כאלו התענה כו׳ – הקשה ר״ת משמע דאם התענה בט׳ משובח טפי הא אמרינן במסכת פסחים מר בריה דרבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא בר ממעלי יומא דכפורי ויומא דפוריא ועצרתא ותירץ דה״ק כאלו נצטוה להתענות ט׳ וי׳ והתענה וטעם הדבר או כדי שיוכל להתענות יפה ולא יבא לידי דחיית ענוי י״ה או כמו שפי׳ הר׳ יונה ז״ל שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלהינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר״ה אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאות גופניות שנהיה כמלאכים כמ״ש במדרש.

ה״ג ת״ר יובל היא – ול״ג כי יובל היא דהשתא לא דרשינן אלא יובל היא תהיה לכם דכתיב בקרא וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא שהוא מיותר דהא כתיב (לעיל) יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם והכי מוכח להדיא לקמן במאי דאמרינן מקרא נדרש לפניו ולאחריו כדבעינן לפרושי בס״ד הילכך דריש ליה לרבות שתהא קדושת יובל בשמטת עבודת הארץ נוהגת מ״מ אף על פי שלא שמטו קרקעות לחזור לבעליהן ואף על פי שלא תקעו ב״ד כשופר יכול אפילו לא שלחו עבדים לחירות ת״ל היא פי׳ דמיעוטא איכא היא יובל ויש (אחריה) [אחרת] שאינה יובל ולקמן מפרש טעמא משום דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו פי׳ דהאי יובל ואין (אחריה) [אחרת] יובל נדרש למה שכתב לפניו דהיינו וקראתם דרור ולא למה שכתוב לפני פניו והיינו תעבירו שופר ולא למה שכתוב לאחריו דהיינו ושבתם איש אל אחוזתו שזהו שמטת קרקעות וכן פרש״י.

ר׳ יוסי וכו׳ עד לפי שאפשר וכו׳ – שפעמים שאין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח וא״א לעולם בלי תקיעת שופר שא״א שלא ימצא שופר בעולם ומסתמא לא תלה הכתוב החיוב אלא בדבר המצוי. וא״ת ניחא שלא שלחו אלא אף על פי שלא שמטו מאי איכא למימר לר״י דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא לדידיה ודאי א״א בלא השמטת קרקעות לבעליהן דהא א״א דלהוי כל ישראל חד בר חד עד יהושע לימא תהוי תיובתיה דר״י וי״ל דלר״י אידך טעמא עקר.

דבר אחר זו מסורה לב״ד וזו אינה מסורה לב״ד – והאי דבעי׳ מאי דבר אחר לאו לר״י בעינן לה אלא לבר פלוגתיה דלדידיה הוה משמע דסגי בטעמא קמא.

וכ״ת וכו׳ זו מסורה וכו׳ – ומסתמא לא תלה הכתוב יובל אלא בדבר המסור לב״ד.

אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו – וק״ל כותיה.

תנו רבנן אחד הנוטע וכו׳ – הא ודאי מדקתני עלה אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי נראה דערלה נוהגת בהרכבה ובהברכה וקמ״ל בהברכה דאף על פי שאינ׳ נטיעה לכתחילה ממש כדכתיב גבי ערלה אפ״ה כנטיעה חשבינן לה והרכבה אשמעינן נמי דסד״א שאין נוטע אלא הנוטע בארץ אבל לא זה שנוטע באילן קמ״ל. ומיהו ק״ל הא דאמר בספרא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ובירושלמי פי׳ דלא קשיא מבריך אמבריך כאן מעצמה כאן מאמה פי׳ דכשיונקת מאמה דינה כמוה ולא נהגא בה ערלה וכשיונקת מעצמה ומתחילין למנות לה ג׳ שנים וכ״ז שפסקה מאמה ודאי יונקת מעצמה אבל קודם שפסקה מאמה אמר שם שכל זמן שעליה הפוכין שגבי עליה כלפי פני עלי האם יונקת מאמה וכשהן פנים נגד פנים יונקת מעצמה ונתנו משל בדבר היינו דאמרי אנשי מאן דאכיל דלא דידיה בהית לאסתכולי ביה וכן מצינו במשנת מסכת ערלה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות פי׳ של קודם הפסקה כשינקה מאמה שהן מותרין ואח״כ גדלו אחר הפסקה שנוהג בה ערלה אם הוסיף במאתים אסור פי׳ שתוספת האיסור בטל בהיתר באחד ממאתים ולא בפחות דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כשהוא כדרך גדילתו כדאיתא בנדרים וכדכתיבנן בהשותפין ולמדנו ממשנה זו דהברכה הולכין אחר הפסקה כדברי הירושלמי מיהו מרכיב אמרכיב קשיא ותו ק״ל היכי שייך לממני ערלה בהרכבה דאי בשהרכיב באילן זקן שיש לו הא אמרינן התם ילדה שסיבכה בזקנה בטילה ודינה כדין הזקנה שפירותיה מותרין ואי בשהרכיבה בילדה שאין לה ג׳ שנים הא נמי דינה כדין הראשונה וכשישלמו ימי ערלה של ראשונה יהו מותרין אף פירות השני׳ והכי מוכח במסכת סוטה ויש שתירצו דהכא מיירי כשהיתה ראשונה לסייג ולקורות שאין ערלה נוהג בה דהשתא כל היכא דהוה ילדה בילדה מנינן לשניה ולא כראשונה שהיא לסייג ולקורות והראיה ממאי דאמרינן במסכת סוטה גבי חוזרי המלחמה ר׳ אליעזר אומר אשר נטע כרם ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב ואקשינן והתנן אחד הנוטע וא׳ המבריך וא׳ המרכיב ופריק לא קשיא כאן בהרכבת היתר חוזרין מעורכי המלחמה כאן בהרכבת איסור פי׳ כגון מין בשאינו מינו אין חוזרין כר׳ אליעזר והוינן בה האי הרכבת היתר ה״ד אלימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנה האמר ר׳ אבוהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה א״ד ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להאי קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ואלו משום ראשונה לא הדר והדר משום ילדה שניה ולא בטלה בראשונה כיון דילדה היא הא אלו היתה הראשונה זקנה של ג׳ שנים אף על פי שנטע לסייג ולקורות הוה בטילה ילדה זו גבה בין לענין ערלה שאין נוהג בין לענין שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה ואמר מ״ש ילדה בילדה דלא בטלה להיות כראשונה כי היכא דבטלה בזקנה ומהדרינן דזקנה לאו בת מהדר היא פי׳ דאלו אימליך עלה שתהא לאכילה לא הדרא ואין ערלה נוהגת בה ולפיכך ילדה זו בטילה בה אבל השתא דהוה ראשונה ילדה בת מהדר היא שאם נמלך עליה לאכילה מונין לה משעת נטיעתה מידי דהוה אעלו מאליהן דתנן עלו מאליהן חייב בערלה ולפיכך אינה בטילה בה ומונין להו משעת הרכבתה וחוזרין עליה והראשונה עומדת כדינה שהיא פטורה מערלה ואין חוזרין עליה דהרכבה אינה כהמלכה למנות לראשונה דא״כ אכתי תיקשה לן תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ודאי כדאמרן ולמדנו במרכיב אילן מאכל על אילן מאכל שמונין לראשונה לעולם והיינו תניא בספרא אבל במרכיב ילדה בילדה שהיתה לסייג ולקורות מונין לשניה ועליה אמרו כאן דערלה נוהגת בהרכבה כנ״ל ומורי נרו הי׳ מפרש דהא מתניתא במרכיב אילן מאכל ע״ג אילן סרק שמונין לשניה לעולם ואפי׳ ילדה בזקנה ובירושלמי הקשה ממנה לר״י שסובר דמונין לה משעת נטיעה ראשונה של אילן סרק ואמר דפליגא אדר״י וקיימא כר״ל והא דלא אוקימנא ההיא דמסכת סוטה בהכי משום שקלי וטרי התם בהרכבת (היחיד) [היתר] והאי הרכבת איסור היא משום כלאים כדאית׳ בת״כ מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע״ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע״ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע״ג עץ מאכל שנאמר את חקותי תשמרו וכיון שהיא הרכבת איסור אין חוזרין עליה מעורכי המלחמה ונכון הוא. מיהו בחו״ל אין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה לעולם דהא ראב״י סבר דאין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה אפי׳ בארץ והלכה כמותו בחו״ל דק״ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל והרכבת כלאים אסור מן התורה אפי׳ בחו״ל כדאיתא בפ״ק דקדושין ואפי׳ ע״י גוי אסור מדרבנן כדאיתא בסיפרא מיהו אין בה אלא איסור הרכבה ואם הרכיב כלאים בין בארץ בין בחו״ל נהי דעבד איסורא אבל הפירות מותרין באכילה.

פחות משלשים יום לפני ר״ה וכו׳ – תמיהא מלתא למאי דקס״ד בריש שמעתין דהאי ברייתא לא מיירי כלל לענין קליטה אלא לענין עלתה לו שנה דהא שנוייא בתרא דשנינן דהיינו דמתניתא לענין קליטה איירי מכלל דעד השתא ס״ל דמתניתא אפי׳ בשקלט בעי שלשים יום וקשיא לן דהניחא לענין ערלה דפחות משלשים יום לא עלתה לו שנה משום דפחות משלשים יום אינו חשוב שנה אבל לענין שביעית אמאי יעקור ואמאי אסור לקיימן כיון דנטעו וקלט קודם שביעית ורש״י ז״ל רצה להשמר מקושיא זו שפי׳ כאן אסור לקיימן בשביעית משום תוספת שביעית מן התורה אינו אלא שלשים יום ואף על פי שחכמים הוסיפו מפסח ומעצרת ה״מ לכתחילה אבל בדיעבד לא יעקור אלא כשנטע תוך שלשים יום שהוא תוספת דאורייתא והקשה עליו ר״ת שלא אסרה תורה משום תוספת שביעית אלא עבודה שהיא מועלת בשביעית כגון חרישה וכיוצא בה דהא מבחריש נפקא לן וכדאמר לעיל חריש של [ערב] שביעית הנכנס לשביעית וקציר של (שמינית) [שביעית] היוצא למוצאי שביעית מכלל דלא אסר הכתוב מדין תוספת שביעית לפניו ולא לאחריו אלא עבודה שהיא מועלת לפירות שביעית הילכך בנטיעה והברכה והרכבה אין בה שום איסור דהא לא מהני ליה בשביעית כלל דאפי׳ יהיב פרי ערלה נינהו ואי משום גדול האילן כלל לא נאסר כלל לא בשביעית ולא בשבתות שא״כ לעולם יהא אסור ליטע הילכך בהא ליכא לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאף חכמים (בחרישה) שאסרו [בחרישה] בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת ושיערו חכמים דבהכי אפשר דמהני בשביעית אלא שהתורה לא אסרה אלא מעלה הניכרת לגמרי בשביעית תדע דהא למסקנא אליבא דר״מ איתוקמי מתניתא דבעי שלשים יום לקליטה ומקצת יום שלשים עולה משום שנה ונמצא שהקליטה בתוך שלשים יום של שביעית וא״כ היכן הוא תוספת שביעית דהא כ״ז שלא נקלט כתלוש דמי ועוד דהא לקמן גבי ארז ודוחן ופרגין ושומשמין מחלק בין השרישו לפני ר״ה להשרישו אחר ר״ה אף לענין שביעית אלמא השרשה דערב שביעית משרא שריא ובירושלמי אמר בפי׳ על מתני׳ דחורשין ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת למה עד הפסח ועד העצרת ע״כ הוא יפה לפרי מכאן ואילך מינבל והתנינן א׳ אילן מאכל וא׳ אילן סרק ע״כ מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ע״כ ור״ת ז״ל פי׳ שלשים לקליטה ולא נהירא דהא כיון דאמרינן בסוף שמעתין דכי אמרינן שלשים יום לקליטה מכלל דמעיקרא לא הוה ס״ל הכי והנכון בעיקר קושיין דטעמא דפחות משלשים יום אסור לקיימן אינו מדין תוספת אלא דכיון שכן הרי נמנית שנה ראשונה לזה שנת השביעית וישראל מונין שנותיהן לשביעית והיום או מחר כשימנו לזו שנה ראשונה משביעית ירננו העם לומר שנטעוהו ממש בשביעית וכדאמר התם הנוטע בשבת במזיד יעקור ובשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ופרישנא טעמא משום דמונין ישראל לשביעית ואין מונין לשבתות וכדפרישנא במסכת גיטין כי מה שנוטע בשבת אין העולם יודעין כי אינן מונין לימים אבל מה שנוטע בשביעית כל העולם יודעין הלכך אפילו בערב שביעית כל היכא דלא עלתה לו שנה קודם שביעית איכא רינון לומר שניטע בשביעית עצמה וכן מוכיח בפי׳ בירושלמי.