×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָא דּוּמְיָא דְּמַרְאוֹת נְגָעִים קָתָנֵי מָה הָתָם כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא אַף הָכָא נָמֵי כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא.
But the mishna teaches these cases similar to the different shades of leprous marks, which indicates that just as there, all four of them are shades for which there is liability to bring an offering, so too here, with regard to oaths and the cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, all four of them are cases for which there is liability to bring an offering.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן, דומיא דמראות נגעים, מה התם שאת ותולדתה בהרת ותולדתה כולהי לחייובא.
מה התם כולהו לחיובא – שאף התולדות נגעים הן וכשיטהר מביא עליהן קרבן טהרה.
גמ׳ האי דאמרינן: והא דומי׳ דמראות נגעים קתני מה התם כלהו לחיובא אף הכא כלהו לחיובא היינו טעמא דלא אמרינן והא דומיא דיציאות שבת קתני משום דיציאות השבת גופי׳ ממראות נגעים נמי ילפינן לי׳ דכולי׳ לחיובא – כדאמרינן נמי התם וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפיטור והא דומיא דמראות נגעים קתני וטעמא דמילתא משום דליכא בכלהו מאי דכתיבי בהדיא כלהו לחיובא אב ותולדה דיליה אלא מראות נגעים דכתיב לשאת ולספחת ולבהרת ואמרינן עלה אין ספחת אלא טפילה וכו׳.
הא דומיא דמראות נגעים קתני – הא דלא פריך מיציאות השבת משום דיציאות גופייהו לא ידעינן דהוו בכולהו לחיובא אלא מדומיא דמראות נגעים לקמן בפירקין (שבועות ה.).
הא דאקשי׳ והא דומיא דמראות נגעים קתני – היינו טעמא דלא אמר והא דומיא דיציאות השבת קתני, משום דההיא גופה ממראות נגעים קא אתאא כדכתב הרב הלוי ז״ל,⁠ב ומיהו בדין הוא דליקשי והא בדדמיין להדדי קתני להוג ולר׳ ישמעאל ידיעות כולהו לחיובא, [ואי ר׳ עקיבא שבועות כולהו לחיובי], אלא איידי דקא מקשי הכי לקמן,⁠ד נקט הך קושיא דקילא ליה ושויא לתרוייהו.
א. לקמן ה, א.
ב. וכן כתבו תוס׳ ד״ה הא.
ג. כדאמר לעיל ג, א.
ד. ה, א, על יציאות השבת.
הא דאמרינן והא דומיא דנגעים קתני מה התם כולהו לחיובא וכו׳. ולא אמר והא דומיא דיציאות שבת קתני מה התם לחיובא, הינו טעמא משום דיציאות שבת דכולהו לחיובא מדתני להו בהדי נגעים ילפי׳ וכדאי׳ לקמן (שבועות ה.) ובמקומה בפ״ק דשבת (שבת ב:).
הא דומיא [הרי בדומה] למראות נגעים קתני [הוא שונה] את שאר הדינים במשנה, ויש להשוותם זה לזה ולומר: מה התם כולהו לחיובא [מה שם, בנגעים, כולם לחיוב], שעל כל אחד מארבעת המראות מביא המצורע קרבן לטהרתו, אף הכא נמי כולהו לחיובא [כאן, לענין שבועות או ידיעות הטומאה, גם כן כולן, כל הארבע הן לחיוב]!
But the mishna teaches these cases similar to the different shades of leprous marks, which indicates that just as there, all four of them are shades for which there is liability to bring an offering, so too here, with regard to oaths and the cases of one’s awareness of the defiling of the Temple or its sacrificial foods, all four of them are cases for which there is liability to bring an offering.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) לְעוֹלָם ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכִי לָא מְחַיֵּיב רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְשֶׁעָבַר קׇרְבָּן אֲבָל מַלְקוֹת חַיּוֹבֵי מְחַיֵּיב.

The Gemara suggests a different resolution: Actually, the mishna expresses the opinion of Rabbi Yishmael. And while Rabbi Yishmael does not deem one liable for oaths pertaining to the past, that is only with regard to liability to bring an offering; but he does deem one liable to be administered lashes.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן, מתני׳ לעולםא ר׳ ישמעאל היא, וכי לא מחייב ר׳ ישמעאל לשעבר - כגון אכלתי ולא אכלתי - קרבן, אבל מלקות מחייב. ומתני׳ דהכא דמחייב בארבעתם, מלקות הוא דמחייב,
א. ׳לעולם׳ נוסף בגיליון. וצ״ל, לעולם מתני׳.
וכי לא מחייב ר׳ ישמעאל לשעבר קרבן – קאמר ובשוגג אבל מלקות אם הזיד והתרו בו חיובי מיחייב ומתניתין במזיד קמיירי ומלקות.
לעולם כר׳ ישמעאל – לקמן (דף ד.) מפרש אמאי לא מוקמינן לה נמי כר׳ עקיבא.
אבל לענין מלקות חיובי מיחייב וכדרבא – סוגיא דהכא כרבין דאמר התם (דף כא.) אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל ואיזהו שוא נשבע לשנות את הידוע ואליביה מסקינן בפירוש ריבתה תורה אבל רב דימי אמר התם אכלתי ולא אכלתי שוא ולא צריכנא להאי ריבתה תורה ולדידיה לא מיתוקמא ב׳ שהן ד׳ דלא מפרשי טפי הני מהני למלקות ולפי זה למאי דמסיק קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו תימה לר״י דמאי מיפרשי הני טפי מהני ונראה דאף על גב דלענין מלקות כולהו שוין מ״מ שייך שפיר למיתני בהו ב׳ שהן ד׳ משום דבשתים קרבן נמי אית בהו אע״ג דמתניתין לא איירי אלא במלקות וריצב״א פי׳ דסוגיא זו כרבין כדפי׳ ולדידיה מיפרשי טפי אוכל ולא אוכל מאכלתי ולא אכלתי דפשטי׳ דלא תשבעו משמע להבא כדפירש בקונט׳ גבי רב דימי דהכי קאמר רחמנא לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועה לאחר זמן ואפי׳ רבין מודה והא דמפיק ליה מפשטיה ומוקי לה באכלתי ולא אכלתי היינו משום דלהבא נפקא מלא יחל ולהכי חשיב הכא אכלתי ולא אכלתי שהן ד׳ דלא מיפרשי משום דקרא לא משמע אלא להבא ולא מוקי ליה באכלתי ולא אכלתי אלא משום דלא ניחא ליה לאוקמי בלאו יתירא.
אבל מלקות חיובי מיחייב – ואיכא דקשיא ליהא ואי למלקות מאי שתים שהן ארבע, ארבע הוא דהוין, דהא אזהרתיה דהני מלא תשבעו בשמי לשקר,⁠ב ובהאי אזהרתיה מלא יחל,⁠ג ואמאי שוינהו תנא להני אבות ולהנך תולדות כולהו אבות נינהו. ואיכא למימרד כיון דגבי קרבן כתיבי הנך דלהבא, לא תשבעו בשמי לשקר דכתיב גבי מלקות נמי להבא מוקי לה, ולהכי שוינהו אבות הרב אב ב״ד ז״ל, ואינו מחוורה דא״ר תולדות מנין.⁠ו ויש לומר דלהנך דלשעבר קרי אבות משום דבפירוש ריבה אותן הכתוב למלקות דכתיבז לא ינקה ה׳ אבל ב״ד של מטה מלקין אותן ומנקין. וכיון דבהנך מפרש בהו מלקות שוינהו אבות. ולקמןח אקשי ליה מידיעות הטומאה קושיא דעדיפא מהנך, ואפקיה מהך סברא לגמרי. ולפי דעתי שאין זו קושיא שכבר פי׳ט שאין ענין משנה זו אלא לשתי שמות שהן ד׳ ולא לאבות ותולדות.
א. עי׳ תוס׳ ד״ה אבל.
ב. ויקרא יט, יב.
ג. במדבר ל, ג.
ד. והריצב״א בתוס׳ ד״ה אבל, תירץ ג״כ על דרך הרב אב״ד, אלא שהוא תירץ דמוקמינן קרא דלא תשבעו להבא, משום דפשטיה דקרא משמע להבא, ולהכי לשעבר קרי תולדות משום דלא מיפרשי, והא דמוקי לה רבין לקרא דלא תשבעו בשבועה דלשעבר, הוא משום יתורא דבל יחל, עיי״ש. ועי׳ פני יהושע שהקשה על פי׳ זה.
ה. בחי׳ הר״ן הביא הדברים דלעיל בשם הראב״ד ושם תירץ קושיא זו של רבנו עיי״ש, ולפימש״כ הריצב״א (שהבאנו בהערה הקודמת) גם תתיישב קושית רבנו, וכיון דבל יחל מיותר, מוקמינן לא תשבעו לשבועה לשעבר, וידעינן תולדות. אך עיין בתוס׳ הרא״ש שכתב דאף למסקנת הגמ׳ דאמרי׳ לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, צריכים אנו לילפותא דלשוא לשוא ב׳ פעמים דלוקה על שבועה דלשעבר, דאי לא רבתה תורה מלשוא לשוא, הוה מוקמינן לקרא דלא תשבעו באוכל ולא אוכל כדכתיב להרע או להיטיב (גבי קרבן) וילמוד סתום מן המפורש, ואע״ג דאוכל ולא אוכל מצי לאפוקי מאידך קרא דכתיב לא יחל דברו, וכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירי, י״ל דהאי קרא אתא לקונמות כדאיתא לקמן ריש (פ״ב) [פ״ג דף כ, ב]. ולפי המבואר בתוס׳ הרא״ש אי אפשר לתרץ קושית רבנו לפי מש״כ הריצב״א, אך דברי תוס׳ הרא״ש צ״ע, דאמנם כך מבואר בפ״ג דבל יחל אתא לקונמות וכ״כ רש״י שם: כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת להבא אתא, אך התוס׳ הרא״ש עצמו כתב שם וז״ל: קונמות עובר בבל יחל דברו, ה״ה שבועה נמי דהא בהדיא כתוב או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, והכי תניא בהדיא בפ׳ ואלו מותרים דבשבועות עובר על בל יחל, והכי קאמר בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא, עכ״ל. (ועי׳ ריטב״א שם שהעמיס כן אף בדברי רש״י) ולכאורה דבריו צע״ג דמש״כ כאן סותר למש״כ בפ״ג. והנה הגרנ״ט בשיעוריו לנדרים (מפי השמועה) בענין שבועה בעי שם, אסברא לן דחלוק דין שבועה דלא תשבעו, מדין שבועה דבל יחל, דהתם בבל יחל הוא שבועה מדין נדר שצריך לקיים מה שהוציא בפיו, ועיקר לאו דשבועה הוא מלא תשבעו בשמי, ולפיכך אזהרת קרבן שבועה הוא מלא תשבעו בשמי אבל בל יחל אינו אזהרה לקרבן שבועה, עכ״ל. ולפי״ז צ״ל דס״ל לריצב״א דקרבן לא בעי אזהרה, כמסקנת הגמ׳ במכות יג, ב. [ועי׳ תוס׳ זבחים קו, א, ד״ה אזהרה, ובמה שציין בגליון הש״ס שם, והגרנ״ט אמר דבזה חולקים הרמב״ם והראב״ד] דאם ס״ל דקרבן בעי אזהרה, א״כ מאי קאמר דכיון דאיכא בשבועה דלהבא לאו דבל יחל לא מוקמינן בלאוין יתירי, ומוקמינן לאו דלא תשבעו לשבועה דלשעבר, הא בעינן לאו דלא תשבעו לאזהרת קרבן, אלא בע״כ צ״ל דס״ל דקרבן לא בעי אזהרה, אך בתוס׳ הרא״ש לקמן יח סוף ע״ב כתב דקרבן בעי אזהרה, ולפ״ז אפשר ליישב את קושיתנו, דביאור דבריו הוא כך: דליכא למימר דכיון דאיכא לאו דבל יחל הוי לא תשבעו לאו יתירא, דהאי קרא אתא לקונמות, פי׳ לפרשת קונמות (ואף שבועה מדין נדר בכלל) ואין זה אזהרת שבועה המחייבתו קרבן, וצריכים אנו לאזהרת לא תשבעו אף שהזהירה תורה בבל יחל, ואם נאמר בדעת הרב אב״ד דיסבור דקרבן לא בעי אזהרה (וכדעת חתנו הראב״ד לדברי הגרנ״ט) תתיישב קושית רבנו, וכמש״כ הריצב״א.
ו. בכי״ל ובכי״ג ובכי״פ כתוב כאן בזה הלשון: ואינו מחוור דא״כ תולדות מנין דלשעבר קרי משום וכו׳, ובנדפס נוסף תיבת אבות ״קרי אבות משום וכו׳⁠ ⁠״ ועי׳ רשב״א, (ועי׳ מש״כ רבנו בתחילת מסכתין) וגירסתנו (שהיא לפי כי״ק) נראה שהיתה לפני הר״ן, ולפני מחבר הספר מהררי נגרים, וכן הגיה הגרא״ז, ולפ״ז לא נצטרך לומר מש״כ התוס׳ ד״ה אבל ״דסוגיין לא אתי כרב דימי דס״ל דלשעבר היא שבועת שוא, דלדידיה לא מיתוקמא ב׳ שהן ד׳ דלא מפרשי טפי הני מהני למלקות״. והריטב״א בתירוץ האחרון תירץ כרבנו וכתב שהוא הנכון יותר.
ז. שמות כ, ו.
ח. ד, א, ועיי״ש תוס׳ ד״ה הא שכתבו דהקושיא הוא רק אליבא דר״ע, וכ״ה בחי׳ הר״ן שם, אך הרשב״א שם כתב דהקושיא היא בין לר״ע בין לר״י.
ט. בתחילת המסכת.
אבל מלקות חיובי. הק׳ הראבב״ד אי למלקות היכי קתני ב׳ שהן ד׳, דד׳ איתנהו בה אי אזהרתיה מלא תשבעו והאי אזהרתי׳ מלא יחל. ותי׳ דכיון דבדאוריתא לא כתי׳ בהדיא אלא הנך דלגבי קרבן והן להבא, משום הכי שוינהו אבות להני תרתי, דהא המ״ל דכי היכי דהכא לגבי קרבן מיירי להבא דה״נ מיירי לגבי מלקות. אבל עדיין ק׳ דהיכי קרי להו אבות ותולדות, דכולהו אבות ננהו דהא בדאורית׳ כתיבי, ותי׳ רמב״ן שאין ענין משנה זו אלא לב׳ שמות שהן ד׳ אבל לא לאבות ותולדות.
ר״י לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב וא״ת אם למלקות מה שהן ד׳ דקתני דהא כולהו אבות נינהו. וכולהו מפרשי אוכל ולא אוכל משום לא יחל דברו. ואכלתי ולא אכלתי משום לא תשבעו בשמי או משום לא תשא לשוא דהוי לשעבר כדאי׳ בפ״ג וי״א כיון דמתרי לאוי נפקי שפיר קתני שתים שהן ד׳ א״נ כיון דלענין קרבן יש חילוק ביניהם שייך למתני שהן ד׳ כדקתני בפ״ג נקטיה הכי גם למלקות כאילו קתני שבועות למלקות ד׳ שהן ב׳ שהם ד׳ בעלמא לקרבן והשתא הנכון יותר דלמאי דקס״ד שתים היינו לאכלתי ושלא אכלתי שמפורש בהם מלקות בהדיא דכתיב כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא ושוא לשעבר כדדרשי׳ בפ״ג ודרשי׳ אבל ב״ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואוכל ולא אוכל היינו שהם ד׳ דלא כתיב ביה מלקות בהדיא ומתניתין דפ״ג לאו פירושא דמתניתין דהכא היא דההיא לקרבן ודהכא למלקות.
בד״ה א״ה כו׳ ולמאי דפרישית דדוקא כו׳ כצ״ל:
בגמרא לעולם ר׳ ישמעאל כו׳ אבל לענין מלקות חיובי מחייב וכדרבא וכתבו התוס׳ דסוגיא זו כרבין ודלא כרב דימי דלרב דימי לא איצטריך האי דרבא ומתניתין נמי לא מיתוקמא שפיר כרב דימי דא״כ לא שייך שתים שהן ד׳ דלא מפרשי הנך טפי מהנך וכתבו עוד פי׳ אחר בשם ריצב״א שמפרש ג״כ האי דהכא כרבין דוקא ודבריו דחוקים כמו שאבאר. ולולי דבריהם נראה לי לפרש בפשיטות אוקימתא דהכא אפילו אליבא דרב דימי ואיצטריך נמי למילתא דרבא דהא רב דימי דקאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ודאי לא פליג אסתם מתניתין דספ״ג דתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו׳ זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות כו׳ ומסקינן דאתי למעוטי אכלתי ולא אכלתי דקאי בלשעבר וממעט לשעבר ופשטא דלישנא דקרא נמי הכי משמע דסתם שוא היינו לשנות את הידוע כדמתרגמינן על מגן ומסברא נמי הכי משמע דחמיר איסורא טפי שניכר לכל בשעת שבועה שהוא משקר כדמסקינן התם להדיא בגמרא משא״כ באכלתי ולא אכלתי שאינו ניכר בשעת שבועה שהוא משקר אע״כ דהא דקאמר רב דימי אכלתי ולא אכלתי נמי שוא היינו משום דסמיך אאידך מימרא דרבי יוחנן דכתיב לשוא לשוא שני פעמים ואם אינו ענין לשוא ממש תניהו לאכלתי ולא אכלתי דהוי נמי לשעבר כמו נשבע לשנות את הידוע וכן פירש״י להדיא לקמן פ״ג במימרא דרב דימי ע״ש ולפ״ז מש״ה קאמר רב דימי דאוכל ולא אוכל מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא וא״כ א״ש טובא דלרב דימי נמי מפרשים הנך דלהבא טפי מהנך דלשעבר דלהבא איכא לאו מיוחד דלא תשבעו משא״כ באכלתי ולא אכלתי דלא ילפינן אלא באם אינו ענין ולא כתיב נמי בלשון לאו גמור אלא בלשון עונש כי לא ינקה וא״כ שפיר קתני במתניתין שתים שהן ד׳ והיינו דמייתי עלה האי דרבא דנהי דרבא גופא דאמר דאידך לשוא לשבועת שקר היינו משום דהתם אמימרא דרבין ורבי אבהו משמיה דרבי יוחנן קאי וא״כ לרב דימי כ״ש דא״ש טפי דהנך תרי לשוא אלשעבר קאי כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו״ק ועיין עוד בסמוך:
בתוספות בד״ה אבל לענין מלקות חיובי מחייב כו׳ וריצב״א פי׳ כו׳ דפשטא דלא תשבעו משמע להבא כדפי בקו׳ גבי רב דימי כו׳ עס״ה. ולע״ד יש לתמוה טובא על זה דהא שבועת הפקדון היינו לשעבר וכתיב בי׳ ונשבע על שקר ובסיפא דקראי נמי כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר אלמא דאדרבה שבועה דלשעבר טפי מפרש בהדיא אי הוי בכלל לאו דלא תשבעו ומפירוש הקונטרס דלקמן אין ראיה דהתם אליבא דרב דימי קאי דלשעבר הוי בכלל לאו דלא תשא לשוא וכ״ש למאי דפרישית דרב דימי נמי אית ליה הך דרשה דלשוא לשוא ב׳ פעמים וניחא ליה לאוקמינהו בחד גוונא לשעבר ומש״ה ע״כ לדידיה לאו דלא תשבעו בשמי לשקר היינו להבא וע״ז פירש״י דשייך ביה נמי לשון שקר משא״כ לרבין הוי איפכא וצ״ע ועיין בכ״מ פ״א מהל׳ שבועות בשם תשובות הריב״ש ולקמן בפ״ג אבאר יותר:
בד״ה וכדרבא תימא דאמאי מייתי מילתא דרבא אדרבה ה״ל לאתויי מילתא דר׳ יוחנן כו׳ וי״ל דהיינו דפריך כו׳ עס״ה. ותירוצם דחוק מאד ואין עולה יפה לפי הסוגיא אמנם לענ״ד נראה ליישב קושית התוספות בפשיטות דשפיר איצטריך לאתויי הא דרבא דאי מרבי יוחנן לא שמעינן מידי דעיקר מלתא דר״י היינו לפי המסקנא דשבועות שתים שהן ד׳ דהכא ודרפ״ג רבי אליבא דר״ע קתני לה דכיון דר״ע לא שני ליה לענין שבועה דלהבא ולשעבר דכי הדדי נינהו לענין קרבן למאי דדריש ריבוי ומיעוט וא״כ מה״ט גופא משמע ליה דלא שני ליה לר״ע נמי לענין מלקות וכדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין דרפ״ג וכמו שאבאר שם מש״ה איצטריך לאהדורי אלאו דלשעבר לענין מלקות ועוד דלכאורה לא שייך לחייב קרבן עולה ויורד אשבועת ביטוי אם לא היכא דאיכא לאו לא מיבעיא לאביי דאמר בפ׳ כלל גדול דלרבנן דפליגי עליה דמונבז (והיינו ר״ע) לא מחייב בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אלא אפילו לרבא ורב נחמן דלקמן פ״ג דאפי׳ שגגת קרבן נמי הוי שגגה אפ״ה בעינן מיהא שיהא בו איסור לאו כיון דכתיב בהדיא נפש כי תחטא ומש״ה הוצרך ר׳ יוחנן לפרש דבלשעבר נמי אשכחן לאו מדכתיב לשוא לשוא ב״פ וא״כ לפ״ז לא שייך מילתא דר׳ יוחנן הכא כלל למאי דבעינן לאוקמי מתניתין דשבועות שתים שהן ד׳ כר׳ ישמעאל דאדרבה מדקאמר ר׳ ישמעאל דאינו חייב קרבן על לשעבר משמע דהיינו משום דלא אשכחן בה לאו ואי משום דכתיב לשוא לשוא ב׳ פעמים איכא למימר דר׳ ישמעאל מוקי לה לשבועה שאוכל ולא אכל לאשמעינן דאע״ג שאין בה מעשה אפ״ה לוקין עליו מש״ה הוצרך לאתויי הכא מימרא דרבא דאמר בפי׳ רבתה תורה דלשוא לשוא ב״פ היינו לשעבר כן נ״ל נכון וברור בעזה״י ובזה מתיישב היטב לשון הסוגיא דקאמר לעולם ר׳ ישמעאל וכי לא מחייב ר׳ ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב משמע להדיא דמעיקרא הוי ס״ד דר׳ ישמעאל בין לענין קרבן ובין לענין מלקות איירי דהא בהא תליא והיינו כדפרישית ומה שלא רצו התוס׳ לפרש כן נראה דהיינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו לקמן בפ״ג דהא דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה היינו בהא דשוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכמו שאבאר שם אי״ה:
ומסבירים באופן אחר: לעולם משנתנו כשיטת ר׳ ישמעאל היא, וכי [וכאשר] לא מחייב ר׳ ישמעאל על שבועה לשעבר הרי זה לענין קרבן, אבל מלקות חיובי [לחייב] הוא מחייב, ונמצא שיש לדעתו, אף בשבועות, שתים שהן ארבע — לענין מלקות. ומנין שיש איסור על שבועה לשעבר, לחייב עליה מלקות?
The Gemara suggests a different resolution: Actually, the mishna expresses the opinion of Rabbi Yishmael. And while Rabbi Yishmael does not deem one liable for oaths pertaining to the past, that is only with regard to liability to bring an offering; but he does deem one liable to be administered lashes.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה שְׁבוּעַת שֶׁקֶר דֻּומְיָא דִּשְׁבוּעַת שָׁוְא מָה שָׁוְא לְשֶׁעָבַר אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר.

And this is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: The Torah explicitly amplifies the prohibition of taking a false oath to be similar to the prohibition of an oath taken in vain, to teach that one is flogged for its violation. It follows that just as an oath taken in vain pertains to the past and renders one liable to receive lashes, so too, taking a false oath that pertains to the past renders one liable to receive lashes.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכדרבהא דאמר שוא ושקר אחד הוא, הלא תראה דבלוחות הראשונים כת׳ב לא תענה ברעך עד שקר, ובלוחות האחרונים כת׳ג לא תענה ברעך עד שוא, ומיכן אמר רבה במסכת תמורה בתחילתהד בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא, מה שבועת שוא שהוא לשעבר ולוקין עליה, דא״ר יוחנן משום ר׳ מאיר כי לא ינקה, בית דין של מעלה הוא דאין מנקין אותו, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, מיכן לשבועת שוא שלוקה. אף שבועת שקר לשעבר, וכת׳ לא תשבעו בשמי לשקר, פירוש כשם שלוקה על שבועת שוא כך לוקה על שבועת שקרה.
א. לפנינו בכל המקומות רבא.
ב. שמות כ יג.
ג. דברים ה יז.
ד. ג, ב. אף שהסוגיא נמצאת גם להלן כא, א עיקרה בתמורה שם.
ה. דברי ר״ח הובאו בתוספות כאן ד״ה בפירוש. וכן פירש ר״ח גם להלן דף כא,א (ראה שם הערה 63) שר׳ יוחנן מרבה מלשוא לשוא שתי פעמים שלוקה גם על שבועת שקר, ופירש ר׳ אבהו דבריו בשבועה דלשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי. והקשו על ר׳ אבהו מאי שנא שבועת שקר דלהבא משבועת שקר דלשעבר, ותירץ רבא דבפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא, דמכך שנאמר בלוחות הראשונות עד שקר ובלוחות אחרונות עד שוא, למדנו דשוא ושקר אחד הוא, וכמו דלא תשבעו בשמי לשוא היא בשבועה דלשעבר, גם הלאו דלא תשבעו בשמי לשקר נאמר על שבועה דלשעבר. אבל ר״י מיגש פירש על דרך רש״י דבפירוש ריבתה תורה שקר דומיא דשוא כיון דילפינן שלוקין על לאו דשקר מריבויא דשוא, אינו לוקה על שקר אלא בדומה לשוא, וכתב: וחזינא לרבינו חננאל זצ״ל פירושא דלא דייק ולהכי פרישנא ליה.
וכדרבא – כלומר וא״ת לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו על זה לוקין כדרבא דבפ״ג אמרינן שלוקין על שבועת שוא וילפינן מכי לא ינקה ה׳ ה׳ הוא דלא ינקה אבל ב״ד מלקין אותו ומנקין אותו ופרכינן עלה אשכחן שבועת שוא והוא נשבע לשנות את הידוע כגון על האיש שהוא אשה ועל האבן שהוא זהב דשוא משמע דבר שאינו של כלום כמו (ישעיהו ה) מושכי העון בחבלי השוא שבועת שקר מנא לן שבועה שאינו ניכר אם אמת אם לאו ואמרי׳ לשוא לשוא ב׳ פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ואמר רבא התם הך שבועת שקר דקא מרבינן מרבויא דלשוא לשוא לא רבתה תורה אלא לשקר דלשעבר כגון אכלתי או לא אכלתי שמשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו לשקר דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא למימרא דבלשעבר קמיירי מה שוא לשעבר נשבע לשנות את הידוע עבר את שבועה משיצתה מפיו.
הא דאמרינן: כדרבא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא וכו׳ – עיקרא בפרק שבועות בתרא (שבועות כ״א) דאמרינן התם כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו׳ ואמרינן עלה נשבע מנא לן אמר רבי שמעון בן יוחאי דאמר קרא לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא בית דין של מעלה אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם שבועת שקר מנא לן אמר רבי יוחנן נאמר לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא – פירוש: דהא בחד מינייהו סגיא, תנהו ענין לשבועת שקר – פירוש: בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואמרינן עלה האי שקר היכי דמי וכו׳ ואוקימנא לבסוף באכלתי ולא אכלתי ואמרינן מאי שנא כלומר מאי שנא דמוקמינן להאי שקר באכלתי ולא אכלתי דמחייבינן לו מלקות ולא מוקמינן לה באוכל ולא אוכל.
ומהדרינן: כדרבא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא – פירוש: מדאפקיה רחמנא בלשון שוא כדאמרן לשוא לשוא תרי זמני אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר הלכך להכי אפקיה רחמנא לשקר בלשון לשוא למימרא דשקר לשעבר הוא כמו שוא ועל שעבר הוא שחייב מלקות שהוא אכלתי ולא אכלתי כדכתיב כי לא ינקה ה׳ וגו׳ אבל להבא בלאו שאין בו מעשה שהוא אוכל ולא אכל אין לוקין עליו זהו פירוש בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא וחזינא ביה לרבינו זצ״ל פירושא דלא דאיק ולהכי פרישנא ליה.
וכדרבא – תימה דאמאי מייתי מילתיה דרבא אדרבה ה״ל לאתויי מילתיה דר׳ יוחנן דאמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דממילתיה דר׳ יוחנן הוה לקי אפילו באוכל ולא אכל אי לאו מילתיה דרבא וי״ל דהיינו דפריך בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא אלא אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא ומשני דקסבר ר׳ ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פירוש ולית ליה דרבא אלא דריש לשוא לשוא ב׳ פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר בין אוכל ולא אכל בין אכלתי ולא אכלתי.
בפירוש ריבתה תורה – פירש בקונט׳ מלשוא לשוא ב׳ פעמים ואין נראה דאין זה בפירוש דאההיא דרשא גופה פריך לקמן (דף כא.) ומאי שנא פירוש דאפי׳ אוכל ולא אכל נמי אלא נראה כפירוש ר״ח דפירש בפירוש ריבתה תורה דבדברות הראשונות כתיב (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר ובדברות אחרונות כתיב (דברים ה) עד שוא לומר דשוא ושקר אחד הן.
רש״י בד״ה וכדרבא כלומר כו׳ כדרבא דבפ״ג אמרינן כו׳ השוא שבועות שקר כו׳ לשעבר נשבע לשנות כו׳ כצ״ל והד״א:
בד״ה וכדרבא תימה כו׳ דממלתיה דר״י הוה לקי אפי׳ באוכל כו׳ עכ״ל פירוש לדבריהם דלא ניחא להו לפרש הא דמשני קסבר ר׳ ישמעאל כפירוש רש״י דקסבר ר׳ ישמעאל בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא״צ לרבות עכ״ל דאם כן כיון דלא קאי הך דרשה דלשוא שתי פעמים הוה ליה למימר אלא קסבר ר׳ ישמעאל לאו כו׳ ומדלא קאמר אלא משמע דקאי הך דרשה ואהא קשיא להו דאדרבה ממלתיה דר״י לשוא שתי פעמים איכא לרבויי אפילו אוכל ולא אכל אי לאו דר״י סבר כמלתיה דרבא דלא מרבינן מלשוא שתי פעמים אלא לשעבר וממעט אוכל ולא אכל ממלקות אבל לר׳ ישמעאל דסבר באוכל ולא אכל נמי דלקי כמלתיה דר״י דלשוא שתי פעמים מרבה אפילו אוכל ולא אכל ולית ליה דרשה דרבא למעט אוכל ולא אכל ואם כן לא הוה ליה לאתויי לר׳ ישמעאל מלתיה דרבא אלא מילתיה ואהא תירצו דקושטא הוא למאי דמסיק נמי דאוכל ולא אכל דלקי דקסבר לאו שאין בו מעשה לוקין קאי מלתיה דר״י לשוא שתי פעמים לרבות אפילו אוכל ולא אכל ולית ליה מילתיה דרבא למעט אוכל ולא אכל ויש לדקדק לפי דברי התוס׳ דקאי דרשה דר׳ יוחנן לשוא שתי פעמים לר׳ ישמעאל דלוקין באוכל ולא אכל ובעלמא מצי סבר ר׳ ישמעאל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וא״כ מאי מייתי ר׳ יוחנן מהך סתמא דמותיר בטהור דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דהא בההיא ר׳ ישמעאל נמי מודה דאין לוקין ואכתי תקשי ליה סתם מתניתין דהכא דס״ל כר׳ ישמעאל דלוקין באוכל ולא אכל מרבויא דלשוא שוא שתי פעמים ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
תוס׳ ד״ה וכדרבא וכו׳ אלא דריש לשוא לשוא ב׳ פעמי׳. עי׳ תשובות דברי ריבות סי׳ רנה:
כדברי רבא, שאמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא [בדומה] לשבועת שוא, כגון הנשבע על עץ שהוא אבן, ללמדנו שלוקים גם עליה, ויש לומר כי מה שבועת שוא היא שבועה לשעבר, על דבר המצוי כבר — אף שבועת שקר הכתובה בתורה (״לא תשבעו בשמי לשקר״. ויקרא יט, יב) נמי [גם כן] עובר עליה גם לשעבר.
And this is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: The Torah explicitly amplifies the prohibition of taking a false oath to be similar to the prohibition of an oath taken in vain, to teach that one is flogged for its violation. It follows that just as an oath taken in vain pertains to the past and renders one liable to receive lashes, so too, taking a false oath that pertains to the past renders one liable to receive lashes.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בִּשְׁלָמָא אָכַלְתִּי וְלֹא אָכַלְתִּי כִּדְרָבָא שֶׁלֹּא אוֹכַל וְאָכַל נָמֵי לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא אֶלָּא אוֹכַל וְלֹא אָכַל אַמַּאי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא.

The Gemara asks: Granted that one who stated: On my oath I ate, but in fact he did not eat, or one who stated: On my oath I did not eat, but in fact he ate, is liable to receive lashes, as this is in accordance with the statement of Rava. And also if one stated: On my oath I will not eat, and he ate in violation of his oath, he is liable to receive lashes, as it is a prohibition that involves an action, and, in general, such prohibitions are punishable by flogging. But if one stated: On my oath I will eat, and in violation of his oath he did not eat, why should he be liable to receive lashes? It is a prohibition that does not involve an action. The generally accepted principle is that one is not liable to receive lashes for violating a prohibition without performing an action.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכיון דאוקימנא בשתים שהן ד׳ כולהי לחייובא למלקות, אקשינן עליה והא שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שאין בה מעשה היא, אמאי חייב.
בשלמא אכלתי ולא אכלתי – כלומר שהן ארבע לא משכחת לה דבשלמא על שתים דלשעבר לקי כדרבא ועל לא אוכל ואכל נמי לקי דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה מעשה הוא.
אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא – שמאליו ביושב ואינו אוכל עובר על השבועה ושבועה שאינה לשעבר לא איתרבי מלשוא לשוא ב׳ פעמים דהא אמרינן דומיא דשבועת שוא ריבתה.
אי הכי קשיא הך דאלו הן הלוקין – פירש בקונטרס דל״ג ליה משום דלמסקנא דהכא מצי סבר דאין לוקין עליו ופריך התם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לפי המסקנא דהכא ועי״ל דהתם רוצה ליישב דרבי ישמעאל דקאמר התם חייבי מיתות ב״ד ישנן בכלל מלקות אפי׳ למ״ד אין לוקין עליו ולמאי דפרישי׳ דדוקא הכא סבר רבי ישמעאל דלוקין עליו מלשוא שוא אתי שפיר.
בגמרא בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא כו׳ אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו מעשה הוא. אף לפי מאי שאפרש לקמן בסמוך בל׳ התוס׳ ד״ה אבל אוכל דמשכחת שפיר באוכל ולא אכל לאו שיש בו מעשה כגון שהאכיל בעצמו לכלבים או שזרקו לים אפ״ה פריך הכא שפיר דלמאי דבעינן לאוקמי מתניתין דשתים שהן ד׳ כר׳ ישמעאל ולמלקות ושני ליה בין קרבן למלקות וא״כ לפ״ז ע״כ דמתניתין לאו אקרא דלהרע או להטיב קאי כיון דמלקות לא תליא בקרבן אלא אלאו דלא תשא ודלא תשבעו קאי וממילא דע״כ מדקחשיב שאוכל ושלא אוכל בשתים היינו משום דשאוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא דאי ביש בו מעשה איירי אמאי קחשיב להו בתרתי דהא לא תשא סתמא כתיב ומאי חילוק יש בין הן ללאו אי לאו משום דאוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא ומש״ה מקשה שפיר כן נ״ל ודו״ק ועיין לקמן. מיהו קשיא לי טובא אכולה סוגיא דשמעתין דשקיל וטרי הש״ס לענין מלקות שבועות ביטוי בהנך שאין בהו מעשה דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי טובא אי לוקין אלאו שאין בו מעשה או לא כדפרישית וכמבואר בכמה דוכתי בש״ס ואפ״ה משמע בשמעתין בפשיטות דלענין קרבן דשבועות ביטוי שפיר שייך שתים שהן ד׳ אליבא דכ״ע אפילו בהנך שאין בהו מעשה ואמאי הא לכאורה איפכא מסתברא דהא משמע בפשיטות בכולה הש״ס דלעולם אינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה כדמשמע בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות בסוגי׳ דבעל אוב ובכמה דוכתי ובר״פ אלו הן הלוקין דאפילו פסח ומילה דאית בהו כרת לא שייך בהו קרבן כיון דשב ואל תעשה נינהו ע״ש בתוס׳ שהביאו ברייתא דת״כ דתניא ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהן מעשה ואף למאי שכתבו התוס׳ שם דבת״כ איכא נמי דרשא אחריתי במסית ומדיח דלאו בני קרבן נינהו משום דבעינן דומיא דע״א דיש בו כרת א״כ י״ל מה״ט גופא לא הוי שייך שום חיוב קרבן בשבועת ביטוי כיון דלית ביה כרת ומכ״ש בהנך דלית בהו מעשה שאפילו מלקות נמי לית בהו וא״כ מדגלי קרא דלהרע או להטיב אפילו בהנך דלית בהו מעשה חייב קרבן והיינו כיון דלאו דלא תשא חמיר טובא כדמשמע בשילהי פירקין וכמו שאבאר א״כ בפשיטות יש לנו לומר דכ״ש דחייב מלקות מה״ט גופא וצ״ע:
בתוספות בד״ה אי הכי קשיא הך דאלו הן הלוקין ופירש״י דלא גרסינן ותלמיד טועה כתבו כו׳ ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר׳ ישמעאל לוקין לא מיתוקמא כו׳ עס״ה. ולכאורה לא ידעתי למה כתב רש״י דתלמיד טועה כתב קשיא הך דאלו הן הלוקין דהא נהי דלא גרסינן בגמ׳ דשמעתין הך לישנא דא״ה קשיא הך דאלו הן הלוקין אפ״ה יש לומר דיפה כתב אותו תלמיד דקשיא ליה הך סוגיא דר״פ אלו הן הלוקין דמקשה התם בפשיטות אדר׳ ישמעאל א״ה לאו שאין בו מעשה נמי ומאי קושיא דלמא אה״נ דלר׳ ישמעאל דיליף מלקות מלא תשמור לעשות את כל דברי התורה מחייב נמי אפילו באין בו מעשה כהנך תנאי דמחייבי אע״כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהתם דלא אשכחן שום תנא דמחייב בלאו שאין בו מעשה אלא בהנך שהן קנס כדפרישית התם ע״ש או שנאמר דקים ליה לתלמודא דהתם דלר׳ ישמעאל נמי אין לוקין והכי שמיע ליה בשום דוכתא או אפשר דהיינו מה״ט גופא מדפוטר ר׳ ישמעאל בקרבן בלשעבר וכמו שאבאר לקמן דף ה׳ א״כ מקשה ליה אותו תלמיד שפיר מסוגיא דהכא דמשמע איפכא דלר׳ ישמעאל טפי איכא למימר דלוקין כן נ״ל לולי דרש״י והתוס׳ לא כתבו כן:
ד״ה אי וכו׳ דהתם רוצה ליישב. כעין זה בתוס׳ חולין דף ע ע״ב ד״ה קלוט:
ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה שנשבע ״אכלתי״ ו״לא אכלתי״ לוקה — כדברי רבא, מריבוי הכתוב. נשבע ״שלא אוכל״ ואכל, נמי [גם כן] לוקה שכן לאו שיש בו מעשה הוא, שאכל. אלא נשבע ״אוכל״ ולא אכל, אמאי [מדוע] לוקה? הרי לאו שאין בו מעשה הוא, שהימנעות מאכילה אינה מעשה, ואין לוקים עליו!
The Gemara asks: Granted that one who stated: On my oath I ate, but in fact he did not eat, or one who stated: On my oath I did not eat, but in fact he ate, is liable to receive lashes, as this is in accordance with the statement of Rava. And also if one stated: On my oath I will not eat, and he ate in violation of his oath, he is liable to receive lashes, as it is a prohibition that involves an action, and, in general, such prohibitions are punishable by flogging. But if one stated: On my oath I will eat, and in violation of his oath he did not eat, why should he be liable to receive lashes? It is a prohibition that does not involve an action. The generally accepted principle is that one is not liable to receive lashes for violating a prohibition without performing an action.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) קָסָבַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

The Gemara answers: Rabbi Yishmael disagrees with the generally accepted principle and holds that one is flogged for the violation of a prohibition that does not involve an action.
ר׳ חננאלרש״ירשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן, ר׳ ישמעאל סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אוהני מילי בנשבע מחייב ר׳ ישמעאל בלאו שאין בו מעשה מלקות, דגרסינן בתחילת תמורהב, א״ר יוחנן ר׳ יהודה אומר משום ר׳ יוסי הגלילי, כל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, ושאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע והמימר והמקלל את חבירו בשם. דאי לא תימא הכי, קשיא דר׳ ישמעאל אדר׳ ישמעאלג, הכא אמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובתחילת מכותד קתני בהדיא ר׳ ישמעאל אומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, מאי טעמא לעשות את כל דברי התורה הזאת כת׳.
א. מכאן עד סוף הקטע הובא ברשב״א.
ב. ג, א. ולפנינו שם: עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור.
ג. קושיא זו נמצאת בגמרא כתי״מ קשיא הך דאלו הן הלוקין וכו׳ אלמא לר׳ ישמעאל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ותו קשיא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן וכו׳, ולא תרצוה. ורש״י כתב דלא גרסינן לה ותלמיד טועה כתבה, דההיא לאו ר׳ ישמעאל גופיה אמרה, וסוגיית הגמרא שם היא לפי מסקנת הגמרא כאן שאי אפשר לפרש את משנתנו אליבא דר׳ ישמעאל, אלא כרבי. אבל ר״ח אף שלא גרס לה בגמרא (וכמו שכתב הרשב״א), הקשה קושיא זו מעצמו, וכפירושו להלן שלא דחו בגמרא את האפשרות לפרש את המשנה אליבא דר׳ ישמעאל, ולא אמרו אלא למה אי אפשר לפרש את משנתנו אליבא דר׳ עקיבא. ומה שתירץ ר״ח שלא אמרו בגמרא שחייב מלקות לר׳ ישמעאל רק בנשבע שאוכל ולא אכל, כן תירצו גם בתוספות ד״ה אי הכי, ותמה עליהם במהרש״א, דאם כן איך אמרינן בגמרא דר׳ יוחנן פוטר ממלקות את הנשבע לאכול ולא אכל משום דאשכח סתמא אחרינא דתנן אבל המותיר בטהור אינו לוקה, והרי גם ר׳ ישמעאל מודה שהמותיר מהטהור אינו לוקה. וככל הנראה לא אמרו כן אלא לפי מסקנת הסוגיא דסתמא אחרינא אשכח שהנשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה.
ד. צ״ל, בתחילת פרק ג דמכות דף יג, ב. ושם אמרינן כן אליבא דר׳ ישמעאל, אי הכי (דיליף לה למלקות מאם לא תשמור לעשות) לאו שאין בו מעשה נמי, ושנינן לעשות כתיב. ואף שאמרו שם בהמשך שאפשר למעט לאו שאין בו מעשה ממלקות משום שאינו דומה ללאו דחסימה, אבל כיון שלפי סוגית הגמרא שם ר׳ ישמעאל מחייב מלקות גם לחייבי כריתות וחייבי מיתות מהאי קרא דלא תשמור לעשות, אי אפשר שיחייב ר׳ ישמעאל מלקות בלאו שאין בו מעשה, וכמו שכתב הרמב״ן כאן.
קסבר רבי ישמעאל – בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין צריך לרבות.
קשיא הך דאלו הן הלוקין כו׳ לא גרסינן ותלמיד טועה שהוקשה לו כתבה בגליון ספרו קשיא לי הך דאלו הן הלוקין וכתבוה סופרים בגמרא והתלמיד טעה שאינה קושיא דההיא לאו רבי ישמעאל גופיה אמרה אלא סוגיא דגמרא פרכה התם דיליף לר׳ ישמעאל מלקות מאם לא תשמור לעשות את כל דברי וגו׳ ודריש כל ופרכינן אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומשנינן לעשות כתיב וקשיא ליה לאותו תלמיד דהוה ליה לשנויי התם אין הכי נמי לר׳ ישמעאל לוקין אלאו שאין בו מעשה ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר׳ ישמעאל לוקין לא מיתוקמא דעל כרחך שבקינן להא אורחא בסוף שמעתין ומוקמינן מתני׳ רבי היא ולקרבן.
קסבר ר׳ ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. כת׳ ר״ח ז״ל וה״מ בנשבע מיחייב ר׳ ישמעאל מלקות בלאו שאין בו מעשה [דלאו שאין בו מעשה] אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חברו בשם, דאלת״ה קשיא דר׳ ישמעאל אדר׳ ישמעאל הכא אמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ובתחלת מכות (מכות ב:) קתני בהדיא ר׳ ישמעאל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ״מ לעשות את כל דברי התורה כתי׳ ע״כ, ומיהו לר׳ ישמעאל בכל נשבע לוקין ואפי׳ בלהבא באוכל ולא אכל דמתני׳, ואע״ג דהאי לא הוי דומיא לשעבר ובהא הוא דלית ליה לר׳ יוחנן כר׳ ישמעאל דנשבע לשקר דמרבי׳ למלקות אדרבא דומיא דשוא דלשעבר אבל לא להבא, ומשום דאתי לאוקומי מתני׳ דהכא כר׳ ישמעאל ולמלקות ואפי׳ באוכל ולא אכל ור׳ יוחנן לית ליה הכין מ״ה אקשי׳ מהא סתמא לר׳ יוחנן דכאיל דהלכה כסתם משנה.
מה שכתוב בספרים א״ה קשיא הך דאלו הן הלוקין ל״ג (מעשה) כלל, וכן רש״י מחק אותו מן הספרים, ור״ח ז״ל גם הוא אינו גורס מכל זה כלום, אלא ה״ג קסבר ר׳ ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א״ה קשיא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן [דאמר ר׳ יוחנן] הלכה כסתם משנה, והא״ר יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דאתמר שבועה שאוכל וכו׳.
קסבר ר״י לאו שאין בו מעשה משמע דלפום הא לא צריכנא השתא למאי דאמ׳ רבה בפי׳ ריבתה תורה וכו׳ – דכיון דלוקין על שאין בו מעשה אין הפרש בין להב׳ בין לשעב׳ והל״ל אלא. אלא דזמנין דמקצר לי׳ תלמודא והנכון דאכתי צריכין לדרבה דבלאו דידיה הו״א דמכדי כולהו חדא סכסוכא נינהו ומה שתים שהם ד׳ אבל בדידי׳ מתפרשי שפיר דהאי אלא תשבעו והני מלא יחל דלא תימא כולהו מלא תשבעו ולא יחל לקונמות כדאמרינן בפ״ג א״נ דכדרבא איכא שתים שהן ד׳ משום דבהני מתפרש מלקות בהדיא משא״כ באידך וכדפי׳ לעיל.
גי׳ מקצת הספרים א״ה קשיא הך דאלו הן הלוקין וכו׳ ורש״י ז״ל מחקו דההיא סוגיא בעלמא היא וההיא ליכא למיפרך מינה ולמסקנא דהכא ל״ק ההיא דמייתינן לה התם מקרא דלעשות כתיב משמע לן דהכרחא הוא וכאלו אמרינן והא לעשות כתיב וכיון דטעמא דר״י התם מדכתיב אם לא תשמור לעשות וגו׳ והפלא ה׳ את מכותך וגו׳ כדאיתא התם משמע לי דשינויא דשנינן שנויא הוא דהכי דייק קרא והא דלא חיישינן בשמעתן לפרוקא להא משום דסמכינן אאוקימתי אחריתי דאיכא התם ואשכחן כה״ג דפריך הש״ס תרתי ג׳ קושיי ולא חייש לפרוקי אלא חדא דהוי עיקר טפי וחדא מינייהו בשמעתא קמייתא דגיטין כדכתיבנא התם בס״ד. וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל.
בד״ה קשיא הך כו׳ לא תשמור לעשות את כל דברי וגו׳ כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר׳ ישמעאל כי גם לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
The Gemara answers: Rabbi Yishmael disagrees with the generally accepted principle and holds that one is flogged for the violation of a prohibition that does not involve an action.
ר׳ חננאלרש״ירשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִי הָכִי קַשְׁיָא דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן.

The Gemara challenges: If so, then a difficultly arises between one statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
(6-8) ואקשינן, כיון דאוקימנא מתני׳ דהכא לר׳ ישמעאל והוא סתמא, דמשמע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וא״ר יוחנן כל סתם משנה הילכתא כותיה, היכי אמר ר׳ יוחנן בנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה משום דהואי ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
אי הכי – דמתני׳ במלקות וסתם לן לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן.
ה״ג בנוסחי א״ה קשיא הך דאלו הן הלוקיןא דקאמרי׳ לרבי ישמעאל כו׳ – וכך פירושא,⁠ב דההיא פירוקא דהתם קשיא ליה דעל כרחין עיקר הוא, דהא לעשות כתיבג וכיון דטעמיה דר״י מההוא קרא דוהפלה,⁠ד על כרחין שינויה דשנין שינויא הוא דהא הכי דייק קרא. וגדולה מזו שם בפרק ואלו הן הגוליןה דמקשי׳ והא אמרת אע״ג דגמיר מצוה קא עביד, וההוא תירוצא אזל ליה בשילהי שמעתא קמייתא ואפ״ה מקשי מיניה משום דדאיק קרא הכי. ואע״ג דלא מפרקינן הכא בשמעתין הך קושיא משום דלא חש לה, דסמיך אההוא אוקמתא אחריתי דאוקמא רבאו לדרבי ישמעאל בדאתרו ביה למלקות ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד פליגי, והכי נמי אמרי׳ לקמן בסמוך להכי אוקימנא כר׳ ישמעאל. ואשכחן כה״ג בתלמודא דמקשי תרתי תלת קושיי ולא חייש לפרוקי אלא בתרייתא, וחדא מיניהו בשמעתא קמייתא דגיטין1 ורש״י ז״ל מעבר עליה קולמוס ואפשר כן שאין לו עקר בספרים.
א. מכות יג, ב.
ב. עי׳ רש״י ד״ה קשיא, ותוס׳ ד״ה אי.
ג. דברים כח, נח.
ד. שם שם, נט.
ה. עי׳ חי׳ רבנו מכות ח, א סד״ה הא דתנן, וכנראה שלרבנו גירסה אחרת בגמ׳ שם.
ו. שם יג, ב בכי״ק כאן: רבה, ולפנינו שם כתוב רבא.
1. הגהת הגרא״ז: כן הוא גם בריטב״א וכוונתם להא דאמר שם (ב, ב) אבל הכא איתחזק איסורא, וכתב שם הריטב״א דהך קושיא אינה כהלכה דלהלכה גם באיתחזק איסורא ע״א נאמן. וכן כתב הרמב״ן (ביבמות) ריש האשה רבה אלא דלא דמי להכא דהתם תירוצא דסתם ספרי דדייני מגמר גמירי סגי לשני הקושיות אלא דקושיא ראשונה גם בל״ז אינה כהלכה וכמו בסוגיא שלנו נמצא בשבת דף י׳ ע״א גבי טריחותא למיסר המייניה שכתבו בתוס׳ דלא חש לתרץ קושיא קמייתא.
כבר ביארנו ששבועת בטוי לוקין עליה במזיד ואפי׳ על אותן שהן לשעבר אע״פ שאין בהן מעשה שכל חייבי לאוין שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם וענין הנשבע יצא לנו בזה ממה שאמרו (שבועות כ״א.) כי לא ינקה י״י וכו׳ בית דין של מעלה הוא שאין מלקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואע״פ שזו בשוא נאמרה הרי נאמר לשוא שני פעמים אחת לשוא ואחת לשקר ומ״מ תדע שיש כוללים בזה אף אותם שלהבא ואף אותם שאין בם מעשה כגון אוכל ולא אכל ואין הלכה לדעתם כדברי האומר בפי׳ רבתה תורה שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר שהרי נתברר שקרותו מיד אף שקר כל שמלקין אותו בלא מעשה דוקא לשעבר הא להבא כל שאין בו מעשה כגון שאוכל ולא אכל אינו לוקה אלא בכלם לוקה וכפשוטה של משנתנו ונמצא לדעתם באומר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שלוקה אע״פ שאין בו מעשה ואע״פ שהתראת ספק היא שהרי התראת ספק התראה היא כמו שהתבאר ומ״מ לענין לאו שאין בו מעשה אין דבריהם כלום והלכה רווחת כדברי האומר בפי׳ רבתה תורה שקר דומיא דשוא כלומר שלא נאמ׳ מלקות בנשבע אף במקום שאין בו מעשה אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שמשעה שהוציא דבורו מפיו נשבע לשקר אבל בנשבע שיעשה ולא עשה אינו לוקה אלא שבשוגג מביא קרבן ומעתה שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן במזיד אינו לוקה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ומשום לאו שאין בו מעשה ולא משום התראת ספק ואע״פ שראיתי לגדולי המחברים שפסקו בענין שיזרוק פלוני צרור לים שהתראת ספק אינה התראה עם מה שפסקו בהלכות סנהדרין שהיא התראה תימה הוא אלא שנראה לי שיש לחלק בין התראת ספק שספקה תלוי במעשה של אחר לאותה שספיקה תלוי במעשה של עצמו:
ובתלמוד המערב (ירושלמי שבועות ג׳:ז׳) שאלו מה מפקא מביניהון שרפו או השליכו לים אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור ואין תימר משום שאין בו מעשה הרי יש בו מעשה ונראה מכאן שלדעת פסק אם בטלו בידים חייב ואין הדברים נראין שהרי הלאו אינו אלא בשאינו אוכל והעדר אכילתה אין בה מעשה ולא עוד אלא שהירושלמי נראה כמשובש והדברים היו מתפרשים יותר יפה בהפך שהרי כשמשליכו לים התראת ודאי היא:
ומתקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את המשנה, כשיטת ר׳ ישמעאל, קשיא [קשה] מדבריו של ר׳ יוחנן על דבריו של ר׳ יוחנן,
The Gemara challenges: If so, then a difficultly arises between one statement of Rabbi Yoḥanan and another statement of Rabbi Yoḥanan.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה.

As Rabbi Yoḥanan says: The halakha is always in accordance with the ruling of an unattributed mishna. Since the mishna here is unattributed and assumes that one is flogged for taking a false oath, Rabbi Yoḥanan should rule that this is the halakha.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

שמצד אחד אמר ר׳ יוחנן: הלכה כסתם משנה, ואם כן צריך הוא לפסוק כסתם משנתנו, שעולה ממנה שאף לאו שאין בו מעשה לוקים עליו.
As Rabbi Yoḥanan says: The halakha is always in accordance with the ruling of an unattributed mishna. Since the mishna here is unattributed and assumes that one is flogged for taking a false oath, Rabbi Yoḥanan should rule that this is the halakha.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִתְּמַר שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ ר׳רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֵינוֹ לוֹקֶה ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אאֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה הַתְרָאַת סָפֵק הִיא וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.

And an amoraic dispute was stated with regard to one who said: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: He is not flogged for taking a false oath. They disagree with regard to the reason that he is not flogged. Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged due to the fact that it is a prohibition that does not involve an action, as he violates the oath by failing to perform an action rather than by performing an action, and the principle is: With regard to any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for its violation. And Reish Lakish says: He is not flogged because it is an uncertain forewarning, as one cannot forewarn him before he fails to fulfill the oath because as long as time remains in the day he can still later eat the loaf and fulfill the oath; and an uncertain forewarning is not characterized as forewarning. Evidently, Rabbi Yoḥanan does not rule in accordance with the mishna here.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

דאמרי תרוייהו אין לוקה – ומ״מ חולקין בטעמו של דבר טעמא דיהיב מר לא יהיב מר ומר לית ליה טעמא דמר ולקמן מפרש פלוגתייהו.
התראת ספק היא – אבל משום דהוי לאו שאין בו מעשה לא מיפטר דקסבר ריש לקיש דלוקין עליו ותימה דבפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין דף סה: ושם) פטר ר״ל חסמה והנהיגה בקול דעקימת שפתיו לא הוי מעשה וי״ל דהתם אליבא דרבנן קאמר דבהשוכר את הפועלים (ב״מ דף צ: ושם) פריך ליה רבי יוחנן ממתני׳ דאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני ר״ל הא מני ר׳ יהודה היא כלומר ואנא אמרי אליבא דרבנן.
בתוספות בד״ה התראת ספק היא אבל משום דהוי לאו שאין בו מעשה כו׳ ותימא דבס״פ ד׳ מיתות פטר ר״ל חסמה והנהיגה כו׳ עס״ה. הכא לא שייך לפרש כמו שפירשו התוס׳ לעיל בדיבורים הקודמים דדוקא לענין שבועה קסבר ר״ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה משום דכתיב לשוא לשוא ב״פ דא״כ משום התראת ספק נמי לא ליפטר מיהו לפמ״ש התוס׳ בסמוך בד״ה אבל אוכל ולא אכל דזימנין דמשכחת ביה התראת ודאי כגון שזרק הככר שנשבע עליו לים משא״כ משום לאו שאין בו מעשה פטור אפילו בכה״ג א״כ יש ליישב קושיית התוס׳ דהכא דלעולם מודה ר״ל דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ משבועה דגזירת הכתוב הוא מדכתיב לשוא לשוא ב״פ ואי ס״ד דלאו שאין בו מעשה פטור אף לענין שבועה תו לא משכחת דחייב מריבויא דלשוא ב״פ וממילא דאפילו אם עבר היום ולא אכלה ועודנו בעין נמי חייב ומש״ה לא פטרו ר״ל אלא משום דהוי התראת ספק וריבויא דלשוא ב״פ מוקי לה בזורק הככר לים דלר״ל כה״ג הוי התראת ודאי למאי דלית ליה ביטלו ולא ביטלו כדמשמע מלשון התוס׳ בסמוך וצ״ע ועיין עוד בסמוך ודו״ק:
ואתמר מצד אחר נאמר] כך: מי שנשבע ״שבועה שאוכל ככר זו היום״, ועבר היום ולא אכלה, ר׳ יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אינו לוקה. אלא שנחלקו בטעם הדבר, ר׳ יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה [שהוא] לאו שאין בו מעשה שהרי מה שלא אכל הוא רק הימנעות ולא עשיה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום שכאשר מתרים בו לקיים את שבועתו, ואם לא — ייענש, התראת ספק היא, שגם אם אין כוונתו לאכול יש לו זמן לחזור בו ולאכול, והתראת ספק לא שמה התראה!
And an amoraic dispute was stated with regard to one who said: On my oath I will eat this loaf today, and the day passed and he did not eat it. Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: He is not flogged for taking a false oath. They disagree with regard to the reason that he is not flogged. Rabbi Yoḥanan says: He is not flogged due to the fact that it is a prohibition that does not involve an action, as he violates the oath by failing to perform an action rather than by performing an action, and the principle is: With regard to any prohibition that does not involve an action, one is not flogged for its violation. And Reish Lakish says: He is not flogged because it is an uncertain forewarning, as one cannot forewarn him before he fails to fulfill the oath because as long as time remains in the day he can still later eat the loaf and fulfill the oath; and an uncertain forewarning is not characterized as forewarning. Evidently, Rabbi Yoḥanan does not rule in accordance with the mishna here.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח.

The Gemara resolves the difficulty: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which holds that one is not flogged for a prohibition that does not involve an action, and he rules in accordance with that mishna.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן, ר׳ יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן בפרק כיצד צולין את הפסחא, אבל המותיר בפסח הטהור אינו לוקה מ׳.
א. דף פד,א.
סתמא אחרינא אשכח – דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה.
ומשיבים: ר׳ יוחנן סתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחרת מצא] שממנה מוכח שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, ולפיה פסק, בניגוד למשנה שלנו.
The Gemara resolves the difficulty: Rabbi Yoḥanan found another unattributed mishna which holds that one is not flogged for a prohibition that does not involve an action, and he rules in accordance with that mishna.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הֵי סְתָמָא אִילֵּימָא הַאי סְתָמָא דִּתְנַן באֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר גוְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים.

The Gemara asks: Which other unattributed mishna did he find? If we say he found this unattributed mishna, as we learned (Pesaḥim 84a): But one who leaves over some of the meat of a ritually pure Paschal offering until the morning of the fifteenth of Nisan and one who breaks a bone of a ritually impure Paschal offering are not flogged with the forty lashes, that is difficult.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המותיר בטהור – בפסח טהור וכשר.
השובר – את העצם בטמא אינו סופג את הארבעים המותיר בטהור אפילו בטהור וכ״ש בטמא.
בד״ה המותיר בטהור כו׳ הארבעים המותיר כו׳ כצ״ל:
ושואלים: הי סתמא [איזו סתם משנה] מצא? אילימא האי סתמא [אם תאמר סתם משנה זו], דתנן [ששנינו] בענין קרבן הפסח: אבל המותיר מן הבשר עד בוקר חמישה עשר בניסן, בפסח הטהור, והשובר עצם בקרבן פסח הטמאאינו לוקה את הארבעים.
The Gemara asks: Which other unattributed mishna did he find? If we say he found this unattributed mishna, as we learned (Pesaḥim 84a): But one who leaves over some of the meat of a ritually pure Paschal offering until the morning of the fifteenth of Nisan and one who breaks a bone of a ritually impure Paschal offering are not flogged with the forty lashes, that is difficult.
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בִּשְׁלָמָא שׁוֹבֵר בַּטָּמֵא דִּכְתִיב {שמות י״ב:מ״ו} וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בּוֹ בְּכָשֵׁר וְלֹא בְּפָסוּל אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.

First, the Gemara explains how this mishna demonstrates Rabbi Yoḥanan’s opinion: Granted that breaking a bone of a impure Paschal offering does not incur lashes, as it is written: “Nor shall you break a bone in it” (Exodus 12:46). The term “in it” indicates that the verse refers only to a valid Paschal offering, but not to a disqualified one, such as one that is impure. But in the case of one who leaves over some of the meat of a pure Paschal offering, what is the reason he is not flogged? Is it not because it is a violation of a prohibition that does not involve an action, and for a violation of any prohibition that does not involve an action one is not flogged?
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל המותיר בטהור מ״ט לאו משום לאו שאין בו מעשה וליכא למימר דטעמא דההיא משום התראת ספק היא ולאו משום לאו שאין בו מעשה חדא דהא מ״מ אידחייא לה הא סתמא דידן דהכא ועוד דאמאי לא פטרינן במתניתין מההוא טעמא דהתראת ספק דהא אוכל ולא אוכל התראת ספק הוא ועוד דהא לר׳ יוחנן ע״כ טעמא דהא סתמא אחריתי אינו משום התראת ספק דהא איהו ס״ל דהתראת ספק שמה התראה.
ויש לשאול: בשלמא [נניח] שובר בטמא אינו לוקה — דכתיב [משום שנאמר] בקרבן הפסח: ״ועצם לא תשברו בו״ (שמות יב, מו), ויש לדייק: ״בו״ — בכשר ולא בפסול. אבל המותיר בטהור מאי טעמא [מה טעם] אינו לוקה? לאו [האם לא] משום דהוי [שהוא] לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו? ומכאן למד ר׳ יוחנן.
First, the Gemara explains how this mishna demonstrates Rabbi Yoḥanan’s opinion: Granted that breaking a bone of a impure Paschal offering does not incur lashes, as it is written: “Nor shall you break a bone in it” (Exodus 12:46). The term “in it” indicates that the verse refers only to a valid Paschal offering, but not to a disqualified one, such as one that is impure. But in the case of one who leaves over some of the meat of a pure Paschal offering, what is the reason he is not flogged? Is it not because it is a violation of a prohibition that does not involve an action, and for a violation of any prohibition that does not involve an action one is not flogged?
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּמִמַּאי דר׳דְּרַבִּי יַעֲקֹב הִיא דְּאָמַר לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו דִּלְמָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִיא וּמִשּׁוּם דְּבָא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה הָא לָאו הָכִי לָקֵי.

The Gemara now questions this explanation of the mishna: But from where is it apparent that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says that for a violation of a prohibition that does not involve an action, one is not flogged? Perhaps the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he holds that the reason the mishna rules that one is not flogged is due to the fact that the verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover meat after the prohibition of leaving over the meat, and one is not flogged for a prohibition whose violation obligates one in a positive mitzva. But were it not for this, one would be flogged, despite the fact it is a prohibition that does not involve an action. Since the unattributed mishna is not necessarily in accordance with Rabbi Yaakov’s opinion, it cannot be the basis of Rabbi Yoḥanan’s ruling.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן, וממאי דהאי מתני׳ לר׳ יעקב היא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דקא פטר ליה למותיר, דילמא ר׳ יהודה היא, ומשום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה הוא שאין לוקין עליו.
וממאי – דהאי סתמא רבי יעקב היא דאמר טעמא דהמותיר אינו לוקה משום לאו דאין בו מעשה הוא.
אחר לא תעשה – אם תותיר ועברת על לאו באש תשרפנו נתקו הכתוב בעשה זה מעונשן של שאר לאוין לומר זה ענשו ותקנת עבירתו שישרפנו.
בד״ה אחר לא תעשה אם תותיר ועברת על לאו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה כדרבא כו׳ דממילתא דר׳ יוחנן כו׳ ונ״ב פי׳ מן דרש שלו אבל ר׳ יוחנן גופיה בע״כ לא ס״ל הכי דהא אמר להדיא הכא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכדפריך התם ומש״ה הוצרך רבא לשם לתרוצי בפירוש רבתה התורה כו׳ ודו״ק:
על כך יש להקשות: וממאי [ומנין] שמשנה זו הפוטרת את המותיר ממלקות שיטת ר׳ יעקב היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? דלמא [שמא] המשנה כשיטת ר׳ יהודה היא, ושלדעתו המותיר מן הפסח אינו לוקה מטעם אחר, משום שבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה זה, כדי לתקן מה שעבר, הא לאו הכילקי [הרי אם לא כך — היה לוקה] למרות שאין בו מעשה!
The Gemara now questions this explanation of the mishna: But from where is it apparent that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says that for a violation of a prohibition that does not involve an action, one is not flogged? Perhaps the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and he holds that the reason the mishna rules that one is not flogged is due to the fact that the verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover meat after the prohibition of leaving over the meat, and one is not flogged for a prohibition whose violation obligates one in a positive mitzva. But were it not for this, one would be flogged, despite the fact it is a prohibition that does not involve an action. Since the unattributed mishna is not necessarily in accordance with Rabbi Yaakov’s opinion, it cannot be the basis of Rabbi Yoḥanan’s ruling.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) דְּתַנְיָא {שמות י״ב:י׳} לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ דבָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַּעֲשֶׂה לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו.

The Gemara cites the source of Rabbi Yaakov’s and Rabbi Yehuda’s opinions: As it is taught in a baraita: “And you shall let nothing of it remain until the morning, and that which remains of it until the morning you shall burn in fire” (Exodus 12:10). The verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover meat after the prohibition against leaving over the meat, to say that one is not flogged for its violation; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason; rather, it is due to the fact that it is a prohibition that does not involve an action, and for a violation of a prohibition that does not involve an action one is not flogged.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא מן השם הוא זה – לא מטעם זה המלקות בטל בו אבל כל עצמו אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.
כבר ביארנו במסכת מכות שהשובר עצם בפסח טהור לוקה אבל השובר עצם בפסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים על הדרך שביארנו שם אינו לוקה שנ׳ ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכגון שנטמא לפני זריקה שלא היתה לו שעת הכושר והמותיר אף בטהור אינו לוקה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא וכן ביארנו שם שכל לאו הנתק לעשה כל שאי אפשר לו לקיים העשה לוקין עליו אע״פ שלא בטל הוא את העשה בידים הואיל ונתבטל מ״מ וא״א לו לקיימו:
מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת שכל שמראשונה ואילך הרי הוא נשבע לקיים מצוה ואין בזה חיוב שבועה אלא שמ״מ אם נשבע על הראשונה שניה חלה עליו כמו שיתבאר:
ר׳ יעקב אומר וכו׳ – פי׳ ולאו משום דסבר ר׳ יעקב דלאו שניתק לעשה לוקין עליו ליתא דהאי קרא אתא ללמד שאין שורפין קדשים בי״ט דדריש הכי בפ׳ במה מדליקין.
דתניא [ששנויה ברייתא] בענין זה: ״לא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו״ (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות עשה (״והנותר... באש תשרופו״) אחר לא תעשה (״לא תותירו״), לומר שאין לוקין עליו על הלא תעשה, שכל לאו שיש עשה אחריו לתקנו — אין לוקים עליו, דברי ר׳ יהודה. ר׳ יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא הטעם, אלא משום דהוה [שהוא] לאו שאין בו מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. ואם כן, מנין למד ר׳ יוחנן שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו?
The Gemara cites the source of Rabbi Yaakov’s and Rabbi Yehuda’s opinions: As it is taught in a baraita: “And you shall let nothing of it remain until the morning, and that which remains of it until the morning you shall burn in fire” (Exodus 12:10). The verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover meat after the prohibition against leaving over the meat, to say that one is not flogged for its violation; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason; rather, it is due to the fact that it is a prohibition that does not involve an action, and for a violation of a prohibition that does not involve an action one is not flogged.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֶלָּא הַאי סְתָמָא אַשְׁכַּח שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה וְאָכְלָה

Rather, Rabbi Yoḥanan found this unattributed mishna, which teaches (27b): If one states: On my oath I will not eat this loaf, and immediately states: On my oath I will not eat it, and then he ate it,
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא האי סתמא אשכח, דתנן שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת, וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
אלא האי סתמא אשכח [סתם משנה זו מצא] ר׳ יוחנן, בהמשך מסכת זו, וממנה למד שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה: נשבע ״שבועה שלא אוכל ככר זו״, וחזר ונשבע: ״שבועה שלא אוכלנה״, ואכלה
Rather, Rabbi Yoḥanan found this unattributed mishna, which teaches (27b): If one states: On my oath I will not eat this loaf, and immediately states: On my oath I will not eat it, and then he ate it,
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות ג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות ג:, ר׳ חננאל שבועות ג: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות ג:, ר"י מיגש שבועות ג:, תוספות שבועות ג:, רמב"ן שבועות ג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות ג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות ג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות ג:, מהרש"ל חכמת שלמה שבועות ג:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות ג:, פני יהושע שבועות ג:, גליון הש"ס לרע"א שבועות ג:, פירוש הרב שטיינזלץ שבועות ג:

Shevuot 3b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 3b, R. Chananel Shevuot 3b, Rashi Shevuot 3b, Ri MiGash Shevuot 3b, Tosafot Shevuot 3b, Ramban Shevuot 3b, Rashba Shevuot 3b, Meiri Shevuot 3b, Ritva Shevuot 3b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 3b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 3b, Penei Yehoshua Shevuot 3b, Gilyon HaShas Shevuot 3b, Steinsaltz Commentary Shevuot 3b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144