×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִכְּדֵי יְמֵי טׇהֳרָה כַּמָּה הָווּ שִׁתִּין וְשִׁיתָּא דַּל שָׁבוּעַ ג׳שְׁלִישִׁי דְּאַטְבְּלִינַן לַהּ פָּשׁוּ לְהוּ שִׁתִּין נְכֵי חֲדָא שִׁתִּין נְכֵי חֲדָא וּתְלָתִין וה׳וַחֲמֵשׁ תִּשְׁעִין וד׳וְאַרְבַּע הָוְיָין תִּשְׁעִין וַחֲמֵשׁ מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.
The Gemara asks: Now consider, how many days of purity are there, in the case of a woman who gave birth to a female? There are sixty-six days. Therefore, in order to account for all of the nights that might occur immediately after the woman’s period of purity, she must immerse on sixty-six nights, according to Beit Shammai. Remove from this sum the immersions of the third week, when we require the woman to immerse seven times, and sixty less one are left. These sixty-less-one times she immerses after the third week and the thirty-five times she immerses during the first three weeks are together ninety-four immersions. If so, those ninety-five immersions, required by Beit Shammai, what is their purpose? Why do they require an extra immersion?
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשינן לבית שמאי: מיכדי ימי טוהר כמה הוי שיתין ושיתה, (כל) [דל] שבעה דאטבלינה בלילואתא דשבוע שלישי משום טבול יום ארוך, והן אחשובין מכלל [ימ]⁠י טוהר, דהא בתר תשלום י״ד לנקבה (אינו) [אינון], פשו להו ימי טוהר נ״ט דמטבלינן לה כל ליליא, נ״ט טבילות ושבע, הרי ס״ו טבילות, וכ״ח לדברי הכל, הרי צ״ד טבילות לבית שמאי, הא דתני צ״ה טבילות, טבילה אחרת מנא ליה. ופרקינן, כגון שבאת לפנינו בין השמשות, דיהבינן לה בההוא יומא טבילתא יתירתא דילמא וכול׳.
ו⁠[מפו]⁠רש בתינוקת במשנתינוב, בית שמאי אומ׳ צריכה טבילה [בא]⁠חרונה. ואמרינן מאי ביניהו, אמ׳ רב קטינא טבול יום ארוך איכא ביניהו, דחשוב להו בית שמאי להני ימי טוהר כולן כטבול י⁠[ו]⁠ם ארוך, ומצריך לה טבילה אחריתי.
א. מכאן גם בכתי״ב מס׳ 4 (T-S AS 93.128 – 94.39).
ב. דף עא,ב.
מכדי ימי טוהר כמה – משכה ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי.
שתין ושיתא – ושבועים הרי פ׳ ומהני ס״ו טבילות כבר טבלה מהן ז׳ בלילי שבוע שלישי משום הך ספקא דטבולת יום ארוך.
דל הני ז׳ פשו להו שתין נכי חדא – שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך י׳ שבועים הבאים ול״ה שטבלה בתוך ג׳ השבועים הראשונים שבעה בראשונה וכ״ח בשתים אחרונות הרי ל״ה ושתין נכי חדא הרי צ״ד.
פשו להו שיתין נכי חדא כול׳ – קשיא לי דשיתין נכי חדא טבילות לא משכחת לה בעשרה שבועין אלא אם כן טבלה בין בשבועים טמאים בין בשבועים טהורין והיכי טבלה בשבועים טמאים בלילותא משום ספק טבילת יום ארוך והא אי טבילת יום היא שעכשיו שכלין היום ימי טהרתה מאי דחזיא עכשיו הויא תחלת נדה והיא טמאה ומאי מהניא לה האי טבילה אילו ראתה דם באור פ״א מי מצרכי בית שמי טבילה והא טמאה נדה היא ומאי מהניא לה האי טבילה בודאי אילו לא הוה מוקמינן לה כשראתה מבערב הוה מוקמינא לה שהיתה רואה בימים ולא בלילות הילכך בכל לילה היתה מספק שמא היום כלו ימי טהרתה ומה שראתה היום דם טוהר היה וטובלת בלילה משום טבילה בזמנה אבל עכשיו דאוקימנא לה בשראתה מבערב מי מספקת בהאי ליליא דדילמא היום כלו ימי טהרתה לא מציא למיטבל דהא מיד ראתה והויא תחלת נדה. ומצאתי שגם רבינו יצחק בי רבי מלכי צדק זצוק״ל הקשה אותה והוא פירש שבלילי שמנים היא טובלת משום טבילת יום ארוך. והוא פתרון נאה מאד שכדי שלא יהו מפסיקין ימים בין טבילתה להערב שמשה טובלת בלילי שמונים ולאור פ״א מותרת לוכל בתרומה כדין כל טבול יום דעלמא שלערב מותר לוכל בתרומה ועכשיו טובלת מספק שאף על פי שרואה דם לאור שמנים דם טוהר הוא הילכך טובלת בו משום טבילת יום ארוך דשמא לא תראה לאור שמנים ואחר ותאכל בתרומה והוא פירש שבלילה באת או בחצי הלילה או בשליש הלילה ובלילי יום ראשון טובלת שמא עכשיו השלימו ימי לדתה וצריכה לטבול באותו הלילה. ולפי פתרון זה יבוא יפה מאי דאמרינן שבוע ראשון מטבלינן לה בלילותא אימור יולדת זכר היא שטובלת בשבעה לילות של שבוע ראשון: ליל א׳, ליל ב׳, ליל ג׳, ליל ד׳, ליל ה׳, ליל ו׳, ליל ז׳, ולא כפתרון המורה שפירש שבאה ביום והטבילות שלילי שבוע ראשון הן במוצאי הימים וישלימו שבעה טבילות שלילי שבוע ראשון בליל ראשון של שבוע שיני. וגם יבוא יפה מה שאומר ר׳ ירמיה כשבאה לפנינו בין השמשות דיהבינן לה טבילה יתירתא ודוקא בין השמשות דעד השתא הוה סלקא דעתך שבאה בחצי הלילה ור׳ ירמיה אוקמה כשבאה לפנינו בין השמשות שהוא ספק יום וטבילה יתירתא פירש משום טבולת יום ארוך שאותה הטבילה זמנה בין ביום בין בלילה והילכך בתחלת הלילה הוי זמנה ועכשיו שנאנסה ובאה בין השמשות מטבילין אותה בין השמשות שמא יום אחד הוא ושמא הוא יום ארבעים לזכר או יום שמנים לנקבה ובית הלל דלית להו טבילת יום ארוך לית להו הך טבילה. והמורה נדחק בזה ביותר ואמר לאו דוקא בין השמשות ואינם נראים דבריו ולבית הלל דאמר כול׳ עשרין ותמניא כדאמרינן לפתרון רבינו יצחק יש להקשות והא איכא טבילת ליל שלישי דדילמא ביומא קמא שבאה ילדה ובליל ראשון של שבוע שלישי בעיא טבילה. ויש לתרץ כמו שמתרץ המורה על טבילה קמיתא דבין השמשות דחדא טבילה בשבוע לא קמיירי.
תשעים וד׳ הוו. תימה דלקמן פריך דהוו טבילי יתירי והכא פריך (דס״ד) [דחסר] ליה:
רש״י בד״ה שיתין ושיתא כו׳ מהן שבעה בלילי שבוע כו׳ כצ״ל:
ושואלים: מכדי [הרי], ימי טהרה אלו שיש לחשוש שאולי הסתיימו עתה וצריכה לטבול במלאת שמונים הימים ללידה, לשיטת בית שמאי, כמה הוו [הינם]שתין ושיתא [ששים וששה], דל [הפחת] ממנין הימים הללו את מנין שבע הטבילות בשבוע השלישי, שהרי כבר נמנו טבילות אלה שכן אטבלינן לה [מטבילים אנו אותה] בהם בשל החשש שיולדת נקבה בזוב היא, אם כן פשו להו שתין נכי חדא [נשארו להם ששים פחות אחת, חמישים ותשע] טבילות, ואולם אם נצרף את שתין נכי חדא [ששים חסר אחת] הטבילות הללו ותלתין וחמשא [ושלושים וחמש] הטבילות האחרות שטובלת בשלושת השבועות הללו, נמצא שכלל כל הטבילות — תשעין וארבע הויין [הינן], תשעין וחמש מאי עבידתייהו [תשעים וחמש טבילות שאמרו בית שמאי מה מעשיהם, מה טיבם]?
The Gemara asks: Now consider, how many days of purity are there, in the case of a woman who gave birth to a female? There are sixty-six days. Therefore, in order to account for all of the nights that might occur immediately after the woman’s period of purity, she must immerse on sixty-six nights, according to Beit Shammai. Remove from this sum the immersions of the third week, when we require the woman to immerse seven times, and sixty less one are left. These sixty-less-one times she immerses after the third week and the thirty-five times she immerses during the first three weeks are together ninety-four immersions. If so, those ninety-five immersions, required by Beit Shammai, what is their purpose? Why do they require an extra immersion?
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְפָנֵינוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּיָהֲבִינַן לַהּ טְבִילָה יַתִּירְתָּא.

Rav Yirmeya of Difti says: The baraita is referring to a case where the woman came before us, i.e., she returned from her journey, during twilight, when it is halakhically uncertain whether it is day or night. The ruling is that in this case we give her another immersion, i.e., she is obligated to immerse on an additional day, in case she completed her days of impurity on the day she arrived, and that night is the night she must immerse.
רש״ירמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טבילה יתירתא – עד השתא הוה ס״ד דבאת לפנינו ביום כגון ביום ר״ח ניסן ואטבלוה לאורתא ומשכו פ׳ דילה ל׳ מניסן וכ״ט דאייר וכ״א דסיון כלים פ׳ יום הרי פ׳ טבילות בלילות וי״ד בימים של ב׳ שבועות הראשונות הרי צ״ד והשתא מוקמינן שבאת לפנינו בין השמשות לילה שהוא ר״ח ואטבלה בההיא ליליא משום ספק סוף טומאה ומשכי נמי פ׳ שלה עד כ״א בסיון כאילו באתה ביום ראש חדש דאיכא לספוקי דילמא באותו בין השמשות ילדה והוא מר״ח וההיא טבילה דליל ראש חדש איתוספא לה נמצאו לה ח׳ טבילות בשבוע ראשונה וכ״ח דב׳ וג׳ הרי ל״ו. וקשיא לי אמאי נקט בין השמשות ה״ל לאוקמא שבאת לפנינו בלילה ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישנא דמתני׳ דנקט ג׳ שבועים טהורים הילכך כי איכא בין השמשות איכא למיקרי יום זה טהור דשמא בין השמשות יממא הוא ומיום שעבר הוא והיום הזה כולו טהור ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד מהך משום דבין השמשות ספק ליליא.
כגון שבאת לפנינו בין השמשות – פי׳ רש״יא הוא הדין דה״ל לאוקמא בבאה לפנינו בלילה, והוה ניחא טפי, דתו לא הוה קשיא לקמן לסוף שבוע לטבלה ביממא, דהא לא הוו ז׳ ספורים שהרי לא הפסיקה טהרה בתחלת היום, ואין אותו יום שבאה לפנינו עולה לה לספירת נקיים, אלא מדקתני ברייתא ג׳ שבועין טהורים משמע דכולן טהורים, ובבין השמשות משכחת בהו מיהא פסיקת טהרה ואפי׳ ליום ראשון. כך פי׳ רש״י ז״ל.
ל״ה טבילות דקאמרי ב״ה קשיא לן כיון דאוקים בבאה לפנינו בין השמשות דיהיבנא לה טבילה בתריהן – תלתין ושש הווין. וראיתי בפירושיםב דכיון דחדא בשבוע היא לא קחשיב, ואיני יודע מהו, שאם בא לומר דטבילה דסוף שבוע רביעי הויא חדא בשבועג, לא משמע הכי, דהא טבלה נמי בימים הסמוכים לה ששה עד ז׳ ובאור שביעי של שבוע חמישי גמרה טבילותיה וטהורה. ואפשרד שאותה טבילה ראשונה חדא בשבוע חשיבי לה ב״ה, מפני שהיא נמנת לסוף שבוע שעבר, ואותו היום עצמו נמנה לנו תחלת שבוע ללידה וטבילות שאח״כ, ואע״ג דב״ש מנו לה ולא חשבי חדא בשבוע, אינהו דמפשי טבילות מנו לה כיון דמצטרפא בטבילות דלילות דשבוע ראשון, אבל ב״ה לא מנו לה.
וה״ר אב׳ אב״ד ז״ל כתב דאיכא לתרוצי דכיון דלאו פסיקא להו, דאי אתאי ביממי ליתא להא טבילה, לא חשיבי ב״ה, כי היכי דתרצינן בטועה בפרק בתראה. וזה הלשון נכון בעיני, דב״ש דקא מפשי טבילות מהדרי לאפושי בהו טובא, וב״ה דלא מפשי בהו טפי לא חשיבא לה.
ובשם הרב חתנו ז״ל תירץ דבבין השמשות דר׳ יהודהו אפליגי ב״ש וב״ה, ב״ש סברי כר׳ יהודה דספיקא הוא, וב״ה סברי כר׳ יוסי דבין השמשות דר׳ יהודה יממא הוא, ולכך ליתא לטבילה יתירתיה, ועומק גדול הוא, אלא תימה גדול הוא היכי שתיק מיניה תלמודא. זה לשון הרב ז״ל.
א. ד״ה טבילה, ועי׳ מהרש״ל ומהרש״א.
ב. רש״י ד״ה כדאמר.
ג. כלומר שספרה ז׳ ימים של שבוע ד׳ ואח״כ טובלת בשבילן בליל ראשון של שבוע ה׳ הילכך כיון שסמוך ליום אחרון של שבוע ד׳ טבלה נקראת על שמה והויא לה חדא בשבוע (חי׳ הר״א).
ד. כ״ה ברש״י לפנינו וכפי שהבינו בתוד״ה עשרין. מיהו רבנו מפרש דלא תקשי קושית התוס׳ דלב״ש חשבי לה. ועי׳ חי׳ הר״א שהביא מרבנו [וכנראה ששמע כן מפיו ולפנינו ליתא] דחלילה לרש״י דלימא הכא דודאי בה׳ מנו טבילה קמייתא, ע״ש שפי׳ כפירוש תשובת רש״י בתוס׳.
ה. סט, ב.
ו. שבת לד, ב.
כגון שבאת לפנינו בין השמשות. פירוש להכי נקיט בין השמשות שאלו באת מבעוד יום ממש היינו מונין השבועין מאותו יום ממש וטבילת הלילה הבאה תהא נחשבת מכלל טבילות השבוע ועדיין לא תמצא אלא צ״ד טבילות, אבל הוא הדין שהיה יכול לומר שבאה לפנינו בלילה שאותו לילה בעצמו מטבילין אותה דשמא היום שעבר שלימו לה ז׳ לזכר והא נמי הוה עדיף טפי דהא תו לא הוה מצי לאקשויי בסוף שבוע קמא ליטבלה כדמקשינן בסמוך משום דאלו באת בלילה אינה יכולה לטבול בסוף אותו שבוע מפני שלא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ואין אותו היום עולה לספירת נקיים אלא לכותאי כדאיתא בפרקין לקמן (נדה לג.) ובשילהי מכלתין (נדה סט.), אלא משום דקתני בברייתא ג׳ שבועי׳ טהורים משמע דכולן טהורים ממש ואלו באה בלילה לא היו כולן טהורים, אבל בשבאת בין השמשות הרי הן כולן טהורים ואיכא נמי הפסק טהרה דאיכא למימר עדיין יום הוא, ולפיכך הקשו בגמרא בסוף שבוע קמא ניטבלה כיון דהוה לה הפסק טהרה ביום א׳ וכן פרש״י ז״ל, אלא שעדיין קשה לי דודאי נראה דמתוך דוחק טבילת הצ״ה טבילות הוצרכו להעמידה בשבאת לפנינו בין השמשות ולא משום דקתני שבועים טהורים והיינו טעמא משום דיומא דאתיא קמן קים לה ביה דלא חזיא ביה וכל אותו היום טהור הוא אצלה מן הודאי ואיפשר נמי דלבית הלל דלא מטי אלא תלתין וחמש טבילות דלא מוקמי לה בבאה לפנינו בין השמשות אלא בשבאת בלילה או ביום דתו ליכא אלא ל״ה טבילות, ואי נמי לא ידעה אם טהור כולו אם לאו אפילו הכי ל״ק לישנא דטהורים דכיון דמכי אתיא קמן לא חזיא בהו כלל טהורים קרינן להו, דהא שבוע טמא נמי לאו כולו טמא קאמר על כרחיך דהא טבלה בהן בכל לילה ולילה קודם שתראה ואפילו הכי קרי ליה שבוע טמא וכל שכן בשבועין טהורים דכולהו טהורים ודאי חוץ מיום שבאה לפנינו דלא ידעה אם טהורה מתחלת היום היתה אם לאו דאיפשר למקרינהו טהורים אלא דנקט בין השמשות והוא הדין שבאה בלילה דמפשינן טבילות וכדאמרינן בטועה שבפרק בתרא (נדה סט) כשבאה בין השמשות נקט נמי הכא בין השמשות, וחדא מינייהו נקט.
הא דאוקימנא כשבאה לפנינו בין השמשות ואפילו הכי לא אמרו לה בית הלל כבר כתבתי דאפשר דלב״ה לא מוקמינן לה בבין השמשות אלא כשבאה לפנינו ביום דליכא אלא ל״ה טבילות קודם תשמיש וכענין הזה כתב הראב״ד ז״ל דכיון דלא פסיקא ליה דאי אתיא ביממי ליתא להא טבילה משום הכי לא חשבי לה ב״ה וכענין הזה בעצמו תירצו בגמרא, גבי טועה בפרק בתרא (נדה סט) ומכל מקום בית שמאי דמפשי טבילות קא מהדרי לאוקומה בבין השמשות לאפושי עלה טבילותא יתירתא אבל הראב״ד ז״ל תירץ דבבין השמשות דר׳ יהודה איפליגי ב״ש וב״ה בית שמאי סברי כר׳ יהודה דספיקא הוא ובית הלל סברי כר׳ יוסי דבין השמשות דר׳ יהודה יממא הוא ולכך ליתא לטבילה יתירתא. אי נמי א״ל דחדא בשבוע לא חשבי לה ב״ה ואע״ג דאיכא לצרופה בהדי טבילות דלילות דשבוע קמא כענין שאמר בסמוך בטבילת יומא בתרא דשבוע קמא ולבית שמאי דמנינן לה ואע״ג דחדא בשבוע היא נראה לי משום דכיון דאיכא טבילות דלילותא שאר שבועין וליכא באותו שבוע טבילה אחרי׳ דלאו דכותא והתחלת טבילות דלילות אהיא ב״ש דמפשי בטבילות מנו לה ואע״ג דחדא בשבוע היא, אבל טבילת זבה בלידה דסוף שבוע קמא כיון דחדא בשבוע היא ואיכא טבילות דלילותא טובא וליכא ביממי אלא הא לכולי עלמא לא מנינן לה דחדא בשבוע חשבינן לה אי נמי כיון דבין השמשות היא וספיקא הוי דדילמא לילה הוא והתחלת שבוע ראשון הוא משום הכי מנו לה בית שמאי דמפשי בטבילות ורש״י ז״ל תירץ בענין אחר. הא דאקשינן לבית שמאי דקא חשבי דלאחר תשמיש ליחשוב נמי טבילת זבה. ושנינן בלידה קא מיירי זיבה לא קא מיירי, ולא משנינן משום דחדא בשבוע לא קא חשיב כדמשנינן בסמוך היינו משום דהכא עדיפא מינה קא משני אבל לקמן דלא סליק ליה האי תירוצא גבי סוף שבוע קמא דההוא משום יולדת בזוב היא נמי איצטריך לתרוצי ליה תירוצא אחרינא דסליק לכולהו. והשתא דאתינן להכי הדרינן מההוא טעמא דאפילו בזבה גרידתה נמי חשיב אלא דטבילות זבה חדא בשבוע נינהו, והיינו דאקשינן יומא קמא לטבילה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וההיא בין לבית הלל בין לבית שמאי מקשינן לה דהא אדבית שמאי שקלינן וטרינן השתא ואליבא דידהו הוא דאקשינן ואם איתא דלא הדרינן מההוא טעמא מאי קא מקשה דילמא שומרת יום כנגד יום היא וליטבלה דהא ב״ש טבילות דזבה גרידתה לא קא חשיב אלא ודאי שמעינה דהשתא דאתית להכי דאיצטרכינן לשנויי דחדא בשבוע לא קא חשיב הדרינן מההיא טעמא קמא ובין טבילות דזבה דלידה בין בזבה גרידתה קא מיירי אלא דחדא בשבוע לא קא חשיב ומיהו הא לאו ראיה היא דא״ל דהאי נמי משום יולדת בזבה קטנה קא חשיב לה.
והא איכא טבילת זבה – פירוש קושיין בין לב״ש ובין לב״ה פי׳ דכל אותן שבועין שהן אחר טומאה ואחר טהרה צריכות טבילה בזמנה ואסורה לשמש בהן לפי שלא נודע איזה מהן היה תחלת נדה ואיזה מהן היה זמן זיבה שצריך ז׳ ימי נקיים כי אולי הראשון יום טהר והשני דם נדה או הראשון דם נדה והשני דם זיבה וכן בכל א׳ מהן והיינו דלא אשכחן שריותא בתשמיש המטה אלא בליל ה׳ כדקתני ותשמיש לאור ל״ה וכן פי׳ רש״י ז״ל.
בד״ה טבילה כו׳ הרי ל״ו וקשיא כו׳ כצ״ל:
בא״ד ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישני׳ כו׳. נ״ב ומשום הכי נמי מיושב אמאי משני שבאתה בין השמשות דלמא לעולם ביום באתה וכדהוי סלקא דעתא מעיקרא והא דקא בציר לן חדא דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא קחשיב אלא משום דדק בלישני׳ וק״ל. אח״כ מצאתי בגליון בשם התוס׳ כמו שפירשתי וכתב עוד שרבינו תם תירץ משום דב״ה על כרחך לא קחשיב חדא בשבוע אם כן לדידיה בציר חדא וק״ל:
בד״ה שלשים כו׳ ותמניא הויין הס״ד:
בפרש״י בד״ה טבילה יתירתא כו׳ דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישניה כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל מש״ה נמי מיושב אמאי משני שבאתה בין השמשות וכו׳ דלמא הך טבילה דסוף שבוע קמא קחשיב אלא משום דדק בלישניה וק״ל אחר כך מצאתי בגליון כו׳ עכ״ל גם אם הוא גליון לא ידענא מאי תיובתא דטבילת סוף שבוע קמא לא שייכא אלא שבאתה בין השמשות דאז גם יום ראשון שבאתה לפנינו טהור הוא והוו ז׳ ספורים לפנינו עד סוף שבוע קמא אבל אם לא באתה בין השמשות לא היה יום ראשון טהור ולא הוו אלא ו׳ ספורים לפנינו עד סוף שבוע קמא וכפרש״י בהדיא לקמן בשמעתין:
אמר רב ירמיה מדפתי בתשובה: מדובר כאן בכגון שבאת (שבאה) אשה זו לפנינו בשעה שהיא בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, דיהבינן [שנותנים, שמחייבים, אנו] לה טבילה יתירתא [נוספת] בשל החשש שאולי שעה זו שבאה היא כבר יום המחר.
Rav Yirmeya of Difti says: The baraita is referring to a case where the woman came before us, i.e., she returned from her journey, during twilight, when it is halakhically uncertain whether it is day or night. The ruling is that in this case we give her another immersion, i.e., she is obligated to immerse on an additional day, in case she completed her days of impurity on the day she arrived, and that night is the night she must immerse.
רש״ירמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ולב״הוּלְבֵית הִלֵּל דְּאָמְרִי טְבוּלַת יוֹם אָרוֹךְ לָא בָּעֵי טְבִילָה ל״התְּלָתִין וַחֲמֵשׁ מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.

The Gemara asks: And according to Beit Hillel, who say that a woman who immersed that long day, i.e., a woman observing her period of purity after childbirth, does not require immersion once her period of purity is over, those thirty-five immersions that they require, what is their purpose?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשינן תוב, לבית [ה]⁠לל דאמרי טבול יום ארוך לא באעי טבילה, דסגי לה בההוא טבילה דטבלה ביום תשלום שבעה לזכר וארבע עשרה לנקבה, הא לא משכחת לה אלא כ״ח טבילות כדאמרן דאינון דברי הכל, שבע אחרניאתא מנא ליה, דקתני שלשים וחמש טבילות. ופרקינן, שבוע חמישי דהוא טהור מחזקינן לה כל יומא ויומא בסוף נידה, כדאמרינןא דילמא יום אחד ועשרים דהוא תשלום שלושה שבועים טהורין, (ד)⁠הוא יום מלאת ימי טהרה, והדם שראתה יום כ״ב הוא תחלת נידה, לפיכך צריכה טבילה בתשלום ימי נידתה, והוא לילי שמיני דהוא תחלת שבוע חמישי. עוד חישינן, שמא יום כ״ב הוא מלאת ימי טהרה, ויום כ״ג הוא תחלת נידה, לפיכך מטבלינן לילי תשיעי שהוא תשלום שבעת ימי נידה וליל יום שני לשבוע חמישי. וכן כל יומא, מספקינן לה כל שבוע רביעי בתחילת נידה, ומטבלינן לה כל ליליא בשבוע חמישי, הרי שבע טבילות אחרות לבית היללב תשלום ל״ה טבילות ששנה, ובסוף שבוע חמישי נמצאת שטבלה ל״ה טבילות, ומשמשת לאור ל״ה ימים.
ומקשינן לבית הלל, גאי הכי, שאר שבועים אחד טמא ואחד טהור נימא הכי, דכל יומא ויומא משבוע טמא מחזקינן לה סוף ימי טוהר ותחילת נידה, וצריכה טבילה בכל לילה ולילה משבוע טהור, ונפישי להי טבילות. ופרקינן, אין הכי נמי, דלבית הלל צריכה טבילה כל לילה ולילה דשבוע טהור כדאמרן, מיהו בית הלל לא חשבי ל״ה טבילות, אלא טבילות שטובלת לפני תשמיש, שהן עד מלאת לה שלשים וחמש יום, אבל טבילות דלאחר תשמיש לא קא חשיב, ומכל מקום מ⁠[צ]⁠ריכה הני טבילות כולהי. ולבית שמאי, טבילות דמטביל [לה] בלילואתא משום סוף לידה, עולות לה בסוף נידתה, דהא נידה ויולדת תרויהי טבילתן בלילה היא.
ומקשינן, ולבית שמאי ד⁠[קא] חשיב טבילות דלאחר תשמיש, וליספקה נמי בזיבה בהני שבועי - שבוע טמא - דחזיא, משום דלא קביע לה וסת ולא ידי⁠[ע] מאי דם ניהוד, ולחשוב טבילות חובה דאינון ביממא. ופרקינן, בלידה מיירי האי תנא ולא בזיבהה. איני, והא יולדת בזוב קתני. ופרקינן, זיבה דאתיא מחמת לידה, כגון יולדת בזוב דעל ידי הריון ולידה היא באהו, אותה קא חשיב, זיבה דאתיא בלא עסק הריון ולידה, לא קא חשיב.
ומקשינן, שבוע קמא דאתאי לקמן ניטבלה ביממי, דילמא יולדת בזוב היא, וכל יום ויום נימא היום תשלום שבעת ימי נקיים של זיבה. ופרקינן, מתניתא דא לר׳ עקיב׳ היא, דאמ׳ בענן שבעה נקיים ספורים לפנינו, ומשום הכי מטביל לה בשבוע שני ובשבוע שלישי ביממי, דילמא יולדת בזוב הואי, והנה שבעה נקיים ספורים בפנינו, ומשום הכי מטביל לה. אבל שבוע ראשון דליתנהו ספורין בפנינו, לא. ומקשינן, יומא דסוף שבוע ראשון נטבלה, דהא איכא שבעה ימים ספורים בפנינוז. ופרקינן, טבילה חדא בשבוע כוליה לא קא חשיב.
חומקשינן, למה ליה למיתנא עשרה שבועין, לאו למימני שמונים יום הוא דבעי טדאנין לנקבה וכל שכן לזכר, בשלשה שבועים טהורים, ותמניה ופלגא שבועים אחד טהור ואחד טמא, סגיא. ופרקינן, איידי דתנא בשבוע מסיק ליה, ואיידי דתנא טמא תנא טהור לאסוקי בטהרה. יומא קמא דאתאי לקמאן נטבלה, דילמא כשומרת יום כנגד יום היא. ופרקינן, בזבה קטנה לא קא מיירי, יוסלקא, (נמי) [דימי] לידתה שאינה רואה בהם דם אין עולין לה בספירת זיבתה.
א. לעיל כט,ב. בכתי״ב: דאמרינן.
ב. ע״כ בכתי״ב.
ג. גירסת ר״ח הובאה בגליון הגמרא כתי״ר ב׳: ה״ג בפר״ח, אי הכי, שאר שבועין טמאין נמי, כל יומא מספקינן בסוף לידה ובתחילת נדה ונפישי להו טבילות, דלפני תשמיש קחשיב דלאחר תשמיש לא קחשיב. ולבית שמי דחשבי לאחר תשמיש, ליחשבו טבילת זבה. ע״כ. ובגמרא לפנינו חזרו להקשות מכאן אליבא דכולי עלמא, עשרה שבועות למה לי וכו׳, והאיכא טבילת זבה וכו׳, שבועתא קמא דאתיא לקמן ניטבלה וכו׳, יומא קמא דאתיא לקמן ניטבלה וכו׳. אבל לגירסת ר״ח המשיכו להקשות אליבא דבית הלל, דשאר שבועות נמי נימא הכי וכו׳. ורש״י שלא גרס כן בגמרא, תירץ כן מעצמו בד״ה האי שבוע ה׳ וכו׳. ובתוספות ד״ה והאיכא כתבו: ונראה כגירסת ר״ח דגריס אי הכי כל שבועים טהורים נמי וכו׳.
ד. אבל הדם שרואה בשעת וסתה לעולם דם נדה הוא, וכפי שיטתו (שיטת הרמב״ם) שיתכן שיחולו ימי נידה אפילו לא נטהרה מזיבתה. ולשיטת ר״ח הרואה שבעה טמאים ושבעה טהורים אין לה ווסת כלל (ראה חידושי הרמב״ן להלן דף לט,א במה שהשיג על הראב״ד ברואה כל ט״ו יום), ומטעם זה הלך הרמב״ם בכל ההפלגות הקצרות שבסוף פרק ז מהל׳ איסורי ביאה רק לפי מנין הימים של ז׳ י״א, ולא התחיל במנין חדש לפי קביעות הוסת בהפלגות שחלו בימי נדה (וכגון ברואה כל שבעה ימים, אין אומרים שבשבוע שביעי - יום מ״ג לתחילת ראיתה - שחל ביום ו׳ לימי נדתה מתחלת מנין חדש, ותשמש כל שבוע שמיני. אבל רואה עשרה ימים טמאים ועשרה ימים טהורים, הרי קבעה לה וסת לעשרים ואחד, ומונה מחדש ימי נדה וימי זיבה כל עשרים יום).
ה. והיינו דוקא לבית שמאי, אבל בית הלל מנו טבילות דשבוע חמישי משום ספק נדה, ולא משום לידה.
ו. גם הדם הבא בשופי הוא בא מחמת הריון ולידה, אלא שהוא בא מחמת עצמה ולא מחמת ולד.
ז. כתב הרמב״ן שקושיא זו היא רק לפי מה שתירצנו את הברייתא שבאה לפנינו בין השמשות, והיא טובלת ביום השביעי מספק שמא באה לפנינו ביום והפסיקה בטהרה מתחילת יום ראשון. וטובלת ביום השביעי. אבל באה לפנינו בלילה אינה טובלת ביום השביעי.
ח. לגירסת ר״ח קושיא זו היא הראשונה שהיא אליבא דכולי עלמא (ועל פי דברי הרמב״ן שהובא בהערה הקודמת, שקושית הגמרא סוף שבוע קמא ליטבלה היא רק לפי מה דמוקים לה אליבא דבית שמאי בבאה לפנינו בין השמשות).
ט. צ״ל, דמנין
י. וכן כתבו תוספות ד״ה שמע מינה דהוה מצי למינקט נמי שמע מינה דימי לידה שאינה רואה בהם אין עולין לה וכו׳. אולם לדעת ר״ח קיימא לן דימי לידתה שאינה רואה בהם עולין לה בספירת זיבתה.
ל״ה – דקאמרי ב״ה מאי עבידתייהו. ומשני עשרין ותמניא הויין.
ושואלים: לבית הלל דאמרי [שאומרים] הם שטבולת יום ארוך לא בעי [אינה צריכה] טבילה, תלתין וחמשא מאי עבידתייהו [שלושים וחמש טבילות מה מעשיהם, מה טיבם]?
The Gemara asks: And according to Beit Hillel, who say that a woman who immersed that long day, i.e., a woman observing her period of purity after childbirth, does not require immersion once her period of purity is over, those thirty-five immersions that they require, what is their purpose?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) עֶשְׂרִים וּתְמָנְיָא כְּדַאֲמַרַן הָךְ שָׁבוּעַ ה׳חֲמִישִׁי מַטְבְּלִינַן כֹּל לֵילְיָא וְלֵילְיָא אֵימַר סוֹף נִדָּה הִיא.

The Gemara answers: Twenty-eight immersions are required as we said above, i.e., due to the end of the period of impurity in case the woman gave birth to a male or to a female, and due to the completion of the woman’s seven clean days in case she gave birth as a zava. In addition, during this fifth week we require the woman to immerse each and every night, as one can say that it is the end of her seven-day period as a menstruating woman.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כדאמר – י״ד בימים וי״ד בלילות וכולן משום ספק סוף ימי טומאה. והוא הדין דלב״ה הוו להו עשרין ותשע דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות איכא ט״ו טבילות בלילה משום ספק בין השמשות והאי דלא מותבינן ליה לקמיה משום דאותבינן אחריתי ומשנינן חד בשבוע לא קמיירי והך נמי חדא בשבוע היא.
האי שבוע ה׳ – שאינה רואה בו כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה ומטבלינן לה בכל לילות דשבוע ד׳ ראתה בכל יום ויום ראשון דילמא תחלת נדה היא וטובלת לסוף שבעה שהוא ליל ראשון של שבוע ה׳ וליל שני נמי טבלה דילמא יום ראשון של שבוע רביעי מימי טוהר הוא ויום ב׳ הואי תחלת נדה והאידנא הוי ליל טבילתה וכן כולהו והוו להו שבעה טבילות. והוא הדין נמי דכל לילות של שבועים טהורים איכא לספוקי סוף נדה משום שבוע טמא שלפניה אלא ב״ה טבילות דלאחר ל״ה דהוא ליל תשמיש לא קחשיב דכל טבילות דב״ה קודם תשמיש נינהו והכי אמר לקמן.
עשרים ותמניא כדאמרן – אף על גב דכ״ט הויין עם טבילה יתירתא דבין השמשות שבאתה לפנינו פ״ה דההיא טבילה יתירתא דהויא חדא בשבוע לא קחשיב ואין נראה דהא ב״ש חשבי לה אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירתא חדא בשבוע כיון שלא היתה בפנינו אלא עכשיו ונראה כמו שפי׳ רש״י בתשובתו דב״ה לא חשיב טבילה דליל תחלת שבוע ג׳ דכיון דתו לא מטבלינן להנדה לא מיקריא חדא בשבוע אבל לב״ש דמטבילין לה בלילות לא הוי חדא בשבוע.
בד״ה כדאמר י״ד בימים כו׳ שבא בין השמשות איכא ט״ו טבילות כו׳ בשבוע היא כצ״ל והס״ד:
ומשיבים: עשרים ותמניא [ושמונה] טבילות — הרי אלו כדאמרן [כמו שאמרנו] בהסבר שיטת בית שמאי, משום החששות השונים: ליולדת זכר, ליולדת נקבה, ליולדת זכר בזוב, וליולדת נקבה בזוב. ואילו הך [זה] השבוע חמישי מטבלינן [מטבילים אנו אותה] כל ליליא וליליא [לילה ולילה], שכן אימר [יש מקום לומר]: סוף נדה היא.
The Gemara answers: Twenty-eight immersions are required as we said above, i.e., due to the end of the period of impurity in case the woman gave birth to a male or to a female, and due to the completion of the woman’s seven clean days in case she gave birth as a zava. In addition, during this fifth week we require the woman to immerse each and every night, as one can say that it is the end of her seven-day period as a menstruating woman.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) י׳עַשְׂרָה שָׁבוּעִין לְמָה לִי בִּתְמָנְיָא וּפַלְגָא סַגִּי.

The Gemara raises a further difficulty: Why do I need the baraita to state that after the woman did not experience any bleeding for the first three weeks after arriving, she alternated for ten weeks between experiencing bleeding every day for a week and not experiencing any bleeding for a week. How does this detail contribute to Beit Shammai’s ruling that the woman must immerse ninety-five times? After all, eight and a half weeks are sufficient. Combined with the first three weeks after the woman’s arrival, this period amounts to eighty days, which is the number of days on which the woman must immerse according to Beit Shammai, as each day might be the last of her period of purity.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בתמניא ופלגא סגיא – לבד הג׳ שבועות דטהורה דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים והוא באמצע שבוע תשיעי של י׳ שבועים.
א עוד שנינו בברייתא כי אשה זו שבשלושת השבועות הראשונים לבואה לא ראתה כל דם, ולאחר מכן עברו עשרה שבועות שבהם היה שבוע אחד טמא, שראתה בו כל יום, ושבוע אחד טהור שלא ראתה בו כלל, מצריכים אותה לטבול תשעים וחמש טבילות. ודנים בדבר, עשרה שבועין [שבועות] ששנינו, כדי ללמדנו כיצד בית שמאי הגיעו למנין תשעים וחמש טבילות, למה לי? בתמניא ופלגא סגי [בשמונה וחצי מספיק], שהרי לכשנצרף שמונה וחצי שבועות לשלושת השבועות הראשונים, הרי לפנינו כבר שמונים ימים, שבהם צריכה היא לטבול בכל יום בשל החשש שמא זה היום המסיים את שמונים הימים מאז ילדה!
The Gemara raises a further difficulty: Why do I need the baraita to state that after the woman did not experience any bleeding for the first three weeks after arriving, she alternated for ten weeks between experiencing bleeding every day for a week and not experiencing any bleeding for a week. How does this detail contribute to Beit Shammai’s ruling that the woman must immerse ninety-five times? After all, eight and a half weeks are sufficient. Combined with the first three weeks after the woman’s arrival, this period amounts to eighty days, which is the number of days on which the woman must immerse according to Beit Shammai, as each day might be the last of her period of purity.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אַיְּידֵי דִּתְנָא פַּלְגָא דְּשָׁבוּעַ מַסֵּיק לֵיהּ וְאַיְּידֵי דִּתְנָא שָׁבוּעַ טָמֵא תְּנָא נָמֵי שָׁבוּעַ טָהוֹר.

The Gemara answers: Although eight and a half weeks are sufficient, since the baraita must teach half a week, it completes that week, for a total of nine weeks. And since the baraita teaches with regard to the ninth week that the woman is impure, it also taught with regard to the tenth week that the woman is pure, in accordance with the pattern of a week of purity following every week of impurity.
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שבוע – תשיעי טמא הוא.
איידי דפתח בשבוע מסיק לה איידי דתנא טמא תנא טהורא – פירוש והוא הדין דלענין צ״ה טבילות דב״ש, ה״נ הוה קמ״ל בעשרה שבועים כולם טמאים או טהוריםב, אלא משום דבעי למיתנא משמשת לאור ל״ה, לא קודם לכן ולא לאחר כן, משום חששות דאמרן, תנא הכי.
והקשו בתוספותג כיון דמנינן עשרה שבועי נפישי להו טבילות, שהרי שבוע ט׳ דטמא הוא ג׳ ימים ראשונים שבו איכא לספוקינהו בסוף לידה ותחלת נדה, ויום ד׳ תחלת נדה, ונמצאת צריכה טבילה לג׳ ימים בשבוע עשירי. ותירצו עד סוף שמונים קחשיב לאחר פ׳ לא חשיב, דהא לא תננהו אלא אגב גררא. וכ״ש למאי דפרקינן בסמוך דלא מיירי ב״ש אלא בלידה.
א. בכ״י ירושלים: איירי דתנא פלגא דשבוע מסיק ליה, [ואפשר שתיקן לפי הגמ׳ לפנינו].
ב. דהא משום טבול יום ארוך בעי טבילה, ויש לעיין דכיון דכולם טמאים מאי טבילה שייך בזה, דודאי אם הטבילה אינה מטהרת אין בזה שם טבילה, וצ״ל שאינה רואה בתחילת הלילה וטובלת בתחלת הלילה וכעין מה שכ׳ בתוד״ה כשראתה, ועדיין צ״ע בזה.
ג. ליתא בתוס׳ לפנינו, ועי׳ תוס׳ הרא״ש לפנינו, רשב״א וריטב״א.
ומשיבים: אכן די היה לשנות בברייתא רק שמונה וחצי שבועות נוספים, ואולם איידי דתנא פלגא [מתוך ששנה מחצית] שבוע, מסיק ליה [השלים אותו] כבר לשבוע שלם, והרי זה איפוא עולה לתשעה שבועות. ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] בדבריו ״שבוע טמא״ שהוא השבוע התשיעי, תנא נמי [שנה גם כן] ״שבוע טהור״, שהוא השבוע העשירי.
The Gemara answers: Although eight and a half weeks are sufficient, since the baraita must teach half a week, it completes that week, for a total of nine weeks. And since the baraita teaches with regard to the ninth week that the woman is impure, it also taught with regard to the tenth week that the woman is pure, in accordance with the pattern of a week of purity following every week of impurity.
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְהָאִיכָּא טְבִילַת זָבָה.

With regard to the opinion of Beit Hillel that the woman immerses only thirty-five times, the Gemara asks: But isn’t there the immersion that the woman is obligated to perform due to the possibility that she is a zava? It is possible that by the fourth week, the woman’s period of purity after childbirth has already ended, and the bleeding she experiences that week is menstrual blood, in which case the next week that she sees blood renders her a zava. If so, she must immerse at the end of that week, after counting seven clean days. The same applies to all the other weeks on which she experiences bleeding, apart from the fourth. Consequently, there are additional immersions not counted by Beit Hillel.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טבילת זבה – דכל שבוע טמא איכא לספוקי בזיבה לבד משבוע רביעי שאי אתה יכול לספקו בכך כדפרישית לעיל שאין זבה אלא לאחר נדות וזו לא ראתה כלום עד הרביעי וכל שבוע טהור איכא לספוקי בימי ספירת זיבתה ובעיא למטבל ביום ז׳ של כל שבוע טהור.
והאיכא טבילת זבה – עדיפא הוה מצי למיפרך דכל שבועים טהורים ניטבל לה בלילותא משום נדה דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע ונראה כגירסת ר״ח דגריס אי הכי כל שבועים טהורים נמי והיינו הך פירכא דפריך ומשני דלפני תשמיש קחשיב.
בד״ה המפלת שליא הס״ד ואח״כ מ״ה ליום ארבעים לטבילתה הס״ד:
תוס׳ בד״ה והאיכא טבילת זבה עדיפא ה״מ כו׳ דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע עכ״ל ומיהו המתרץ לא בעי לשנויי הכא חדא בשבוע לא קחשיב כדמשני לקמן משום הך קושיא דכל שבועים נטבל בלילות משום נדה ועוד נראה דחדא בשבוע כי הך ודאי נמי קחשיב כיון דבכל שבוע טהור איכא הך טבילה ביום שביעי אלא דמיהת מטבילת נדה כיון שהיא בכל יום ויום משבועים טהורים עדיפא ה״ל למפרך דהשתא לא פריך מכל שבוע טהור אלא ביום ז׳ ודו״ק:
ב ודנים עוד בדברי הברייתא, ושואלים: לשיטת בית הלל שאין אשה זו טובלת אלא שלושים וחמש טבילות, וכפי שהוסברו הדברים, והאיכא [והרי יש] עוד טבילות, שהן טבילת הזבה, שהרי היא בגדר ספק זבה למן השבוע הששי, שכן אינה יודעת אם ראיית השבוע הרביעי היא דם טהרה וראיית השבוע השישי היא ראיית נדה, או שראיית השבוע הרביעי היא ראיית נדה וראיית השבוע הששי היא אם כן ראיית זיבה, וצריכה לטבול עליה בסוף השבוע השביעי. וכיוצא בדבר, בשבוע השמיני, ובשבוע העשירי. ונמצא איפוא שיש לה ארבע טבילות נוספות, שבסוף השבוע השביעי, ובסוף השבוע התשיעי, ובסוף השבוע האחד עשר ובסוף השבוע השלושה עשר!
With regard to the opinion of Beit Hillel that the woman immerses only thirty-five times, the Gemara asks: But isn’t there the immersion that the woman is obligated to perform due to the possibility that she is a zava? It is possible that by the fourth week, the woman’s period of purity after childbirth has already ended, and the bleeding she experiences that week is menstrual blood, in which case the next week that she sees blood renders her a zava. If so, she must immerse at the end of that week, after counting seven clean days. The same applies to all the other weeks on which she experiences bleeding, apart from the fourth. Consequently, there are additional immersions not counted by Beit Hillel.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דְּלִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ קָחָשֵׁיב דִּלְאַחַר תַּשְׁמִישׁ לָא קָחָשֵׁיב.

The Gemara answers: Beit Hillel count only the times that the woman is obligated to immerse before she is permitted to engage in intercourse with her husband, which amount to thirty-five. They do not count the times that she must immerse after she is permitted to engage in intercourse with her husband.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: רק טבילה שלפני התשמיש שמותרת בו ביום, השלושים וחמישה קחשיב [הוא התנא בשיטת בית הלל מחשיב] במנין הטבילות, ואילו טבילה שלאחר יום התשמיש הזה — לא קחשיב [אין הוא מחשיב].
The Gemara answers: Beit Hillel count only the times that the woman is obligated to immerse before she is permitted to engage in intercourse with her husband, which amount to thirty-five. They do not count the times that she must immerse after she is permitted to engage in intercourse with her husband.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ולב״שוּלְבֵית שַׁמַּאי דְּחָשֵׁיב דִּלְאַחַר תַּשְׁמִישׁ נִיחְשׁוֹב נָמֵי טְבִילַת זָבָה בְּלֵידָה קָמַיְירֵי בְּזִיבָה לָא קָמַיְירֵי.

The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who count the times that the woman is obligated to immerse after she is permitted to engage in intercourse in their total of ninety-five immersions, let them also count those immersions in which the woman is obligated due to the possibility that she is a zava. The Gemara answers: Beit Shammai deal with immersions that are due to the woman’s childbirth; they do not deal with immersions that are due to the possibility of ziva.
ריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בלידה מיירי וכו׳ – ובדין הוא דמצי לשנוי בין לב״ש בין לב״ה דחדא בשבוע לא חשיב אלא דבאידך פירוקא ניחא לי׳ השתא טפי עד לקמן דמתרץ לה הכי.
גמ׳ ולבית שמאי דחשיב לאחר תשמיש כו׳ כצ״ל:
ושואלים: ולשיטת בית שמאי, דחשיב [שמחשיבים] הם בכלל תשעים וחמש הטבילות שטובלת אשה זו אף טבילות שלאחר יום התשמיש, ניחשוב נמי [נחשיב גם כן] טבילת זבה, והרי איפוא ארבע טבילות נוספות למניינם! ומשיבים: בטבילות הקשורות ללידהקמיירי [מדובר], ואילו בטבילות אחרות, וכגון בזיבהלא קמיירי [מדובר].
The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who count the times that the woman is obligated to immerse after she is permitted to engage in intercourse in their total of ninety-five immersions, let them also count those immersions in which the woman is obligated due to the possibility that she is a zava. The Gemara answers: Beit Shammai deal with immersions that are due to the woman’s childbirth; they do not deal with immersions that are due to the possibility of ziva.
ריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָאִיכָּא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב יוֹלֶדֶת בְּזוֹב קָחָשֵׁיב זִיבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָחָשֵׁיב.

The Gemara questions this response: But there are immersions counted by Beit Shammai that are due to the possibility that she is a woman who gave birth as a zava. These immersions serve to purify the woman from her status as a zava, not as a woman after childbirth. The Gemara answers: Beit Shammai count immersions that are due to the possibility that she is a woman who gave birth as a zava. In such a scenario, immersion is delayed due to the childbirth, and is performed when the woman’s impurity period of ziva following childbirth is over. Therefore, these immersions are considered as connected to the childbirth. But Beit Shammai do not count immersions that are due to ziva alone.
תוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זבה גרידתא לא קא חשיב – האי תירוצא לפי שעה מתרץ ליה אבל לבסוף דמתרץ חדא בשבוע לא קמיירי לא צריך להאי תירוצא דהאי נמי חדא בשבוע היא דאף על גב דבכל לילותא טבלה לבית שמי ביממי מיהת חדא בשבוע היא.
ושואלים על כך: והאיכא [והרי יש] בכלל מנין הטבילות שמנו בית שמאי יולדת בזוב, הרי שאף טבילת זבה נכללת במנין הטבילות הללו! ומתרצים: טבילת יולדת בזובקחשיב [הוא התנא לשיטת בית שמאי מונה] במנין הטבילות, שטבילה זו נדחתה עד לאחר גמר מנין ימי טומאה של הלידה, וקשורה ללידה, ואולם טבילה משום זיבה גרידתא [כשלעצמה]לא קחשיב [אין הוא מונה].
The Gemara questions this response: But there are immersions counted by Beit Shammai that are due to the possibility that she is a woman who gave birth as a zava. These immersions serve to purify the woman from her status as a zava, not as a woman after childbirth. The Gemara answers: Beit Shammai count immersions that are due to the possibility that she is a woman who gave birth as a zava. In such a scenario, immersion is delayed due to the childbirth, and is performed when the woman’s impurity period of ziva following childbirth is over. Therefore, these immersions are considered as connected to the childbirth. But Beit Shammai do not count immersions that are due to ziva alone.
תוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) שבועתא קַמָּא דְּאָתְיָא לְקַמַּן לַיטְבְּלַהּ בְּיוֹמָא דִּילְמָא כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא שְׁלִימוּ לַהּ סְפוּרִים דִּידַהּ.

§ With regard to the statement of the baraita that the woman immerses on every night of the first week in case her period of impurity after childbirth just ended, the Gemara asks: Besides immersing on every night of the first week after she came before us, let the woman immerse during the daytime of every day of that week as well, as perhaps she is a zava, and on each and every day it is possible that her counting of clean days are completed, and she must therefore immerse that morning. Accordingly, seven more immersions should be added to the count.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שבוע קמא דאתיא לקמן נטבלה – והאי קושיא בין לב״ש בין לב״ה.
ג ועוד בבירור דברי הברייתא. למדנו כי בשבוע הראשון מטבילים אותה בכל לילה מימי השבוע בשל החשש שיולדת זכר היא והסתיימו בלילה זה שבעת ימי טומאה. ושואלים: שבועתא קמא דאתיא לקמן [באותו שבוע ראשון שבאה לפנינו], מלבד הטבילות שטובלת בלילות, ליטבלה ביומא [שתטבול גם בימים] דילמא [שמא] בכל יומא ויומא [יום ויום] בשבוע זה, שלימו [מלאו] לה ספורים (ספירת שבעת ימי נקיים של הזבה, הטובלת ביום) דידה [שלה] שכן אפשר שהיתה זבה קודם שבאה לפנינו, ומלאו ימיה בשבוע הראשון. ועם טבילות אלה יתווספו למנין הטבילות שהיא טובלת עוד שבע טבילות!
§ With regard to the statement of the baraita that the woman immerses on every night of the first week in case her period of impurity after childbirth just ended, the Gemara asks: Besides immersing on every night of the first week after she came before us, let the woman immerse during the daytime of every day of that week as well, as perhaps she is a zava, and on each and every day it is possible that her counting of clean days are completed, and she must therefore immerse that morning. Accordingly, seven more immersions should be added to the count.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָא מַנִּי ר״ערַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר בָּעֵינַן סְפוּרִים בְּפָנֵינוּ.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that we require that the seven clean days of a zava must be counted in our presence, i.e., they must actually be counted. Since she did not know she should count before she arrived, she did not begin counting prior to her arrival. Therefore, her seven clean days begin only once she arrives, and she cannot immerse from her status as a zava of uncertain status before the end of the first week.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר״ע – דפרק אחרון (לקמן דף סט.).
הא מני ר׳ עקיבא היא דאמר בעינן ספורים בפנינו. וא״ת ליחוש דילמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל ספיקי משום דטועה היא. י״ל להכי לא חיישינן דהא איהי לא קאמרה דלא ידעה מתי ראתה וכמה ראתה ומה הפילה ומתי הפילה וא״כ היאך ספרה כנ״ל. ומיהו אכתי קשיא דא״כ למה לו לאוקומה כר׳ עקיבא אפילו תימא רבנן דהא לכולי עלמא בעינן שתפסיק בטהרה כדאיתא בשילהי מכילתין וזו הואיל ולא אפסיק׳ טהרה לא עלו לה ספורים. אח״כ מצאתי בשילהי מכילתין לרבותינו בעלי התוס׳ שנשמרו מקושיות אלו ואמרו דלשמא הפסיקה איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסיקה. אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה דלא שכיחא ולדבריהם ניחא הא דלא מוקי לה כרבנן דהק״ל לרבנן דסופן אע״פ שאין תחלתן כדאמר רב לקמן בשלהי מכלתין (נדה ס״ט) והילכך יומא דאתיא קמן דטהור הוא כולו סליק ליה לספירה ובנמוקי הרמב״ן נראה מצאתי שם דהכא פסיקה זיבה טהרת הפסק טהרה מזיבה ודאי איכא דכיון דילדה ודאי הפסיקה מזיבה.
ר׳ עקיבא היא דאמר בעינן ספורים לפנינו – והקשו בתו׳ וניחוש שמא ספרה ושכחה דהא מטילין עליה כל חומרי דאפשר משום דטועה היא ותו אמאי לא אוקמא אפי׳ כרבנן דבעינן הפסק טהרה כדאיתא בסוף מכילתין וזו הואיל ולא הפסיק בטהרה לא עלו לה ספורים ותירצו דלשמא איפסיקא איכא למיחש דשכיחא דבאיזה יום שתפסוק מועלת הפסקה אבל אין לחוש שמא בדקה יום ראשון של ספירה והא לא שכיחא וכ״ש בטענה זו ואלו לרבנן סופן אף על פי שאין תחלתן כדאמ׳ רב בשלהי מכילתין והילכך יומא דאתת קמן כטהור הוא כולי סליק לה לספירה.
ומשיבים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] שיהיו ימי ספירת הנקיים של הזבה ספורים בפנינו, שהיא זבה בודאות, וזו אין אנו יודעים אם היתה זבה קודם שבאה לפנינו.
The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that we require that the seven clean days of a zava must be counted in our presence, i.e., they must actually be counted. Since she did not know she should count before she arrived, she did not begin counting prior to her arrival. Therefore, her seven clean days begin only once she arrives, and she cannot immerse from her status as a zava of uncertain status before the end of the first week.
רש״ירשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) סוֹף שָׁבוּעַ קַמָּא לַיטְבְּלַהּ חַד בְּשָׁבוּעַ לָא קָמַיְירֵי.

The Gemara raises a further difficulty: Even so, let her immerse at the end of the first week, on the morning of the seventh day, after counting seven clean days following her return. This adds one more immersion to the count. The Gemara answers: The baraita is not dealing with immersions that the woman is obligated to perform once a week.
רש״יתוספות רי״דריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סוף שבוע ראשון – ביום השביעי ליטבלה ביום דילמא בין השמשות יום הוא ויום ראשון שבאתה לפנינו טהור ואיכא ז׳ ספורים לפנינו.
חדא – טבילה בשבוע לא קמיירי. וה״ה דהוה לן לאותובי לב״ה דליחשוב עוד טבילה יתירתא לטבילות הלילות של ספק לידה הואיל ובין השמשות באתה אלא האי שינויא גופיה אית בה דחדא בשבוע לא קמיירי הילכך לא פריך.
סוף שבוע ניטבלה – אי קשיא: והא יומא קמא בספק הוא כדאמרינן ואם כן היכי מציא למיטבל בסוף שבוע דליכא אלא ששה ספורין ודאין. תשובה: אף על גב דספק הוא כיון דמשעה שבאת התחילה לספור בטהרה כספורין לפנינו דמי ומספיקא טבלה ביום ז׳.
חדא בשבוע לא קמיירי – פירוש: וטבילה ראשונה של לילה הראשון לא מיקריא חדא בשבוע דהא בכל לילותא דשבוע ראשון טבלה כדאמרינן ובית הלל דלא מנו לההיא טבילה לאו משום דהיא חדא בשבוע כדפריש המורה אלא משום דבית הלל לא מיירו אלא כשבאת לפנינו ביום דתו ליכא טבילה יתירתא. ואי קשיא: והא איכא לבית שמי נמי טבילה דשבוע עשירי דטבלה משום שבוע תשיעי דהוא טמא וכל חצי שבוע תשיעי איכא לספוקי בסוף לידה ובתחלת נדה. תשובה: כיון דאותו שבוע לא צריך לבית שמי דהא בתמניא ופלגא סגי כדאמרן לא חשיב טבילות דידיה.
לסוף שבוע קמא נטבלה – פי׳ נטבלה ביממא דהא איכא ספורין לפנינו וטבילת זבה ביום השביעי שריא ואפי׳ לר׳ שמעון כדאיתא לעיל ותשמיש בלחוד הוא דאסור דאי לא מאי קושיא דהא אוקימנא כר״ש.
חדא בשבוע לא קחשיב – פי׳ ואע״ג דאיכא טבילות אחריני ביממא בשבוע דבתרא כדאמר׳ לעיל דשבוע שני ושלישי מטבילין לה בימימא כיון דהוי חדא בשבוע זה ואיכא נמי טבילות בלילוותא בשבוע זה וזו יחידה ביום בשבוע זה חדא בשבוע חשיב מה שאין כן בטבילת בין השמשות דלעיל.
ושואלים עוד: בסוף שבוע קמא [הראשון], ולאחר שספרה בפנינו שבעה נקיים, ליטבלה [שיטבילוה] כזבה בבוקר היום השביעי, והרי לפנינו עוד טבילה נוסף למנין הנזכר! ומשיבים: בטבילה של חד [יום אחד] בשבוע לא קמיירי [מדובר].
The Gemara raises a further difficulty: Even so, let her immerse at the end of the first week, on the morning of the seventh day, after counting seven clean days following her return. This adds one more immersion to the count. The Gemara answers: The baraita is not dealing with immersions that the woman is obligated to perform once a week.
רש״יתוספות רי״דריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) יוֹמָא קַמָּא דְּאָתְיָא לְקַמַּן לַיטְבְּלַהּ דִּילְמָא שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם הִיא בְּזָבָה גְּדוֹלָה קָמַיְירֵי בְּזָבָה קְטַנָּה לָא קָמַיְירֵי.

The Gemara further inquires: Let the woman immerse on the first day that she came before us, as perhaps she is a lesser zava, i.e., a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period for one or two consecutive days, and who therefore observes a clean day for a day she experiences a discharge. The Gemara answers: The baraita is dealing with a greater zava alone, i.e., one who experienced a discharge for three consecutive days and must therefore count seven clean days before immersing; it is not dealing with a lesser zava.
תוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יומא קמא דאתיא לקמן נטבלה דילמא שומרת יום היא – וא״ת והא אמר דחד בשבוע לא קמיירי וי״ל דהשתא לא הויא חד בשבוע דהא איכא נמי טבילה בסוף שבוע ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו ראתה כשבאת לפנינו ועוד מטעמא דשומרת יום נטבלה כל שבוע קמא דכל יומא מספקא בסוף לידה ולא סלקא לשימור דאין ימי לידה עולים לימי ספירת זיבתה ומיהו קשה דהוה מצי למיפרך מכל שבוע כדפרישית ולא פריך אלא מיומא קמא.
יומא קמא דאתיא לקמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא – פירוש: אף על גב דהוא ספק הא אמרן דספור לפנינו קא חשיב והילכך ניטבלה בין לבית שמי בין לבית הלל דדילמא כלו ימי לידתה וז׳ יום שראתה בהם נידה וקימא בי״א יום שבין נדה לנדה ודילמא אתמול חזת והשתא היא שומרת יום כנגד יום.
והא דאקשי יומא קמא דאתיא לקמן ליטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא – לאו לב״ש מקשינן, דהא אינהו לא זיבה גדולה ולא זבה קטנה קחשיבי אלא יולדת בזוב בלחוד כדאמרן, אלא לב״ה בעינן דהא דמתרצינן זיבה גרידתא לא קחשיב לב״ה לא צרכינן למימר הכי אלא דמקמי תשמיש קחשיבי כולהו דלבתר תשמיש לא קחשיבי. אי נמי השתא דאתית להכי ליומא דחדא בשבוע לא קחשיב, הדרינן מההוא טעמא דטבילת זבה חדא בשבוע נינהו, ולפום הכי אקשי׳ ליחשוב דשומרת יום. וה״ל ג׳ טבילות בשבוע זו ביום כיון שבאה בין השמשותא, וליחשוב. ומפרקינן זבה גדולה קחשיב, כלומר יולדת בזוב, א״נ זבה הוא קחשיב אי מיתרמיא ליה לפני תשמיש, אבל זבה קטנה לא חשיב.
וק״לב ולימא דילמא כשילדה ראתה יום א׳ בימי זיבה. וצריכה לשמור יום כנגד יום, ואין ספירת ימי לידתה עולין לה ודאי כשם שאינן עולין לספירת זבה גדולהג, וליטבילה כל שבוע קמא ביממי משום שומרת יום כנגד יום זיבה שלפני לידתה, ואמאי פריך יומא קמא בלחודד. ואיכא למימר דקסבר האומר שהימי לידה עולין לשמור דזיבה קטנה. ויולדת בזוב קטן דמקש׳ דלטבילה יומא קמא דילמא יולדת בזוב קטן היא, והרי ספרה יום זה לפנינו, בין לב״ש בין לב״ה מקשי׳. וכן נראה לי עיקר דימי לידה אין עולין, גמירי לה לקמן בפרק בנות כותייםה מדכתיבו כימי נדת דותה תטמא מה ימי נידתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת ז׳ עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא לספירתן דזבה גדולה, אבל שימור דזבה קטנה אף בימי נדה עולה, דאפשר הוא כדאיתא בשלהי בא סימןז.
א. בתוד״ה יומא כ׳ דטובלת גם בב׳ דשמא ראתה כשבאת לפנינו, ובסד״ט כתב דמשום דלא היה ספורים לפנינו ליתא דס״ל לתוס׳ סט, א ד״ה שבעה דשומרת יום אינה צריכה ספורים לפנינו.
ב. כ״ה בתוס׳ ועוד, ועי׳ חי׳ הר״א מרבנו.
ג. עי׳ רש״י כט, ב ד״ה בזוב. ולקמן לז, א.
ד. עי׳ חי׳ הר״א והערה 32 שהוסיף בהסבר בזה.
ה. לז, ב.
ו. ויקרא יב, ב.
ז. נג, א וב, ועי׳ ריטב״א ור״ן שהסכימו לחידושו של רבנו דימי לידה עולין לשימור שומרת יום, ועי׳ חכמת בצלאל שר״ל שגם התי׳ הב׳ בד״ה יומא קמא ס״ל כרבנו.
יומא קמא דאתיא קמן ניטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום היא. פירוש ולאו חדא בשבוע הויא אלא יומא קמא מטבלינן לה משום שומרת יום כנגד יום ויומא בתרא דסוף שבוע נמי מטבלינן לה משום זבה גדולה דהשתא ליכא לדחויי כדדחינן כיון דאיכא נמי טבילה אחרינא דשומרת יום באותו שבוע אבל הקשו בתוספות למה לא הקשה כל יומא ויומא דשבוע קמא ניטבלה משום שומרת יום כנגד יום דכל יומא איכא לספוקי היום שלמו ז׳ לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא היה לה שמור דהאי תנא לא סבירא ליה ודאי דימי לידה שאינה רואה בהן עולים לה לספירת זיבתה מדמצריך לה טבילה בכל ימי דשבוע שני משום יולדת זכר בזוב ובשבוע ג׳ משום יולדת נקבה בזוב דאי סבירא ליה דעולין לה דיה טבילה אחת בסוף שבוע ראשון משום יולדת בזוב דזכר ובטבילה אחת בסוף שבוע שני משום יולדת נקבה בזוב ונשאר להם הענין בקושיא, אבל הרמב״ן נ״ר תירץ דקסבר האי מקשה דימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לספירת זבה קטנה דלא אמרו אלא לזבה גדולה משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמרינן לקמן בפרק בנות הכותיים מה ימי נדה אין ראויין לזבה ואין ספירת ז׳ עולה בהן אף ימי לידתה כן, והא ליתא אלא בספירת זבה גדולה דא״א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאיפשר כדאתא בשילהי בא סימן אף הוא עולה לה.
יומא קמא דאתיא לקמן נטבלה ביממא דילמא שומרת יום כנגד יום היא. ולא מצי לשנויי חדא בשבוע לא קא מיירי דהשתא הוי תרי בשבוע חד בתחלת שבוע וחד בסוף שבוע. ועוד שגם יום שני צריכה טבילה משום חששא זו דשמא עכשיו ראתה כשבאתה ועוד דמטעם שומרת יום צריכה לטבול שבוע קמא בכל יום דבכל יומא מספקינן לה שמא עכשיו שלמי שבוע לזכר וספירה דזבה קטנה. ומיהו תימה הוא אם היה יכול להקשות בכל יום ולא הקשה אלא מיומא קמא וגם בשבוע שני צריכה לטבול בכל יום משום חששא זו:
יומא קמא דאתת לקמן נטבלה דילמא שומרת יום כנגד יום – פי׳ דשמא ראתה זיבה קטנה אתמול קודם שבאת לפנינו כי כבר עברו ימי טוהר וראתה נדה וליום השמיני ראתה זיבה ובאת לפנינו בתשיעי וא״ת דילמא לי׳ דחדא בשבוע לא קא חשיב וי״ל דאפירכא דלעיל סמכי׳ דנטבלה בסוף שבוע קמא משום חשש שבין דספירת זבה גדולה ונטבלה יומא קמא דהאי שבוע גופיה משום חשש שומרת יום כנגד יום והשתא הוו תרי בשבוע וא״ת ומאי קושיא והרי אמרי׳ לעיל דזיבה גרידתא לא חשיב ויש מתרצין דההיא לב״ש אמרינן לה אבל השתא לב״ה מקשינן ואחרים תרצו דהשתא ס״ל דמעיקרא תריץ וזיבה גרידתא לא חשיב משום דלא בעי לשנויי דחדא בשבוע לא חשיב אבל בתר דהדר תריץ דחדא בשבוע חשיב אף ההוא דלעיל הכי מתרץ לה דאמאי דחיק ליה בתרי דוקי כיון דמצי לתרוצינהו תרוייהו בחדא שנוייא ומשום הכי פרכינן להאי ופרקינן דזבה גדולה חשיב כלומ׳ יולדת בזיב׳ גדולה אבל זיבה קטנה לא חשיב כלל ואיכא דקשי׳ ליה ואדפריך ליה מהא דזיבה קטנה גרידתא למה לא הקשה לו דכל שבוע קמא נטבלה ביממא משום שומרת יום כנגד יום דדילמא ילדה בזוב קטן וכל יומא ויומא איכא לספוקי שמא היום שלמו שבעה לזכר או שבועים לנקבה ועד השתא לא הוה לה שימור דהא האי תנא ס״ל דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה וכדאיתא לעיל וכיון דכן שימור דיום ראשון לא חשיב שימור ליום שני שמא יום ראשון יום אחרון של לידה שאינו שמור לזיבה ואף על פי שלא ראת׳ בו וכן שני לשלישי וכוליה. ובתוס׳ שנ״ץ לא העלו בזה כלום ורבי׳ הרמב״ן ז״ל תירוץ יפה דהאי מקשה סבר דאפי׳ למאן דאמר שאין ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זבה גדולה עולין הן לספירת שומרת יום כנגד יום דגבי דגבי זבה גדולה הוא משום דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואמר׳ בפ׳ בנות כותיים מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן אף ימי לידתה כן והא ליתה אלא בזבה גדולה דהא א״א שיהו בימי נדתה אבל בזבה קטנה דאפשר כדאיתא בשלהי פ׳ בא סימן אף הוא עולה לה.
תוס׳ בד״ה עשרים כו׳ לא מטבילין להנדה כו׳ אבל לב״ש כו׳ כצ״ל:
בד״ה יומא קמא דאתי כו׳ ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו כו׳ עכ״ל יש לדקדק היכי קמיירי אם נאמר כבר כלו ימי לידה שלה אלא דעכשיו ראתה בימי זיבה כשבאתה לפנינו הא קאמרינן דזיבה גרידא לא קחשיב ואם נאמר דגם עכשיו כשבאת לפנינו בבין השמשות ילדה אחר שראתה זיבה דה״ל יולדת בזוב אמאי מטבילין לה גם ביום ב׳ משום שומרת יום שראתה עכשיו הא טמאה היא משום לידה שילדה גם כן עכשיו והיאך תטבול בימי לידה ונראה דאית ליה לתלמודא דלב״ה קחשיב זיבה גרידא דהא קחשיב נמי נדה גרידא דבשבוע חמישית מטבילין כל לילה והשתא לב״ה פריך הכא יומא קמא דאתא לקמן ליטבלה משום שומרת יום דאימא כבר כלו ימי לידה ועכשיו ראתה בימי זיבה דה״ל זיבה גרידא דלפני תשמיש ומה״ט לא משני תלמודא לב״ה נמי זיבה גרידא לא קחשיב כדמשני לב״ש כיון דחשיב נדה גרידא ה״נ זיבה גרידא:
ושואלים עוד: ביומא קמא דאתיא לקמן, ליטבלה [יום ראשון שבאה לפנינו, שיטבילוה] משום דילמא [שמא] היא זבה קטנה (שראתה זיבה יום או יומיים בלבד) שדינה ששומרת יום כנגד יום היא! ומשיבים: בזבה גדולה (שראתה בימי זיבתה שלושה ימים רצופים), שהיא סופרת שבעה נקיים — קמיירי [מדובר], ואילו בזבה קטנהלא קמיירי [לא מדובר].
The Gemara further inquires: Let the woman immerse on the first day that she came before us, as perhaps she is a lesser zava, i.e., a woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period for one or two consecutive days, and who therefore observes a clean day for a day she experiences a discharge. The Gemara answers: The baraita is dealing with a greater zava alone, i.e., one who experienced a discharge for three consecutive days and must therefore count seven clean days before immersing; it is not dealing with a lesser zava.
תוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ש״משְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת ש״משְׁמַע מִינַּהּ ר״ערַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּאָמַר בָּעֵינַן סְפוּרִים בְּפָנֵינוּ.

§ The Gemara summarizes its analysis of the baraita: Conclude from it three conclusions. Conclude from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that we require that the seven clean days of a zava must be counted in our presence.
ר׳ חננאלתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנה, שמע מינה תלת. שמע מינה ר׳ עקיב׳ היא, דאמ׳ בענן ספור⁠[י]⁠ם בפנינו. ושמע מינה ר׳ שמע׳ היא, דאמ׳ אבל אמרו חכמ׳ אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. פיר׳, שאם תראה דם אחר טבילתה סותרת למפרע, ונמצאת שהיתה טמאה ב⁠[ע]⁠ת ששימשה למפרע, אבל אם תראה למחר אינה טמאה [למפר]⁠ע, אלא מיכן ולהבא. ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה, [וקי]⁠מא לן הכיא, דהא בית שמאי ובית הלל תרויהו מודו דטבילה בזמנה מצוה. כי פליגי בטבול יום ארוך, ר׳ יוסי ביר׳ יהודה אומ׳ דייה לטבילה שתהא באחרונה, ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוהב.
א. הובא בתוס׳ ד״ה שמע מינה. והמרדכי בשבועות סוף הל׳ מקואות כתב: ור״ח ורבינו אליהו (הזקן באזהרות) דטבילה בזמנה מצוה, וכן נראה לר״י אור זרוע, וכן נמצא בה״ג דמותר לטבול (בשבת) משום דטבילה בזמנה מצוה, וכן בתשובת הגאונים, וכן פסק בספר התרומה וכו׳ והא דלא טבלי שבעה לראייתה, משום דחיישינן שמא יבא עליה והיא אסורה מדרבנן עד שבעה לספירתה.
וזה לשון ר״ח בברכות דף כו,א: וכן תני ר׳ חייא, בעל קרי שראה זב צריך טבילה, ור׳ יהודה פוטר. וקיימא לן כרבנן דמצטרכי טבילה בטומאה קלה, ואע״ג דטומאה חמורה השתא אינו עולה לטהרה, אפי׳ הכי מצוה קא עביד. שמ׳ מינ׳ דהאידנא אע״ג דאנן בארץ טמאה ואין לנו טהרה לגמרי, צריכין אנו טבילה מכל טומאה, דמצוה היא (הובא בראבי״ה סי׳ פ״א, ושם: דמצות עשה היא דכתיב ורחץ במים). ובהערות שם ציין הגר״ד מצגר למה שכתבו התוס׳ בפסחים ז,ב בשם ר״ח שהטובל לקריו מברך קודם טבילה, ומה שהאריך בזה בספר תפארת צבי ח״ב תשובה סי׳ כז אות יא.
ב. הובא בערוך ערך טבל א.
שמע מינה תלת – הוה מצי למינקט שמע מינה דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה אלא אר״ת דפשיטא ליה להש״ס שאין עולין דקי״ל כאביי בסוף פרק בנות כותים (לקמן לז.) והוא למ״ד מיע״ל קג״ם ולקמן נפרש בע״ה ותימה דהך ברייתא סברה דלב״ש וב״ה אין עולין ובפרק בנות כותים (שם לה:) גבי פלוגתא דרב ולוי אי שתי מעיינות הן או מעיין אחד איכא ברייתא דלב״ש ולב״ה עולין וי״ל דתרי תנאי הוא אליבייהו.
שמעת מינה תלת כול׳ – קשיא לי אמאי לא אמר נמי שמעת מינה דימי הלידה שאינה רואה בהן אינן עולין לה לספירת ז׳ נקיים דאם כן הוה משמשין בשבוע שלישי ונקשי מינה לרבא דאמר בפירקין דלקמן דימי הלידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה נקיים. ומצאתי שגם לרבינו יצחק קשיא, ותירץ דיש לומר האי תנא מספקא ליה ומספק היה מצריכה טבילה ולאו דקים ליה שאינן עולין.
והא דאמרינן: שמע מינה תלתא – איכא למידק ולימא נמי ש״מ ד׳, דהא ש״מ ימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לימי זיבתהא. ואיכא למימר דההיא פלוגתא דאביי ורבא היאב ורבא דאמר עולין קסבר הא מני ר׳ אליעזר הוא דאמר מסתר נמי סתרא. ולפום הכי נמי לא אמרי׳ ש״מ ר׳ אלעזר היא כדאמרינן ש״מ ר׳ עקיבא היא ור׳ שמעון היא, משום דלאביי דברי הכל אינן עולין הלכך לא פסיקא ליה.
סליק פרק המפלת
א. כן הקשו גם בתוס׳.
ב. לקמן לז, א ועי׳ שם תוד״ה אביי.
שמע מינה תלתא. וא״ת לימא שמע מינה ארבע דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה י״ל דפלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק בנות הכותיים, ולרבא דאמר עולים אמר לך הא מני ר׳ אלעזר היא כדאמרינן נמי לקמן בפרק בנות הכותיים באחרינתא, ואביי דאמר אין עולין מוקים לה ככולי עלמא הילכך לא פסיקנא ליה כמאן ומשום הכי לא אמר אלא הני תלת דפסיקא ליה בהו כמאן.
שמע מינה טבילה בזמנה מצוה. כתוב בתוס׳ דלית הילכתא בהא אלא כר׳ יוסי בר יהודה דאמר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה וכן מעשים בכל יום שאין אשה טובלת בזמנה טבילה של נדה ולא של שומרת יום כנגד יום ולא של זבה ולקמן בפרק בתרא (נדה סז) נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו זבות שוינהו נטבלה ביומא דשבעה משמע שלא היו טובלות בשום פעם ביום, וזו אינה ראיה לפי דעתי דהתם משום דמצרכינן להטבילה בלילה ואין משמשות את הבית אלא בטבילה דלילה הוא דאמרינן הכין אבל בשאר טבילות לא קא מיירי ור״ח ז״ל פסק דטבילה בזמנה מצוה משום דב״ש וב״ה תרויהו מודו דטבילה בזמנה מצוה ולא פליגי אלא בטבול יום ארוך ודר׳ יוסי ב״ר יהודה לגבייהו יחידאה הוא ולא קי״ל כותיה.
ש״מ תלת. מדלא קאמר ש״מ דיומי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירתה מדקדק ר״ת דפשוט היה לתלמוד ולא חש לומר ש״מ אע״ג דבסוף בנות כותים פליגי אביי ורבא. וקאמר רבא דעולין אין הלכה בהא כרבא אלא כאביי והיינו למ״ד דיע״ל קג״ם. ותימה דהא ברייתא סוברת דלב״ש ולב״ה אין עולין ולקמן בפ׳ בנות כותים גבי פלוגתא דרב ולוי שני מעיינות הן או מעין אחד הוא משני ההיא ברייתא דקתני יולדת בזוב שספרה ולא טבלה הלכו ב״ש לשיטתן וב״ה לשיטתן דקסברי ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה צ״ל דתרי תנאי נינהו אליבא דב״ש וב״ה:
ה״מ ר׳ עקיבא היא אין הלכה כמותו בזה דלעיל פסקינן הלכה כר׳ אליעזר בארבע:
ש״מ ר׳ עקיבא – נר׳ שלא הוצרך לומר כן אלא ללמדנו שהלכה כן וכן פסקו הגאונים ז״ל בכלן אבל בתוס׳ פסקו כר׳ יוסי בר יהודה לענין טבילה בזמנה ולקמן נכתבה בס״ד.
ד ובסופו של בירור דברי הברייתא הזו, מסכמים: שמע מינה [למד מכאן] מכלל הדיונים תלת [שלוש] מסקנות: האחת, שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר׳ עקיבא היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בזבה שיהיו שבעת ימי הנקיים ספורים בפנינו.
§ The Gemara summarizes its analysis of the baraita: Conclude from it three conclusions. Conclude from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that we require that the seven clean days of a zava must be counted in our presence.
ר׳ חננאלתוספותתוספות רי״דרמב״ןרשב״אתוספות רא״שריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק.

And conclude from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that it is permitted in principle for a zava to engage in intercourse with her husband on her seventh clean day after immersing in a ritual bath, but that the Sages said that it is prohibited for her to do so, lest she come to a case of uncertainty, i.e., in case she experiences a discharge of blood after engaging in intercourse, which retroactively nullifies her entire seven clean days and renders her impure.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כגון שבאת לפנינו בין השמשות – פרש״י ז״ל דה״ה דמצי לאוקמה כשבאה בלילה שאף זו מטבילין אותה מחשש יום שעבר אלא שאינו עולה מן החשבון כיון שלא באה ביום והא דלא פריק הכי משום דקתני שלשה שבועין טהורין ומשמע לן טהורין לגמרי ובטמאין דקתני שהם טמאים לגמרי שראתה לאלתר מבערב ואילו באה לפנינו בלילה לא היו טהורין לגמרי שמא בתחלת הלילה קודם שבאת לפנינו ילדה או ראתה אבל עכשיו שבאה בבין השמשות דאיכא למימר יממא הוא חשיב אידך טהור שיש בה הפסק טהרה קודם וקשה דמ״מ נימא שבאת דהשתא דאוקמא בין השמשות מבערב לאלתר דאם איתא הא ודאי עדיפא ליה מיהא דאוקמא בבין השמשות איכא למיפרך מאי דפרכי׳ בסמוך בסוף שבוע קמא וטבלה משום השלמת ספירת זבה לפי שיש לה הפסק טהרה ביום המתחיל לבא ושלמו ספורין שלה בשביעי וראויה לטבילה ואלו אוקמא כשבאה בלילה לא מצי פריך הכא דהא לא יעלה לה לספירה זה היום שבאה לפנינו כיון שבאה בלילה ולא היה לה הפסק טהרה בתחלת היום ובספירת זבה צריך הפסק טהרה ויום שפסקה בו שלא היה בדוק וטהור בתחלתו אינו עולה לספירת ז׳ אלא לכותאי. והנכון יותר דלא מצי לאוקמוה כשבאה בלילה דא״כ הכי הוא כאלו באה למחרתו ביום דכליה חד יומא הוא ואין לה להתחיל לטבול עד ליל שני דכל יום שבאה לפנינו אנו דנין למנין טבילה לידה כאלו היא שביעי לטבול בלילה שלאחריו ואין לנו מפני ביאת לילה שום תוספת טבילה יותר מביאתה ביום אבל כשבאה בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה אנו מוסיפין לה טבילה בלילה הזה שמא באת ביום ויש לה לטבול בלילה לאלתר שהוא שמיני וגם לפי שמא בין השמשות לילה הוא אין טבילה זו עולה לה ודנין הלילה השניה כאלו היא ליל שמיני ומשם מתחלת לטבול ספקי לידתה וזה ברור וכ״כ הראב״ד ז״ל וליכא למיגמרא מיניה ואיכא למידק דכיון דאיכא האי טבילה יתירתא הא איכא לב״ה תלתין ושית טבילות ואמאי לא קתני אלא ל״ה טבילות ואין לומר דב״ה מוקמינן ליה כשבאת בלילה או ביום דהא בחדא גוונא אתיא מתני׳ לב״ש ולב״ה וגם אין לומר דחשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא ז׳ טבילות אחריה דחשיבא שבוע דאדרבה כיון דספיקא הוא ואפשר דיממא הוא וזו תחלת טבילותיה לא חשיבא חדא בשבוע כיון דאיכא טבילות אחרות אחריה ויש מתרצין דכיון דאיכא ר׳ יוסי דסובר שבין השמות כהרף עין ובין השמשות דר׳ יהודה לדידיה יממא הוא ודינה כאלו באה ביום ברור ואין כאן טבילה יתירתא להכי לא מנו לה ואפי׳ אם תמצא לומר דס״ל כר׳ יהודה לא בעי למיחת להא וכ״ש אי ס״ל כר׳ יוסי וכן כתב הראב״ד ז״ל וי״ל עוד דס״ל שאף לר׳ יהודה כיון דספקא הוא לא מחמרינן עלה כולי האי בטבילות אלו המסופקות בעצמן משום טבילה בזמנה מצוה ודייה שתתחיל ותטבול בלילה שלאחריו ורש״י ז״ל סובר דטבילה זו מונין אותה ב״ה כיון שיש לה צירוף עם הטבילות הבאות אחריה אבל אינם מונין טבילה אחרונה של שבועה חמישי ודמספיקא לה בימי נדה לפי שהיא באה אחר ספירת ז׳ ימי נדה כי היא ליל שמיני שהיא תחלת שבוע דהויא חדא בשבוע ולא מנו לה כיון שאין לב״ה טבילות אחרות. אחריה כיון דלא מצרכי טבילה משום טבולת יום ארוך וליתא דההיא כי מעיינת בה שפיר לאו חדא בשבוע הוא שהרי ספק נדה שלה הוא בשבוע רביעי דמפסקי׳ ליה בתחלת נדה לכל יום ויום ותחלת טבילתו הוא בליל כניסת שבוע חמישי שמא היה יום א׳ דשבוע רביע תחלת נדה ויום אחרון של טבילתה הוא ליל יום שביעי דשבוע חמישי שמא יום אחרון דשבוע וכי היה תחלת נדה ותשב ששה והוא וטובלת ומשמשת ליל ל״ה ואחר שהוא סוף שבוע שלו דאע״ג דלגבי תחלת מנין ימי נדה שהתחילו משביעי של שבוע שביעי הוי יום ל״ה חדא בשבוע כיון דלגבי טבילות דשבוע חמישי הוי סוף שבוע ליכא למימר בהא דהוי חדא בשבוע ולא אשכחן דכותה בכולי שמעתין.
ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי ברייתא זו כשיטת ר׳ שמעון היא, שאמר: אף שרשאית הזבה לשמש ביום השביעי, לאחר שטבלה בבוקרו, אבל אמרו חכמים שאסור לעשות כן, משום החשש שמא תבא במהלך היום השביעי לידי ספק בראיית דם, ונמצאת איפוא ששימשה בזבות.
And conclude from it that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that it is permitted in principle for a zava to engage in intercourse with her husband on her seventh clean day after immersing in a ritual bath, but that the Sages said that it is prohibited for her to do so, lest she come to a case of uncertainty, i.e., in case she experiences a discharge of blood after engaging in intercourse, which retroactively nullifies her entire seven clean days and renders her impure.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה וְרַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דַּיָּהּ לִטְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה וְלָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה.:

And finally, conclude from it that immersion at its proper time is a mitzva, which is why the woman immerses every day despite the fact it remains prohibited for her to engage in intercourse. But Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: It is sufficient for the immersion to be at the end, and we do not say that immersion at its proper time is a mitzva in its own right. Consequently, the woman is obligated to perform only one immersion.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה – כך פסק ר״ח דהלכה כב״ש וב״ה ותימה דפשיטא דר׳ יוסי בר׳ יהודה יאמר דלא פליגי עליה ב״ש וב״ה ומעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמן טבילת נדה ולא בזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה ובפ׳ בתרא (לקמן דף סז:) נמי אמר מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו ניטבלינהו ביממא דז׳ משמע שלא היו טובלין ביום בשום פעם ורבינו אליהו הזקן שיסד באזהרות טבילה בזמנה על ד׳ גדילים כולו יסד דלא כהילכתא דה״נ יסד כר״א (סנהדרין דף מה.) דאמר כל נסקלין נתלין דדריש ריבוי ומיעוט וקי״ל דדרשינן כללי ופרטי דהא קיימא לן דקרקע אינה נגזלת.
וש״מ דטבילה בזמנה מצוה. אין הלכה כן אלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה דאמר לאו מצוה וכן מעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמנה טבילה של נדה ושל זבה ושל שומרת יום. ולקמן בפ׳ בתרא נמי אמרינן מכדי האידנא כולהו ספק זיבות נינהו נטבול ביממא דשבעה משמע שלא היו טובלות בשום פעם ביום ור״ח פסק דהלכה כב״ש וב״ה דאמרי טבילה בזמנה מצוה ואינה ראיה דפשיטא דר׳ יוסי בר יהודה לא פליג עלייהו אלא סבר לא נחלקו ב״ש וב״ה בדבר זה:
בד״ה והאיכא כו׳ משום נדה כו׳. נ״ב פי׳ לב״ה וק״ל:
בד״ה יומא קמא כו׳ מכל שבוע כדפרישית ולא פריך כו׳ כצ״ל:
בד״ה ושמע מינה כו׳ כר״א דאמר כל הנסקלין נתלין כו׳ כצ״ל:
ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי טבילה בזמנה הריהי מצוה, ומשום כך טובלת היא בכל יום, אף שאסורה לשמש. ואילו ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה לכשתהיה מותרת לשמש עם בעלה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שטבילה בזמנה מצוה, ולשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה טובלת רק טבילה אחרונה זו.
And finally, conclude from it that immersion at its proper time is a mitzva, which is why the woman immerses every day despite the fact it remains prohibited for her to engage in intercourse. But Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: It is sufficient for the immersion to be at the end, and we do not say that immersion at its proper time is a mitzva in its own right. Consequently, the woman is obligated to perform only one immersion.
תוספותתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) מתני׳מַתְנִיתִין: אהַמַּפֶּלֶת לְיוֹם מ׳אַרְבָּעִים אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד לְיוֹם מ״אאַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה.

MISHNA: A woman who discharges on the fortieth day since she immersed herself and engaged in intercourse with her husband need not be concerned that it might have been an offspring and she became impure with its miscarriage, as the formation of the offspring in the womb occurs only forty days after conception. But in the case of a woman who discharges on the forty-first day after immersion, there is concern that perhaps it was an offspring. Since its sex is unknown, she shall observe the period of impurity for a woman who gave birth to a male and for a woman who gave birth to a female; and for any blood that she sees, she observes the halakhot of a menstruating woman.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום מ״א תשב לזכר ולנקבה, כול׳, עד יום אארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה. תנא למה הוזכר זכר, אי לענין טומאה הא קתני נקבה, שהיא י״ד ימים טמאתה, ואי לענין טהרה, הא קתני נידה, דכל דם שרואה מחזקינן לה בנידה. אלא אמאי קתני זכר, שאם תראה יום שלשים וארבעה, ותחזור {ותראה} יום ארבעים ואחד, מקולקלת עד ארבעים ושמונה. וכן לענין נקבה, אם ראתה יום ע״ד, ותחזור ותראה יום פ״א, תהא מקולקלת עד שמונים ושמונה, וכבר פירשנוה למעלהב.
ואינו יוצא עד שמשביעין אותו, שנ׳ כי לי תכרע כל ברך תשבע כ׳ לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה, שנ׳ לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון זה יום הלידה, שנ׳ נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ומה משביעין אותו, אומרין לו הוי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרין לך צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב״ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי הוא נוטלה. ר׳ אלעזר אומ׳,
א. צ״ל, שמונים.
ב. לעיל דף כט,א.
מתני׳ המפלת – שליא.
ליום מ׳ – לטבילתה.
אינה חוששת לולד – שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ׳ יום.
ולנדה – דילמא ליכא ולד. ובגמ׳ מפרש למה הוזכר זכר.
המשנה הששית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד כלומר מפני שלא נגמרה צורת הולד ואינה טמאה לידה כלל אבל ליום ארבעים ואחד חוששת ותשב לזכר ולנקבה מחשש ולד ולנדה מחשש שאינו ולד שאין כאן עדיין חזקת עובר לדונו כולד עד שיהא עוברה נכר וי״מ דבארבעים ואחד שמא לא נקלט עד שלשה ימים ונמצא שעדיין לא כלו ארבעים ולשיטה זו כל שמארבעים ושלשה ואילך אינה יושבת לנדה דחזקת עובר הוא ור׳ ישמעאל אומר ליום ארבעים ואחד אין בו חשש נקבה ואין צורת הנקבה נגמרת עד שמונים יום וא״כ ליום ארבעים תשב לזכר ולנדה לבד אבל לא לנקבה ואם לא ראתה טמאה שבעה של זכר ומשמשת בשבוע שני אבל אם הפילה לשמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שמ״מ אין כאן עדיין חזקת עובר לדונו כולד אבל לדעת חכמים אף צורת הנקבה נגמרת לארבעים ואחד וכל שמארבעים ולמעלה תשב לנקבה ולזכר ולנדה ואע״פ שרוב חכמי הטבע מעידין כר׳ ישמעאל לומר שאין צורת הנקבה נגמרת עד שמנים יום לשיטת התלמוד הלכה כחכמים ואף לענין הטבע יש אומרים שלא נאמר כן אלא לענין רוח חיים שאינו נתן בנקבה עד שמונים יום ולזכר לארבעים אבל הצורה בתכונת האיברים נגמרת היא וזה שכתבנו בהפילה לארבעים או בתוכן שאינה חוששת לולד בשאלתות כתבו שאם אין שם דם אף לנדה אינה חוששת ואין אומרין בזו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וגדולי המפרשים חולקין בה וכבר כתבנוה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ה משנה האשה המפלת ליום הארבעים לטבילתה, שבו שימשה עם בעלה — אינה חוששת לשמא היה זה ולד ונטמאה בהפלתו, שאין גמר יצירתו של הולד במעי אמו אלא לסוף ארבעים יום משעה שנזרעה. ואולם המפלת ליום הארבעים ואחד לטבילתה — יש לחשוש שהיה זה ולד, וכיון שאין ידוע מה מינו, תשב ימי טהרה כמו ליולדת זכר (שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה), ושבועיים ימי טומאה כמו ליולדת נקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה דם, הרי היא נידה, שאין לה לענין זה ימי טהרה.
MISHNA: A woman who discharges on the fortieth day since she immersed herself and engaged in intercourse with her husband need not be concerned that it might have been an offspring and she became impure with its miscarriage, as the formation of the offspring in the womb occurs only forty days after conception. But in the case of a woman who discharges on the forty-first day after immersion, there is concern that perhaps it was an offspring. Since its sex is unknown, she shall observe the period of impurity for a woman who gave birth to a male and for a woman who gave birth to a female; and for any blood that she sees, she observes the halakhot of a menstruating woman.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יוֹם מ״אאַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה יוֹם פ״אשְׁמוֹנִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה שֶׁהַזָּכָר נִגְמָר למ״אלְאַרְבָּעִים וְאֶחָד וְהַנְּקֵבָה לפ״אלִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד וחכ״אוַחֲכָמִים אוֹמְרִים באֶחָד בְּרִיַּית הַזָּכָר וְאֶחָד בְּרִיַּית הַנְּקֵבָה זֶה וָזֶה מ״אאַרְבָּעִים וְאֶחָד.:

Rabbi Yishmael says: A woman who discharges on the forty-first day after immersion observes the seven days of impurity for a woman who gave birth to a male; and for any blood that she sees after seven days, she observes the halakhot of a menstruating woman. But a woman who discharges on the eighty-first day after immersion observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, and also the strictures of a menstruating woman, as the formation of the male offspring concludes on the forty-first day and the formation of the female offspring concludes on the eighty-first day. And the Rabbis say: With regard to both the formation of the male and the formation of the female, this and that conclude on the forty-first day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ ישמעאל אומ׳, יום מ״א תשב לזכר (ולנקבה) [ולנדה], יום (כ״א) [פ״א] תשב לזכר ולנקבה ולנידה. תניא. אמ׳ ר׳ ישמעאל טימא וטיהר בזכר ארבעים יום, טימא וטיהר בנקבה שמונים יום, כשם שיצירת הזכר בימי טמאתה וטהרתה של אביוא, כך יצירת הנקבה בימי טמאתה וטהרתה של אמה. אמרו לו, אין למידין יצירה מטמאה וטהרה.
תניא. אמרו לו לר׳ ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכתא שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקו ומצאו הזכר והנקבה ליום ארבעים ואחד. אמר להם, אני מביא ראיה מן התורה ואתם מ⁠[בי]⁠אים ראייה מן השוטים. מאי ראיה מן התורה, דכתי׳ ואם נקבה תלד, דלא הוה צריך, דה⁠[א] בלידה מישתעי קרא, א⁠[מאי] הדר וכתב תלד בנקבה, לאו⁠[רו]⁠עי גבי נקבה לידה אחרת. [פי]⁠ר׳, ארבעים יום אחר⁠[ים]. ומאי ראייה מן השוטים, דאמרינן אימור זו שמצאו נקבה בבטנה ביום מ״א, היתה מעוברת [קודם] לאלו מ״א ימים ארבעים ימים, שנמצאו לה [עכ]⁠שיו [פ״]⁠א. ורבנן אמ׳ לך, שמאב דנפצתא אשקונה, גפיר׳, משקה [מ]⁠שלשל הבטן השקו אילוד השפחות, ואם היתה מעוברת היתה מפ⁠[י]⁠לתו, ואחר כך נבעלו, וחשבו להם מ״א יום ונהרגו, ונמצאו העוברים הזכר והנקבה ביום מ״א. ור׳ ישמעאל אמ׳ לך, איכא גופא הדמקבל סמא, כלומ׳ אע״פ שהיא מעוברת ושתת משקה זה אינה מפלת, לפיכך אנו אומרים היתה מעוברת מקודם לכן במ׳ יום. ור׳ ישמעאל אמ׳, מעשה ונהרגו השפחות ונמצאו הזכר ליום מ״א והנקבה ליום שמונים ואחד כול׳, ואמ׳ אביי בשסימניהן שווין.
וחכמ׳ אומ׳, אחד בירית זכר ואחד ברית נקבה, זה וזה לארבעים ואחד. חכמ׳ היינו תנא קמא, ולא אתא אלא למסתמה ברבנןו, ולא תימא מסתבר טעמיה דר׳ ישמעאל דמסיעין ליה קראיי, קא מש׳ לן דחכמ׳ היא, דיחיד ורבים הלכה כרבים.
דרש ר׳ שמלאי, למה הולד דומה במעי אמו, מקופל ומונח כפנקס, שתי ידיו על שתי צדעיותיו, שני אציליו על שתי ארכבותיו, שני עקיביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, פיו סתום, וטבורו פתוח, אוכל מה שאמו אוכלת, ושותה מה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג אמו, וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הס⁠[ת]⁠ום [ונס]⁠תם הפתוח, שאילולי כן אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת.
ונר דלוק על ראשו, ו⁠[צ]⁠ופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנ׳ בהלו נרו עלי ר⁠[א]⁠שי לאורו אלך חושך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים ששרוי בהן בטובה כימי הריון, שנ׳ מי יתנני כירחי ק⁠[ד]⁠ם כימי אלוה ישמרני, אי זה ימים הם שיש בהם ירח⁠[י]⁠ם ואין בהם שנים, הוי אומ׳ אילו ירחי לידה.
ומלמדין אותו כ⁠[ל] התורה, שנ׳ ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך וג׳, וכי [תימא נב]⁠יא הוא דאמ׳ הכי, תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי. וכ⁠[יון שיצ]⁠א לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כ⁠[ל תלמודו], שנ׳ לפתח חטאת רובץ.
א. לכאורה צ״ל, כימי טומאתה וטהרתה של אמו וכו׳ כימי טומאתה וכו׳..
ב. סמא.
ג. הובא בערוך ערך סם א.
ד. בכתב היד היה כתוב אותן ונכתב מעליו אילו.
ה. פירוש, שמכיל את הסם ואינו מזיקו. ולפנינו, דלא מקבל סמא, וכלומר, שאינו משפיע עליו.
ו. כבכה״י, וד״י. ראה רש״י ותוס׳ (וכנראה שהיתה לפני רש״י גרסה, וכי תימא רישא למסתמא כרבנן, ומחק ׳רישא׳).
תשב לזכר – ז׳ ימי טומאה ואפילו בלידה יבשתא אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי כדקתני טעמא שיצירת נקבה לפ״א.
ר׳ ישמעאל אומר: המפלת ביום ארבעים ואחד מטבילתה — תשב ימי שבעת ימי טומאה בלבד, כמו לכל היולדת זכר. ולענין שאם תראה לאחר מכן דם, הריהי טמאה ככל נדה. ואם הפילה ביום שמונים ואחד מטבילתה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. וטעמו של דבר, שכן הזכר נגמר מעשה יצירתו לארבעים ואחד יום, ואילו מעשה יצירתה של הנקבה נגמר לשמונים ואחד יום, ואם הפילה לפני כן, אין לה לחשוש שמא היתה זו נקבה. וחכמים אומרים: אחד בריית (בריאת) הזכר ואחד בריית הנקבהזה וזה ארבעים ואחד.
Rabbi Yishmael says: A woman who discharges on the forty-first day after immersion observes the seven days of impurity for a woman who gave birth to a male; and for any blood that she sees after seven days, she observes the halakhot of a menstruating woman. But a woman who discharges on the eighty-first day after immersion observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female, and also the strictures of a menstruating woman, as the formation of the male offspring concludes on the forty-first day and the formation of the female offspring concludes on the eighty-first day. And the Rabbis say: With regard to both the formation of the male and the formation of the female, this and that conclude on the forty-first day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) גמ׳גְּמָרָא: לָמָּה הוּזְכַּר זָכָר.

GEMARA: The Gemara discusses the statement of the mishna that a woman who discharges on the forty-first day after immersion observes the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and the strictures of a menstruating woman. Why are the strictures of a woman who gave birth to a male mentioned in this statement? What additional strictures must the woman observe due to the possibility that she gave birth to a male, over and above those she observes for the birth of a female?
תוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולמה הוזכר זכר. תימה דלא פריך ארישא דאין ידוע אם ולד הוא וצ״ל דנטר עד סיפא ופריך אתרוייהו:
ו גמרא שנינו במשנתנו כי המפלת ביום הארבעים ואחד לטבילתה עליה לנהוג כיולדת זכר וכיולדת נקבה, וגם כמי שלא ילדה כלל ולד (לענין טומאת נדה). ושואלים: אם ראתה דם לאחר ימי טומאה של היולדת נקבה, שהם ארבעה עשר, הריהי טמאת נדה, אם כן למה הוזכר שנוהגת כיולדת זכר?
GEMARA: The Gemara discusses the statement of the mishna that a woman who discharges on the forty-first day after immersion observes the strictures of a woman who gave birth to both a male and a female, and the strictures of a menstruating woman. Why are the strictures of a woman who gave birth to a male mentioned in this statement? What additional strictures must the woman observe due to the possibility that she gave birth to a male, over and above those she observes for the birth of a female?
תוספות רא״שפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אִי לִימֵי טוּמְאָה הָא קָתָנֵי נְקֵבָה וְאִי לִימֵי טׇהֳרָה

If these strictures are mentioned due to the days of impurity that a woman who gave birth to a male must observe, doesn’t the mishna in any case teach that the woman observes the strictures of a woman who gave birth to a female? The seven days of impurity that are observed by a woman who gave birth to a male are included in the fourteen days of impurity that she observes for a female. And if these strictures are mentioned due to the days of purity that are observed by a woman who gave birth to a male, which are fewer than the days of purity that are observed for the birth of a female,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ הא קתני נקבה – דה״ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה.
אי לימי טוהר – להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר.
אי [אם] לענין שבעת ימי טומאההא קתני [הרי שנה] שנוהגת כיולדת נקבה, ובכלל ארבעה עשר ימי טומאה גם שבעה ימים לזכר, ואי [ואם] לענין ימי טהרה, שאין לה אלא ארבעים יום כשאר יולדת זכר —
If these strictures are mentioned due to the days of impurity that a woman who gave birth to a male must observe, doesn’t the mishna in any case teach that the woman observes the strictures of a woman who gave birth to a female? The seven days of impurity that are observed by a woman who gave birth to a male are included in the fourteen days of impurity that she observes for a female. And if these strictures are mentioned due to the days of purity that are observed by a woman who gave birth to a male, which are fewer than the days of purity that are observed for the birth of a female,
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדה ל. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדה ל., עין משפט נר מצוה נדה ל. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל נדה ל. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י נדה ל., תוספות נדה ל., תוספות רי"ד נדה ל., רמב"ן נדה ל. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א נדה ל. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדה ל. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), תוספות רא"ש נדה ל., ריטב"א נדה ל., מהרש"ל חכמת שלמה נדה ל., מהרש"א חידושי הלכות נדה ל., פירוש הרב שטיינזלץ נדה ל.

Niddah 30a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Niddah 30a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Niddah 30a, R. Chananel Niddah 30a, Rashi Niddah 30a, Tosafot Niddah 30a, Tosefot Rid Niddah 30a, Ramban Niddah 30a, Rashba Niddah 30a, Meiri Niddah 30a, Tosefot Rosh Niddah 30a, Ritva Niddah 30a, Maharshal Chokhmat Shelomo Niddah 30a, Maharsha Chidushei Halakhot Niddah 30a, Steinsaltz Commentary Niddah 30a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144