×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְמֵימְרָא דִּמְחַיֵּיב רַבִּי אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב.
Is that to say that Rabbi Yehuda HaNasi deems one liable for a subcategory of prohibited labor when performed with a primary category of prohibited labor? After all, carrying out and carrying in constitute a primary category of prohibited labor and its subcategory.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמרינן זריקה תולדה דהוצאה היא והוצאה גופה מייתי לה ר׳ יוחנן דהיא מלאכה מהא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ משה היה יתיב במחנה לויה מחנה לויה רשות הרבים היא וקאמר להו משה לישראל לא תפיקו מבתיכון דהוא רשות היחיד ותיתו לרשות הרבים והאי דגרסי׳ בתרה וממאי דבשבת הוה קאי ומשני דגמיר העברה העברה שמיע לן מרבוותא דליתא מעיקרא דשמעתא וגירסני דלאו בקיאין אינון קשיא להון וטפלה הדין גירסא וסוגיא דמשה רבינו בחול הוה קאי במחנה לויה דהוא רשות הרבים וקאמר לישראל לא תיתי מידי דשלים ליה צורכיה כדכתיב מרבים העם להביא מדי העבודה וגו׳ ומשום הכי ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ וכתיב והמלאכה היתה דים לכל.
ומנלן דהוצאה מרשות לרשות מלאכה היא דדייקינן מדלא אמרה תורה איש ואשה אל יביאו עוד לתרומת הקודש אלא אל יעשו עוד מלאכה קאמרה תורה ולא הוו עבדי מידי אחרינא אלא מפקי ומייתי שמע מינה דהבאה קרי לה מלאכה וכיון דאמר להו אל יעשו עוד מלאכה קבילו כדכתיב ויכלא העם מהביא וכיון דהבאה מבתיהון ליתן לגזברים במחנה לויה בחול איקראי מלאכה וקי״ל דכל מלאכה אסור׳ בשבת איברירה לה מלתא דהוצאה והכנסה נמי מלאכה היא כשם שנמנעו העם מלהוציא ולהביא וליתן לגזברים כך נמנעו הגזברין מלקבל מהן ולהכניס ללשכה ומפורש נמי בירושל׳ ביציאות השבת שההוצאה קרויה מלאכה.
ולר׳ אליעזר מחייב אתולדה במקום אב והעושה אב ותולדה דידיה מחייב תרתי כאשר הוא מפורש בכריתות וכיון דאהוצאה ואהכנסה מחייב ואזריקה מחייב אמאי קרי להאי אב ולהאי תולדה ופשוטה היא וכבר פירשנוה למעלה.
ואמרי׳ אשכחן הוצאה וזריקה נמי מרשות לרשות דחייב.
הזורק ד׳ אמות ברשות הרבים מנלן דחייב א״ר יאשיה שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה משום דברשות הרבים היתה מלאכת המשכן נעשית ואקשינן אורגין מחטין למה להו ותרצינן שכן תופרי יריעות זורקין מחטין ואקשינן תוב ומנלן שהתופרין הללו היו זורקין מחטיהן ארבע אמות ברשות הרבים שמא זה בצד זה היו יושבין ומשלימין מחט זה לזה ואפילו תימא לא היו זה בצד זה [מכל מקום מנ״ל] דד׳ אמות היו ביניהן דלמא פחות מד׳ אמות הוו. ונדחת זו דרבי יאשיה ופירק רב חסדא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאן ביריעה ויש שגורסין בוכיאר פי׳ בוכיאר הקנה שהחוט של ערב תלוי בו שזורקו האורג בתוך היריעה לרחבה להיארג אותו החוט בכלל היריעה ושמעינן מרבותינו הגאונים כי בבבל קורין אותו אל נאזכה ויש מי שאומר אל מכנף ואקשינן עליה והלא איגדו בידו וקיימא לן דכל הזורק דבר ואגדו בידו אינו חייב דהא לא יצא מידו כדמפורש בהמצניע וכדגרסי׳ סוף הדין פרקא לענין לכתא ומתנא ובמתניתין דסוף עירובין דף צ״ט הקורא בס״ת על האסקופה הכא נמי עיקר החוט של ערב אצל האורג והוא משימו על הבוכיאן ואורג בו והוא נמתח מאצל האורג ובזה אין חייבין עליו ושנינן בניסכא בתרא פי׳ החוט של ערב שבסוף שאין איגודו ביד האורג ואקשינן תוב והא אותו מקום שהבוכיאן נזרק בו והוא נפש המסכת מקום פטור הוא ואינו רשות הרבים ואנן בעינן ד׳ אמות ברשות הרבים ונדחה גם הבוכיאן הנזרק ביריעה ושנינן אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשוליהן פי׳ כגון שוליא דנגרי והוא כגון תלמיד המשרת ללמוד מלאכה נקרא שולא ודחינן ודלמא שוליהן גביהן הוו יתבי ולא מרחיקי ד׳ אמות מהן ושנינן אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר זה לזה דליכא למימר כי האורגין גבי הדדי הוו יתבי דא״כ מטו הדדי בחפא פי׳ מגיעין זה לזה במסרק שמכסה בו על היריעה ואקשינן תוב וא׳ ודלמא שלחופי הוו משלחפי כלומר לא היו יושבין זה כנגד זה אלא זה אחורי זה כדגרסי׳ בפרק המוכר פירות לחבירו בענין כרובין בנס היו עומדין ואתקיף רב אשי ודלמא שלחופי הוו משלחפי או שמא באלכסון או זה יריעתו מתוחה לצפון וזה למערב ובהיות כן יתכן להיות קרובין זה לזה ועוד וכי שואלין היו זה מזה והתני לודא איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ממלאכתו היה עושה ולא היה עושה ממלאכת חבירו ועמדו הקושיות הללו בלא פירוק ואקשי תוב אדבעית זורק [בר״ה מנ״ל] מכלל דמעביר פשיטא לן מנא לן דמעביר ד׳ אמות ברשות הרבים חייב אלא מעביר גמרא גמירי לה זורק נמי גמרא גמירי לה.
מגלת סתרים שהיה כתוב בה אבות מלאכות מ׳ חסר אחת ואם עשאן כולן בהעלם אחת אינו חייב על אחת מהן כלומר אינו חייב אלא ל״ח חטאות שיש אחת בהן שהוא פטור עליה ונמצא ספק בכולן ואמר שמואל מקושש מעביר ד׳ אמות ברשות הרבים הוה פי׳ כיון שנסקל נתברר כי המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אינו מן הספיקות אלא ודאי חייב.
במתניתא תנא תולש היה והוא הקוצר רב אחא אמר מעמר היה כל אחד מאלו אומרים זו היא הברירה בלא ספק [דחייב] ור׳ עקיבא שאמר מקושש זה צלפחד נדחו דבריו. ופירשו דלא גמר מפי רבו ג״ש זו אלא הוא לעצמו דן זה וקיימא לן אדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן ג״ש מעצמו ומזאת אתה למד דכל ג״ש דלא גמרא הוא ליכא למיסמך עלה. ור׳ עקיבא כיון דלא הות גמרא בידיה לפיכך נידחת ולא קבלה ממנו. ואף לא עמד שאהרן נצטרע ואי משום דכתיב ויחר אף י״י בם בנזיפה בעלמא.
למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא כו׳ – הקשה ה״ר פור״ת מנא ליה דמחייב אתולדה במקום אב דילמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר׳ יוחנן וריש לקיש דמחייב אפילו בהוציא והוציא בהעלם אחת ואור״י דאם כן לא היה רב יהודה משמיענו שום חידוש שחייב שתים ועל כרחיך אתא לאשמעינן דרבי מחייב אתולדה במקום אב.
גמ׳ ממאי דלמא לעולם דעבדה להא לחודא והא לחודא ור״י אתולדה במקום אב לא מחייב כל זהנמחק. ונ״ב ס״א לא לעולם אימא לך דר׳ יהודה לא מיחייב אתולדה במקום אב ובהא כו׳:
בתוספות בד״ה למימרא דמחייב רבי וכו׳ הקשה הרב פורת וכו׳ דלמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע וכו׳ ואומר ר״י דא״כ לא היה רבי יהודא משמיענו שום חידוש דמחייב שתים וכו׳ עס״ה. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מעיקרא מאי קשיא ליה להרב פורת כיון דבפשיטות מצינן לתרץ כמו שאור״י ועוד דאי בנודע וחזר ונודע מאי איריא דקתני חייב שתים אפילו ד׳ וה׳ ואפילו טובא נמי. והנלענ״ד בזה דקושיית הרב פורת היינו משום דאיכא למימר דודאי עיקר רבותא דרבי דאמר חייב שתים היינו לאשמעי׳ דחייב משום הוצאה ומשום הכנסה ברה״י מקורה משום דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ומהני האי טעמא בין לענין עקירה ובין לענין הנחה ומש״ה חייב שתים משום הוצאה ומשום הכנסה והיינו בנודע וחזר ונודע דאי לאו דאשמעינן רבי הך מלתא הו״א דדוקא לענין הנחה מהני האי טעמא דביתא כמאן דמליא דמי ומש״ה חייב משום הוצאה משא״כ לענין עקירה לא מהני האי טעמא דאפשר דבעינן עקירה מע״ג מקום דע״ד דוקא כדמפליג הש״ס להדיא לעיל בריש מכילתין דף ד׳ ע״ב בין הנחה לעקירה בכה״ג וא״כ לפ״ז לא שייך לחייב משום הכנסה מש״ה קמ״ל רבי דחייב בין משום הוצאה ובין משום הכנסה ברה״י מקורה והיינו בנודע וחזר ונודע דוקא א״כ שפיר הקשה הרב פורת ואפ״ה א״ש הא דאור״י דא״כ לא היה ר״י משמיענו שום חידוש משום דאפשר דר״י סובר כשיטת התוס׳ דלעיל דף ד׳ ע״ב בד״ה זרק ונח אליבא דרב יוסף דדוקא לענין קלוטה דר״ע דליכא הנחה כלל כגון ברה״ר או ברה״י שאינו מקורה מש״ה שייך לחלק בין הנחה לעקירה משא״כ למאן דלית ליה קלוטה וסובר דבעינן עקירה והנחה כל שהו תו לא שייך לחלק בין עקירה להנחה א״כ ממילא דכ״ש לענין רה״י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי לא שייך לחלק בין עקירה להנחה כנ״ל נכון ודוק היטב:
למימרא [האם נאמר] שמחייב רבי על תולדה במקום אב מלאכה?
Is that to say that Rabbi Yehuda HaNasi deems one liable for a subcategory of prohibited labor when performed with a primary category of prohibited labor? After all, carrying out and carrying in constitute a primary category of prohibited labor and its subcategory.
ר׳ חננאלתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר דְּבָרִים הַדְּבָרִים אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֵלּוּ ל״טשְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע מְלָאכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי.

Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says that Shabbat is mentioned in the verse: “These are the things [eleh hadevarim] that God has commanded to perform them” (Exodus 35:1)? Several points are derived from the superfluous emphases in this verse. The Torah could simply have stated: This is a thing [davar]. When it states things [devarim] in the plural, it teaches at least two points. The addition of the definite article the in the term the things [hadevarim] adds at least a third point. The numerological value of letters of the word eleh, which are alef, one; lamed, thirty; and heh, five, is thirty-six. The phrase: These are the things, alludes to three plus thirty-six derivation, i.e., the thirty-nine prohibited labors that were stated to Moses at Sinai.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דברים הדברים אלה הדברים – גבי שבת דכתיב בויקהל אלה הדברים אשר צוה וגו׳ דברים משמע תרין ה״א מרבי חד הא תלת אלה בגימטריא תלתין ושש אלו ל״ט כו׳ ומניינא למה לי על כרחיך לדעת כמה חטאות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת ואי מחייב אתולדה במקום אב בהעלם אחד הוו להו טובא.
שהרי הכנסה והוצאה הם אב מלאכה ותולדתה! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר, מצות שבת נאמרה במלים ״אלה הדברים אשר ציוה ה׳ לעשות אותם״ (שמות לה, א), ומביטוי זה יכולים אנו ללמוד כמה הלכות, שכן די היה לומר ״דבר״ וכשאומר ״דברים״ — הרי שנים (שמיעוט רבים — שנים), וכשאומר ״הדברים״ מרבה על ידי תוספת ה⁠־ה׳ הנוספת — שלישי, והמלה ״אלה״ שבכתוב ״אלה הדברים״ עולה בגימטריא שלושים ושש, הרי יחד אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. וכיון שרבי סבור שיש מספר קבוע של אבות מלאכות, בודאי יחייב רק על האבות ולא על התולדות!
Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says that Shabbat is mentioned in the verse: “These are the things [eleh hadevarim] that God has commanded to perform them” (Exodus 35:1)? Several points are derived from the superfluous emphases in this verse. The Torah could simply have stated: This is a thing [davar]. When it states things [devarim] in the plural, it teaches at least two points. The addition of the definite article the in the term the things [hadevarim] adds at least a third point. The numerological value of letters of the word eleh, which are alef, one; lamed, thirty; and heh, five, is thirty-six. The phrase: These are the things, alludes to three plus thirty-six derivation, i.e., the thirty-nine prohibited labors that were stated to Moses at Sinai.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף מָר אַהָא מַתְנֵי לַהּ וְקַשְׁיָא לֵיהּ דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי אֲנַן אַדְּרַבִּי יְהוּדָה מַתְנִינַן וְלָא קַשְׁיָא לַן.

Since Rabbi Yehuda HaNasi maintains that there are a fixed number of primary categories of labor, he would certainly hold a person liable for the primary categories but not for the subcategories. Rav Yosef said to him: The Master taught Rav Yehuda’s statement with regard to this, and consequently, he encounters a difficulty. One statement of Rabbi Yehuda HaNasi contradicts another statement of Rabbi Yehuda HaNasi. We learn the statement of Rav Yehuda with regard to the opinion of Rabbi Yehuda, and therefore there is no difficulty for us.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב יוסף – לרב חנא.
מר מתני לה – להא דרב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אהא דרבי.
וקשיא ליה דרבי אדרבי – רב יהודה לאו אהא אמרה אלא אדר׳ יהודה מתני לה ולא קשיא ליה דלא אשכחן בעלמא דפטר ר״י אתולדה במקום אב.
רש״י בד״ה אמר ליה רב יוסף לרב חסדא כצ״ל והס״ד:
בגמרא אמר ליה רב יוסף מר אהא מתני לה וכו׳ אנן אדרבי יהודא מתנינן ולא קשיא לן וכו׳. לכאורה הסוגיא תמוה דנהי דלא קשיא לה אדר״י מ״מ אמאי דקאמר שמואל נמי להך מלתא דחייב שתים אליבא דרבי אכתי שפיר קשיא ליה לר״ח וליכא למימר דלרב יוסף ליתא להא דר״י אמר שמואל דחייב לרבי שתים דלא אמר ר׳ יוסף א״ש אלא אליבא דר״י לחוד ולא אליבא דרבי הא ודאי ליתא דהא לעיל בריש מכילתין דף ד׳ ע״ב קאמר רב יוסף גופא הא מני רבי היא ומסיק הש״ס דהיינו מהך ברייתא גופא דזרק מרה״ר לרה״ר ורה״י באמצע רבי מחייב ומייתי עלה הא דר״י אמר שמואל דמחייב רבי שתים אלמא דלרב יוסף שמואל תרתי מימרא קאמר חדא אליבא דרבי וחדא אליבא דר״י א״כ אכתי קשיא דרבי אדרבי וצ״ע ליישב ובישיבה הארכתי ליישב בכמה גווני ע״פ מה דפרישית בסמוך וע״פ מ״ש בריש מכילתין באריכות דלפ״ז הך מלתא דקושיית הרב פורת ותירוצו של ר״י תליא בשקלא וטריא דריש מכילתין באוקימתא דרב יוסף גופא ובמימרא דרב חסדא דף ז׳ ע״ב בהא דנעץ קנה ברה״י וכו׳ ע״ש דלפ״ז ממילא מתיישב סוגיא דשמעתין לנכון דר״ח לטעמיה ורב יוסף לטעמיה וכאן אין להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:
אמר ליה [לו] רב יוסף: מר אהא מתני לה, וקשיא ליה [אדוני על זה שונה אותה, את דברי רב יהודה, וקשה לו] אם כן מדברי רבי על דברי רבי, ואולם אנן [אנחנו] על דברי ר׳ יהודה מתנינן [שונים אנו] אותה ולכן לא קשיא לן [קשה לנו].
Since Rabbi Yehuda HaNasi maintains that there are a fixed number of primary categories of labor, he would certainly hold a person liable for the primary categories but not for the subcategories. Rav Yosef said to him: The Master taught Rav Yehuda’s statement with regard to this, and consequently, he encounters a difficulty. One statement of Rabbi Yehuda HaNasi contradicts another statement of Rabbi Yehuda HaNasi. We learn the statement of Rav Yehuda with regard to the opinion of Rabbi Yehuda, and therefore there is no difficulty for us.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דְּתַנְיָא מרה״ימֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְעָבַר אַרְבַּע אַמּוֹת ברה״רבִּרְשׁוּת הָרַבִּים רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

As it was taught in a baraita: With regard to one who threw an object from the private domain to the public domain, and it traveled four cubits in the public domain, Rabbi Yehuda deems him liable and the Rabbis deem him exempt.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מרה״י לרה״ר ועבר ד׳ אמות ברה״ר – קודם שתנוח דאיכא תרתי הוצאה וזריקה ארבע אמות.
תניא הזורק [מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע] אמות ברשות הרבים ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרים [ומשבחת לה כגון דאמר עד דנפקא] לרשות הרבים תנוח, וקא סברי רבנן לא אמרינן קלוטה כמי [שהונחה דמיא ולא אתעבידא מחשב]⁠תו ולפיכך פטור לגמרי. אבל אי לא אמר בהדי [דנפקא תנוח מחייב אחת]. נתכוין לזרוק שמונה וזריק ד׳ פטור, נתכוין לזרוק ד׳ וזרק ח׳ אי אמר כל מקום שת⁠[רצה תנוח] מיחייב ואי לא לא מיחייב.
דתניא כן שנינו בברייתא]: זרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרביםר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
As it was taught in a baraita: With regard to one who threw an object from the private domain to the public domain, and it traveled four cubits in the public domain, Rabbi Yehuda deems him liable and the Rabbis deem him exempt.
רש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי יְהוּדָה שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם הוֹצָאָה וְאַחַת מִשּׁוּם הַעֲבָרָה דְּאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ חֲדָא הוּא דִּמְחַיֵּיב מִכְּלָל דְּרַבָּנַן פָּטְרִי לִגְמָרֵי הָא אַפֵּיק לַהּ מרה״ימֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים מִמַּאי דִּילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ר׳רַבִּי יְהוּדָה חֲדָא הוּא דִּמְחַיֵּיב וְרַבָּנַן פָּטְרִי לִגְמָרֵי וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּאָמַר עַד דְּנָפְקָא לֵיהּ לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים תְּנוּח.

Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehuda would deem him liable to bring two sin-offerings in this case, one for carrying out from the private domain into the public domain and one for carrying the object four cubits through the public domain. The Rabbis deem him exempt for carrying four cubits in the public domain. And it must be interpreted that way because if it would enter your mind to say that Rabbi Yehuda deems him liable to bring only one sin-offering, by inference, the Rabbis deem him completely exempt. How is that possible? Didn’t he carry an object out from the private domain into the public domain? This proof is rejected: And from where do you draw that conclusion? Perhaps I could actually say to you that Rabbi Yehuda deems him liable to bring one sin-offering and the Rabbis deem him completely exempt, and how do you find that circumstance? In a case where he said: My intention is that as soon it, the object, goes out into the public domain it will immediately come to rest.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: ואחת משום העברה – ורבנן פטרי אהעברה משום דלא סבירא לה קלוטה כמה שהונחה ותהוי כמי שהונחה משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף ד׳ אבל חייב הוא משום הוצאה.
וממאי ודילמא לעולם אימא לן חדא הוא דמחייב וכו׳ עד ואיתעבידא לה מחשבתו – קשיא לי אם כן אמאי נקט ארבע אמות ליתני ועובר1 ברשות הרבים, השתא דתני ד׳ אמות משמע לחיוביה משום העברה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״ועיבר״.
כגון דאמר עם דנפקא לה לרה״ר תנוח – פי׳ לא שאמר תנוח סתם, דא״כ תנוח ותעמוד משמע והרי לא נחה, אע״פ שלענין שבת הויא כמונחת. אלא ה״ק רוצה אני שתהיה כמונחת לענין שבת עם יציאתה שלא אתחייב בהוצאתה אלא בהנחת יציאתה ברה״ר, ומשום הכי מחייב לר״י כיון דקלוטה כמי שהונחה.⁠א
א. והובאו ברשב״א וריטב״א.
וכגון דאמר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח. פירוש: לא שאמר סתם בלשון הזה עם יציאתה תנוח, דאם כן תנוח ותעמוד משמע, והרי לא נחה אעפ״י שלענין שבת הויא כמונחת. אלא הכי קאמר רוצה אני שתהא כמונחת לענין שבת עם יציאתה, שלא אתחייב בהוצאה אלא בהנחת יציאתה לרשות הרבים, ומשום הכי מחייב לר׳ יהודה כיון דסבירא ליה דקלוטה כמי שהונחה. הרמב״ן ז״ל.
ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה ר׳ יהודה שתים; אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ואחת משום העברה ארבע אמות ברשות הרבים, ואילו חכמים פוטרים בהעברה. ובעל כורחנו עלינו לפרש כך: דאי סלקא דעתך חדא [שאם יעלה על דעתך לומר שאחת] הוא שמחייב ר׳ יהודה, אם כן מכלל הדברים אתה למד דרבנן פטרי [שחכמים פוטרים] לגמרי, וכיצד יתכן הדבר? הא אפיק לה [הרי הוציא אותה, את החפץ] מרשות היחיד לרשות הרבים. את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי ר׳ יהודה חדא [אחת] הוא שמחייב, ורבנן פטרי [וחכמים פוטרים] לגמרי, והיכי משכחת ליה [וכיצד מוצא אתה אפשרות כעין זו?]כגון שאמר עד דנפקא לה [שתצא] לרשות הרבים רצוני שתנוח מיד.
Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehuda would deem him liable to bring two sin-offerings in this case, one for carrying out from the private domain into the public domain and one for carrying the object four cubits through the public domain. The Rabbis deem him exempt for carrying four cubits in the public domain. And it must be interpreted that way because if it would enter your mind to say that Rabbi Yehuda deems him liable to bring only one sin-offering, by inference, the Rabbis deem him completely exempt. How is that possible? Didn’t he carry an object out from the private domain into the public domain? This proof is rejected: And from where do you draw that conclusion? Perhaps I could actually say to you that Rabbi Yehuda deems him liable to bring one sin-offering and the Rabbis deem him completely exempt, and how do you find that circumstance? In a case where he said: My intention is that as soon it, the object, goes out into the public domain it will immediately come to rest.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אָמְרִינַן קְלוּטָה כְּמָה שֶׁהוּנְּחָה וְאִיתְעֲבִידָא לֵיהּ מַחְשַׁבְתּוֹ וְרַבָּנַן סָבְרִי לָא אָמְרִינַן קְלוּטָה כְּמָה שֶׁהוּנְּחָה וְלָא אִיתְעֲבִידָא לֵיהּ מַחְשַׁבְתּוֹ אֲבָל אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב לָא מְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה.

And they disagree with regard to this: Rabbi Yehuda maintains that we say: An object in airspace is considered at rest, and therefore his intention was fulfilled. As soon as the object enters the airspace of the public domain it is considered to have come to rest. And the Rabbis maintain that we do not say: An object in airspace is considered at rest, and therefore his intention was not fulfilled and he is exempt. However, Rabbi Yehuda does not hold one liable for a subcategory of labor performed together with a primary category of labor.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואיתעביד ליה מחשבתו – שנחה ביציאתה מיד הלכך חייב משום הוצאה אבל משום העברה לא מחייב ואע״ג דחשיב ליה כמה שהונחה ונעקרה והונחה משום דהויא תולדה במקום אב.
בד״ה דאיתעביד ליה מחשבתו כו׳ ונעקרה ומונחה משום דהוי תולדה במקום אב עכ״ל לפום מאי דקיימינן השתא כגון דאמר עד דנפקא לר״ה תנוח לא אצטריך האי טעמא דהויא תולדה במקום אב אלא דאהעברה לא מחייב משום דלא נתקיימה מחשבתו דאי להכא אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד׳ לא בעי דתנוח וליתא לזריקה כו׳ כדפרכינן לקמן אהא דסלקא דעתין מעיקרא וק״ל:
ובהא קמיפלגי [ובזה נחלקו] שר׳ יהודה סבר [סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] ומקבלים את הכלל קלוטה באויר כמה (כמו) שהונחה ממש, וממילא איתעבידא ליה [נעשתה לו] מחשבתו, שכיון שנקלט החפץ באויר רשות הרבים הרי זה כמונח ברשות זו עצמה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] קלוטה כמה שהונחה, וממילא לא איתעבידא ליה [נעשתה לו] מחשבתו, ופטור על מלאכה זו! אבל על תולדה במקום אב לא מחייב ר׳ יהודה.
And they disagree with regard to this: Rabbi Yehuda maintains that we say: An object in airspace is considered at rest, and therefore his intention was fulfilled. As soon as the object enters the airspace of the public domain it is considered to have come to rest. And the Rabbis maintain that we do not say: An object in airspace is considered at rest, and therefore his intention was not fulfilled and he is exempt. However, Rabbi Yehuda does not hold one liable for a subcategory of labor performed together with a primary category of labor.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לָא ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אַף הַשּׁוֹבֵט וְהַמְדַקְדֵּק אאָמְרוּ לוֹ שׁוֹבֵט הֲרֵי הוּא בִּכְלַל מֵיסֵךְ מְדַקְדֵּק הֲרֵי הוּא בִּכְלַל אוֹרֵג מַאי לָאו דְּעַבְדִינְהוּ לְתַרְוַויְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב.

The Gemara rejects this explanation: It could not enter your mind to say so, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda adds even lining up the threads of the warp and beating the threads of the woof to the list of primary categories of labor. The Rabbis said to him: Lining up is a subcategory subsumed under the primary category of stretching the threads of the warp within the loom, and beating is subsumed under the primary category of weaving. Is this not referring to a case where one performed both lining up and beating together, and learn from it that Rabbi Yehuda deems one liable for both a subcategory and a primary category of labor when they are performed together?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אף השובט – עם שאר אבות מלאכות להא דאמרן דלכך נמנו שאם עשאן בהעלם א׳ חייב על כל א׳ וא׳.
שובט – מכרכר בכרכר.
ומדקדק – לאחר שמתח החוט של ערב מכה בכרכר בב׳ וג׳ מקומות וי״מ מדקדק משוה האריגה כשיש שני חוטין כרוכין זה עם זה ומובדלים מן השאר משוה אותן בכרכר או במחט.
מאי לאו דעבדינהו לכולהו – שובט ומדקדק בהדי שאר מלאכות דהא מוסיף קתני ומיסך ואורג נמנו עם אבות מלאכות ואלה תולדותיה׳ כדקתני שובט בכלל מיסך.
לא ס״ד דתניא ר׳ יהודה מוסיף כו׳ – לפי מאי דקס״ד דטעמא דרבי יהודה משום דמחייב אתולדה במקום אב אמאי נקט טפי שובט ומדקדק איכא למימר דס״ד דרבנן נמי מחייב אתולדה במקום אב ולא פליגי אלא בשובט ומדקדק ואמרי דלאו היינו תולדה אלא היינו ממש מיסך ואורג אי נמי לא מחייבי רבנן אתולדה במקום אב ולדבריו דרבי יהודה קאמרי.
מאי לאו דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי – אין הלשון מיושב דמשמע דלמסקנא לא קאי הכי וזה אינו דלמסקנא נמי דמפ׳ דר׳ יהודה חשיב להן אבות מיירי נמי דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי דאי בדעבד האי לחודיה והאי לחודיה כדגרסינן בכמה ספרים בהא לא הוה פליגי רבנן עליה דתיפוק ליה דמשום תולדה הוו מחייבי ואומר ר״י דאין למחוק ושפיר גרסינן ליה וה״פ לעולם דעבדה האי לחודיה והאי לחודיה ופליגי במזיד ולענין התראה דלרבי יהודה צריך להתרותו משום שובט ומדקדק ולרבנן משום מיסך ואורג וה״ה דהוה מצי למידחי דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי ורבי יהודה סבר הני אבות נינהו אלא דניחא ליה לדחויי דעביד האי לחודיה והאי לחודיה דהשתא ע״כ טעמא דר״י לאו משום דמחייב אתולדה במקום אב אלא משום דאבות נינהו.
תוס׳ בד״ה לא ס״ד כו׳ א״נ לא מחייבי רבנן כו׳ ולדבריו דרבי יהודה כו׳ עכ״ל להאי תירוץ בתרא נמי צ״ל כמו כן לרבנן דשובט ומדקדק לאו היינו תולדה אלא היינו ממש מיסך ואורג וק״ל:
את ההסבר הזה דוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כך, דתניא כן שנינו בברייתא]: ר׳ יהודה מוסיף למנין המלאכות אף את השובט (מותח את חוט הערב) והמדקדק (המשווה ומיישר את חוטי האריג). אמרו לו חכמים: שובט הרי הוא בכלל מלאכת מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל מלאכת אורג. ומעתה, מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו בהדי הדדי [האם לא מדובר באופן שעשה את שתיהן, שובט ומיסך, יחד], ושמע מינה [ולמד ממנה] כי מחייב היה ר׳ יהודה על תולדה במקום אב!
The Gemara rejects this explanation: It could not enter your mind to say so, as it was taught in a baraita: Rabbi Yehuda adds even lining up the threads of the warp and beating the threads of the woof to the list of primary categories of labor. The Rabbis said to him: Lining up is a subcategory subsumed under the primary category of stretching the threads of the warp within the loom, and beating is subsumed under the primary category of weaving. Is this not referring to a case where one performed both lining up and beating together, and learn from it that Rabbi Yehuda deems one liable for both a subcategory and a primary category of labor when they are performed together?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מִמַּאי דִּילְמָא לְעוֹלָם דְּעַבְדַּהּ לְהָא לְחוּדַּהּ וְהָא לְחוּדַּהּ וְרַבִּי יְהוּדָה אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב לָא מְחַיֵּיב וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר הָנֵי אָבוֹת נִינְהוּ בוְרַבָּנַן סָבְרִי הָנֵי תּוֹלְדוֹת נִינְהוּ.

The Gemara rejects this proof: And from where do you draw that conclusion? Perhaps it is actually referring to a case where one performed this action alone and this action alone, and Rabbi Yehuda does not deem one liable for a subcategory of labor performed together with a primary category of labor. And Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree with regard to this. Rabbi Yehuda maintains as follows: These actions of lining up and beating are additional primary categories of labor, and the Rabbis maintain as follows: These are subcategories.
עין משפט נר מצוהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דאמרינן: ממאי דלמא לעולם דעבד חדא חדא. תמיהא לי מאי קאמר, דהא כיון דאוקי פלוגתייהו דרבנן סברי תולדות נינהו ור׳ יהודה סבר אבות נינהו, אם כן אפילו עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי מחייב ר׳ יהודה אתרוייהו משום דאבות נינהו. ויש לומר דכלפי מאי דקאמר ליה רב יוסף דקא עבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, כלומר: דעיקר דברי רבי יהודה לחיוביה בדעבדינהו תרוייהו בהדי הדדי, ומשום אב ותולדתו, קא מהדר ליה איהו דלאו בדעבדינהו תרוייהו פליגי אלא אפילו בדעבדינהו חדא חדא, ואי אבות נינהו או תולדות נינהו פליגי. כך נראה לי.
את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה, מניין] סמך לדבריך אלה? דילמא [שמא] לעולם מדובר באופן דעבדה להא לחודה, והא לחודה [שעשתה את זו לחוד, לעצמה, ואת זו לחוד] ור׳ יהודה על תולדה במקום אב לא מחייב, ובהא קמיפלגי [ובעקרון זה נחלקו] ר׳ יהודה וחכמים: שר׳ יהודה סבר [סבור] כי הני [אלה] השובט והמדקדק אבות נוספים נינהו [הם], ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי הני [אלה] תולדות נינהו [הם].
The Gemara rejects this proof: And from where do you draw that conclusion? Perhaps it is actually referring to a case where one performed this action alone and this action alone, and Rabbi Yehuda does not deem one liable for a subcategory of labor performed together with a primary category of labor. And Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree with regard to this. Rabbi Yehuda maintains as follows: These actions of lining up and beating are additional primary categories of labor, and the Rabbis maintain as follows: These are subcategories.
עין משפט נר מצוהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תֵּדַע דְּקָתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אָבוֹת מַאי מוֹסִיף מוֹסִיף אָבוֹת אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תּוֹלָדוֹת מַאי מוֹסִיף אִיתְּמַר נָמֵי רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לֹא חִיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא אַחַת.

Know that this is so, as the baraita teaches: Rabbi Yehuda adds. The Gemara explains this quote from the baraita: Granted, if you say that Rabbi Yehuda meant that these are primary categories of labor, what is the meaning of: He adds? It means he adds primary categories of labor. However, if you say that he meant that these are subcategories, what is the meaning of: He adds? It was also stated that it was Rabba and Rav Yosef who both said: Rabbi Yehuda deemed him liable to bring only one sin-offering.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי מוסיף – הרי לא נמנו אלא אבות.
אתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת. כלומר: דלא מחייב ר׳ יהודה אתולדה במקום אב, אבל רב יהודה משמיה דשמואל סבירא ליה דמחייב תרתי ומשום תולדה במקום אב. ואי נמי איכא למימר דשמואל סבירא ליה זורק ד׳ אמות ברשות הרבים אב חשיב ליה ומשום אב מחייב ליה, וכן כתב רבינו האי גאון ז״ל. והכי נמי איתא בירושלמי (ה״א) דמפרשי התם טעמיה דר׳ יהודה משום דזורק הוה ליה אב, והוא הירושלמי שכתבתי לעיל (שבת צו:) דגרסינן התם ר׳ יודה עבד ארבע אמות ברשות הרבים מלאכה בפני עצמו, על דעתיה דר׳ יודה ארבעים מלאכות נינהו, ר׳ זעירא בשם רבי יוחנן מתופרי יריעות למד ר׳ יודה שהיו זורקין את המחטין אלו לאלו. ותמיהא לי למה לא העמידוה כן בגמרין והוצרך לדחוק דרבנן פטרי לגמרי, ואם תאמר כדי שלא נעשה רבי יהודה חולק על מנין ארבעים חסר אחת, הא ליתא, דעל כרחין ר׳ יהודה פליג ולדידיה טפי הוו דהא איכא שובט ומדקדק דעביד להו אבות כדאיתא בסמוך. ויש לומר משום דפשטא דמלתא הכין מכרעא להו טפי דר״י מחייב חדא משמע וחכמים פוטרים נמי לגמרי משמע, דאפילו רב יוסף לא הוה מפיק ליה מהאי משמעותא אלא משום דלא הוה משכח ליה פתרי דהיאך אפשר דליפטרו רבנן לגמרי דהא קא מפיק, הא לאו הכי לישנא ודאי טפי משמע דפטרי לגמרי.
ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע לכולי עלמא דר׳ יהודה אית ליה קלוטה, ואילו בעירובין פרק המוצא תפילין (עירובין צז:) תנן היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, רבי יהודה אומר אפי׳ אינו מסולק מן הארץ אלא מלא חוט גוללו אצלו, דאלמא אפי׳ תוך ג׳ לרבי יהודה בעינן הנחה ע״ג משהו. וי״ל דלית ליה לר׳ יהודה אלא כשרוצה שתנוח שם וא״נ היכא דאמר כ״מ שתרצה תנוח, אבל התם דאינו רוצה שינוח שם הספר דאינו רוצה שיתגלגל הספר מידו, בהא לית ליה קלוטה ובעינן הנחה על גבי משהו.
והרמב״ן ז״ל תירץ דר׳ יהודה לית ליה קלוטה אלא היכא דראוי לנוח שם כגון זורק שנקלטה כולה באויר רשות הרבים, אבל במעביר אי נמי בתלוי ועומד שאין סופו לנוח שם, שדבר אחר גורם לו שלא ינוח כגון ההיא דעירובין דתלוי ועומד ואינו בעצמו קלוט באויר, לית ליה קלוטה.
ואם תאמר בין להדין סברא בין לסברא קמא, רבא דאמר לקמן (שבת ק.) דלעולם בעינן הנחה על גבי משהו ואפילו בזורק כמאן סבירא ליה. ועוד היכי אמרינן התם בפרק המוצא תפלין גבי ההיא דהיה קורא בספר לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, דהא רבא לאו כחד מנייהו וכדאמרן. יש לומר דסבר רבא דמדר׳ יהודה נשמע לרבנן, דכי היכי דר׳ יהודה דאית ליה קלוטה ברוצה שתנוח, כי נקלטה במקום שאינו רוצה שתנוח בעי הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, לרבנן נמי דלית להו קלוטה בשום מקום הכי נמי בעו הנחה על גבי משהו ואפילו תוך שלשה, ו⁠[ד]⁠אמרינן התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתיה, לאו כולה שמעתיה קאמר, אלא דסבר כר׳ יהודה בהא דבעי הנחה על גבי משהו כל היכא דלית ליה קלוטה. כן תירצו בתוס׳.
תדע שכן הוא, דקתני [ששנינו] בלשון ״ר׳ יהודה מוסיף״, ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי כוונת ר׳ יהודה שאלו הם אבות, אם כן מאי [מה המשמעות] של הביטוי ״מוסיף״מוסיף אבות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הכוונה לתולדותמאי [מה משמעות] הביטוי ״מוסיף״? איתמר נמי [נאמר גם כן] כי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: לא חייב ר׳ יהודה אלא אחת.
Know that this is so, as the baraita teaches: Rabbi Yehuda adds. The Gemara explains this quote from the baraita: Granted, if you say that Rabbi Yehuda meant that these are primary categories of labor, what is the meaning of: He adds? It means he adds primary categories of labor. However, if you say that he meant that these are subcategories, what is the meaning of: He adds? It was also stated that it was Rabba and Rav Yosef who both said: Rabbi Yehuda deemed him liable to bring only one sin-offering.
רש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דִּמְחַיֵּיב הָיָה ר׳רַבִּי יְהוּדָה שְׁתַּיִם אִי לְהָכָא קָבָעֵי לַהּ לְהָכָא לָא קָבָעֵי לַהּ אִי לְהָכָא קָבָעֵי לַהּ לְהָכָא לָא קָבָעֵי לַהּ אֲמַר לֵיהּ בְּאוֹמֵר כׇּל מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה תָּנוּחַ.:

Ravina said to Rav Ashi: And according to what originally entered our mind that Rabbi Yehuda deemed him liable to bring two sin-offerings, how could he be liable for both carrying out from the private domain and for carrying four cubits in the public domain? If one only wanted the object to land here at the beginning of the public domain, he did not want it to land here, four cubits into the public domain. Conversely, if one only wanted the object to land here, four cubits into the public domain, he did not want it to land here, at the beginning of the public domain. Rav Ashi said to Ravina: It is possible in a case where one says: Any place that it wants to come to rest, let it come to rest. One indicated that his intention would be fulfilled wherever the thrown object lands.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולמאי דסלק אדעתא כו׳ – נהי נמי דמיחייב אתולדה במקום אב הכא לאו תרתי איכא דאי להכא לסוף ד׳ בעי לה דתנוח הכא לא מיחייב אהעברת ד׳ דלא עבר מתחלת לסוף ד׳ ברה״ר אלא אהוצאה לחודיה הוא דמיחייב והוצאה אריכא הוא דעבד.
ואי להכא – אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא לסוף ד׳ לא בעי לה דתנוח וליתא לזריקה ד׳ ולא מיחייב לה דבעינן עקירה מתחילת ד׳ ברה״ר והנחה לסוף ד׳ ברה״ר והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר לסוף ד׳ דניחייב אתרווייהו ומיהו אהוצאה הוא דמתחייב דנתקיימה מחשבתו דהא נח ברה״ר.
באומר כל מקום שתרצה תנוח – וכיון דלא איכפת ליה הויא ליה קיום מחשבה בתרווייהו.
בד״ה ואי להכא אצל היציאה כו׳ והכא עם יציאת הפתח הא לא נח והעביר כו׳ עכ״ל ודאי דעם יציאת הפתח לא נח דהא אצל היציאה קבעי לה קיימינן השתא אלא דר״ל דהא עם יציאת הפתח לא נח על דעת להעביר עד סוף ד׳ דנחייב גם אהעברה ולא מחייב אלא אהוצאה דנתקיימה מחשבתו לנוח עם יציאת הפתח וק״ל:
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתינו מתחילה] כי מחייב היה ר׳ יהודה שתים הרי יש להקשות כיצד יתכן שנתכוון גם להוצאה מרשות היחיד וגם להעברה ברשות הרבים? שכן אי להכא קבעי לה [אם לכאן להוציא לרשות הרבים בלבד רצה אותה]להכא [לכאן] שתעבור ארבע אמות לרשות הרבים לא קבעי לה [רצה אותה]. וכן, אי להכא קבעי לה [אם לכאן, להעברה ברשות הרבים, רצה אותה]להכא [לכאן] להוצאה מרשות היחיד לא קבעי לה [רצה אותה]. אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא: יש ליישב ולומר כי מדובר כאן באומר ״כל מקום שתרצהתנוח״, שגילה דעתו מתחילה שהוא מרוצה בכל מלאכה שתיעשה על ידי החפץ שזרק.
Ravina said to Rav Ashi: And according to what originally entered our mind that Rabbi Yehuda deemed him liable to bring two sin-offerings, how could he be liable for both carrying out from the private domain and for carrying four cubits in the public domain? If one only wanted the object to land here at the beginning of the public domain, he did not want it to land here, four cubits into the public domain. Conversely, if one only wanted the object to land here, four cubits into the public domain, he did not want it to land here, at the beginning of the public domain. Rav Ashi said to Ravina: It is possible in a case where one says: Any place that it wants to come to rest, let it come to rest. One indicated that his intention would be fulfilled wherever the thrown object lands.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גפְּשִׁיטָא נִתְכַּוֵּון לִזְרוֹק שְׁמֹנֶה וְזָרַק אַרְבַּע הֲרֵי כָּתַב שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן נִתְכַּוֵּון לִזְרוֹק אַרְבַּע וְזָרַק שְׁמֹנֶה מַהוּ מִי אָמְרִינַן הָא אַפֵּיק לֵיהּ אוֹ דִילְמָא הֵיכָא דְּבָעֵי הָא לָא נָח וְלָאו הַיְינוּ דַּאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי דוא״לוַאֲמַר לֵיהּ בְּאוֹמֵר כׇּל מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה תָּנוּחַ.

Concerning throwing an object on Shabbat from one domain to another and within a single domain, the Gemara raises several issues with regard to intention when throwing. It is obvious that one who intended to throw an object eight cubits in a public domain and actually threw it only four cubits is liable because that case is similar to a case where one wrote the word shem, the first two letters of the name Shimon. In the case of writing shem, the individual performed the prohibited labor of writing a two-letter word, even though he did not complete the word that he originally intended to write. The question is as follows: What is the halakha if one intended to throw an object four cubits and threw it eight? Do we say he did indeed carry the object, or perhaps we say that ultimately the object did not land where he wanted it to land? But is that not precisely what Ravina said to Rav Ashi, as mentioned above? And Rav Ashi said in response that it is referring to a case where one says: Any place that it wants to come to rest, let it come to rest. In such a scenario one is liable, because he expressed the fact that he is contented with any labor that will be performed with the object.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולאו היינו דבעי מיניה כו׳ ואמר ליה באומר כו׳ – הא לא אמר הכי לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו הכי נמי בתרוייהו מיפטר לא שנא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע לא שנא לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור.
הרי כתב שם משמעון – הך פשיטותא לא קיימא כדמסיק ורבינא נמי דפריך לרב אשי אמילתא דר״י אי להכי קבעי לה להכא לא קבעי לה סבר דלא דמי לכתב שם משמעון דאי דמי לא הוי פריך מידי דהא כי קא בעי דתנוח בסוף ד׳ כשנחה בתחלת רה״ר ע״י קליטה הרי כתב שם משמעון וכי אזלה תו ד״א ליחייב עלייהו דנעשית מחשבתו ראשונה ולהכי קאמר הש״ס לאו היינו דאמר ליה רבינא לרב אשי דלא הוה ליה לאיתויי מילתיה דרבינא אלא שרוצה לסתור לו אף מה שהיה פשוט לו הרי כתב שם משמעון.
לאו הינו דאמר ליה רבינא לרבא וכו׳ – פירוש: היכי פשיטא לן בנתכון לזרוק וזרק ד׳ דחייב, דלא הויא ביטול מחשבה ובנתכון לזרוק ד׳ וזרק ח׳ מיבעיא לן אי הוה ביטול מחשבה אי לא, והא מדברי רבינא ורבא מצינן למילף דתרויהו הוו ביטול מחשבה, מדאמר׳ אי להכא בעי לה, דהינו בסוף ארבע, להכא לפני פתח ביתו לא בעי לה, והויא ביטול מחשבה, וזה דומה לנתכון לזרוק ח׳ וזרק ד׳ וקרי לה ביטול מחשבה, ולפי דבריך אין זה ביטול מחשבה שהרוצה בסוף ארבע רוצה לפני פתח ביתו. אלא ודאי ביטול מחשבה הוי, ומדאמר אי להכא בעי לה, דהינו לפני פתח ביתו, להכא בסוף ארבע לא בעי לה, ולא יתחייב משום העברה. אלמא ביטול מחשבה הוי, דאי לא הוי ביטול מחשבה יתחייב על זה ועל זה, כיון דמחייב אתולדה במקום אב, וזה דומה לנתכון לזרוק ד׳ וזרק ח׳.
הא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבינא לרבא ואמר ליה באומר כל מקום שתרצה תנוח. פירשו רב האי גאון ז״ל ורש״י ז״ל דאפילו אקמייתא קאי, כלומר: אפילו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא לך דאינו חייב שהרי לא נעשית מחשבתו, דהא אמר ליה רבא לרבינא דדוקא באומר כל מקום שתרצה תנוח, הא לאו הכי פטור משום דלא בעי לה הכא ולא נעשית מחשבתו, וגרסי׳ הכי אמאי הרי כתב שם משמעון: ולא גרסי אמר מר, וקושיא היא דקא מקשה אמאי דפטר אפילו בנתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבעה, כלומר: מאי שנא מכותב שם משמעון, ופרקינן התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב ליה שמעון, אבל הכא כל כמה דלא זריק ארבע לא מזדריק תמניא, בתמיהא, כלומר: מי דמי זורק לכותב כותב כל כמה דלא כתב שם שי״ן מ״ם כל חדא באפי נפשא לא מיכתיב ליה שמעון, והלכך הרי אתעבידא מלאכה גמורה מדעתו, אבל זורק מי לא יכיל למיזרק תמניא בבת אחת כי לא נח בינייהו כלל, והלכך כי נח בסוף ד׳ לא מדעתו נח ולא אתעבידא מחשבתו.
וכתב רב האי גאון ז״ל ומיפרשא בסוף פרק כיצד הרגל מועדת (בבא קמא כו:) נתכון לזרוק שמונה וזרק ארבע אי אמר כל שתרצה תנוח אין ואי לא לא. ותימא בעיני קצת שזו מחודשת כאן בתלמוד, דלאחר שאמר פשיטא לי מבעיא ליה וחולק התלמוד אפילו באותה שהיתה פשיטא לשואל.
ויש מי שגורס אמר מר הרי כתב שם משמעון. ולפי גירסא זו נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב כדאפשיט ליה מעיקרא. והא דאמרינן: לאו היינו דאמר ליה רבא לרבה. אנתכוון לזרוק ד׳ וזרק ח׳ בלחוד קאי ובההיא הוא דפטרינן, אלא דהשתא הוא דקא מהדר ומדקדק אנתכון לזרוק שמונה וזרק ארבעה דפשיטא ליה ומדמינן לה לכתב שם משמעון, ומתמה ואזיל מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון, אבל זורק אפשר שתנוח בסוף שמונה אע״ג דלא נח בסוף ארבע, [ופרקינן ה״נ כמה דלא זריק ארבע] לא מזדריק תמניא, כלומר: אי אפשר שתנוח בתמניא אלא אם כן עברו בתוך ארבע. ולפירוש זה הא דקא פשיט נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע חייב הכא סלקא. וכן כתב הרמב״ם ז״ל (פי״ג, הכ״א). ולפי דבריו הא דאמרינן לעיל (בעמוד א) מידלי חד ומתתי חד גזירה דלמא נפלה ואתי לאתויי, דמשמע דוקא גזירה דלמא אתי לאתויי הא לדלמא נפלה בלחוד לא, התם היינו טעמא דנתכוון להיתר ועלה בידו איסור כנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, אבל אם זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ונתכוון לזרוק ארבע אמות ברשות הרבים ונפלה ברשות היחיד חייב, דהוי ליה ככותב שם משמעון דהוצאה וזריקה מלאכה אחת הן, דזריקה תולדה דהוצאה היא ואפילו זריקת ארבע אמות ברשות הרבים, כדאיתא לעיל (שבת צו:). וההיא דפרק כיצד הרגל (בבא קמא כו:) דמייתי מינה ראיה רבנו האי גאון ז״ל, גם שם הפכו הגירסא וגרסי נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה.
המכוין לזרוק שמונה אמות וזרק ארבע חייב שהרי נעשית המלאכה בשיעור חיובה ואף החפץ נח במקום שהיתה מחשבתו עליו שהרי אי אפשר להיות החפץ מגיע לסוף ח׳ עד שיעבור על מקום סוף הארבעה והרי זה ככותב שם משמעון אבל אם נתכון לזרוק ארבעה ולא נח עד סוף שמנה פטור שהרי לא היתה מחשבתו כלל על אותו מקום שנח בו ואף לדעת האומר בפרק כלל גדול נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב פירושו שהיה סבור שלא יהו שם אלא שתים אבל מ״מ הוא נתכון לזרוק שם ואף בזו פטור כמו שכתבנו שם ומ״מ בנתכון לזרוק ארבע וזרק שמנה אם חישב בעצמו בשעת זריקה להיות החפץ נח באיזה מקום שיזדמן חייב כך היא שטתנו בסוגיא זו וכך פסקוה גדולי המחברים ומה ששאלו כאן מי דמי ענינו בלשון שאלה ולא בלשון קושיא וביאורו מה דמיון לשם משמעון בנתכון לזרוק ארבע וזרק שמנה ותירץ התם כמה דלא כתב שם לא כתיב שמעון והכא נמי כמה דלא זריק ארבע לא זריק תמני ומ״מ גדולי הרבנים גורסין נתכון לזרוק שמנה וזרק ארבע פטור ופי׳ הדברים לדעתנו שהרי לא נעשית מלאכתו אלא בפחות ממחשבתו אבל נתכוון לארבע וזרק שמנה שנעשית ביתר ממחשבתו מאי והשיבו על שניהם שפטור עד שיחשב באיזה מקום שתרצה תנוח והקשה על הראשונה והרי זה ככתב שם משמעון ותירץ מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא כתיב שמעון וא״כ הוא מכוין הוא לכתיבת שם והרי כיון לשיעור זה ועשה כשיעורו והרי זה כנתכוין למלאכה והתחיל בה שמשעשה בה כשיעור חייב כגון נתכון לארוג בגד גדול חיובו משארג שני חוטין וכן כל כיוצא בזה אבל זה כל כמה דלא זריק ארבע לא מיזרקי תמני בתמיהה כלומר צריך הוא להנחה במקום ארבע כלל עד שלא יוכל להגיע לכונתו אא״כ נחה בסוף ארבע וא״כ אינו מתכוין להנחה זו כלל:
הזורק מרה״י לרה״ר והיה דעתו שתנוח תכף שיצא מן הפתח ועבר ארבע אמות ברה״ר פטור ואם לא חישב כן חייב:
זה שכתבנו בזורק מרה״ר לרה״ר ורה״י באמצע שהוא פטור דוקא בשאין שיעור ארבע אמות לזריקתו של רה״ר כגון שהיה קרוב אמה ומחצה לרה״י זה וזרק לרה״ר שכנגדו אמה ומחצה דרך רה״י זה אבל אם זרק ארבע אמות בין ב׳ הרשויות חייב משום זורק ארבע אמות ברה״ר שהרשויות מצטרפות הואיל ולא נח החפץ בנתים וכל שכן במעביר שתי אמות מרה״ר זה ונכנס לו לרה״י ולא נח והעביר שתי אמות ברה״ר שכנגדו שהוא חייב ומעתה אין צריך לומר בזורק מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע שאם היה ברה״ר שבאמצע ד׳ אמות חייב:
זה שכתבנו שהרשויות מצטרפות יש שואלין בה והלא פסקנו לענין הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא כחצי גרוגרת שבשתי רשויות פטור כר׳ יוסי וכמו שכתבנו בפרק המוציא ואפשר שכל שמוציא פחות מכשיעור ראוי להקל בו ואינה דומה לזו ומ״מ גדולי הרבנים גורסין כאן ודלא כר׳ יוסי אלא שאינו בספרים המוגהים:
בד״ה הרי כתב כו׳ דלא הוה ליה לאתויי מלתא דרבינא אלא כו׳ עכ״ל דלפשוט איבעיא דיליה נתכוין לזרוק ד׳ וזרק ח׳ הוה ליה להשיב בפשיטות דהיכא דבעי הא לא נח ולא הוה ליה לאתויי מלתא דרבינא אי לאו לסתור גם פשיטותיה דיליה וק״ל:
א כיון שדובר בעניין זריקה של חפץ בשבת בין רשויות שונות ובתוך רשות אחת, מביאים כאן כמה דברים בענין כוונה בזריקה. ואומרים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אם נתכוון לזרוק למרחק שמנה אמות ברשות הרבים, וזרק בפועל רק ארבע — חייב, שהרי זה דומה למקרה שכתב ״שם״ מ״שמעון״, שלא השלים כל כתיבת המלה אבל רשם במקומה מלה קטנה אחרת, שהרי עשה מלאכה בשיעור המינימלי. אלא יש לשאול: אם נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנהמהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הא אפיק ליה [הרי מכל מקום הוציא אותו, את החפץ], או דילמא [שמא]: היכא דבעי, הא [במקום שרצה הזורק שינוח החפץ, הרי] בסופו של דבר הוא לא נח. על כך אומרים: ולאו היינו האם אין זה] בדיוק מה שאמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, וכפי שהוזכר מקודם, ואמר ליה [לו] רב אשי כתשובה כי מדובר באומר ״כל מקום שתרצה תנוח״, ורק באופן זה מתחייב אם זרק יותר או פחות מן השיעור שהתכוון לו.
Concerning throwing an object on Shabbat from one domain to another and within a single domain, the Gemara raises several issues with regard to intention when throwing. It is obvious that one who intended to throw an object eight cubits in a public domain and actually threw it only four cubits is liable because that case is similar to a case where one wrote the word shem, the first two letters of the name Shimon. In the case of writing shem, the individual performed the prohibited labor of writing a two-letter word, even though he did not complete the word that he originally intended to write. The question is as follows: What is the halakha if one intended to throw an object four cubits and threw it eight? Do we say he did indeed carry the object, or perhaps we say that ultimately the object did not land where he wanted it to land? But is that not precisely what Ravina said to Rav Ashi, as mentioned above? And Rav Ashi said in response that it is referring to a case where one says: Any place that it wants to come to rest, let it come to rest. In such a scenario one is liable, because he expressed the fact that he is contented with any labor that will be performed with the object.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּדְקָאָמְרַתְּ הֲרֵי כָּתַב שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן מִי דָּמֵי הָתָם כַּמָּה דְּלָא כְּתִיב שֵׁם לָא מִכְּתִיב לֵיהּ שִׁמְעוֹן הָכָא כַּמָּה דְּלָא זָרֵיק אַרְבַּע לָא מִיזְדַּרְקִי לֵיהּ תַּמְנֵי.:

Furthermore, the first case, which seems obvious, also requires clarification. And that which you said, that this is similar to a case where one wrote the word shem, the first two letters of the name Shimon, is it in fact similar? There, as long as the letters of shem, shin and mem, are not written, the name Shimon cannot be written. Here, where one intended to throw the object eight cubits and he threw it only four, is it true that as long as it was not thrown four cubits it cannot be thrown eight? An object can be thrown eight cubits without first landing after four cubits. The question remains unresolved.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי כתב שם משמעון – דתנן לקמן בפ׳ הבונה (לקמן דף קג) דחייב בב׳ אותיות ואף על פי שנתכוין למלאכה גדולה.
ה״ג: ודקאמרת הרי כתב שם משמעון – ואנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד׳ דפשיטא ליה לחיובא קא מותיב מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב שמעון הלכך כי כתב שם בכוונה כתבי׳ והא עבד ליה מלאכה דיש שם אדם בב׳ אותיות הללו.
הכא כל כמה דלא זריק ד׳ – שתנוח לסוף ד׳ לא מזדרק ליה תמניא בתמיה הלכך כי נח לסוף ד׳ לא נתקיימה מחשבתו ולא דמי לשם משמעון לשון אחר ה״ג אמר מר הרי כתב שם משמעון מי דמי כו׳ והיא היא.
הכי גרסינן ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם כו׳ – ואי גרסי׳ ואמאי והרי כתב שם משמעון אתי נמי שפיר אלא שהוא קושיא ולספרים דגרסינן אמר מר פריך לפי מאי דס״ד מעיקרא.
בד״ה ה״ג כו׳ ולספרים דגרסי אמר מר פריך לפי מה דס״ד כו׳ עכ״ל ומי דמי כו׳ הוא לשון קושיא וצ״ל דהקושיא קיימת ולא קאמר קשיא וכה״ג איכא בתלמוד ודו״ק:
ולהיפך, לנקודה הראשונה שלכאורה היתה מובנת מאליה, היא הצריכה בירור, ודקאמרת [ומה שאמרת] הרי כתב ״שם״ מ״שמעון״, מי דמי [האם זה דומה]? הלא התם [שם] כל כמה שלא כתיב [כתב] את האותיות ״שם״ (כלומר, ״שמ״) — לא מכתיב ליה [תיכתב לו] המלה ״שמעון״, ואולם הכא [כאן] בזריקת שמונה כאשר ברצונו היה לזרוק ארבע בלבד, וכי כל כמה דלא זריק [שאינו זורק] ארבע אמות — לא מיזדרקי ליה תמני [ייזרקו לו שמונה]?! שהרי לזריקת שמונה אמות אין צורך בשתי זריקות בודדות של ארבע אמות כל אחת, ושאלה זו עדיין צריכה פתרון.
Furthermore, the first case, which seems obvious, also requires clarification. And that which you said, that this is similar to a case where one wrote the word shem, the first two letters of the name Shimon, is it in fact similar? There, as long as the letters of shem, shin and mem, are not written, the name Shimon cannot be written. Here, where one intended to throw the object eight cubits and he threw it only four, is it true that as long as it was not thrown four cubits it cannot be thrown eight? An object can be thrown eight cubits without first landing after four cubits. The question remains unresolved.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּנוּ רַבָּנַן ההַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים וּרְשׁוּת הַיָּחִיד בָּאֶמְצַע ד׳אַרְבַּע אַמּוֹת חַיָּיב

The Sages taught: With regard to one who throws an object on Shabbat from the public domain to the other public domain through the private domain, he is liable if he throws an object a total of four cubits in both parts of the public domain.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מרה״ר לרה״ר ורה״י באמצע ד״א חייב – אם עבר ברה״ר ד״א ואפי׳ ע״י צירוף חייב.
תנו רבנן [שנו חכמים]: הזורק בשבת חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, בין אותן שתי רשות הרבים, אם בסך הכל זרק ארבע אמות ברשות הרבים משני עברי רשות היחיד — חייב משום העברת ארבע אמות ברשות הרבים
The Sages taught: With regard to one who throws an object on Shabbat from the public domain to the other public domain through the private domain, he is liable if he throws an object a total of four cubits in both parts of the public domain.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת צז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת צז:, ר׳ חננאל שבת צז:, רש"י שבת צז:, תוספות שבת צז:, ההשלמה שבת צז: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת צז:, רמב"ן שבת צז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת צז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת צז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת צז:, מהרש"א חידושי הלכות שבת צז:, פני יהושע שבת צז:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת צז:, אסופת מאמרים שבת צז:

Shabbat 97b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 97b, R. Chananel Shabbat 97b, Rashi Shabbat 97b, Tosafot Shabbat 97b, HaHashlamah Shabbat 97b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 97b, Ramban Shabbat 97b, Rashba Shabbat 97b, Meiri Shabbat 97b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 97b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 97b, Penei Yehoshua Shabbat 97b, Steinsaltz Commentary Shabbat 97b, Collected Articles Shabbat 97b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144