×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֵיתָא לְמַתְנִיתִין מִקַּמֵּי בָּרַיְיתָא דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אאַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הוּא וְלֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִם זָכָר אִם נְקֵבָה.
The mishna here, which states that according to Rabbi Yosei a priest who is a hermaphrodite enables his wife to eat teruma, is not to be relied upon in the presence of a baraita that teaches otherwise. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: A hermaphrodite is a creature unto himself, and the Sages did not determine whether he is a male or a female. He is consequently prohibited from marrying a woman, and if he does so he does not enable her to eat teruma.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{בבלי יבמות פג ע״א-ע״ב1} וגרסינן בפרק הערל אמרי בבי2 רב משמא דרב הלכה כר׳ יוסי באנדרגינס ובהרכבה3 ואמרינן בהרכבה [מה] לי [אמר שמואל]⁠4 תא שמע דאמר ליה שמואל לרב ענן תני כמאן דאמר שלשה ושלשים5 והא מילתא איסורא היא {שאילתות6} וקימא לן7 כרב באיסורא8:
{בבלי יבמות פג ע״א} גמ׳ אמר רב ליתה למתניתין מיקמי בריתא דתניא רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא9 ולא הכריעו בו חכמים אם זכר היא אם נקבה היא10 אדרבה ליתה לבריתא מיקמי מתניתין
מדשבקיה ר׳ יוסי לבר זוגיה11 דהוא ר׳ שמעון12 שמע13 מינה הדר ביה. אמרי בבי14 רב משמיה דרב הלכה כרבי יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה {פי׳ ר״ח15} וכן הלכה16:
סליק פירקא
1. בשאילתות (בהר סי׳ קכט) מובא בנסמך לסוגייה הקודמת. עד {בהרכבה} מובא גם ברי״ף יבמות שם סוף פרק ח (דף כו ע״ב).
2. בבי: וכן גא, דפוס קושטא. גח, כ״י נ, אשכול, דפוסים: ״בי״, וכן בשאילתות שם.
3. גא ממשיך: ״ושמואל אמ׳ הלכה כר׳ יוסי בקושי ובקידוש״, וכן בשאילתות שם.
4. מה לי אמר שמואל: גא, גח, גט, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״למא לי״, כבשאילתות: ״מאי״.
5. שלשה ושלשים: גט: ״שלשים ושלשה״.
6. שאילתות פרשת בהר סוף סי׳ קכט.
7. וקיימא לן: גח, דפוסים: ״וקימא לן הילכתא״. כ״י נ רק: ״והלכתא״.
8. באיסורא: וכן גח, כבר״ח יומא פז ע״ב. כ״י נ, דפוסים:באיסורי (כבכל מקום בדפוסים ובכתבי יד של התלמוד).
9. עצמו הוא: גכג, כ״י נ: ״עצמה היא״.
10. היא, היא: גיד,גכג, כ״י פרמה רק: ״הוא״, השני חסר. כ״י נ, דפוסים: ״הוא, הוא״ (שהרי לא הכריעו חכמים).
11. זוגיה: כ״י פרמה: ״זוזי״.
12. דהוא ר׳ שמעון: וכן גיד, כ״י נ. גכג: ״ההוא ר׳ שמעון״. חסר בכ״י פרמה, דפוסים. ראה רמב״ן.
13. שמע: גכג, כ״י נ: ״שמעינן״.
14. בבי: כ״י פרמה: ״ביה״. דפוסים: בי.
15. בשמו ברשב״א.
16. הלכה: גיד, כ״י פרמה: ״הלכתה״.
ערך אנדרוגינוס
אנדרוגינוסאבפרק קמא דבכורים טומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין (חגיגה ב.) וביבמות (יבמות פג.) הלכתא כרבי יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי ובקדוש ושם מפורשין רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר ואם נקבה הוא. הרכבה דתנן בשביעית ר״י ור׳ שמעון אומר שתי שבתות ומפורשין בפ״ק דראש השנה. קושי דתנן (נדה לו) כמה הוא קושוייה וכו׳ עד רבי יוסי ור״ש אומרים אין קישוי יותר משתי שבתות. קידוש דתנן בכלאים פ״ז המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר׳ יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו (א״ב: פי׳ בלשון יוני ורומיי אדם שיש לו ערות זכר ונקבה):
א. [איין צווייטר דאס הייסט ער איז איין זכר אונ איין נקבה אין איינם.]
ליתא למתני׳ – דקתני לר׳ יוסי אנדרוגינוס מאכיל את אשתו בתרומה.
מקמי ברייתא – דקתני לר׳ יוסי ספיקא הוא.
בריה בפני עצמה כו׳ – אר״י דהאי בריה לא הוי פירושו כגון בריה שבמקומות אחרים שאינו ספק אלא בריה דקאמר הכא היינו שהוא ספק כדקאמר ולא הכריעו בו כו׳ וכן משמע בהמפלת (נדה דף כח.) דאמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין שורפין עליו את התרומה ראו לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה אלמא בהדיא משוי ליה רב ספיקא והיינו ע״כ כר׳ יוסי דברייתא דלר׳ יוסי דמתני׳ זכר הוא וקשה דבתוספתא דבכורים (פ״ב) מסיים בהך ברייתא דשמעתין אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה מכלל דאנדרוגינוס לא הוי ספק אלא אינו לא איש ולא אשה ועוד מדלת״ק דר׳ יוסי דתוספתא דבכורים הוי אנדרוגינוס ספק ומטמא באודם כנשים ובלובן כאנשים מכלל דלר׳ יוסי לא הוי ספק ואר״י דהתם ה״פ אבל טומטום אינו כן כמו אנדרוגינוס שהוא ספק מחמת שהוא בריה משונה משום שיש לו זכרות ונקבות והוא ספק לעולם אבל טומטום אינו כן אלא ספק שהוא איש ודאי או אשה ודאית אלא שהוא מכוסה ואין ניכר ואם קדש ונקרע ונמצא זכר אגלאי מילתא דמתחלה היה זכר ודאי וכן אם נתקדשה ונמצאת נקבה ור׳ יוסי לא פליג אתנא קמא אלא לפרושי טעמא דתנא קמא קאתי אע״ג דקתני ר׳ יוסי אומר אי נמי כולה ר׳ יוסי היא ותני שרבי יוסי אומר ועי״ל דפליג אמאי דקאמר תנא קמא (שם) הריני נזיר שזה איש ואשה פירוש שניהם בין איש בין אשה הרי זה נזיר ועלה פליג ר׳ יוסי שאין חשוב איש ואשה אלא או זה או זה ות״ק סבר שחשוב שניהם במקצת כאיש ובמקצת הוא כאשה וקאמר נמי ת״ק הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר לפי שאין זה לא איש גמור ולא אשה גמורה.
א״ר ליתא למתני׳ מקמי ברייתא דתנאי ר״י אומר אנדרוגינוס בריה בפ״ע ולא הכריעו בו חכמים אם זכר ואם נקבה הוא, פי׳ ליתא למתני׳ דעביד לי׳ לאנדרוגינוס זכר גמור אלא כר״י דברייתא דמספקא לי׳ ואם הי׳ כהן ונשא בת ישראל אינו מאכיהל בתרומה דשמא נקבה היא ואינו נשואיה נישואין אדרבה ליתא לברייתא מקמי מתני׳ מדבבקי׳ ר״י לבר זוגי ש״מ הדר בי׳ פי׳ במתני׳ מיירי ר״י עם ר״ש בברייתא מיירי ר״י לחודי׳ ש״מ קים לי׳ לתנא דברייתא דר״י הדר בי׳. אמרי׳ בי רב משמי׳ דרב הל׳ כר״י באנדרוגינוס ובהרכבה פי׳ כר״י דאמר ס׳ זכר ס׳ נקבה הוא ושמואל אמר הל׳ כר״י בקושי ובקדוש, אנדרוגינוס הא דאמרן הרכבה דתנן אין נוטין ואין מבריכין ואין מרכיבין ע״ש פחות מל׳ יום לפני ר״ה אם נטע והבריך או הרכיב יעקור, ר״י אומר כל הרכבה שאינה קלטת לג׳ ימים שוב אניה קולטת ר״י ור״ש אומרים שתי שבתות:
{מקונטרס אחרון:} עוד בסוף פרק הערל:⁠א הא דאמר ר׳ יוסי אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין זכר הוא אם מין נקיבה היא – פירשו חכמי הצרפתים ז״לב, דמאי בריה, בריה מיוחדת שלא הכריעו בו חכמים אם מין זכר הוא או מין נקבה הוא, לומר שהוא ספק, לאפוקי ממאן דאמרג אנדרוגינוס כהן שנשא אשה מאכילה בתרומה. תדע מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים, ואי בריה בפני עצמה ממש שאינו ספק, אדרבא הרי הכריעו בו, שאינו לא זכר ולא נקבה. והביאו ראיה לדבר, מדאמרינן במסכת נדה בפרק המפלתד, אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובןה אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה, ראו אודם אין חייבים וכו׳, ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין עליהם על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. התרומה שנאמרו מזכר עד נקבה תשלחוז זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. אלמא לרב אנדרוגינוס ספיקא הוי, ואי זכר הוא מטמא משום לובן, ואי נקבה היא מטמאה משום אודם. ואי ס״ד ר׳ יוסי בריה בפני עצמה שאינו לא זכר ולא נקבה קאמר, אם כן אפילו בלובן ואודם כאחת לא נטמא כלל, ולא נשרוף עליהו תרומה וקדשים, דהא רב כר׳ יוסי דברייתא סבירא ליה, כדפרישי׳ בדוכתהח, אלא ש״מ אנדרוגינוס לר׳ יוסי, ספק זכר ספק נקבה הוא, ובריה דספק קאמר. וכן פירשו זו שאמרו במסכת חוליןט לגבי כוי, ר׳ יוסי אומר ברי׳ בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, לומר שהוא ספק. וראי׳ הביאו, דהא ר׳ יוסי גופי׳ קאמרי, כוי אין שוחטין אותו בי״ט ואם שחטו אין מכסין את דמו, ואי בריה ממש הוי, א״כ לא שייכא בי׳ מצות כסוי כלל, דחיה כתיב. כל זה נתפרש בתוס׳ במסכת נדהכ, והם האריכו עוד. ולפי דעתי אינן דברים נכונים, דלשון בריה בפני עצמה הוא, לאפוקי מספק איתמר בכל מקום, כדאמרינן גבי כוי בפרק בתרא דיומאל, כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור, והוינן בה, מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא הוי איצטריך קרא לאיתויי ספיקא, ופריקמ, קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא, דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אדא בר אבין כל דם לרבות דמו של כוי איצטריך קרא לאתויי ספיקא, אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה היא, והיינו שאינו לא חיה ולא בהמה כלל. ואיתא נמי בכריתות בפרק דם שחיטהנ, וש״מ דלשון בריה בפני עצמה הוא להוציא מכלל ספק איתמר, והכתוב צריך לרבות לענין דם שנוהג בחיה ובבהמה, ובודאי לשון אחד הוא ופירוש שוה מתפרש בהם בכל מקוםס. והכי נמי בפרק על אלו מומיןע, דקס״ד למימר לר׳ שמעון בן יהודה, טומטום בריה הוי ולא קדיש בבכורה, ודחינן לה דכ״ע טומטום בבריה לא מספקא וכו׳. הכי נמי הוא בריה מין בפני עצמו דלאו זכר ולאו נקבה ואפילו לכשיקרע, ולפיכך לא קדיש כלל, וממילא שמעת דטומטום לא מספקא בבריה, ואנדרוגינוס מסתפק נמי בבריה, ובכלן להוציאו מכלל ספק איתמר בריה. ועוד, אי ס״ד ר׳ יוסי נמי בריה דספק קאמר, מאן האי תנא דשמעת לי׳ בכוי בריה ממש שאינו לא בהמה ולא חיה כלל, דאיצטריך קרא לרבויי לגבי חלב ודםפ. וכן באנדרוגינוס עצמו, אמרינן בפרק קמא דחגיגהצ, זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס, והוינן בה נמי, בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא, אלא טומטום ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והיינו בריה ממש, דליתא ספק זכר ספק נקבה, והיינו כר׳ יוסי דשמעינן ליה בריה הוי, וליכא בכולהו תנאי אמאן תרמייה אלא לר׳ יוסי. תדע, דהא רב גופיה דפסק כר׳ יוסי דאמר בריהק כדפרישיתר, והוא גופיה קאמר לקמןש, חייבין עליו סקילה משני מקומות, ואי מספק נקבה הוא, היאך חייבין עליו סקילה כלל. וליכא למימר שאני התם כדנקיט לה טעמא, דכתיבת ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, אי זהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, דאי ספיקא הוא לא מתרבי בזכר כלל, ואי מתרבי מהתם לא מסתפק בנקבה, אלא ודאי בריה שאינה זכר ונקבה קאמרא. ומה שאמרוב ולא הכריעו בו חכמים, לומר מין בפני עצמו הוא, שאין סימניו מכריעין אותו להיות מכלל מיני חיה או מכלל מיני בהמה, אלא מצאו בו סימני שניהם, לפיכך עשאוהו מין שלישי בפני עצמו. וכן באנדרוגינוס, לפי שלא הכריעו עליו בסימנין של איש לעשותו כאיש, ולא בסימנין של אשה לעשותו כאשה, לפיכך הוציאוהו מכלל שניהם ועשאוהו בריה בפני עצמו. לא אמרו שלא הכירו, אלא שלא הכריעו, שאין נקבה אלא במוכרעת בסימנין לנקבה, ואין זכר אלא במוכרע לזכרות, הילכך מינא הואג. ולענין הקושיא שאמרו, א״כ לדעת רב למה יטמא בלובן ואודם כאחתד, י״ל, דקראה דמזכר ועד נקבה תשלחו, למעוטי טומטום, ורב למעוטי ספיקא דזכר או נקבה קאמר, ונקט ליה טומטום כדברי הכל, ונקט ליה אנדרוגינוס למאן דמשוי ליה ספק, ואליבא דנפשיה כדי נסביה, דפשיטא דאין חייבין עליו על ביאת מקדש. ודקאמר שורפין עליהן תרומה, נמי אטומטום דוקא, ואנדרוגינוס לדידיה לאו דוקא, אלא סירכא בעלמא נקט אנדרוגינוסו. וכן מה שאמרוז למה מכסין את דמו, נ״ל דודאי למ״ד בריה הוי טעון הוא כסוי, דאשכחן דרבייה רחמנא לענין דםח, וכן לענין חלבט, וכן לענין מתנותי, הילכך בדברים השוין בחיה ובהמה לדון בו כבריה ולהוציאו מדין שניהםכ אי איפשר, וכדאמרינן בפרק דם שחיטהל, טומאתו ושחיטתו מנא לן סברא הוא מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה. אבל לענין הפרש שבין בהמה וחיה, כיון שלא הוכרעו בו סימני בהמה יותר מסימני חיה, לפיכך לא הכריעו בו חכמים לעשותו כבהמה לכל דבר משום רבוייא דחלב ומתנות, אלא בריה הואמ, ושמא נתנה עליו תורה חומרי בהמה וחומרי חיה, וזה שריבה אותו לענין דם שמא מדין חיה רבתה אותו, דמאי טעמא לרבי לי׳ לדין בהמה [יותר מלדין חיה, דלא מצינו בו סימני בהמה]⁠נ יותר מסימני חיה. והיינו ספיקא דר׳ יוסי בכוי, דקאמר בפ׳ כסוי הדםס, כסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יום טוב. המתחוורע יותר בענין הזה, וההיא דתנן בבכורותפ, וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד, ואיתמר עלהצ, לרבנן תרי מיעוטי כתיבי [הזכר]⁠ק הזכרים, דאלמא מדין זכר בעלמא לא ממעיט אנדרוגינוסר. לר׳ יוסי ודאי לא צריכי, לרבנן דהתם צריכי, דקס״ד התם דסברי לה בעלמא כמ״ד זכר הוי, ומשום תרי הזכרים אימעיט. ומיהו דחיה בעלמא איתמר, ואתא כרבנן דר׳ יוסיש, ומשום הזכר לחודיה נפקאת.
א. בכתבי היד ובנדפס מופיע קטע זה בסוף המסכת, כאמור בהערה הקודמת הוכנסו הדברים למקומם הנכון.
ב. תוס׳ ד״ה בריה, בשם ר״י. וכ״כ תוס׳ בנדה כח א ד״ה אמר רב נחמן.
ג. לעיל פא א.
ד. כח א.
ה. לפנינו שם: שראו לובן או אודם, וכ״ה בנדפס, ובכי״א חסר.
ו. במדבר ה ג.
ז. בכי״ב נוסף כאן סוף הפסוק: אל מחוץ למחנה תשלחום. ולפנינו שם ליתא.
ח. לעיל בדיבור הקודם המתחיל הא דאמר רב.
ט. פ א.
י. חולין פג ב, ביכורים פ״ב מ״ט.
כ. כח א בתוס׳ הרא״ש ד״ה ראו לובן ואודם כאחת. אך התוס׳ שם ד״ה אמר רב נחמן, כתבו דכוי בריה ממש. והתוס׳ כאן ד״ה בריה, לא דיברו כלל מענין כוי. ובתוס׳ הרא״ש כאן ד״ה אנדרוגינוס בריה, כתבו כתוס׳ הרא״ש בנדה אך לא האריכו בענין כוי כפי שהביא רבינו.
ל. עד ע״א.
מ. בנדפס: ומפרקינן.
נ. כא א.
ס. והיינו דלא כהתוס׳ בנדה כח א ד״ה אמר רב נחמן, שחילקו בין הבריה של אנדרוגינוס ובין הבריה של כוי, וכ״כ התוס׳ ישנים ביומא עד ב ד״ה קסבר.
ע. בכורות מד ב. ועיין בהלכות בכורות לרבינו פרק ששי.
צ. ד א.
ק. בנדפס: בריה הוי.
ר. בדיבור הקודם המתחיל הא דאמר רב.
ש. פג ב.
ת. ויקרא יח כב.
א. בנדפס נוסף כאן במרובעות: וכמו שהוכחנו בה דכוי דהוא בריה ממש לא חיה ולא בהמה.
ב. בחולין פ א לענין כוי.
ג. אולי צ״ל: הילכך מינא באפי נפשה הוא. או: מינא בפני עצמו הוא.
ד. בנדה כח א, בתוס׳ ובתוס׳ הרא״ש שם.
ה. במדבר ה ג.
ו. בכי״א המלה ״אגדרוגינוס״ ליתא. ועיין במאירי שהיא שיטת רבינו וכתב על קושיא זו: וההיא דלובן ואודם משום טומטום איתמר ואנדרוגינוס דנקט אשגר לישן הוא.
ז. הכונה לקוש׳ חכמי הצרפתים שהביא רבינו לעיל בתחלת הדיבור מכיסוי הדם להוכיח דבריה הוי ספק, והוא בתוס׳ הרא״ש כאן ובתוס׳ הרא״ש בנדה כח א. ועיין במאירי שכתב דברים אלו של רבינו בקיצור.
י. חולין עט ב, קלב א.
כ. בנדפס נוסף במרובעות: ודאי.
ל. כריתות דף כא ע״א. לפנינו שם: טומאתו ושחיטה, ועיי״ש בשטמ״ק אות ט בחידושין בשם תוס׳ הרא״ש.
מ. בנדפס נוסף כאן במרובעות: וספק בדין.
נ. נראה שכצ״ל. ובנדפס: דלא מצי לרבי ליה לדין בהמה [כיון דלא מצינו בו סימני בהמה] יותר מסימני חיה.
ע. בנדפס: המתחוור לי.
פ. דף מא ע״א.
צ. שם ב.
ק. נראה שכצ״ל. ובנדפס: הזכרים הזכרים. ועיין בסוף הדיבור שכתב רבינו: ומשום הזכר נפקא.
ר. כלומר, דקשיא ליה לרבינו כיון דהוי בריה בפ״ע ולדעת רבינו ל״ה ספק אלא מין אחר, אמאי איצטריך קרא מיוחד למעוטי מבכורה ועיי״ש ברש״י במשנה ובע״ב שם דחכמים אלו ס״ל אנדרוגינוס בריה בפ״ע.
ש. נראה שצ״ל: ואתא דרבנן כר׳ יוסי, כלומר דחכמים שבמשנה ס״ל כר״י וכמש״כ רש״י במשנה בבכורות מא א ובע״ב שם.
ת. וע״ע בזה בריטב״א נדה כח ב שהביא דברי רבינו וכתב שם שכ״ה שיטת הרמ״ה, ושכ״ז כתב מיסודו של מורו הרא״ה בשיטת רבינו הגדול רבו הרמב״ן. וע״ע בפי׳ הר״ש סוף מסכת ביכורים שהאריך בדבר.
כבר ביארנו במשנה שחזר בו ר׳ יוסי ממה שאמר במשנתנו שהוא זכר מעליא וחזר לומר בריא בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה ופסקנו שם כחזרתו ומה שאמרו כאן אמרי בי רב הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס פירושו כר׳ יוסי דבריתא וכדקאמר רב גופיה ליתה למתניתין מקמי בריתא ואע״פ שאמרו בסנהדרין (י״ז:) אמרי בי רב היינו רב הונא וחזינן לרב הונא דקאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות אלמא זכר מעליא הוא התם משום ריבויא דקרא הוא דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו דבר שיש לו שני משכבות זה אנדרוגינוס וכן אתה אומר לגדולי המחברים שפסקו כר׳ יוסי דבריתא ועם זה פסקו כר׳ אליעזר שחייבין עליו סקילה כזכר עד שרבים מתמיהים עליהם היאך יתקיימו שתיהן ואם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ידו אלא שאיפשר לומר כמו שכתבנו שאף ר׳ אליעזר סובר בריא בפני עצמה היא אלא שמגזרת הכתוב חייבין עליו סקילה דכתיב משכבי אי זהו זכר כו׳ זה אנדרוגינוס וקרייה רחמנא זכר ומיהו דוקא במקום זכרותו וזהו שפסקו שאינו נושא לכתחלה שהרי אף כשנשא דנוהו בספק קדושין וגדולי הרבנים פסקו כר׳ יוסי דמתניתין ואין הדברים נראין:
ולמדת מכל מקום שזה שאמרו בריא בפני עצמה היא פירושו ספק זכר ספק נקבה וכמו שאמרו ולא הכריעו בה אם זכר אם נקבה ואין הכונה לומר בריא בפני עצמה היא ואין לה דין זכר ולא דין נקבה אלא ספיקא הוי וכן כתבוה בתוספות וראיה להם במסכת נדה פרק המפלת שאמרו שם טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או שראו אודם אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית אבל שורפין עליהם את התרומה דאי זכר טמא משום לובן ואי נקבה טמא משום אודם ואלו הייתי אומר שאינו לא זכר ולא נקבה לא היינו שורפין עליו את התרומה וכן כתבו בכוי שאמרו בריא בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה אם בהמה שהוא ספק חיה ספק בהמה שהרי אמרו (חולין פ״ד:) אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ואם בריא בפני עצמה היא ולא חיה ולא בהמה אף בחול אינו בר כסוי כלל ומקצת גדולי הדורות מוחין בפירושם לומר דכל דאיתמר בריא בפני עצמה היא לאו ספיקא הוא אדרבה לאפוקי מספיקא איתמר וכמו שאמרו באחרון של יומא (ע״ד.) כל חלב לרבות כוי והקשו בה מאי קסבר אי ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא בריא בפני עצמה היא כלומר שאינו לא חיה ולא בהמה וכן אמרוה בדם הכוי מכל דם במסכת כריתות (כ״א.) וכן בטומטום בראשון של חגיגה (ד׳.) וההיא דלובן ואודם משום טומטום איתמר ואנדרוגינוס דנקט אשגר לישן הוא וזו של כסוי מכל מקום טעמא משום דעל כל פנים נותנין לו לענין כסוי או דין חיה או דין בהמה:
כבר ביארנו במקומו (מו״ק ג׳:) שהשביעית יש לה תוספת לפניה שלשים יום מעתה אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית אלא אם כן נקלטה הנטיעה או ההברכה או ההרכבה שלשים יום קודם ראש השנה כדי שיהו שלשים יום משנקלטה הנטיעה עד השביעית שיהו אותם שלשים עולין בשנה עד שלא תהא אותה נטיעה נידונת בנטיעה של שנה שביעית ושיעור הקליטה שתי שבתות שהם ארבעה עשר יום ונמצא שצריך שיעשה מעשה זה בששה עשר באב וכל שבפחות מכן נעקר וכבר כתבנוה בראשון של ראש השנה ולגאוני ספרד ראיתי שלא נאמר שתי שבתות ושלשים אלא להרכבה שהיא נטועה ועומדת וקלה ליקלט אבל לנטיעה ולהברכה צריך שלשים ושלשים ודברים מחודשים הם:
כבר ידעת שכל שהאשה רואה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה נעשית זבה גדולה להטעינה שבעה נקיים ומכל מקום כל שמקשה לילד ורואה מחמת קישויה אע״פ שראת שלשה ימים רצופים בתוך י״א יום אין ראיות אלו עושות אותה זבה דכתיב כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואין זו קרויה יולדת בזוב אלא טמאה לידה כיולדת גרידתא וכמה יהא קישויה קודם לידה שנחזיקנה בקשוי שמחמת לידה שתי שבתות קודם הלידה כמו שיתבאר במקומו (נדה ל״ו:):
המסכך גפנו על תבואתו של חברו נתקדשה גפנו ולא נתקדשה התבואה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן אם סכך גפן חברו על תבואת עצמו נתקדשה התבואה ולא נתקדשה הגפן ואם סכך גפן חברו על תבואת חברו לא קדש כלל ולגאוני ספרד ראיתי שפסקו בה שקידש וממה שאמרו (ב״ב ב׳.) מחיצת הכרם שנפרצה אומרין לה גדור נתיאש הימנה ולא גדרה קדש וחייב באחריותו ומכל מקום אנו מפרשים אותה דוקא במחיצת הכרם שנפרצה שכבר נטע או זרע ברשות מצד הגדר שהיה בנתים וכשנתיאש ולא גדרה קידש וחייב באחריותו מכח דינא דגרמי כמו שביארנו בראשון של בתרא ובתשיעי של קמא (ב״ק ק׳:) הא כל שנוטע או זורע באיסור אינו מקדש וכן עיקר:
ליתא למתני׳. דמשמע מיניה דלר׳ יוסי הוי ודאי זכר, דבבריתא קאמ׳ ר׳ יוסי בהדיא דספיקא הוא. כך פי׳ ר״ש1, וכן עיקר כמו שנבאר. מדשבקיה ר׳ יוסי. בבריתא לר׳ שמעון, דהוא בר זוגיה במתני׳. ש״מ דאיהו הדר ביה. דאי תנאי הוא דפליגי אליבייהו הוו תנו תרויהו, תנא דמתני׳ ותנא דבריתא ר׳ יוסי ור׳ שמעון.
ושמואל אמ׳ וכו׳. האי בריתא דר׳ יוסי בתוספתא דבכורים2 היא שנויה, ורישא דבריתא הכי3 אנדרוגינוס וכו׳. בלובן. זיבה דאיש היא לובן, כדאמרי׳ בפרק בנות כותיים4 דזוב דומה למי בצק של שעורים. ונושא אבל לא נישא. האי תנא סבירא ליה דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נ⁠[קיב]⁠ה [הוא] כדמשמע כולה תוספתא. הילכך לא מצינן למימר דהאי נושא משמע דלהוי בר נשואין ויהא זכר ודאי, דהא כולה בריתא משמע דספק הוא, ומשום הכי ליכ⁠[א למידק]⁠5 הכא דנושא בר נשואין משמע, כדדייקינן במתני׳ דהכא. דהואיל ולא שמעינן לתנא דמתני׳ הכא דלהוי אנדרוגינוס ספק, ותנא נושא לחודיה, ודאי לשון בר נשואין הוא וזכר ודאי הוא כדפרישנא, דאי אתא לאשמועינן השתא בנושא דספק הוא, לא הוה תני הכי, אלא אם קדש קדושיו קדושין. והיינו דלא מייתי׳ מיהא סייעתא לריש לקיש, דנושא דמתני׳ דעבד הוא, ולא משמע שיהא בר נשואין, דהא הכא תני נושא, ולשון דעבד הוא, כלומ׳ שאינו בר נשואין כזכר ודאי, אלא אם נשא מאכיל אשתו בתרומה דרבנן, בזמן הזה דליכא תרומה דאוריתא, כדאסיקנא לריש לקיש דאמ׳ דספק זכר הוא לר׳ יוסי. אבל לא נישא, שאם נישא לכהן אינו אוכל בשביל הבעל כדפרישנא לעיל. אי נמי דתוספתא דהכא לא איירי לענין תרומה כלל, אלא נושא מותר לישא אשה, דאע״ג דספק נקיבה הוא ליכא אסורא. ואסור לינשא, דספק זכר הוא, ואתי לידי ספק אסור סקילה ממקום אחד או משני מקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל מתני׳ דהכא ודאי לענין תרומה איירי כדתני׳ ברישא מאכילה בתרומה. ומיהו אם נתקדש צריך גט מספק. וכן נראה שפי׳ הר״ם בקדושה פרק א׳6. ואינו מתיחד. דספק זכר הוא, ויחוד אסור כדאיתא פרק בתרא דקדושין7. ואינו נזון. בנכסים מועטים, שאינו נזון עם הבנות דדלמא זכר [הוא], אלא הם ניזונות, ואם יש שם מותר הוא נוטל ממה נפשך, כדתניא במי שמת8 טומטום ואנדרוגינוס יור⁠[ש כ]⁠בן וניזון כבת. ואסיק רבא יורש כבן בנכסים מועטים ונ⁠[יזון כב]⁠ת בנכסים מרובין. ואינו נעטף. כלומ׳ ואינו נעטף כ⁠[נשים. ו]⁠מספר כאנשים. דרך אשה לעטף ראשה ולכסותו [בצעיף ואי]⁠ן דרך האיש כן. ודרך האיש לספר ולגלח שערו, ודרך [האשה] לגדל שערה. ובעינן שינהיג עצמו בתספורת ובמלבושיו כאיש, שאם יתנהג בדרכי אשה יבא לינשא, ואתי לידי ספק חיוב סקילה, כדפרישנא לעיל. למתים. אם בן כהן הוא, דדלמ׳ זכר הוא. בל תקיף. הקפת הראש. בל תשחית. השחתת זקן, דדלמ׳ זכר הוא. אבל אשה פטירא מכל הני כדאית׳ פ״ק דקידושין9. בכל מצות. אעפ״י שהזמן גרמא. באודם. אשה אינה מטמאה אלא באודם, כדאיתא בנדה פרק שיני10, ושמא נקיבה היא. וכן אסור ליחד עם האנשים דשמא נקיבה [היא]. בכל הספרים מצאנו ואין זקוק ליבום. כלומ׳ שאם נתקדש לאחד מן האחין ומת פטור מן החליצה ומן היבום, דומיא דנשים שאינן יולדות כגון אילונית, שהאנדרוגינוס לא מוליד ואינה יולדת, דדרשי׳11 אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. ואית דגרסי12 ואינו זוקק ליבום. שאם אין שם יבם אלא הוא היבמה מותרת לשוק בלא חליצה ויבום, שאפי׳ הוא איש, סריס שמים הוא שלא היתה לו שעת הכושר. והכל אמת, אלא דלהאי פירושא ניחא טפי כנשים, שאין שום אשה זוקקת ליבום. ואינו חולק. כלומ׳ בנכסין מרובין, שהבנים דוחין אותו אצל הנקיבות, כדתניא במי שמת וניזון כבת כדלעיל. ואינו חולק. דאשה אינה חולקת אפי׳ בחזה ושוק, דלכל בני אהרן כתו׳13, ולא בנות אהרן. לכל עדות. דאשה פסולה לעדות, כדאיתא פרק שבועת העדות14 בעבירה. למי שהוא לו ערוה אם היתה אשה ודאית. והאי דפליגי הכא בהאי פירקא אי חייבין עליו סקילה ממקום נקבותו או לא, תרויהו סבירא להו דזכר ודאי הוא, ומאן דפטר משום דזכר הוא, ומאן דמחיב מוכח מקרא. אבל האי תנא סבירא ליה דספיקא הוא, דאי הוה ודאי זכר מיפטר ממקום נקבותו. ופסול מן הכהונה. שאם נבעל בעבירה כדפרישנא נפסל מן התרומה אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה. חיב על הנזקין. שאפי׳ אשה חייבת בנזק, כדאית׳ פרק קמא דבבא קמא15. במזיד ושוגג. שזה [שוה בין] איש בין אשה. דם טוהר. עד מ׳ יום כזכר וטמיאה שבועיים כנקיבה, [דהכא] לחומרא והכא לחומרא. קרבן. במלאת ימי טהרה לזכר ו⁠[במלאת ימי טהרה לנקיבה]⁠16 דספיקא הוא. בקדשי הגבול. כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן, ומעשר ראשון אם הוא לוי. ותנא נוחל17 ולא תנא חולק, לפי שאין חולקין ל⁠[ו תרומ]⁠ה18 אלא משגרין לו לביתו, כדאיתא לקמן פרק נושאין19. איש ואשה. או אשה. בין שאמ׳ איש או אשה הוי נזיר מספק. על טומאתו. על ביאת מקדש. אפי׳ ראה לובן ואודם כאחד, כדאיתא בהמפלת20, דכתו׳ מזכר ועד נקיבה, זכר ודאי ונקיבה ודאית. ואין שורפין. את התרומה כשראה לובן או אודם, דספיקא הוא. אבל ראה לובן ואודם כאחת שורפין את התרומה ממה נפשך, כדאיתא בהמפלת21. ואינו נערך. לא בערך איש ולא בערך אשה, כדאיתא בהמפלת22 הזכר ואם נקיבה, זכר ודאי ונקיבה ודאית. ואינו נמכר לא כאנשים. בגניבתו, דאיש נמכר בגניבתו ולא אשה23, ודלמא אשה הוא. ולא כנשים. באמה העבריה, דבבת הראויה ליעוד הוא דאיירי קרא, כדכתו׳24 ואם לבנו יעדנה, ואנדרוגינוס אינו בר יעוד. ר׳ יוסי אומ׳ וכו׳. כדמייתי הכא בגמרא.
ומדאמרי׳ הכא ליתא למתני׳ כלומ׳ דחשיב לאנדרוגינוס זכר, מקמי בריתא, אלמ׳ בריתא לא חשיב ליה ר׳ יוסי ודאי אלא ספק. ומדפסיק רב הכא הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס, ובהדיא קאמ׳ בהמפלת25 אמ׳ רב נחמן אמר רב אנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה, אלמ׳ לר׳ יוסי ספק איש ספק אשה (אשה), ולא פליג כלל אתנא קמא, והכי פירוש׳ אנדרוגינוס בריה בפני עצמה וכו׳, כלומ׳ כל מה שאמר ת״ק הוא אמת באנדרוגינוס שהוא כבריה בפני עצמה, שעומד בספיקו לעולם, שספיקו אינו מתברר. אבל לא היה י⁠[כול] לומר במוחלט אלו הדינין בטומטום שאינו כבריה בפני [עצמ]⁠ה, שאינו עומד בספיקו אלא עד שיקרע, ואחר שנקרע [אם נמצ]⁠א זכר הרי הוא כזכר לכל דבריו, ואם נמצא נקיבה [הרי הי]⁠א כנקיבה לכל דבריה. ולא פליג את״ק כלל, אלא אתא לפרושי ולברורי מילתא דת״ק אמאי לא נקט טומטום, דטומטום נמי ספיקא הוא. הילכך הכי דינא טומטום קודם שיקרע ואנדרוגינוס לעולם יש להם חומרי אנשים וחומרי נשים בר מהני מילי דממעטינן מקרא. הילכך הואיל ואנדרוגינוס ספק זכר ספק נקיבה לר׳ יוסי דבריתא, מאכיל את אשתו בתרומה דרבנן השתא דליכא תרומה דאוריתא כריש לקיש.
ואית דמפרשי26 דר׳ יוסי פליג אתנא קמא, דקסבר דג׳ ספקות יש בו, ספק בריה בפני עצמה, ספק איש, ספק אשה. ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקיבה ולנדה, ואם אמ׳ הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר. הילכך לר׳ יוסי אין מאכילה אפי׳ בתרומה דרבנן, דהא איכא תרי ספיקי לחומרא, ספק בריה ספק אשה. ובפרק בתרא דיומא27 איכא תנא דסבירא ליה דכוי בריה בפני עצמה הוא28. ולא נהיר, דאם כן היכי אמ׳ רב דפסק כר׳ יוסי, שאם ראה לובן ואודם כאחת ישרפו את התרומה, ודלמ׳ בריה הוא. ואע״ג דאיכא תרי ספיקי דטעונה שריפה משום ספק איש וספק אשה, אפי׳ הכי לית לן למשרף תרומה מספק דדלמ׳ בריה היא, אלא תולין. וליכא לתרוצי דההיא דהתם פליגא אהא דהכא ואמוראי נינהו אליבא דרב, דאע״ג דהתם איכא אמורא, הכא ליכא אמורא אלא אמ׳ רב ליתא למתני׳ וכו׳, והיכי מצי למימר דפליג רב נחמן אמ׳ רב במאי דאמ׳ רב גופיה. אלא ודאי פירושא כדפרישנא. וכן דעת הר״ם שכתב בכמה מקומות שהטומטום ואנדרוגינוס ספק זכר ספק נקיבה, כמו שכתב בע״ז פרק י״ב29 ובנשים30 ובכמה מקומות. כתבנו זאת התוספתא מפני שהיא צריכה לפנים ולברורי מילתא דר׳ שמעון. ע״כ תוספתא.
1. ד״ה ליתא וד״ה מקמי.
2. פ״ד ה״ו.
3. רבינו הולך ומפרש כל דברי התוספתא כמו שכתב בסוף הפירוש [ורוב הפירוש מקורו בדברי הר״ש בכורים פ״ד].
4. נדה לה, ב.
5. כ״נ להשלים.
6. הט״ו.
7. פ, ב.
8. ב״ב קמ, ב.
9. כט, א.
10. יט, א. [וראה שם ל״ב:].
11. לעיל יב, א.
12. כונת רבינו לר״ש בכורים שם, וכ״ה גירסת הלכות גדולות הל׳ יבמות [ד״ו נ ע״ב, הוצ׳ ירושלים ח״ב עמ׳ 15].
13. ויקרא ז, י.
14. שבועות ל, א.
15. יד, א.
16. כ״נ להשלים.
17. כן גירסת ופירוש הר״ש שם. לפנינו ובה״ג שם: וחולק.
18. בר״ש שם נוסף: בגרנות.
19. צט, ב.
20. נדה כח, א.
21. שם.
22. שם ע״ב.
23. סוטה כג, א.
24. שמות כא, ט.
25. נדה כח, א.
26. הר״ש בכורים שם.
27. עד, ב.
28. להבנת מ״ש רבינו מכוי, עי׳ ר״ש שם, ורבינו קיצר.
29. ה״ד וה״י.
30. הל׳ אישות פ״ב הכ״ד-כה.
תוס׳ בד״ה בריה בפני עצמה כו׳ וכן משמע בהמפלת דאמר רב כו׳ והיינו ע״כ כר׳ יוסי דברייתא דלר״י דמתני׳ זכר הוא כו׳ עכ״ל וליכא למימר הא דמשוי ליה רב ספיקא בהמפלת היינו כת״ק דר׳ יוסי דבתוספתא כמ״ש התוס׳ דמשמע דאית ליה לת״ק דספיקא הוי דהא ע״כ מדקאמר ליתא למתני׳ משמע דסבר כברייתא כדמדקדק לקמן לשמואל כמ״ש לקמן התוס׳ ולא סגי להו להוכיח בפשיטות מההיא דרב בהמפלת דמשוי ליה ספיקא דהברייתא נמי ע״כ ספיקא משוי ליה דאל״כ תקשי דרב אדרב דהא איכא אידך דרב כמ״ש התוס׳ לקמן ומשום הכי הוצרכו למימר דרב דבהמפלת דמשוי ליה ספיקא ע״כ אינו כאידך דרב דאידך דרב משוי ליה זכר ודאי כר׳ יוסי דמתני׳ ודו״ק:
ליתא למתניתין מקמי [אין לקבל את משנתנו מפני] הברייתא שבה שנויה שיטה אחרת, דתניא כן שנינו בתוספתא]: ר׳ יוסי אומר: אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה. ולכן איננו יכול לשאת אשה, ואם קידש אשה — אינו מאכיל אותה בתרומה.
The mishna here, which states that according to Rabbi Yosei a priest who is a hermaphrodite enables his wife to eat teruma, is not to be relied upon in the presence of a baraita that teaches otherwise. As it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says: A hermaphrodite is a creature unto himself, and the Sages did not determine whether he is a male or a female. He is consequently prohibited from marrying a woman, and if he does so he does not enable her to eat teruma.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אַדְּרַבָּה לֵיתַא לְבָרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין מִדְּשַׁבְקֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְבַר זוּגֵיהּ ש״משְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ.

The Gemara asks: On the contrary, say that the baraita is not to be relied upon in the presence of the mishna here, as baraitot are generally considered less authoritative than mishnayot. The Gemara answers: From the fact that Rabbi Yosei left his colleague, Rabbi Shimon, as the mishna’s ruling is attributed to both Rabbi Yosei and Rabbi Shimon whereas the teaching of the baraita is reported only in the name of Rabbi Yosei, learn from this that Rabbi Yosei retracted his original opinion that he had maintained together with Rabbi Shimon and reached a different conclusion.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדשבקיה רבי יוסי לר׳ שמעון בן זוגיה – דאיירי בהדיה במתני׳ ואיירי בברייתא לחודיה ש״מ הדר ביה ולאו תנאי היא דתימא סמי תנא דברייתא מקמי תנא דמתני׳ דאי תנאי היא תרוייהו הוה תני להו נמי בברייתא ומפיך לדרבי שמעון כדאפכא לדרבי יוסי.
רבי יוסי לבר זוגיה כו׳ – תימה דלמא הדר ביה מברייתא לגבי ר׳ שמעון דמתניתין.
מדשבקיה ר׳ יוסי לבר זוגיה – וא״ת ומנלן דברייתא עיקר דלמא ר׳ יוסי אמר הברייתא ברישא ושמע לר׳ שמעון הא דמתני׳ וסברה ואמר נמי כוותיה והדר ביה מברייתא ומתני׳ עיקר אין זה קושיא דהא סברא הוא דמתני׳ קדמה לברייתא כנ״ל עוד אומר רבינו נתנאל מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים משמע דשמעיה לחכמים שהכריעו בו לעשותו כזכר והוא לא חשיב ליה הכרעה ברורה דמשמע ולא הכריעו לא הכריעו היטב והיינו מר׳ שמעון שהכריעו בו לחשבו כזכר והוא לא סבר כן:
א) וראיה לדבר דכרבי יוסי דמתני׳ פסיק דאי כרבי יוסי דברייתא תרתי דרב למה לי לומר דהלכה כר׳ יוסי:
ב) י״ל מההיא דלקמן דהא דסבר דחייב עליו מב׳ מקומות היינו משום יתורא דואת זכר דמרבינן ליה ומ״מ קשיא דהא ודאי אי לאו זכר לא רבייה קרא אכן יש לדחות דודאי גבי סקילה שאני משום דגלי קרא דהכי נמי אשכחנא דר׳ יהודה אמר לעיל אנדרוגינוס שקידש קידושיו פסול מפני שהוא ספק איש ספק אשה ובפ׳ ר׳ אליעזר דמילה משמע דשרי ר׳ יהודה למול אנדרוגינוס בשבת וא״כ ודאי טעמא משום דגלי קרא יתורא דהמול ימול כל זכר דמרבי ליה והכא נמי גבי סקילה שאני דגלי קרא:
ג) ועוד ראיה דאמרינן פ״ק דר״ה האורז והדוחן והשומשמין שהשרישו יום אחד לפני ר״ה מתעשרין לשעבר ומותרין מיד בשביעית אלמא לא בעינן כלל [תוספת] רק בחרישה וקצירה דכתיב בחריש ובקציר תשבות. אפילו ארבעים ונ׳ יום פירשתי בנדה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדשבקיה ר׳ יוסי לבר זוגי׳ ש״מ הדר ביה – פי׳ דאי לא הדר ביה ותנא דמתני׳ ותנא דברייתא פליגא מה נפשך אי פליגי נמי בדר׳ שמעון אמאי שבקיה לר״ש בר זוגיה ואי לא פליגי בדר׳ שמעון אלא בדר׳ יוסי בלחוד א״נ אליבא דתנא ברא ר׳ יוסי ור׳ שמעון מפלג פליג וה״ל לתנא ברא לאיתויי סברא דר׳ שמעון וסברא דר׳ יוסי דפליג עלי׳ ברור וזה מובלע בפרש״י ז״ל.
ושואלים: אדרבה (להיפך) ליתא [אין מקום] לברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו], שהרי מסתבר לומר שהברייתא היא פחות מוסמכת מהמשנה! ומשיבים: מדשבקיה כיון שעזבו] ר׳ יוסי לבר זוגיה [את בן זוגו] את ר׳ שמעון, שבמשנה נאמרים הדברים בשם ר׳ יוסי ור׳ שמעון יחד, ובברייתא — בשם ר׳ יוסי לבד, שמע מינה הדר ביה [למד מכאן שחזר בו] ר׳ יוסי מן השיטה שהחזיק בה עם ר׳ שמעון והגיע למסקנה אחרת.
The Gemara asks: On the contrary, say that the baraita is not to be relied upon in the presence of the mishna here, as baraitot are generally considered less authoritative than mishnayot. The Gemara answers: From the fact that Rabbi Yosei left his colleague, Rabbi Shimon, as the mishna’s ruling is attributed to both Rabbi Yosei and Rabbi Shimon whereas the teaching of the baraita is reported only in the name of Rabbi Yosei, learn from this that Rabbi Yosei retracted his original opinion that he had maintained together with Rabbi Shimon and reached a different conclusion.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּשְׁמוּאֵל אָמַר לֵיתַא לְבָרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין אַדְּרַבָּה לֵיתָא לְמַתְנִיתִין מִקַּמֵּי בָּרַיְיתָא דְּהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּחָיֵישׁ לִיחִידָאָה הָנֵי מִילֵּי כִּי לָא מִתְעַקְרָא מַתְנִיתִין אֲבָל כִּי מִתְעַקְרָא מַתְנִיתִין לָא חָיֵישׁ.

And Shmuel said the reverse: The baraita is not to be relied upon in the presence of the mishna here. The Gemara asks: On the contrary, say that the mishna here is not to be relied upon in the presence of the baraita, as we have heard that Shmuel takes into consideration even an individual dissenting opinion appearing in a baraita. The Gemara answers: This applies only when the mishna itself is not thereby uprooted, as the baraita merely adds to it. But when the mishna is uprooted by a contrary statement taught in a baraita, he does not take it into consideration.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דחייש ליחידאה – דאמר שמואל בהחולץ (לעיל דף מא.) הלכה כרבי יהודה בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ומהכא אמרינן לה במס׳ מגילה בפ׳ הקורא (דף יח:).
כי מתעקרא מתני׳ לא חייש – ואע״ג דכמה משניות סוברות דאנדרוגינוס ספק בפ׳ אם לא הביא (שבת דף קלד:) ובהמפלת (נדה דף כח. ושם) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף מא. ושם) מ״מ לר׳ יוסי אנדרוגינוס הוא זכר שהמשנה היא עיקר מן הברייתא ומ״מ דייק שפיר לקמן דאנדרוגינוס לשמואל זכר הוא אע״ג דכמה משניות סברי דספיקא הוי דאם איתא דסבר כהנהו משניות לא היה אומר דליתא לברייתא דכיון שתופס אותה סברא עיקר היה לו לומר דברייתא היא עיקר שאומרת כן לרבי יוסי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהא שמעי׳ לה לשמואל דחייש ליחידאה – פרש״י ז״ל דפסק הלכה כר׳ יהודה בן בתירא דיש זיקא בפ״ד אחי׳ ואע״ג דרבים פליגי ותמיה מילתא טובא וכי כל המקומות שוים הם ליחיד וי״ל דהכי אמרי דכל היכא דמסתבר טעמא דיחידאה וסוגיי דאמוראי כוותיה והכא ודאי מסתבר טעמא דרבי יוסי דמתנית׳. אמר בי רב משמיה דרב הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס פרש״י זכרונו לברכה כרבי יוסי דמתניתין דאמר זכר מעליא ולית להו לבי רב הא דאמ׳ לעיל משמיה דרב ליתא למתני׳ מקמי בריתא וכן בתוס׳ ולא מחוור דשפיר מוכחי׳ לעיל דר׳ יוסי מהדר פירש מדשבקי לבר זוגי ועוד דאמאי מוקמי פלוגתא בכדי אההיא דלעיל הנכון הל׳ כר׳ יוסי דבריתא וכ״פ רב אלפס ז״ל וכפר״ח ז״ל והא דאמ׳ רב הונא משמיה דרב נחמן אנדרוגינוס חייבים עליו משני מקומות שפיר אתיא אפי׳ לר׳ יוסי דבריתא וכדבעי למימר לקמן בס״ד.
ושמואל אמר להיפך: ליתא [אין מקום] לברייתא מקמי מתניתין [מפני משנתנו]. ומקשים: אדרבה (להיפך), ליתא למתניתין מקמי [אין מקום למשנתנו מפני] הברייתא, ויתר מכן: דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את שמואל דחייש ליחידאה הוא חושש גם לדעת יחיד] הנאמרת בברייתא! ומשיבים: הני מילי כי לא מתעקרא מתניתין [דברים אלה אמורים כאשר אין משנתנו עצמה נעקרת], אלא יש דעה אחרת, שהיא נוספת על המשנה, אבל כי מתעקרא מתניתין לא חייש [כאשר נעקרת משנתנו ונאמר דבר בברייתא בניגוד לה איננו חושש].
And Shmuel said the reverse: The baraita is not to be relied upon in the presence of the mishna here. The Gemara asks: On the contrary, say that the mishna here is not to be relied upon in the presence of the baraita, as we have heard that Shmuel takes into consideration even an individual dissenting opinion appearing in a baraita. The Gemara answers: This applies only when the mishna itself is not thereby uprooted, as the baraita merely adds to it. But when the mishna is uprooted by a contrary statement taught in a baraita, he does not take it into consideration.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמְרִי בֵּי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס וּבְהַרְכָּבָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּקוֹשִׁי וּבְקִידּוּשׁ.

The Sages of the school of Rav said in the name of Rav that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, both with regard to the halakha of a hermaphrodite and with regard to the halakha of grafting. And Shmuel says: The halakha is in accordance with his opinion with regard to the laws of protracted labor and forfeiture.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הלכה כרבי יוסי – דמתני׳ ואמרי בי רב היינו רב הונא כדלקמן ופליג אדאמרן לעיל אליבא דרב ליתא למתניתין ובהרכבה לקמן מפרש לה וכן קושי וקידוש ובכולהו איירי רבי שמעון בהדיה הלכך מסתברא דאדר׳ יוסי דבמתני׳ קאי דאיירי רבי שמעון בהדיה.
הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס – פירש בקונטרס דכרבי יוסי דמתניתין פסק דבכל הנך מילי דחשיב הכא אנדרוגינוס הרכבה וקושי וקידוש כולם משניות הם ואיירי ר׳ שמעון בהדי רבי יוסי ש״מ דאאנדרוגינוס דמתני׳ קאי ועוד דאמרי בי רב היינו רב הונא ושמעי׳ ליה לרב הונא דאמר לקמן משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות ופליגי אדאמרן לעיל אליבא דרב דליתא למתני׳ מדקאמר דליתא משמע דסבר כברייתא כדמדקדק לקמן אדשמואל דסבר כר׳ יוסי דמתני׳ מדקאמר ליתא לברייתא וההיא דהמפלת סבר רב נמי כר׳ יוסי דברייתא גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם והשתא אמוראי נינהו ואליבא דרב.
הא דאמר רב הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי ובקדוש – נ״ל דמש״ה לא אמרינן כר׳ יוסי ור׳ שמעון, משום דרב סבר לה כר׳ יוסי דברייתא דשבקיה לבר זוגיה. ומיהו ודאי הכא לא אתו למפסק כר׳ יוסי, אלא בהני דאיירי בהו בהדיא ר׳ שמעוןא. ורש״י ז״לב פי׳, דאמרי בי רב פליגא אדרב, והלכה כר׳ יוסי דמתניתין קאמר, בכולהו דאיירי בהו רבי שמעון. ולא כן דעת רבינו אלפסי ז״לג. ובסוף זאת המסכתא, אני אאריך עוד בזו ההלכה. בדין אנדרוגינוסד.
א. עיין ברשב״א ובריטב״א ובמאירי.
ב. ד״ה הלכה כר׳ יוסי.
ג. בסוף הפרק. ועיין ברשב״א ובריטב״א שכ״ד הר״ח. ועיין בהלכות בכורות לרבינו פ״ו.
ד. לנוחיות הלומדים צורפו דברי רבינו שבסוף המסכת, לכאן בסוף פרק זה.
הא דאמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר׳ יוסי באנדרוגינוס. פירש רש״י ז״ל כר׳ יוסי דמתניתין דאיירי בה נמי ר׳ שמעון והביא ראיה דכל הני דפסקינן בהו כר׳ יוסי ר׳ שמעון איירי בהדיה. ואמרי בי רב פליג אדרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא. והשתא לפי פירושו ניחא הא דאמר בסמוך רב הונא משמיה דרב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות. אבל ר״ח ורב אלפסי ז״ל פירשו כר׳ יוסי דברייתא ולא פליגא דבי רב אדרב, ופליגא דבי רב אדרב הונא דאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות. ופסקו הלכה כרב גופיה ובי רב דפסקו כר׳ יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה היא. וק״ל האיך פסק כאן כרב דאמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא ואינו מאכיל את אשתו תרומה דהא ר׳ יוחנן מאכילה אפילו בחזה ושוק וכדאמרינן לעיל (יבמות פא.) ורב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן. ונראה לי דמההיא דר׳ יוחנן לא שמעינן מידי אי אית ליה כמתניתין או כברייתא, דריש לקיש ור׳ יוחנן לא איפליגו אלא במאי דקא תני במתניתין או בתרומה דרבנן או אפילו בחזה ושוק, ונפקא מינה למאי דפליגי בעלמא וכדאיתא לעיל. אבל אפשר דאינהו נמי אית להו כרב דליתא למתניתין מקמי ברייתא כנ״ל.
והרמב״ם ז״ל פסק בחבורו הגדול (הלכות אישות פ״ב הכ״ד ועוד) ובפרושי המשנה אשר לו (משנה ו) כר׳ יוסי דברייתא דאמר בריה בפני עצמה הוא, ולפיכך אינו מאכיל בתרומה לפי שהוא ספק וספק איסורא לחומרא. ופסק (בהלכות איסורי ביאה פ״א ה״א) כר׳ אלעזר דאמר חייבין עליו סקילה כזכר. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקין הללו שאם אתה מספקו בנקבה, האיך אתה סוקל על ביאתו, ואם אתה סוקל על ביאתו כזכר לא יהא כח התרומה חמורה מן הסקילה ויאכיל אשתו בתרומה שאין כאן ספק זכר אלא ודאי זכר. ושמא הוא סובר דאף דרבי אלעזר סבר דבריה בפני עצמה הוא, אלא שחייבין עליו סקילה כזכר מגזרת הכתוב, דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס, ואף על גב דאית ביה שני משכבות את זכר כתיב, וכי כתיב את זכר לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שחייבין במי שיש בו שני משכבות דהיינו אנדרוגינוס ממקום זכר. והיינו דאמרינן (יבמות פג:) לא לכל אמר ר׳ אלעזר אנדרוגינוס זכר הוא ואם הכריעו בו חכמים שהוא זכר מדחייב רחמנא עליה סקילה כזכר אף במוקדשין יקדש.
ומיהו אכתי קשיא לי מדבריו לדבריו, דאלו היתה סקילתו מגזרת הכתוב ולא שיהא זכר, כשמנה הוא ז״ל בפ״א בהלכות איסורי ביאה מי שמיתתן בסקילה ומנה השוכב עם הזכר היה לו לימנות ג״כ הבא על אנדרוגינוס שהרי אינו בכלל זכר דבריה בפני עצמה היא. ועוד קשה לי שהוא ז״ל כתב (בהלכות איסורי ביאה שם) דנושא לכתחילה, ואי ספיקא הוא איך נושא לכתחלה דלמא נקבה היא ואין אשה נושאת אשה. ועוד דהא ריש לקיש דסבירא ליה דספיקא הוא אותביה ר׳ יוחנן (יבמות פב:) ממתניתין דקתני אנדרוגינוס נושא, אלמא אי לאו זכר ודאי הוא אינו נושא לכתחלה וריש לקיש נמי דחה תני אם נשא. ועוד דכל שהוא נושא לכתחלה משמע דאית ליה קנין דאישות, ואם כן אף הוא יאכיל בתרומה דאורייתא וצל״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

באנדרוגינוס. פי׳ ר״ש1 דמתני׳ דקסבר זכר ודאי הוא, ובי רב היינו רב הונא כדלקמן, ופליג אההיא דלעיל דאמ׳ רב ליתא למתני׳ מקמי בריתא, כדפליג אהא דרב ההיא דלקמן דאמרי׳ אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות. ודיק להאי פירושא מדהנך דהיינו הרכבה וקושי וקידוש ר׳ יוסי ור׳ שמעון איירי בהו, אנדרוגינוס דקא מדכר, מאנדרוגינוס דאיירי ר׳ שמעון בהדיה הוא דקאמ׳. ולא נהיר מכמה אנפי. חדא דבמילתא דאמ׳ רב גופיה ליכא ל⁠[מי]⁠מר הכי, דהא חזינן לקמן דרב הונא אמ׳ הכי משמיה דרב, ורב אדא אמ׳ [משמי]⁠ה2 בי רב, ואמרי׳ דסמכינן אמילתא דאמ׳ רב הונא גופיה משמיה [דרב ולא] אההיא דאמ׳ רב אדא בשם בי רב, דבי רב הי⁠[ינו רב הו]⁠נא. ואפי׳ אמרי׳ בהדיא אמרי בי רב הלכה כר׳ יוסי דמתני׳, הואיל ורב גופיה אמ׳ ליתא למתני׳ מקמי בריתא, לית לן למסמך עלה. וההיא דאמ׳ רב יהודה אמ׳ רב דלקמן3, לר׳ יוסי דמתני׳ דסבירא ליה דהוי זכר ודאי הוא דקאמ׳, כמו שנבאר4. הילכך אין לפרש אנדרוגינוס דמתני׳ אלא דבריתא. ועוד דלישנא הכי משמע, דאי אמרת בשלמ׳ דמאנדרוגינוס דבריתא איירי, משום הכי נקט הלכה כר׳ יוסי, ולא אמ׳ הלכה כר׳ יוסי ור׳ שמעון, דאע״ג דאיירי בהדיה בהרכבה, הואיל ולא איירי בהדיה באנדרוגינוס דפסקינן כותיה, לא אדכריה לר׳ שמעון כלל, כדי שלא תטעה דמאנדרוגינוס דמתני׳ איירי. אלא אי אמרת דמאנדרוגינוס דמתני׳ הוא דקאמ׳, הואיל ובכלהו איירי ר׳ שמעון בהדיה, אמאי שבקיה לר׳ שמעון, לתני הלכה כר׳ יוסי ור׳ שמעון. אלא לאו כדפרישנא. וכן נראה דעת הרי״ף שכתב5 ליתא למתני׳, ופסק הא דאמרי בי רב. בקושי ובקידוש. הלכה כר׳ יוסי.
1. ד״ה הלכה.
2. כ״נ להשלים ע״פ לשון רבינו לקמן.
3. ע״ב.
4. להלן שם ד״ה משני מקומות.
5. כו, ב בדפי הרי״ף.
אמרי בי [אמרו החכמים בבית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: הלכה כר׳ יוסי, הן בדין אנדרוגינוס, והן בדין הרכבה. ושמואל אמר: הלכה כמותו בקושי, ובקידוש.
The Sages of the school of Rav said in the name of Rav that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, both with regard to the halakha of a hermaphrodite and with regard to the halakha of grafting. And Shmuel says: The halakha is in accordance with his opinion with regard to the laws of protracted labor and forfeiture.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אַנְדְּרוֹגִינוֹס הָא דַּאֲמַרַן הַרְכָּבָה דִּתְנַן באֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְאִם נָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב יַעֲקוֹר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת רַבִּי יוֹסֵי ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים גשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

The Gemara clarifies: The halakha of a hermaphrodite is that which we just said, that he is considered a creature unto himself (Rabbeinu Ḥananel). The halakha of grafting is as we learned in a mishna (Shevi’it 2:6): One may not plant, or sink the shoot of a vine into the ground, or graft a shoot onto a tree on the eve of the Sabbatical Year less than thirty days before Rosh HaShana, lest it take root in the seventh year. And if he planted or sank or grafted, he must uproot it. Rabbi Yehuda says: Any graft that does not take root in three days will never take root, and therefore it is prohibited to plant only for three days before the start of the Sabbatical Year. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say that it takes two weeks for a plant to take root.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יעקור – דקא קלטה בשביעית דאין הרכבה קולטת בפחות משלשים יום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יעקור. דנקלט בשביעית, דקסבר דאין הרכבה קולטת בפחות מל׳ יום. צריך ל׳ ול׳. שלשים לקליטה ושלשים להרחקה, דל׳ יום לפני שביעית עשו חכמים כשביעית. שלשה. וצריך להרחיק קודם שביעית שלשה ושלשים. שתי שבתות. וצריך להרחיק שתי שבתות ושלשים. כך פי׳ ר״ש1. וכן פירש הר״ם2. ור״ת3 פי׳ לענין ערלה, דאמרי׳ ל׳ יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, בעינן שיהא נקלט קודם ל׳ יום.
1. ד״ה צריך.
2. הל׳ שמיטה ויובל פ״ג הי״א.
3. בתוד״ה לדברי.
אין נוטעי׳ ואין מבריכי׳ וכו׳ – פי׳ בארוכ׳ בפ״ק דר״ה בס״ד. ומתני׳ דקשו פי׳ במקומו במ׳ נידה בס״ד.
ומסבירים: אנדרוגינוס — הא דאמרן [זו שאמרנו], שהוא סבור שבריה בפני עצמה הוא (ר״ח). הרכבה — דתנן כן שנינו במשנה]: אין נוטעין ואין מבריכין ענף בקרקע, ואין מרכיבין אילנות זה בזה ערב שנת השביעית (השמיטה) פחות משלשים יום לפני ראש השנה, שאסור שתהיה הקליטה בשנת השמיטה. ואם נטע, וכן אם הבריך או הרכיב — יעקור. ר׳ יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים — שוב אינה קולטת, ואסור איפוא לנטוע לשיטה זו רק שלושה ימים לפני ראש השנה. ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים: זמן הקליטה הוא שתי שבתות (שני שבועות).
The Gemara clarifies: The halakha of a hermaphrodite is that which we just said, that he is considered a creature unto himself (Rabbeinu Ḥananel). The halakha of grafting is as we learned in a mishna (Shevi’it 2:6): One may not plant, or sink the shoot of a vine into the ground, or graft a shoot onto a tree on the eve of the Sabbatical Year less than thirty days before Rosh HaShana, lest it take root in the seventh year. And if he planted or sank or grafted, he must uproot it. Rabbi Yehuda says: Any graft that does not take root in three days will never take root, and therefore it is prohibited to plant only for three days before the start of the Sabbatical Year. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say that it takes two weeks for a plant to take root.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאָמַר ר״נרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁלֹשִׁים צָרִיךְ שְׁלֹשִׁים ושְׁלֹשִׁים לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה ושְׁלֹשִׁים לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת דצָרִיךְ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת וּשְׁלֹשִׁים.

And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: According to the first tanna, who says thirty days, he means that thirty days are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year, as the prohibitions of the Sabbatical Year apply already during the last thirty days of the sixth year. It is consequently prohibited to plant sixty days before Rosh HaShana. And similarly, according to Rabbi Yehuda, who says three days, he means that three days are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year. And so too, according to Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, who say two weeks, they mean that two weeks are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year. Rav rules on this matter in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צריך שלשים ושלשים – כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית דכל שלשים לפני שביעית כשביעית דמו דנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות במשקין בית השלחין (מ״ק ג:).
ג׳ ול׳ – ג׳ לקליטה שתקלוט קודם זמן האיסור.
לדברי האומר שלשים צריך ל׳ ושלשים – פר״ת דלאו אשביעית קאי דלענין נטיעה ליכא תוספת שביעית לאסור נטיעה הנקלטת בתוספת שביעית אלא לענין ערלה קאמר וה״ק לדברי האומר שלשים לקליטה צריך לגבי ערלה שלשים ושלשים ואר״י דסוגיא דפ״ק דר״ה (דף י: ושם) מוכחת כן גבי הא דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר״ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית כו׳ ודייק התם דלא מיתוקמא כרבי אליעזר דאמר שלשים יום בשנה חשובים שנה משום דלדידיה שלשים ושלשים בעי ומוקי לה כרבי מאיר דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן ואם איתא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה אשביעית קאי שפיר מיתוקמא ההיא דאחד הנוטע כר׳ אליעזר ולא הזכיר התנא אלא שלשים שנחשבים שנה ואותן שלשים של קליטה לא הזכיר כמו שבמתני׳ דאין נוטעים דמייתי הזכיר ל׳ של קליטה ושייר שלשים של התוספת הנחשבין שנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה לדברי האומר כו׳ עלתה לו שנה כו׳. נ״ב פי׳ כשיגיעו תשרי נחשב לו שנה שנייה לערלה וגם מותר לקיימה כו׳:
בד״ה לדברי האומר שלשים כו׳ ואם איתא דרב נחמן כו׳ אשביעית קאי שפיר מתוקמא ההיא דא׳ הנוטע כר״א ולא הזכיר התנא אלא שלשים שנחשבים שנה כו׳ כמו שבמתני׳ דאין נוטעין דמייתי הזכיר שלשים של קליטה כו׳ עכ״ל מה שהביאם לומר דבההיא דא׳ הנוטע הזכיר שלשים של הנחשבים שנה ולא השלשים של קליטה ולא בעו למימר שהזכיר השלשים של קליטה ולא הזכיר השלשים של הנחשבים שנה דומיא דההיא דאין נוטעין שהזכיר שלשים של קליטה ולא שלשים הנחשבים שנה י״ל משום דלישנא דעלתה לו שנה דקאמר בההיא דא׳ הנוטע משמע דבשלשים של שנה קאיירי ולא בשלשים של קליטה ולמאי דמוקי לה נמי כר״מ דאיירי בשלשים של קליטה מ״מ כיון דיום א׳ מהשלשים חשוב שנה דיום שלשים עולה לכאן ולכאן שפיר קאמר אשלשים של קליטה דעלתה לו שנה אבל בתוס׳ פ״ק דר״ה ובפי׳ הר״ש במסכת שביעית כתוב דאיכא לאוקמא ההיא דאחד הנוטע נמי דהזכיר ל׳ של קליטה ולא הזכיר שלשים של שנה דומיא דההיא דאין נוטעין ולישנא דעלתה לו שנה לא משמע אשלשים של קליטה:
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים — כוונתו שצריך שלשים יום לקליטה ושלשים יום לתוספת ״ערב שביעית״, שמוסיפים מחול על הקודש, ואסור איפוא לנטוע שישים יום קודם ראש השנה. לדברי האומר שלשה — צריך לחשבון זה לנטוע לפחות שלשה ושלשים יום לפני שמיטה, לדברי האומר שתי שבתות — צריך שתי שבתות ושלשים יום. ומכל מקום פסק רב כר׳ יוסי.
And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: According to the first tanna, who says thirty days, he means that thirty days are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year, as the prohibitions of the Sabbatical Year apply already during the last thirty days of the sixth year. It is consequently prohibited to plant sixty days before Rosh HaShana. And similarly, according to Rabbi Yehuda, who says three days, he means that three days are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year. And so too, according to Rabbi Yosei and Rabbi Shimon, who say two weeks, they mean that two weeks are required for the tree to take root and another thirty days are required for the addition to the Sabbatical Year. Rav rules on this matter in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּקוֹשִׁי וְקִידּוּשׁ קוֹשִׁי דִּתְנַן.

And Shmuel said that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to protracted labor and proscription as well. The Gemara explains: What is the case of protracted labor? As we learned in a mishna (Nidda 36b): Ordinarily a woman who experiences a flow of blood on three consecutive days during a time of the month when she does not expect to experience menstrual bleeding is rendered ritually impure as a zava. However, if she experiences such bleeding while she is in protracted labor, the bleeding is attributed to her labor, and she is governed by the halakhot of a woman after childbirth.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קידוש דתנן כו׳ – אע״ג דפסקי׳ בהגוזל (ב״ק דף ק. ושם) כי הך דר׳ מאיר דדאין דינא דגרמי מ״מ אפשר דהלכה כר׳ יוסי בהא דקאמר לא קידש ואפשר דר׳ יוסי מודה לר׳ מאיר דאם קידש דחייב באחריותו והתם לא מייתי אלא דמהכא שמעינן דדאין דינא דגרמי ולענין דינא דגרמי הוא דפסקינן כותיה בעלמא אבל הכא הלכה כר׳ יוסי דלא קידש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמואל אמר: הלכה כמותו גם בקושי וגם בקידוש. ומסבירים: קושי מהו — דתנן כן שנינו במשנה]: שיש דין מיוחד לגבי אשה המקשה ללדת וזב ממנה דם, שגם אם ראתה דם כמה ימים רצופים, אין אומרים שהדם הזה ייחשב כדם זיבה (שכל אשה הרואה דם שלושה ימים שלא בעת הוסת נחשבת לזבה), אלא דינו כדם לידה.
And Shmuel said that the halakha is ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to protracted labor and proscription as well. The Gemara explains: What is the case of protracted labor? As we learned in a mishna (Nidda 36b): Ordinarily a woman who experiences a flow of blood on three consecutive days during a time of the month when she does not expect to experience menstrual bleeding is rendered ritually impure as a zava. However, if she experiences such bleeding while she is in protracted labor, the bleeding is attributed to her labor, and she is governed by the halakhot of a woman after childbirth.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) כַּמָּה יְהֵא קִישּׁוּיָהּ ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אוֹ אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים יוֹם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר דַּיָּיהּ חׇדְשָׁהּ רַבִּי יוֹסֵי ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים האֵין קִישּׁוּי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

The tanna’im disagree about the question: How long is a woman’s period of protracted labor? For what period of time prior to her giving birth is the bleeding attributed to her labor? Rabbi Meir says: It is up to forty or fifty days before she delivers. Rabbi Yehuda says: Her month suffices for her, i.e., it is from the beginning of the month in which she gives birth. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Protracted labor does not last for more than two weeks. Shmuel rules in accordance with Rabbi Yosei in this case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמה יהא קישויה – דקיי״ל (נדה דף לו:) בנדה דאורייתא המקשה בתוך י״א שבין נדה לנדה ורואה דם ג׳ ימים רצופים מחמת צער וולדה אינה באה לידי זיבה להיות צריכה ספירת ז׳ נקיים כיולדת בזוב אלא ימי טומאת לידה כיולדת גרידתא דתניא (שם) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה יהא קישויה דאמרי׳ מחמת ולד הוא אפילו מ׳ או חמשים יום קודם לידה.
דייה חדשה – חדש תשיעי שהיא יולדת בו ופעמים שאין יותר מיום או יומים כגון שילדה בב׳ בחדש אין הולד מטהר אלא דמים שראתה מר״ח ואילך שאין באה על ידו לזיבה אם לא ראתה ג׳ ימים רצופים קודם ר״ח דקסבר ר׳ יהודה שיפורא גרים (שופר שבית דין תוקעים לקידוש גורם הקשוי) ופעמים שהוא מטהר את כל החדש כגון אם ילדה בסופו ואין הטהרה אלא מזיבה אבל מנדה אינו מטהרה בימי נדה ואם שפתה מן הצער סמוך ללידה יום אחד אף מזיבה לא טהרה והרי היא יולדת בזוב וצריכה ז׳ נקיים דאגלאי מלתא דצער קמא לאו מחמת ולד הוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמה יהא קישויה. קיימא לן1 דזבה דאוריתא לא הויא שתהא צריכה ז׳ נקיים אם ראתה מחמת קושי הלידה, דכתו׳2 זוב דמה ולא מחמת ולד. וכמה יהא קשויה דנימא דמחמת ולד הוא. מ׳ או נ׳. קודם ללידה. חדשה. חדש תשיעי.
1. נדה לו, ב.
2. ויקרא טו, כה.
אלא שדנו בשאלה: כמה יהא קישויה, כלומר, כמה זמן לפני הלידה אנחנו רואים זאת כקישוי מחמת לידה — ר׳ מאיר אומר: או ארבעים או חמשים יום קודם הלידה. ר׳ יהודה אומר: דייה חדשה, כלומר, מראשית אותו חודש שבו ילדה מספיק לחשבון זה. ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים: אין קישוי לידה יותר משתי שבתות (שבועות). ופסק שמואל כר׳ יוסי גם בזה.
The tanna’im disagree about the question: How long is a woman’s period of protracted labor? For what period of time prior to her giving birth is the bleeding attributed to her labor? Rabbi Meir says: It is up to forty or fifty days before she delivers. Rabbi Yehuda says: Her month suffices for her, i.e., it is from the beginning of the month in which she gives birth. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: Protracted labor does not last for more than two weeks. Shmuel rules in accordance with Rabbi Yosei in this case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) קִידּוּשׁ דִּתְנַן הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים

What is this halakha of proscription? As we learned in a mishna (Kilayim 7:4): If one causes his grapevine to overshadow the grain of another, he has proscribed it, rendering it forbidden as a food crop in a vineyard, and he bears financial responsibility for it, i.e., he must compensate the other individual for the loss of the produce that has been rendered forbidden. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say:
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קידש – לשון פן תקדש (דברים כב). אסר תבואת חברו וחייב לשלם.
המסכך – הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי רבי יוסי בסיפא אלא נקט המסכך משום רבותא דרבי מאיר דאף במסכך אסור.
רבי יוסי אומר כו׳ – בסיפא מייתי רבי יוסי מעשה באחד שזרע כרמו של חברו והתיר רבי עקיבא אם בזריעת תבואה דהוי כלאים דאורייתא התיר אם כן הא דאמר בהקומץ זוטא (מנחות דף טו. ושם) מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ואסרו חכמים את הזרעים והתירו הגפנים ומשמע דבשאר זרעים דהוו דרבנן איירי אבל בקנבוס ולוף או ה׳ המינים שהם כלאים דאורייתא היו אוסרים גם הגפנים שאינן של זרוע אם כן לא אתיא ההיא דמנחות כרבי יוסי אף על גב דפסיק שמואל כותיה אלא כרבנן ורב הונא אמר רב אמר נמי בסמוך דאין הלכה כרבי יוסי והא דלא מוקי התם כרבי יוסי ונימא דהתירו הגפנים אפילו בכלאים דאורייתא היינו משום דקסבר דלרבי יוסי אפילו זרעים מותרים דכיון דמן התורה אין אדם אוסר בכלאים דבר שאינו שלו אין כאן כלאים והכל מותר.
המסכך גפנו פירשתי פ״ק דב״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קידוש. אסור, לשון פן תוקדש1. דתנן. בכלאים פרק ז׳2. קדש. אסר הכל הגפן והתבואה. וחיב לשלם התבואה, ואפי׳ למאן דלא דיין דינא דגרמי, דהא קא עביד בידים, כדאיתא בהגוזל3.
1. דברים כב, ט.
2. מ״ד.
3. ב״ק ק, א.
המסכך גפנו על גבי תבואו׳ חברו הרי זה קדש – פי׳ אם השהה אות לדעת עד שהוסיף א׳ במאתים וחייב באחריותו פי׳ מדינא דגרמי וסתם מתני׳ ר״מ היא דדיין דינא דגרמי וכדאיתא בפ הגוזל ולא חשיב מזיק גמור מפני שאינו אסור לשעתו ואינו חשוב גרמא בנזיקין שהוא פטור כיון שזה הגפן בעצמו הוא אסור וברי הזיקא בלא שום מעש׳ מחודש ואי משום היזק שאינו ניכר הקי״ל דבמזיד חיי׳ בקנס׳ דרבנן כמטמא ומדמע בידים כדאית׳ בפ׳ הנזיקי׳ וכן קנס לר״מ בדינא דגרמי א״נ כיון שהערוב נראית שם היזק ניכר הוא וכמו שפי׳ בפ׳ הגוזל משמו של רבי׳ הר״ם וקרובו ה״ר יצחק הלוי ז״ל. אמרי בי רב מני רב הונא והא דאסי׳ בסנהדרי׳ דאמרי בי רב הממנונא ה״מ היכא דאיכא מימרא אמר רב הונא אמרי בי רב א״נ היכא דאיכא מימרא דרב הונא דפליג על אמרי בי רב הא לאו הכי אמרי בי רב היינו רב הונא כדפרש״י ז״ל ואינו נכון וסברא זו מפורשת בסנהדרי׳ כפי׳ ר״ת ז״ל.
קידוש מהו — דתנן כן שנינו במשנה]: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו — הרי זה קדש, כלומר, נאסר הכל משום כלאי הכרם, וחייב באחריותו, שהעושה זאת צריך לשלם עבור הנזקים, שהרי גם התבואה של חבירו נאסרת בהנאה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים:
What is this halakha of proscription? As we learned in a mishna (Kilayim 7:4): If one causes his grapevine to overshadow the grain of another, he has proscribed it, rendering it forbidden as a food crop in a vineyard, and he bears financial responsibility for it, i.e., he must compensate the other individual for the loss of the produce that has been rendered forbidden. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say:
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות פג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה יבמות פג., רי"ף יבמות פג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות פג., רש"י יבמות פג., תוספות יבמות פג., תוספות ישנים יבמות פג., פסקי רי"ד יבמות פג., רמב"ן יבמות פג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות פג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות פג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות פג. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות פג., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות פג., מהרש"א חידושי הלכות יבמות פג., פירוש הרב שטיינזלץ יבמות פג.

Yevamot 83a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 83a, Rif by Bavli Yevamot 83a, Collected from HeArukh Yevamot 83a, Rashi Yevamot 83a, Tosafot Yevamot 83a, Tosefot Yeshanim Yevamot 83a, Piskei Rid Yevamot 83a, Ramban Yevamot 83a, Rashba Yevamot 83a, Meiri Yevamot 83a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 83a, Ritva Yevamot 83a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 83a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 83a, Steinsaltz Commentary Yevamot 83a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144