(1) 
וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל.:
וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל.and unacceptable.
1. תאני: כ״י נ : ״קתני״.
2. על אבדתו: חסר בכ״י קרפנטרץ .
3. קסבר: חסר ב-גכה , כ״י נ .
4. זימנין: חסר רק בכ״י א .
5. מיניה: גכה : ״ליה״.
6. ומקיים: גלה , כ״י נ : ״ומתקיים״.
7. ביה: חסר בכ״י קרפנטרץ .
8. רשע יכין: כ״י א , גכה . דפוסים : ״יכין רשע״.
9. בשו״ת המיוחס לר״ח (נמצא בשו״ת הרי״ף סי׳ ק״נ) ובשו״ת רש״ג-רה״ג (אשכול, אוצה״ג כאן סי׳ קסט).
10. האידנא שהדותא: וכן בשו״ת המיוחס לר״ח (שם). דפוסים: סהדותא האידנא .
11. מעם: גו : ״דעם״.
12. כמאן: וכן בשו״ת (שם). חסר ב-גלה , כ״י קרפנטרץ .
13. עם הארץ: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה.
14. הוא: חסר בכ״י נ , כ״י קרפנטרץ .
15. ובמשנה: כ״י קרפנטרץ : ״ומשנה״.
16. ולא חשיד אגוזלנותא: דפוסים: ואגזלנותא .
17. אחד: גכה : ״חד״, וכן כ״י א לפני הגהה. דפוסים: חדא .
18. אנפא: גכה : ״אנפי״.
19. דפסליותא: דפוסים: פסלנותא .
20. כ״י נ חשוד: כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״דהא חשוד״.
21. הוא דהא חשוד על הגנבה: כ״י קרפנטרץ : ״ועל הגניבה״.
22. לפיכך: וכן כ״י נ . כ״י קרפנטרץ , גכה , גלה : ולפיכך.
23. אותו אפוטרופוס: גכה : ״את אפטרופוס ליתומים״.
24. על שפיכות: כ״י נ , דפוסים: ״אשפיכות״
25. ולפיכך: כ״י נ : ״לפי׳ ״.
לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות – משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות והא דאמר בפרק השותפין (ב״ב ח:) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות צ״ל דזוהר הרקיע עדיף מזוהר כוכבים.
לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקו׳ ובפ׳ השותפין שרצו אמרי׳ המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים) ככוכבים אלו מלמדי תינוקות. ולכאורה טפי עדיפי כוכבים מזוהר הרקיע התם לשכר עצמן קאמר:
ואינו מתקבל.
and unacceptable.
הכל
(2) תָּנוּ רַבָּנַן אלְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם כׇּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת וְלֹא יִשָּׂא בַּת עַמֵּי הָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁרֶץ וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר {דברים כ״ז:כ״א} אָרוּר שׁוֹכֵב עִם כׇּל בְּהֵמָה.
The Sages taught: A person should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar. If he cannot find the daughter of a Torah scholar, he should marry the daughter of one of the great people of the generation, who are pious although they are not Torah scholars. If he cannot find the daughter of one of the great people of the generation, he should marry the daughter of one of the heads of the congregations. If he cannot find the daughter of one of the heads of the congregations, he should marry the daughter of one of the charity collectors. If he cannot find the daughter of one of the charity collectors, he should marry the d aughter of one of the schoolteachers. However, he should not marry the daughter of an ignoramus [am ha’aretz] because they are vermin and their wives are similar to a creeping animal, as their lifestyle involves the violation of numerous prohibitions. And with regard to their daughters the verse states: “Cursed is he who lies with an animal” (Deuteronomy 27:21), as they are similar to animals in that they lack any knowledge or moral sense.
גדולי הדור – אנשי מעשה וצדיקים.
בת גבאי צדקה – שאין ממנין אלא אם כן טובים ונאמנין.
נשותיהן שרץ – שאינן זהירות במצות.
עם כל בהמה – שדומות לבהמה שאין להן לב להבין.
מפני שהן שקץ ונשותיהן כו׳. מלת שקץ נאמר על הרוב לגבי עבודת כוכבים דכתיב ולא ידבק בידך מאומה כך אסור לידבק בע״ה ולישא את בתו ונשותיהן שרץ בו׳ שטומאת מגע שרץ היא במשהו בכעדשה כך נשותיהן בטומאת נדתן במשהו דברואה טפת דם כחרדל יש להרחיק מהן ועל בנותיהן הוא אומר שוכב עם גו׳ (מפורש במסכת עירובין):
א תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם — ישא בת גדולי הדור, שהם חסידים וצדיקים אף שאינם תלמידי חכמים. לא מצא בת גדולי הדור — ישא בת ראשי כנסיות (הממונים על בתי הכנסת). לא מצא בת ראשי כנסיות — ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה — ישא בת מלמדי תינוקות. ואולם לא ישא כלל בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ מפני היותם שקועים באיסורים, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: ״ארור שכב עם כל בהמה״ (דברים כז, כא), שאין בהן לא מוסר ולא דעת.
The Sages taught: A person should always be willing to sell all he has in order to marry the daughter of a Torah scholar. If he cannot find the daughter of a Torah scholar, he should marry the daughter of one of the great people of the generation, who are pious although they are not Torah scholars. If he cannot find the daughter of one of the great people of the generation, he should marry the daughter of one of the heads of the congregations. If he cannot find the daughter of one of the heads of the congregations, he should marry the daughter of one of the charity collectors. If he cannot find the daughter of one of the charity collectors, he should marry the d aughter of one of the schoolteachers. However, he should not marry the daughter of an ignoramus [am ha’aretz] because they are vermin and their wives are similar to a creeping animal, as their lifestyle involves the violation of numerous prohibitions. And with regard to their daughters the verse states: “Cursed is he who lies with an animal” (Deuteronomy 27:21), as they are similar to animals in that they lack any knowledge or moral sense.
הכל
(3) תַּנְיָא ר׳ רַבִּי אוֹמֵר עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר (בְּהֵמָה) שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״א:מ״ו} זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר בְּהֵמָה וָעוֹף.:
The Gemara continues its discussion with regard to an ignoramus. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is prohibited for an ignoramus to eat meat, as it is stated: “This is the law [torah] of the beast and of the fowl” (Leviticus 11:46). He expounds: Anyone who engages in Torah study is permitted to eat the meat of animals and fowl, and anyone who does not engage in Torah study is prohibited to eat the meat of animals or fowl.
עם הארץ במקום שאין גדול ממנו עמו אסור לאכול בשר שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטרפות ובמליחת בשר ובתערובות אוכלין והוא אינו יודע דרך צחות אמרו זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אינו אוכל בשר:
גמרא עם הארץ אסור לאכול בשר – פי׳ הרי״ט ז״ל כי מתוך עמיתו אינו יודע לשחוט ולמלוח כראוי.
עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים – פי׳ רבינו אלפסי והגאונים ז״ל כגוי שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה. וכתב הרי״ט ז״ל רץ לאו דוקא דאם כן אפי׳ חכם אלא שעמיתתו מביאו לדינך: והנכון שדיברו חכמים לשון הבאי וגוזמא וזהו שאמרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אבל ודאי ההורגו שלא כדין נהרג עליו ונראין דברים בכל אלו הגוזמות בעם הארץ שאינו אפי׳ במצות ודרך ארץ או איפשר במי שלא קרא ושנה בלבד אף על פי שעוסק במצות כי לא עם הארץ חסיד ובודאי לסרס בני אדם לתורה מגזמין על עם הארץ בכל זה. הרי״ט ז״ל.
ת״ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות כו׳ – והא דאמרינן במסכת חגיגה אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא דעם הארץ כמאן כר׳ יוסף תירץ רבינו אלפסי בההיא לא פליגי והתם מיירי בעם הארץ דאיתיה במצות ובדרך ארץ אבל הכא דליתיה אף במצות ובדרך ארץ והיינו דחשיד לן מסתמא אכל אגפי פסילותא דמשום דחשיד אגזל אין ממנין אותו על קופת צדקה ומשום דסתמיה חשיד אשפיכות דמים אין מתלוין עמו בדרך וכתב הרי״ט ז״ל בהא דאמרינן בפ״ק דקידושין כל שאינו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר׳ יוחנן עלה ופסול לעדות משום דהכא קתני אין מקבלין והוה משמע לכתחילה ופירש ר׳ יוחנן דאפי׳ בדיעבד פסול: עוד כתב ז״ל ובעניני עם הארץ יש דינים חלוקים כי יש עם הארץ שאינו במקרא ובמשנה אבל ישנו בדרך ארץ ובמצות וזהו לשונו דרך כלל והוא פסול לעדות לכתחילה אלא משום איבה וכשאינו במצות הוא פסול בדיעבד כברייתא דלעיל ובודאי שסתמן של אילו אינן מעשרין פירותיהם ולא אוכלין חוליהם בטהרה ויש בני אדם שנוהגים באמיתות בדברים האלו ואף על פי שיודעין תורה ושונין וקוראין נקראין עמי הארץ כדי זה וראי׳ שאמרו איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר׳ מאיר וחכמי׳ אומרי׳ כל שאינו מעשר פירותיו ע״כ.
סליק פירקא
ע״ה אסור לאכול בשר כו׳ כבר אמרו המפרשים טעם בזה ומיהו יש לדקדק אמאי נקט בשר בהמה ועוף ולא נקט נמי דגים ושאר נפש חיה דכתיבי נמי בהאי קרא ונראה לפרש דודאי בן נח הותר לאכול כל בשר כדכתיב כירק עשב נתתי לכם את כל וגו׳ אלא ישראל שקבלו התורה נצטוו להבדיל בין הטמאה לטהורה וע״ז רמז ברירא זאת תורת דהיינו העוסק בתורה ויודע להבדיל בין הטמא לטהור וכל שאר איסורים הנוגעים לאכילת בשר כגון דם וחלב ובשר וחלב וגיד הנשה הותר לאכול בשר וכל שאינו עוסק בתורה בכל הני איסור והיתר דאכילת בשר אסור לאכול בשר דודאי יכשל בו להתיר האיסור ועל כן נקט בשר בהמה ועוף דרבו דיניהם להבדיל בין איסור להיתר משא״כ בדגים דבקל יוכל להבדיל בין איסור להיתר כשידע סי׳ קשקשת וק״ל:
ועוד בגנות עמי הארץ, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: ״זאת תורת הבהמה והעוף״ (ויקרא יא, מו), ודרש: כל העוסק בתורה — מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה — אסור לאכול בשר בהמה ועוף.
The Gemara continues its discussion with regard to an ignoramus. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is prohibited for an ignoramus to eat meat, as it is stated: “This is the law [torah] of the beast and of the fowl” (Leviticus 11:46). He expounds: Anyone who engages in Torah study is permitted to eat the meat of animals and fowl, and anyone who does not engage in Torah study is prohibited to eat the meat of animals or fowl.
הכל
(4) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְנוֹחֳרוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו ר׳ רַבִּי אֱמוֹר לְשׁוֹחְטוֹ אָמַר לָהֶן זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה.:
The Gemara proceeds to mention some sharply negative statements of the Sages in which they overstated their negative sentiments with regard to ignoramuses, although these ignoramuses were wicked in addition to being boors (ge’onim). Rabbi Elazar said: It is permitted to stab an ignoramus to death on Yom Kippur that occurs on Shabbat. His students said to him: Master, at least say that it is permitted to slaughter him. He said to them: I intentionally used the word stab, as this term, slaughtering, requires a blessing when one slaughters an animal, and that term, stabbing, does not require a blessing in any context.
אמר ר׳ אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו כו׳ ואסור להתלוות עמו בדרך.
עם הארץ פעמים שמותר לנחרו אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהרי אינו יודע טיבן של מצות ודרכי הדתות ונמשך אחר טבעו כבהמה ופעמים שימצאוהו רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורשה ויהא מותר להרגו אף בשבת כמו שהתבאר במקומו ואע״פ שאף בחכם שאירע לו כן עושין לו כן מ״מ אין ספק עליו בדברים אלו חס ושלום ומ״מ יש מפרשים מתוך כך עם הארץ אף כשנראהו בדרך עם איזו ערוה חושדין אותו שבדעתו לאנוס ודנין אותו במחשבתנו כאותם שמותר להרגם ולא נאמרה לעשות בו מעשה שאין הורגין על האומד אלא שמותר להחזיקו בכך וראוי ליתן לב על כך ודרך צחות והפלגת דברים אמרו בה רבי אמור לשחטו ואמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וזה כולו דרך צחות שאף השוחטו אף לכוונת אכילה אין בו ברכה אין זה מברך אלא מנאץ ואע״פ שאין לאו באכילת בשר מהלכי שתים מ״מ איסור יש בו כמו שהתבאר במקומו וכן אמרו מותר לקרעו כדג כלומר אף במיתה מנוולת ומה שאמרו מגבו כלומר הכאה שלא תהא בה רפואה וכמו שאמרו קרעו כדג מגבו מטמא באהל אע״פ שמפרפר ואסור להתלוות עמו בדרך מחשד שפיכות דמים על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן:
ע״ה מותר לנחרו ביוה״כ שחל להיות בשבת – וא״ת והא אין מיתת בית דין דוחה שבת כבר פי׳ הרב אלפסי ז״ל דבעם הארץ שהוא רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורשה שנתן להצילה בנפשו אפילו ביוה״כ שחל להיות בשבת. וא״ת א״כ מאי איריא ע״ה אפילו ת״ח נמי.. כבר כתב רבינו שרירא גאון ז״ל בתשובה דבגנות ע״ה מספר וה״ק אוי לו לע״ה שסכלותו ועמיותו גורם לו לפעמים שיהא מותר לנחרו ביוה״כ שחל להיות בשבת שאינו נזהר מזכור ומנערה מאורשה שאינו יודע עונש יוה״כ ודין חייבי מיתות ב״ד וכל הקודם להרגו זכה וכל מיתה שהוא יכול להורגו וזהו שאמרו מותר לקורע כדג ומגבו דהיינו במה שפגע מי שרץ אחריו מה שאין כן בתלמיד חכם שנזהר מן העבירות ואינו נכשל ועל דרך זה אפשר לפרש ע״ה אסור לאכול בשר שאינו יודע הלכות שחיטה מתוך עמיותו ויאסר בבשר לפעמים בחסרון שוחט ולפי׳ אמרו לא לאכול בשר ולא לאכול דגים שאין בהן צורך למוד:
ששה דברים נאמרו בע״ה אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות הקשה הרב אלפסי ז״ל דהא אמרינן במס׳ חגיגה כמאן מקבלין סהדות׳ מע״ה כר׳ יוסי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ יוסי אלא בטהרת יין ושמן דר׳ יוסי מאמינן משום איבה ורבנן לא חיישי לאיבה אבל בקבלת עדות אפי׳ רבנן מודו ומשו׳ דר׳ יוסי מאמינם להדיא אמר כמאן כהאי תנא. ותירץ דהתת בע״ה שאינו במקרא ובמשנה אבל ישנו בדרך ארץ ובמצות ולא חשיד. והא דאינו אפילו בד״א וחשיד אכל הני דאמרי׳ הכא. ואם תאמר אם כן מאי איריא אין מקבלים לכתחלה אפי׳ בדיעבד נמי דגרסי׳ בשילהי פ״ק דקידושין כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב אמר ר׳ יוחנן ופסול לעדות. א״ל דאין ה״נ דאפילו בדיעבד נמי ור׳ יוחנן התם דיוקא דהך אתא לאשמועינן דלא תימא דוקא לכתחילה אין מקבלין אלא ה״ה דיעבד:
ויש אומרים אין מכריזים על אבידתו י״מ אין משיבין דאלו הכרזה אמאי לא דלמא מת״ח הוא ואינו מחוור דזה גזל הוא והיכן הותר גזלו של ע״ה אלא פי׳ בתוספות כגון שנמצא׳ במקום שמצויין ע״ה ואין מכריזין עליה דמסתמ׳ של ע״ה הוא:
ות״ק זמנין דנפיק מיניה ברא מעליא וליכא לאקשוי הכא השתא גופו מותר ממונו לא כל שכן דהכי אמרינן בפרק בתרא דבבא קמא גבי מסור למאן דאסר לאבד ממונו ביד דהכא לאו גופו מותר דלא התירו לעיל אלא ברץ אחר הזכור כמו שפירשתי:
מסקנא דשמעתין – בצק שבסדיקי עריבה אם הוא כזית במקום אחד בכל מקום שיהי׳ חייב לבער פחות מכזית אפילו שני חצאי זתים אם הם במקו׳ העשוי לחזק אינו חייב לבער במקום שאין עשוי לחזק אפי׳ פחות מכזית בלבד חייב לבער. בד״א בעריבה אבל בבית פחות מכזית אינו חייב לבער אבל שני חצאי זתים אפילו בית ועליה חייב לבער. בד״א בבצק אבל פירורין של פת כל שהוא פחות מכזית אינו חייב לבער ושני חצאי זתים וחוט של בצק ביניהם אם אוחז בחוט ועולין עמו דינו בכזית ואם לאו דינו בפחות מכזית:
הפת שעפשה כל שנפסלה מלאכול לכלב אינו חייב. וכן מלוגמא שנסרחה כמו שפירשתי אינו חייב לבער. ואם נתן לתוכה עורות אפי׳ שעה אחת אין זקוק לבער. וככר שאור שיחדה לישיבה אם טח פניה בטיט אינו חייב לבער. בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור אין שם כיוצא בו אם שהה כדי הילוך מיל חייב לבער לגבל לתפלה ולנטילת ידים ארבעת מילין כמו שפירשתי. ולא שאני אלא לפניו אבל לאחריו אפי׳ מיל אינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר:
כיצד מפרישין חלה בטומאה בפסח אם נטמא׳ קודם גלגול יעשנה קבין ואחר אפיה יפריש ע״י צירוף סל. ואם כבר גלגלה לא תקרא לה שם עד שתאפה ולאחר אפיה יפריש ויניחנו עד חולו של מועד וישרפנו בד״א בחלת א״י אבל בחו״ל אם יש בהן קטן שלא ראה קרי מימיו קורא לה שם ואופה ומאכילו ואם אין כהן קטן עביד כדאמרן וחלת חו״ל בטלה ברוב ומותר להוסיף עליה לבטלה כל שנתערבה ממילא במקצת כדפרישית:
האופה מיום טוב לחול או לחבירו אינו לוקה אבל התבשיל אסור כל שנעשה בו הערמ׳. ואם הזיד בדבר משמתי׳ ליה דעבר אדרבנן. בד״א בשעשה כל התבשיל לצורך חול אבל אם צריך לבשל לסעוד׳ היום מותר להוסיף מה שירצה מפני שמתקן התבשיל ואיכא קצת צורך היום דומיא דממלאה תנור פת מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא ואעפ״י שמכוין למותר ובלבד שיהא צריך לעיקר התבשיל ליומו ולא יערים. בהמה מסוכנת אם יש שהות ביום לאכול כזית צלי לאח׳ שחיט׳ ישחוט אעפ״י שאין בדעתו לאוכלו התירו משום הפסד ממונו:
שיעור החלה מ״ג ביצים וחומש ביצה וכך מותר ללוש בבת אחת בפסח והוא כלי שרחבו ג״ט וארכו שנים וחצי ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומ׳ אצבע ועיסה שנילושה בכדי חיוב חלה ואפאה ובא להפריש אינו צריך צירוף אלא הקיפה שיסמוך הכל בכל מקום שירצה ויפריש ואם עדיין לא לתחייב הסל או כלי שיש לו תוך מצרפן. בד״א בשנתן שם בעוד הפת חם אבל לאחר שנצטנן אינו מן המובחר וכן עמא דבר בפסח. ובצירוף כלי שהן תוך כלי א״צ מגע זה לזה:
שלש נשים לשות בענין זה רבקה לשה וכשמתחלת לערוך רחל מתחלת ללוש וכשרבקה אופה ורחל עורכת לאה מתחלת ללוש וכשגמרה רבקה אפייתה רחל אופה ולאה עורכת ורבקה חוזרת ללוש כל זמן שעוסקת בבצק כסדר הזה אינו בא לידי חימוץ. בד״א בתנור קטן שאינו מכיל אלא לישה אחת אבל בגדול לשות בבת אחת כמה שיחזיק ואם בא לידי שיהוי הפסק תלטוש בצונן ואינו בא לעולם לידי חימוץ. איזהו חמץ מדרבנן מיהא כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:
ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את התרומ׳ מלפני השבת וחולין בזמנן – ואסו׳ לאכול שום מצה בכל ערב הפסח. ההולך לדבר מצוה ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו או שנסתפק אם יכול לשוב ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו אם הוא קודם חצות ואם לאחר חצות אפי׳ אין לו שהות יחזור ויבער ואפי׳ הולך למול את בנו. וסעודת אירוסין בבית חמיו מצוה היא ואפי׳ סעודה של סבלונות. ועל חמץ כזית חוזרין. והולך לדבר הרשות אפילו יש לו שהות יחזור מיד. ותלמיד חכם אין רשאי ליהנות מסעודת בת כהן לישראל עם הארץ ולא בת ת״ח לע״ה שאין זיווגן עולה יפה. ות״ח המרבה סעודתו בכל מקום לסוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו. ותלמודו משתכח ומחלוקות רבות עליו ומחלל שם שמים וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות. ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות ואין מגלין לו את הסוד ואין ממנין אותו אפטרופס על היתומים ועל קופה של צדקה ואין מתלוין עמו בדרך ויש אומרים אין מכריזין על אבידתו והני מילי בדליתיה אפילו בדרך ארץ כדפרישית:
מותר לנוחרו בי״ה כו׳. לכאורה הוא רחוק מן השכל דאפי׳ בעלי חיים המזיקין אינו רשאי להורגן בשבת וי״ה כדאמרינן פרק כל כתבי ונראה דנקט מותר לנוחרו כו׳ ולא קאמר מותר להורגו כו׳ שכוונו בזה שהנחירה והשחיטה הוא רמז לנטילת דם במקום בית השחיטה ור״ל שמותר לביישו וליטול דמו כדאמרינן אזל סומקא ואתי חיורא והיינו אפילו בי״ה שחל להיות בשבת שכל ישראל יש להם שלום זה עם זה מותר לביישו ולהתקוטט
עמו וא״ל תלמידיו אמור לשוחטו. שיש בו יותר נטילת גם גם בלשון הנאמר בתורה בהכשר שחיטה וא״ל זה טעון ברכה כו׳ דלכך נקט בלשון נחירה שהוא יותר בלשון גנאי וע״ז הכוונה אמר ג״כ בסמוך מותר לקורעו כדג ומגבו דהיינו נמי רמז דדמו מותר ליטול ע״י ביוש כדם דג שנוטל ע״י קריעה מגבו אבל בתוספות הבינו הדברים כפשטן ע״ש וק״ל:
ועוד אמרו חכמים דברי גנאי חריפים על עמי הארץ אותם הבורים שהם גם רשעים, והפליגו והגזימו (גאונים) בגנותם הרבה: אמר ר׳ אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו (להורגו בנעיצת סכין) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לפחות זאת שאפשר לשוחטו! אמר להם: בכוונה אמרתי לנוחרו, כי זה (השחיטה) טעון ברכה עליה, וזה (הנחירה) אינו טעון ברכה.
The Gemara proceeds to mention some sharply negative statements of the Sages in which they overstated their negative sentiments with regard to ignoramuses, although these ignoramuses were wicked in addition to being boors (ge’onim). Rabbi Elazar said: It is permitted to stab an ignoramus to death on Yom Kippur that occurs on Shabbat. His students said to him: Master, at least say that it is permitted to slaughter him. He said to them: I intentionally used the word stab, as this term, slaughtering, requires a blessing when one slaughters an animal, and that term, stabbing, does not require a blessing in any context.
הכל
(5) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל׳:כ׳} כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ עַל חַיָּיו לֹא חָס עַל חַיֵּי חֲבֵירוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
Rabbi Elazar said: It is prohibited to accompany an ignoramus while traveling on the road due to concern that the ignoramus might try to harm his traveling partner, as it is stated with regard to Torah: “For it is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). An ignoramus has not studied any Torah, indicating that he is not concerned about his own life; with regard to another’s life, all the more so.
כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס – ללמוד תורה ולחיות.
על חיי חברו לא כל שכן – ויש לדאג שמא יהרגנו.
אסור להתלוות עמו שנאמר כי הוא וגו׳ ומהא דאמר לקמן שיותר שונאין ע״ה את ת״ח מעכו״ם מסברא דאסור ללוות עם עכו״ם אסור ללות גם עמו ויש לחלק דגם ששנאתו גדולה ביותר מ״מ חס הוא מלהורגו דקפיד אשפיכות דמים:
אמר ר׳ אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך מפני הסכנה שבדבר, שנאמר בתורה: ״כי הוא חייך וארך ימיך״ (דברים ל, כ), ועם הארץ שלא למד תורה מראה שאף על חייו שלו לא חס אינו חושש, על חיי חבירו לא כל שכן שאינו חושש.
Rabbi Elazar said: It is prohibited to accompany an ignoramus while traveling on the road due to concern that the ignoramus might try to harm his traveling partner, as it is stated with regard to Torah: “For it is your life and the length of your days” (Deuteronomy 30:20). An ignoramus has not studied any Torah, indicating that he is not concerned about his own life; with regard to another’s life, all the more so.
הכל
(6) אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְקוֹרְעוֹ כְּדָג אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק וּמִגַּבּוֹ.:
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: It is permitted to tear open an ignoramus like a fish. Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: And one may cut him open from his back and thereby cause his immediate death by piercing his spinal cord rather than his stomach.
ומגבו – דתו לא חיי כדאמרינן בשחיטת חולין (דף כא:) קרעו כדג מטמא באהל מיד ואף על גב שמפרפר ואמר רבי שמואל בר רב יצחק ומגבו.
אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר ר׳ שמואל בר יצחק: ומגבו, שהוא גורם למותו המיידי, שקורע גם את חוט השדרה ולא רק את בטנו.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: It is permitted to tear open an ignoramus like a fish. Rabbi Shmuel bar Yitzḥak said: And one may cut him open from his back and thereby cause his immediate death by piercing his spinal cord rather than his stomach.
הכל
(7) תַּנְיָא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ אָמַרְתִּי מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי אֱמוֹר כְּכֶלֶב אָמַר לָהֶן זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר עֶצֶם וְזֶה נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר עֶצֶם.:
It was taught in a baraita that Rabbi Akiva said: When I was an ignoramus I said: Who will give me a Torah scholar so that I will bite him like a donkey? His students said to him: Master, say that you would bite him like a dog! He said to them: I specifically used that wording, as this one, a donkey, bites and breaks bones, and that one, a dog, bites but does not break bones.
ערך צף
צף – אהכל צפוי והרשות נתונה כבר פי׳ בערך סעד הנשקף על פני הישימון ונשקפה על פני הישימון תרגום ירושלמי ומצטפיא מן כל קבל (פסחים נ:) המצפה לשכר אשתו וריחים פי׳ כדי להתפרנס ממנו מתקולתא משקל המטוה שטוה בכל יום שכר הריחים שכירותו מפני שהוא דבר מועט אינו רואה סימן ברכה בזו הדרך פ״א מתקולתא חנונית ששוקלת במשקל ופריצות הוא שמגבהת זרועותיה ומראה אציליה לבני אדם. ריחים אגרתא משכיר ריחים שלו דכיון דעבדא אוכל נפש משום שכר אינו רואה סימן ברכה אבל עבדא מלאכה ומזבנא ליה משבח בה קרא (ברכות סא:) לא אמרו אלא מן הצופים וברואה מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים וזהו דתנן (ברכות מט: פסחים מט:) מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר הצופים שורפו במקומו פי׳ וברואה מקום שהמקדש נראה משם כמו ששינו לענין שילה קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה (בתוספתא פסחי׳ בגמרא בצק) איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק.
ערך נחר
נחר – ב(חולין פא:) הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. (חולין פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות (כריתות כ) דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנפש יוצאות בו חייבין עליו. (פסחים מט) עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת (א״ב פי׳ דקירת הצואר כלומר עושה בו חור עד שתצא הנפש וכן בלשון ישמעאל).
ערך סמך
סמך – ג(כלים פי״ד) הסומך והמחגר פי׳ יש באמצע העול כמין טבעת גדולה בין ממתכת בין מעץ בין מעור בין מחבל ובו נכנס ראש המחרישה וראשה בעגלה ומושכין אותו השוורין או שאר הבהמות ושם אותו טברת בל׳ קודש סומך וראש העגלה שמשים באותו טבעת שמו בלעז טמונ״י (שבת סז) סמוכות שלו טמאים מדרס פי׳ סמוכות של קב טמאין מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משוי ונכנסין בהן לעזרה דאינו מנעל כסא וסמוכות שלו פי׳ מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקים שלא יגרר לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הן כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה פי׳ גאון אם יש לקב בית קיבול כתיתין כגון שיש ברכובות הקיטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קיבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משא ונכנסין בהן בעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בה לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ. יושבין שלא מסומכין כבר פי׳ בערך דק (חולין נה:) בקולסי׳ אבל בסומכיה טריפה (ביצה כא) (חולין קכד:) אני היום סמכוני באשישות פי׳ אותו היום סמכוהו בישיבה והושיבוהו בראש (פסחים מט) נסיב כהנתא ונפקי מיניה תרי בני סמיכי סמוכות המטה (כלים פי״ו) שהן סמוכות למטה שלא תפול וייף בגדלו תרגום ואיתנצא בסומכותיה ותשברנה פארותיו תרגום ואיתברו סומכותיה.
א. [בעאבאכטען, האפפען.]
ב. [דורך באהרען.]
ג. [רינג, איין יאך.]
כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בשת ומ״מ עם הארץ שאינו מלוכלך במדות צריכים אנו להזהר שלא לביישו דרך הפלגה אמרו כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו כלומר שאף היא היתה ראויה לו שנאמר מורשה קהלת יעקב ר״ל ההמון אל תקרי מורשה אלא מאורשה כלומר שהיא ארוסה של עם הארץ גם כן אלא שלא נכנסה עמו לחופה:
מ״מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהם יותר מהם מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם ושנה פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים דרך צחות אמרו אמר ר׳ עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם עכשיו אני אומר מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב ויש גורסין אף בזו כחמור ובמסכת שבת (ס״ג.) אמרו אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:
שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן ואינם רשאין ליחלק ושיעור אכילה המחייבת לכך בכזית ואע״פ שכתוב ואכלת ושבעת וברכת לא נאמרה אלא על השתיה וכמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילת כזית קרויה אכילה ואין אנו אחראין לאכילת שובע וכבר ביארנוה במקומה במסכת ברכות וכן ביארנו שעל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות מברך הטוב והמטיב:
ואנשכנו כו׳ אין דרך השונא לנשוך ממש ובשבירת עצם כדמסיק אבל ר״ל שהייתי מתרגז עליו להרע לו שכן דרך המתרגז על חברו הוא נושך שיניו זה על זה כמ״ש חורק עליו שניו ושבירת עצם כחמור היינו להרע לו הרבה:
תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור אנשכנו ככלב! אמר להם: בכוונה אמרתי כחמור, כי זה החמור נושך ושובר עצם, וזה הכלב נושך ואינו שובר עצם.
It was taught in a baraita that Rabbi Akiva said: When I was an ignoramus I said: Who will give me a Torah scholar so that I will bite him like a donkey? His students said to him: Master, say that you would bite him like a dog! He said to them: I specifically used that wording, as this one, a donkey, bites and breaks bones, and that one, a dog, bites but does not break bones.
הכל
(8) תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כׇּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ כְּאִילּוּ כּוֹפְתָהּ וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי אֲרִי מָה אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים אַף עַם הָאָרֶץ מַכֶּה וּבוֹעֵל וְאֵין לוֹ בּוֹשֶׁת פָּנִים.:
It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: Anyone who marries off his daughter to an ignoramus is considered as though he binds her and places her before a lion. Why is this so? Just as a lion mauls its prey and eats and has no shame, so too, an ignoramus strikes his wife and then engages in sexual relations with her without appeasing her first, and has no shame.
ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו – וא״ת מאין יודע שהיא של ע״ה ואור״י כגון ששיירא של ע״ה עוברת וראינו שנפל מהם והשתא משמע דדוקא אין מכריזין על אבידתו אבל לגזול בידים לא אע״ג דלית ליה האי סברא דבסמוך אפשר דנפיק מיניה ברא מעליא ותימה לר״י אמאי ממונו אסור השתא גופו מותר שמותר לקורעו כדג ממונו לא כל שכן דכה״ג אמר בהגוזל בתרא (ב״ק קיט.) ובע״ז (דף כו.) גבי מוסר למאן דלית ליה סברא דאפשר דנפיק מיניה ברא מעליא ונר׳ לר״י דלעיל מיירי במכיר וכופר להכעיס דה״ל הריגתו כמו פיקוח נפש שהוא לסטין וחשוד על הדמים דאי לאו הכי היאך מותר להורגו ביום הכפורים שחל להיות בשבת הלא אפילו נכרי אסור וכן משמע הלשון על חייו אינו חס דמכיר וכופר דיש הרבה עניני ע״ה כדמוכח בסוטה בפ׳ היה נוטל (סוטה כב.) ואור״י דמה שאנו מקבלים עדות מע״ה כדאמר בפרק חומר בקדש (חגיגה כב.) כמאן מקבלים האידנא סהדותא מע״ה כרבי יוסי.
תניא [שנויה ברייתא], היה ר׳ מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ומניחה לפני הארי. ומפני מה? מה ארי דורס ואוכל, ואין לו בושת פנים על מה שעשה, אף עם הארץ מכה את אשתו קודם, ואחר כך בועל אותה, ואין לו בושת פנים, לפחות לפייסנה קודם.
It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: Anyone who marries off his daughter to an ignoramus is considered as though he binds her and places her before a lion. Why is this so? Just as a lion mauls its prey and eats and has no shame, so too, an ignoramus strikes his wife and then engages in sexual relations with her without appeasing her first, and has no shame.
הכל
(9) תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִילְמָלֵא אָנוּ צְרִיכִין לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן הָיוּ הוֹרְגִין אוֹתָנוּ.
It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: If we did not need the ignoramuses for business, they would kill us.
הכל
(10) תָּנֵא רַבִּי חִיָּיא כׇּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ כְּאִילּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר {דברים ל״ג:ד׳} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה אַל תִּקְרֵי מוֹרָשָׁה אֶלָּא מְאוֹרָסָה.
The Gemara shifts to a discussion of an ignoramus who has some degree of sensitivity (Me’iri). Rabbi Ḥiyya taught: Anyone who engages in Torah study in the presence of an ignoramus, causing the ignoramus embarrassment and anguish over his inability to study Torah, is considered as though he had sexual relations with the ignoramus’s betrothed bride in his presence, as it is stated: “Moses commanded us the Torah, an inheritance [morasha] for the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). Do not read it as inheritance [morasha]; rather, read it as betrothed [me’orasa]. The Torah is compared to the betrothed bride of the Jewish people until one studies it and thereby consummates his marriage with it.
סליק פירקא
1. המאורסה: גכה , גלה : ״מאורשה״.
2. כגון... הכיפורים: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה (שמא מחמת הדומות).
3. להצילו: גלה : ״להצילן״.
4. אותן: חסר ב-דפוסים.
כאלו בועל ארוסתו שנאמר תורה וגו׳ הוציאו מלת מורשה מלשון ירושה ע״פ מ״ש שאינה ירושה לך והיא מונחת בקרן זוית כל מי שרוצה ליטול יטול וע״כ דרשוהו מלשון מאורסה כי התורה נמשלה לאשה בכמה מקומות ובתחלת נתינתה לישראל הרי היא כארוסה עד אחר שילמדה שנעשית לו כאשה וא״כ עם הארץ שאיננו לומד הרי היא נשארת לו כארוסתו ות״ח העוסק בה בפניו כו׳ וק״ל:
ומאידך לגבי עמי הארץ שיש בהם צד של רגישות (מאירי) תנא [שנה] ר׳ חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, והרי הוא מביישו ומצערו בכך, שכן אין עם הארץ יכול לעסוק בה כמותו, וכאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: ״תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ (דברים לג, ד), אל תקרי [תקרא] ״מורשה״ אלא מאורסה, שהתורה נמשלת כארוסה לכלל ישראל, ותלמיד חכם העוסק בה נחשב כבעלה של התורה, ואילו עם הארץ אינו יכול לעסוק בה ומרוחק ממנה אף שהיא שלו.
The Gemara shifts to a discussion of an ignoramus who has some degree of sensitivity (Me’iri). Rabbi Ḥiyya taught: Anyone who engages in Torah study in the presence of an ignoramus, causing the ignoramus embarrassment and anguish over his inability to study Torah, is considered as though he had sexual relations with the ignoramus’s betrothed bride in his presence, as it is stated: “Moses commanded us the Torah, an inheritance [morasha] for the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). Do not read it as inheritance [morasha]; rather, read it as betrothed [me’orasa]. The Torah is compared to the betrothed bride of the Jewish people until one studies it and thereby consummates his marriage with it.
הכל
(11) גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ לְתַלְמִיד חָכָם יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם 1 אֶת יִשְׂרָאֵל וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶן.: תָּנָא שָׁנָה וּפֵירַשׁ יוֹתֵר מִכּוּלָּן.
Similarly, he said: The hatred which ignoramuses have for a Torah scholar is greater than the hatred that the nations of the world have for the Jewish people. And the wives of the ignoramuses hate Torah scholars more than the ignoramuses themselves. It was taught in the Tosefta that one who studied Torah and left his studies hates Torah scholars more than all of them.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "אוּמּוֹת הָעוֹלָם") מופיע הטקסט המצונזר: "עובדי כוכבים".
שנה ופירש – תלמיד ששנה ופירש מן התורה ויודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארץ וכמה הם שפלים בעיניהם שונא יותר מכולם.
ועוד אמר: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם של עמי הארץ שונאות יותר מהן. תנא [שנה בתוספתא] מי ששנה (למד תורה) ופירש מן הלימוד, שונא יותר מכולן.
Similarly, he said: The hatred which ignoramuses have for a Torah scholar is greater than the hatred that the nations of the world have for the Jewish people. And the wives of the ignoramuses hate Torah scholars more than the ignoramuses themselves. It was taught in the Tosefta that one who studied Torah and left his studies hates Torah scholars more than all of them.
הכל
(12) תָּנוּ רַבָּנַן שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ באֵין מוֹסְרִין לָהֶן עֵדוּת וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת וְאֵין מְגַלִּין לָהֶן סוֹד ג וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הַיְּתוֹמִים וְאֵין מְמַנִּין אוֹתָן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה וְאֵין מִתְלַוִּין עִמָּהֶן בַּדֶּרֶךְ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵידָתוֹ.
The Sages taught: Six statements were made with regard to ignoramuses: One may not entrust them with testimony, i.e., one may not appoint them as witnesses to a particular event or transaction. Additionally, one may not accept testimony from them, as they are not considered trustworthy, and one should not reveal a secret to them, as they will reveal it. One may not appoint them as steward [apotropos] over an estate belonging to orphans, due to concern that they might make improper use of the orphans’ property. Likewise, one may not appoint them as guardian over a charity fund. Finally, one should not accompany them while traveling on the road, due to concern for one’s safety. And there are those who say: One does not even announce their lost items, meaning that if one finds a lost article from such a person, he is allowed to keep it without making an effort to locate the owner (Me’iri).
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להם עדות ואין מקבלין מהן עדות ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין מהם אפוטרופין על היתומים ואין ממנין אותן אפוטרופין על קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך ויש אומרים אף אין מכריזין על אבדתן ותנא קמא זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא יכין וצדיק ילבש.
אין מוסרין לו עדות – אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו.
ואין מגלין לו סוד – שום דבר סתר לפי שהולך רכיל ומגלה.
על היתומין – שחשוד על הגזל.
המוצא אבידה חייב להכריז – כדאמרי׳ באלו מציאות (ב״מ כא.) ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך.
ואכלת זו אכילה – נראה דהני שיעורי כזית וכביצה דלא הוי אלא אסמכתא וכן פ״ה בפרק מי שמתו (ברכות כ:) גבי הא דאמר בן מברך לאביו ומוקי לה כגון דאכל האב שיעור דרבנן ופ״ה שם דהיינו כזית וכביצה דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה וכן מוכח התם דקאמר לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם ואכלת ושבעת וברכת והן מדקדקים על עצמם בכזית וכביצה וקשה דבפרק ג׳ שאכלו (שם מח.) אמר ינאי מלכא ומלכתא כרכי ריפתא בהדי הדדי אמר מאן יהיב לן גברא דמברך לן אייתוהו לרבי שמעון בן שטח וכו׳ שתה ובריך להו וקאמר רבי שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא אחרים ידי חובה עד שיאכל כזית דגן משמע דאם אכל כזית דגן היה מוציא אחרים ואי כזית דרבנן היכי מפיק להו הא אמר דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואור״י דהיינו דוקא קטן אינו מוציא אותו שאכל שיעור דאורייתא אבל גדול אפילו לא אכלי כלל יכול להוציא אחרים מדאורייתא.
אין מוסרין להן עדות – בפרק חומר בקודש אמרינן אמר רב פפא כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ כמאן כר׳ יוסי פירוש דחייש לאיבה ופליג ארבנן דפסלי ליה.
ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ר״ל שאין מזמנין אותו לעדות לשום דבר ואין מקבלין ממנו עדות ר״ל אם נזדמן לשם מאליו נראה מפני שמן הסתם חושדין אותו על השבועה ועל הגזל ודנין אותו פסול לעדות לגמרי וקשה לפרש אחר שאין מקבלין ממנו עדות כלל מה הוצרך לומר שאין מוסרין לו כלומר שאין מזמנין אותו להעיד ונראה לי שאין מוסרין לו עדות על קבלת עדות נאמר שאין מצרפין אותו להיותו נמנה עם שלשה לקבל עדות אחרים אע״פ שאין אחד מצוי לחטוא בפני שנים שמאחר שאין עדותו עדות אף קבלת עדותו אינה קבלה ואין מגלין לו את הסוד שמחזיקין אותו כהולך רכיל מגלה סוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים מפני שחשוד על הגזל ועל הגניבה ומטעם זה גם כן אין מוסרין לו קופה של צדקה והוא הדין שאין ממנין אותו פרנס על הצבור ובכלל זה היא ואין מתלוין עמו בדרך מפני שחשוד הוא על שפיכות דמים ועל העריות ומ״מ מכריזין על אבדתו זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל לה וכתיב יכין וצדיק ילבש ואין הלכה כדברי האומר אין מכריזין על אבדתו:
ואין מכריזין על אבדתו כו׳ עיין בטוי״ד דמיירי באבדת בגד שנמצא עליו רבב או מנעלים המטולאים דאינן של תלמיד חכם כדאמרינן פרק ואלו קשרים וקל להבין:
שנאמר יכין רשע וילבש גו׳. בסוף מס׳ ב״ק מייתי לה נמי לגבי מסור ושם מפורש:
תנו רבנן [שנו חכמים]: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, שאין להביאם כדי שיראו ויעידו על הדבר שנעשה. ואין מקבלין ממנו עדות, שאינו נאמן. ואין מגלין להן סוד, שוודאי יגלוהו לכל. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, שמא ימעלו באימון, ויעשו שימוש שאינו הוגן בכספי היתומים. ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, מאותו טעם. ואין מתלוין עמהם בדרך, מפני הסכנה שבדבר. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו, שאם אבידה נפלה מעם הארץ, אינו צריך להשתדל להחזירה (מאירי).
The Sages taught: Six statements were made with regard to ignoramuses: One may not entrust them with testimony, i.e., one may not appoint them as witnesses to a particular event or transaction. Additionally, one may not accept testimony from them, as they are not considered trustworthy, and one should not reveal a secret to them, as they will reveal it. One may not appoint them as steward [apotropos] over an estate belonging to orphans, due to concern that they might make improper use of the orphans’ property. Likewise, one may not appoint them as guardian over a charity fund. Finally, one should not accompany them while traveling on the road, due to concern for one’s safety. And there are those who say: One does not even announce their lost items, meaning that if one finds a lost article from such a person, he is allowed to keep it without making an effort to locate the owner (Me’iri).
הכל
(13) וְתַנָּא קַמָּא זִמְנִין דְּנָפֵיק מִינֵּיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא וְאָכֵיל לֵיהּ שֶׁנֶּאֱמַר {איוב כ״ז:י״ז} יָכִין וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ.:
The Gemara asks: What is the reasoning of the first tanna, who holds that one must announce having found the lost article of an ignoramus? The Gemara explains: Sometimes upstanding offspring will come from him and will consume the property, as it is stated: “He may prepare it but the just shall put it on” (Job 27:17). It is possible for a wicked person to prepare something for himself that will later be used by a righteous person.
ולענין ביאור מיהא לא הכרזה ממש היא שאם יודע של מי היא אין מקום להכרזה ושמא תאמר שאם הכרזנו ונודע שהיא של עם הארץ אין מחזירין אותה חס ושלום שזו ודאי לא חלקו בה אלא פירושו אין מחזרין על הצלת אבדתו שאם ראה חמורו תועה והוא מכיר שהוא של עם הארץ אינו חייב לחזר אחריה ולשון הכרזה בכאן הוא שאינו הומה עליה להשמיע קולו להשתדל בחזרתה ומ״מ הלכה שחייב הוא לחזר אחריה כמו שכתבנו:
עם הארץ זה שהזכרנו ענינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ ומתוך כך חושדים אותו על כל הדברים על הדרך שהזכרנו ופסול לעדות לגמרי כמו שהתבאר בסוף ראשון של קדושין והוא שאמרו שם כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ואמר ר׳ יוחנן ופסול לעדות ומ״מ יש כת אחרת של עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אלא שמ״מ עוסקים ביישובו של עולם וישנם במצות ובדרך ארץ וכת זו חומלין עליה ודנין אותה כישראל גמור לכל הדברים כשאר העם ואין חושדין אותם בשום דבר ומקבלין עדותן לכתחילה ומשום איבה וכן שאר הדברים ועל זו אמרו במסכת חגיגה (כ״ב.) כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר׳ יוסי שהוא חושש לאיבה כמו שהוזכר שם זהו דעת גדולי הפוסקים ומ״מ גדולי הרבנים סוברים שזו של חגיגה חולקת עם זו של פסחים שר׳ יוסי חושש לאיבה ומתיר לכתחילה וכאן לא חששו לאיבה וזו שנאמרה כאן לכתחילה נאמרה ומ״מ שתיהן בישנן בדרך ארץ ובמצות הם שנויות ואע״פ כן לדעת סוגיא זו לכתחילה לא וכן אין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ועל קופה של צדקה שמתוך טרחו ועמלו יורה היתר לעצמו ואין מתלוין עמו בדרך שאינו יודע חומר שפיכת דמים וסבור שאין העמידה על דם רעהו קרויה שפיכות דמים הואיל ואינו עושה וכן בעדות לכתחילה לא שאינו יודע בהלכות עדות ואף הם מודים שכל שאינו אף במצות ודרך ארץ פסול הוא לעדות אף בדיעבד וכמו שהוזכרה בראשון של קדושין בהדיא כמו שביארנו שם ועיקר הדברים כדעת ראשון ודבר למד מענינו שהרי זו שאמרו מותר לנחרו ומותר לקרעו בלי ספק בשאינו במצות ובדרך ארץ היא אמורה:
ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו סבור כן, מה טעמו? ומשיבים: זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה [פעמים יש שיוצא ממנו זרע, בנים, מעולים ויאכלו הם מן הנכסים], שהרי נאמר: ״יכין וצדיק ילבש״ (איוב כז, יז), שייתכן שהרשע מכין דברים לעצמו, ולבסוף משתמש בהם הצדיק.
The Gemara asks: What is the reasoning of the first tanna, who holds that one must announce having found the lost article of an ignoramus? The Gemara explains: Sometimes upstanding offspring will come from him and will consume the property, as it is stated: “He may prepare it but the just shall put it on” (Job 27:17). It is possible for a wicked person to prepare something for himself that will later be used by a righteous person.
הכל
(14) וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא וְכוּ׳.:
The Gemara returns to explaining the mishna. It was taught: And so too, one who left Jerusalem with sacrificial meat in his possession must return to Jerusalem to burn it, just as one is required to return in order to remove leaven from his possession. According to Rabbi Meir, this halakha applies with regard to an egg-bulk of sacrificial meat or leaven, whereas Rabbi Yehuda disagrees and says the minimum amount for both is an olive-bulk.
מתני׳ וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו כו׳ פי׳ שם מקום שעומד שם וצופה בכל צד שורפו במקום שנזכר ואם לא עבר הצופים חוזר כו׳ עד כמה חוזרין ר׳ מאיר אומר בין חמץ בין בשר קדש כביצה ר׳ יהודה אומר זה וזה בכזית וחכמים אומרים בשר קדש כזית וחמץ (ככותבת) [כביצה] ואקשי׳ ורמינהי עד כמה מזמנין עד כזית ר׳ יהודה אומר עד כביצה מכלל דלר׳ מאיר כזית חשוב ולר׳ יהודה כביצה ומשני׳ ר׳ יוחנן מוחלפת השיטה כלומר חלף דברי ר׳ מאיר לר׳ יהודה ודברי ר׳ יהודה לר׳ מאיר כי תני מדבריהם על דבריהם.
ב ומעתה שבים אנו לפירוש המשנה. שנינו: וכן מי ששכח ויצא מירושלים ובשר קודש בידו, צריך לחזור כשם שחוזרים לבטל את החמץ. ונחלקו ר׳ מאיר ור׳ יהודה בשיעור שעליו חוזרים, אם כזית כדברי ר׳ יהודה, או כביצה כדברי ר׳ מאיר.
The Gemara returns to explaining the mishna. It was taught: And so too, one who left Jerusalem with sacrificial meat in his possession must return to Jerusalem to burn it, just as one is required to return in order to remove leaven from his possession. According to Rabbi Meir, this halakha applies with regard to an egg-bulk of sacrificial meat or leaven, whereas Rabbi Yehuda disagrees and says the minimum amount for both is an olive-bulk.
הכל
(15) לְמֵימְרָא דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר כְּבֵיצָה הוּא דַּחֲשִׁיב וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר כְּזַיִת נָמֵי חֲשִׁיב וּרְמִינְהִי עַד כַּמָּה הֵן מְזַמְּנִין דעַד כְּזַיִת וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד כְּבֵיצָה.
The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Meir holds that an egg-bulk is the minimal amount that is considered significant, and Rabbi Yehuda holds that an olive-bulk is also considered significant? The Gemara raises a contradiction from a mishna in Berakhot: How much food must one eat in order to obligate those with whom he ate in a zimmun? An olive-bulk of food is sufficient according to the unattributed opinion in the mishna, which is generally that of Rabbi Meir. And Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom one ate in a zimmun. This seems to contradict the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda stated in the mishna here.
שם ורמינהו עד כמה הן מזמנין כו׳. נ״ב ותימה לפי דעת המקשה דלא פליגי בקראי אדמפלגי בזימון לפליגי בסתם ברכת המזון למר בכזית ולמר בכביצה וצ״ע:
תוס׳ ד״ה וי״א כו׳ אינו חס דמכיר וכופר וכו׳ נ״ב משמע דאי ליכא מכיר אינו חשוד על שפיכות דמים והלא בהאי ברייתא דאין מכריזין על אבידתו משמע דאינו מכיר וכופר ואפ״ה קאמר ואין מתלוין עמהן בדרך וצ״ל דהכי פירושו אין מכרזין על אבידתו אבל אסור לגזלו דשמא אינו מכיר וכופר ואסור להתלות עמו בדרך [דשמא] מכיר וכופר ודו״ק שוב עייניתי באשרי שכתב דאפי׳ בע״ה שאינו מכיר וכופר ואע״פ שאינו חשוד על שפיכת דמים אפ״ה אין טוב להתלות עמו וא״כ לעיל במכיר וכופר אסור להתלות עמו ומסכן בנפשו ודו״ק:
ושואלים: למימרא [האם לומר] שר׳ מאיר סבר כביצה הוא דחשיב [שחשוב], ור׳ יהודה סבר כזית נמי חשיב [גם כן חשוב]. ורמינהו [משליכים מראים סתירה]: עד כמה הן מזמנין, מהו שיעור האוכל שחייבים אחריו בברכת המזון וברכת זימון? עד כזית לדעת סתם משנה, שהיא כרגיל כר׳ מאיר, ור׳ יהודה אומר: עד כביצה הפך דעותיהם כאן!
The Gemara asks: Is that to say that Rabbi Meir holds that an egg-bulk is the minimal amount that is considered significant, and Rabbi Yehuda holds that an olive-bulk is also considered significant? The Gemara raises a contradiction from a mishna in Berakhot: How much food must one eat in order to obligate those with whom he ate in a zimmun? An olive-bulk of food is sufficient according to the unattributed opinion in the mishna, which is generally that of Rabbi Meir. And Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom one ate in a zimmun. This seems to contradict the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda stated in the mishna here.
הכל
(16) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
Rabbi Yoḥanan said: The opinions are reversed in one of these sources, and must be emended.
הכל
(17) אַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי הָכָא בִּסְבָרָא פְּלִיגִי הָתָם בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי רַבִּי מֵאִיר סָבַר {דברים ח׳:י׳} וְאָכַלְתָּ זוֹ אֲכִילָה וְשָׂבָעְתָּ זוֹ שְׁתִיָּה וַאֲכִילָה בִּכְזַיִת וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ אֲכִילָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂבִיעָה וְאֵיזוֹ זוֹ בִּכְבֵיצָה.
Abaye said: Actually, do not reverse the opinions. There, they disagree with regard to the interpretation of verses, while here, they disagree with regard to logical reasoning. How so? There, with regard to zimmun, they disagree with regard to the interpretation of verses. Rabbi Meir holds that the verse: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10) should be understood as follows: “And you shall eat,” that is eating; “and be satisfied,” that is drinking. The standard halakhic principle is that eating is defined as the consumption of an olive-bulk. And Rabbi Yehuda holds: “And you shall eat and you shall be satisfied” refers to eating that includes satisfaction. And what is considered eating with satisfaction? It is consumption of an egg-bulk.
אביי אמר לעולם לא תפוך והתם בענין זימון בקראי פליגי ר׳ מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ומצינו אכילה כזית ור׳ יהודה סבר לא בעינן אכילה שיש בה שביעה ולא תהיה פחות מכביצה והכא בסברא פליגי ר׳ מאיר מקיש ליה לטומאה מה טומאה בכביצה אף חזרתו בכביצה ר׳ יהודה אומר כנותר מה נותר איסורו בכזית דאכילה כתיב ביה אף חזרתו.
אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תזדקק להפוך] התם [שם] — בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], הכא [כאן] — בסברא פליגי [הם חלוקים], כיצד? התם בקראי פליגי [שם במקראות הם חלוקים] כי ר׳ מאיר סבר שהכתוב ״ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך״ (דברים ח, י) מתפרש: ״ואכלת״ — זו אכילה, ״ושבעת״ — זו שתיה, וסתם אכילה האמורה בתורה שיעורה בכזית. ור׳ יהודה סבר: ״ואכלת ושבעת״ הוא ענין אחד, באכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו? בכביצה.
Abaye said: Actually, do not reverse the opinions. There, they disagree with regard to the interpretation of verses, while here, they disagree with regard to logical reasoning. How so? There, with regard to zimmun, they disagree with regard to the interpretation of verses. Rabbi Meir holds that the verse: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10) should be understood as follows: “And you shall eat,” that is eating; “and be satisfied,” that is drinking. The standard halakhic principle is that eating is defined as the consumption of an olive-bulk. And Rabbi Yehuda holds: “And you shall eat and you shall be satisfied” refers to eating that includes satisfaction. And what is considered eating with satisfaction? It is consumption of an egg-bulk.
הכל
(18) הָכָא בִּסְבָרָא פְּלִיגִי דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר חֲזָרָתוֹ כְּטוּמְאָתוֹ מָה טוּמְאָתוֹ בִּכְבֵיצָה אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְבֵיצָה ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר חֲזָרָתוֹ
However, here, in the cases of leaven and consecrated food, they disagree not with regard to the interpretation of verses but with regard to logical reasoning, as Rabbi Meir holds: The requirement to return consecrated food is analogous to its ritual impurity. Just as its susceptibility to ritual impurity is only when it is the size of an egg-bulk, so too, the requirement to return it is only when it is the size of an egg-bulk. And Rabbi Yehuda holds: The requirement to return consecrated food
ואילו הכא בסברא פליגי [כאן בסברה נחלקו] שר׳ מאיר סבר: חזרתו לירושלים כדי לשורפו — כטומאתו, מה טומאתו של דבר מאכל אינו פחות מבכביצה, אף חזרתו בכביצה. ור׳ יהודה סבר: חזרתו
However, here, in the cases of leaven and consecrated food, they disagree not with regard to the interpretation of verses but with regard to logical reasoning, as Rabbi Meir holds: The requirement to return consecrated food is analogous to its ritual impurity. Just as its susceptibility to ritual impurity is only when it is the size of an egg-bulk, so too, the requirement to return it is only when it is the size of an egg-bulk. And Rabbi Yehuda holds: The requirement to return consecrated food
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.