעי דליהוי גבה טרוף כלומר מרובע והתם במסכת שבועות (דף כט.) גבי שבועות שוא כיצד קתני אם לא ראיתי גמל פורח באויר ולא קתני ליה הכא והכא קתני אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ולא קתני ליה התם ואדחיקו דתנאי דלא דיוקי בהכי פריש הכא מקצת והתם מקצת ויליף חד מחבריה אבל רבי׳ יעקב ז״ל כתב דהתם גבי שבועת שוא לא מצי למתני כלל הא דאם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים דלא חשיב שבועת שוא אלא במילתא דלא אפשר כלל לא כולה ולא מקצתה כגון גמל פורח באויר דאפילו שום בהמה וחיה לא ראה פורחת באויר וכההיא דקורת בית הבד שאין מרובע בבריות אבל הכא האי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים ומשום הכי לא לקי משום שבועת שוא.
ומיהו נדרי הבאי הוי דלא מיתסרי פירי עליה דאומדן דעתא הוא דאוכחא לכ״ע שלא נתכוון זה לאסור פירות עולם עליה שאילו כן לא תלה נדרו בדבר שאי אפשר אלא לגוזמא בעלמא נתכוון.
גמ׳ תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות – ואמרינן היכי דמי שבועת שוא אי דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כדאמרינן גבי נדרי הבאי מידעם קאמר פי׳ בתמיה.
הרי יצתה שבועה לשקר – פי׳ לאו דוקא אלא כלומר להבל ולא כלום קאמר שאין זה לשון שבועה כלל והוא שבועה לריק ולבטלה ואוקמה אביי דאמר שבועה שראיתי ופריך והא דומיא דנדר קתני דתנן ביה אם לא ראיתי אלא אמר רבא כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי דכי היכי דבנדרים מותר בפירות הוא הדין בשבועה דפירות מותרין אלא דלקי משום שבועת שוא כדתנן התם בהדיא איזו שבועת שוא שלוקין עליה אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד וכי קתני הכא מותרות לענין הפירות קאמר כדפרישית דלגוזמא נתכוון ולא לאסור הפירות ואית נסחי דגרסי הכא תנא שבועות הבאי אסורות ונוסחא משובשת היא ואם איתא לא לענין הפירות קאמר דאמאי מיתסרי פירי דשבועות הבאי טפי מנדרי הבאי אלא לענין מלקות קאמר לומר דגבי נדרים לא לקי משום נדרי שוא וגבי שבועות לקי משום שבועת שוא דכל שבועה דלא חיילא הויא שבועת שוא וגזרת הכתוב דתניא בספרי כי ידור נדר לה׳ את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר ה״ז נדר ואם לאו אינו נדר אי כשם שבנדרים כך אף בשבועות ת״ל לאסור אסר מכל מקום כלומר דבשבועות לקי משום שבועת שוא מיהת משא״כ בנדרים דלא לקי ואע״ג דמייתי לה מלאסור אסר לאו משום דמייתי לה לענין איסור הפירות אלא אסמכתא בעלמא נקיט לה.
ובירושלמי דפרקין [הל״ב] דהכא והתם בשבועות אמרו תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והא תני שבועות הבאי אסורין ר׳ ירמיה בשם רבי פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין פירוש דכי קתני שבועות הבאי אסורות היינו במעמידין כלומר שהנשבע מעמיד עצמו ומפציר בו ואמר שהוא ראה גמל פורח באויר ואמרו לו אחרים לא ראית מעולם והוא אומר יאסרו כל פירות העולם עלי אם לא ראיתי דכל כי האי גוונא לאו שבועת שוא (בלחוד) הוא אלא שבועת בטוי ולאיסור גמור נתכוון ואידך דקתני שבועות הבאי מותרות מעצמו מתחיל לישבע בלא שיתקעו בו אחרים יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי דלגוזמא נחת ולא לאסור פירות ולפיכך הפירות מותרים ולקי משום שבועת שואא והא ודאי בין בנדרים בין בשבועות לא אמרו אלא מן הסתם אבל אם הוא אומר שנתכוון לאסור פירות הרי הן אסורים עליו וזה מבואר.
והא דאמר רבא באומר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה לאו דוקא דהא כי האי גוונא לאו לישניה דשבועה הוא אלא דקאמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם לא ראיתי א״נ כפשטה ומשום ידות כדכתיבנא לעיל וכדאמרי׳ התם (שבועות דף כב.) אכילה משתיהן עלי בשבועה מיהו בכי האי לישנא לאמשמע דליהוי לקי משום שבועת שוא כיון שלא הוציא שבועה מפיו לשוא בפירוש וכן נמי מאי דאמרינן כל פירות שבעולם לאו דוקא דא״כ היא גופה הויא מילתא דלא אפשר למיקם בה כנודר שלא יישן שלשה ימים שמלקין אותו ויישן לאלתר אלא מקצת פירות קאמר שהיה אפשר לעמוד בו וה״נ איכא לפרושי בההיא דנודרין להרגין ולחרמין (דף כז:) כדבעיא לפרושי בדוכתה.
א״ל רבינא לרב אשי ודילמא האי גברא שומשמני חזא – פי׳ נמלים ואסיק להו שמא כעולי מצרים ושפיר קא משתבע דהא אפשר למיחזי בו רבוא של נמלים בראיה אחת ותימה למה לן למימר דאסיק להו שמא עולי מצרים דהא איהו לא סיים מה הדבר שראה אם בני אדם או בהמה או חיה או נמלים אלא דקאמר שראה בדרך הזה מנין כעולי מצרים וכיון דכן מסתייע דנימא דדילמא נמלים ראה שהיו כמספר עולי מצרים ולאו שבועת שוא היא ולמה לן למימר דאסיק להו שמא עולי מצרים ואית לן למימר דסתם האומר כעולי מצרים ממין עולי מצרים משמע עד דלימא בהדיא מין אחר ואם לא פירש הוו להו דברים שבלב ואינם דברים ולהכי אקשינן דלאו דברים שבלב הן אלא פיו ולבו שוין דבליביה איתכוין לנמלים ואסיק להו שמא עולי מצרים ומהדרינן דכי משתבע אדעתא דידן משתבע וכיון דהאי לישנא לא משמע לדידן אלא ממין עולי מצרים דהיינו בני אדם אע״ג דאיהו קרי לנמלים בני אדם לאו בתר דעתיה אזלינן אלא בתר דעתין דבטלה דעתו אצל כל אדם שכן הנשבע שלא יאכל פירות ומעלה בלבו דקרי [לפירות] פת לא אמרינן דליתסר [בפירות] ולישתרי בפת לדעתיה אלא כיון שהוא נתכוון להוציא בפיו לשון פת הרי נדון משמעות לשון פת בדעת בני אדם דקאמר לפת פת ולא בדעתו ולא דמי לגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים שמותר בפת שעורים (שבועות כו:) דהתם לא נתכוון להוציא לשון זה בפיו ולשונו נתקל לו וכן לא דמי לנדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים (נדרים דף כ.) אבל היכא דמסיק שמא לפת פירות או לנמלים עולי מצרים או לאסקונדרי זוזי דלא קרו להו אינשי הכי כלל בטלה דעתו אצל כל אדם ואינו במשמע לשונו ודברים שבלב הם ומתמהינן ועל דעתא דנפשיה לא עביד דמשתבע ת״ש וכן מצינו במשה כשהשביע את ישראל בערבות מואב אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם וכו׳ אמר להם משה דעבידתון מילי פי׳ אמר להם כשאומר לכם השבעו שתקבלו לעשות מה שאמר אלוה שמא תעשו תחבולה בדעתכם להתכוון לשום דבר ששמתם שמו אלוה ולפיכך השביעם על דעתו שהוא לאלהים ית׳ מכלל דאיכא דמשתבע אדעתא דנפשיה דהא אי לאו דאשבעינהו משה בהדיא על דעתו הוו משתבעי על דעתייהו דמסקי שמא לעבודת כוכבים אלוה ולא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם ופרקינן דלא דמי דשאני התם דעבודת כוכבים נמי נקראת אלוה בלשון תורה ולשון בני אדם ובכלל לשונם הוא והו״ל כנדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים שהוא נאמן.
וא״ת ולימא להו קבילו מאי דאמר יו״ד ה״א וא״ו ה״א שהוא שם המיוחד לבורא ית׳ ולא לזולתו ואיכא למימר דכיון דאפשר ליה בלאו הכי לא רצה לפרש את השם ולקרותו בכתבו ברבים דהא כתיב זה שמי לעולם ואמרינן (פסחים דף נ.) לעלם כתיב ואקשינן לימא לאשבועינהו דרך כלל קבילו מאי דאמר אלוה עד שיהא נצרך להשביעם על דעתו לומר להו קבילו שלא לעבוד עבודת כוכבים ותורה כולה אי נמי תרי״ג מצות לאו משום דאמרינן דילמא מסקי למידי אחרינא תורה או מצות. אלא מילתא דלא טריחא נקט פי׳ ה״ה דמצי למימר הכי הא אקרי למידי אחרינא תרי״ג מצות בטלה דעתו אצל כל אדם אלא משה מילתא דלא טריחא נקט.
ובשבועות (דף כט.) אמרינן לישנא אחרינא וליטעמיך דס״ד דנקט על דעתי לאפוקי ממאי דהוו מסקי בדעתייהו לימא על דעתי ובהכי סגי ליה למה ליה למימר תו על דעת המקום פרש״י ז״ל דכי משתבעי על דעת המקום ודעת משה הויא לה שבועה על דעת רבים ולית ליה התרה כלל והא ליתא דאין רבים פחות משלשה כדדרשינן (ירושלמי יומא פ״ב הל״ד) ימים שנים רבים שלשה ובפ׳ השולח (דף מו.) נמי אמרינן גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים ר״נ אומר ג׳ אלא עיקר הפי׳ דכיון דמשביעין ע״ד המקום בקבלת התורה שהוא דבר מצוה ודאי דעת המקום נסכמת בדבר שלא תהא הפרה לעולם לשבועה זו ומש״ה אשבעינהו ע״ד המקום ואשבעינהו נמי על דעתו לפי שהיה שליח בינם ובין המקום להודיעם דעתו שאמר להם כך דעת הקב״ה ושיהו נשבעין ע״ד כן והא דאמרינן דכי נשבעו ע״ד המקום ליכא הפרה דוקא לדבר מצוה כעין קבלת התורה שכן ודאי היה דעת המקום שלא תהא הפרה לשבועת קבלת התורה והמצות אבל צבור שהחרימו או נשבעו בדבר הרשות שלהם אף על פי שהיה ע״ד המקום יש לה הפרה שכשם שהסכימה דעת המקום לאסור כך הסכימה להתיר. ולפיכך נהגו בקצת מקומות שמתירין צבור חרמות שהחרימו ע״ד המקום ומה שנהגו להתירם הם עצמם שלא ע״פ חכם ושלא ע״י פתח וחרטה אפשר שכך התנו מתחלה הראשונים עליהם ועל הבאים אחריהם על כל שבועה וחרם שנשבעין או מחרימין שיהיה ברשותם להתירם כ״ז אשר יסכימו להתיר וכיון שנהגו בכך הרי הוא כאילו התנו כן בפירוש בשעת החרם שלא יהו מחוייבים בדבר אלא עד שיסכימו להתירם וצריך שיסכימו כלם בהיתר בלא שום מוחה ואם לאו אינו היתר שכל חרם לדבר הרשות חל בעשרה אפי׳ על מי שלא היה שם או שהיה שם וצווח אבל (אם) אינו ניתר אלא בהוראת כלם הודאה מתוך האונס אינה הודאה וחרם או שבועה שהיה על דעת רבים הא לית לה הפרה דלהכי אשתבעו או שהחרימו ע״ד רבים דבשלמא על דעת המקום עבדו הכי לצרף המקום במעשיהם אבל על דעת רבים למה להו אלא ודאי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו ובלא״ה הויא לה הפרה אע״ג דהוי דבר מצוה דאע״ג דאסור לישאל בנודר לקיים את המצוה ואם נשאל אין נזקקין לו מ״מ אם התירוהו מותר וכל היכא דהוי שעת הדחק דלא מצי למיקם בה א״נ דאיכא עליו מצוה בהיתרא נזקקין לו אפילו לכתחלה וכדאמרי׳ במכילתין (נדרים נט.) בתרומה דמצי לאתשולי עלה אלא דלא מיבעיא ליה לאתשולי עלה אלא לעילויא וכדפרישנא בפסחים וכן אמר מורי נר״ו דס״ל דכל שהוסיפו הצבור בחרם שלהם שום חומר יותר ממה שהיו נוהגין כגון לתקוע בשופרות או לכבות נרות וכיוצא בו שוב אין לו היתר על פי עצמם אלא בפתח היתר על פי יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. מפי מורי נר״ו.
בגמ׳ אמרינן דהא דתניא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת ב״ד דלאו משום דילמא יהיב ליה אסקונדרי ואסיק שמא זוזי בהא דברים שבלב אינם דברים כדכתיבנא לעיל אלא כי עבדינן הכי היינו משום עובדא דקניא דרבא דההוא גברא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מלוה ללוה פרע לי זוזי א״ל פרעתיך. פי׳ האי לישנא דכופר בכל הוה הילכך כי אמר ליה רבא אשתבע ליה דפרעתיה היינו שבועת היסת דתקון רבנן לכופר בכל. אזל ליה אייתי קניא מליא זוזי ואסתמיך ואתי עלה ואמר לוה למלוה נקיט הדין קניא ונקיט ספרא דאורייתא ואשתבע. שמעינן דשבועת היסת נמי בנקיטת חפץ היא כשבועה דאורייתא דהא הכא שבועת היסת הוה כדפרישית והיינו דאבעיא לן התם במסכת שבועות (דף מא.) מי איכא מידי בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ואמרינן למיפך שבועה ולמיפך נכסיה ולא אמרינן דאיכא בינייהו לאנקוטי ליה חפצא אבל בטכסיס השבועה דינם שוה לישבע בשם ובנקיטת חפץ וע״ד ב״ד.
אבל הגאונים ז״ל כתבו דשבועת היסת אינה בנקיטת חפץ ויש מהם שאין מזכירין לו שבועה אלא שהדיין מחרים בספר ואומר אם פלוני זה חייב בתביעה זו לפלוני זה (אמר הוא). וזה שבוש זה חרם הוא ולא שבועה ואפילו תימא דלא בעינן נקיטת חפץ בעינן שבועה בשם ואי לא עבד הכי טועה הוא וחוזר אלא שבדורות הראשונים מפני חומר השבועה שנפרעין ממנו ומן העולם כולו היו נוהגין אפילו לנשבעין מן התורה שלא להשביעם אלא להביא ס״ת ומביאין מטה שנושאין מתים ומניחין אותה באמצע ונודות נפוחים שמבקעים או שמתירין אותן בשעת השבועה כדי שתצא הרוח להיות לו סימן שאם ימעול בחרם שתצא כך רוחו ממנו ומביאין נרות דולקות שמביאין בשעת שבועה לומר שכך תכבה נפשו ועומד שליח בפני הנשבע וסודר הטענה והכפירה ואומר למחוייב אתה פלוני ב״פ אם יש עליך כלום לפלוני זה מכל הטענה שטוען עליך בשמתא דישראל ליהוי ההוא גברא בחרם ב״ד העליון ובחרם ב״ד התחתון וכל דברי האלה ותוקעין שופרות עם האלה והוא עונה אמן. כך היו נוהגין הראשונים בדורם דרך גדר ותקנה לא דרך דין שזה לא מצינו בשום מקום בתלמוד ומה שאמרו בויקרא רבה (סדר ויקרא פ״ו) א״ר סימון מפני מה משביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נודות נפוחים וכו׳. שאלה על מנהגם היא למה נוהגין כן ודכוותה בג׳ דילן במסכת תענית (דף טז.) למה מתכסין בשקים למה הולכים לבית הקברות דלא תנן לה כלל אלא ששאלו כן על מנהגן. וכן בפ״ק דר״ה (דף טז.) למה תוקעין בשופר של איל כדפרשינן התם הלכך בדורות הללו אין לב״ד לנהוג כן אלא בדין התלמוד להשביעו בשם ובנקיטת חפץ בשבועה דאורייתא לדברי הכל ובשבועת היסת בהזכרת השם לכולי עלמא מיהת ולדידן אף בנקיטת חפץ וכן דעת מורי נר״ו.
תשלום האי מעשה דרבא כיון דאשתבע ליה דפרעיה רגז מלוה ותבריה לקניה ואשתפכי זוזי לארעא אשתכח דכי אשתבע בקושטא אשתבע ומשום הא הוא דאשבעיה ליה על דעת ב״ד ושמעינן מהכא דמאן דמיחייב זוזי לחבריה מויהבינהו ליה בידיה או בכיסיה או ברשותיה במקום המשתמר לו שאפשר לו לידע והם קיימים בידו או ברשותו אע״ג דלא גלי ליה מעיקרא דלפרעון יהבינהו ניהליה פרעון הוי וכי אשתבע השתא דפרעיה בקושטא קא משתבע כדמוכח הכא דנתינה שלא מדעת בידו הויא נתינה וה״ה לפרעון במקום שיש לו לידע ומקום המשתמר דהא קי״ל (ב״ק דף קיח.) לדעת מנין פוטר וכדכתיבנא (בפ״ק) [בב״ק] וכן אומר מורי נר״ו שאם המלוה גזל ממנו כדי חובו והאי מקני ליה לדידיה בפרעון חוביה דשפיר מצי משתבע דפרעיה ויש סעד לזה במסכת בב״ק בשמעתא דהגוזל את חבירו והבליעו בחשבון (דף קיח:). מפי רבינו נר״ו.
מתני׳ נדרי שגגות אמר קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה – פי׳ ובשעת נדרו היה שכוח שאכל ושתה וכן קונם שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה כל אלו נמי שגגות ואינו לוקה עליהם משום בל יחל וכן קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע אח״כ שלא גנבה ושלא הכתה פי׳ שאמר כן בפי׳ כשנדר א״נ אמר לו אשתך עשתה כך וכך וקפץ ונדר הא נמי נדרי שגגות ולא בעו שאלה וה״ה כל היכא דמתנה אמידי וליתיה לההוא מידי הוי נדר טעות אבל אי לא אתני בשעת נדרו ולא היה עסוק נמי באותו ענין אלא שנדר סתם ולבתר הכי אמר כסבור הייתי שגנבה את כיסי או שהכתה את בני ואילו ידעתי שלא גנבה ושלא הכתה לא נדרתי כיון דנדר סתם הוו להו דברים שבלב ונדריה נדרא אלא שמתירין לו ע״י פתח זה כשאר פתחים דעלמא וכן כל כיוצא בזה.
והא דקתני סיפא ראה אותן אוכלים תאנים שלו. פי׳ ולא היה יודע מי הם ואמר להם הרי הם עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו הרי הם מותרים משו׳ דהא ודאי נדר טעות הוא דאנן סהדי דלא הוה דעתיה כלל על אביו ועל אחיו הילכך אע״ג דנדר סתם כמאן דאתני דמי דהוו להו דברים שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים אבל היכא שהכיר בהם שהיו אביו ואמו והדירם ועכשיו אמר אילו הייתי יודע שהיה אסור לי להדירם מנכסי לא הייתי נודר הא ודאי לאו נדר טעות הוא ונדר גמור הוא ופותחין להתירו ע״י פתח זה כשאר נדרים דעלמא וכל היכא דידע ממאי נדר ואמאי נדר ונדר סתם בלא תנאי אלא דקאמר השתא אילו הייתי יודע שיהא כענין כך וכך לא הייתי נודר אינו נדר טעות.
והא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתו׳ בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר״ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו ההיא נמי נדר גמור הוא דשרו ליה ע״י חכם על ידי פתח זה ובלא שאלה אסור ולאו נדר טעות הוא והכי מוכח לישנא דפותחין דלא שייך האי לישנא אלא בנדר דבעי התרה ע״י פתח והיינו מטעמא דאמרן דאיהו נדר שלא יאכל חדש ימים בסתם לא בשבתות ולא בימים טובים ולא בחול וכיון דנדר הכי סתמא חייל נדרא אכולהו ימים ואפילו אשבתות וימים טובים והוא אסור בהן עד שישאל ויתירו לו וכשבא לישאל אומר אילו הייתי יודע שאסור להתענות בשבתות וביו״ט לא הייתי נודר ה״ז פתח גמור כשאר פתחים דעלמא. ובראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין כלומר ע״י פתח זה והשאר אסורים עד שיהא שם פתח אחר עד שבא ר״ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו כלומר כיון שהנדר היה אחד ודרך כלל אכולהו ימים ויש פתח היתר במקצתו באותו פתח עצמו יש היתר לכולו ומ״מ כל כמה דלא מיתשיל עליה הרי הוא אסור דלאו נדר טעות הוא כיון דגמר בדעתיה אכולהו ימים ואכולהו נדר כדפרישית וכן פי׳ מורי רבינו נר״ו והרב ר׳ פנחס אחיו ז״ל וכן נראה עיקר ושלא כדעת רבינו [ז״ל].
א. ולפ״ז הסיפא מיירי במעמיד וכ״כ הרמב״ן. המלי״ץ.
מתני׳ נדרי שגגות וכו׳ – תרי גווני קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג כגון קונם אם אכלתי אם שתיתי וכו׳ וקתני נמי שהיה שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול ואע״פ שבשעה שיצא מפיו לא היה שוגג וכדקתני שאני אוכל ושאני שותה כלומר דאמר קונם ככר זה עלי אם אני אוכל ואם אני שותה היום ושכח ואכל ושתה דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וההיא שעתא הוה ליה שוגג כלומר שלא נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר לא חייל נדרא כלל.
מתני׳ נדרי שגגות התירו משום דבעינן פיו ולבו שוין. וקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דפרק קמא דאמר רב יהודה אל יישן היום שמא ישן למחר רוצה לומר שמא ישן במזיד שיאנסהו שינה וכן גבי אם אלך למחר רוצה לומר שילך במזיד הוא בהתחלת הנדר. ולא דמי כלל לאכל ושתה בשוגג שהרי התחלת הנדר היה כשאכל ואז שוגג היה ולכך התירוהו חכמים וכן כל שוגג בשעה שנודר כגון אשתי שגנבה כיסי ושהכתה בני דטועה הוא. הרא״ם ז״ל:
שאני אוכל שאני שותה ושכח ואכל ושתה. פירוש אמר קונם וכו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל.
ויש מפרשים שאני אוכל כלומר קונם יהא לי מה שאני אוכל היום או מה שאני שותה היום ושכח ואכל ושתה כל זה הוא נדרי שגגות ואין בו בל יחל. הריטב״א ז״ל:
קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. כלומר גם זה נדרי שגגות והרי זה מותרת לו אף על פי שלא התנה בשבועתו לומר אם גנבה את כיסי ואם הכתה את בני אפילו הכי פטור כשנודע שלא גנבה ולא הכתה שהנשבע על הדבר וכסבור שהוא כן נדרי שגגות הן וגם זה אילו נזכר שאכל ושתה או ידע שלא גנבה את כיסו לא היה נודר. הרא״ם ז״ל.
קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה מותר. ומיהו אם נודע שגנבה לו אסורה ליהנות ממנו ולא דמי לאומר קונם פירות עלי אם אכלתי ונזכר שאכל דאמרן ברישא דמותר דהתם כיון דתולה התנאי בדנפשיה וסבור הוא בעצמו בודאי דלא אכל לא נתכוין שיחול הנדר כלל. אבל הכא שתולה התנאי באשתו אינו בטוח שלא גנבה את כיסו אלא מסופק הוא בדבר ונתכוון שאם גנבה שיחול הנדר ולא הוי נדרי שגגות.
ברש״י שבאמת נשבע הס״ד אביו ועם אחיו אחרים והס״ד אמר רבה הכל כו׳ הואיל ומעיקרא כו׳ הותר מקצתו הותר כולו הס״ד ואחר כך נמחק ומתחיל הדיבור דכולי עלמא לא נחלקו באומר כו׳ כצ״ל:
א משנה נדרי שגגות עליהם שנינו שמותרים כיצד? נדר ״ככר זו אסורה עלי אם אכלתי ואם שתיתי״ ונזכר שאכל ושתה, או שנדר ״שאני אוכל ושאני שותה״, כלומר, אם יאכל ואם ישתה, ושכח ואכל ושתה. אמר ״קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי (ארנקי), או משום שהכתה את בני״ ונודע שלא הכתו, או שנודע שלא גנבה.
MISHNA: What are examples of vows that are unintentional that are dissolved, as taught at the beginning of the chapter? One who vows: This loaf is forbidden to me as if it were an offering [konam] if I ate or if I drank, and then he remembers that he ate or drank. Or, one who vows: This loaf is konam for me if I will eat or if I will drink, and he then forgets and eats or drinks. Also, one who said: Benefiting from me is konam for my wife because she stole my purse or she hit my son, and then it became known that she had not hit him or it became known that she had not stolen.
הכל
(2) רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִין תְּאֵנִים וְאָמַר הֲרֵי עֲלֵיכֶם קׇרְבָּן וְנִמְצְאוּ אָבִיו וְאָחִיו וְהָיוּ עִמָּהֶן אֲחֵרִים בש״א בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֵן מוּתָּרִים וּמַה שֶּׁעִמָּהֶם אֲסוּרִים ובה״א וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים באֵלּוּ וָאֵלּוּ מוּתָּרִין.:
The mishna lists another example of an unintentional vow: One who saw people entering his courtyard and eating figs, and because he did not want them to do so he said: The figs are forbidden to you like an offering. And then it was found that his father and brother were in the group, and there were others with them as well, and certainly he did not intend to take a vow prohibiting his father and brother from eating the figs. In such a case, Beit Shammai says: They, his father and brother, are permitted to eat the figs, and those others that were with them are prohibited from doing so. And Beit Hillel says: Both these and those are permitted to eat the figs, as will be clarified in the Gemara.
וכן ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו – אותן האוכלים שהיה אביו או אחיו היינו נמי נדרי שגגות שאילו היה יודע שהיה אביו או אחיו לא היה מדירן.
או שהיה אוכל עמהן – עם אביו ועם אחיו אחרים.
בש״א הן מותרין – אביו ואחיו בלבד ומה שעמהם אסורים דקסברי נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו וב״ה סברי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ע״כ מפי׳ רבינו גרשום זצ״ל.
אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:
היו עמהם אחרים – פי׳ שהיו עם אביו ואחיו אנשים נכרים ב״ש אומרים הם מותרים כלומר אביו ואחיו ומה שעמהם אסורים דלגבי נכרים לאו שוגג הוא וב״ה אומרים אלו ואלו מותרים פי׳ דכיון דבכלל אחד ובדבור אחד אסר לכולן והותר מקצת מאליו לגבי אביו ואחיו משום נדר טעות הותר כולו אף על האחרים.
גמ׳ תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות בטוי של שגגות מותרות ואינו עובר עליהן בבל יחל ולא מיחייב עלייהו קרבן שאם שכח שאכל ונשבע שלא אכל או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל ה״ז פטור. וכן באידך והתם אמרינן (שבועות דף כו:) איזו היא שגגת בטוי לשעבר דמיחייב קרבן אי ידע דאכל ונשבע שלא אכל מזיד הוא ואי דלא ידע שגגה הוא ואי דלא ידע דלשקרא אשתבע אלא שסבור שהוא מותר פי׳ בירושלמי דהאי אונס הוא דלביה אנסיה ואוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן אם לאו ובמסכת שבת (דף סט.) פירשה אביי נמי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה כלומר דידע דאית בה עשה ולא ידע דאית בה לאו דאי טעי לגמרי דלא ידע דאית בה שום איסור אונס הוא אלא כדאמרן דידע דאית בה איסור עשה ולא ידע דאית בה איסור לאו הא כל היכא שנעלמה ממנו שבועה לגמרי כלומר ששכח מה שנשבע וכן אם נעלם ממנו חפץ שידע שנשבע אבל סבר שמדבר אחר נשבע אינו חייב קרבן והויא לה שגגת שבועה שהתירו חכמים בין לשעבר בין להבא.
וב״ה אומרים אלו ואלו מותרין – משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמ׳ ומותרין אפי׳ בלא שאלה קאמר כדאמרן בריש פרקין דכולהו ארבעה נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה״ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש״ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מ״מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו.
עליכם קרבן. כלומר כקרבן והיו עם קרוביו אחרים שרוצה להדירם. בית שמאי אומרים הקרובים מותרים דשוגג הוא גבייהו ועל האחרים מזיד ולית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובית הלל סבירא ליה דהותר כולו דהוה ליה נדר טעות שאינו חל בענין שנדר. ודומה לההיא דקידושין מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות דאמרינן במי שמת דמיירי באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הא לא אמר הכי אפילו נכריות אינן מקודשות. ואפילו למאן דאמר מקודשות בנדר מודה דטועה הוא ובטעות נדר. הרא״ם ז״ל.
פיסקא ראה אותם אוכלים תאנים וכו׳ (שלא) נמצא אביו או אחיו או אחד מן הקרובים דודאי לא נתכוון להם היינו נמי נדרי שגגות. עד כאן.
או סוג אחר של טעות — ראה אותן אנשים באים לחצירו ואוכלין תאנים, ולא רצה שיאכלו מהן ואמר ״הרי התאנים אסורות עליכם כמו קרבן״ ונמצאו אביו ואחיו ביניהם והיו עמהן אחרים, שוודאי לא התכוון להדיר את אביו ואחיו. בית שמאי אומרים: במקרה שנדר בלשון זו, הן, אביו ואחיו שלא התכוון להדיר אותם — מותרים, ומה שעמהם, שאר האנשים — אסורים. ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין, כאשר יבואר בגמרא.
The mishna lists another example of an unintentional vow: One who saw people entering his courtyard and eating figs, and because he did not want them to do so he said: The figs are forbidden to you like an offering. And then it was found that his father and brother were in the group, and there were others with them as well, and certainly he did not intend to take a vow prohibiting his father and brother from eating the figs. In such a case, Beit Shammai says: They, his father and brother, are permitted to eat the figs, and those others that were with them are prohibited from doing so. And Beit Hillel says: Both these and those are permitted to eat the figs, as will be clarified in the Gemara.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא גכְּשֵׁם שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מוּתָּרִין כָּךְ שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת מוּתָּרוֹת הֵיכִי דָּמֵי שְׁבוּעוֹת שְׁגָגוֹת כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי הָדֵין אָמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אָמַר רַב וְהָדֵין אָמַר שְׁבוּעֲתָא דְּהָכִי אָמַר רַב דְּכֹל חַד וְחַד אַדַּעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ שַׁפִּיר קָמִישְׁתְּבַע.:
GEMARA: The Sages taught: Just as vows that are unintentional are dissolved, so too, oaths that are unintentional are dissolved. The Gemara asks: What are the circumstances of unintentional oaths? For example, as in the incident of Rav Kahana and Rav Asi, who disagreed about a halakha. During the dispute this one said: I take an oath that Rav said like this opinion that I hold. And that one said: I take an oath that Rav said like this opinion that I hold. This is an unintentional oath, as each one took an oath properly in his own mind and was sure that he was saying the truth.
וכשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותר׳ות. והיכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי אכי הוו אתו מבי רב מר אמר שבועה דהכי אמר רב והאי אמר שבועה דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה לא לבך אנסך דסבור הייתה דהכי אמרי.
א. מכאן ואילך הוא כלשון הגמ׳ בשבועות כו ע״א. אבל בסוגיין הענין מקוצר. ואולי לפני רבינו היה כ״ז בסוגיין.
היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי – הוא הדין נמי שהן כמו ששנינו בנדרים שאמר ייאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם אכלתי או אם לא אכלתי ושכח ואכל ושתה או לא אכל ולא שתה וכן נמי יאסרו עלי בשבועה אם אוכל או אם לא אוכל ושכח אחר כן ואכל1 [או]2 אם לא אכל שאף על פי שמביא קרבן עולה ויורד על שגגתו שנשבע שאוכל ושלא אוכל ושכח ועבר על שבועתו כדתנן בשבועות דפירות שאסר עליו בתנאי זה לא נאסרו עליו כיון שבשגגה עליו על תנאו אף אם היה עובר על תנאו במזיד והתם בשבועות מפרש היכי דמיא שגגת שבועת ביטוי לשעבר כיון דפטרינן רב כהנא ורב אסי שנשבעו על לשעבר בשוגג ופטרינן להו משום דבענן האדם בשבועה פרט לאנוס דהינו שוגג.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״יאכל״.
2. כן נוסף בין השיטין בכ״י ששון 557.
תנא כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב והדין אמר שבועתא דהכי אמר רב וכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קאמשתבע ואי תלינהו לפירות עולם בהך שבועה לא מיתסרן: ראה אותן אוכלים תאנים וכו׳: אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מן אבא דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו ואחיו מותרין לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר
תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות – משום דמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים, משום הכי תני בבריתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגה, אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועות כתיבא, דהא מדכתיב האדם בשבועה ילפינן לה בשבועות (שבועות כו.), דאמרינן התם שאדם בשבועה פרט לאנוס. תמיהא לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרים, וכשם שנדרי שגגות מותרין, ובנדרי אונסין נמי תניא בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה, וכדברי בית הלל מפני מה לא (שני) [שנו]1 כן בנדרי זרוזין. ומיהו בירושלמי [כאן פרק ג׳ הלכה ב׳] מצאתי, תני כשם שנדרי זרוזין מותרין, כך שבועות זרוזין מותרין, אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא דידן כמו שהזכירו השאר.
היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אשי וכו׳ – מסתברא דהא דאמרינן הכא היכא דמי, לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי, דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא, אם אכלתי אם שתיתי, ונזכר שאכל וששתה. אלא לרבותא נקט לה, וכאילו אמר עד היכן היא שבועות שגגות, וכדאמרינן בעלמא (קידושין כח.) עד היכן גלגול שבועה, והיינו חדוש דאיכא בדרב כהנא ורב אסי, דהכא כל חד וחד איכא חבריה דמכחיש ליה, ואמר ליה דלאו הכי הוה ואפילו הכי אישתבע ולא חש לה, הוה אמינא כיון דאיכא חד דמודע ליה לאו שגגה היא, ואם תלה בה איסור פירות מיהו פירות אסורין קא משמע לן.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
היכי דמי שגגת שבועות – כלומר עד היכן מגיע שגגת שבועות ואמרינן כגון רב כהנא ורב אסי דהדין אמר שבועתא הכי אמר רב והדין אמר שבועתא הכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו א״ל אידך ואנא בשיקרא אשתבעי א״ל את לבך אנסך ושפיר קא משתבעת לפי דעתך ששוגג היית ואותה שעה שסבור היית בברי שכן הוא כדבריך ולא פשעת בכלום ולא דמי לההיא עובדא דמסכת גיטין (דף לה.) בההיא איתתא דאשתבעה יהנה סם המות באחד מבניה אם נהניתי מדינריך כלום ואשתכח דיהביתיה לעני בתוך הפת שלא מדעתה ונכשלה בחרם דהתם כיון דההוא דינר פקדון הוא גבה ואבד איבעי לה למיחש דילמא אתהנית מיניה ולאו אדעתה הילכך פושעת היא ותימה דהכא קרינא הך שבועה דרב כהנא ורב אסי שבועת שגגות ואילו במסכת שבועות (דף כו.) קרינן לה שבועת אונסין דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו׳ ודייקא נמי דאמר ליה רב את לבך אנסך דקרי לשבועתיה אונס ואיכא למימר דהא לא קשיא דשגגת הלב שהיה סבור שהוא כדבריו אונס מיקרי וכדאמרינן במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף ע.) אם באומר מותר אנוס הוא שהכל משגגת הלב הוא.
כתב רבינו ז״ל ואי תלינהו לפירות עולם בהך שבועה לא מתסרי. כלומר שאם אמר שבועה שלא אוכל דבר פלוני לעולם אם אכלתי היום פת ואח״כ נזכר שאכל הרי הוא מותר באותו דבר שנשבע עליו דלאו שבועה היא כלל.
גמ׳ כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות – וה״ה דשבועות זרוזין שרי והכי איתא בירושלמי תני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין.
היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי – לאו למימרא דלא משכחינן שבועות שגגות אלא בכה״ג דמשכחינן להו דומיא דמתני׳ אלא לרבותא נקט ליה וכאילו אמר עד היכן שבועות שגגות וכדאמרי׳ בעלמא (קדושין כח.) עד היכן גלגול שבועה והוי רבותא דאע״נ דרב כהנא ורב אסי כל חד וחד אמר ליה לחבריה דטעי ולא הבין מאמר רב סד״א דכיון דלא חש ליה ואשתבע לאו שגגה היא ואי תלה בה איסור פירות יהו אסורין קמ״ל.
גמ׳ תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות. משום דבמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים משום הכי תני בברייתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגות. אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועה כתובה דהא מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס. תמיה לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרין וכשם שנדרי שגגות מותרים ובנדרי אונסים נמי תני בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה וכדברי בית הלל מפני מה לא שנו כן בנדרי זירוזין. ומיהו בירושלמי מצאתי תני כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרין. אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא כמו (לא הזכירו) שהזכירו השאר. הרשב״א ז״ל.
כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות. דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס. והאונס קרי שגגות והיכי דמי סימנא בעלמא ומעשה רב אתא לאשמועינן. ואם תאמר אמאי קבעי היכי דמי דשבועות שגגות נימא כמתניתין נשבע ואמר שבועה שלא יאכל אם אכל היום. ואפשר דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דרב כהנא ורב אסי. וא״ת ואינהו היכי משתבעי הכי לכתחלה. וי״ל דכבר נדר אמר המגיה אולי צריך לומר: דבככר נשבעו וקאמר דמותרים (בכבר) בככר דאנוסין. שיטה.
וכן כתב הרשב״א ז״ל וז״ל: היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי וכו׳. מסתברא דהא דאמרי הכא היכי דמי לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. אלא לרבותא נקט ליה וכאלו אמר עד היכן. עד כאן. וכו׳ ככתוב בהר״ן ז״ל.
וכן כתב גם הרנב״י ז״ל בפירושו להרמב״ן ז״ל וז״ל: היכי דמי שבועות שגגות. כלומר עד היכן היא שבועת שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא הכי אמר רב והדין אמר הכי אמר רב וכל חד וחד שפיר קא משתבע. כלומר כל אחד מהם היה נשבע הכי אמר רב וכי אתא רב אמר כחד מיניהו ואמר ליה חבריה: ואנא לשקרא אשתבעי ואמר ליה רב את לבך אנסך ושפיר קא משתבעת ששוגג היית באותה שבועה. וכן נמי שבועה שאכלתי ונזכר שלא אכל או שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל לא לקי. ותימה דהכא קרינן הך שבועה דרב כהנא ורב אסי שבועות שגגות ואלו במסכת שבועות קרינן לה שבועת האונסין ודרשינן לה מדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס ודייקא נמי דאמר ליה רב את לבך אונסך דקרייה להך שבועה אונס. ויש לומר דלא קשיא דשגגת הלב שהוא סבור שהוא כן אונס מיקריא וכדאמרינן בפרק כלל גדול דאומר מותר אנוס הוא. וודאי שהכל משגגת הלב הוא. ואי תלנהו לפירות עולם לא מיתסרן. כלומר שאם אמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם אכלתי היום ונזכר שאכל הרי הפירות מותרין לו שאין כאן שבועה כלל. עד כאן.
אבל כתב הרי״ץ ז״ל וז״ל: חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר. לכאורה נראה דשבועות שגגות אינן מותרות אלא במה שעבר כי הכא דאמר הכי אמר רב אבל להבא אינן מותרות דאיבעי ליה לארמויי אנפשיה כן פירשו רבים וכן נראה לפי האמת שאם לא כן מאי הוה ליה לשנויי גבי שבועות היכי דמי הוה ליה למימר כדקאמר במתניתין בפירוש שפירשו נדרי שגגות כיצד ופירשוה בין בעבר בין בעתיד. אלא ודאי מאחר שהוצרך לפרש ולא פירש אלא שעבר ולא פירש (אלא) על שעתיד (א״ה נ״ל דצ״ל לפרש דבשבועות אין מותר אלא כשנשבע במה שעבר ולא במה שעתיד) מכלל דכולי עלמא מודו כי שגגות של שבועה לעתיד איבעי ליה לארמויי אנפשיה. ותמהתי על הר״ם שלא חלק בדבר ואמר בין בעבר בין בעתיד מותרות כמו שכתב בפרק ב׳ מהלכות שבועות גם הראב״ד ז״ל לא השיג עליו בזה. וצריך עיון בדבריו.
ב גמרא תנא [שנה החכם]: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שבועות שגגות? כגון המעשה ברב כהנא ורב אסי שנחלקו בהלכה אחת, ומתוך הוויכוח הדין [זה] אמר: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב כמו שאני אומר, והדין [וזה] אמר: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב כמו שאני אומר. דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע [שכל אחד ואחד על דעת עצמו יפה הוא נשבע], כלומר, שהוא בטוח שכך היתה האמת, והרי שגגה היתה זו.
GEMARA: The Sages taught: Just as vows that are unintentional are dissolved, so too, oaths that are unintentional are dissolved. The Gemara asks: What are the circumstances of unintentional oaths? For example, as in the incident of Rav Kahana and Rav Asi, who disagreed about a halakha. During the dispute this one said: I take an oath that Rav said like this opinion that I hold. And that one said: I take an oath that Rav said like this opinion that I hold. This is an unintentional oath, as each one took an oath properly in his own mind and was sure that he was saying the truth.
הכל
(4) רָאָה אוֹתָן אוֹכְלִין.: תְּנַן הָתָם פּוֹתְחִין בְּשַׁבָּתוֹת ובי״ט וּבְיָמִים טוֹבִים בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים אוֹתָן הַיָּמִים מוּתָּרִים וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים אֲסוּרִים עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד דנֶדֶר שֶׁהוּתַּר מִקְצָתוֹ הוּתַּר כֻּלּוֹ.
With regard to the mishna’s statement: One who saw them eating, the Gemara states that we learned in a mishna there (66a): If one vows to fast or not to eat a certain food, dissolution is broached based on Shabbatot and based on Festivals, since one certainly did not intend to include these days when taking the vow. Initially, they used to say: On those days, Shabbatot and Festivals, which he did not include in his vow, he is permitted to partake of the item, and on all other days he is prohibited from doing so. This was the case until Rabbi Akiva came and taught: A vow that was partially dissolved is dissolved completely. Therefore, one is permitted to partake on other days well.
גמ׳ תנן התם – בפרק ר״א אומר כו׳.
פותחין בשבתות וימים טובים – שאם נדר שלא יאכל כל ימות השנה פותחין לו חרטה כך כלום נדרת על דעת להתענות בשבתות וימים טובים אם יאמר לאו.
בראשונה – היו ב״ד של ראשונים אומרים אותן הימים שבתות וי״ט מותרין וכו׳.
הותר כולו – וכולן מותרין.
פותחין לאדם בכבוד שבתות וי״ט – כגון שנדר שלא לאכול ושלא לשתות יין שנה אחת ולא נזכר על שבתות וי״ט להוציאם מן הכלל כשבא לישאל על נדרו פותחין לו בכבוד שבתות וי״ט דאמרינן אילו ידעת והיית זכור בשעת הנדר על שבתות וי״ט כלום נדרת עליהם והוא אמר לאו מתירין אותו אף לימי החול כדמסיק במשנה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו והותר מקצתו הותר כולו דקאמר בלא התרת חכם אלא הותר מחמת נדר טעות קאמר ול״נ דהלשון משמע שצריך התרת חכם מדקאמר פותחים אלמא משמע דצריך התרת חכם לכ״נ דודאי צריך התרת חכם ולא דמי למתני׳ דנמצאו אביו או אחיו דלא צריך שאלה דהתם הנדר בטעות ושגגה גמורה דאנן סהדי שסבור בלבו ששם אינם קרובים דהא אפשר שפיר בלא אחיו הלכך הרי הוא כאילו אמר בפירוש הרי עליכם פלוני ופלוני אבל הכא שנדר שנה אחת תמימה הכל יודעין שאי אפשר לשנה אחת בלא שבתות ואם כן כשנדר שנה אחת ודאי היה דעתו גם אשבתות וי״ט ולא מצי למימר שטעה כמו במתני׳ אלא שהוא מתחרט עכשיו על שבתות וי״ט שלא הוציאם מן הכלל הלכך צריך שאלה והתרה גמורה כשאר נדרים.
עד שבא ר״ע ולימד נדר כו׳ – להכי מייתי הך מתני׳ מקמי פלוגתא דרבה ורבא דפליגי בפלוגתא דשמאי והלל משום דפלוגתא דרבנן ור״ע בהא דפותחין הוו כפלוגתא דב״ש וב״ה דת״ק כב״ש ור״ע כב״ה וא״ת ות״ק כב״ש וי״ל דאית ליה דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה.
פיסקא: ראה אותן אוכלין תאנים כול׳ תנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות – פירוש: אף על גב דפליגי התם רבנן על ר׳ מאיר דאין פותחין לאדם מן הכתוב בתורה בכבוד שבתות וימים טובים פותחין שאין כאן עבירת לאו ולא מצות עשה גמורה שאם אינו רוצה לוכל בשר בשבת אינו עובר לא על עשה ולא על לא תעשה הילכך פותחין בהן והאי פותחין אינו נראה לי לפרש כדברי הפירושים שפירשו אילו ידעתה ששבתות וימים טובים ביניהם הייתה נודר עליהן שהנודר כל השנה הרבה הוא זכור ויודע שיש שבתות וימים טובים שם אלא כגון שבא ואמר נדרתי כל השנה כולה שלא לוכל בשר ואומר לו נתחרטתה במה שנדרת על השבתות וימים טובים אם אומר להן נתחרטתי אף על פי שלא נתחרט בכל נדרו אלא על אילו בלבד מתירין אותו בהן או שאומרים לו היאך לא הוצאתה שבתות וימים טובים משום מצות עונג ושמחה שבהן אם הוא {אומר}1 נתחרטתי בהם הותר כל נדרו.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״אומר״.
תני התם (נדרים סו.) פותחין בימים טובים ובשבתות – כלומר ועל ידי חרטה שמתחרט כשנדר להתענות מבשר או מים בימים טובים, מתירין לו אותן הימים בלבד, אבל בשאר הימים שלא מצא להם פחת אסורין. והכא לאו משום דדמיא לנדרי שגגות דמתניתין לגמרי קא מייתי לה הכא, דבהני דמתניתין לא צריך לפתח ולא להתר חכם כלל, אלא מותרין לגמרי דהתירו תנן כדאיתא בריש פרקין, ואילו בההיא דימים טובים צריך שאלה ומתיר נדרו על פי חכם. וטעמא דמלתא דדלמא התם לאו שוגג הוא, דיודע הוא ודאי דיש שבתות וימים טובים בכלל הימים שנדר, אלא שעכשו מתחרט על ידי כבוד שבת שאינו טוב שיתענה מבשר או ביום טוב, אלא משום דפליגי הכא רבה ורבא בנדר שהותר מקצתו אם הותר כולו, ובעי לאקשויי מסיפא דההוא מתניתין אדרבא, קא מייתי ליה הכא.
כבר ביארנו למעלה במה שהצענו בענין היתר הנדרים שפותחין לאדם בכבוד שבת ויום טוב ר״ל שאם נדר שלא לאכול בשר עד זמן פלוני אומרין לו אלו ידעת ששבת או יום טוב יארע בתוך הזמן היית נודר והוא אומר לאו מתירין או אם נדר לכל השנה פותחין לו אלו היית זוכר שיש בזו בטול עונג שבת ושמחת יו״ט כלום נדרת ואם אומר לאו מתירין אותו ואע״פ שמצד פתח זה לא היה ראוי להפקע מנדרו אלא שבת ויום טוב מכל מקום הואיל והותרו שבת ויום טוב הותר הכל שהנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואין אומרין שיבטל הנדר מאליו לענין שבת ויום טוב מדין שגגה ולהיות הכל מותר אגבן מתורת נתבטל מקצתו שהרי יודע הוא בכך והנדר חל על המצוה אלא שעכשו מתחרט ובא לישאל:
גמ׳ תנן התם. משנה היא לקמן בפ׳ ר״א (דף סו.):
פותחין בשבתות ובי״ט. כגון אם נדר להתענות שנה ואמרו לו והלא כמה שבתות וי״ט יש בשנה שאין טוב להתענות בהן ואמר לא שמתי אל לבי ולא נזכרתי לשבתות וי״ט ואילו הייתי זכור לא הייתי נודר להתענות בהן אותן הימים מותרין על ידי התרת חכם ולא דמי להך מתני׳ דשוגג גמור היה על אביו ולא חל הנדר עליו כלל אבל הכא היה לו לידע שאי אפשר לשנה בלא שבתות וי״ט וחל הנדר עליהם כי נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך צריך שאלה:
ושאר כל הימים אסורים. דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וסברו דלא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה:
שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. דכיון שמצא פתח למקצת הנדר אפילו לא נתחרט בשאר הימים בטל כל הנדר:
אמר רבה הכל מודים כו׳. אפלוגתא דב״ש וב״ה דמתני׳ קאי ומשום דמותיב לקמן מסיפא דהך מתני׳ מייתי לה הכא ופלוגתא דרבה ורבא שייך נמי אהך מתני׳:
ראה אותן אוכלין וכו׳ אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דכולהון אסורין ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר – פירוש אמתני׳ קאי דאמר כלכם אסורין והיה ביניהם אביו דבית שמאי סברי אביו מותר והשאר אסורין וב״ה סברי כלם מותרים שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו ופריש רבה דאפילו ב״ה מודו שאם פירש עכשיו שאילו היה יודע שאביו ביניהם היה אומר בלישנא דנדרא גופא דהיינו כלכם אסורין אלא דמפיק מיניה אביו דאמר חוץ מאבא דאביו מותר והשאר אסורין שהרי גלה בדעתו עכשיו שדעתו היה לאסור דרך כלל לכל הבאים שם לאכול חוץ מדעתו לבד קרוביו שלא היה דעתו עליהם בנדרו כלל וכיון שכן נמצא שלא חל נדר כלל על קרוביו וחל על האחרים לגמרי הלכך כי אשתרו קרוביו לא הותרו כולם מכלל נדרו עד שנאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו שהרי לא היה לשון נדרו ולא דעתו על דעת קרוביו כלל. לא נחלקו אלא באומר עכשיו אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דמגלי אדעתיה דלא הוה אסר בכלל ובאיסור אחד לכל הבאים לאכול חוץ מדעתו אפילו הזרים אלא שהיה מיחד איסורו ונדרו ואומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דהשתא הוה נדרא ואיסורא עלייהו בפרט וכאילו אמר כלכם עשרה הבאים לאכול תאנים הרי הם עליכם קרבן שגומר דעתו על כלם בכלל וכי מפיק ליה השתא לאבוה מטעמא דהוה טעותא כי אסרינן בהדייהו הוו כאילו מפיק ליה מכללא וקי״ל נדר שהותר מקצתו וב״ה סברי כר״ע דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וב״ש סברי כרבנן.
תנן התם פותחים בשבתות וי״ט וכו׳ – מתני׳ היא לקמן בפ׳ פותחין (נדרים סו.) והא מתני׳ לא דמיא ממש למתני׳ דפרקין דאילו במתני׳ דהכא הנדר בטל מאליו ואילו במתניתין דפותחין נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבתות וי״ט והיינו טעמא משום דבמתניתין איכא טעות בעיקר הנדר שלא נתכוון לאביו מעולם ואילו במתני׳ בפרק פותחין ליכא למימר הכי שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות וימים טובים הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת ויום טוב בפתח שאילו היה יודע שאסור להתענות בהן לא היה נודר או בחרטה והא דמייתינן לה הכא לפרושי פלוגתייהו דב״ש וב״ה ולומר דבנדר שהותר מקצתו הותר כולו תליא כי היכי דתליא בהו פלוגתייהו דרבנן ור׳ עקיבא.
תנן התם בפרק ר׳ אליעזר פותחין בימים טובים ושבתות. נדר אדם להתענות חדש ואמרו לו הרי בזה חדש שנדרת יש שבתות וימים טובים ואמר להם לא נתכוונתי להם. ואפילו היתר חכם אינו צריך דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים. בראשונה היו אומרים אותן הימים שבתות וימים טובים מותרין דאדעתא דידהו לא נדר ושאר כל הימים אסורין דאדעתא דידהו נדר. עד שבא ר׳ עקיבא ולימד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר פירש הטעם במתניתין אליבא דבית הלל. ואף על גב שבית הלל קדמו לר׳ עקיבא תופסין היו כבית שמאי עד שבא ר׳ עקיבא ולמד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. נשכחו דברי בית הלל עד שבא ר׳ עקיבא והחזירם. שיטה:
בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין בחרטה זו שיתיר לו החכם ושאר הימים אסורים ולא אמרינן הואיל והותר מקצתו הותר כולו. דלא מצא לו החכם פתח כי אם בשבתות ולא בשאר ימים. ולא הוי כנדרי שגגות דמתניתין דבמתניתין שוגג גמור היה על אביו ועל אחיו ואין צריכין שאלה כלל לא בפתח ולא בחרטה. אבל הכא הנדר חל אפילו על השבתות דיודע היה שאי איפשר לשנה או לחדש בלא שבת והנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ומשום הכי צריך שאלה. וכתוב בגיליון וז״ל: מי הזקיקו לפרש כך דבכי האי גונא אפילו שבועה חלה עליה כיון דבכלל כל השנה. ונראה דסבר דהוי נשבע לבטל את המצוה דלא מהני כלל כמו שכתבו התוספות בשבועות עד כאן לשונו. הריטב״א ז״ל:
ג על מה ששנינו ״ראה אותן אוכלין״, מביאים תנן התם [שנינו שם במשנה]: פותחין בשבתות ובימים טובים, שאם נדר אדם נדר להתענות, או שלא לאכול דבר מסויים — פותחים לו פתח להיתר משום השבתות והימים הטובים, שעל דעת ימים אלו ודאי לא נדר. בראשונה היו אומרים: אותן הימים, שבתות וימים טובים שגילה דעתו שלא נתכוון לכוללם בנדר — מותרים, ושאר כל הימים — אסורים, עד שבא ר׳ עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כלו, ומשום כך הותרו גם שאר הימים.
With regard to the mishna’s statement: One who saw them eating, the Gemara states that we learned in a mishna there (66a): If one vows to fast or not to eat a certain food, dissolution is broached based on Shabbatot and based on Festivals, since one certainly did not intend to include these days when taking the vow. Initially, they used to say: On those days, Shabbatot and Festivals, which he did not include in his vow, he is permitted to partake of the item, and on all other days he is prohibited from doing so. This was the case until Rabbi Akiva came and taught: A vow that was partially dissolved is dissolved completely. Therefore, one is permitted to partake on other days well.
הכל
(5) אָמַר רַבָּה הדְּכוּלֵּי עָלְמָא כֹּל הֵיכָא דְּאָמַר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם הָיִיתִי אוֹמֵר כּוּלְּכֶם אֲסוּרִין חוּץ מֵאַבָּא דְּכוּלְּהוֹן אֲסוּרִין וְאָבִיו מוּתָּר לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּאוֹמֵר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַבָּא בֵּינֵיכֶם הָיִיתִי אוֹמֵר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אֲסוּרִין וְאַבָּא מוּתָּר
Rabba said: Everyone in the mishna, i.e., Beit Shammai and Beit Hillel, holds that wherever one says: Had I known that my father was among you I would have said: All of you are prohibited from eating figs except for father, then in that case all are prohibited from doing so and his father is permitted to do so. They disagreed only in an instance where one said: Had I known that my father was among you then I would have said: So-and-so and so-and-so, i.e., all the others, are prohibited from eating figs and father is permitted to do so.
אמר רבה הכל מודים כו׳ – אמתני׳ קאי כלומר שאם ראה אותם אוכלים תאנים וענבים ואמר הרי הן עליכם קרבן (כמו שאמר עליהם על כולכם אסורין) ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא הואיל ומעיקרא כללן דאמר כולכם כולן אסורים ואביו ואמו מותרין דלא הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו הואיל ואכתי בדיבורו קמא קאי דאמר כולכם.
לא נחלקו אלא באומר – תחלה בכלל הרי הם עליכם קרבן ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הואיל ולבסוף פרטן פלוני ופלוני קסברי ב״ה דהו״ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב״ש סברי כל עיקר לא אמר הותר מקצתו הותר כולו (הואיל ואכתי אדיבורו קמא קאי דאמר כולכם).
אמר רבה דכ״ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע וכו׳ – מאחר שלא החליף דבריו הראשונים אינו נראה עקירת נדר שמתחלה אמר כולכם והשתא נמי כי שרי לה אמר כולכם לכך לא אמרי׳ כי הותר מקצתו הותר כולו וה״ה נמי אם מתחלה אמר בפרט כגון לזה ולזה וכלל אביו עמהם וחזר ואמר אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבי מותר מאחר שלא שינה ולא החליף את לשונו אין כאן עקירת נדר ודכ״ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אליבא דרבא והא דנקט שיטתו בלשון כולכם לישנא דמתני׳ נקט דאמר הרי עליכם קרבן.
לא נחלקו אלא – כשהחליף ושינה את דבריו הראשונים שמתחלה אמר כולכם אסורים ועתה אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר והוא הדין אם החליפם בצד אחר שמתחלה אמר לזה ולזה והשתא אמר כולכם דמאחר שהחליפן לכלל ופרט שמתחלה כלל באיסור ופרט בהיתר אי נמי פרט באיסור וכלל בהיתר אמרי ב״ה ור״ע מאחר שהחליפן נראה כעוקר נדרו והותר מקצתו הותר כולו וב״ש לא שני ליה ואסרו בתרווייהו.
אמר רבה הכל מודים כול׳ – פירוש: כך הולכת שיטת סוגיא זו שיותר הוא חמור הכלל מן הפרט שאם נדר ראובן ואמר לעשרה בני אדם קונם שאני נהנה לכולכם ואחרי כן חזר ונשאל על אחד מהם דוקא אותו שנשאל עליו ונתחרט בו הותר אבל השאר לא הותרו ולא הועיל התירו של זה לאחרים מפני שאלה הן שני דברים שהאחרון סותר את הראשון שתחלה אסר את כולן אחרי כן כשמתחרט מאחד מהן לא נמצא שהוא חוזר מדיבורו הראשון שאמר כולכם וכיון שדיבורו האחרון סותר את הראשון אמרינן תפוש לשון ראשון ולא הועיל דיבור האחרון לסתור דיבור הראשון דוקא באותו שנתחרט בו לאותו מועיל שכל התרת נדרים כך היא דאתיא חרטה דלבסוף ועקרא לנדר דקמאי אבל לאותן ט׳ שלא נתחרט עליהן אינו מועיל כלל אבל אם לא אסרם בכלל אלא בפרט כגון שאמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך שפרט כל אחד ואחד בעצמו אחרי כן כשחוזר ונשאל על אחד מהן אינו סותר דיבורו הראשון שהרי כל אחד ואחד פרט בפני עצמו והילכך כיון שאינו סותר דיבורו הראשון בהתרתו של זה מועיל התרת זה לכולן כיון שבנדר אחד אסרם שאף על פי שפרטם כל אחד בפני עצמו בנדר אחד אסרם והשתא קאמר רבה דהיכא דאסרם תחלה בכלל ואחרי כן נשאל על אחד מהן גם בית הלל מודים בדבר זה דלא הותרו כולן דכיון דדיבור האחרון סותר את הראשון אמרינן תפוש לשון ראשון והיכא אמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו היכא דאסרם בפרט ובית שמי פליגי עליהו אפילו בפרט דלית להו לבית שמי נדר שהותר מקצתו הותר כולו ור׳ עקיבה כבית הלל ובראשונה כבית שמי ורבא סבר היכא דאסרם בפרט גם בית שמי מודו דאמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לא נחלקו אלא היכא דאסרם בכלל דבית שמי סברי תפוש לשון ראשון ובית הלל סברי דלא אמרינן תפוש לשון ראשון אלא אף על גב דדיבור בתרא סתרי ליה לדיבורא קמא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואף על פי שהפשט משמע שיותר היתר שייך על הכלל מן הפרט שהכלל שנסתר דיבורו הראשון ראוי לומר בו כיון שחזר ונתחרט ממקצת דיבורו כאילו נתחרט מכולו דמי אבל הפרט שכל אחד פירש לעצמו לא תועיל חרטת האחד לאחרים אלא שבריתא מצאו שיותר הוא חמור הכלל מן הפרט כדבענן למימר בסוף הילכתא ואותביה רב פפא לרבא כיצד אמר ר׳ עקיבה נדר שהותר מכללו1 הותר כולו קונם שאני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין ומדקאמר כיצד אמר ר׳ עקיבה שמע מינה דחביריו חלוקין עליו בשלמא לרבא דאמר דבכללא לא פליגי דאסיר וכי פליגי בפרטא מצי לתרוצה באיפוך דרישא דקתני הותר אחד מהן הותרו כולן האי בפרט ור׳ עקיבה הוא דשרי אבל חביריו חולקין עליו וסיפא דקתני הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הוי בכלל ומאי דתני בסיפא הותר הראשון הותרו כולן מקשה ליה לקמן אלא לדידך דאמרת דבפרטא כולי2 עלמא לא פליגי דשרי ולא פליגי רבנן עליה דר׳ עקיבה אלא בכללא בשלמא רישא דקתני דר׳ עקיבה שרי מכלל דרבנן אסרי מוקי לה בכללא כדקתני אלא סיפא דמיירי בפרטא ר׳ עקיבה הוא דשרי אם הותר האחרון אבל רבנן לא והאמרת דבפרטא דברי הכל מותר אמר ליה ולרבה מי ניחא סיפא במאי מוקי לה דאמר לכולכם אי הכי הידין3 הוא ראשון והידין4 הוא אחרון – פירוש: הכי הוה ליה למימר הותר אחד מהן האחד הותר והשאר אסורין אלא בעל כורחך סיפא לא מיתוקמא בין לדידי בין לדידיה אלא כגון שתלאן זה בזה ורישא לדידי דאמר לכולכם לרבה דאמר לזה ולזה ורב אדה בר אהבה נמי אותביה לרבא מהא דתנן קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכופרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים מעשה היה והיתירו ר׳ מאיר בכל הבצלים ומדקתני והתירו ר׳ מאיר מכלל דחביריו חולקין עליו דאיהו סבר כר׳ עקיבה וחביריו כרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבה הכי גרסינן לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר – פירוש: דאלמא אפילו בפרטא פליגי רבנן ואסרי וקשיא לך דאמרת דבפרטא כולי עלמא לא פליגי דשרי לא באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורין חוץ מן הכופרי ומשום הכי פליגי רבנן עליה דר׳ מאיר אבל בפרטא לא פליגי עילויה והם הכי נמי אותיב רבינא לרבא כול׳ כך עלה בליבי לפרש במהדורא קמא ובמהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שזה הוא טעות. ונראה לי לפרש בעיניין אחר.
אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבה ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבה דכולי עלמא כול׳ – בהלכה זו ראיתי גירסות משונות זו מזו בספרים ובאתי ליישב הגירסא בין בלשון שכתבתי במהדורא קמא שהכלל חמור מן הפרט ובין מה שנראה לפי הפשט שהפרט חמור מן הכלל ואוליך כל הסוגיא על שני הפנים הללו. אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע5 – פירוש: ביאור הוא למה שאמר תחלה שאם אמר מתחלה הרי הן עליכם קרבן ב כלל או כשראה אביו ביניהן ואמר אילו הייתי יודע שאבה ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבה וכשאסרם מתחלה בפרט שאמר הרי הן קרבן לך ולך ולך או לפלוני ופלוני והזכיר גם אביו ולא ידע שהוא אביו אחרי כן כשראה כי הוא אביו אמר אילו הייתי יודע שאבה ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין לאבה מותר [כן הם מתפרשים כל אילו היתי יודע שבהלכה זו שאין לפרש לכתחלה אמר הרי עליכם קרבן בכלל ואחרי כן אמר אילו היתי יודע שאבה ביניכם היתי אומר שכולן אסורין ואבה מותר]6 שזה יִיקרא פרט שהעיקר בשעה שנדר הוא והרי באותה שעה אמר הרי הן עליכם קרבן שהוא כלל. אלא ודאי כל אילו הייתי יודע שמסדרים האמוראים פירוש הוא ללשון שנדר שכמו שהוא מסודר אילו הייתי יודע כך נדר או בכלל או בפרט ולפי הלשון הכתוב בספרים משמע שהכלל חמור מן הפרט ואמר רבה היכא דאסרם בכלל דכולי עלמא לא פליגי דכולן אסורין ואביו מותר ולא הועיל התר אביו לכלל לא נחלקו בית שמי ובית הלל ור׳ עקיבה עם בראשונה אלא כשאסרם בפרט תחלה ואחרי כן חזר והתיר אביו שם היו סוברים בית הלל ור׳ עקיבה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ובית שמי ובראשונה לית להו כלל האי סברא אלא בין בכלל בין בפרט אביו מותר וכולן אסורין ורבא בא להקל ואמר היכא דאסרם בפרט תחלה דכולי עלמא לא פליגי דכולן מותרין ומודים בית שמי ובראשונה בזה דכשהתיר אביו הותרו כולן לא נחלקו אלא כשאסרם בכלל7 היו אוסרין בית שמי ובראשונה ובית הלל ור׳ עקיבה היתירו אף כשאסרם בכלל אבל לפי הפשט שנראה שהכלל יותר קל מן הפרט יש לגרוס כך אמר רבה היכא דאסרם תחלה בכלל דכולי עלמא לא פליגי דשרי כולהו שכיון שהותר מקצת מן הכלל הותר כולו וכי פליגי כשאסרם בפרט דבית שמי ובראשונה סברי כיון דפרט כל אחד ואחד לעצמו אפילו שבנדר אחד אסרם אין היתר האחד מועיל לכולן ור׳ עקיבה ובית הלל סברי אף על פי שפרטן כיון שבנדר אחד אסרם כשהותר מקצת הנדר הותר כולו ורבא בא להחמיר ואמר היכא דאסרם תחלה בפרט דכולי עלמא לא פליגי שאביו מותר וכולן אסורין וכי פליגי בית הלל ור׳ עקיבה ושרו כולהו כשאסרם בכלל והא דגרסינן בספרים בית שמי סברי לה כר׳ מאיר ובית הלל כר׳ יוסי נראה לי דלא גרסינן הכי שיותר דומה חלוקתם כשחולקים בפרט אליבא דרבה לחלוקת התנאים שחלקו גבי שבועת הפקדון כשאמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך ממה שדומה לחלוקת תפוש לשון ראשון ותדע שאין זו גירסא יפה דהכא אמרינן בית שמי דאסרי סברי לה כר׳ מאיר ולקמן אמרינן גבי בצל כופרי מעשה היה והיתירו ר׳ מאיר בכל הבצלים ואמרינן ור׳ מאיר כר׳ עקיבה.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן גם להלן נדרים כ״ז., וכן בבבלי נדרים ס״ו. בדפוסים תיקנו כמו בסוגייתנו: ״מקצתו״.
2. כן בדפוסים. קשה לפענח מילה זו בכ״י ששון 557.
3. כן בכ״י ששון 557, וכן גם להלן. בדפוסים: ״הי דין״.
4. כן בכ״י ששון 557, וכן גם להלן. בדפוסים: ״והי דין״.
5. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״יודעי״.
6. כן הושלם (על ידי הסופר) בגיליון בכ״י ששון 557, וכנראה בשלב ראשון הושמט ע״י הדומות.
7. בכ״י ששון 557 יש כאן מילה שקשה לפענחה.
אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם – כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין [חוץ מאבא, דכולי עלמא כולהון אסורים ואביו מותר, דכיון בשעת הנדר אומר כולכם אסורים]1. ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ (אבא) [מאבא]2 אנו רואין כאילו הנדר במקומו עומד לגמרי לגבי השאר. כי פליגי (בשהותר) [בשסותר]3 עכשיו נדרו הראשון, כגון שמתחלה אמר כולם אסורין, ועכשיו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הוה, שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון. והלכך בכי הא קא סברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ועוד שהשאר אינו עומד על הדרך הראשון הותר כולו, לא פליגי אלא במהפך דבריו, אבל אינו מהפך, כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זה היא אליבא דהלכתא. והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל, וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורין, ועכשיו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר (כולם) [כולכם]4 אסורין חוץ מאבא, שגם עכשיו אינו מעמיד דבריו הראשונים, אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו, בין שאמר כולכם ועכשיו נמי כולכם, בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשיו נמי זה וזה, לעולם השאר אסורין ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך (הייתי) [היית]5 אומר, אביו ואחיו מותרים, דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה, אבל השאר אסורין שהרי השאר אין להם התר, אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשיו לפני החכם. ורבא אמר כשמהפך דבריו, כולי עלמא לא פליגי דכולן מותרין, כי פליגי בשעומד על דבורו הראשון, אלא שאומר שאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר [כולכם אסורים]6 חוץ מאבא, דאפילו בכי הא קא סברי בית הלל שכולן מותר, ובית שמאי כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון. גבי האומר הרי זו תמורת עולה, הרי זו תמורת שלמים, דאמר רבי מאיר דהרי זו תמורת עולה, והכי נמי כיון דאמר הייתי אומר כולכם אסורים, הרי זה עיקר דבריו, והרי זה מעמיד דבריו הראשונים שאמר בשעת הנדר, ואף על גב דאמר חוץ מאבא שהוא הפך הכלל שאמר בתחלה אין בכך כלום, שאין עיקר הדבר בגמר דבריו אלא בראש דבריו. ולא שיהא זה ממש כי הא דרבי מאיר, דהתם כיון דאמר הרי זו תמורת עולה הויא לה מיד תמורת עולה, וכי הדר ואמר הרי זו תמורת שלמים מוציאה מתמורת עולה לגמרי, ורוצה שתהא תמורת שלמים. מה שאין כן דהכא הא דאמר חוץ מאבא אסוקי מלתא הוא, אלא דמיון בעלמא הוא דמדמי ליה לתפוס לשון ראשון, שאנו תופסין בעיקר דבריו מה שאמר כולכם.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
5. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
6. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
וכן ביארנו במשנתנו שאם ראה בני אדם אוכלין תאנים שלו וצווח ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו ואחרים עמהם הרי נתבטל הנדר אצל אב ואחים מדין שגגה ומשנתבטל אצלם נתבטל אף אצל אחרים והותרו כולם אלא שבזו התחלנו לבאר במשנתנו דדוקא בששתק להם אבל כל שלא שתק להם אלא שאומר דברים שמגלה דעתו שאלמלא ידע היה מדיר בדרך שיהו האב והאחין מותרים והאחרים אסורים יש צדדין שעמד נדרו אצל האחרים ויש צדדים שנתבטל אף לאחרים והודענו במשנתנו אותם הדברים בקיצור ומכל מקום הדברים מבולבלים ביד מפרשים ואף הסוגיא צריכה ביאור ומתוך כך אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שאמרו:
אמר רבה הכל מודים באומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא דכולי עלמא דכלם אסורים ואביו מותר ופירשו בתוספות אם כשבא לפני חכם אמר אלו הייתי יודע ואיני יודע מה הזקיקם לכך שהרי נדרי שגגות מותרין בלא שאלה וכל שנתבטל מקצתו נתבטל כלו ואם כן לאו דוקא לפני חכם אלא שאמר להם כן ר״ל שהוא סבור שכלם אסורין ומתנצל לכבוד אביו ואומר אלו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא כולי עלמא מודו ר״ל אפילו בית הלל שכלם אסורין ואביו מותר ופירשו הטעם בתוספות שמאחר שהוא מעמיד לשונו הראשון ר״ל כלכם אסורים אע״פ שעכשו פורט בו חוץ מאבא רואין את הנדר קיים לענין השאר:
לא נחלקו אלא שאומר אלו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר פלני ופלני אסורים ואבא מותר שנמצא עכשו סותר לשונו הראשון שבשעת הנדר אמר כלכם אסורים ועכשו מברר אלו ידע שאביו לשם היה אומר פלני ופלני אסורים שהוא לשון פרטי והרי שאף בזה שמגלה דעתו להעמיד את נדרו אצל האחרים הוא משנה דבורו הראשון מכלל לפרט ונמצא שאין הנדר נשאר בענינו ומתוך כך לבית הלל הותרו כלם:
ואף הם כתבו שלשיטה זו הוא הדין בהפך ר״ל אם אמר תחלה בשעת הנדר יהא אותו האיש שעולה בתאנה אסור בתאנים וכן אותו שעומד למטה ומלקט וכן אותו שעומד ורואה ואינו מוחה ואין לפרש שיזהירם בפרט שהרי על כל פנים אתה צריך לפרש שאינו מכירם אלא בדרך זה ואם כשנתגלה לו שאביו הוא לשם הוא אומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר שיהא העולה והמלקט והרואה ואינו מוחה אסורים חוץ מאבא הואיל והעמיד לשונו הראשון כלם אסור שהרי קיים נדרו לגבי אותם אחרים ואם יאמר אלו הייתי יודע וכו׳ הייתי אומר כלם אסורים חוץ מאבא הואיל ושנה לשון נדרו מלשון פרטי ללשון כללי הותרו כלם והרי שלדעת רבה כל שלא שנה את דבריו אף לבית הלל לא הותרו האחרים והרבה פסקו כן כמו שביארנו במשנה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מפרשין כן לדעתם אף בהלך לו הספקנו לשאול לו היאך היה אומר שלא הותרו האחרים שמאחר שלא הותרו אלא בהפוך הלשון סתם הדברים על דבורו הראשון עומד ויש אומרים שמן הסתם דנין בו להקל וכן הדברים נראין לשיטה זו של רבה ונמצא לדעת רבה שכל שמעמיד לשונו הראשון כלם אסורים חוץ מאביו ואחיו וכל שמשנהו בין מכלל לפרט בין מפרט לכלל לבית הלל שהלכה כמותו הותרו כלן:
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא כו׳. אמתני׳ קאי דאמר הרי הם עליכם קרבן ואסרן עליהם בכלל לכלם כאחד והשתא נמי קאמר הייתי אומר כולכם אסורין ולא החליף לשון הנדר הלכך לא הורע כח הנדר ולא אמרינן ביה הותר מקצתו הותר כולו והוא הדין אם ראה אותם מרחוק אוכלין ולא ידע שאביו ביניהם והראה עליהם ואמר לזה ולזה אסורים וחזר ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר אחרים אסורים כיון שלא החליף דבריו שהנדר והחזרה הכל בלשון פרט:
הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין. ומתחלה אסרן עליהם בלשון כולכם דכיון שהחליף דבריו הורע כח הנדר וסברי בית הלל דאמר׳ הואיל והותר מקצתו הותר כולו והוא הדין נמי אם מתחלה אמר בלשון פרט ולבסוף אמר כולכם ובית שמאי סברי שהכל ענין אחד:
אמר רבה הכל מודים באומר וכו׳ הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו מותר – משום דלא מיקרי כי האי גוונא נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורין ועכשיו ג״כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו הלשון ממש שאמר בתחילה אעפ״י שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא אומר כולכם [ס״י שאמר] בתחלה.
לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר – ב״ש כרבנן דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב״ה כר״ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי אחריני ג״כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפי׳ האחרים לא היה אוסר אותן באותו לשון שאסרן לפי שהיה מקפיד שיהא מובן מדבריו אפי׳ רגע כמימריה שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס״ל לב״ה דכי האי גוונא מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
דכולהו אסורין ואביו מותר. כיון שלא שינה לשונו בחזרת דבריו כשאמר אילו הייתי יודע וכו׳ דבשעת הנדר אמר נמי כולכם אסורים אם כן לא שינה דבריו הראשונים ולא חזר בהן ולכן דין הוא שיהו האחרים עדיין אסורין שהרי אינו מטעה נדרו מן האחרים ולא נעקר אותו מהן כלל. והוא הדין נמי אם פרטן בשעת הנדר ופרטן נמי בחזרה ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני ופלוני אסורין שבדין הזה נמי יהיו (נמי) אסורין כיון שלא החליף בחזרה לשון הנדר. לא נחלקו אלא בשהחליף לשונו הראשון כגון שאמר כשהדירם כולכם אסורין ולבסוף אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני ופלוני אסורין וממילא הוא אבא מותר. אבל כולכם לא הייתי אומר שלא הייתי רוצה שיהא אבא אפילו רגע אחד בכלל נדרי. התם הוא דאמרי בית הלל שהותר כולו כיון שמתחרט מלשונו הראשון ועוקרו דלא ניחא ליה כלל במה שכללם. ובית שמאי סברי סוף סוף עיקר קפידתו לא היתה כי אם על אביו. ואף על גב דלא ניחא ליה בכללא אין ממש בדבריו ולא צייתינא ליה למעקר נדרו לגמרי. מה שציינתי משיטת שאמר רבי יצחק איני יכול לפרשה לפי מה שפירש אחרי כן אלא כך צריך אני לפרש לא נחלקו וכו׳ ככתוב בהרא״ש ז״ל. הרא״ם ז״ל.
וכתוב בגליון אמר רבא כו׳. פירש הרא״ש דרבה תלי טעמא במחליף לשונו דהורע כח הנדר. ולרבא פירש דאין זה טעמו אלא דהכל הולך אחר לשון דבשעת חרטה. לכאורה היינו יכולין לפרש דרבה תלי טעמא בשעת חזרה ולא במחליף. אי נמי במחליף לשונו ובמאי דאמר רבא דפליגי קאמר איהו כולם מודים דהותר מקצתו הותר כולו. אלא דאתקפתא דרב פפא ובמאי דמשני רישא לרבה ולרבא הזקיקו לרא״ש לפרש דלרבה קאמר דמוקי רישא בכולכם ואי טעמא דרבה תלוי בלשון דבשעת חרטה כמו שפירשתי על כרחין כולכם דרישא אשעת חרטה קאי דהיא העיקר והא איהו אמר לעיל דבכולכם כולם מודין דכולם אסורין ואיך אמר ר׳ עקיבה הכא כולם מותרין. אלא משמע כפירוש הרא״ש והשתא אתי שפיר דמוקי לה לרישא דאמר לזה ולזה או בשעת הנדר או בשעת חרטה. ורבא נמי אי איפשר דתלי טעמיה במחליף כרבה כמו שפירשתי דאם כן במשני רישא אליבא דרבא אמאי מוקי לה דאמר להו כולכם לוקמה לזה ולזה כדאוקי אליבא דרבה ולימא דאיירי דאמר לזה ולזה או בשעת הנדר או בשעת חרטה. אלא מדשני בלישניה ונקט אליבא דרבה דאמר לזה ולזה ולרבא דאמר להו כולכם משמע דעיקר טעמם אינו שוה על כן הוצרכנו לחלק ביניהם ולפרש כפירוש הרא״ש ז״ל. כך פירש הרב ר׳ מנחם הארוך ז״ל. (הריטב״א ז״ל)
והרשב״א ז״ל פירש כדרך הר״ן ז״ל וז״ל: אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם. כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא. דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו מותר דכיון דבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ מאבא אנו רואין כאילו הנדר עומד במקומו לגמרי לגבי השאר. כי פליגי בשסותר עכשו נדרו הראשון כגון שמתחלה אמר כולם אסורים ועכשו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר הוה שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון והילכך בכי האי קסברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. לא פליגי אלא בשמהפך דבריו אבל אינו מהפך כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זהו אליבא דהילכתא. נמצא בכתב יד אחד בגיליון. והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורים ועכשו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא שגם עכשו אינו מעמיד דבריו הראשונים. אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו בין שאמר כולכם ועכשו נמי כולכם בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשו נמי הייתי אומר זה וזה לעולם השאר אסורים ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך היית אומר אביו ואחיו מותרים דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה. אבל השאר אסורים שהרי השאר אין להם היתר אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשו לפני החכם.
אמר רבה: דכולי עלמא [לדעת הכל] במשנתנו כל היכא [מקום] שאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר ״כולכם אסורין חוץ מאבא״, שבמקרה זה דכולהון [שכולם] אסורין ואביו מותר. לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם אז הייתי אומר ״פלוני ופלוני (האחרים) אסורין ואבא מותר״.
Rabba said: Everyone in the mishna, i.e., Beit Shammai and Beit Hillel, holds that wherever one says: Had I known that my father was among you I would have said: All of you are prohibited from eating figs except for father, then in that case all are prohibited from doing so and his father is permitted to do so. They disagreed only in an instance where one said: Had I known that my father was among you then I would have said: So-and-so and so-and-so, i.e., all the others, are prohibited from eating figs and father is permitted to do so.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.