גמרא והתנן הניצוק והקטפרס כו׳ ופרש״י בד״ה חיבור לטומאה ולטהרה וקס״ד דה״ה דחשיב כמאן דעביד בהדי הדדי עכ״ל. וקשה מה עלה על דעת המקשן לדמות ולומר כיון דהוי חיבור נאמר דהוי כמאן דעביד בהדי הדדי לפשוט לענין נטילת ידים ואם נאמר דדמיון גמור הוא א״כ במאי דחי הש״ס וקאמר ר׳ יהודא היא דסוף סוף איפשוט האיבעיא דהו״ל פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אע״כ כפירש״י בד״ה לענין מקוואות דלא דמי לנטילת ידים משום דהתם לאו משום חיבור בעינן לה א״כ לפ״ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דמעיקרא הו״ל למידחי דלא דמי כלל כיון דמעיקרא נמי הוי ידע דאיירי לענין מקוואות ומשום חיבור והנלע״ד בזה דמעיקרא הוי ס״ד דהאי חיבור איירי לענין עירוב מקוואות לעשות שני מקוואות כא׳ לצרפן לשיעור מקוה והמקשה פשיטא ליה דלענין עירוב מקוואות בשיעור תליא מילתא כדמצינו עירוב מקוואות כשפופרת הנוד וכקליפת השום וא״כ נהי שיש לחלק בכמה גווני כמו שיבואר מ״מ חזינן מיהא דטופח ע״מ להטפיח הוי שיעור חשוב והיינו משום דחזינן כאילו המים בעין ובשפע וא״כ ממילא דה״ה לענין נטילת ידים חזינן להו כאילו הם בעין ושופכן עכשיו דתו לא מיקרי נטילה לחצאין כיון דטופח להטפיח הוי שיעור חשוב מיקרי תחלת נטילה שבא משירי טהרה. וע״ז דחי הש״ס דלא איירי כלל לענין עירוב מקוואות לעשות שני מקוואות א׳ אלא לענין להשלים למי מקוה מאותן מים גופייהו שבאו ממי מקוה כגון דומיא דאדם שטבל דחשבינן לאותן המים כאילו הם עדיין מחוברים למי המקוה כמו שהיו מקודם והיינו כיון שהאדם עודנו במים ומחובר למי המקוה ואי משום שאינו בשטח השוה לגבי המים אפ״ה אמרינן גוד אחית והו״ל כאילו כל האדם תוך המים דמודו כ״ע דמצטרפים המים וה״נ דכוותה וכיוצא בזו מצינו לטובל בפרסות רגלי החמור אם מחוברין למי המקוה הו״ל כמקוה סמוך למקוה וא״כ אין זה ענין כלל לנ״י דלאו משום שיעור חשוב אתינן עלה כן נ״ל. ועפ״ז יתיישבו כמה קושיות התוס׳ עיין עליו בסמוך ועיין במה שאכתוב בסוף דברי התוספות ותמצא נחת:

תוספות בד״ה הנצוק כו׳ פירש בקונטרס כו׳ והקשה ר״ת דע״כ לא נחלקו כו׳ עכ״ל. לכאורה נראה דעכשיו בקושיא זו לא שמיע לר״ת התוספתא דמייתי ראיה בסוף הדיבור דחכמים פליגי וסברי דאפילו בתחתונה אין טובלין וכ״ש בעליונה וא״כ משמע להדיא דרבנן לית להו אפילו גוד אחית ולא מקשה ר״ת מידי וליכא למימר דשמיעא ליה ואפ״ה מקשה משום דמוקמינן מתניתין דניצוק וקטפרס אליבא דר׳ יהודה הא ליתא דעכשיו עדיין לא נחית לזה אלא בקושיא השניה מקשה ר״ת מכח זו הסברא דהך דניצוק רבי יהודה וכן משמע להדיא ג״כ מלשון הרב רבינו שמשון משנזא בפי׳ המשניות דטהרות ע״ש אלא דגם זה דוחק לומר דר״ת לא שמיע ליה האי תוספתא ועוד דמ״מ ר״ת גופא דמייתי התוספתא לקמן אמאי לא שני הכי. והנלע״ד בזה דרבנן גופא דסברי אין טובלין אלא באמצעית לאו משום דלא ס״ל גוד אחית בשום דוכתא אלא שאני הכא דחרדלית של גשמים העוברת ביניהם לא חשיבי לצרף ע״י גוד אחית וכמ״ש הרמב״ם ז״ל להדיא בפ״ח מהלכות מקוואות אההיא דחרדלית ויהיב טעמא שאין המים הנזחלים מערבין אא״כ עמדו והנה כל מפרשי דבריו נדחקו בזה דמה צורך בזה הטעם דהא בגמרא דחגיגה משמע להדיא דבגוד אחית וגוד אסיק אתינן עלה והרמב״ם ז״ל פסק דלא אמרינן גוד אחית כרבנן דתוספתא וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה בשמעתין בירדו שנים וטבלו. אמנם לענ״ד דברי הרמב״ם ז״ל מבוארין היטב דנראה ברור דכל היכא דאמרינן גוד אחית או אסיק כגון לענין שבת ולענין טומאה היינו לאלומי מילתא טפי ממאי דאמרי׳ בשטח שוה כגון לענין שבת וסוכה דאמרינן גוד אסיק מחיצת הבית או העמוד עד לרקיע וכן להיפך לענין חבוט רמי אע״ג דמופלג טובא ובשטח השוה לא מצינן כה״ג אלא בהרחק ג׳ טפחים אמרינן לבוד ולא יותר ודוקא באמצע ולא מן הצד היכא שהאויר העולם מבטלו כנודע נמצינו למידין דעכ״פ לא גרע בשום דוכתא גוד אחית או אסיק מאילו היה בשטח השוה והיינו דקשיא ליה להרמב״ם ז״ל נהי דלא אמרינן גוד אחית או אסיק אפ״ה אמאי לא מכשרינן בההיא דחרדלית כל המקוואות דאטו מי גרע משטח השוה דאמרינן עירוב מקוואות כשפופרת הנוד וכקליפת השום ומסתמא החרדלית הוי טפי טובא ואפ״ה לא מצטרף וע״ז הוצרך ליתן טעם דודאי גרע הכא כיון שאין המים הנזחלין מערבין אא״כ עמדו ונראה שיצא לו כן מההיא מתניתין גופא דקתני הניצוק והקטפרס אינן חיבור והאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה אף שבפי׳ המשניות פירש הרמב״ם ז״ל לענין השקה היינו משום דמתניתין דטהרות איירי בהשקה אבל מ״מ פשטא דלישנא משמע דכללא כייל דאין חיבור לטומאה ולטהרה בשום ענין אלא באשבורן זהו הנ״ל ברור בכוונת הרמב״ם ז״ל. וממילא רווחא מילתא דר״ת דלא משמע ליה דפליגי רבנן אר׳ יהודא בתוספתא אלא בחרדלי׳ של גשמים דוקא אבל בלא״ה מודו ליה דאמרינן גוד אסיק דאלת״ה אמאי נקט חרדלית ליתני בערוב מקוואות סתמא כשהוא דרך עליה או דרך ירידה דהיינו קטפרס אע״כ דווקא בחרדלית פליגי והיינו דמקשו מדר׳ יהודא דרך כ״ש דאפילו בחרדלית סובר גוד אסיק וכיון דר״מ ור״י תרווייהו סברי להדיא דאמרינן גוד אחית במקוואות ורבנן נמי לא פליגי אלא בחרדלית א״כ קשיא מתניתין דקטפרס ואף דהתוס׳ ודאי לא נחתו לזו הסברא שכתבתי בשם הרמב״ם ז״ל דלסברתו נראה דלעולם לא מצינן לומר קטפרס וגוד אחית דכולהו מיקרי דרך זחילתן ואין עירוב מקוואות אלא באשבורן לרבנן דתוספתא וא״כ אכתי מצינן לאוקמי מתני׳ כרבנן דתוספתא. אלא די״ל דנהי דהתוספות סברי דעירוב מקוואות אפילו שלא באשבורן אפ״ה משמע להו דרבנן לא פליגי אלא בחרדלית והיינו מטעם אחר דכיון שאין החרדלי׳ ממי המקוה עצמו לא הוי עירוב מקוואות בהכי משא״כ בעירוב גוף המקוואות ע״י גוד אחית אפילו רבנן מודו דאלת״ה אמאי נקיט חרדלית וכמו שכתבתי נ״ל ברור מלשון ר״י בעל התוספות לקמן בסוף הדיבור ואפרשנו במקומו. אח״ז יגעתי ומצאתי דהבית יוסף בהלכות מעין ומקוה הביא לשון המרדכי שכתב בשם תוספות גיטין דהא דתנן הניצוק והקטפרס אינן חיבור פיר״ת דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק כו׳ עכ״ל ואף שבלשון התוספות שלפנינו אין רמז בזה זכינו מיהא שיש לחלק ולומר דהיינו טעמא דרבנן דפליגי דוקא בחרדלית אלא דלפי לשון המרדכי קשיא דר״ת דידיה אדידיה דא״כ מאי מקשה הכא אלא דר״ת כתב שם להלכה אבל מ״מ לא ניחא ליה לאוקמי סתמא דמתניתין במי גשמים ועוד דבלא״ה אתי שפיר דשם כתב לפי מסקנתו כאן דהאי דניצוק אתיא כר׳ יהודה ובזה כתב שפיר דר׳ יהודה גופא לא קאמר אלא במקוה שלם ולא במקוה חסר כדמסיק ר״ת כאן ועל זה כתב שם דהיינו דווקא במי גשמים אבל במי נהר אפילו במקוה חסר מהני קטפרס כן נראה לי ודו״ק היטב. ואל יבהל אדם להשיבני דבר א״כ איפוא דלפמ״ש דהתוספות בקושיא זו לא נחתו עדיין להקשות מדר׳ יהודה אדר״י אלא אליבא דכ״ע א״כ למה להו לאתויי הכא מברייתא דסוגיא דחגיגה וטפי הו״ל לאתויי מסתם משנה דמקוואות בפ׳ ו׳ משנה ח׳ דאיתא להדיא מטהרין את המקוואות העליון מן התחתון והתחתון מן העליון כיצד מביא סילון של אבר כו׳ וא״כ שמעינן להדיא דמיתכשר ע״י קטפרס ואמרינן גוד אחית וגוד אסיק וכן במשנה ב׳ בפ״ג דמקוואות כיצד הבור שבחצר כו׳ עד שיעמיד בחצר מ׳ סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים אלמא דאפילו גוד אסיק אמרינן וקשיא סתמא אסתמא דניצוק וקטפרס. אלא דלענ״ד לק״מ דהתם לענין פסול שאובין איירי דכיון דפסול שאובין מדרבנן הקילו בו בכמה דוכתי כמו שהקילו ג״כ דבהשקה כחוט השערה סגי ולא בעינן כשפופרת הנוד וכקליפת השום והקילו ג״כ דבמה שהושקו בפעם א׳ אף כרגע ואח״ז בטלה השקתן אפ״ה טובלין במקוה שהיה שאובין מתחלתן וקולא זו לא מצינו בטהרת המקוה החסר מן השלם והיינו כדאמרינן בכמה דוכתי להדיא שאני שאיבה דרבנן ומש״ה הקילו נמי לענין קטפרס ואמרינן אפילו גוד אסיק משא״כ לענין מקוה חסר אתי שפיר דקתני במתני׳ דקטפרס אינו חיבור דע״כ לא איירי מפסול שאובין מדקתני משקה טופח אינו חיבור ואילו בשאובין אפי׳ בחוט השערה סגי שהוא פחות מטופח אע״כ דלא איירי בשאובין משא״כ הנך משניות דמקואות איירי להדיא בשאובין כן נ״ל נכון וברור ואני תמה מאוד על התוספות י״ט בפ״ג מהלכות מקוואות שהקשה סתמא דמשניות אהדדי ולא הרגיש בזה וגם לשון הכסף משנה בזה צ״ע ואין להאריך יותר ודו״ק:

בא״ד והכא משמע דאינו חיבור כלל עכ״ל. מה שכתב מהרש״א ז״ל דמפירש״י משמע שכתב גבי טומאה דאין העליונים טמאין משמע דומיא דהכא כו׳ עכ״ל. ע״ש ודבריו אין מובנין לי דלענין טומאה ודאי א״א לפרש בענין אחר דאי כשהעליונים טמאים פשיטא דנטמאו ג״כ התחתונים כיון שהעליונים הטמאים עצמם זוחלין ומתערבין בתחתונים אבל לענין מקואות מסתמא איירי בכל ענין דאינו חיבור כן נ״ל:

בא״ד עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס כו׳ ובסמוך קאמר ר׳ יהודא כו׳ עכ״ל. לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא בפירש״י ז״ל אין מקום לקושיא זו דהא דקאמר ר׳ יהודה אם היו רגליו של ראשון נוגעים כו׳ היינו משום שאין אנו צריכין אלא לצרף אותן המים שע״ג האדם למי המקוה ובהא לחודא סובר דהוי חיבור לענין צירוף משא״כ מתניתין דניצוק וקטפרס דאיירי לענין חיבור לערב המקוואות ולעשות שתי מקוואות א׳ להשלים השיעור בהא מצינן למימר דקטפרס לא הוי חיבור ולכאורה היה נראה לפרש תירוצו של רבינו תם על זו הכוונה דהיינו דקאמר כיון שסופן לירד כו׳ אלא דאם כן לא מקשה מידי בקושיא השלישי דהכא משמע דטופח להטפיח חיבור ובמקוואות משמע דבעינן כשפופרת הנוד ומאי קושיא דלמא לענין צירוף אותן המים לבדן סגי בטופח להטפיח משא״כ לערב המקוואות ולעשותן א׳ לגמרי בעינן כשפופרת הנוד אע״כ דהתוס׳ לא נחתו לזו הסברא ולדעתי צריך עיון גדול הא דלא משמע להו לחלק בכך ויש ליישב בדוחק דלמאי דמשמע להו עכשיו דמתניתין דנצוק ר׳ יהודה היא וקתני משקה טופח אינו חיבור ומשמע להו דטופח ע״מ להטפיח הוי חיבור וא״כ ע״כ היינו צירוף לחוד ואפ״ה קתני דקטפרס אינו חיבור משמע דלא שני בין צירוף ובין עירוב מקוואות כנ״ל לדעתם ועדיין צריך עיון. תו איכא למידק מאי קשיא להו דר״י אדר״י דהא בחגיגה לחד לישנא אמרינן דלא פליגי ר׳ יהודא ורבנן אלא במעלות דרבנן אבל מטומאה לטהרה ר״י נמי מודה דשני טמא א״כ בה״ג גופא מצינן למימר דהא דקתני קטפרס אינו חיבור היינו מטומאה לטהרה ובעל האיבעיא דהכא אפשר דסובר כי האי לישנא דהתם ומש״ה לא מצי למיפשט האיבעיא לענין טופח ע״מ להטפיח בנטילת ידים משום דאיכא למידחי דברייתא דטופח ע״מ להטפיח חיבור כר׳ יהודה אבל לאידך לישנא דקאמר התם מטומאה לטהרה פליגי אפילו בדאורייתא לדידיה ההיא דניצוק וקטפרס לא מוקי לה כר׳ יהודא אלא לענין נטילת ידים ולפשוט האיבעיא. והנלע״ד בזה דהא דמפלגינן בחגיגה בין מעלות דרבנן ובין מטומאה לטהרה היינו דוקא לענין מים שע״ג האדם לחוד דלא שייך לצרף מסברא במה שרגליו נוגעין במים אלא לענין מעלות דרבנן וכן נראה מלשון רש״י ז״ל בחגיגה ע״ש אבל בשאר דוכתי לא שייך לחלק בין דיני גוד אסיק בין מעלות דרבנן או טומאה דאורייתא דגוד אסיק ואחית הילכתא גמירי להו היכא דשייכי ומוכח כן מסיפא דמתני׳ גופא דבהא דפליגי ר״י ורבנן לענין רגליו נוגעים במים קתני סיפא הטביל בו את הסיגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור והיינו שמצרפין מים הבלועים בסיגוס למי המקוה וא״כ משמע להדיא דלא פליגי אלא באדם וכ״כ הריב״ש ז״ל בתשובה וכן מוכח לדעתי מסוגיא דחגיגה דמקשה שם דר׳ יודא אדר״י מהא דקאמר עליונה טהורה ומאי קושיא דלמא הא במעלות דרבנן הא בדאורייתא אע״כ דכל הא מילתא לא שייך אלא במים שע״ג האדם ולפ״ז י״ל דהא דקאמר הכא בשמעתין ור׳ יהודה היא לאו דרבנן לית להו אלא משום דלא מצינן שום תנא דאיירי בטופח ע״מ להטפיח אלא ר׳ יהודה לחוד כיון דלדידיה מצרפין מים שע״ג האדם ומסתמא לא שייך בהנהו מיא שיעורא דשפופרת הנוד אלא טופח ע״מ להטפיח ורבנן נמי לא פליגי אלא באדם דוקא. ובזה נתיישב שאין אנו צריכין לומר כמו שכתב מהרש״א ז״ל לקמן בדברי התוספות דמה שכתבו והאי דניצוק לפי מאי דמסיק כו׳ מצי אתיא כרבנן כו׳ ע״כ הוא מהגליון ואין שם מקומו אלא לתרץ קושית ר״ת דכאן ולמאי דפרישית א״ש טפי דכאן לא שייך לתרץ כן כיון דלא מצינן דפליגי ר׳ יהודה ורבנן אלא באדם לחוד ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומה שכתב ר״ת בלשון קושייתו והך דניצוק רבי יהודה היינו לאלומי הקושיא וא״כ לא שייך לתרץ דמיתוקמא כרבנן אבל לקמן שכתבו התוס׳ דעיקר פלוגתייהו דר״י ורבנן בשיעור דטופח ע״מ להטפיח כתבו שפיר דלפ״ז מצינן למימר דההיא דניצוק כרבנן כנ״ל נכון ודוק היטב:

בא״ד ואין נראה לר״י כו׳ א״כ אין רוחב המים כשפופרת כו׳ עכ״ל. והיינו כמ״ש מהרש״א ז״ל בשם הר״ש דעד חצי העיגול לא מצינו רוחב ב׳ אצבעות ע״ש ואע״ג דמצינן למימר דהא דבעינן רוחב ב׳ אצבעות היינו כשאינו אלא ברום כקליפת השום אבל הכא איכא טפי ולא בעינן רוחב ב׳ אצבעות דמ״מ אכתי לא ידעינן שיעורא ולא בא התנא לסתום אלא לפרש כן נ״ל בכוונתו:

בא״ד ונראה דהיינו דוקא לר׳ יהודה סגי בטופח להטפיח כו׳ עכ״ל. אע״ג דר׳ יהודה גופא אמר חילוף הדברים י״ל דהיינו לענין דלערב מצטרפין אף בלא שיעור כלל ולשתי אין מצטרף עד שיהא כשיעור מיהו לאו אשעור דידהו קאי אלא אשיעורא דידיה היינו טופח להטפיח כן נראה לי ודו״ק:

בא״ד ועוד אור״י דאפילו ר׳ יהודה לית ליה טופח להטפיח כו׳ אלא מכח גוד אחית כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דמשמע לפ״ז דלפירוש ר״י גוד אחית עדיף משטח השוה אליבא דר׳ יהודה וא״כ אמאי ס״ל לרבנן דתוס׳ בג׳ גממיות וחרדלית דאין טובלין לא בעליונה ולא בתחתונה אע״ג דמסתמא איכא בחרדלית יותר מטופח להטפיח ומשפופרת הנוד ואפ״ה לא מצטרפי לעירוב מקוואות אלמא דגוד אחית גריעא משטח השוה לרבנן היאך פליגי בסברות הפוכות לגמרי וכה״ג מדייקו התוספות בכמה דוכתי. מיהו למאי דפרישית לעיל א״ש דרבנן לא פליגי בטעם גוד אחית אלא בחרדלית דוקא והיינו בחד מהנך טעמי שכתבתי לגריעותא דחרדלית ע״ש וזה ראיה ברורה לדברי ודו״ק:

בא״ד אי נמי קמ״ל דלא גזרינן אמצעית אטו אחריני עכ״ל. ויש לדקדק דודאי מה שכתבו מעיקרא דנקיט באמצעית לרבותא דאפ״ה עליונה ותחתונה אסורין הוא תירוץ מספיק יותר אלא דנראה דלמאי דמשמע להו עכשיו דאין חילוק בין שלם לחסר לענין עירוב מקואות א״כ ע״כ שאין שום סברא לחלק כלל אפילו דרך הוה אמינא ולומר דאיכא רבותא דאל״כ תיקשי היא גופא מנ״ל דלרבותא קתני דלמא דוקא קתני ארבעים אע״כ דדבר פשוט הוא שאין לחלק א״כ ליכא רבותא לכך הוצרכו לפרש תירוץ אחר ודו״ק. ועוד יש לדקדק בסוגיא זו ובלשונות הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך יותר אך שאילה אחת קטנה יש לי לשאול וגדולה היא אלי ולולא דמסתפינא מרבוותא רבותינו בעלי התוספות שקטנם עבה ממתני הייתי אומר שבחנם הרעישו העולם בדבריהם בזה הדיבור דהא מצינן למימר דנהי דפשיטא להו דלא שייך למימר טופח להטפיח וכשפופרת ברום כקליפת השום חדא שיעורא הוא ומשום דמשמע דבעינן כשפופרת וכשום מממשות המים צלולין אפילו הכי יש ליישב שפיר ולומר דודאי לכתחלה בעינן עירוב מקוואות כשפופרת ברום קליפת השום מים צלולין אלא כיון שכבר נתערבו אחר כך נתנגבו ועדיין משקה טופח להטפיח עדיין כאילו הן מעורבין כשיעור וטובלין בהם משא״כ אם ליכא טופח להטפיח חזרו לאיסורן ולא תטעה במה שכתב הטור י״ד סי׳ ר״א דלאחר שנתערבו כרגע לעולם הם בהכשירן ויש בזה מקום לטעות דאמקוה חסר נמי קאי אבל הא ליתא דאמקוה שלם של שאובין לחוד קאי דמהני עירוב מקוואות כרגע שיעמדו בהכשירן לעולם אבל לא בחסר וכ״כ הב״ח בשם מהרש״ל והט״ז והש״ך ע״ש בשם תשובת הרא״ש ודברים ברורים הם. מיהו מצינן למימר דלאחר שנתערבו כשיעור ונשאר טופח להטפיח עדיין בהכשירן אף בחסר ובזה נתיישבו כל קושיות התוס׳ ובהכי סלקא שמעתא דידן כהוגן דהמקשה סבר דטופח להטפיח מהני לעירוב המקוואות דחזינן כאילו השיעור שלם כשפופרת וא״כ ה״ה לענין נט״י דטופח להטפיח הבא משיעור נטילה הו״ל כתחלת נטילה ודחי התרצן דהתם נמי לענין עירוב מקוואות לא מהני טופח אלא לצרף אותן המים לחוד וכדכתיבנא בלשון הגמרא כן נלע״ד ברור ותוס׳ שלא פירשו כן צ״ע היאך מתיישבא סוגית המקשן והתרצן בשמעתין במאי קמפלגי ועיקר התירוץ חסר מן הספר כמו שכתבתי בל׳ הגמרא ודוק היטב כנ״ל נכון בעזה״י:

בד״ה אבל גט יוצא מה שפירש בקונטרס כו׳ לאו דוקא כו׳ ואם האחד שליח כו׳ עכ״ל. אף דלכאורה נראה שכתבו כן אליבא דרש״י ז״ל אלא דודאי א״א לומר דרש״י ז״ל סובר כן דאם אומר השני שבפניו מסר לשליח חשיב כמו שניהם שלוחים דא״כ היאך כתב רש״י ז״ל בסמוך ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו ואי ס״ד דכה״ג שראה השני שנמסר בפניו הו״ל כשניהם שלוחים א״כ ע״כ הא דאמרינן אבל גט יוצא מתחת א׳ מהם פסול היינו שלא ראה אפילו המסירה ולפ״ז אמאי פסיקא ליה לרש״י ז״ל דאף בזה עדים מצויין לקיימו ותיפוק ליה שא׳ מהם מעיד אכתיבה לחוד ולא ראה החתימה והשני לא ראה המסירה א״כ אין כאן שני עדים לקיימו ול״ל דאפי׳ בכה״ג כיון שא׳ מעיד שראה החתימה משני עדים ה״ל כאילו ראה המסירה כמו שאנו דנין בכל גט שחתומין שני עדים שבודאי מיד הבעל בא ליד השליח או האשה וכמ״ש בזה כמה פעמים וכן כתבתי לעיל במשנה דאפלו בדיני ממונות כתבו הפוסקים דבכה״ג מקרי ע״א בכתב וע״א בע״פ ואם זה שבע״פ נמסר בפניו הוי שטר גמור לגבות ממשעבדי והכא עדיף מיניה טובא דעיקר החששא אינו אלא שיטעון הבעל שלא מסר מעולם מידו ליד השליח ובע״כ צריך שיטעון מזויף וא״כ הרי השליח והעד השני המעיד על החתימה מכחישין אותו שאינו מזויף וכמ״ש לעיל אלא דאף לפ״ז הא מסיק רש״י ז״ל דאפ״ה פסול משום שלא חלקו חכמים וא״כ ה״ה והוא הטעם אם אומר השני שראה המסירה אפ״ה לא חלקו חכמים כיון שהגט מעיקרא לא נעשה כתיקון חכמים שהוצרכו בכל גט על ידי שליח שיהא הכתיבה והחתימה בפניו ולעולם לא מצינן לאכשורי אלא היכא ששניהם שלוחים מעיקרא דבכה״ג לא תיקנו חכמים כלל כיון דודאי מצויין לקיימו שהרי שניהם צריכין לעשות שליחותן ועין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון רש״י ז״ל ולקמן ביישוב לשון הטור אלא ודאי דהתוס׳ כתבו כן מסברא דנפשייהו דלא משמע להו ליפסול מה״ט שלא נעשה מעיקרא כתיקון לענין בפ״נ ודו״ק: