בגמרא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר אסור. כבר כתבתי לעיל דאף על גב דר׳ יוחנן אמר לעיל דטעמא דר״ש דאוסר בשמן שבנר בשעה שהוא דולק היינו משום דהוקצה למצותו מ״מ הוצרך רבא לומר כאן דהוי בסיס לדבר אסור משום דלענין טלטול הנר דלהוי בסיס לא סגיא האי טעמא דהוקצה למצותו דבכה״ג אין לאסור הכלי משום בסיס אלא דע״כ משום דשמן בשעה שהוא דולק הוי נמי מוקצה מחמת איסור דאסור להסתפק ממנו משום מכבה דהא משום הכי אסור השמן אפילו בטלטול כיון דבהאי שעתא לא חזי ליה מידי ואם כן שפיר מיקרי הנר בסיס לדבר איסור. ובזה היה נראה בעיני ליישב קצת מ״ש רש״י לעיל דף מ״ד בד״ה חוץ מן הנר הדולק כו׳ דאסור שמא יכבה הנר וכתב שם מהרש״א ז״ל דלמסקנא לא קיימי הכי ולמאי דפרישית א״ש דלמסקנא נמי עיקר איסור הוא משום כיבוי כדפרישית ומ״ש רש״י כאן לאו משום דחייש לכבייה היינו הך חששא דס״ד מעיקרא דלמא בהדי דנקיט לה כבתה דבהא ודאי שפיר קאמר רבא דלא חיישינן כיון שאינו מתכוין אבל בהך חששא דמסתפק ודאי חיישינן כיון דנתכוין להסתפק הו״ל פסיק רישא אם יכבה והיינו כמ״ש התוס׳ בפ״ב דביצה דהא דאמרינן המסתפק ממנו חייב משום מכבה היינו משום דמיחזי ככיבוי ועמש״ל דף כ״ט ע״ב בלשון רש״י במשנה דלא יקוב בד״ה שתהא מנטפת אלא דבמ״ש רש״י כאן דהאי לדבר אסור דהכא היינו לשלהבת משמע דלא נחית להכי ואפשר משום דלא פסיקא ליה לפרש ענין בסיס אליבא דר״ש בכה״ג אלא דוקא בשלהבת וכיוצא בו וכמו שאבאר עוד בשיטת רש״י בסמוך:

בפרש״י בד״ה אמר רבי רומנוס כו׳ ס״ד באפרה כו׳ שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו כו׳ עס״ה. ולכאורה לשון רש״י תמוה דהא משמע דהא דקס״ד שהאפר מוקצה היינו משום דלאו באפר שנעשה בחול איירי דהא קיי״ל אפר כירה מוכן הוא אלא ע״כ דמסתמא איירי שהובערה מהלבונה סמוך לשבת כדי להתגמר בו בשבת עצמו כדאשכחן סוף פ״ב דביצה במעשה דר״ג וא״כ הוי אפר נולד גמור כמ״ש התוספות בפ״ק דביצה דף ח׳ בסוגיא דאפר כירה כשהוסק ביום טוב אפילו לר״ש אסור ע״ש. וא״כ לפ״ז לא א״ש הא דמסיים רש״י ולא צריכין לו שהרי אפילו בצריך לו אסור וכדמשמע נמי מהא דמדמה לה בסמוך לכלכלה ואבן בתוכו דהאבן לאו בר טלטול הוא לגמרי אפי׳ לצורך גופו ומקומו. וכה״ג קשה נמי במ״ש רש״י בסמוך בד״ה הא ליכא פירי דמשמע מלשונו דמה שמחתה נעשה בסיס היינו דוקא אליבא דר״י ולמאי דפרישית אפילו לר״ש הוי בסיס דהא מסיק רבא לעיל דעיקר טעמא דאיסור טלטול בנר לר״ש הוי משום בסיס. וכבר עלה בלבי לחלק בין בסיס דשלהבת בשעה שהוא דולק שהוא מוקצה מחמת איסור דאורייתא ממש ובין האי בסיס דאבן ובסיס דמחתה לאחר שכבה אליבא דר״ש משום הכי הוצרך רש״י לפרש דעיקר הקושי׳ דר״י אדרבי יוחנן היינו משום דרבי יוחנן כר״י ס״ל דלר״ש לא מיתסר משום בסיס כי האי אלא דאכתי קושיא קמייתא קשה. לכך נראה לפרש כוונת רש״י בזה בענין אחר דמ״ש שהאפר מוקצה היינו באפר גמור שנשאר במחתה קודם שבת ואפ״ה הוי מוקצה ולא דמי לאפר כירה לפי שאפר כירה הוי מוכן לגמרי ולא בעי הזמנה ולא מחשבה לפי שאפר כירה מוכן תמיד לעשות בה כל צורכיו כדמשמע להדיא בסוגיא דאפר כירה משא״כ אפר מחתה אינו מוכן לכך אלא א״כ היה דעתו עליה מאתמול משום הכי מסיים רש״י ולא היו צריכין לו וכוונתו לפי שאין בו צורך כ״כ מש״ה בעי הזמנה. וכן נראה מלשון התוספות שדקדקו בלשונם שכתבו דאפר מתתה מוקצה הוא. ועוד נראה דמה שהוכרח רש״י לפרש דלא היו צריכין לו היינו משום דלכאורה פשטא דלישנא דאגב קטמה דלקמן בסמוך משמע דאדרבה הקטמא הוא דבר המותר ועיקר הטלטול הוא משום שצריך לאותו אפר וכמו שפירש״י בסמוך דלפי המסקנא מחתה באפרה נמי הוי כה״ג שהיה צריך לאפר ודעתיה עלייהו מאתמול ומש״ה הוצרך רש״י לפרש דלמאי דס״ד מעיקרא הוי איפכא לגמרי שהטלטול לא היה בשביל שצריך לאפרה שהרי האפר מוקצה כיון שלא היה דעתיה עלייהו מאתמול וכדפרישית ומשום דלא פסיקא ליה לרש״י דהך מילתא דאפר הוא מוקצה לר״ש כיון שלא היה דעתיה עליה מאתמול דהא לר״ש אפשר דלא בעינן שיהא מוכן מאתמול לכך וכדמשמע בכמה דוכתי דלר״י הוא דשמעינן דאיסור מוקצה הוא במה שלא היה מוכן מאתמול להך מילתא משום הכי הוצרך רש״י לפרש דעיקר קושיית המקשה מדר״י אדר״י דמדמה מחתה לאבן היינו משום דשמעינן ליה לר״י דכרבי יהודה סבירא ליה. כן נ״ל נכון בכוונת רש״י וכן נראה שהבין הרשב״א ז״ל בחידושיו בכוונת רש״י ודוק היטב ועיין מה שאכתוב עוד בזה בלשון התוספות ד״ה הוה מטלטלינן:

בתוס׳ בד״ה ואמר רבה בר בר חנא אמר ר״י כו׳ תימא אמאי לא פריך בלאו מילתא דר״י ממתניתין דפרק נוטל כו׳ עס״ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך דהך מילתא דבסיס כה״ג דמחתה תליא בפלוגתא דר״י ור״ש א״כ ממילא אין מקום לתמיהת התוס׳ דודאי לא מצי לאקשויי ממתניתין דפרק נוטל אדר״י דר״י מצי לאוקמי הך מתני׳ כר״י ואיהו גופא אפשר דס״ל כר״ש ואי משום דאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה הא אמרינן בשילהי מכילתין דר״י סתמא אחרינא אשכח וא״כ הוי צריך לאתויי נמי הך ראיה דמייתי רש״י דשמעינן לרבי יוחנן לעיל דכר״י ס״ל (והיינו דבנר ישן של חרס לחוד הוא דס״ל כר״ש וע״ש בתוס׳ באריכות) וא״כ סוף סוף לא הוי מצי לאקשויי אלא ממתניתין דפרק נוטל ומרבי יוחנן דלעיל מש״ה ניחא טפי לאקשויי ממתניתין דכלכלה ואבן בתוכה דמסיק רבי יוחנן גופא דאיירי בכלכלה מלאה פירות דוקא ומדלא מוקי לה כר״ש היינו ע״כ בא׳ משני פנים או שנאמר דמשמע ליה דלא שייך פלוגתא דר״י ור״ש בהכי או משום דרבי יוחנן כר״י ס״ל מש״ה מוקי למתני׳ כר״י וא״כ מקשה רבי זירא שפיר:

ועוד יש ליישב בדרך אחר דודאי ממתניתין דפרק נוטל לחוד לא מצי לאקשויי דהא רבי יוחנן גופא אמר התם אהך מתני׳ דאסור לטלטל בלא ניער היינו דוקא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטל ועודן עליו א״כ שפיר איכא לאוקמי הכא דמה שהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה היינו לצורך מקומו ואף ע״ג דמסקינן התם דאמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר איסור ולא אשכחן מאן דפליג עליה והכי נמי במחתה ע״כ הוי במניח מ״מ סוף סוף הוי צריך לאתויי הך מילתא דרב ולאקשויי מרב אדרבי יוחנן ומשו״ה מייתי לה הך מתני׳ דכלכלה ואבן בתוכה דמוקי לה בכלכלה מלאה פירות ולא מוקי לה בצורך מקומה אע״כ משום דמשמע ליה דמסתמא האי דכלכלה ואבן בתוכה איירי במניח א״כ ממילא שמעינן דבמניח סבר רבי יוחנן דאפילו צריך למקומו אסור. כן נראה לי לולי שהתוס׳ לא פירשו כן ודו״ק:

בד״ה הוי מטלטלינן כנונא אגב קיטמא כו׳ פי׳ אגב אפרה שהוסק מע״ש כו׳ עכ״ל. משמע מלשונם דלמאי דס״ד מעיקרא איירי באפר שהוסק מבע״י והולך ונעשה אפר בשבת עצמו דהו״ל נולד גמור כדפרישית וא״כ לא נחתי להאי פירושא שכתבתי לעיל בכוונת רש״י דמאי דס״ד מעיקרא נמי הוי איירי שהוסק מע״ש אלא משום דמחתה לא דמי לאפר כירה דבעי הזמנה מטעמא דפרישית אלא כלשון ראשון שכתבתי שם וא״כ לכאורה שזה סותר למה שדקדקתי לעיל בלשון התוס׳ שדקדקו וכתבו דאפר מחתה מוקצה הוא וצ״ע ודוק היטב ומה שהקשו התוס׳ עוד מסוגיא דפ״ב דביצה יבואר שם במקומו אי״ה:

בגמ׳ לוי בר שמואל אשכחינהו כו׳ אמר להו מהו להחזיר מטה של טרסיים בשבת כו׳. ולכאורה לא שייך הך סוגיא הכא כלל אלא דנראה משום דלעיל בדף הקודם מייתי הש״ס הא דאורי רבי במנורה כר״ש בנר ומשמע דבמנורה היינו משום דיש בנין בכלים ובנר היינו משום מוקצה ומשום הכי מייתי מעיקרא הך מילתא דר״ש בנר דמתניתין דלית ליה מוקצה ומייתי נמי הך מילתא דהתיר רבי לטלטל מחתה באפרה דאיירי נמי לענין דינא מוקצה ולבתר דאסיק לדינא מוקצה חוזר לפרש הך דינא דמטה של טרסיים דתליא בהך מילתא דהורה במנורה דלעיל אי יש בנין בכלים או לא. כנ״ל וק״ל: