מספקא להו וכאן אמרו שודא עדיף. ויש לדקדק לפירש״י ז״ל שכתב לעיל דשודא היינו לפי מה שהשליח רואה בדעת המשלח אם עינו יפה כו׳ וזה לא שייך כאן דכיון דמספקא להו אי כר״א דאמר דברי שכ״מ ככתובין או לא וכן אי מצוה לקיים א״כ מה תלוי בדעת הנותן ואפשר דבאמת בכל דיני שכ״מ סברי רבנן הכי דע״כ הא דסברי רבנן דר״א דדברי שכ״מ ככתובין היינו משום שהוא בהול ונחפז ואין דעתו מיושבת לעשות בקנין או בשאר אופן המועיל וכדי שלא תטרף דעתו אמרו שדבריו ככתובין ור״א ס״ל דלא איכפת לן ורבנן דברייתא דמספקא להו אפשר דסברי דהכל לפי הענין אם היו דברי השכ״מ בענין שהיה רוצה שיתקיימו מיד ולא היה אפשר לו לעשות בענין אחר לפי שהיה דעתו מטורפת או לא והכל לפי הענין וכעין שאמר רבי אליעזר דמתניתין בפרק מי שמת לחלק בין שבת לחול או להיפך. ועדיין לא נתיישבה דעתי בזה וצריך עיון:

סליק פרק המביא גט

המביא פרק שני

תוספות בד״ה המביא בפ״נ כולו בפנ״ח חציו כו׳ ותימא למ״ד לפי שאין מצויין לקיימו כיון דתנא בפ״נ כולו כ״ש בפנ״ח חציו כו׳ עכ״ל. פירוש משום דכולה מתניתין דרך לא זו אף זו קתני א״כ אמאי קתני הכא להיפך ומשמע מדברי התוס׳ דלמ״ד לפי שאין בקיאין לשמה א״ש דכולה מתני׳ הוי לא זו אף זו. ויש לדקדק דלפמ״ש התוס׳ דף ג׳ ע״ב בד״ה דתנן דלר׳ מאיר לא מיפסל כשלא אמר אלא בפני נחתם לחוד וכ״כ להדיא בפ׳ הזהב דף נ״ו וא״כ ע״כ מתניתין דהכא כר׳ אלעזר מיתוקמא דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה שלא לשמה היינו מדרבנן דהו״ל כמזוייף מתוכו וא״כ היאך מיתוקמא רישא דמתניתין בלא זו אף זו דכיון דקתני דבאמר בפני נכתב ולא אמר בפנ״ח פסול אע״ג דעיקר מילתא תליא בכתיבה ונעשה בכשרות אפ״ה פסול כ״ש כשלא אמר בפני נכתב ודוחק לומר דמתניתין דהכא לא מיתוקמא לא כר״מ ולא כר׳ אלעזר אלא כר׳ יהודא לחוד דבעינן כתיבה וחתימה לשמה דהא אנן קי״ל הילכתא כר״א ועוד מדסיפא ר׳ יהודה כו׳ דלעיל דף ד׳ כתבתי דבע״כ ר׳ יהודא נמי בשיטת ר״א אמרה דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה היינו משום מזוייף מתוכו עיין מ״ש שם באריכות וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דאדרבא למ״ד לפי שאין בקיאין לשמה קשה יותר. מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא לק״מ דתני רישא בפ״נ לחוד פסול משום חששא דלקיימו ובסיפא נמי רבותא דבפנ״ח לחוד פסול משום חששא דלשמה אפילו לאחר שלמדו. ועוד יש ליישב דאף דכתיבה עיקר יותר מחתימה אפילו הכי הוי רבותא טפי כשלא אמר בפני נכתב מבפנ״ח דלענין לשמה הא קיי״ל סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ולא מיפסל אלא משום חששא דמיעוטא דמיעוטא משא״כ לענין החתימה שייך לפסול יותר דעדות לכל מסור ושכיחי יותר דלא בקיאי לשמה מש״ה לא קשיא להו אלא למ״ד לפי שאין מצויין לקיימו כן נ״ל:

בא״ד ואור״י דאיצטריך כו׳ דחשיב טפי מכתב סופר ועד כו׳ עכ״ל. ואין להקשות א״כ דעדיף טפי תיקשי למאן דמכשיר לקמן בכתב סופר ועד אפי׳ לכתחילה בפ׳ המגרש דף פ״ז אלא די״ל דהתם איירי דוקא בספרא דמובהק אבל בסתם סופרים שמואל נמי מודה דפסול ואף דסוגיא דהתם אליבא דר״מ איירי ומשמע לכאורה דלמאי דקי״ל כר׳ אלעזר כשר אף לכתחילה מיהו כבר כתבתי לעיל דף ג׳ ע״ב בלשון התוספות דהאי חששא דספרא דאינו מובהק היינו שהסופר אפשר שכתבו להתלמד ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א׳ וא״כ אפי לר״א נמי פסול היכא דליכא עידי מסירה לפנינו ומשום האי חששא גופא וכמו שאבאר בעזה״י במקומו וא״כ שפיר כתבו התוס׳ כאן דנהי דכתב סופר ועד פסול לכ״ע אפ״ה סד״א דהכא כיון ששנים חתומים וא׳ מהם נתקיים חשוב טפי מכתב סופר ועד קמ״ל דאפילו הכי פסול. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי מה שכתבו התוס׳ דהכא עדיף טפי מכתב סופר ועד כיון דאיכא שני עדים חתומים ונתקיים כתב הסופר והעד א׳ ולענ״ד יש לתמוה טובא היאך נתקיים כתיבת הסופר ע״י שאומר השליח בפני נכתב דהא בעינן שני עדים לקיום שטרות כ״ש לקיים כתב הסופר ובשלמא הא דהימנינן לשליח כבי תרי לענין קיום החתימות כשאומר בפני נחתם היינו משום דמדאורייתא לא בעינן קיום כלל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן כו׳ כדאמרינן בריש מכילתין משא״כ לענין כתב יד הסופר ליכא למאן דאמר דמדאורייתא לא בעינן קיום ואינו עולה על דעת שום אדם לומר דמדאורייתא יכול להוציא ע״י שמוצא איזה כתב בלי שום חתימה וא״כ מהיכי תיתי יהא השליח נאמן בזה וא״כ לא דמי כלל לכתב סופר ועד שהרי אין אנו מכירין כלל כתב הסופר אלא ע״י השליח משא״כ התם איירי שאנו מכירין כתב יד הסופר אלא שאין אנו יודעים אם הוא סופר מובהק שיודע ליזהר שלא לכתוב להתלמד כמ״ש התוס׳ לעיל דף ג׳ ע״ב ולפ״ז הדרא קושיית התוספות לדוכתא דבפני נחתם חציו אתיא במכ״ש דפסול דהא ליכא אלא עד א׳ שבזה נאמן השליח כשאמר בפנ״ח משום דכמי שנחקרה דמי ובמקום עיגון הימנוהו כבי תרי ואוקמוהו אדאורייתא משא״כ לענין הכתיבה לא מהימן כלל דשמא הוא בעצמו כתב כן או אחד מקרוביו או אותו העד בעצמו שחתום בו סוף סוף ליכא אלא עד א׳. מיהו לענ״ד נראה דבלא״ה יש סברא גדולה להכשיר כשאומר בפני נחתם חציו כיון דאליבא דר״א קיימינן דהגט מיתכשר בע״מ לחוד אף בלא ע״ח כלל אלא דבריש מכילתין כתבתי דבגט ע״י שליח ודאי בעינן ע״ח שע״י כך אנו יודעים שהוא שלוחו של הבעל ומידו בא לו הגט משא״כ בלא ע״ח מהיכא נדע שהוא שלוחו של הבעל ומש״ה הצרכוהו נמי לומר בפני נחתם דמה״ט אמרינן מעיקרא מידק דייק שלא יבא הבעל ויערער לומר שהוא מזוייף וכמ״ש התוס׳ לעיל והוספתי שם לעיל ת״ל טעם לשבח מה יתן ומה יוסיף מה שאומר השליח בפ״נ ובפנ״ח כיון שעיקר החששא אינו אלא שמא הוא זייף הגט ולא בא לידו מיד הבעל ע״ש מילתא בטעמא נקטינן מיהא דלפ״ז כיון שאומר השליח שבפניו חתם עד א׳ והוא נאמן בזה דמידק דייק ומהימן כבי תרי א״כ הרי ידענו בבירור שמיד הבעל בא לו ומסתמא הבעל מסרו לידו כדין שהבעל אינו חשוד לקלקלה כדאיתא בירושלמי הובא בכל הפוסקים וכבר כתבתי בזה כמה פעמים דכל היכא דידעינן בבירור שיצא הגט מיד הבעל תו ליכא למיחש למידי שאם יבא הבעל ויערער ויאמר שהעד השני הוא מזוייף הרי השליח מצטרף בהדי העד הראשון שהרי העד הראשון אמרינן דכמי שנחקרה עדותו בב״ד והשליח מעיד ג״כ בע״פ על גוף הגט שנמסר לידו מיד הבעל ואפי׳ בדיני ממונות קי״ל דעד א׳ בכתב וע״א בע״פ מהני מזה הטעם שכתבתי דלא גרע מעידי מסירה כמ״ש התוספות בפ׳ גט פשוט בהא דע״א בכתב דהיינו דהעד החתום חשוב כעד מסירה ע״ש. אלא דקצת פוסקים כתבו דלא גבינן ביה ממשעבדי משום דלית ליה קלא אבל שטר גמור מיהא הוי וא״כ ה״נ יש להכשיר לפ״ז ואשמעינן במתניתין בלא זו אף זו דאפ״ה פסול והיינו כדמסקינן בשמעתין במימרא דרב אשי דאפי׳ אמר אני הוא עד שני אפ״ה פסול משום או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים וה״ה דכל שכן אי מעיד בע״פ דשייך האי טעמא גופא ודוק היטב שנ״ל נכון וכבר אפשר ליישב כוונת התוספות על זה הדרך שכתבתי ועיין בחשן משפט סימן נ״א ויבן על נכון:

גמרא בפ״נ חציו כו׳ הי חציו ומסקינן חציו אחרון. וכתבו התוס׳ בזה בדף ג׳ דאף למ״ד משום שאין מצויין לקיימו דלדידיה לא הצריכו לומר בפ״נ אלא משום אחלופי אפ״ה יש לחלק בין חציו הראשון לחציו האחרון דכיון שעיקר הגט בחציו הראשון מינכר׳ מילתא ולא אתי לאחלופי משא״כ בחציו האחרון עדיין חיישינן לאחלופי ולענ״ד הוא דוחק גדול ונראה שאין צורך בזה אלא כיון דעיקר התקנה היה שצ״ל בפ״נ ממילא הצריכו להשליח שיהא דוקא בשעת הכתיבה כדי שיוכל לומר בפ״נ וא״כ אם לא היה בתחלת כתיבת הגט שהוא העיקר ממילא לא נעשה עיקר הגט כתיקון חכמים משא״כ בחציו האחרון שהוא טופס הגט לא איכפת לן ועוד דמתחלה לא היה התקנה אלא שיהא בשעת התחלתו ותדע דהכי הוא דודאי אי לאו שהצריכו חכמים לומר בפ״נ לא הוי מיפסל הגט לא משום חששא דאין בקיאין לשמה דהא רוב בקיאים הם וכל שכן לאחר שלמדו וכן משום חששת מזוייף לא הוי מיפסל בדליכא עירעור דהא בא״י כשר אף בלא קיום בדליכא עירעור אלא כיון שכבר תיקנו לכתחילה לחוש להני חששי במדינת הים והצריכו לומר בפ״נ ובפנ״ח החמירו אף בדיעבד כיון שלא נעשה כתיקון חכמים אלמא דעיקר טעמא משום הכי הוא וכ״ש דא״ש טפי לשיטת רש״י ז״ל שכתבתי בריש מכילתין דרבא נמי מודה דכיון שכבר תיקנו לומר בפ״נ משום אחלופי ממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כיון דבע״כ צריך שיהא בשעת הכתיבה וא״כ עיקר מילתא תלוי בחציו הראשון דשייך ביה ענין דלשמה כדמסיק ואין להקשות א״כ היאך כתב רש״י ז״ל בשמעתין דלרבא מהני ידעתי ותיפוק ליה דבעינן שיכול לשאלו לענין לשמה אלא דבזה יש לומר דרבא סובר כיון דקי״ל כר״א דע״מ כרתי לא שייך לפסול כלל בענין החתימה משום חששא דלשמה דנהי היכא שוודאי לא חתם לשמה אפשר דרבא נמי מודה דהוי כמזוייף מתוכו מ״מ כיון דרוב בקיאין הם לא שייך להחמיר בדיעבד אלא לענין הכתיבה שיהיה בפניו שיכול לשאלו ולא לענין החתימה אבל לענין גוף הקיום מחמיר בחתימה טפי מבכתיבה ודו״ק:

תוספות בד״ה או כולו בקיום הגט לפי מאי דבעי למימר כו׳ איכא למימר דהכי איירי כו׳ עכ״ל. פירוש דקשיא להו למאי דבעי למימר לעיל דר׳ חסדא סובר טעמא דלשמה א״כ תיקשי ליה למה הוצרך כאן לפרש הטעם דאו כולו בקיום הגט ותיפוק ליה דבלא״ה פשיטא דפסול משום חששא שמא העד השני לא חתם לשמה וע״ז תירצו דלפי אותו סברא היה אפשר לומר דר״ח אשמעינן דאפי׳ העידו השנים שנעשה לשמה אפ״ה פסיל משום טעמא דאו כולו בקיום הגט וקשיא לי מי הכריחם לדחוק בזה דהא בלא״ה א״ש דאף למאי דסובר רב חסדא טעמא דלשמה כרבה אפ״ה רבה גופא סובר דאם לא אמר בפ״נ ובפנ״ח מהני קיום חותמיו לענין שלא תצא כשניסת וכדאמרינן להדיא דף ה׳ מברייתא דכיון דלאחר שלמדו הוא לא מחמרינן בדיעבד לפסול כשניסת משא״כ משום טעמא דאו כולו בקיום הגט לפ״ז לא מיקרי קיום כלל ופסול אפי׳ כשניסת לרב חסדא וצ״ע ויש לפרש עוד בכמה דרכים ואין להאריך. מיהו מצינו לפרש כוונת התוספות דקשיא להו לישנא דרב חסדא דאמר או כולו בקיום הגט משמע דאי הוי כולו בקיום הגט כגון שנתקיים בחותמיו לגמרי כשר וא״כ היאך בעי למימר לעיל דר״ח אית ליה טעמא דלשמה דלפ״ז כולו בקיום הגט לא משכחת לה דהא בעינן שיעידו שהיה לשמה ע״ז כתבו התוספות דזימנין דמשכחת דכשר בכולו בקיום הגט כגון שאמרו שנעשה לשמה וכן הוא בחידושי הרשב״א ז״ל לעיל בפ״ק ע״ש: