תנאי היא דאיכא למ״ד נדרא ברבים יש לו הפרה וכו׳ – איכא למידקב ולנדר על דעת רבים, וי״אג רב הונא סבר דנדר על דעת רבים כנדר ברבים ושניהם יש להם הפרה, תדע דקאמרינן בחכם קסבר צריך לפרוט את הנדר, ולא אמרינן דמדר לה על דעת רבים, וה״נ משמע מדאיצטריך אמימר למפסק הלכתא אפילו למ״ד נדר שהותר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו וכו׳, ואם כן אפילו נשאת מדירין אותה על דעת רבים למאי דקי״ל כאמימר, וכן מצינו לרבינו שרירא גאוןד ז״ל.
ובמסכ׳ בכורותה בעו בגמרא, לימא אמימר כתנאי אמרה לשמעתיה, ומוקמי לה כדברי הכל, מיהו אמוראי היא, ופסק בה הלכתא. ויש אומריםו, דכי אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה, ה״מ לחכם שעל דעתם מתיר, אבל בעל מדעת עצמו הוא מפר, ואפילו על דעת רבים יש לו הפרה, וא״ת, והא אמרינן דלמ״ד ברבים אין לו הפרה גבי חכם, אמר בבעל אין לו [הפרה]ז, ולא יהא ברבים חמור מעל דעת רבים, י״ל שאני על דעת רבים משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרתח. הלכך, אע״פ שאמרו על דעתנו אנו משביעין אותה, ירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה. ומה שנדרה על דעת רבים, לומר שאם רצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרביםט, הלכך אם רצה הבעל להפר יפר, אבל ברבים למ״ד אין לו הפרה, טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דעבידא באפי תלתא אלימא ולא יכיל חכם למשלפה וה״ה לבעלי.
ורש״י ז״ל פירשכ, על דעת רבים כך יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, וכן נמצא לדברי האיי גאון ז״ל בתשובהל, והיא דומה למה שאמרומ הוו יודעים שלא על דעתכם אנו משביעין אתכם אלא על דעתנו ועל דעת המקום.
וראיתי לרב אב ב״ד ז״לנ שכתב בתשובת השאלה שכתבנו, שלא אמרו ע״ד רבים אין לו הפרה אלא בנשבע לדבר מצוה, אבל לדבר הרשות אין דעת הרבים חלה עליו, וחזר בו מההיא דגרסינן במס׳ מכות בפרק הלוקיןס גבי אונס שגירש כגון שהדירה על דעת רבים, והתם לאו לדבר מצוה היא, אלא עבירה נמי היא מהני שלוקין עליה. אבל תמהני, שמצאתי שם לרש״י ז״לע, שפירש ע״ד רבים, שמצא לה עון והדירה על דעת רבים, ולא נתברר אצלי, שאם מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה, כדתנןפ מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה, ואם נמצא שם רע, שאינו שם רע נמי אמאי אין לו הפרה, הא לא חייל נדרא כלל, כדאמרינןצ לקמן בפרקיןק, כיון דאמרי להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא עלייהו שבועה כלל. ואפשר דהתם תולים הנדרים בדבר היו, כאותה ששנינור קונס אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי. ונמצא שלא גנבה מותר, אבל כאן כשלא תלה, אלא נדר סתם, אבל מפני שמצא בה ערות דבר הדירה, ולפיכך צריך הפרה, ואין זה נכון בעיני, שאם כן קשה למאן דאמר אינו צריך לפרוט את הנדר, כי לא נשאת נמי ליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה, וכ״ת דמדרינן לה ברבים, הניחא למאן דאמר אין לו הפרה, אלא למאן דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר, כדמקשינן לרב נחמן גופיה בסמוך, אלא ודאי דמשביעין לה על דעת רבים ימתרצא ליה הא מתני׳ כדמתרץ ואזיל למתני׳ דבכורות, וש״מ דנדר על דעת רבים חל כאן, לא כדברי בעלי תירוצין שהזכרנו.
ויש שמקשיןש, אמאי חיישינן דילמא שרי לה בעל או חכם, לידריה שיאסרו כל פירות שבעולם עליה אם נטלה מכתובתה כלום, ואח״כ תטעום מאותן פירות שאסרה על עצמה בפניהם קודם שתגבה מהם כלום, ולאו מילתא היא, דהא קי״לת אפי׳ אכלה כולה נשאל עליה, דחכם מעקר עקר ליה לנדר, ומיהו בבעל קשיא, דקי״ל מיגז גייזא, וי״לב כיון דתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו, אין רצונם באיסור שעה, דילמא עברה ואכלה ואח״כ מפר לה בעל, אבל כשמדירין אותה שיאסרו עליה כל ימי חייה, אינה עשויה להיות עומדת במרדה ובאיסורא כל ימיה.
ויש עוד שאלהג, היכי חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה, והא קי״לד המודר הנאה מחבירו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, והיכי שרי לה חכם, ואמרו בתוס׳ בשם ר״ת ז״לה, שהוא היה אומר שאם התירוה מותר. ובירושלמיו פירש טעמו של דבר מפני הבושה ומפני החשד, וא״כ לכתחילה הוא צריך, אבל דיעבד מותר הוא.
והראב״דז ז״ל השיב, מדאמרינן בנדריםח גבי צדקיהו שהתירו לו שלא בפניו של נבוכדנצר. והיינו דכתיבט, אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו, ואמאי הא לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו נדרו פשעו, וי״ל שכיון שיש חלול השם בזה הוה היא והוא והם פשעו, אבל לא עבר על שבועתו.
וי״א בעל לעולם מפר, בין בפניו בין שלא בפניו, אבל הא דאמרינן דילמא אזלא לגבי חכם, ה״ק, דילמא איהי סברה דמצי חכם למשרי לה, ואזלה לגביה, ואיהו לא ידע ושרי לה סתם, וסברה דמותר לה, ופריק צריך לפרוט את הנדר ושוב לא יתיר לעולם. ואם התיר אינו מותר.
וי״אי, שלא אמרו אלא המודר הנאה מחבירו או שנשבע להנאתו, כגון שבועת צדקיהו לנבוכדנצר, ונדרו של משה, דאמר לו הקב״ה במדין נדרת לך למדין והתר נדרך, אבל כאן שנאסרו כל פירות שבעולם עליה, אין כאןכ הנאת יתומים באיסורןל ולא צרכן, שמכיון שנשבעה נשבעה ואפי׳ באה להחזירמ להם הממון איסורה במקומו עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם, וזה נכון לדברי מי שגורס המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו,נ הא שלא בפניו מתירין לו בפניו ושלא בפניו, וכדאיתא בתוספתאס ובירושלמי הכא, ודאי לא קשיא, דפעמים שיתומים קטנים הםע, או אינם שם, ונודרת שלא בפניהםפ.
א. בגמ׳ לפנינו ובנדפס: נדר שהודר ברבים.
ב. וכן הק׳ בתוד״ה אבל, ושא״ר.
ג. תוס׳ שם, ועוי״ל, ועיין בהשגות הראב״ד על הרי״ף בסוגיין.
ד. עיין אוצה״ג עמ׳ 69, ובמאירי וחי׳ הר״ן.
ה. מו א. ולפנינו בסוגיא שם ליתא השאלה לימא אמימר וכו׳ אלא בסוגיא
בערכין כג א.
ו. תוס׳ בסוגיין ובבכורות, רא״ש סי׳ ח׳, ר״ן על הרי״ף, מאירי
מכות טז א, ועיין שו״ע יו״ד סי׳ רכח סכ״ד.
ז. כן הוא בנדפס.
ח. ברבינו משמע דירדה תורה לסוף דעתה שנודרת על דעת בעלה, ובתוס׳ הרא״ש כתב דאין לה כח לעקור דעת בעלה ולתלות בדעת אחרים, וע״ע ברשב״א בר״ן במאירי ובריטב״א, וכן בריטב״א להלן פג. ועיין בקובץ ביאורים לגיטין סי׳ כ, כג, וקובץ הערות סי׳ כו.
ט. כלומר, דאם יקיים הבעל ע״ד הרבים, שוב לא יהא לו הפרה והתרה, ומזה משמע דבנדרה סתם וקיים הבעל יכול החכם להתיר הנדר, ועיין ביו״ד סי׳ רלד שנחלקו ראשונים בזה ובשו״ע בסעיף כג פסק שיכול החכם להתיר גם אחרי קיום הבעל, וברמ״א הביא שיש חולקים.
י. וכן בר״ן לקמן מו א, ועיין ביו״ד סי׳ רכח סעיף כא.
כ. לו א ד״ה על דעת, ובריטב״א
מכות טז א, בשם רבינו שלמד מדברי רש״י דבעינן בפני הרבים ולא סגי בדעתם.
ל. תשובות הגאונים ליק סי׳ לד, שערי תשובה לגאונים סי׳ קלח־ט, תמים דעים להראב״ד סי׳ קצב. ושם כתב שאמר לרבים הרינו נודר על דעתכם. וכ״כ המאירי במכות שם.
מ. שבועות כט א־ב. ושם בשינוי: שלא על דעתי אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי.
נ. הובא בראשונים בסוגיין, ובריטב״א והנימוק״י
בנדרים סב א, ובמאירי מכות טז, א.
ס. טז א. ועיי״ש בחידושי רבינו ד״ה הא דאמרינן שכתב דרק לעבירה ליכא ע״ד רבים, וע״ע בשו״ת הר״ן סימן לח.
ע. שם ד״ה על. וכן דייק מרש״י רבינו שם, ובשטמ״ק
נדרים סה.צ. בנדפס נשמט מתיבת כדאמרינן עד רחוקה באנו.
ק. מו א.
ש. תוד״ה אבל, ריטב״א ר״ן, וברשב״א לה א. ומה שהזכיר רבינו שיאסרו כל פירות וכו׳, עיין תוס׳ לה א ד״ה ונודרת דלא גרסינן כל.
א. מסקנת הש״ס
נזיר כב א. וכ״פ הרמב״ם הי״ב מנדרים הי״ט. ועיי״ש בפי״ג הל״ב ובנו״כ.
ב. וכ״כ בראשונים הנ״ל.
ג. כ״ה בתוד״ה ליחוש, ובראשונים בסוגיין.
ה. תוס׳ שם ובשא״ר, ובשו״ע יו״ד סי׳ רכח סעיף מז כתב המחבר דבדיעבד מותר וי״א דלא הוי התרה.
ו. נדרים פרק ה הלכה א. והובא בתוס׳ ובראשונים.
ז. בהשגות על הרי״ף.
ח. סה א.
ט. יחזקאל יז יט.
י. עיין רשב״א ריטב״א ר״ן ומאירי, ובריטב״א דחה שיטה זו, ועיין ביאה״ג ס״ק מא שם.
כ. כ״כ הרשב״א, וכ״כ הר״ן בנדרים ובשו״ת ריב״ש סי׳ תסא, וכן פסק הרמ״א ביו״ד שם, ובש״ך שם ס״ק מג פליג על הרמ״א, ובפ״ת שם ס״ק יא הביא בשם שער המלך פ״ו משבועות דס״ל כרמ״א.
ל. בנדפס: ואיסורן בלא צרכם, ואינו מובן, ולפי הכת״י א״ש.
מ. בנדפס: להשיב.
נ. בנדפס ובכתי״ו נכפלה כאן שורה מחמת הדומות.
ס. נדרים פרק ב משנה יב. וברבנו בהלכות נדרים שם גרס כן בש״ס דילן וכן במאירי שם, וכן בשו״ת הר״ן סי׳ סה (מהדורת פלדמן) וע״ע ב״י בסי׳ רכח ובדרכי משה הארוך.
ע. וגובה כתובה אף מקטנים, חו״מ סי׳ קה סעיף ב, וכוונת רבינו דקטן כשלא בפניו דמי.
פ. וברשב״א הביא בשם ר״ת דאין זה אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו. אבל בנדר מדעתו שלא קיבל ממנו טובה מתירין שלא בפניו. ובשו״ת הרשב״ש סי׳ קצט הביא בשם רבינו, ועיין ב״י סי׳ רכח שהביא לשון הרשב״ש בשם רבינו.