רש״י בד״ה הוא ואחר כו׳ ואפילו אמר יודע אני היה כשר כו׳ עכ״ל. עיין מה שהקשו בתוספות דלפ״ז מה עלה בדעתו של רבא ותו קשיא לי דלפי שיטת רש״י ז״ל דידעתי מהני כמו בפני א״כ כולהו בבי דמתניתין דקתני בפני ה״ה לידעתי וא״כ כשאמר בחציו הראשון ידעתי ועל חציו השני העיד הוא ואחר משמע נמי דפסול וקשה אמאי פסול הא לא שייכא האי חששא דתלת ריבעי דממ״נ למי שרואה דבחצי הראשון מאמינין לו כבי תרי דהיינו תרי ריבעי א״כ בחציו השני נמי נאמן לבדו דמ״ש וא״כ לא הוי תלתא ריבעי. והנראה מזה דודאי האי פסולא דהוא ואחר לא איירי באומר בחציו הראשון ידעתי אלא בפני ומש״ה פסול דאתו למיטעי דמשום שהעיד בפני נאמן כבי תרי והו״ל תרי ריבעי ובחצי האחרון שאומר ידעתי צריך לצרף אחר והו״ל תלתא ריבעי. נמצא דלפ״ז היה באפשר ליישב תמיהת התוספות ולומר דמה שכתב רש״י ז״ל דבאומר ידעתי מהני משום תקנת חכמים היינו דוקא באומר על שני החתומים ידעתי אבל באומר חציו בפני וחציו ידעתי אפשר דלא מהני ביה תקנת חכמים ויש ליתן טעם לדבר דהא עיקר הטעם דמהימן כבי תרי היינו משום דמעיקרא מידק דייק וזה ודאי לא דייק דהיאך איתרמי שחתם הא׳ בפניו ולא השני הא קי״ל אין העדים חותמין אלא זה בפ״ז וע״כ היינו שהשני צריך לחתום תיכף כשחותם הראשון דאל״כ מה הועילו חכמים בתקנתן לענין כולכם דאף אם הם מקובצין כשחותם הראשון שמא יתפרדו לאחר חתימת השני ולא יצטרפו עוד אע״כ דצריכין לחתום באותו מעמד וא״כ זה שהעיד על הראשון שהיה בפניו ולא השני ע״כ שיצא השליח בין חתימה לחתימה ופשע ולא דק א״כ יש לחוש דאמר בדדמי דכיון שראה שהיו שניהם מזומנים לחתום אומר ידעתי ומש״ה לא מהני אלא שיש להאמינו כשמעיד הוא ואחר על חתימת השני מצד קיום הגט דבתרי לא צריכין למידק דייק ועוד תרי לא אמרי בדדמי נמצא דבזה שפיר סבר רבא למיפסל משום דאיכא תלתא ריבעי אלא דמלשון רש״י ז״ל לא משמע כן אלא דאפי׳ באומר בפני על חציו הראשון ובחציו השני ידעתי נמי הוי מהימן אי לאו דאיכא אחר עמו ואפשר שיצא לו כן מדאמרי׳ אתי לאחלופי כו׳ משמע דבגט גופא לא הוי תלתא ריבעי וא״כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא מיהו אין בזה כ״כ תימה דודאי אי הוי אתי מילתא לקמיה בית דין מומחים ודאי לא היו מצריכין לקבל כלל עדות השני כיון דמתכשר על ידו לבד כשאומר ידעתי אלא דהכא איירי שכבר נעשה המעשה ע״י הדיוטות דקי״ל בפני שנים סגי וא״כ כיון שכבר הצריכוהו לצרף אחד ודאי חיישינן לאחלופי וכה״ג מצינו כמה פעמים בש״ס דחיישינן כה״ג במי שמוסיף על תקנת חכמים ואין להאריך כיון דעיקר פלוגתייהו דרש״י ותוס׳ תליא בחלופי גרסאות לעיל בפ״ק דף ג׳ גבי אטו כי אמר ידעתי ע״ש:

תוספות בד״ה אני הוא עד שני כו׳ נראה לר״י כמו שאומר בירושלמי דנעשה כנוגע בעדותו כו׳ עכ״ל. לכאורה נראה דהירושלמי סובר כמ״ד בפ׳ האיש מקדש דאין שליח נעשה עד ומפרש שם בירושלמי האי טעמא גופא דהו״ל כנוגע בעדות ונהי דלא חששו לזה בגיטין הבאין ע״י שליח ואדרבא האמינוהו כבי תרי היינו משום תקנת עגונות הקילו לענין קיום שטרות שהרי האמינו אף להאשה גופא כשאומרת בפ״נ וכ״ש דלא שייך להחמיר משום נוגע בעדות מה שאין כן כשאומר אני הוא עד שני מיחזי כעדות גמור החמירו בזה ובזה הוי א״ש דטעמא דקאמר הכא או כולו בקיום הגט היינו נמי משום הכי דכיון שאינו אומר בלשון התקנת חכמים פסול אלא דבשמעתין א״א לומר דהא איפסקא הילכתא בפ׳ האיש מקדש כמ״ד שליח נעשה עד והיינו דמסקו התוס׳ דלאו טעם גמור הוא ודו״ק. ועיין מ״ש הר״ן ז״ל בזה:

גמרא השתא א׳ אומר בפ״נ כולו חציו מיבעיא. הא דלא קשיא ליה אלא אהאי בבא ולא אכולהו בבי דמתניתין כדאמר בגמרא ולטעמיך נראה משום דודאי הוי ידע שדרך התנא לומר בל׳ לא זו אף זו בחד בבא משא״כ הכא שהפסיק התנא לומר פסול והדר נקט אידך בבא א׳ אומר בפ״נ כו׳ מש״ה קשיא ליה שפיר דלפ״ז כל הנך דנקט בבא דרישא משנה שאינה צריכה היא ובתרי בבי ס״ד דלא שייך לא זו אף זו. אבל אי קשיא הא קשיא דלפי מה שכתבו התוספות לעיל במתניתין דנחתם חציו הוי רבותא טפי דיש סברא לומר דכשר דעדיף טפי מכתב סופר ועד א״כ מאי מקשה הכא השתא א׳ אומר בפ״נ כו׳ מה ענין זה לזה דבא׳ אומר בפ״נ שייך לפסול טפי כיון שזה אינו אומר בפ״נ אתי לאחלופי משא״כ הכא שאומר בפ״נ כולו ובפנ״ח חציו ה״א דכשר דעדיף מכתב סופר ועד ולאחלופי לא שייך כיון שאומר בפ״נ ובשלמא לפמ״ש לעיל דלא דמי כלל לכתב סופר ועד אלא הא דהוי רבותא היינו משום דס״ד דחשיב כמו עד א׳ בכתב וע״א בע״פ א״כ י״ל שפיר דמבבא דא׳ אומר בפ״נ נמי שמעינן דאין להכשיר בכך דאלת״ה אמאי פסול שם אפילו כשהגט יוצא מתחת עד הכתיבה ותיפוק ליה דזה שאמר בפנ״ח הו״ל כמו עד א׳ בכתב כיון שהוא יודע שהגט כשר שנחתם בשני עדים ועד הכתיבה שהוא השליח מעיד על המסירה שמסרו הבעל לידו אם כן אפילו בלא בפ״נ הו״ל לאכשורי דהא מדינא לא בעינן ע״ח כלל וסגי בע״מ אלא שאנו חוששין שהבעל יטעון שהוא מזוייף לגמרי וממילא שלא נמסר לידי השליח וא״כ השליח והעד מצטרפין להכחיש את הבעל שאינו מזוייף אע״כ מוכח מהכא דלא שייך להכשיר גט בע״א בכתב וע״א בע״פ וממילא דכ״ש דפסול בפנ״ח חציו משא״כ לפירוש התוספות דלא נחתו להכי אלא משום כתב סופר ועד הדרא קושיא לדוכתא דהא בבבא דא׳ אומר לא שייך בכה״ג כיון שאין הגט יוצא מתחת יד שניהם אם כן ממה נפשך לא הוי בכלל כתב סופר ועד דזה שאינו שליח לא הוי אלא כע״א בעלמא דלא מהימן מה שא״כ בפנ״ח חציו השליח אומר על כתיבת הסופר ועד ויש ליישב דמה שכתבו התוספות לעיל דיש סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד לאו שהתנא צריך לאורויי דלא אמרינן להאי סברא דבלא״ה מילתא דפשיטא היא דלא דמי אפילו לכתב סופר ועד כמו שכתבתי באריכות אלא דעיקר כוונת התוספות למאי דמסקינן לא זו אף זו קתני ולא איכפת לן במשנה שאינה צריכה אלא לענין סדר לשון המשנה בענין דשייך לא זו אף זו כתבו שפיר דבבא דבפנ״ח חציו הוי טפי רבותא קצת מבפ״נ חציו כיון דאיכא שום סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד משא״כ בשמעתין דעיקר הקושיא דמשנה שאינה צריכה היא כולה בבא דרישא מקשה שפיר דאתיא במכ״ש מבבא דסיפא דלא משמע לתלמודא שיטעה שום אדם לומר באמת דעדיף מכתב סופר ועד כן נראה לי ליישב בדוחק ודו״ק:

שם אלא או כדרבא או כדרב אשי. פירוש דלמאי דס״ל לרבא שאינו חושש לקושיא דרב אשי א״כ אדרבא מילתא דרבא מסתבר יותר לאיסורא מדרב אשי אבל יש לדקדק דהאיך אפשר לומר דמתניתין היינו כדרבא דהא לשיטת רש״י ז״ל ידעתי מהני כמו בפני וא״כ כיון דקתני בפנ״ח חציו א״א לאוקמי כדרבא דהא מילתא דרבא מיקרי בפנ״ח כולו דהיינו ידעתי אלא דפסול משום שמצטרף עמו עוד אחר ואם כן אין זה בלשון המשנה וכן מצאתי שהקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו ועיין בבעל המאור שהביא גירסא אחרת בזה:

שם ה״נ לא זו אף זו קתני. עיין בפירש״י ואכתי איכא למידק דהו״ל לתנא דמתניתין למיתני רבותא טפי דאפילו בכה״ג דרב חסדא פסול ויש ליישב דעכשיו סובר הש״ס דאפילו בהא מילתא גופא לא משמע ליה לר״ח דאיכא רבותא בהא ומילתא דפשיטא היא דפסול משום דבעינן כולו בקיום הגט או כולו כו׳ כמו דפשיטא ליה לתנא כל הנך בבי דרישא ולא איצטריך ליה למיתני אלא דאיכפל ותני כל הני בבי דלא צריכי משום בבא דסיפא לחוד דאחד אומר בפ״נ ואחד אומר בפנ״ח דבהא איכא רבותא דסד״א דכולה בתקנת חכמים קמ״ל דאפ״ה פסול כן נ״ל:

תוספות בד״ה גידוד חמשה פי׳ בקונטרס כו׳ והקיפוהו מחיצה כו׳ וקשה לר״ת כו׳ עד סוף הדיבור. נראה שכתבו כן לפי גרסתם בלשון רש״י ז״ל והקיפוהו מחיצה משמע דהקיפו את החריץ ע״י מחיצות מלמעלה לעשות תוך החריץ רשות היחיד מש״ה קשיא להו משא״כ לפי גירסת הספרים שלפנינו מצאתי בכולם שלא כתב רש״י ז״ל והקיפוהו אלא והקיפו א״כ יש לנו לומר דלאו אתוך החריץ קאי שיהא רה״י אלא האי להיות בתוכו דקאמר היינו תוך המקום המוקף מארבע רוחותיו ע״י חריץ מסביב חמשה ועל גביהן מחיצות חמשה מסביב וקאמר ר״ח דהמקום המוקף לא הוי רה״י אבל מתוך החריץ לא איירי שאין החריץ מוקף ותדע דהא בתחלת דבריו כתב לענין שבת דבעינן מחיצה גבוה׳ עשרה או עמוק עשרה ומדנקט מחיצה גבוה׳ עשרה דלאו אמקום המחיצה קאי אלא לעשות תוך המחיצות רה״י ה״ה לענין חריץ איירי בהאי גוונא גופא והא דלא נקט למילתא בכה״ג בתל גבוה חמשה ומחיצה חמשה על גביו י״ל דמשמע ליה לרש״י ז״ל דבכה״ג הוי ודאי רה״י מטעם שהקשו התוספות דאי בעי מנח עלה מידי או משום דבכה״ג כיון דבני רה״ר רואין פני עשרה והו״ל לדידהו מחיצה גמורה חשיב שפיר רה״י כמו שנסתפקו התוספות בזה בפ׳ כל גגות וכמו שאבאר מש״ה הוצרך לפ׳ דאיירי לענין חריץ המוקף מקום הבקעה או רה״ר מארבע רוחותיו והעמידו מחיצות חמשה על גב החריץ וקאמר רב חסדא דהמקום המוקף לא הוי רה״י ובכה״ג לא שייך לומר דמנח מידי עלה דסוף סוף אין כאן פני עשרה בגובה השטח כן נ״ל לפי הפירוש שכתבתי ע״פ הגירסא שלפנינו. אמנם אף למאי דסברי התוספות בכוונת רש״י ז״ל דאתוך החריץ קאי אפ״ה נלע״ד הקלושה שאין בזה קושיא לשיטת רש״י ז״ל אם נפרש דרב חסדא פליג אהא דא״ר יוחנן בפ׳ הזורק ובפ״ב דעירובין דבור וחולייתו מצטרפין לי׳ ורב חסדא ס״ל דאין מצטרפין ואי משום דבפ׳ הזורק קאמרי׳ דמתני׳ דחולית הבור והסלע מסייעא לר׳ יוחנן הלא כתבו התוס׳ בעצמם שם דאדרבא פשטא דמתני׳ משמע לכאורה דבחוליא גופיה בעינן עשרה ומחמת כן כתבו דהיינו לענין מקום החוליא גופא איירי מתני׳ דודאי בעינן י׳ ועיקר סייעתא דמתני׳ אינו אלא דמצטרף לרוחב ארבעה ע״ש בתוספות נמצא דלפ״ז מיהא אדרבא לרב חסדא אתיא מתני׳ טפי שפיר דהיא גופא קמ״ל דבור וחולייתו אין מצטרפין כפשטא דמתניתין דבחוליא גופא בעינן עשרה ולא משמע ליה לר״ח לפרש דעשרה דנקט מתני׳ היינו משום החוליא גופא שנשתנה דינה מדין הבור ואיהו לא ס״ל לחלק כמו שאפרש בסמוך. נמצא דלפ״ז לא תיקשי נמי לר״ח מברייתא דמייתי בפ׳ הזורק לסייע לר׳ יוחנן דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה דר״ח לא ס״ל כהאי ברייתא כיון דלדידיה פשטא דמתניתין משמע להדיא דבחוליא גופא בעינן עשרה וא״כ ליתא לברייתא מקמי מתניתין או שנאמר דברייתא דחקה ומוקי נפשה דהא דקאמר מצטרפין היינו להחמיר שלא לטלטל מתוך הבור לכרמלית אחר דלהחמיר עשאוהו כרה״י אבל להקל לטלטל לתוך הבור בארבע וכן לחייב חטאת הזורק מרה״ר לתוכה בהא קאמר ר״ח דאין מצטרפין והיינו כדמתניתין. והא דקשיא להו לתוספות מהא דאמרינן בפרק כל גגות מודה ר״ח בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה כו׳. לענ״ד דברי התוס׳ צריכין עיון דבשלמא התם דאיירי בכותל שבין שתי חצרות אתי שפיר דלתחתונה הו״ל מחיצה גמורה ולבני עליונה דיינינן לה כפתח כיון שאין גבוה עשרה וכה״ג מצינו טובא בשני חצירות דלגבי דהאי מחיצה ולגבי דהאי פתחא כגון בחצר קטנה שנפרצה לגדולה וכהנה הרבה משא״כ לענין רה״י ור״ה לא שייך לומר כן הגע בעצמך באותו ענין ממש דשתי חצרות אם אירע הדבר כיוצא בו ברה״ר היינו ממש תל חמשה ומחיצה חמשה והרי כתבו התוספות להדיא בפ׳ כל גגות שצריך עיון אם ראוי לומר דלבני ר״ה מיקרי רה״י והזורק לתוכו חייב ולבני רה״י ליהוי ככרמלית והזורק מתוכה לרה״ר פטור וא״כ יש לומר דלרש״י פשיטא ליה אליבא דרב חסדא דכה״ג לא מיקרי רה״י כלל דלא מצינו רה״י לחצאין ובהדיא אמרינן בפ״ק דשבת ד׳ רשויות לשבת רה״ר ורה״י כו׳ המכניס והמוציא מזו לזו חייב אלמא דלא מצאנו מקום לחייב בו המכניס ולפטור המוציא דהא כולהו חילוק רשויות התם קתני. והנראה בזה דהתוספות לשיטתייהו דסברי דמקום החוליא עצמו לא שייך כלל בתר בור אלא מקום בפני עצמו הוא ונידון לפי גובהו ורוחבו כמו שכתבו להדיא שם דלענין הזורק ע״ג החוליא ממש בעינן י׳ גובה לבד הבור וא״כ לא שייך הא מילתא הכא כיון שלענין עומק הבור לחוד איירינן הוי שפיר רה״י אף לבני רה״ר דלענין עומק לא שייך רואה פני עשרה אלא מי שעומד על שפת הבור וה״נ כיון שמקום החוליא לא שייך להבור א״כ העומד אצל החוליא רואה פני עשרה והו״ל רה״י גמור אלא דגם בזה צריך לי עיון דהא התם מסקינן לענין כותל המוקף לכרמלית ועשאו רה״י הוי מקום הכותל נמי רה״י מק״ו דאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ״ש וא״כ אי ס״ד דמקום החוליא לא מיקרי רה״י אם אינה גבוה׳ עשרה היאך מצטרפא לעשות הבור רה״י האיכא ק״ו לעצמה אינה עושה מחיצה לאחרים לכ״ש ואע״ג דבעל האיבעיא דכותל המוקף לכרמלית משמע דלא חשיב ליה לעשות הכותל לענין רה״י אלא בגבוה עשרה ואין רחבה ארבעה ומשום דכמאן דמליא דמי מ״מ מאן דפשיט האיבעיא משמע משום דאיכא ק״ו וא״כ ה״ה לענין הגובה י״ל כן. נמצא דלפ״ז נראה דאפשר דמ״ד בור וחולייתו מצטרפין היינו דהבור וגם החוליא נעשין רה״י גמור והזורק ע״ג החוליא מרה״ר אע״פ שאין החוליא גבוה׳ עשרה אלא בהצטרפות עומק הבור אפ״ה חייב וכן נראה להדיא מלשון הרשב״א ז״ל הביאו הרב המגיד בהל׳ שבת והב״י בטוא״ח סי׳ שע״ד. ונראה דהיינו מה״ט דכתיבנא כיון דלאחרים עושין מחיצה כו׳ ורב חסדא סובר להיפך כיון דמקום החוליא ודאי לא נעשית רה״י הבור נמי לא מיקרי רה״י ואין מצטרפין כמו בתל חמשה ומחיצה חמשה דמספקא להו לתוס׳ גופייהו והיינו דקתני במתניתין דפרק הזורק דבחוליא גופא בעינן עשרה ופחות מי׳ פטור ואי ס״ד דהבור נעשה רה״י א״כ מקום החוליא נמי איכא ק״ו לאחרים עושה מחיצה אע״כ שאין מצטרפין כלל ולרש״י ז״ל אליבא דר״ח מצינן למימר דפשיטא ליה ולא דמי כלל להא דאמרינן בעירובין מודה ר״ח בתחתונה וכדפרישית ויש לדקדק עוד בזה לדינא לענין שבת ואין כאן מקומו להאריך יותר ודוק היטב: