בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא אמר רבה קל וחומר ומה יחיד שלא הותרה לו טומאה ידועה שהיחיד אם נתבררה טומאה נדחה לפסח שני הותרה לו טומאת התהום כדתנן נטמא טומאת התהום הציץ מרצה צבור שהותרה להם לטומאה ידועה שנאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני אלא עושין אותן בטומאה אינו דין שהותרה לצבור טומאת התהום וכהן המרצה בתמיד קרבן ציבור הוא וכן הוא מפורש בתלמוד ארץ ישראל ואקשי׳ ומי דיינינן קל וחומר מהלכה טומאת התהום ליחיד הלכה היא וקרבן ציבור קל וחומר והתניא אמר לו רבי עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה וזו דר׳ עקיבא עיקרה בנזיר פ׳ כהן גדול ונזיר וקל וחומר דרבא מפורש בירושלמי אלא אמר רבא גמר במועדו בגזירה שוה מפסח.
(1) 
אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם.
אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם.is it not right that impurity of the deep is permitted for him completely, even if there are other priests who are ritually pure?
עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שמטמא במגע ובמשא ולא באהל אבל רביעית דם מטמא באהל והנזיר מגלח על מגע של עצם כשעורה ואינו מגלח על רביעית דם אלא על חצי לוג כמו שיתבאר במקומו:
כל שהתרנו בטומאת התהום בין בכהן בין בבעלים ענינו אפילו נודע לו קודם שיזרוק הדם:
אינו דין שהותרה לו טומאת התהום לגמרי אפילו אם יש כהנים אחרים טהורים.
is it not right that impurity of the deep is permitted for him completely, even if there are other priests who are ritually pure?
הכל
(2) אָמְרִי וּמִי דָּיְינִינַן ק״ו קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה וְהָתַנְיָא אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲקִיבָא עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הֲלָכָה רְבִיעִית דָּם ק״ו קַל וְחוֹמֶר וְאֵין דָּנִין ק״ו קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה.
Say in refutation of this proof: And do we derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai, such as the halakha of ritual impurity of the deep? Wasn’t the following taught in a baraita? Rabbi Akiva employed an a fortiori inference to derive that a nazirite must shave if he touches or carries blood, just as he must shave if he touches or carries a bone from a corpse, and Rabbi Eliezer said to him: Akiva, a bone the size of a grain of barley is able to transmit ritual impurity due to a halakha transmitted to Moses from Sinai, and you want to derive that the same is true of a quarter-log of blood on the basis of an a fortiori inference, and one may not derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai.
Say in refutation of this proof: And do we derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai, such as the halakha of ritual impurity of the deep? Wasn’t the following taught in a baraita? Rabbi Akiva employed an a fortiori inference to derive that a nazirite must shave if he touches or carries blood, just as he must shave if he touches or carries a bone from a corpse, and Rabbi Eliezer said to him: Akiva, a bone the size of a grain of barley is able to transmit ritual impurity due to a halakha transmitted to Moses from Sinai, and you want to derive that the same is true of a quarter-log of blood on the basis of an a fortiori inference, and one may not derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai.
מהלכה – כגון קבר טומאת התהום הלכה למשה מסיני בנזיר ועושה פסח.
ומי דיינינן קל וחומר מהלכה – והא טומאת התהום לא משום ספיקא מטמאין לה דנימא גלוי מילתא למפרע בעלמא היא השתא אפילו בודאי נטמאו נמי אלא בשעה שנטמא היתה טומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם מטהרין ליה כדלקמן.
דר״א ור״ע במסכת נזיר דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה וקאמר רבי עקיבא ק״ו ומה עצם כשעורה שאין מטמא (את כל) אדם באהל הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה רביעית דם שמטמאה (את כל) אדם באהל אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה אמר לו ר״א לר״ע עצם כשעורה שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה הלכה למשה מסיני ואין כתוב בתורה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק״ו ואין דנין ק״ו מהלכה אלא מדבר הכתוב בתורה.
רש״י בד״ה ומי דיינינן כו׳ לא משום ספיקא מטמאין כו׳. נ״ב פי׳ בשאר מקומות חוץ מנזיר ופסח דא״כ אפילו ודאי טומאה והוא לא ידע נאמר שהותרה לו בפסח ונזיר דמ״ש משאר ספיקא דאיגלי מלתא למפרע ואפ״ה הותרה כאן ודו״ק:
אמרי [אומרים] בדחיה: ומי דיינינן [והאם דנים אנו] קל וחומר מהלכה למשה מסיני? ודין טומאת התהום הוא הלכה למשה מסיני, וכלל הוא שאין דנים קל וחומר מהלכה. והתניא [שאכן כן הרי שנינו בברייתא], שבה רצה ר׳ עקיבא ללמוד טומאת דם מטומאת עצם שאף על מגעה ומשאה מגלח הנזיר כבמגע או משא עצם המת, בקל וחומר, אמר לו ר׳ אליעזר: עקיבא, טומאת עצם כשעורה הלכה למשה מסיני היא, וטומאת רביעית דם רוצה אתה ללמוד אותה ממנה בקל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה! ואם כן אף בבעיה שלנו — אינך יכול ללמוד קל וחומר מהלכה.
Say in refutation of this proof: And do we derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai, such as the halakha of ritual impurity of the deep? Wasn’t the following taught in a baraita? Rabbi Akiva employed an a fortiori inference to derive that a nazirite must shave if he touches or carries blood, just as he must shave if he touches or carries a bone from a corpse, and Rabbi Eliezer said to him: Akiva, a bone the size of a grain of barley is able to transmit ritual impurity due to a halakha transmitted to Moses from Sinai, and you want to derive that the same is true of a quarter-log of blood on the basis of an a fortiori inference, and one may not derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai.
הכל
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא יָלֵיף מוֹעֲדוֹ מוֹעֲדוֹ מִפֶּסַח.
Rather, Rava said: It is derived on the basis of a verbal analogy of the expressions “its appointed time” (Numbers 9:13) stated with regard to the Paschal lamb, and “its appointed time” (Numbers 28:2) stated with regard to the daily offering. Since the Torah uses this expression in both cases, the halakha with regard to the daily offering can be derived from the halakha in the case of the Paschal lamb: Just as impurity of the deep is permitted with regard to the Paschal lamb, it is permitted with regard to the daily offering.
Rather, Rava said: It is derived on the basis of a verbal analogy of the expressions “its appointed time” (Numbers 9:13) stated with regard to the Paschal lamb, and “its appointed time” (Numbers 28:2) stated with regard to the daily offering. Since the Torah uses this expression in both cases, the halakha with regard to the daily offering can be derived from the halakha in the case of the Paschal lamb: Just as impurity of the deep is permitted with regard to the Paschal lamb, it is permitted with regard to the daily offering.
אלא אמר רבא: יליף [לומד] בגזירה שוה ״מועדו״ ״מועדו״ מפסח שממנו למדים להשוות דין פסח ודין תמיד, כשם שבקרבן פסח טומאת התהום נרצית לכהן — כן גם בקרבן תמיד.
Rather, Rava said: It is derived on the basis of a verbal analogy of the expressions “its appointed time” (Numbers 9:13) stated with regard to the Paschal lamb, and “its appointed time” (Numbers 28:2) stated with regard to the daily offering. Since the Torah uses this expression in both cases, the halakha with regard to the daily offering can be derived from the halakha in the case of the Paschal lamb: Just as impurity of the deep is permitted with regard to the Paschal lamb, it is permitted with regard to the daily offering.
הכל
(4) וְטוּמְאַת הַתְּהוֹם גּוּפָא הֵיכָא כְּתִיבָא אָמַר ר״א רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר קְרָא {במדבר ו׳:ט׳} וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בִּמְחֻוֶּורֶת עָלָיו.
The Gemara asks: And with regard to impurity of the deep itself, which is permitted in the cases of a nazirite and one who sacrifices the Paschal lamb, due to the fact that the frontplate appeases God for the impurity, where is it written? Rabbi Elazar said that the verse states with regard to a nazirite: “And if any man shall die very suddenly beside him” (Numbers 6:9). The emphasis provided by the expression “beside him” indicates that it is clear to him that he has become impure. However, one is not impure if the presence of the corpse is unknown.
The Gemara asks: And with regard to impurity of the deep itself, which is permitted in the cases of a nazirite and one who sacrifices the Paschal lamb, due to the fact that the frontplate appeases God for the impurity, where is it written? Rabbi Elazar said that the verse states with regard to a nazirite: “And if any man shall die very suddenly beside him” (Numbers 6:9). The emphasis provided by the expression “beside him” indicates that it is clear to him that he has become impure. However, one is not impure if the presence of the corpse is unknown.
היכא כתיבא טומאת התהום בנזיר אמר רבי אליעזר שנאמר וכי ימות מת עליו וגו׳ במחוורת עליו כלומר ידיעה ברורה. בפסח ר׳ יוחנן אמר שנאמר טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם לכם במחוורת לכם ריש לקיש אומר או בדרך רחוקה מה דרך בגלוי אף כל טומאה גלויה ואותבינן עלייהו איזו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם הכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום קשיא לר׳ אלעזר דאמר וכי ימות מת עליו במחוורת עליו הוא שחייב עליה וכל מה שאינה מחוורת עליו אף על פי שאחרים יודעין אותו הרי היא טומאת התהום ולרבי יוחנן דמפיק לה מלכם תרי׳ הא ידע בה אחד טומאת התהום קרינא ביה ולריש לקיש דמפיק לה מדרך כל שאינו גלוי לכל אדם כדרך הרי היא טומאת התהום האי מתני׳ דקתני אפילו ידע בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום קשיא לכלן ונדחו כלם ואוקימ׳ אלא בטומאת התהום הלכתא גמירא לה וקרא אסמכתא בעלמא.
וטומאת התהום – שהותרה בנזיר ועושה פסח היכא כתיבא והך בעיא איבעיא בי מדרשא מקמי הא בעיא דרב יוסף ובשני דרב יוסף כבר איפשיטא הך מסקנא דלקמן דטומאת התהום גמרא גמירי לה משום הכי פרכינן לעיל ומי דיינינן ק״ו מהלכה.
במחוורת עליו – שתהא ברורה לו.
א לעצם הדברים שואלים: וטומאת התהום גופא [עצמה] שהתירוה בנזיר ועושה פסח בריצוי ציץ היכא כתיבא [היכן היא כתובה]? אמר ר׳ אלעזר: אמר קרא [המקרא] בנזיר: ״וכי ימות מת עליו בפתע פתאום״ (במדבר ו, ט), והדגשה זו מלמדת: כשהיתה הטומאה מחוורת (ברורה) עליו, אבל טומאה שאינה ידועה אינה קרויה טומאה.
The Gemara asks: And with regard to impurity of the deep itself, which is permitted in the cases of a nazirite and one who sacrifices the Paschal lamb, due to the fact that the frontplate appeases God for the impurity, where is it written? Rabbi Elazar said that the verse states with regard to a nazirite: “And if any man shall die very suddenly beside him” (Numbers 6:9). The emphasis provided by the expression “beside him” indicates that it is clear to him that he has become impure. However, one is not impure if the presence of the corpse is unknown.
הכל
(5) אַשְׁכְּחַן נָזִיר עוֹשֵׂה פֶסַח מְנָלַן א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קְרָא {במדבר ט׳:י׳} בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָכֶם בִּמְחֻוֶּורֶת לָכֶם.
The Gemara asks: We found a source for impurity of the deep with regard to a nazirite; from where do we derive that impurity of the deep is also permitted with regard to one who performs the ritual of the Paschal lamb? Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “Any man of you [lakhem] who shall be ritually impure due to a corpse or on a road far away” (Numbers 9:10). The term lakhem is interpreted as indicating that the impurity must be clear to you [lakhem]. However, any ritual impurity that is not clearly identified does not render one who wishes to sacrifice the Paschal lamb impure.
The Gemara asks: We found a source for impurity of the deep with regard to a nazirite; from where do we derive that impurity of the deep is also permitted with regard to one who performs the ritual of the Paschal lamb? Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “Any man of you [lakhem] who shall be ritually impure due to a corpse or on a road far away” (Numbers 9:10). The term lakhem is interpreted as indicating that the impurity must be clear to you [lakhem]. However, any ritual impurity that is not clearly identified does not render one who wishes to sacrifice the Paschal lamb impure.
ושואלים: אשכחן [מצאנו] ראיה לענין נזיר, עושה פסח מנלן [מנין לנו] שהותרה בו טומאת התהום? אמר ר׳ יוחנן: אמר קרא [המקרא]: ״איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם״ (במדבר ט, י) כוונתו במחוורת לכם וטומאה שאינה ברורה אין אומרים שיהא עושה הפסח טמא בה.
The Gemara asks: We found a source for impurity of the deep with regard to a nazirite; from where do we derive that impurity of the deep is also permitted with regard to one who performs the ritual of the Paschal lamb? Rabbi Yoḥanan said that the verse states: “Any man of you [lakhem] who shall be ritually impure due to a corpse or on a road far away” (Numbers 9:10). The term lakhem is interpreted as indicating that the impurity must be clear to you [lakhem]. However, any ritual impurity that is not clearly identified does not render one who wishes to sacrifice the Paschal lamb impure.
הכל
(6) רשב״ל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר כְּדֶרֶךְ מָה דֶּרֶךְ בְּגָלוּי אַף טוּמְאָה נָמֵי בְּגָלוּי.
Rabbi Shimon ben Lakish said: This halakha may be derived in a different way, from the word “road,” which is juxtaposed in the verse to the phrase “ritually impure.” This indicates that the impurity is like a road. Just as a road is in the open, so too, the impurity is in the open.
Rabbi Shimon ben Lakish said: This halakha may be derived in a different way, from the word “road,” which is juxtaposed in the verse to the phrase “ritually impure.” This indicates that the impurity is like a road. Just as a road is in the open, so too, the impurity is in the open.
ר׳ שמעון בן לקיש אמר: אפשר ללמוד באופן אחר, מן המלה ״דרך״ הסמוכה ל״כי יהיה טמא״; כדרך — מה דרך היא בגלוי — אף טומאה נמי [גם כן] בגלוי.
Rabbi Shimon ben Lakish said: This halakha may be derived in a different way, from the word “road,” which is juxtaposed in the verse to the phrase “ritually impure.” This indicates that the impurity is like a road. Just as a road is in the open, so too, the impurity is in the open.
הכל
(7) מֵיתִיבִי אאֵי זֶהוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם כׇּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם לר״א לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר בִּמְחֻוֶּורֶת עָלָיו עַד דְּיָדַע הוּא.
The Gemara raises an objection to these derivations from that which was taught in the following baraita: Which is the impurity of the deep that was permitted for both a nazirite and one who sacrifices the Paschal lamb? It is impurity imparted by any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth; but if even one person is aware of it, even at the end of the earth, this is not impurity of the deep. However, according to the opinion of Rabbi Elazar, who said that the expression “beside him” indicates that the impurity must be clear to him, it would be considered impurity of the deep until he knew about it; it would not be enough for some other person to be aware of the corpse.
The Gemara raises an objection to these derivations from that which was taught in the following baraita: Which is the impurity of the deep that was permitted for both a nazirite and one who sacrifices the Paschal lamb? It is impurity imparted by any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth; but if even one person is aware of it, even at the end of the earth, this is not impurity of the deep. However, according to the opinion of Rabbi Elazar, who said that the expression “beside him” indicates that the impurity must be clear to him, it would be considered impurity of the deep until he knew about it; it would not be enough for some other person to be aware of the corpse.
מיתיבי [מקשים] על ראיות אלה ממה ששנינו: אי זהו טומאת התהום שהותרה לנזיר ולעושה פסח — כל שלא הכיר בה אפילו אדם אחד ואפילו בסוף העולם, אבל אם הכיר בה אפילו אדם אחד בסוף העולם — אין זה טומאת התהום. ואילו לשיטת ר׳ אלעזר שאמר שהראיה היא ממה שנאמר ״עליו״, ולמדים מכאן במחוורת עליו, אם כן טומאה מחוורת תיחשב רק עד דידע הוא [עד שידע הוא עצמו] שיש כאן טומאה ואין די שאחרים יודעים
The Gemara raises an objection to these derivations from that which was taught in the following baraita: Which is the impurity of the deep that was permitted for both a nazirite and one who sacrifices the Paschal lamb? It is impurity imparted by any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth; but if even one person is aware of it, even at the end of the earth, this is not impurity of the deep. However, according to the opinion of Rabbi Elazar, who said that the expression “beside him” indicates that the impurity must be clear to him, it would be considered impurity of the deep until he knew about it; it would not be enough for some other person to be aware of the corpse.
הכל
(8) לר׳ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר לָכֶם בִּמְחֻוֶּורֶת לָכֶם עַד דְּיָדְעִי בַּהּ תְּרֵין.
According to Rabbi Yoḥanan, who said that the halakha is derived from the term lakhem, which teaches that it must be clear to you, it is considered impurity of the deep until two people know about it, as the word lakhem is plural.
According to Rabbi Yoḥanan, who said that the halakha is derived from the term lakhem, which teaches that it must be clear to you, it is considered impurity of the deep until two people know about it, as the word lakhem is plural.
ולר׳ יוחנן שאמר שהענין נלמד מהמלה ״לכם״ במחוורת לכם — צריך שיהיה לפחות עד דידעי [שידעו] בה בטומאה תרין [שני] אנשים,
According to Rabbi Yoḥanan, who said that the halakha is derived from the term lakhem, which teaches that it must be clear to you, it is considered impurity of the deep until two people know about it, as the word lakhem is plural.
הכל
(9) לרשב״ל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר כְּדֶרֶךְ עַד דְּיָדְעִי כּוּלֵּי עָלְמָא.
According to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that the impurity must be like a road, it is impurity of the deep until the entire world knows about it.
According to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that the impurity must be like a road, it is impurity of the deep until the entire world knows about it.
לריש לקיש דאמר כדרך עד דידעי בה כ״ע – קשה לריב״א דבנזיר בסופו (דף סג.) איתא הך מסקנא ולא מייתי התם מילתיה דר׳ יוחנן ולא פריך נמי אלא לר״א וקאמר בשלמא למ״ד כדרך שפיר והיא מסוגיות החלוקות.
ולר׳ שמעון בן לקיש שאמר צריך להיות כדרך שלמדים מן המילה ״דרך״ צריך שיהיה עד דידעי כולי עלמא [שידעו כל העולם על כך]!
According to Rabbi Shimon ben Lakish, who said that the impurity must be like a road, it is impurity of the deep until the entire world knows about it.
הכל
(10) אֶלָּא טוּמְאַת הַתְּהוֹם הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
Rather, one must conclude that the previous sources cited are insufficient and say that they learned the principle of impurity of the deep as a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the verse that the amora’im quoted is a mere support for the halakha and not its actual source.
Rather, one must conclude that the previous sources cited are insufficient and say that they learned the principle of impurity of the deep as a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the verse that the amora’im quoted is a mere support for the halakha and not its actual source.
בד״ה אלא לפני כו׳ ע״כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפי׳ אחד מן כו׳ עכ״ל [ב] צ״ע דמהך מתני׳ דמהני זריקת א׳ מן הדמים אפילו בטומאה ידוע שאינו סותר תקשי ליה להך לישנא דבעי למימר דאפי׳ בטומאת התהום לפני זריקה לא מרצה טפי ה״ל למדחי הך לישנא בפשיטות מהך משנה שלימה מדדחי ליה מהך ברייתא דהמוצא מת מושכב כו׳ [ג] ודו״ק:
בא״ד ואע״ג דגילוח הוה אחר זריקה כו׳ לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא כו׳ עכ״ל יש לדקדק דאכתי לר״א כיון דתגלחת הוה אחר זריקה ומעכבא וסותר אפילו בטומאת התהום אם נודע לו קודם גילוח כמ״ש התוס׳ לעיל א״כ היאך מצינו למימר בטומאת התהום דאפילו נודע לו לפני זריקה אינו סותר כיון דהגילוח הוא אחריו ונודע לו קודם לכן וסותר לר״א דתגלחת מעכבת ויש ליישב אע״ג דתגלחת מעכבת מ״מ אינו מעכב להיות דוקא אחר זריקה והשתא איירי הכא דכבר גילח קודם זריקה ואח״כ נודע לו קודם זריקת שום דם דאינו סותר בטומאת התהום ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אלא לפני זריקה יביא שאר קרבנות. לא זכיתי להבין הא שם בנטמא אח״כ בזה אינו סותר בטומאה ידוע אבל אם נודע שטמא למפרע בזה בידוע סותר ובתהום אינו סותר וה׳ יאיר עיני:
אלא עלינו לחזור מכל הראיות שהבאנו, ולומר טומאת התהום הלכתא גמירי לה [הלכה למדו, קבלו, אותה] במסורת ממשה מסיני, וקרא [והמקרא] שהביאו — אסמכתא בעלמא [סמך בלבד הוא] לזיכרון בלבד, ולא כמקור לדין.
Rather, one must conclude that the previous sources cited are insufficient and say that they learned the principle of impurity of the deep as a halakha transmitted to Moses from Sinai, and the verse that the amora’im quoted is a mere support for the halakha and not its actual source.
הכל
(11) אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנּוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְרִיקָה דְּכִי אִזְדְּרִיק דָּם שַׁפִּיר אִיזְדְּרִיק אֲבָל נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה לֹא מְרַצֶּה.
Mar bar Rav Ashi said: They taught that the frontplate appeases God for impurity of the deep with regard to a nazirite and one bringing the Paschal lamb only when the fact that he is impure became known to him after the sprinkling of the blood of the offering, as when the blood was sprinkled, it was sprinkled well, because the impurity of the one bringing the offering was unknown. However, if his impurity was known to him before the sprinkling of the blood, the frontplate does not appease God.
Mar bar Rav Ashi said: They taught that the frontplate appeases God for impurity of the deep with regard to a nazirite and one bringing the Paschal lamb only when the fact that he is impure became known to him after the sprinkling of the blood of the offering, as when the blood was sprinkled, it was sprinkled well, because the impurity of the one bringing the offering was unknown. However, if his impurity was known to him before the sprinkling of the blood, the frontplate does not appease God.
ב אמר מר בר רב אשי: לא שנו שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא כשנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק [שכאשר נזרק] דם — שפיר איזדריק [יפה נזרק] והיה ראוי, אבל נודע לו לפני זריקה — לא מרצה,
Mar bar Rav Ashi said: They taught that the frontplate appeases God for impurity of the deep with regard to a nazirite and one bringing the Paschal lamb only when the fact that he is impure became known to him after the sprinkling of the blood of the offering, as when the blood was sprinkled, it was sprinkled well, because the impurity of the one bringing the offering was unknown. However, if his impurity was known to him before the sprinkling of the blood, the frontplate does not appease God.
הכל
(12) מֵיתִיבִי הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרׇחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ לִתְרוּמָה טָמֵא לְנָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח טָהוֹר וְכׇל טָמֵא וְטָהוֹר לְהַבָּא הוּא.
The Gemara raises an objection based on the following baraita: In the case of one who finds a corpse lying across the width of a road, meaning that it had been buried there in such a way that it was impossible that the passerby could have avoided becoming impure by touching, moving, or passing over the corpse, then with regard to teruma, the passerby is impure. Therefore, if he is a priest, he may not eat teruma. However, with regard to both a nazirite and one performing the ritual of the Paschal lamb, the passerby is pure because the frontplate appeases God for impurity of the deep in these cases. And any time it says: Impure, and: Pure, it is for the future. These terms indicate a halakhic ruling that may be followed ab initio and not just as a leniency after the fact, if the blood of the offering was already sprinkled.
The Gemara raises an objection based on the following baraita: In the case of one who finds a corpse lying across the width of a road, meaning that it had been buried there in such a way that it was impossible that the passerby could have avoided becoming impure by touching, moving, or passing over the corpse, then with regard to teruma, the passerby is impure. Therefore, if he is a priest, he may not eat teruma. However, with regard to both a nazirite and one performing the ritual of the Paschal lamb, the passerby is pure because the frontplate appeases God for impurity of the deep in these cases. And any time it says: Impure, and: Pure, it is for the future. These terms indicate a halakhic ruling that may be followed ab initio and not just as a leniency after the fact, if the blood of the offering was already sprinkled.
המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא לנזיר ועושה פסח טהור במה דברים אמורים בשאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור שאני אומר ממקום טהור עובר במה דברים אמורים שנמצא שלם אבל משובר ומפורק טהור אימור ביני שוקיו עבר ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו במה דברים אמורים במהלך ברגליו כו׳ מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זו טומאת התהום במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום ולא אמרו טומאת התהום אלא במת בלבד לאפוקי הרוג שהרי הכי בו מי שהרגו.
ירוש׳ בסוף הפ׳ ר׳ יוחנן בר מזיה בשם ר׳ פנחס ממה דנן חמיי רבנן שלוחים מגדליהן תחת׳ אגף של הר הבית.
תאני ר׳ יהודה מחילות שתחת היכל (קודש) [חול] אמר ריש לקיש ומתני׳ אמרה כן ומדורה היתה שם ובית כסא של כבוד היה שם וכו׳ אמר ר׳ וכי צואה טמאה היא אלא נקיות ויי דא אמ׳ יוצא והלך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה כו׳.
מושכב לרחבו של דרך – והוא עבר שם וא״א שלא נגע שם או הסיט או האהיל.
לתרומה – לאכול בתרומה.
טמא – דלא הותרה בו טומאת התהום ואילו לאורכו של דרך אפי׳ טומאת התהום אין כאן.
וטמא וטהור לכתחלה הוא – ודווקא לפני זריקה אבל לפני שחיטה לא כמו שהביא בקונטרס במתני׳ מתוספתא.
המוצא מת מושכב כו׳ – בפ׳ בתרא דנזיר (נזיר סה.) דייק על ההיא משנה דהתם המוצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב וקשה לריב״א דהכא ביושב אתי שפיר טפי מבמושכב דבמושכב לא הוי כולי האי טומאת התהום אם קברוהו שם וי״ל דמושכב נקט בשביל תרומה שהוא תופס כל רוחב הדרך ואי אפשר שלא יאהיל או יסיט אבל יושב לא דאיכא למימר שמא לא האהיל כנגדו.
המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והיה טומאת התהום אלא שעכשיו נתגלית וידע בעצמו שכבר עבר בה ולא הרגיש טמא לאכילת תרומה אע״פ שהיא ברשות הרבים שבודאי נגע או הסיט או האהיל אבל להקרבת הפסח טהור הואיל ולא ידע בודאי שנטמא בו ושוחט ואוכל פסחו לערב וכן נזיר אינו סותר בה את מנינו במה דברים אמורים בשאין בו מקום לעבור כגון שממלא כל רוחב הדרך ואעפ״כ אינה טומאה ודאית הואיל ולא נתקל בה ולא ראהו כשעבר כגון שעבר בלילה שמא לא היה שם באותה שעה או שמא נטה דרך חוץ אבל אם היה דרך לעבור אף לתרומה טהור שספק טומאה ברשות הרבים הוא וכן אם לא היה המת שלם אלא נשבר או מפורק אף לתרומה טהור שמא בין פרקיו עבר ומ״מ בקבר אפילו נשבר ומפורק טמא שהקבר מצרפו ואף זו שאמרו שבמפורק טהור דוקא במהלך ברגליו שאפשר שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל אבל אם היה טעון משא או רכוב אי אפשר שלא יסיט או יאהיל:
בד״ה המוצא כו׳ ההיא משנה דהתם המוצא כו׳ דהכא ביושב א״ש טפי כו׳ עכ״ל דבמצוי דהיינו שהיה קבר ידוע שם וכן בהרוג שהרוצח הרגו הרי יש א׳ בסוף העולם שהכיר בו ניחא אבל ביושב א״ש טפי כו׳ ולא ניחא להו למימר לרבותא נקט מושכב דמשמע להו דלדיוקא קאמר נמי מושכב כמו המוצא מת כו׳ וכדאמרי׳ התם וק״ל:
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: המוצא מת מושכב לרחבו של דרך שהיה טמון שם ולא יתכן שלא נטמא מן המת בדרך כלשהי אם בנגיעה, או בהיסט או באהל, אם היה זה לדין תרומה — הרי זה טמא, שהרי ודאי נטמא העובר, ואם היה כהן אסור לו לאכול בתרומה. ולענין נזיר ועושה פסח — טהור, שטומאת התהום נרצית על ידי הציץ בנזיר ועושה פסח. וכל טמא וטהור שאומרים — להבא הוא שאומרים אותם כפסק הלכה לכתחילה ולא רק בדיעבד אם כבר נזרק דם הקרבן. משמע שטומאת התהום לא הותרה במקרים אלה כלל.
The Gemara raises an objection based on the following baraita: In the case of one who finds a corpse lying across the width of a road, meaning that it had been buried there in such a way that it was impossible that the passerby could have avoided becoming impure by touching, moving, or passing over the corpse, then with regard to teruma, the passerby is impure. Therefore, if he is a priest, he may not eat teruma. However, with regard to both a nazirite and one performing the ritual of the Paschal lamb, the passerby is pure because the frontplate appeases God for impurity of the deep in these cases. And any time it says: Impure, and: Pure, it is for the future. These terms indicate a halakhic ruling that may be followed ab initio and not just as a leniency after the fact, if the blood of the offering was already sprinkled.
הכל
(13) אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי לָא תֵּימָא נוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְרִיקָה הוּא דִּמְרַצֶּה אֲבָל נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה לֹא מְרַצֶּה אֶלָּא באֲפִילּוּ נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה מְרַצֶּה.:
Rather, if it was stated, it was stated as follows: Mar bar Rav Ashi said: Do not say that it is only when it became known to him after the sprinkling of the blood that the frontplate appeases God, but if it became known to him before the sprinkling it does not appease God. Rather, even if it became known to him before the sprinkling, the frontplate appeases God because impurity of the deep is insignificant with regard to both the Paschal lamb and a nazirite.
Rather, if it was stated, it was stated as follows: Mar bar Rav Ashi said: Do not say that it is only when it became known to him after the sprinkling of the blood that the frontplate appeases God, but if it became known to him before the sprinkling it does not appease God. Rather, even if it became known to him before the sprinkling, the frontplate appeases God because impurity of the deep is insignificant with regard to both the Paschal lamb and a nazirite.
אלא לפני זריקה נמי מרצה – ע״כ לפני זריקת שום דם דאם נזרק אפילו אחד מן הדמים ונטמא תנן בפרק ג׳ מינים (נזיר דף מז.) יביא שאר קרבנות ויטהר אפילו בטומאה ידועה אינו סותר נזירותו וריצוי דטומאת התהום דכולה שמעתין היינו שאינו סותר נזירותו כדפי׳ לעיל אי בנזיר כי ימות מת עליו כו׳ וקשה לר״י דבפר׳ בתרא דנזיר (דף סג.) תנן אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומוקי ליה ר׳ יוחנן בגמ׳ כר״א דאמר תגלחת מעכבת וא״כ נודע לו לפני זריקה נמי כיון דמעכבת אמאי אינו סותר ותירץ ר״י דהכא כיון שנשחט יש לו להשלים ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאילו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח ואע״ג דגילוח הוה אחר זריקה כדתנן בג׳ מינים (שם דף מו.) גילח על זבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה ואי גילוח הוא לפני זריקה יביא זבח אחר לרבנן אית להו דתגלחת לא מעכבא ולכך מרצה הכא לפני זריקה.
אלא לפני זריקה נמי מרצה – פירוש: כיון שנשחט אף על פי שנודע לו קודם זריקה שניטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואינו חייב להביא פסח שיני אחר אבל ודאי אם נודע לו קודם שחיטת הפסח נדחה לפסח שיני וכן נזיר נמי אם נשחט קרבנו ואחר כך נודע לו שניטמא טומאת התהום אף על פי שנודע לו קודם זריקה זורק ומתכפר בקרבנו אבל אם נודע לו קודם שחיטה סותר ומזה עליו שלישי ושביעי ומביא קרבן טומאה ומתחיל ומונה נזירותו פעם אחרת וזו היא ששנינו בפרק בתרא דתוספתא דנזיר כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף ואם ניטמא טומאת התהום הרי זה מרצה כיצד היה הולך לשחוט את פסחו ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עליה ונודע לו בין משעשה פסחו בין עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שיני משעשה פסחו אין צריך לעשות פסח שיני אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עליה ונודע לו עד שלא עשה פסחו צריך לעשות פסח שיני משעשה פסחו אין צריך לעשות פסח שיני וכן נזיר שהיה הולך להביא קרבנותיו ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עליה ונודע לו בין משהביא קרבנותיו בין עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה אבל אמרו לו קבר תהום היה עמך בבית שנכנסתה לו תחת האבן שישבתה עליה ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו צריך להביא קרבן טומאה משהביא קורבנותיו אין צריך להביא קורבן טומאה – פירוש: נראה לי מה שמחלק בין קרבנות היחיד ובין נזיר ועושה פסח שבקרבנות היחיד מרצה על טומאת הגוף ובנזיר ועושה {פסח}1 אינו מרצה הינו מאי דאמרינן שהטמא משלח את קרבנותיו משום דאכילה דידהו לא מעכבא ועושה פסח נדחה לפסח שיני ונזיר נמי סותר ולא שהציץ מרצה על טומאת הגוף כשאר קרבנות שהרי גם הערל נמי משלח קרבנותיו ואין לומר שהציץ מרצה על הערלה אלא שרצה התנא לחלק בין שאר קרבנות לנזיר ופסח שאילו משלחין קרבנותיהן ואילו אינן משלחין ותני בסיפא שגם נזיר ועושה בטומאת התהום הציץ מרצה תנא נמי ברישא הציץ מרצה ולאו דוקא שאין צריך לריצוי ציץ וטעמא דידהו שאין האכילה מעכבת בהן. ומאי דתני בסיפא גבי נזיר ועושה פסח שאם נודע להן עד שלא הביאו קרבנותיהן הנזיר אינו סותר ועושה פסח אינו עושה פסח שיני ומשהביאו קרבנותיהן אינן צריכין – פירוש: הבאת קרבנותיהן הוא שכבר נשחטו אף על פי שלא נזרק דמן.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״פסח״.
אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר] וכך יש לתקן: אמר מר בר רב אשי: לא תימא [תאמר] נודע לו לאחר זריקה הוא שמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, אלא אפילו נודע לו לפני זריקה — מרצה משום שטומאת התהום אינה נחשבת לגבי עושה פסח ונזיר.
Rather, if it was stated, it was stated as follows: Mar bar Rav Ashi said: Do not say that it is only when it became known to him after the sprinkling of the blood that the frontplate appeases God, but if it became known to him before the sprinkling it does not appease God. Rather, even if it became known to him before the sprinkling, the frontplate appeases God because impurity of the deep is insignificant with regard to both the Paschal lamb and a nazirite.
הכל
(14) גּוּפָא גהַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרׇחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ לִתְרוּמָה טָמֵא לְנָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח טָהוֹר.
Since the Gemara quoted a baraita with regard to impurity of the deep, it returns to discuss the matter itself. In the case of one who finds a corpse lying across the width of the road, with regard to teruma he is impure, and with regard to a nazirite and one who performs the ritual of the Paschal lamb he is pure.
Since the Gemara quoted a baraita with regard to impurity of the deep, it returns to discuss the matter itself. In the case of one who finds a corpse lying across the width of the road, with regard to teruma he is impure, and with regard to a nazirite and one who performs the ritual of the Paschal lamb he is pure.
ג כיון שהבאנו את הברייתא לענין טומאת התהום, דנים בה גופא [עצמה]. המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לענין תרומה — טמא, לנזיר ועושה פסח — טהור.
Since the Gemara quoted a baraita with regard to impurity of the deep, it returns to discuss the matter itself. In the case of one who finds a corpse lying across the width of the road, with regard to teruma he is impure, and with regard to a nazirite and one who performs the ritual of the Paschal lamb he is pure.
הכל
(15) בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לַעֲבוֹר אֲבָל יֵשׁ מָקוֹם לַעֲבוֹר אַף לִתְרוּמָה טָהוֹר.
In what case is this statement, that the person is considered impure with regard to teruma, said? It is said in a case where he does not have space to pass by on the road without passing over the corpse. However, if there is space to pass by, even for the purposes of teruma he is pure. There is a principle that if a doubt arises concerning the ritual purity of a person or object in the public domain, they are considered pure. In this case, there is doubt because it is possible that the passerby did not become ritually impure. Therefore, he is considered pure.
In what case is this statement, that the person is considered impure with regard to teruma, said? It is said in a case where he does not have space to pass by on the road without passing over the corpse. However, if there is space to pass by, even for the purposes of teruma he is pure. There is a principle that if a doubt arises concerning the ritual purity of a person or object in the public domain, they are considered pure. In this case, there is doubt because it is possible that the passerby did not become ritually impure. Therefore, he is considered pure.
שאין לו מקום לעבור – שמחזיק וממלא את כל רוחב הדרך אף על גב דטומאת ודאי היא כיון דההיא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו שם ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הלכה למשה מסיני היא שזורקין עליו את הדמים.
אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור – דהוי ליה ספק טומאה ברשות הרבים וספיקו טהור.
במה דברים אמורים שלתרומה טמא — שאין לו מקום לעבור באותה דרך מבלי להאהיל על המת. אבל יש מקום לעבור באותה דרך — אף לתרומה טהור, שמא עבר במקום שלא היה בו המת, וספק טומאה ברשות הרבים, טהור.
In what case is this statement, that the person is considered impure with regard to teruma, said? It is said in a case where he does not have space to pass by on the road without passing over the corpse. However, if there is space to pass by, even for the purposes of teruma he is pure. There is a principle that if a doubt arises concerning the ritual purity of a person or object in the public domain, they are considered pure. In this case, there is doubt because it is possible that the passerby did not become ritually impure. Therefore, he is considered pure.
הכל
(16) בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמְּצָאוֹ שָׁלֵם אֲבָל מְשׁוּבָּר וּמְפוֹרָק טָהוֹר שֶׁמָּא בֵּין הַפְּרָקִים עָבַר וּבַקֶּבֶר אֲפִילּוּ מְשׁוּבָּר וּמְפוֹרָק טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַקֶּבֶר מְצָרְפוֹ.
Similarly, in what case is this statement said? It is said in a case where one finds the body whole. However, if it is broken or dismembered, he is pure. One can say that perhaps he passed between the parts of the corpse and did not touch or pass over any of them. However, this applies only when he finds the corpse out in the open; but if he finds it in a grave, even if it is broken or dismembered, he is impure, because the grave joins it into one unit and renders one impure if one passed over any part of the grave, even if he did not pass over part of the corpse.
Similarly, in what case is this statement said? It is said in a case where one finds the body whole. However, if it is broken or dismembered, he is pure. One can say that perhaps he passed between the parts of the corpse and did not touch or pass over any of them. However, this applies only when he finds the corpse out in the open; but if he finds it in a grave, even if it is broken or dismembered, he is impure, because the grave joins it into one unit and renders one impure if one passed over any part of the grave, even if he did not pass over part of the corpse.
בד״א – דכי ממלא את כל הדרך טמא.
שהקבר מצרפו – שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקן שבו דכתיב (במדבר יט) או בקבר.
ובקבר אפי׳ כו׳ – וא״ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר והלא נודע כשקברוהו שם ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת והא דפי׳ בקונטרס שהקבר מצרפו משום דכתיב או בקבר אין נראה לר״י דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ומשום הכי נמי הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי מביא את הטומאה עליו.
בד״ה ובקבר כו׳ הקבר מצרפו משום אהל שהכיסוי כו׳ עכ״ל משא״כ הכא שלא נקבר שם בכוונה אלא שנפל מאליו בקבר מסברא דליכא כיסוי עליו וק״ל:
וכן במה דברים אמורים שטמא — כשמצאו, את המת, שלם. אבל היה משובר ומפורק — טהור, שמא בין הפרקים עבר ולא נגע ולא האהיל. ודברים אלה אמורים כשמצאו את המת מוטל סתם, אבל בקבר, אפילו היה המת משובר ומפורק — טמא, מפני שהקבר מצרפו.
Similarly, in what case is this statement said? It is said in a case where one finds the body whole. However, if it is broken or dismembered, he is pure. One can say that perhaps he passed between the parts of the corpse and did not touch or pass over any of them. However, this applies only when he finds the corpse out in the open; but if he finds it in a grave, even if it is broken or dismembered, he is impure, because the grave joins it into one unit and renders one impure if one passed over any part of the grave, even if he did not pass over part of the corpse.
הכל
(17) בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֲבָל טָעוּן אוֹ רָכוּב טָמֵא לְפִי שֶׁמְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְלֹא יַאֲהִל אֲבָל טָעוּן אוֹ רָכוּב אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְלֹא יַאֲהִל.
In what case is this statement, that if the corpse was dismembered the passerby is pure, said? It is said with regard to a passerby who travels by foot, but if he was loaded with a heavy burden or riding an animal, he is impure. The reason for this is because one who travels by foot, it is possible that he will not touch the corpse and will not pass over it; but one who is loaded with a heavy burden and therefore does not walk in a straight line or someone riding an animal, it is impossible that he will not touch and will not pass over the corpse.
In what case is this statement, that if the corpse was dismembered the passerby is pure, said? It is said with regard to a passerby who travels by foot, but if he was loaded with a heavy burden or riding an animal, he is impure. The reason for this is because one who travels by foot, it is possible that he will not touch the corpse and will not pass over it; but one who is loaded with a heavy burden and therefore does not walk in a straight line or someone riding an animal, it is impossible that he will not touch and will not pass over the corpse.
וכן במה דברים אמורים שמשובר ומפורק טהור — בזמן שהעובר מהלך ברגליו, אבל אם היה טעון משא או רכוב על גבי בהמה — טמא, לפי שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע בעצם המת ואף לא יאהל על המת, אבל הטעון משא על גבו ומתוך כובדו של המשא נע ונד הוא לכל צד או רכוב שהבהמה מאהילה אי אפשר שלא יגע ולא יאהל.
In what case is this statement, that if the corpse was dismembered the passerby is pure, said? It is said with regard to a passerby who travels by foot, but if he was loaded with a heavy burden or riding an animal, he is impure. The reason for this is because one who travels by foot, it is possible that he will not touch the corpse and will not pass over it; but one who is loaded with a heavy burden and therefore does not walk in a straight line or someone riding an animal, it is impossible that he will not touch and will not pass over the corpse.
הכל
(18) בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּטוּמְאַת הַתְּהוֹם אֲבָל בְּטוּמְאָה יְדוּעָה טָמֵא.
In what case is this statement, that a nazirite and one bringing a Paschal lamb are considered pure, said? It is said with regard to impurity of the deep. However, if the source of impurity was known to some but not to the individual who became impure, he is nevertheless impure.
In what case is this statement, that a nazirite and one bringing a Paschal lamb are considered pure, said? It is said with regard to impurity of the deep. However, if the source of impurity was known to some but not to the individual who became impure, he is nevertheless impure.
במה דברים אמורים שהנזיר ועושה פסח טהור בטומאת התהום, אבל אם היתה זו טומאה ידועה אלא שהוא עבר ולא ידע — טמא,
In what case is this statement, that a nazirite and one bringing a Paschal lamb are considered pure, said? It is said with regard to impurity of the deep. However, if the source of impurity was known to some but not to the individual who became impure, he is nevertheless impure.
הכל
(19) וְאֵי זֶה הִיא טוּמְאַת הַתְּהוֹם כׇּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם אֲבָל הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם.
The baraita continues: And which corpse is considered impurity of the deep? Any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth; but if even one individual is aware of it, even if that individual is at the end of the earth, this is not considered impurity of the deep.
The baraita continues: And which corpse is considered impurity of the deep? Any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth; but if even one individual is aware of it, even if that individual is at the end of the earth, this is not considered impurity of the deep.
כבר ביארנו שטומאת התהום היא שלא נודעה לשום אדם שבעולם אבל כל שנודעה לשום אדם אע״פ שלא נודעה לו אין זו טומאת התהום ולפיכך הרוג אינו קרוי טומאת התהום שהרי ידע בה ההורג וכן כל שהיה המת במקום המגולה היה טמון בתבן או בעפר וצרורות הרי זה טומאת התהום שמא אותו תבן או עפר וצרורות מאליהם באו ולא נתכסה על ידי אדם אבל אם נמצא במים או באפלה או בנקיקי הסלעים אין זה טומאת התהום:
ומגדירים: ואי זה היא טומאת התהום — כל שלא הכיר בה אפילו אדם אחד בסוף העולם. אבל אם הכיר בה אפילו אדם אחד אף בסוף העולם — אין זה נחשב טומאת התהום. וכיצד אפשר לדעת אם הכיר אדם במת זה אי פעם?
The baraita continues: And which corpse is considered impurity of the deep? Any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth; but if even one individual is aware of it, even if that individual is at the end of the earth, this is not considered impurity of the deep.
הכל
(20) דמְצָאוֹ טָמוּן בְּתֶבֶן בְּעָפָר וּבִצְרוֹרוֹת הֲרֵי זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם בְּמַיִם בַּאֲפֵילָה בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם וְלֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.:
In order to ascertain whether anyone ever knew about the corpse, its condition is taken into account. If one finds it hidden in hay or in dirt or in pebbles, and it is possible that the person died in an avalanche, in which case it is likely that the corpse had never been found, this is impurity of the deep. But if he finds it in water, or in a dark place, or in the clefts of the rocks, this is not impurity of the deep. Although these are places where people do not often go, with the passage of time the corpse is likely to be discovered, and it is quite possible that someone already passed by and saw it. And they said the leniency of impurity of the deep only with regard to a corpse, but not with regard to other sources of ritual impurity.
In order to ascertain whether anyone ever knew about the corpse, its condition is taken into account. If one finds it hidden in hay or in dirt or in pebbles, and it is possible that the person died in an avalanche, in which case it is likely that the corpse had never been found, this is impurity of the deep. But if he finds it in water, or in a dark place, or in the clefts of the rocks, this is not impurity of the deep. Although these are places where people do not often go, with the passage of time the corpse is likely to be discovered, and it is quite possible that someone already passed by and saw it. And they said the leniency of impurity of the deep only with regard to a corpse, but not with regard to other sources of ritual impurity.
טמון בעפר בתבן ובצרורות – טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או תבן נפל עליו ולא הכירו בו בני אדם מעולם אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים אין זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראות ולא גמירי הלכתא אלא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל.
ולא אמרו – דהותרה טומאת התהום אלא במת בלבד.
מצאו טמון בתבן כו׳ – משום דלפי מה שמצאנוהו עכשיו לא היה ראוי להכיר לאחד בסוף העולם אבל במים ראוי להכיר.
בודקים לפי האופן שנמצא; אם מצאו למת טמון בתבן, או בעפר, או בצרורות ויש מקום לחשוב שמת במפולת עפר או תבן ומאז שמת קשה להניח שמישהו הכיר בדבר — הרי זה טומאת התהום. אבל אם מצאו מוטל במים או באפילה (מקום חשוך) או בנקיקי הסלעים שאין רבים מצויים שם — אין זה טומאת התהום, לפי שבאופן שנמצא יתכן שמישהו עבר וראה אותו שהרי הוא מקום העשוי להגלות. ולא אמרו היתר טומאת התהום אלא למת בלבד ולא בטומאות אחרות.
In order to ascertain whether anyone ever knew about the corpse, its condition is taken into account. If one finds it hidden in hay or in dirt or in pebbles, and it is possible that the person died in an avalanche, in which case it is likely that the corpse had never been found, this is impurity of the deep. But if he finds it in water, or in a dark place, or in the clefts of the rocks, this is not impurity of the deep. Although these are places where people do not often go, with the passage of time the corpse is likely to be discovered, and it is quite possible that someone already passed by and saw it. And they said the leniency of impurity of the deep only with regard to a corpse, but not with regard to other sources of ritual impurity.
הכל
(21) מתני׳ מַתְנִיתִין : הנִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רוּבּוֹ שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה נִטְמָא מִיעוּטוֹ וְהַנּוֹתָר שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן הַצִּיקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.:
MISHNA: If the whole Paschal lamb or most of it became ritually impure, one burns it before the Temple [habira] with wood from the arrangement of wood on the altar that was given to the owners of the Paschal lamb for this purpose. If a minority of it became impure, and similarly, with regard to the parts of the Paschal lamb that are leftover, which must be burned, the owners of the Paschal lamb burn it in their courtyards or on their roofs, with their own wood. Only the miserly, who want to save the expenditure of wood, burn it before the Temple in order to benefit from the wood of the arrangement.
MISHNA: If the whole Paschal lamb or most of it became ritually impure, one burns it before the Temple [habira] with wood from the arrangement of wood on the altar that was given to the owners of the Paschal lamb for this purpose. If a minority of it became impure, and similarly, with regard to the parts of the Paschal lamb that are leftover, which must be burned, the owners of the Paschal lamb burn it in their courtyards or on their roofs, with their own wood. Only the miserly, who want to save the expenditure of wood, burn it before the Temple in order to benefit from the wood of the arrangement.
ערך צקן
צקן – א(פסחים פא:) הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה פי׳ בני אדם צרי עין.
ערך דם
דם – ב(פסחים פא) הפסח שנזרק דמו. (מנחות כה:) דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ר׳ שילא אמר זריקתו בין במזיד בין בשוגג טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה ולרבי שילא הא קתני בין בשוגג בין במזיד הכי קאמר נטמא וכו׳ (סנהדרין לח:) יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת״ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו יכול אף בשרצים כן תלמוד לומר אך מאי תלמודא אמר ר׳ הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן (כריתות ד) כל חלב וכל דם לא תאכלו רבי אומר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו ואין מצטרפין זה עם זה אף דם שדמו חלוק מבשרו אוציא דם שרצים הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שמצטרפין זה עם זה והא מהכא נפקא מהתם נפקא וזה לכם הטמא לימד על דם שרץ ובשרו שמצטרפין ולא מן היקישא סד״א הני מילי לטומאה אבל לאכילה אימא לא אשמעינן היקישא לאכילה. אמר רבינא הואיל וכך דם נחש ובשרו מצטרפין מאי קמ״ל היקישא ס״ד אמינא שרץ דאיתרבי לטומאה אתרבי לאכילה אבל נחש דלא איתרבי לטומאה לא אתרבי לאכילה קמ״ל היקישא כל מילי דאין דמו חלוק מבררו משמע פי׳ מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שחלב אסור ובשר מותר ואין מצטרף זה עם זה שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר אין מצטרפין זה עם זה דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ואפילו בקדשים כדתניא ר׳ יהושע אומר כל הזבחים שבתורה נשתייר מהן כזית בשר כזית חלב זורק את הדם כחצי זית בשר כחצי זית חלב אין זורק את הדם אף כל שדמו חלוק מבשרו אההוא חייב אוציא דם שרצים שאין דמן חלוק מבשרן דזה וזה אסורין באכילה ומצטרפין זה עם זה (מעילה יז.) דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה (חולין לז) מסוכנת דשריא מהכא וחלב נבלה וחלב טרפה חלב חלב למה לי זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה ואי זו זו זו מסוכנת פי׳ זו היא שאין חלבה חלוק מבשר׳ אלא הכל אסור הבשר וכל שכן החלב יש לך אחרת כיוצא בה חולה וסופה למות שנשחטה חלבה אסור ובשרה מותר. דם היוצא מפיו ומפי האמה טהור. (ראש השנה כב נדה נח) א״ל מדמהרי׳ א״ל דם תהא אחריתו. דמים לו בין בחול בין בשבת (סנהדרין עב) פירוש חיים לו דמיו בתוכו. (בילמדנו ויאמר משה לחובב) כי לדם אעשך ודם ירדפך אם לא דם שנאת בשביל כך דם ירדפך וכי שונא היה עשו את הדם הרי אין מעשיו אלא שפיכות דמים שנאמר ועל חרבך תחיה ומהו אם לא דם שנאת זה דם המילה. (ובפרשת נקום נקמת) כשם שהיא שונא דם המילה ודם הקרבנות ואוהב דם להרוג נפשות שנאמר ועל חרבך תחיה כך אף דם ירדפך.
ערך חוור
חוור – ג(ברכות כח.) אהדרו ליה תמני סרי חיורתא פי׳ שיבה (חולין צג.) א״ר יהודה אמר שמואל חיורתא דתותי מתני אסור פי׳ הלובן שבתוך הכוליא והן חוטי דאינון גו כליתא ושם המקום חרץ (חולין נה) והוא דמטי ליקותא במקום החרץ. ואמר רבי חננאל ז״ל שמענו מרבותינו כי חלב שהוא בראש הכסלים הוא חיוורתא דתותי מתני וקרום מפריד בין זה חיורא ובין השומן שהוא תחת זה החיורא והעליון אסור והתחתון מותר. (חולין פד) ילבש כלי פשתן כיתנא חיוריתא רומיתא כלי זכוכיתא חיורתי. (יבמות פ) מתיב רב מרי מיהא דתנן (בכורות לח) חוורור והמים קביעין אי זהו חוורור קבוע כל ששהא שמונים יום פי׳ סנורים ת״י בסנורים בחיוורוריא ובלעז קטא״רטא. (פסחים עד) באיוריתא דשריר. (גיטין נו) סמידא ליכא חיוריתא איכא פי׳ קמח עב פסולת של סמידא. (סנהדרין צח) חיורא דבי רבי שמו פי׳ נגוע חלאים גדולים. חיורא נגע תרגום מצורעת כשלג חיורא כתלגא רב כלומר גדול (גיטין סח) אנא מיכל אכלי וטעמי ביה טעמא דחיורא אמר ליה חיורא לא קא עבדינן האידנא אמר להו בדקו בדוכתיה דאמר רבי חסדא חיורא באוכמא לקיא: (נזיר לא) אוכמא בחיורא לקיא חיורא באוכמא לקיא כבר פירשנו בערך אכם (א״ב תרגום כל אשר לבן בו די חור ביה) וא״ר חסדא אוכמא למשכיה סימקא לבשריה חיורא לרדיא. מחורתא כדשנין מעיקרא. (קידושין לט) אמר להו לא חיורתי כלום אינה מלובנת ומבוררת לכם. (נזיר סג. פסחים פא) טומאת התהום היכא כתיבא א״ר אלעזר אמר קרא וכי ימות מת עליו במחוורת לו (א״ב תרגום עיניך יראו זרות ויחורון עיניך בנכריתא).
א. [גייציגער.]
ב. [בלוט.]
ג. [ווייס.]
מתני׳ נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה – כל המקדש כולו קרי בירה ובגמרא מפרש טעמא.
נטמא מיעוטו – וכן נותר של פסח טהור.
הציקנין – עצרנין כלומר שהן צרי עין.
נטמא רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי כו׳ – נראה הטעם משום דלב בית דין מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול להנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן ולא לכל דמתוך ציקנותן היו נמנעין מלשורפו ואתי לידי עבירה ודוקא בציקנין או באכסנאי כדאמרי׳ בגמרא דעשאוהו כציקנין אבל אדם אחר לא ואפילו למאן דלית ליה בפ״ק דשבועות (יא.) לב ב״ד מתנה עליהן ה״מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו.
(21-22) ניטמא שלם מאי טעמא אמר ר׳ יוסי בר חנינה כדי לביישן – פירוש: כי היכי דפסח נאכל בכל העיר כך שריפת פסולו כשירה בכל העיר דדוקא פסולי קדשי קדשים שהן נאכלין בעזרה שריפתן נמי בעזרה כדאמרן לעיל בפרק כל שעה אבל פסולי קדשים קלים שנאכלין בכל העיר גם שריפתן בכל העיר ומה צורך להביאו לפני הבירה אלא כדי לביישן.
המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא שלם או רובו שורפי׳ אותו לפני הבירה מעצי המערכה נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה אמר הר״ם הכונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש כדי לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבאו לידי טומאה וציונו אותם לשרפו מעצי המערכה כדי שלא לבייש את מי שאין לו הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר אף זה ישרף מיד שאין לו אוכלין אמרו שיצא ענינו שיצא מן הבית שנאכל בו ותעובר צורתו הוא שישאר עד שיתעפש ויפסיד כי העקר אצלנו כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו ותשרף ולא חלק ר׳ יוחנן בן ברוקא אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם לפי שהוא ידמה אותו לפסולו בגופו ואין הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקא העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב גידים הם הגידים האסורין באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרפנו ויום טוב עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעקר אצלנו אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומאמר השם עד בקר רצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר״ל מחרת יום טוב:
אמר המאירי נטמא שלם או רובו כלומר הדבר ידוע שנטמאו טעונים שריפה כנותר ונאמר בגמ׳ שכל הקדשים שריפתם כשרה במקום אכילתם ופסח הוא קדשים קלים ומתוך כך היתה שריפתם כשרה בכל העיר אלא שכשנטמא כלו או רבו יש כאן פשיעת בעלים ומתוך כך שורפין אותו לפני הבירה ר״ל במקדש כדי לביישו בפני הכל עד שיזהרו עליו פעם אחרת ואמר עליהם ששריפתם היתה מעצי המערכה ואם בא לשרוף בשלו אין שומעים לו ונחלקו בגמ׳ בטעם זה אביי ורבא שלדעת אביי לא היה אלא כדי שלא לבייש מי שאין לו עצים ולדעת רבא טעם הדבר משום חשד שאם יתירו לשרפם בבירה בשלו אף כשנשארו מהם הוא מחזירם לביתו והרואים סבורים שמעצי המערכה גנב ליהנות מהם בביתו ונמצא לדעת רבא שאם שרפוהו בקש ובקנים ובשאר מיני עצים הפסולים למערכה שומעין לו וכן הלכה וכן אין צריך לומר שאם בא לשרוף בביתו מעצי המערכה אין שומעין לו שלא יהנה במה שישתייר מהם ויבא לידי מעילה ומה שנשתמש מהן לשרפה זו אין בו מעילה שכן הוא תנאי בית דין מתחלת הקדשן:
נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שאין כאן פשיעה כל כך שורפין אותו בחצריהן ובגגותיהן בעצים של עצמן שהרי ראוים הן לשריפת קדשים קלים שהרי אכילתם בכל העיר ואם בא לעשות בעצי המערכה אין שומעין לו שמא ישארו מהם ויהנה בהם אחר שהם בביתו ויבא לידי מעילה:
והצייקנין ר״ל אנשים שעינם צרה בממונם לא היו חוששין לבושת ומביאים אותו המעוט או הנותר לבירה ושורפין אותו שם מעצי המערכה וכן אמרו בגמ׳ שמי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים והוא מקום מחוץ לירושלים שממנו רואין את הבירה שורפו במקומו ואין מטריחין אותו לחזור אחר שנתרחק ממקום ראייתו אע״פ שאין מקומו מקום אכילת קדשים שמתוך הטורח הקלו בו ואם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אם יש בו כזית או יותר ואע״פ שאין כאן אלא מיעוטו ופרשנו שבמיעוטו אינו צריך לשרפו לפני הבירה בזו הוא שאמרו מפני שסתם דבר זה הוא באכסנאי ואין לו עצים מצויים ודינו כצייקנים אבל אם היה מבני ירושלים ראוי לו שישרפנו בביתו בעצי עצמו אא״כ הוא מן הצייקנים:
הפסח שיצא ר״ל חוץ לירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד בארבעה עשר שכל שפיסולו בגופו ישרף מיד אבל אם נטמאו הבעלים או שמתו והוא הדין אם משכו ידיהם הימנו תעובר צורתו וישרף בששה עשר שהרי בחמשה עשר יום טוב הוא ואין שורפין קדשים ביום טוב ומיד אין שורפין אותו הואיל ואין פסולו בגופו שכך אמרו כל שפסולו בגופו ישרף מיד אבל בדם כגון נטמא או נשפך ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה שמאחר שאין אכילת פסחים מעכבת שם קרבן כשר עליו ואין לשרוף קדשים כשרים עד שתעובר צורתן ור׳ יוחנן בן ברוקא סובר שאכילת פסחים מעכבת וכפיסולו בגופו הוא וישרף מיד ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ויתבאר בגמ׳ שאין חילוק בזה בין שנטמאו או מתו קודם זריקת הדם או לאחר זריקת הדם ובברייתא יתבאר שדברים אלו בנטמאו כל בני החבורה אבל אם נטמאו או מתו מקצתם אם לא התחילו הטהורים עדיין לאכול זכו הם בחלקם של טמאים בין שהתחילו הטמאים לאכול בין שלא התחילו אבל אם התחילו כולם לאכול לא זכו הטהורים בחלק הטמאים אלא אוכלים חלקם וחלק הטמאים ישרף וכן היא בתלמוד המערב:
העצמות כלומר שאינו יכול לשברן והמוח נשאר בהן ונעשה נותר וטעון שריפה אף עצמות עצמן טעונין שריפה מצד המוח שבתוכן שהרי אע״פ שעבר זמנו אסור לשבור בו עצם שלא אמרו בכשר ולא בפסול אלא בשלא היה לו שעת הכושר כמו שיתבאר והילכך אינו יכול לשברו כדי להוציא המוח ויתבאר בגמ׳ שאפילו מצאו נשבר ונחלץ המוח ממנו טעון שריפה אף העצם שמן הסתם הואיל ושבירת עצם אסורה בו לאחר זמנו נשבר והרי שמשו העצמות למוח שבתוכן שנעשה נותר ומתוך כך טעונין שריפה שכל ששמש לנותר כנותר:
והגידין פי׳ בגמ׳ שלא נאמרה בגידי צואר שהרי עץ בעלמא הם ואין ראוים לאכילה עד שיהא בהם משום נותר וכן בגידי בשר הרכים לא נאמר שהרי בכלל בשר הם והיינו נותר ובגיד הנשה הסמוך לעצם לא נאמרה שמאחר שמן התורה אסור לאכלו אין בו משום [נותר] ואינו טעון שריפה אלא בגיד הנשה חיצון הסמוך לבשר שאיסורו מדברי סופרים ומכיון שאסור מדברי סופרים אסור לבשלו ולאכלו וכן להשליכו לכלבים אי אפשר שמאחר שמותר הוא מן התורה נעשה נותר ואמר עליהם ועל בשר הנותר ממנו ישרפו בששה עשר שהוא חולו של מועד שהרי אין שורפין קדשים ביום טוב ואם חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר שאין שריפת קדשים דוחה לא שבת ולא יום טוב שהשבת והיום טוב עשה ולא תעשה ושריפת הנותר אינו אלא עשה ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה:
בד״ה נטמא כו׳ לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול כו׳ עכ״ל להך טעמא דאמר לקמן דלפני הבירה מעצי עצמו לא כדי שלא לבייש מי שאין לו ניחא נמי הכא בלאו טעמא דלא הטריחוהו כו׳ אלא לטעמא דלקמן דמפני החשד הכא אי הוו נטמאין רובו נמי שורפו לפני הבירה מעצי עצמן ליכא חשד כלל ולקמן הוצרך להך טעמא דאפילו אם הוא רוצה למטרח עצמו אין שומעין לו ודו״ק:
ד משנה נטמא קרבן הפסח שלם או רובו — שורפין אותו לפני הבירה (המקדש) מעצי המערכה שנותנים לבעלי הפסח לצורך זה. נטמא מיעוטו וכן הנותר מן הפסח (שכאמור בתורה יש לשרפו) שורפין אותו בעלי הפסח בחצרותיהן. או על גגותיהן מעצי עצמן, ורק הציקנין (הקמצנים) שרוצים לחסוך בדמי העצים — שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.
MISHNA: If the whole Paschal lamb or most of it became ritually impure, one burns it before the Temple [habira] with wood from the arrangement of wood on the altar that was given to the owners of the Paschal lamb for this purpose. If a minority of it became impure, and similarly, with regard to the parts of the Paschal lamb that are leftover, which must be burned, the owners of the Paschal lamb burn it in their courtyards or on their roofs, with their own wood. Only the miserly, who want to save the expenditure of wood, burn it before the Temple in order to benefit from the wood of the arrangement.
הכל
(22) גמ׳ גְּמָרָא : מ״ט מַאי טַעְמָא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כְּדֵי לְבַיְּישָׁן.:
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Paschal lamb must be burned before the Temple and that those who prefer to burn it elsewhere are not permitted to do so? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: In order to embarrass them. Presumably, the reason that most of the offering became impure is because the owners were not sufficiently careful with it. Therefore, the Sages decreed that it be burned in a public place.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Paschal lamb must be burned before the Temple and that those who prefer to burn it elsewhere are not permitted to do so? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: In order to embarrass them. Presumably, the reason that most of the offering became impure is because the owners were not sufficiently careful with it. Therefore, the Sages decreed that it be burned in a public place.
ה גמרא שואלים: מאי טעמא [מה טעם] שורפים את הפסח שנטמא לפני הבירה, ולא יניחו לרוצים בכך לשורפו במקום אחר? אמר ר׳ יוסי בר חנינא: כדי לביישן, שמן הסתם לא נזהרו בו ובשל כך נטמא ולכן תיקנו שישרפו אותו במקום פומבי.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the Paschal lamb must be burned before the Temple and that those who prefer to burn it elsewhere are not permitted to do so? Rabbi Yosei bar Ḥanina said: In order to embarrass them. Presumably, the reason that most of the offering became impure is because the owners were not sufficiently careful with it. Therefore, the Sages decreed that it be burned in a public place.
הכל
(23) נִטְמָא מִיעוּטוֹ וְכוּ׳.: וּרְמִינְהוּ וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ אִם עָבַר צוֹפִים שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְאִם לָאו
It was stated in the mishna that if a minority of it became ritually impure, and similarly, if part of it was left over, it is burned in the owners’ courtyards with their own wood. The Gemara raises a contradiction based on what was taught in a different mishna: And similarly, with regard to one who left Jerusalem and remembers that there is consecrated meat in his hand, which is now disqualified because it has left Jerusalem and must therefore be burned, if he passed Mount Scopus, he burns the meat at the site where he is located, and he need not return to burn it in Jerusalem; and if he has not yet passed Mount Scopus,
It was stated in the mishna that if a minority of it became ritually impure, and similarly, if part of it was left over, it is burned in the owners’ courtyards with their own wood. The Gemara raises a contradiction based on what was taught in a different mishna: And similarly, with regard to one who left Jerusalem and remembers that there is consecrated meat in his hand, which is now disqualified because it has left Jerusalem and must therefore be burned, if he passed Mount Scopus, he burns the meat at the site where he is located, and he need not return to burn it in Jerusalem; and if he has not yet passed Mount Scopus,
שורפין אותו – את מעט שנטמא ואת הנותר.
גמ׳ וכן מי שיצא – בפרק אלו עוברין.
שיש בידו בשר קדש – והרי הוא פסול ביוצא.
צופים – מקום שיכול לראות משם הבירה ומשם והלאה אין יכול לראותו.
שורפו במקומו – לא הטריחוהו לחזור ולשורפו בירושלים הואיל וכבר נתרחק הרבה ואף על גב דקיימא לן בפרק כל שעה (דף כד.) דבמקום אכילת קדשים שם שריפתן מבקדש באש תשרף.
ו שנינו במשנה שאם נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שורפים בחצרותיהם מעצי עצמם. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, והבשר הזה כיון שיצא ממקומו נפסל מאכילה וטעון שריפה אם עבר את כפר צופים — שורפו במקומו שנזכר בו ואינו צריך לחזור ולשורפו בירושלים, ואם לאו שעדיין לא עבר את כפר צופים —
It was stated in the mishna that if a minority of it became ritually impure, and similarly, if part of it was left over, it is burned in the owners’ courtyards with their own wood. The Gemara raises a contradiction based on what was taught in a different mishna: And similarly, with regard to one who left Jerusalem and remembers that there is consecrated meat in his hand, which is now disqualified because it has left Jerusalem and must therefore be burned, if he passed Mount Scopus, he burns the meat at the site where he is located, and he need not return to burn it in Jerusalem; and if he has not yet passed Mount Scopus,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פסחים פא: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים פא:, עין משפט נר מצוה פסחים פא:, ר׳ חננאל פסחים פא:, הערוך על סדר הש"ס פסחים פא:, רש"י פסחים פא: – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., תוספות פסחים פא:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים פא:, בית הבחירה למאירי פסחים פא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים פא:, מהרש"א חידושי הלכות פסחים פא:, גליון הש"ס לרע"א פסחים פא:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים פא:
Pesachim 81b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 81b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 81b, R. Chananel Pesachim 81b, Collected from HeArukh Pesachim 81b, Rashi Pesachim 81b, Tosafot Pesachim 81b, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 81b, Meiri Pesachim 81b, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 81b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 81b, Gilyon HaShas Pesachim 81b, Steinsaltz Commentary Pesachim 81b