המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא שלם או רובו שורפי׳ אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה אמר הר״ם הכונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש כדי לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבאו לידי טומאה וציונו אותם לשרפו מעצי המערכה כדי שלא לבייש את מי שאין לו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין אמרו שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד כי העקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק ר׳ יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו ואין הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקא העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב גידים הם הגידים האסורין באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרפנו ויום טוב עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעקר אצלנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומאמר השם עד בקר רצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר״ל מחרת יום טוב:
אמר המאירי נטמא שלם או רובו כלומר הדבר ידוע שנטמאו טעונים שריפה כנותר ונאמר בגמ׳ שכל הקדשים שריפתם כשרה במקום אכילתם ופסח הוא קדשים קלים ומתוך כך היתה שריפתם כשרה בכל העיר אלא שכשנטמא כלו או רבו יש כאן פשיעת בעלים ומתוך כך שורפין אותו לפני הבירה ר״ל במקדש כדי לביישו בפני הכל עד שיזהרו עליו פעם אחרת ואמר עליהם ששריפתם היתה מעצי המערכה ואם בא לשרוף בשלו אין שומעים לו ונחלקו בגמ׳ בטעם זה אביי ורבא שלדעת אביי לא היה אלא כדי שלא לבייש מי שאין לו עצים ולדעת רבא טעם הדבר משום חשד שאם יתירו לשרפם בבירה בשלו אף כשנשארו מהם הוא מחזירם לביתו והרואים סבורים שמעצי המערכה גנב ליהנות מהם בביתו ונמצא לדעת רבא שאם שרפוהו בקש ובקנים ובשאר מיני עצים הפסולים למערכה שומעין לו וכן הלכה וכן אין צריך לומר שאם בא לשרוף בביתו מעצי המערכה אין שומעין לו שלא יהנה במה שישתייר מהם ויבא לידי מעילה ומה שנשתמש מהן לשרפה זו אין בו מעילה שכן הוא תנאי בית דין מתחלת הקדשן:
נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שאין כאן פשיעה כל כך שורפין אותו בחצריהן ובגגותיהן בעצים של עצמן שהרי ראוים הן לשריפת קדשים קלים שהרי אכילתם בכל העיר ואם בא לעשות בעצי המערכה אין שומעין לו שמא ישארו מהם ויהנה בהם אחר שהם בביתו ויבא לידי מעילה:
והצייקנין ר״ל אנשים שעינם צרה בממונם לא היו חוששין לבושת ומביאים אותו המעוט או הנותר לבירה ושורפין אותו שם מעצי המערכה וכן אמרו בגמ׳ שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים והוא מקום מחוץ לירושלים שממנו רואין את הבירה שורפו במקומו ואין מטריחין אותו לחזור אחר שנתרחק ממקום ראייתו אע״פ שאין מקומו מקום אכילת קדשים שמתוך הטורח הקלו בו ואם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אם יש בו כזית או יותר ואע״פ שאין כאן אלא מיעוטו ופרשנו שבמיעוטו אינו צריך לשרפו לפני הבירה בזו הוא שאמרו מפני שסתם דבר זה הוא באכסנאי ואין לו עצים מצויים ודינו כצייקנים אבל אם היה מבני ירושלים ראוי לו שישרפנו בביתו בעצי עצמו אא״כ הוא מן הצייקנים:
הפסח שיצא ר״ל חוץ לירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד בארבעה עשר שכל שפיסולו בגופו ישרף מיד אבל אם נטמאו הבעלים או שמתו והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו תעובר צורתו וישרף בששה עשר שהרי בחמשה עשר יום טוב הוא ואין שורפין קדשים ביום טוב ומיד אין שורפין אותו הואיל ואין פסולו בגופו שכך אמרו כל שפסולו בגופו ישרף מיד אבל בדם כגון נטמא או נשפך ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמאחר שאין אכילת פסחים מעכבת שם קרבן כשר עליו ואין לשרוף קדשים כשרים עד שתעובר צורתן ור׳ יוחנן בן ברוקא סובר שאכילת פסחים מעכבת וכפיסולו בגופו הוא וישרף מיד ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ויתבאר בגמ׳ שאין חילוק בזה בין שנטמאו או מתו קודם זריקת הדם או לאחר זריקת הדם ובברייתא יתבאר שדברים אלו בנטמאו כל בני החבורה אבל אם נטמאו או מתו מקצתם אם לא התחילו הטהורים עדיין לאכול זכו הם בחלקם של טמאים בין שהתחילו הטמאים לאכול בין שלא התחילו אבל אם התחילו כולם לאכול לא זכו הטהורים בחלק הטמאים אלא אוכלים חלקם וחלק הטמאים ישרף וכן היא בתלמוד המערב:
העצמות כלומר שאינו יכול לשברן והמוח נשאר בהן ונעשה נותר וטעון שריפה אף עצמות עצמן טעונין שריפה מצד המוח שבתוכן שהרי אע״פ שעבר זמנו אסור לשבור בו עצם שלא אמרו בכשר ולא בפסול אלא בשלא היה לו שעת הכושר כמו שיתבאר והילכך אינו יכול לשברו כדי להוציא המוח ויתבאר בגמ׳ שאפילו מצאו נשבר ונחלץ המוח ממנו טעון שריפה אף העצם שמן הסתם הואיל ושבירת עצם אסורה בו לאחר זמנו נשבר והרי שמשו העצמות למוח שבתוכן שנעשה נותר ומתוך כך טעונין שריפה שכל ששמש לנותר כנותר:
והגידין פי׳ בגמ׳ שלא נאמרה בגידי צואר שהרי עץ בעלמא הם ואין ראוים לאכילה עד שיהא בהם משום נותר וכן בגידי בשר הרכים לא נאמר שהרי בכלל בשר הם והיינו נותר ובגיד הנשה הסמוך לעצם לא נאמרה שמאחר שמן התורה אסור לאכלו אין בו משום [נותר] ואינו טעון שריפה אלא בגיד הנשה חיצון הסמוך לבשר שאיסורו מדברי סופרים ומכיון שאסור מדברי סופרים אסור לבשלו ולאכלו וכן להשליכו לכלבים אי אפשר שמאחר שמותר הוא מן התורה נעשה נותר ואמר עליהם ועל בשר הנותר ממנו ישרפו בששה עשר שהוא חולו של מועד שהרי אין שורפין קדשים ביום טוב ואם חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר שאין שריפת קדשים דוחה לא שבת ולא יום טוב שהשבת והיום טוב עשה ולא תעשה ושריפת הנותר אינו אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה: