מקום שנהגו
{שמעתא דעשיית מלאכה בע״פ מחצות ולמעלה}
כתוב בספר המאור: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין, נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג, אלא אסור הוא בכל מקום, ופירשו בירושלמי, אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב, לכך אסרו לעשות מלאכה, ומכאן אנו למדין שבזמן הזה שאין קרבן, דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים.
אמר הכותב: זה הפסק בא במחתרת על דברי רבינו הגדול ז״ל. לפיכך נתן לנו להצילו. שהוא פקקה1 למשנתנו ולגמרא שעליה בהלכות, וממנו אנו למדין שאף בזמן הזה חמור משאר ערבי ימים טובים.
וכן עיקר. שאלמלא כך, היו שונים משנתם בעושי פסחים בפירוש. וכן משמע מסתם מחלוקתו דר״מ ורבנן
(בבלי פסחים נ״ה.) שעל זמן שלהם נאמרו דברים.
2 ואין הירושלמי אלא נותן טעם על מה החמירו בו תחלה, אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום. שאפילו נמי בטל דבר
3, לא בטלה גזירה עד שיעמוד בית דין ויתיר. שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, כדאיתא במסכת ביצה
(בבלי ביצה ה׳.) ובמקומות אחרים רבים הרבה. וכ״ש בזה, שאפילו לא היתה תקנה לשם כך הדבר מהנה ומועיל לעסקי מצה ומרור, ואין ב״ד רשאי להתיר דבר שיש בו נדנוד עבירה. ומ״מ, לא הותר. וזו מתשובת הרב ז״ל.
צא וראה מה שאמרו בערבי פסחים
(בבלי פסחים ק״ח.) ברב ששת, דלא אכל במעלי פיסחא, דקסבר משום פסח, ולא שהיה פסח בזמנו.
מ״מ, אפי׳ בתחלת גזירה נכון הוא. ונראה לפי גמרתנו, שהטעם אף מפני מצה ומרור, שטרחותן מרובה משאר ימים טובים. 4להחמיר בהן קצת וליתן להם חצי שעה יותר, כדברי רש״י5 ז״ל.
{שמעתא דתורת המנהגות}
ועוד כתב בדיני המנהגות: אבל בחומרי מקום שהלך לשם, בזה יש דרכים הרבה, שאם הם כותאי או בני מדינה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת וכו׳, ואם הם תלמידי חכמים וכו׳, עד נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם וכו׳, וכל זה בדברים שיודע בהם שהוא מותר, ונוהג בו באיסור, ואם דבר שמנהגו בטעות, מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג, וכפי הירושלמי שכתב הרי״ף ז״ל.
והוצרכתי להשיב על דבריו, מפני שתלאן בדברי רבינו הגדול ז״ל.
מה שכתב תחלה, אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת, אם לומר להם, מותרין אתם, למה לי מפני המחלוקת. והלא הן עצמן אסורין הן, ואפי׳ בתלמידי חכמים שבאין לישאל, כי זה קבלת אבות הוא. ואפי׳ לנהוג היתר לעצמו בתלמידי חכמים נמי, דהיינו מתניתא,
6 ולא אוקימו בגמ׳ בכותאי אלא ברייתא. ומעשה דרמי בר תמרי
(חולין ק״י.) נמי, דאכל כחלי בפומבדיתא ודעתו לחזור הוה, ואקשי ליה רב חסדא, לית לך חומרי מקום שהלך לשם. והא פומבדיתא שכיחי רבנן גבייהו ושכיחי נמי מתיבאתא, ואפי׳ הכי נותנין עליו חומרי של מקום.
וכן מה שאמר בדבר שמנהגו בטעות, שמתירין אותו בפניהם בכל ענין, א״א. שבני כבול וכירי7 ועכו טועין8 באיסור שנתחלפה להם, כאילו גזירה שלא מן הדין. שאלמלא קבלו עליהם האבות לדעת, היכי קתני, ולא רצו לומר להם, מותרין אתם. והלא הם ודאי אסורים הם. ויהודה והלל ורבן גמליאל נמי, היאך נהגו בהם היתר במדינתן. והלא ודאי יודעין היו מנהגם. וא״ת שדעתם לחזור, והלא לא פירשו בגמ׳ כן אלא על עובדא דרבה בר בר חנה. ועוד, דא״כ, תיקשי לאביי דלית ליה הך סברא, דהא מארץ ישראל לא״י הוה. אלא ש״מ, בין דעתם לחזור בין שאין דעתם לחזור, נוהג היתר לעצמו. והיינו משום שאין מנהגם אלא בטעות, כדפרישית. וכך נוטים דברי רבינו הגדול ז״ל.
ועוד, דהא בני בי חוזאי דמפרשי חלה מארוזא, מנהג בטעות היה, שטעו בדרבי יוחנן בן נורי
(בבלי ברכות ל״ז.). שאם קבלה להחמיר, לא אמר רב יוסף, ניכלה זר באנפיה. וא״ת, חושש היה דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, א״כ, אפילו בכותאי ונשי נמי מתירין להם, שלא יביאם טעותם לידי תקלה. אלא לא התיר רב יוסף אלא משום שטעו באיסור. ואמרינן עלה בגמ׳ דבכותאי ונשי אין מתירין אותם בפניהם.
אלא כללא דוקא דמנהגות, דמקום שנהגו בתורת מנהג ויודעים היו ראשונים שאין בו איסור, אלא לעשות סייג למצוה הוא שהחמירו על עצמן, כעין משנתנו, בזה אין מתירין להם אע״פ שהם באין לחזור בהם, כעין בני בישן. וכן אמרו בירושלמי
(ירושלמי פסחים ד׳:א׳), ונשאל אין מתירין לו. שכן הנשבע לקיים את המצוה ונשאל אין מתירין לו, כדאיתא בגטין
(בבלי גיטין ל״ה:) ובבכורות
(בבלי בכורות מ״ה:). וכן הר׳ אברהם ז״ל אומר.
ולפי דעתי, שהבא ממקום אחר לשם, אל ישנה מפני המחלוקת, ואפי׳ כולם חכמים כולם יודעים את התורה, דלעולם חוששין למחלוקת. ואפי׳ בחדרי חדרים אסור, ואע״פ שדעתו לחזור. והיינו מתני׳. דאי לא תימא הכי, אלא מתני׳ היכי משכחת לה. אי9 דעתו לחזור, חומרי מקום שיצא משם אין נותנין עליו וחומרי מקום שהלך לשם נותנין עליו. ומשמע נמי דמן הדין הזה נמי הוא חייב בהן, שהרי נעשה בן עיר ליומו10, ולא מפני חשש המחלוקת בלבד הוה אסור. אלא מתניתין בשדעתו לחזור, וכדפרישית.
והיינו דאמר רב ספרא, ביישוב לא קא עבידנא מפני המחלוקת. וחוץ לתחום אין בו משום מחלוקת, והיינו דרמי בר תמרי
(חולין ק״י.). והיינו מדבר, דאמרינן הכא: במדבר מותר. והאי דנקטי לישנא דיישוב ומדבר, [ולא אמרי]
11 חוץ לתחום ותוך לתחום, אורחא דמילתא הוא. דאינו שובת ביו״ט בתחומה של עיר שלא יכנס לתוכה. א״נ, דיוקא דלישנא נמי הוא הכי: ישוב, תוך לתחום. מדבר, חוץ לתחום. והא מנהגא דכולא בבל הוא, ולא מיתמר חוץ לתחום אלא בעיר אחת.
ובדברים המותרים ונהגו בהם איסור והלכה פסוקה שמנהגם בטעות, כגון חלה דארוזא, אין נותנין על הבא חומרי מקום שהלך לשם ואע״פ שאין דעתו לחזור והוקבע ביניהם, אלא עושה בצנעא בתוך ביתו. ואינו מתירו להם ולא נוהג בו היתר בפניהם, בכותיים. ובמקום שמצויין תלמידי חכמים, מתירין להם. והיינו ברייתא דגמרין, והיינו מעשה דיהודה והלל ושל ר״ג12, שבצנעא עשו והרגישו בהן בני מדינה.
וכדברי הר׳ אברהם, אין חוששין נמי לחומרי מקום שיצא משם למנהג בטעות. ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי, ונשאל ומתירין לו. ויש לפרש בו אפילו בכותיים. כיון שבאים לישאל מתירין להם, ואין לחוש לסרכא, שכבר הדבר מרופה בידם שהן באין לישאל עליו. ומלמדין אותן כל עיקר הדברים, שלא יסרכו ולא יסתבכו בהן. ויש לפרש שלא אמרו בבני תורה13 ואע״פ שבאין לישאל.
ואם דבר שמנהגו מחמת איסור תורה ואין טעותו מוכרע, כגון תרבא דאייתרא, והוא דעתו לחזור למקומו, אין עליו תורת מנהג בזה, אלא נוהג בו היתר בפרהסיא. אבל אינו מתירו להם, שא״א להתירו. שאפילו בדברי14 מקומו, אין אלו טועין אלא בשיקול הדעת. ואין במה שהוא נוהג בו היתר מפני המחלוקת, שלא מחמת מנהג שלהם תפסו בו מתחלה אלא מחמירין הם על עצמן לפסוק הלכה כן. ובאיסורי תורה הוא להם ואין צריך חיזוק, שכבר הם יודעין שמחלוקת חכמים הוא ואין מנהג עירם מכריע. ואם כותיים או בני מדינה הם, נוהג היתר לעצמו בצנעא, אבל לא בפניהם, משום דמיסרכי. והיינו דרבה בר בר חנה. וזו ששנו15 עליו ממשנתנו אינו ענין אלא לנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, דאפילו במנהג של איסורי תורה ודאי הוא חייב לנהוג בחומרי מקום שהלך שם, כדאמרי׳ בפירות שביעית. ולהכי פריך16, דעתו לחזור הוה. וכיון דודאי משום מחלוקת ליכא, שאין זה אלא כמחלוקת ב״ש וב״ה, שאלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהם ונוהגין אהבה ואחוה זה עם17 זה, משום קביעות ליכא, שלא נתקבל עליו ישוב המדינה ומנהגה כיון שהיה דעתו לחזור למקום ההיתר.