×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אַחַת הָא כֵּיצַד אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל נֹחַ מִנָּחוֹר דָּן מִדָּנִיאֵל גָּד מִגַּדִּיאֵל ארַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד חַיָּיב כְּגוֹן שֵׁשׁ תֵּת רָר גַּג חָח.
therefore, the verse states “one,” which means one complete labor. How can the two phrases be reconciled? Rather it must be explained that one is liable only if he writes a small name that constitutes part of a longer name, e.g., Shem from the name Shimon or from Shmuel, Noaḥ from Naḥor, Dan from Daniel, Gad from Gaddiel. Rabbi Yehuda says: One is liable even if he wrote only two letters that are one type of letter, e.g., shesh [shin shin], tet [tav tav], rar [reish reish], gag [gimmel gimmel], ḥaḥ [ḥet ḥet].
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ת״ל אחת – שתהא מלאכה שלימה במקום אחד.
שם משמעון – ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו.
אפילו לא כתב – מתיבה גדולה.
אלא ב׳ אותיות של שם אחד כגון שש תת – והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ״ש אם נתכוין לקטנה תחילה.
תלמוד לומר: ״אחת״, כלומר, מלאכה שלימה. הא [הרי] כיצד ניתן ליישב את שני המקראות — אלא ודאי יש לומר שאינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול, וכגון ״שם״ מ״שמעון״ ומ״שמואל״, ״נח״ מ״נחור״, ״דן״ מ״דניאל״ ״גד״ מ״גדיאל״. ר׳ יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב, וכגון ״שש״ ״תת״, ״רר״, ״גג״, ״חח״.
therefore, the verse states “one,” which means one complete labor. How can the two phrases be reconciled? Rather it must be explained that one is liable only if he writes a small name that constitutes part of a longer name, e.g., Shem from the name Shimon or from Shmuel, Noaḥ from Naḥor, Dan from Daniel, Gad from Gaddiel. Rabbi Yehuda says: One is liable even if he wrote only two letters that are one type of letter, e.g., shesh [shin shin], tet [tav tav], rar [reish reish], gag [gimmel gimmel], ḥaḥ [ḥet ḥet].
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכִי מִשּׁוּם כּוֹתֵב הוּא חַיָּיב וַהֲלֹא אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם שֶׁכֵּן רוֹשְׁמִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ הִיא בֶּן זוּגוֹ לְפִיכָךְ שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל שְׁנֵי נְסָרִין אוֹ שְׁתֵּי שְׂרִיטוֹת עַל נֶסֶר אֶחָד חַיָּיב.

Rabbi Yosei said: And is one liable due to the labor of writing? Isn’t one liable only due to the prohibition of marking, as they would write symbols on adjacent beams of the Tabernacle to know which beam was another beam’s counterpart? Therefore, one who made a single scratch on two boards, or two scratches on a single board, is liable.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבה ורב יוסף מפני שמאמן את ידיו וסברי בני רחבה דהאי מאמן מלמד את ידיו אומנות הכאה היא ונדחת ופשוט אביי ורבא שכן מרדדי טסי משכן עושין כן ותניא נמי הכי ופי׳ מאמן דאמר רבה ורב יוסף מרגיל את ידיו לאותה מלאכה היא שכן מנהג מרקעי פחים כשמניחין הטס על הסדן מכין תחלה בקורנס על הסדן כשמתחיל במלאכה ולרבן שמעון בן גמליאל מלאכה גמורה היא ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר ולנוטל קורנס לרדד ולא רידד אלא אותה הכאה מלאכה חשובה (ליתא) [היא] החורש כל שהוא ראויה לעשות גומא לדלעת ובמשכן היו חורשים לקלח אחד של סממנים והמנכש והמלקט עצים קשיא לן מכדי המתקן קרקע בכל שהוא חייב למה לי למיתנא לבהמה כמלוא פי גדי ולהיסק כדי לבשל ביצה קלה אטו בהני לאו מייפה קרקע הוא למה לי שיעורא ומשני רבה ורב יוסף באגם שאין הקרקע מתייפה בליקוט עצים ולא בניכוש לפיכך צריכין שיעור [להתחייב] אביי אמר היכא צריך שיעור בשדה דלא קא מכוין ליפותה ואף על גב דהוא מתייפה אינו חייב אלא בשיעור דקא מכוין ליה אם לבהמה אם להיסק ואקשינן עליה איני והא אביי ורבא דאמרינן תרווייהו מודה ר׳ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אפילו ר׳ שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר כי האי גוונא דודאי לא אפשר לתלוש מן הקרקע אלא שהקרקע מתייפה מתלישתו ורצונו בכך מחייב ומשני בתולש מן הקרקע שאינו שלו שאין רצונו ליפוי הקרקע כלל לפיכך אינו מתחייב אלא במחשבתו שמתכוין לה.
הכותב ב׳ אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב והא אין דרך כתיבה בכך. ואוקמה ר׳ ירמיה באיטר שהוא דרכו לכתוב שנמצא שמאלו במקום ימין ואקשינן תוב אי הכי אימינו לא ליחייב דהא כל איטר שמאלו במקום ימינו ונמצא הימין של איטר כי הוא שמאלו ואין דרך כתיבה בכך ונדחה זה. ואוקמה אביי בשולט בב׳ ידיו דתרווייהו מיומנות הן שנמצא כותב בשתיהן ודרך כתיבה בשתיהן אבל מי שאינו שולט אלא בידו אחת לא מיחייב משום כותב בשבת אלא בזמן שהכותב בידו המיומנת אבל אם כתב בידו אחרת לא מיחייב שאין דרך כתיבה בכך לפיכך איטר שאין שולט אלא בשמאל שמאל דידיה כימין דעלמא היא וחייב עלה ואם כתב בימינו אין דרך כתיבה בכך ולאידך מיחייב עליה. ור׳ יעקב ברא דבת יעקב אוקמה למיתני׳ כר״י ומשום רושם הוא ומחייב לפיכך חייב הרושם בין בימינו בין בשמאלו שאינו כותב אלא רושם ואקשינן היכא יכלת למימר דמתני׳ ר׳ יוסי היא והא איכא בתר הכין מימרא דר׳ יוסי דאלמא רישא לאו ר׳ יוסי היא.
אמר ר׳ יוסי: וכי משום מלאכת כותב הוא חייב?! והלא עיקר המלאכה אינו חייב אלא משום רושם, שכן רושמין סימן על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחדחייב.
Rabbi Yosei said: And is one liable due to the labor of writing? Isn’t one liable only due to the prohibition of marking, as they would write symbols on adjacent beams of the Tabernacle to know which beam was another beam’s counterpart? Therefore, one who made a single scratch on two boards, or two scratches on a single board, is liable.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר {ויקרא ד׳:כ״ב} וְעָשָׂה אַחַת יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת כָּל הַשֵּׁם עַד שֶׁיֶּאֱרוֹג כׇּל הַבֶּגֶד עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת כָּל הַנָּפָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מֵאַחַת אִי מֵאַחַת יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא אוֹת אַחַת וַאֲפִילּוּ לֹא אָרַג אֶלָּא חוּט אֶחָד וַאֲפִילּוּ לֹא עָשָׂה אֶלָּא בַּיִת אֶחָד בַּנָּפָה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר אַחַת הָא כֵּיצַד אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ מִתְקַיֶּימֶת.

Rabbi Shimon says: The verse states, “When a leader sinned, and he unwittingly performed one of any of the commandments which the Lord his God commanded not to do, and is guilty” (Leviticus 4:22), and from the word one, I might have thought that one is not guilty until he performs a complete labor, e.g., until he writes the entire name that he intended to write, or until he weaves the entire garment, or until he crafts the entire sieve made from the reeds of the warp and the woof; therefore, the verse states “from one.” However, if that is derived from the use of the phrase “from one,” I might have thought that one is liable even if he wrote only a single letter, or even if he wove only a single thread, or even if he crafted only a single eye of the sieve. Therefore, the verse states “one.” But how can we reconcile the two phrases? One is only liable for performing a labor that is of the type that endures. In that case it is considered a complete labor.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכיוצא בה מתקיימת – ולקמיה פריך היינו ת״ק.
ר׳ שמעון אומר: ממה שנאמר ״ועשה אחת מכל מצוות ה׳ אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם״ (ויקרא ד, כב), ומלשון ״אחת״ יכול אתה ללמוד כי לא יתחייב עד שיכתוב את כל השם שרצה לכתוב, או עד שיארוג את כל הבגד שרצה לארוג, או עד שיעשה את כל הנפהתלמוד לומר: ״מאחת״. ואולם אי [אם] לומד אתה מהמלה ״מאחת״ יכול נחייב אותו אפילו אם לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפהתלמוד לומר: ״אחת״. הא [הרי] כיצד, כלומר, באיזה אופן ניישב את שני המקראות? — אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת, וכיון שכיוצא בה משאירים — הרי זו מלאכה גמורה.
Rabbi Shimon says: The verse states, “When a leader sinned, and he unwittingly performed one of any of the commandments which the Lord his God commanded not to do, and is guilty” (Leviticus 4:22), and from the word one, I might have thought that one is not guilty until he performs a complete labor, e.g., until he writes the entire name that he intended to write, or until he weaves the entire garment, or until he crafts the entire sieve made from the reeds of the warp and the woof; therefore, the verse states “from one.” However, if that is derived from the use of the phrase “from one,” I might have thought that one is liable even if he wrote only a single letter, or even if he wove only a single thread, or even if he crafted only a single eye of the sieve. Therefore, the verse states “one.” But how can we reconcile the two phrases? One is only liable for performing a labor that is of the type that endures. In that case it is considered a complete labor.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וְעָשָׂה אַחַת וְעָשָׂה הֵנָּה פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

Rabbi Yosei says that the verse states: “And did an action from one of these” (Leviticus 4:2). This unusual expression indicates repetition: And he performed one, and he performed these. From here it is derived that at times one is liable to bring one sin-offering for them all, and at times one is liable to bring several offerings, one for each and every one.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יוסי אומר – מפרש למילתיה לקמן.
ר׳ יוסי אומר: נאמר ״ועשה אחת מהנה״, ולשון בלתי רגילה זו מתפרשת כאילו היה כתוב כפול: ״ועשה אחת״ ״ועשה הנה״, ומזה נלמד שפעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאות הרבה (הנה) על כל אחת ואחת.
Rabbi Yosei says that the verse states: “And did an action from one of these” (Leviticus 4:2). This unusual expression indicates repetition: And he performed one, and he performed these. From here it is derived that at times one is liable to bring one sin-offering for them all, and at times one is liable to bring several offerings, one for each and every one.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) קָתָנֵי מִיהָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד חַיָּיב לָא קַשְׁיָא הָא דִּידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא ב׳שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד חַיָּיב כְּגוֹן שֵׁשׁ תֵּת רָר גַּג חָח.

The Gemara returns to the matter of the baraita: In any event, it was taught that Rabbi Yehuda says: One is liable even if he only wrote two letters that are one type of letter; he does not insist that one is liable only if he writes two different letters. The Gemara answers: This is not difficult. This opinion is his own, and that other opinion is that of his teacher, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says in the name of Rabban Gamliel: Even if one only wrote two identical letters, forming words such as shesh, tet, rar, gag, or ḥaḥ, he is liable. That is Rabban Gamliel’s opinion, but Rabbi Yehuda himself holds that one is only liable for writing two different letters.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כבד
כבדא(פרק ק בכלים) הנוגע בכבד העליון בכבד התחתון. ובכל הבגדים (פרק יא בנגעים) ומן הכבד העליונה לכבד התחתונה (שבת קג:) בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי כלי קוואי כגון כובד העליון וכובד התחתון מהו לטלטלן בשבת פי׳ שני קנים יש לאורג אחד למעלה ואחד למטה זה שאורגין העומדין. אבל האורגין כשיושבין בחפירה מניחין רגליהן על לוח אחת ומורידין על לוח אחת ומעלין ותלוי אבן בשביל שיכביד על השתי וימתח:
א. [וועבערבוים.]
ומעתה שבים לענין שבשלו הובאה הברייתא: קתני מיהא [שנינו בכל אופן] שר׳ יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב. הרי שאינו מקפיד שתהיינה שתי אותיות שונות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], אלא הא [דעה זו, אחת] — היא דידיה [שלו עצמו], ואילו הא [דעה זו האחרת] — היא דרביה [של רבו], דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ יהודה אומר משום (בשם) רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות, והן של שם אחדחייב, וכגון ״שש״ ״תת״ ״רר״, ״גג״, ״חח״. הרי שדעה זו דעת רבן גמליאל היא, ור׳ יהודה עצמו סבור שאינו מתחייב אלא בכתיבת שתי אותיות שונות.
The Gemara returns to the matter of the baraita: In any event, it was taught that Rabbi Yehuda says: One is liable even if he only wrote two letters that are one type of letter; he does not insist that one is liable only if he writes two different letters. The Gemara answers: This is not difficult. This opinion is his own, and that other opinion is that of his teacher, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says in the name of Rabban Gamliel: Even if one only wrote two identical letters, forming words such as shesh, tet, rar, gag, or ḥaḥ, he is liable. That is Rabban Gamliel’s opinion, but Rabbi Yehuda himself holds that one is only liable for writing two different letters.
הערוך על סדר הש״ספירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ור״שורַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ ת״קתַּנָּא קַמָּא וכ״תוְכִי תֵּימָא אלף אלף {ישעיהו מ״ה:ה׳} דַּאֲאַזֶּרְךָ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דת״קדְּתַנָּא קַמָּא סָבַר באלף אלף דַּאֲאַזֶּרְךָ לָא מִיחַיַּיב ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כֵּיוָן דְּאִיתֵיהּ בִּגְלָטוֹרֵי בְּעָלְמָא חַיָּיב לְמֵימְרָא דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְחוּמְרָא.

The Gemara asks: The opinion of Rabbi Shimon in the baraita is identical to the opinion of the first tanna. And if you say that there is a practical difference between their opinions in the case of the letters alef alef in a word such as a’azerkha (Isaiah 45:5), in that the first tanna holds that if one wrote the letters alef alef of the word a’azerkha he is not liable because the two letters do not spell a complete word, and Rabbi Shimon holds that since that combination of letters appears in standard amulets [gelatorei] he is liable because this writing is considered to be enduring; is that to say that the opinion of Rabbi Shimon tends to stringency in this matter?
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אא
אאאבשבת פרק הבונה (שבת קג:) אא דאאזרך איכא בינייהו ת״ק סבר לא מיחייב ור״ש סבר כיון דאיתיה בגלטורין בעלמא מחייב פי׳ שתי אותיות שהן שם אחד א״ב דת״ק אינו מחייב ור״ש מחייב אי הכי היינו רבי יהודה דהוא כמו ת״ק דר׳ שמעון מחייב כה״ג וכ״ת אה״נ הא רבי יהודה אינו מחייב אלא בשתי אותיות שהן מלה ידועה כגון שש שהוא מן לשון ששה וכל דמיונו אבל אא שאין מהן מלה ידיעה כלל אם נתכוון לכתוב אאזרך וכתב אא רבי יהודה לא מחייב בהכי כיון דלא משכחת מינייהו שם ולא מלה ידועה ורבי שמעון אמר לך כיון דאיכא כתיב כי האי גוונא בגלטורין ומתקיימין כשאר כתיבה שהיא מלאכה מתקיימת אני קורא בה וחייב פי׳ גלטורין קמיעין שכותבים בהן אותיות כגון אא וכיוצא בהן פ״א כותבין אא במקום אמן אמן: (א״ב: פי׳ קלטורין בלשון יוני שלוחי ב״ד וכרוזים והם להקהיל העם ולעוררם לשמוע קוראים בתחלת דבריהם בקול גדול אא ובאה בלשון חכמים אות ג׳ תמורת אות ק׳ במלות נכריות הרבה:)
א. [דאס איזט דאס ווארט וואס דיא געריכטסדינהר פפלעגן דאמיט אנצופאנגן ווען זיא האבן עטוואס אויסגערופן.]
היינו ת״ק – שש תת.
וכ״ת אלף אלף דאאזרך – שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא.
כיון דאיתא בגלטורי – קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי״ן של מינין קלוטרוס ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר.
א״א דאאזרך איכא בינייהו – לאו דוקא דהא ת״ק פטר אפי׳ שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר״ש נקטיה דאפי׳ בהא מיחייב.
בגלטורי בעלמא חייב – פירוש א״א שכותבין בקמיע וכן פירש ר״ח ויש מפרשים א״א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני׳ פטרי אפילו בב׳ וג׳.
גמ׳ וכ״ת אלף אלף דאאזרך וכו׳ וכן אח״כ דאאזרך כו׳ כצ״ל וכן ברש״י וכן בתוס׳. ונ״ב פסוק הוא בישעיה סי׳ מ״ה אאזרך ולא ידעתני וגו׳:
גמ׳ ונמלך עליה לגודרה כו׳. נ״ב נ״ל במחשבה ואף דהרהור מותר אדם חשוב וחסיד שאני והחמיר על עצמו שלא להוציא מכח אל הפועל אותה מחשבה ולא רצה ליהנות ממנה ודו״ק:
שם הוה אמר המבדיל בין קדש כו׳ כצ״ל:
שם איבעיא להו נמחק:
רש״י בד״ה המבדיל בין קדש לחול כו׳. נ״ב משמע בלא שם ומלכות וכן פי׳ עליו הר״ן שכך דעתו אלא שלא הסכים עמו בדינו ע״ש:
תוס׳ בד״ה במחובר כו׳ יבש הא קא נתרי פירי כו׳ כצ״ל:
בד״ה א״א דאאזרך כו׳ דהא ת״ק פטר אפילו שתי אותיות משם אחד כו׳ ר״ל אפי׳ שש תת כו׳ דהוי שם במקום אחר שש מלשון ששה וכן תת מלשון נתינה משא״כ א״א דאינו שם גם במקום אחר ומשום ר״ש נקטיה דמחייב אפי׳ בכה״ג דאם לא כן תקשי ר״ש היינו רבי יהודה וק״ל:
על ברייתא זו שואלים: ודעת ר׳ שמעון בברייתא היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שלכאורה אומרים הם אותו דבר עצמו!? וכי תימא [ואם תאמר] כי בדבר אל״ף אל״ף של מלה כגון ״אאזרך״ (ישעיה מה, ה), איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאם כתב רק אל״ף אל״ף מן המלה ״אאזרך״ לא מיחייב [אינו מתחייב], כיון ששתי אותיות אלה לעצמן אינן מהוות מלה בפני עצמה, ואילו ר׳ שמעון סבר [סבור] כי כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא [כיון שישנו לצירוף זה בקמיעות סתם]חייב, והרי זה נקרא צירוף המתקיים, ואולם סברה זו אינה יכולה להתקיים כי למימרא [האם נאמר] שר׳ שמעון סבור בענין זה לחומרא [להחמיר]?
The Gemara asks: The opinion of Rabbi Shimon in the baraita is identical to the opinion of the first tanna. And if you say that there is a practical difference between their opinions in the case of the letters alef alef in a word such as a’azerkha (Isaiah 45:5), in that the first tanna holds that if one wrote the letters alef alef of the word a’azerkha he is not liable because the two letters do not spell a complete word, and Rabbi Shimon holds that since that combination of letters appears in standard amulets [gelatorei] he is liable because this writing is considered to be enduring; is that to say that the opinion of Rabbi Shimon tends to stringency in this matter?
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָתַנְיָא גהַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב הַמְגָרֵר כׇּל שֶׁהוּא דהַמְעַבֵּד כׇּל שֶׁהוּא ההַצָּר בִּכְלִי צוּרָה כׇּל שֶׁהוּא רש״ארַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עַד שֶׁיִּקְדַּח אֶת כּוּלּוֹ עַד שֶׁיִּגְרוֹר אֶת כּוּלּוֹ עַד שֶׁיְּעַבֵּד אֶת כּוּלּוֹ עַד שֶׁיָּצוּר כּוּלּוֹ.

Wasn’t it taught in a baraita: One who drills a hole of any size on Shabbat is liable, one who scrapes and smooths posts or parchments in any amount is liable, one who tans any amount of an animal hide is liable, one who draws any size form on a vessel is liable? Rabbi Shimon says: One is liable only if he drills the entire hole that he intended to drill, or if he scrapes the entire post or parchment that he intended to scrape, or if he tans the entire hide that he intended to tan, or if he draws the entire form that he intended to draw. Clearly, Rabbi Shimon’s opinion is the lenient one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חד משום בונה וחד משום מכה בפטיש דלאו תולדה דבונה נינהו ובהא פליג רב סבר כיון שהמסתת אבני גויל הוא ואינון אבני דלא משפרין ומשוי להו גזית כדכתיב כל אלה אבני יקרות במדת גזית מגוררות במגירה והויא כמכה אבן בפטיש להשוות עקמו (מיהו) [וכן] נקב בלול נמי כיון דמשום אויר הוא לבנין דמו ותולדת בנין הוא ושמואל סבר נקב לפתוח פה בכלי דמי שהוא סוף מלאכה וכן מכניס ידי הקורדום בעשפו1 אף על פי שכלי הוא רב סבר דיש בנין בכלים ושמואל סבר אין בנין בכלים וגרסינן בכלל גדול משום דרבי יהושע כן כי המסתת חייב משום מכה בפטיש כשמואל ומותבינן לשמואל מהא דתניא הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב דאמר משום בונה היינו דחייב הקודח דמחזי כמי שעושה חור בכותל כדי לבנות שם בנין ותולדת בנין הוא. אלא לשמואל דמחייב הנוקב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכ׳ מאי [גמר] מלאכה איכא בקודח והלא הנוקב צריך לקבוע באותו [הנקב] מסמר נמצאת קביעת המסמר הוא הגמר מלאכה ומשני כגון שקדח ברימצא פי׳ במקדח והניח המקדח במקום שקדח במסמר קבוע באותו העץ שקדח כדי לחזקו שזהו גמר מלאכתו ואשכחן סוגיא דשמעתא בענין המחזיר מטה של טרסיים בשבת (לעיל שבת ד׳ מז) כרב דסבר עיולי שופתא בקופינא והוא יד הקורדום בנקבו שהוא כהחזרת מלבנות המטה ורב ושמואל דאמרי תרווייהו [התם] המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת ומותבינן [מהא] המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה של ציידין לא יחזיר ואם החזיר פטור. ר׳ הימאי אמר המרכיב קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור ופרקינן הוא דאמר כי האי תנא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחים של סקבס לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לא יתקע ואם תקע חייב רשבג״א אם היה רפוי מותר ופשיטא לרבנן בתראי דהני כולהו משום בונה אינון. ומשום הכי מתרינן במן דעביד להו דאמרינן בי רב חמא הואי ההוא מטה גוליתא דהוו מהדרי ליה בשבתא. א״ל ההוא מרבנן לרב חמא מאי טעמא שריין דמשום בנין מן הצד הוא ונהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן [מיהא] איכא א״ל אנא כרבן שמעון ב״ג סברי לי דאמר אם היה רפוי מותר וגרסינן בירושלמי קנה מנורה למה הוא חייב. ר׳ אבהו בש״ר יוחנן ורב הונא תרווייהו אמרו משום בונה וקי״ל בהני כולהו כרב פי׳ חק קפיזא בקבא כגון שחקק חריץ בקב מקום שהוא מדת קפיזא ונמצא שעשה כמין השנתות שהיו סימנין בהין.
המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה חייב.
1. כן בכ״י, ועיין בערוך ״עשף״.
ערך צר
צרא(שבת עה:) אמר ריש לקיש הצר בכלי צורה חייב משום מכה בפטיש פי׳ אף על גב דפליג ר׳ שמעון (שבת קג:) דתניא הצר בכלי צורה כל שהוא ר׳ שמעון אומר עד שיצור את כולו כלומר עד שיצור את כל הצורה יחידאה היא ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמקרו חייב משום כותב ואי לא חייב משום מכה בפטיש (בבא בתרא נג) אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה (כלים פכ״ד) ושל צורות טהור מכלום פי׳ בגד שיש ביד רוקמי רקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בגד אחר (בריש צו בילמדנו) וכשנגלה הקב״ה ליחזקאל ואמר לו הגד לבית ישראל את הבית אמר לו רבש״ע וכי עכשיו בונין אותו שאמרת וישמרו את כל חקותיו ועשו אותו אמר לו עכשיו יהו קורין בצורות הבית ואני מעלה עליהן כאילו בבנינו הן עסוקין וכן בסדר קרבנות (מועד קטן ט.) אמר ליה לבריה אותן בני אדם אנשים של צורה הן (יומא נד) כרובים בצורייתא הוו קיימי פי׳ אע״פ שלא היו הארון והכרובים במקדש שני כרובים מצויירים בכותלים היו שם. אפי׳ פיגול טעון צורה כבר פי׳ בערך פגל המתרגם פסוק כצורתו פי׳ בערך תרגום:
ערך אמן
אמן – (האנדווערקער, מייסטר, באלבירער). האומנין קורין בראש האילן (ברכות טז.) לא יעשה עמו באומן (נדרים מא:) פירוש המודר הנאה מחברו לא יעשה עמו באומנית מלאכת חפירה לבעל הבית שכשמדיר חופר ומכה בארץ מרפא את הארץ ונוחה הוא לחפור למודר שחופר אצלו ומהנהו וחכמים מתירין ברחוק שלא יהנהו בחפירתו לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנו׳ חבירו (מכות כד) מפני שמאמן את ידו (שבת קג) פירוש מלמד ידו אומנות וקשו בה בני רחבה עליה ונדחית ופשיט אביי ורבא שכן מרדדי טסין עושין. פירוש מאמן מרגיל ידו לאותו מלאכה שכן מנהג מרקעי פחי׳ כשמניחי׳ המס על הסדין מכים תחילה בקורנס על הסדן כשמתחיל במלאכה ולדברי רשב״ג מלאכה גמורה ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר ולנוטל קורנס לרדד ולא רדד אלא אותה הכאה מלאכה חשובה היא. מורייס אומן (עבודה זרה לד) תנו רבנן מורייס אומן מותר רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנניה בן גמליאל אף חילק אומן פירוש מורייס שמן היוצא מן הדגים ומוכרין אותו ללפת בו את הפת ושל גוי אומן מותר לקנות דכיון שדרכו למכור לישראל אין מערב בו יין דמתיירא שלא יקנו ממנו. חילק אומן דגים קטנים ביותר והן טהורין וכיון שהוא אומן העשוי למכור לישראל אין מערב בו מין טמא דלא זבין ישראל מיניה. תני אבימי בריה דרבי אבהו המורייס אומן הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור פי׳ פעם ראשון ושני נפיש שמנייהו של דגים ולא מערב בהו חמרא פעם שלישי דלא נפיש שמנייהו מערב בהו חמרא ואסור ויש ששונין מורייס אומן פירוש השמנונית היוצא מן הדגים הכבושים במלח שני חלקו׳ דגים וחלק אחד מלח ופי׳ מורייס אומן המתמצה מן הכלי דיוצא ראשון ושני כשהן כבושין בו מותר ששמנן של דגים ודישונן חזק מאד אבל אחרי כן מכחיש כח הדגים ומתמעט שמנן וצריך להטיל עליהן יין לחזקם. אל אלהים ה׳ דבר ויקרא ארץ אומנין בנין חרכי קטונדס בירוש׳ הרואה. שתלא טבחא ואומנא וספר מתא (בבא בתרא כ״א) בגמ׳ דחנות שבחצר (שבת קנ) פי׳ שתלא דלא ידע למישתל ויבשו נטיעותיו וכן הטבח שהגרים או הטריף הבשר וכן אומן המוהל דלא מאיץ מילה כדבעי לה כדאמרינן (שבת קלג) אמר רב פפא האי אומנא דלא מאיץ סכנה וכן ספר מתא פירו׳ לבלר שכותב שטרות של כל העיר שמפסיד בכתב הני כולהו מעברינן להו מיד דפסידא דמפסדי תוב לא הדר. אחספא דאומנא (גיטין סט) קרנא דאומנא. (מכות טז) פירוש קרן של מקיז דם (א״ב: לשון מקרא זה מעשה ידי אמן):
ערך מנד
מנדב(שבת קג) מכאן שניתנה תורה במנוד פירוש בענוה וברתת כמו מניד ברישיה:
ערך נח
נחגבפרק הבונה (שבת קג) נח מנחור:
ערך פנקס
פנקסד(שבת קג) על שני דפי פנקס (משנה אבות פרק ג) הפינקס פתוחה כבר פי׳ בערך סעד (כלים פרק כד) שלש פנקסאות הן האפיפורין טמאה מדרס פירוש לוח עשוי על אבק של עפר וכותבין בו חשבונות ושיש בה בית קיבול שעוה פירוש לוח הטוח בדונג כדי לכתוב בו וחלקה מלשון חלק (כלים פרק טז) פנקס שיש בו בית קיבול שעוה טמאה ושאין בה טהורה (בראשית רבה) דיפתרות ופינקסאות יש לו (נדה ל) מונח בפנקס קסת הסופר תרגומו פנקס ספרא (א״ב פירוש בל״י ספר קטן):
ערך צדק
צדקה(שבת קג) צדיק כפוף צדיק פשוט פי׳ צדיק שאינו עניו ויש צדיק עניו פירוש אחר כפוף בעולם הזה פשוט וגדול לעולם הבא (יומא לח:) צדיק מעצמו פירוש כשנזכר צדיק מתברך הוא בעצמו כדכתיב זכר צדיק לברכה כשנזכר רשע אחד מתקללין כל הרשעים שנאמר ושם רשעים ירקב (ראש השנה ד. פסחים ח.) סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור כך קבלנו מרבי משה הדרשן צדיק גמור פירוש צדקה חשובה היא אע״פ שהזכיר שיחיו בניו זוכה לחיי עד. צדקה תרומם גוי (בבא בתרא טו: ובילמדנו בריש כי תשא ענין צדקה בירושלמי פיאה פ״א ובסוף פיאה סנהדרין צב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב״ה להחיות שוב אין חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו׳ ואותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש עולמו עושה להן כנפים כנשרין וטסין על המים בימים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ וגו׳ ושמא תאמר יש להן צער תלמוד לומר וקווי ה׳ יחליפו כח וגו׳ כל צדיקים שנאמרו בסדום צדיקם כתיב עיין בערך זקן:
ערך רשם
רשםו(בבא מציעא כג:) מתניתין ברשום פי׳ מסוכרי׳ דנזיית׳ כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום כשהוא מרופרף נקרא מצוף מל׳ צפוי פ״א בארך צף תשיעי הרשום בכתב אמת כבר פי׳ בערך נבל (ביצה לד:) עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן (שבת קג) לא חייבו שתי אותיות אלא משום רשום. (חולין לב) והמשתתף עמהם צריך שירשום פי׳ שעל הרושם מכיר שהוא לכהן (בבא קמא פב) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא דברי תורה (סנהדרין קה) דורשי רשומות אמרו לי גלעד (ברכות כד) דורשי רשומות אמרו לי והיו חייך תלויים לך מנגד זה התולה תפילין פ׳ פסוקים הרשומים. (גיטין כ) רושמא מחרץ חרץ או כנופי מכניף פי׳ כגון הרושם בחותם על השעוה חורץ מקום החקיקה והמקום הבולט נשאר כמו שהיה או דוחה בחריצתו מהנה ומהנה ומקבץ כמין גבשושית וזהו הבולט המקובץ מהנה ומהנה השיבו מחרץ חריץ (סוטה יט) שאם רשומו ניכר לא עשה ולא כלום פ״א שימחק המגלה יפה יפה ולא ישאיר בה רישום לכתיבה כל עיקר (סנהדרין נב) מה מיתה האמורה בידי שמים אין בה רושם פי׳ שהרי כשמת אדם שלם בגופו ואין בו חבלה ותחת חגורה נקפה תרגומו רושמיי דמחא חבורה תחת חבורה ת״י תשלומי רשם לא יקרחו קרחה והתוית תיו על מצחית האנשים הוי החוקקים חקקי און תרגום ויי דרשמין רישומין:
א. [פארמע, צייכען.]
ב. [ערשטיטערונג.]
ג. [נאמע.]
ד. [שרייבטאבעל.]
ה. [פראם. טוגענדהאפט.]
ו. [פערשטאפט. צייחין.]
המגרר – כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק.
הקודח כל שהוא – קצת הנקב ואע״פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני.
כל שהוא – מן הצורה.
את כולו – כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת.
המעבד כל שהוא – לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר״ש דאמר עד שיעבד כל העור.
המעבד כל שהוא. לאו דוקא, דהא אמרינן בפרק המוציא (שבת עט.) שיעור המעבד כדי לכתוב קמיע. אלא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר עד שיעבד את כולו, נקט איהו כל שהוא.
הצר צורה בכלי צורה כל שהוא חייב ולא סוף דבר כשאותו משהו משלים כל הצורות שבזו הרי יש בה משום מכה בפטיש אלא אף כשאינו גמר מלאכה שהצורות אדם צר לפעמים צורה קטנה בכלי גדול ונמצא שהצורה אדם מעמידה בכל שהוא:
ספר תורה ותפלין ומזוזות צריך להזהר בכתיבת אותיותיהם ולא יחליף בהם כלום ר״ל שלא יעשה אלפין עיינין אע״פ שהעלגים עושין להם אחת ולא ביתין כפין אע״פ שדומות בצורה וכן בכל כיוצא באלו וכן שלא יעשה פרשיות סתומות שבה פתוחות או הפתוחות סתומות וכן שלא יכתוב בספר תורה פרשה אחת כתבנית השירה ולא השירה כתבנית שאר הפרשיות ובכל אלו אם עשה כן או שכתב אות אחת שלא בדיו אלא בשאר מיני צבעונים או בזהב פסל כמו שיתבאר במקומו:
והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הקודח כל שהוא בשבת — חייב, המגרר (מגרד ומחליק) כל שהוא — חייב, המעבד עור כל שהוא — חייב, הצר בכלי צורה כל שהוא — חייב. ר׳ שמעון אומר: אינו חייב עד שיקדח את כולו, או עד שיגרור את כולו, עד שיעבד את כולו, או עד שיצור את כולו.
Wasn’t it taught in a baraita: One who drills a hole of any size on Shabbat is liable, one who scrapes and smooths posts or parchments in any amount is liable, one who tans any amount of an animal hide is liable, one who draws any size form on a vessel is liable? Rabbi Shimon says: One is liable only if he drills the entire hole that he intended to drill, or if he scrapes the entire post or parchment that he intended to scrape, or if he tans the entire hide that he intended to tan, or if he draws the entire form that he intended to draw. Clearly, Rabbi Shimon’s opinion is the lenient one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא אֲתָא לְאַשְׁמֹעִינַן עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי וְהָתַנְיָא רש״ארַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וְעָשָׂה אַחַת יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם כּוּלּוֹ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מֵאַחַת תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב אֶת הַפָּסוּק כּוּלּוֹ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר מֵאַחַת.

Rather, Rabbi Shimon comes to teach us this: It is considered writing that endures only if he writes the entire name. The Gemara asks: And how can you say this? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon says: From the phrase “and he performed one” I might have thought that one is liable only if he writes the entire name; therefore, the verse states “from one.” Apparently, he does not require that the entire word be written in order to be liable. The Gemara answers: Resolve the contradiction between these statements and say this: I might have thought that one is liable only if he writes the entire verse that he intended to write; therefore, the verse states “from one.” One is liable for writing less than that. However, one is certainly not liable for writing less than a complete word.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל השם – כל התיבה.
תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו׳ – וא״ת ומ״ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר״ש עד שיתקן את כולו וי״ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר״ש עד שיתקן את כולו.
אלא, ר׳ שמעון הא אתא לאשמעינן [דבר זה בא להשמיענו], שדבר המתקיים הוא רק עד שיכתוב את השם כולו. ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כן] והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש שר׳ שמעון אומר: מלשון הכתוב ״ועשה אחת״ האם יכול היית ללמוד כי אינו חייב אלא עד שיכתוב את השם כולותלמוד לומר: ״מאחת״, והרי שהוא חולק על המצריך לכתוב את כל המלה כולה! ומשיבים: תריץ ואימא הכי [יישב את הדברים ואמור כך]: יכול אינו חייב אלא עד שיכתוב את הפסוק כולו שרצה לכתוב — תלמוד לומר: ״מאחת״, לומר שדי אף בפחות מזה, ואולם ודאי שאינו חייב אלא עד שיכתוב מלה שלמה.
Rather, Rabbi Shimon comes to teach us this: It is considered writing that endures only if he writes the entire name. The Gemara asks: And how can you say this? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon says: From the phrase “and he performed one” I might have thought that one is liable only if he writes the entire name; therefore, the verse states “from one.” Apparently, he does not require that the entire word be written in order to be liable. The Gemara answers: Resolve the contradiction between these statements and say this: I might have thought that one is liable only if he writes the entire verse that he intended to write; therefore, the verse states “from one.” One is liable for writing less than that. However, one is certainly not liable for writing less than a complete word.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר וְעָשָׂה אַחַת וְעָשָׂה הֵנָּה פְּעָמִים שֶׁחַיָּיב אַחַת עַל כּוּלָּן וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

The baraita cites that Rabbi Yosei says that the verse states: “And did an action from one of these.” This unusual expression indicates repetition and it is as if it says: And he did one, and he did these. From here it is derived that at times one is liable to bring one sin-offering for them all, and at times one is liable to bring several offerings, one for each and every one.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה שכתבנו שחייב באות אחת כפולה אם היא תיבה או בשתי אותיות אע״פ שאינן תיבה לא סוף דבר כשהיתה כונתו למה שעשה לבד אלא אפי׳ היה בדעתו להשלים תיבה או פסוק וכן בכל המלאכות ר״ל שכל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה מכיון שעשה כשיעור המבואר בה נתחייב אע״פ שלא גמר מחשבתו ולא נפקע מזו דין מלאכת מחשבת שהרי גמר מלאכה זו הוא מאחר שנעשה בה כשיעור שהוא אצלה מלאכה כיצד נתכוון לכתוב פסוק או אגרת משכתב שתי אותיות חייב ולא סוף דבר כשהן תיבה כגון שם משמעון אלא אפי׳ שאינן תיבה כגון אר מאריוך אע״פ שאינן תיבה וכן נתכוון לארוג בגד שלם מכיון שארג בו ב׳ חוטין נתחייב אע״פ שדעתו להשלים וכן בכל המלאכות והוא שדרשו אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת אחת זו היא כל המלאכה מאחת מקצת המלאכה ר״ל כשיעור ממנה הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל אחת ואחת הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב בהן אלא אחת על הדרך שהתבאר:
המגרר ראשי כלונסאות של ארז או קלף וכיוצא באלו חייב וחיובו משום ממחק וי״מ משום מחתך ושיעורו בכל שהוא המעבד עור שיעור עבודו בכל שהו ר״ל אע״פ שלא השלים עבודו אלא שהתחיל בו ומ״מ צריך שיהא בעור כדי לעשות קמיע לא נאמר כל שהו אלא מצד העבוד כמו שביארנו בפרק המוציא:
בברייתא הובאו דברי ר׳ יוסי האומר כי לשון הכתוב ״ועשה אחת מהנה״ שהיא בלתי רגילה יש לפרש את הכתוב כאילו היה כתוב כפול: ״ועשה אחת״ ״ועשה הנה״, ומכאן נלמד כי פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.
The baraita cites that Rabbi Yosei says that the verse states: “And did an action from one of these.” This unusual expression indicates repetition and it is as if it says: And he did one, and he did these. From here it is derived that at times one is liable to bring one sin-offering for them all, and at times one is liable to bring several offerings, one for each and every one.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי אַחַת מֵאַחַת הֵנָּה מֵהֵנָּה אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה וְהֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת.

And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the reason for Rabbi Yosei’s opinion? Since the verse says “from one” and “of these,” Rabbi Yosei detects both a restriction, i.e., “from” and “of,” an amplification based on superfluous expressions, as it would have been sufficient for the verse to say “one” and not “from one,” and it would have been sufficient to say “these” instead of “of these.” The repetitive language teaches that there are cases of one that is these and cases of these that are one.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מ״ט דר׳ יוסי – היכי דריש ליה.
אחת מאחת – אחת ה״ל למכתב ולשתוק וכתב מ״ם יתירה [ומהנה יתירא].
הנה מהנה – א״נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ״ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ״ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע״פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה.
ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי — כיון שכתוב ״מאחת מהנה״ מוצא הוא כאן גם לשונות מיעוט וגם כפל לשון. כי לכאורה די היה לכתוב ״אחת״ וכתב ״מאחת״, ודי היה לכתוב ״הנה״ וכתב ״מהנה״. אלא מכפל הלשון הוא לומד תחילה שיש כאן הוראה שיש מקרה של עשיה אחת שהיא ״הנה״ (רבות) וכן גם ״הנה״ שהיא אחת.
And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the reason for Rabbi Yosei’s opinion? Since the verse says “from one” and “of these,” Rabbi Yosei detects both a restriction, i.e., “from” and “of,” an amplification based on superfluous expressions, as it would have been sufficient for the verse to say “one” and not “from one,” and it would have been sufficient to say “these” instead of “of these.” The repetitive language teaches that there are cases of one that is these and cases of these that are one.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַחַת שִׁמְעוֹן מֵאַחַת שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן הֵנָּה אָבוֹת ומֵהֵנָּה תּוֹלָדוֹת אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת.:

Similarly, Rabbi Yosei explained that had the verse said “one,” the conclusion would have been that one is only liable for performing a complete transgression, e.g., writing the name Shimon on Shabbat. “From one” teaches that one is liable even if he does not complete the intended action, e.g., writing Shem from Shimon. “These” refers to the transgressions themselves, e.g., the primary categories of labor prohibited on Shabbat. The words “from these” teach that even subcategories are included. The Gemara illustrates the case of one that is these. One was aware that he was in violation of the prohibition of Shabbat but not aware that the individual labors were prohibited. In that case, if he performed several prohibited labors during this lapse of awareness, he is liable to bring a sin-offering for each violation. These that are one refers to a case where one was unaware that he was in violation of the prohibition of Shabbat but he was aware that the individual labors were prohibited. In that case, he is liable to bring only one sin-offering for all of the prohibited labors.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחת שמעון – כלומר דריש מ״ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב.
מאחת שם משמעון – כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא.
הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות.
אחת שהיא הנה – דאמרן לעיל ה״ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע״ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא.
הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות – שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא.
וכיוצא בזו למד: לו היה כתוב ״אחת״ היינו אומרים כי אינו מתחייב עד שיעשה עבירה שלמה, וכגון שיכתוב בשבת ״שמעון״, ״מאחת״ — בא ללמדנו שמתחייב אף על מקצתה, וכגון שכתב ״שם״ מ״שמעון״. ״הנה״ משמעו — העבירות עצמן, וכגון אבות מלאכות בשבת. ״מהנה״ משמעו — אפילו תולדות. ומסבירים: איזו מלאכה היא בגדר אחת שהיא הנה — כגון שהיה בידו זדון שבת ושגגת מלאכות, שידע ששבת היום ואסורה בו עשיית מלאכה ואולם לא ידע שמלאכה זו היא בין המלאכות האסורות, שאם עשה באותו העלם כמה פעמים אותה מלאכה — מביא חטאות הרבה כמספר העשייות. הנה שהיא אחת — כגון שגגת שבת וזדון מלאכות, שלא ידע ששבת היום, אף שידע שמלאכה זו אסורה בשבת, שאינו מביא אלא חטאת אחת על כל מה שעשה.
Similarly, Rabbi Yosei explained that had the verse said “one,” the conclusion would have been that one is only liable for performing a complete transgression, e.g., writing the name Shimon on Shabbat. “From one” teaches that one is liable even if he does not complete the intended action, e.g., writing Shem from Shimon. “These” refers to the transgressions themselves, e.g., the primary categories of labor prohibited on Shabbat. The words “from these” teach that even subcategories are included. The Gemara illustrates the case of one that is these. One was aware that he was in violation of the prohibition of Shabbat but not aware that the individual labors were prohibited. In that case, if he performed several prohibited labors during this lapse of awareness, he is liable to bring a sin-offering for each violation. These that are one refers to a case where one was unaware that he was in violation of the prohibition of Shabbat but he was aware that the individual labors were prohibited. In that case, he is liable to bring only one sin-offering for all of the prohibited labors.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל.: מִי דָּמֵי מֵ״ם דְּשֵׁם סָתוּם מֵ״ם דְּשִׁמְעוֹן פָּתוּחַ אָמַר רַב חִסְדָּא זֹאת אוֹמֶרֶת סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ כָּשֵׁר.

We learned in the mishna that Rabbi Yehuda said: We found that one is liable for writing even if he did not complete what he was writing and wrote a small name that constituted part of a longer name, e.g., Shem from Shimon. The Gemara asks: Is it similar? The mem in Shem is closed and the mem in Shimon is open. Rav Ḥisda said: That is to say that a closed letter that one rendered open is valid even in writing a Torah scroll, and it is not considered an irregularity in the writing. Therefore, one is liable for writing an open letter instead of a closed one.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי דמי כו׳ – זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ״ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא.
זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר. פירוש: וכן פשוט שעשאו כפוף, דהא תנן נמי דן מדניאל. ואיכא למידק מנא ליה הא, דלמא כשכתב שם במ״ם סתומה ודן בנו״ן פשוטה. ומסתברא דהא ליתא, דאם כן לא זהו שם משמעון אלא תיבה אחרת היא, ולא מקצת התיבה הראשונה היא זו, ואפשר נמי דפטור הוא דמלאכה אחרת היא לכשתמצא לומר דסתום שעשאו פתוח ופתוח שעשאו סתום פסול. ועוד דהא מפרשינן לעיל בפרק הזורק (שבת צז:) משום דכל אימת דלא מיכתיב שם לא מכתיב שמעון, כלומר: וזו היתה כוונתו מתחלה, ואם איתא הא לא מיכתב שמעון בשם הזה. כך נראה לי.
ב שנינו במשנה שאמר ר׳ יהודה: מצינו (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר את כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול, וכגון שכתב ״שם״ מ״שמעון״. ושואלים: מי דמי [והאם דומה]? והלא מ״ם של ״שם״ סתום (סופי) ומ״ם של ״שמעון״ פתוח! אמר רב חסדא: זאת אומרת שסתום (סופי) שעשאו פתוחכשר אף בכתיבת ספר תורה, ואין זה נחשב לפגם בכתיבה התמה, ומטעם זה מתחייב על מלה ששינה בה וכתב פתוח במקום סתום.
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda said: We found that one is liable for writing even if he did not complete what he was writing and wrote a small name that constituted part of a longer name, e.g., Shem from Shimon. The Gemara asks: Is it similar? The mem in Shem is closed and the mem in Shimon is open. Rav Ḥisda said: That is to say that a closed letter that one rendered open is valid even in writing a Torah scroll, and it is not considered an irregularity in the writing. Therefore, one is liable for writing an open letter instead of a closed one.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מֵיתִיבִי ז{דברים ו׳:ט׳} וּכְתַבְתָּם שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָה תַּמָּה חשֶׁלֹּא יִכְתּוֹב אַלְפִין עַיְינִין עַיְינִין אַלְפִין בֵּיתִין כָּפִין כָּפִין בֵּיתִין גַּמִּין צָדִין צָדִין גַּמִּין דַּלְתִין רֵישִׁין רֵישִׁין דַּלְתִין הֵיהִין חֵיתִין חֵיתִין הֵיהִין וָוִין יוֹדִין יוֹדִין וָוִין זַיְינִין נוּנִין נוּנִין זַיְינִין טֵיתִין פֵּיפִין פֵּיפִין טֵיתִין.

The Gemara raised an objection from a baraita that interprets the verse: “And you shall write them on the doorposts of your house and on your gates” (Deuteronomy 6:9). “And you shall write them [ukhtavtam]” means that it should be perfect writing [ketiva tamma] with no mistakes, and clear writing. This means that one should not write an alef as an ayin, an ayin as an alef, a beit as a kaf, a kaf as a beit, a gimmel as a tzadi, a tzadi as a gimmel, a dalet as a reish, a reish as a dalet, a heh as a ḥet, a ḥet as a heh, a vav as a yod, a yod as a vav, a zayin as a nun, a nun as a zayin, a tet as a peh, a peh as a tet.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכתבתם – דתפילין ומזוזה.
תם – שלם כהלכתה.
אלפין עיינין – יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן.
ביתין כפין – דומין בכתיבתן.
גמין צדין – דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה.
זיינין נונין – פשוטין.
טיתין פיפין – מכאן נראה לר״ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ׳.
הא דאמרינן שלא יכתוב אלפי״ן עייני״ן עייני״ן אלפי״ן – פי׳ רש״י ז״ל מפני שדומין בקריאתן.⁠א ואחרים פי׳ שהן דומין בכתיבתן לפי שגוף האל״ף שהוא הקו האמצעי צריך להיות כפוף כגון זה: , ואם מרחיק הירך שלמטה הימנה ולא יחברנה לה ויעשה הקו האמצעי יותר כפוףב מדינו ידמה לעי״ן1.
וצדי״ן גמלי״ן – נראה שפירושו לא יפריש צדדי של צד״י מגופה, שא״כ ידמה ליו״ד וגימ״ל. ואף על פי שהיא דומה יותר לנו״ן משום גמלי״ן צדי״ן אמר כן, שאם יעשה רגלהג של גימ״ל כפופה כלפי מעלה עושה צד״י2. [ושובד ראיתי במקצת נוסחאות צדי״ן נו״ן נו״ן צדי״ן, והוא הנכון כי הנו״ן יותר עלול להתדמות לצד״י והצד״י לנו״ן צד״י לנו״ן ונו״ן לצד״י כשיהי׳ ראשה כפוף למעלה ובלבד שלא יהא3 מן המגיהין].
טיתי״ן פיפי״ן – פי׳ שלא יפריש קו הטי״ת האחרון מגופה ותדמה לפ״א כזה: . ומכאן יש ללמודה שהיא כפופה כגון זה: , ולא ככתיבת מקצת סופרים הצרפתים שכותבין אותה פשוטה כזה: . ומדאמרינן זייני״ן נוני״ן, שפירושו נו״ן פשוטהו ש״מ שהנו״ן ראשה גס ואינו כפוף כוי״ו, אלא כגון הזיי״ן לגמרי מדלא אמרי׳ ווי״ן נוני״ן.⁠ז
ודאמרי׳ לקמןח מ״ט פשוטה כרעי׳ דדל״ת לגבי גימ״ל, י״מ שכן דרך כתיבה אשורית המאושרת להיות רגלה של דל״ת נוטה לגבי ג׳ כגון זו: ולא לגבי עצמה4 כזו: ט ולא מחוור. אלא לא לגבי גימ״ל5 ולא לגבי ה״א מכרעה אלא זקופה ועומדת. ופי׳ פשוטה כרעה, מפני שרגלה כלפי הגימ״ל6. [ודאמרי׳ מ״ט מהדר אפיה דקו״ף מרי״ש פי׳ מ״ט אינה מראה לו פנים7].⁠י ודאמרי׳ מאי טעמא מהדר אפיה הכי קאמר מאי טעמא אינה מראה לו פנים כגון זו: .⁠כ ומדאמרינן כרעי׳ דקו״ף תליא, ש״מ שהיא עשויה כגון ירכה של ה״א שאינה נוגעת כלל לקו העליון כזו: .⁠ל וש״מ דתי״ו נוגעת כחי״ת דאי לא, ליבעי טעמא בתי״ו כדבעי טעמ׳ בקו״ף. ומדאמרי׳ שי״ן שקר אין לו רגלים ולא קאי, ש״מ שהוא עשוי במדרון כגון זו: , ולא כמו שטעו מקצת סופרים לכופפה כזו . ומפני שצריך ליזהר בכל זה בכתיבת ס״ת ותפילין ומזוזות לפיכך כתבתי דברי׳ הללו שכל הטוע׳ בציור האותיות פסול והפסיד הכל.⁠מ
א. ורבנו חלק אפירושו דזה אינו בכלל כתיבה תמה אלא מהפך הענין לגמרי, עי׳ רשב״א.
ב. ברשב״א ובריטב״א לא הזכירו כלל שיעשה הקו האמצעי יותר כפוף, דהא בהרחיק לבד פסול. ובר״ן על הרי״ף הוסיף: וכ״ש אם יעשה הירך האמצעי מעט עקום יראה כאלו היה עין הפוכה. וענין העיקום נראה שהוא למטה כמו בעין. ועי׳ בכ״ז בחז״א סי׳ יב סק״א.
ג. בנדפס וכי״נ: ראשה.
ד. קטע זה חסר בכי״מ, וגם בכי״נ הוא מקוצר.
ה. עי׳ תוד״ה טיתין.
ו. עי׳ רש״י.
ז. וכ״ה ברשב״א ור״ן.
ח. קד, א.
ט. לכאורה אין צריך לתיקון הגרא״ז, ועי׳ רש״י שלמד על הקוץ היוצא מגג הדלת, ורבנו לא רצה לפרש דמשמע דקאי ברגל הדלת.
י. כ״ה בנד׳ ובכי״נ, ונכנס כאן שיבוש וכבר עמד בזה הגרא״ז, אבל בכי״מ הקטע שבסמוך, והוא נכון וקיים.
כ. הקטע הזה העתקתי מכי״מ.
ל. וכן ברשב״א ור״ן. ובב״י סי׳ לו בשם המנהיג.
מ. בנד׳ נוסף כאן הגהה בפנים: זהו דבר חדש והפוסקים כתבו דבדיעבד כשר בשאינו דומה לצורת אות אחר אף ששינה צורתה ע״כ [עי׳ רמ״א סי׳ לו סעי׳ א, נוב״י חאו״ח סי׳ פ]. ואמנם כבר במאירי כאן ובקרית ספר עמ׳ לה, ב תמה בזה שמשמע שאם נתחבר רגל הקוף עם האות פסול, שמעולם לא הוזכר פסול דבוקה אלא בדבוק אות באות אבל בדבוק של עצמה לא נפסלה ע״ש, ועי׳ תשובות הרשב״א ח״ז שנב, ת׳ הרא״ש כלל ג, יא, תשב״ץ ח״א סי׳ נ, מהר״י מינץ סי׳ טו, תה״ד סי׳ רל, ריב״ש סי׳ ז וסי׳ קכ.
1. הגהת הגרא״ז: הפוך.
2. הגהת הגרא״ז: פי׳ וה״ה גם לנון וכש״כ הוא. אלא דגם לגימל יש לחוש שלא יעשה ראשו כמו צדי דלא יצילו ההפסק למטה מליחשב צדי, אבל ברישא צדין גמלין ע״כ ל״ד דעכ״פ יהי׳ נראה נון ולא גימל אלא משום סיפא נקט דאשמעינן דגם בגימל יש לחוש.
3. הגהת הגרא״ז: פי׳ הגירסא צדין נון לא תהא מאת המגיהים.
4. הגהת הגרא״ז: ההא.
5. הגהת הגרא״ז: הגירסא הנכונה הוא גימל.
6. הגהת הגרא״ז: ולא כזה: _.
7. הגהת הגרא״ז: דבריו אינם מובנים, וז״ל הר״ן, פי׳ שהירך שלמטה אצלה ולא לצד האחר. וגם זה אינו מובן שהצד הימני של הקוף יהיה נקרא אפי׳ וצ״ע.
שלא יכתוב אלפי״ן עייני״ן ועייני״ן אלפי״ן. פירש רש״י ז״ל: כי הוצרך לומר כן מפני שדומין בקריאתן, שיש בני אדם שקורין לאלפי״ן עייני״ן ולעייני״ן אלפי״ן. ואינו מחוור בעיני, דזה אינו בכלל כתיבה תמה, אלא מהפך לגמרי הוא הענין ומאבדו, שאילו כתב במקום את השמים ואת הארץ, עת השמים ועת הארץ היה מחריב העולם. אלא שלא יכתוב אל״ף כענין שיראה ממנה צורת עי״ן הפוכה, שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו עי״ן הפוכה כזה: ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האלף ולא כזה: שאילו לא כן לא היתה כצורת העי״ן אפילו כשירחיק ממנה הרגל השמאלי. ואגב דאמר שלא יכתוב אלפי״ן עייני״ן אמר נמי ולא עייני״ן אלפי״ן, אף על פי שאי אפשר לכתוב עי״ן בצורת אל״ף, וכמו שאמר שלא יכתוב טיתי״ן פפי״ן בגררא דלא יכתוב פפי״ן טטי״ן.
חיתי״ן ההי״ן. כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון, מגג האות כעין ה״א, וכן צריך להיות שני חטוטרות לחי״ת בגגה כגון ולא כגון זה: ותדע מדתנן בפרקין (דף קד:) נתכוון לכתוב חי״ת וכתב שני זייני״ן, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי״ת ועשאו שני זייני״ן, דאלמא לשני ראשי הגג יש כמין חטוטרות כצורת הזי״ן.
זייני״ן נוני״ן נוני״ן זייני״ן. כלומר: נו״ן פשוטה, ומכאן צריך לעשות לנו״ן חטוטרת כזה: שהיא כצורת זי״ן, ולא שיעשה אותה בראש כפוף כגון ראשו של וא״ו כזה: שאילו כן היה לו לומר ווי״ן נוני״ן נוני״ן ווי״ן.
טטי״ן פפי״ן. כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון מן האות כגון זה: ומכאן דקדק ר״ת ז״ל שצריך לכוף הקו האמצעי בתוך הטי״ת כזה שאם לא יכוף אותו אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ״א, שהרי הקו האמצעי של פ״א כפוף לתוך האות.
על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא הדורשת את הכתוב ״וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך״ (דברים ו, ט), והדגישו: ״וכתבתם״ — שתהא כתיבה תמה (כתב תם) ללא שגיאות ובכתב ברור, כגון שלא יכתוב אל״פין עיי״נין, עיי״נין אל״פין, בי״תין כ״פין, כ״פין בי״תין, ג״מין צ״דין, צ״דין ג״מין, דל״תין רי״שין, רי״שין דל״תין, הי״הין חי״תין, חי״תין הי״הין, ו״וין יו״דין, יו״דין ו״וין, זיי״נין נו״נין, נו״נין זיי״נין, טי״תין פי״פין, פי״פין טי״תין,
The Gemara raised an objection from a baraita that interprets the verse: “And you shall write them on the doorposts of your house and on your gates” (Deuteronomy 6:9). “And you shall write them [ukhtavtam]” means that it should be perfect writing [ketiva tamma] with no mistakes, and clear writing. This means that one should not write an alef as an ayin, an ayin as an alef, a beit as a kaf, a kaf as a beit, a gimmel as a tzadi, a tzadi as a gimmel, a dalet as a reish, a reish as a dalet, a heh as a ḥet, a ḥet as a heh, a vav as a yod, a yod as a vav, a zayin as a nun, a nun as a zayin, a tet as a peh, a peh as a tet.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) כְּפוּפִין פְּשׁוּטִין פְּשׁוּטִין כְּפוּפִין מֵימִין סָמְכִין סָמְכִין מֵימִין סְתוּמִין פְּתוּחִין פְּתוּחִין סְתוּמִין טפָּרָשָׁה פְּתוּחָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה סְתוּמָה סְתוּמָה לֹא יַעֲשֶׂנָּה פְּתוּחָה יכְּתָבָהּ כְּשִׁירָה אוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁירָה כַּיּוֹצֵא בָהּ כאוֹ שֶׁכָּתַב שֶׁלֹּא בִּדְיוֹ לאוֹ שֶׁכָּתַב אֶת הָאַזְכָּרוֹת בְּזָהָב הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנְזוּ.

Similarly, one should not write bent letters like kaf and nun found in the middle of a word as straight letters like kaf and nun found at the end of a word, nor should one write straight letters as bent letters. A final mem should not be written like a samekh, and a samekh should not be written like a mem. A closed mem should not be written open, and an open one should not be written closed. Similarly, if there is an open paragraph in the Torah one may not render it closed, and one may not render a closed paragraph open. If one wrote a mezuza or a Torah scroll following the Torah’s format for poetry or if one wrote poetry like regular text, as a mezuza is typically written, or if one wrote without ink but with another material, or if one wrote the mentions of God’s names in gold, all of these must be suppressed. Apparently, one may not write closed letters as open letters, contrary to the statement of Rav Ḥisda.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כפופין – כף פה צדי נון.
פשוטין – הכפולות שלהן פשוטות.
ממין סמכין – מ״ם סתומה שדומה לסמך.
סתומין – מ״ם סתומה.
פתוחין – מ״ם פתוחה.
כתבה – לספר תורה.
כשירה – בדילוגין אריח ולבינה.
ושלא יכתוב כפופין (אותיות שבאמצע המלה, כגון כ״ף ונו״ן) פשוטין (כאותיות סופיות), וכן לא פשוטין כפופין. שלא יכתוב מ״מין הבאים בסוף מלה סמ״כין, ולא סמ״כין מ״מין, שלא יכתוב מ״מין סתומין (כמ״ם סופית) פתוחין, ולא יכתוב פתוחין סתומין. וכן פרשה פתוחה שבתורה לא יעשנה סתומה, וסתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה למזוזה או שאר דברי תורה כדרך המיוחדת שכותבים את השירה שבתורה או שכתב את השירה כיוצא בה, כפי שכותבים מזוזה, או שכתב שלא בדיו אלא בחומר אחר, או שכתב את האזכרות (שם ה׳) בזהבהרי אלו יגנזו. נמצאנו אם כן למדים לענייננו שאין לעשות אותיות סתומות פתוחות ושלא כדברי רב חסדא!
Similarly, one should not write bent letters like kaf and nun found in the middle of a word as straight letters like kaf and nun found at the end of a word, nor should one write straight letters as bent letters. A final mem should not be written like a samekh, and a samekh should not be written like a mem. A closed mem should not be written open, and an open one should not be written closed. Similarly, if there is an open paragraph in the Torah one may not render it closed, and one may not render a closed paragraph open. If one wrote a mezuza or a Torah scroll following the Torah’s format for poetry or if one wrote poetry like regular text, as a mezuza is typically written, or if one wrote without ink but with another material, or if one wrote the mentions of God’s names in gold, all of these must be suppressed. Apparently, one may not write closed letters as open letters, contrary to the statement of Rav Ḥisda.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי וְנִסְכֵּיהֶם בַּשִּׁשִּׁי וּנְסָכֶיהָ בַּשְּׁבִיעִי כְּמִשְׁפָּטָם הֲרֵי מֵ״ם יוֹ״ד מֵ״ם מַיִם מִכָּאן רֶמֶז לְנִיסּוּךְ מַיִם מִן התור׳הַתּוֹרָה.

The Gemara answers: Rav Ḥisda stated his opinion in accordance with the opinion of this tanna, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: While on the rest of the days of Sukkot the verse employs the phrase: “And its libation [veniska],” on the second day it is stated: “And their libations [veniskeihem]” (Numbers 29:19) with an extra letter mem; on the sixth day, it is stated: “And its libations [unsakhe’ah]” (Numbers 29:31) with an extra letter yod. On the seventh day, instead of “according to the law [kamishpat]” employed on the other days, it is stated: “According to their laws [kemishpatam]” (Numbers 29:33) with an extra letter mem. Together these additional letters, mem, yod, and mem, form the word mayim, which means water. This is an allusion to the water libation from the Torah. On Sukkot, a water libation was poured onto the altar in addition to the wine libation that accompanied sacrifices throughout the year. However, here, the closed mem at the end of the word veniskeihem is interpreted as if it were an open mem and used as the first mem in mayim.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מכאן רמז כו׳ – כלומר מ״ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם.
בשביעי כמשפטם גרסינן – כדמוכח בפרק קמא דתענית (תענית ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש״י דגרס בשמיני בס״פ לולב וערבה (סוכה דף מז:).
נאמר בשני ונסכיהם כו׳. מכאן לניסוך המים כו׳ מפורש פ״ק דתענית:
ומשיבים: הוא, רב חסדא, שאמר את דבריו כי האי תנא שיטת תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של סוכות בשינוי נוסח משאר הימים ״מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם״ (במדבר כט, יט). ונאמר גם ביום הששי בשינוי ״מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכיה״ (במדבר כט, לא), ונאמר ביום השביעי בשינוי נוסח ״במספרם כמשפטם״ (במדבר כט, לג) הרי הרי האותיות היתירות על הנוסח הרגיל בכתוב הן מ״ם (מ״נסכיה ם ״), יו״ד (מ״נסכ י ה״), מ״ם (מ״כמשפט ם ״), והן מצטרפות למלה ״מים״, ומכאן רמז לניסוך המים מן התורה שהיו מנסכים על המזבח גם מים ולא רק יין בימי חג הסוכות.
The Gemara answers: Rav Ḥisda stated his opinion in accordance with the opinion of this tanna, as it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Beteira says: While on the rest of the days of Sukkot the verse employs the phrase: “And its libation [veniska],” on the second day it is stated: “And their libations [veniskeihem]” (Numbers 29:19) with an extra letter mem; on the sixth day, it is stated: “And its libations [unsakhe’ah]” (Numbers 29:31) with an extra letter yod. On the seventh day, instead of “according to the law [kamishpat]” employed on the other days, it is stated: “According to their laws [kemishpatam]” (Numbers 29:33) with an extra letter mem. Together these additional letters, mem, yod, and mem, form the word mayim, which means water. This is an allusion to the water libation from the Torah. On Sukkot, a water libation was poured onto the altar in addition to the wine libation that accompanied sacrifices throughout the year. However, here, the closed mem at the end of the word veniskeihem is interpreted as if it were an open mem and used as the first mem in mayim.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם כָּשֵׁר סָתוּם נָמֵי סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ כָּשֵׁר.

And from the fact that an open letter that one rendered closed is valid, in the case of a closed letter, too, a closed letter that one rendered open is valid. This homiletic interpretation supports Rav Ḥisda’s opinion.
רמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח נמי כשר – קשיא לי למה ליה למימר הכי, בלא״ה נמי משכחת לה כגון שהי׳ דעתו לכתוב שמעון וכתבו במ״ם סתומה שכשר הוא לשמעון. ולאו קושיא הוא דכיון דעיקר כתיבת שמעון במ״ם פתוחה והוא כ׳ במ״ם סתומה ולא כ׳ אלא שם, פשיטא דחייב, שמתחלת כוונתו נראית יותר לכתיבת שם מכתיבת שמעון, אבל שם במ״ם פתוחה ודאי היינו רבותא.⁠א
א. עי׳ רשב״א.
אולם בדרשה זו רואים אנו שהמ״ם הסתומה של ״ונסכיהם״ נקראת כאילו היתה מ״ם פתוחה בתחילת המלה, הרי שפתוח ועשאו סתוםכשר (שאפשר לכתוב גם ״מים״). ומכאן נלמד: סתום נמי [גם כן] אם עשאו פתוחכשר, ויש אם כן סיוע לדעת רב חסדא ממדרש זה.
And from the fact that an open letter that one rendered closed is valid, in the case of a closed letter, too, a closed letter that one rendered open is valid. This homiletic interpretation supports Rav Ḥisda’s opinion.
רמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מִי דָּמֵי פָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם

The Gemara rejects this comparison: Is it similar? If one rendered an open letter closed,
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודוחים את ההשוואה: מי דמי [האם דומים] הדברים? שהרי פתוח ועשאו סתום
The Gemara rejects this comparison: Is it similar? If one rendered an open letter closed,
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת קג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת קג:, ר׳ חננאל שבת קג:, הערוך על סדר הש"ס שבת קג:, רש"י שבת קג:, תוספות שבת קג:, רמב"ן שבת קג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קג: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קג:, מהרש"א חידושי הלכות שבת קג:, מהרש"א חידושי אגדות שבת קג:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת קג:, אסופת מאמרים שבת קג:

Shabbat 103b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 103b, R. Chananel Shabbat 103b, Collected from HeArukh Shabbat 103b, Rashi Shabbat 103b, Tosafot Shabbat 103b, Ramban Shabbat 103b, Rashba Shabbat 103b, Meiri Shabbat 103b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 103b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 103b, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 103b, Steinsaltz Commentary Shabbat 103b, Collected Articles Shabbat 103b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144