כוי חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה תלמ׳ לומ׳ אם שור לרבות את הכלאים שה מה תלמ׳ לומ׳ אם שה לרבות את הכוי:
(1) 
דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.
דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.the baraita is referring to a case where they came into the priest’s possession while they were still untithed, and this tanna holds that gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. In such a case, the priest obtained rights to the ownerless gifts by seizing them first. Although when he seized the produce it was still untithed, the portion of the produce that is to be separated has the status of teruma. Accordingly, one who consumes such produce is required to pay the priest.
1. ואמרו: כ״י פריס : ״אמרו״.
2. להו: גיא גיח גתי , כ״י נ , דפוסים. כ״י פריס : ״ליה״. חסר בכ״י א .
3. מסתיהו: וכן כ״י נ . גיח : ״מסתתיה״. גתי : ״מיסתי״. כ״י פריס : ״מסתיית״. כ״י פרמא : ״מסתיא״. דפוסים: מסתייה .
4. שקלינן: גיא : ״נשקליה״. גתי : ״שקילנן״.
5. מיניהו אלא: כ״י פריס : ״מינך״.
6. חטיף: כ״י נ : ״חטפי״. כ״י פריס : ״חטפת״.
7. ורב: גתי : ״ורב אמ׳ ״.
8. נישקל: גיא , וכן גתי אחרי הגהה. גקא , כ״י פריס : ״נישקול״. כ״י פרמא : ״לישקול״. גיח , כ״י נ , דפוסים: ״נשקול״. כ״י א : ״שקלינן״.
9. כ״י פריס מוסיף: ״לרב״.
10. מתנתא לכהנתא: גתי : ״מתנאתא לכהנאתא״. גקא : ״מתנתא לכהונתא״.
11. מרימר: וכן ב-גיא גתי , כ״י נ . כ״י פריס : ״אמימר״.
12. דרב, דרב חסדא: וכן ב-גיא גקא גתי , כ״י נ , כ״י פריס . דפוסים: דרב חסדא, דרב .
13. כותיה דעולא, כותיה דרב: וכן גתי . גיא גקא , כ״י פריס , כ״י נ , דפוסים: ״כעולא, כרב״.
14. רב: כ״י נ : ״ורב״.
15. רב פפא, רב יימר, רב אידי בר אבין... אשתו: וכן גתי , גיא אחרי הגהה, כ״י פרמא . גיא לפני הגהה רק: ״רב אידי בר אבין... אשתו״. כ״י פריס רק: ״רב אידי בר אבין, רב פפא... אשתו״. כ״י נ , דפוסים: רב ימר, רב אידי בר אבין... אשתו .
דאתו לידיה – דכהן.
בטבלייהו – שהופקד הטבל אצלו.
כמי שהורמו דמיין – זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם. ל״א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו.
דאתו לידיה בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין – ומשעת הרמה ואילך היינו מכי אתו לידיה אפילו בטבלייהו וא״ת אמאי לא משני דפשטא דברייתא דקתני פטור מן התשלומין היינו דאתו ליד כהן בטבלייהו וקסבר האי תנא מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ומש״ה פטור דאין לו לכהן אלא משעת הרמה ממש והוה ניחא טפי דהוי לשון הרמה דוקא וי״ל דאי הוה מוקי לה הכי אז לא היה חדוש הדיוק כלל הא משעת הרמה ואילך משלם דהא פשיטא דמשלם כיון דאתו ליד כהן והורמו אבל השתא עיקר הברייתא משמיענו דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ודיוקא קמ״ל דאע״ג דאתו לידיה בטבלייהו חייב דכמי שהורמו דמיין.
ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא, אתו אמרו ליה לרב. אמר להו לא מסתייה דלא שקלינן מיניה, מחטף נמי חטיף. ורב מאי קסבר, אי קסבר דאיקרו עם לישקול מיניה, ואי לא איקרו עם, רחמנא פטריה. מספקא ליה אי אקרו עם אי לא איקרו עם.
דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו הפירות בתחילה לידיו של הכהן בטבלם], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו — כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות], ולכך זכה בהם הכהן מן ההפקר (שהרי קדם לכל כהן אחר בתפיסתן), ומסירתם לכהן, אף שהם עדיין בטבלם, נחשבת כ״משעת הרמה״, ולכך חייב בעל הבית על אכילתם. ומציעים עוד בבירור דברי רב חסדא,
the baraita is referring to a case where they came into the priest’s possession while they were still untithed, and this tanna holds that gifts that have not been separated are considered as though they have been separated. In such a case, the priest obtained rights to the ownerless gifts by seizing them first. Although when he seized the produce it was still untithed, the portion of the produce that is to be separated has the status of teruma. Accordingly, one who consumes such produce is required to pay the priest.
הכל
(2) תָּא שְׁמַע הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גׇּרְנוֹ אִם בְּחוֹבוֹ חַיָּיב לְעַשֵּׂר אִם בְּאַנְפָּרוּת פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר.
The Gemara further suggests: Come and hear another proof with regard to the statement of Rav Ḥisda from a baraita: In a case where the household of the king seized one’s threshing floor by force, if they took it as payment of his debt owed to the king, then he is obligated to tithe other grain in accordance with the amount he would have tithed before the grain was seized. Since he was already obligated to tithe the grain before it was seized, it is considered as though the grain was sold in an untithed state. If they took it without reason [anparot], then he is exempt from tithing. The fact that one is required to tithe grain seized as payment of a debt indicates that the tithe is considered money that has claimants, from which it follows that a priest may extract payment of the tithe from him. Again, this apparently contradicts the statement of Rav Ḥisda.
The Gemara further suggests: Come and hear another proof with regard to the statement of Rav Ḥisda from a baraita: In a case where the household of the king seized one’s threshing floor by force, if they took it as payment of his debt owed to the king, then he is obligated to tithe other grain in accordance with the amount he would have tithed before the grain was seized. Since he was already obligated to tithe the grain before it was seized, it is considered as though the grain was sold in an untithed state. If they took it without reason [anparot], then he is exempt from tithing. The fact that one is required to tithe grain seized as payment of a debt indicates that the tithe is considered money that has claimants, from which it follows that a priest may extract payment of the tithe from him. Again, this apparently contradicts the statement of Rav Ḥisda.
אם בחובו – שהיה חייב לו דבר קצוב ממון.
חייב לעשר – ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר.
ואם באנפרות – בהפסד ועל חנם פטור מלעשר. קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין דאי לאו דינא הוא שישלם לו על כרחו מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גביה מידי.
והא דקתני ספר תורה, נראה ליא דהא קמ״ל דאפילו ספר תורה שאין גופו ממון אלאב לראיה שבו ומילי לא מקנו בכספא, אעפ״כ לוקחין אותו בהן.
א. וכ״כ הרשב״א והריטב״א והר״ן בחידושיהם בשם רבינו. ועי׳ רש״י ד״ה וס״ת.
ב. בחידושי הרשב״א והר״ן: ואינו אלא.
אנסו מבית המלך את גרנו אם עשו דבר זה כדין מפני חוב שהיה הוא חייב להם חייב לעשר ממקום אחר שהרי הוא כאלו מכרו ואם אנסוהו בגזלה גמורה או שלא כדין ובלא ראיה והוא הנקרא אנפרות אע״פ שבאים בטענה פטור מלעשר:
מי שאמר לחבירו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיתה שם הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים הואיל ובני מעיה לקח לא היתה הקיבה בכלל ואם לקח הימנו במשקל ליטרא בכך נותנה לכהן ומנכה לו מן הדמים ויתבאר זה במשנה הששית:
ת״ש הרי שאנסו בית המלך את גורנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות – כלומר דרך גזל שלא בראיה וטענה פטור קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר: ומשני שאני התם דמשתרשי ליה וכ״ת כשאכל מתנות כהונה נמי הא אשתרשי ליה ואפי׳ בטובת הנאה אינו משלם. ואיכא למימר דכל היכא דאיהו גופיה אכלינהו אי אזקינהו וכלו קרנא דידיה פטור אבל כל היכא דלא כלו׳ קרנא ופרע מהם חוב ואשתרשו ליה חייב מדרבנן. וכבר כתבתי במסכת חולין וה״נ אמרינן באידך דכל היכא דאיתנהו בעינייהו מוציאם מידי שעבודם כנ״ל.
הכי גרסינן שבעה נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר וחלה והדמאי והביכורים והקרן והחומש. ואע״ג דאיכא טובא אחריני דהוי נכסי כהן כגון שדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהם: י״מ דהכא תרומות בלחוד מונה וחלה תרומה כתיב ביה וכן בדמאי איכא תרומות מעשר. וביכורים ג״כ נקראו תרומה דאמר מר תרומת ידך אלו הביכורים. וקרן וחומש של תרומה קאמר ולא של גזל כמו שכתב רש״י ז״ל. ולא נהירא דמאי שנא מהני דמני הכא הנך טפי מאידך וכי שמא גרים אבל הנכון כמו שפי׳ רבינו הגדול ז״ל שלא מנה כאן אלא אותן שיש בהם צד קדושה והוי ס״ד שאינם ממונו. אבל אידך דהמה חולין גמורים פשיטא שהם ממונו של כהן וקרן וחומש היינו ודאי שאוכל תרומה ולא של גזל הגר.
למה אמרו נכסי כהן וכו׳ עד וספר תורה קשיא לן מאי רבותא דס״ת כיון דהא קתני דלוקח בשם אפי׳ בהמה טמאה. ואיכא למימר דסד״א דבר שגופו ממון בעי קמ״ל שאפילו ס״ת שאין גופו ממון ואינה אלא לראיה שבו ומילי לא תקני בכספא קמ״ל דאפ״ה לוקחין אותו בהם רבינו הגדול ז״ל.
תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הרי שאנסו אנשי בית המלך את הבעלים למסור להם את גרנו (ערימת התבואה), אם היה זה בפרעון חובו, שהיה חייב להם סכום כסף מוגדר שנזקף עליו כחוב — הריהו חייב לעשר מתבואות אחרות שיש לו, כשיעור המעשרות שהיה מפריש מהתבואה שנלקחה ממנו. שהרי כבר נתחייב בהפרשת מעשרותיה, וכאילו מכרה לאחר. ואולם אם באנפרות [בשרירות] נלקחה ממנו התבואה בידי אנשי בית המלך — הריהו פטור מלעשר. ומתוך שחייב לשלם לכהן את מעשרות תבואה שנלקחה ממנו בפרעון חובו, נלמד שהרי זה ממון שיש לו תובעים (שאילולי היה צריך לשלם בעל כרחו, לא היה צריך להפריש תבואה ממקום אחר), ושלא כשיטת רב חסדא!
The Gemara further suggests: Come and hear another proof with regard to the statement of Rav Ḥisda from a baraita: In a case where the household of the king seized one’s threshing floor by force, if they took it as payment of his debt owed to the king, then he is obligated to tithe other grain in accordance with the amount he would have tithed before the grain was seized. Since he was already obligated to tithe the grain before it was seized, it is considered as though the grain was sold in an untithed state. If they took it without reason [anparot], then he is exempt from tithing. The fact that one is required to tithe grain seized as payment of a debt indicates that the tithe is considered money that has claimants, from which it follows that a priest may extract payment of the tithe from him. Again, this apparently contradicts the statement of Rav Ḥisda.
הכל
(3) שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.
The Gemara rejects this proof: It is different there, since if one is not required to tithe grain seized as payment of a debt, this would mean that the seizure causes benefit for him, as he will be exempt from tithing grain that he was previously obligated to tithe. It is for this reason that the baraita rules that one must tithe other grain instead of the seized grain, not because a priest could have issued a claim against him in court.
The Gemara rejects this proof: It is different there, since if one is not required to tithe grain seized as payment of a debt, this would mean that the seizure causes benefit for him, as he will be exempt from tithing grain that he was previously obligated to tithe. It is for this reason that the baraita rules that one must tithe other grain instead of the seized grain, not because a priest could have issued a claim against him in court.
ערך שרש
שרש – א(חולין קלא. גיטין מד.) שאני התם דקא משתרשי ליה פי׳ דמי המעשר עצמו חשבו לו הגוי ונפרע מחובו שנושה לפיכך חייב לתת הדמים שחשב לו הגוי במעשר לתתם ללוי (בבא מציעא מב) והא קא משתרשי ליה רב סמא בריה דרבא אמר דהוה שכרא חלא (מועד קטן יב) כיון דלא שקלי אגרא שרשוי קא משרשו ולית לן בה פי׳ ריוח הוא דקאכלי בהדיהו לא חשיב מלאכה (בבא קמא סו) מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ד׳ וה׳ מפני שנשתרש בחטא פי׳ כמו ותשרש שרשיה ור״ח ז״ל פי׳ נהנה כלומר אם מכירתו מכירה וכן מי שטבח כי ההוא דגרסינן (גיטין לה) נשבע על שקר על אחת כמה וכמה ומ״ט נענשה משום דאשתרשי לה מקום דינר (א״ב ענין ריוח והנאה).
א. [געוויננען.]
שאני התם דקא משתרשי ליה – התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות.
שאני התם דקא משתרשי ליה – דבמקום זה הניח לו המלך שאר ממון ואם תאמר מתנות כהונה כשאכלם משתרשי ליה שבמקום זה לא אכל דבר אחר ואמאי פטור וי״ל דלא דמי לאנסו בית המלך גרנו דתחתיהן לא לקח משלו אבל באכלו אפשר דלא משתרשי ליה שהיה מתענה.
ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, משום שנמצא דקא משתרשי ליה [שהוא מרויח לו] בזה שנלקחה ממנו התבואה בחובו, שמעתה אין הוא צריך להפריש ממנה מעשרות שהתחייב כבר בהם. לכך אמרה הברייתא שחייב להפריש מעשרות ממקום אחר, ולא משום שהוא נתבע על ידי הכהנים לשלם להם.
The Gemara rejects this proof: It is different there, since if one is not required to tithe grain seized as payment of a debt, this would mean that the seizure causes benefit for him, as he will be exempt from tithing grain that he was previously obligated to tithe. It is for this reason that the baraita rules that one must tithe other grain instead of the seized grain, not because a priest could have issued a claim against him in court.
הכל
(4) תָּא שְׁמַע אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיָה בָּהֶן מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (132a): If an Israelite says to a butcher: Sell me the innards of a particular cow, and there were gifts of the priesthood included with it, i.e., the maw, that were not yet given to the priest, the purchaser must give them to the priest, and the butcher may not deduct the value of the gifts from the money that the purchaser pays him, as it is assumed that the gifts were not included in the sale. If he purchased the innards from the butcher by weight, the purchaser must give the gifts to the priest, and the butcher deducts the value of the gifts from the money that the Israelite pays him.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (132a): If an Israelite says to a butcher: Sell me the innards of a particular cow, and there were gifts of the priesthood included with it, i.e., the maw, that were not yet given to the priest, the purchaser must give them to the priest, and the butcher may not deduct the value of the gifts from the money that the purchaser pays him, as it is assumed that the gifts were not included in the sale. If he purchased the innards from the butcher by weight, the purchaser must give the gifts to the priest, and the butcher deducts the value of the gifts from the money that the Israelite pays him.
א״ל – לטבח.
מכור לי בני מעיה – בני מעיה של פרה זו.
והיו בהן מתנות – הקבה.
נותנן: לוקח זה לכהן.
ואין – המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקבה.
לקח הימנו במשקל – הליטרא כך וכך ושקל לו הקבה.
נותנן – לו לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב.
והטבח ינכה לו מן הדמים – על כרחו שמכר דבר שאינו שלו.
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אמר לו ישראל לטבח ״מכור לי בני מעיה של פרה״ מסויימת, והיה בהן בתוך המעיים מתנות כהונה (קיבה) שלא ניתנו לכהן — הקונה הוא שנותנן את המתנות לכהן, והטבח אינו מנכה לו בשל כך מן הדמים ששילם עבור בני המעיים, שכן ידע הקונה שהקיבה נמצאת בבני המעיים ואינה בכלל המכירה. ואולם אם לקח (קנה) הימנו (ממנו) במשקל, ששילם עבור משקל מסויים של בני מעיים — הקונה אמנם נותנן לכהן את מתנותיו, ואולם הטבח מנכה לו את משקל הקיבה מן הדמים שקיבל.
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (132a): If an Israelite says to a butcher: Sell me the innards of a particular cow, and there were gifts of the priesthood included with it, i.e., the maw, that were not yet given to the priest, the purchaser must give them to the priest, and the butcher may not deduct the value of the gifts from the money that the purchaser pays him, as it is assumed that the gifts were not included in the sale. If he purchased the innards from the butcher by weight, the purchaser must give the gifts to the priest, and the butcher deducts the value of the gifts from the money that the Israelite pays him.
הכל
(5) אַמַּאי לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ.
The Gemara asks: Why must the buyer give the maw to the priest? Let the butcher’s sale of the maw be considered like a case where one causes damage to gifts of the priesthood or consumes them, with regard to which Rav Ḥisda states that one is exempt from payment. This mishna apparently contradicts Rav Ḥisda’s statement. The Gemara rejects this: It is different there, as the gifts are intact, i.e., they are distinct items in their own right. In such a case, the gifts must be given to the priest. By contrast, Rav Ḥisda is discussing cases in which the gifts are not distinguishable objects at the time.
The Gemara asks: Why must the buyer give the maw to the priest? Let the butcher’s sale of the maw be considered like a case where one causes damage to gifts of the priesthood or consumes them, with regard to which Rav Ḥisda states that one is exempt from payment. This mishna apparently contradicts Rav Ḥisda’s statement. The Gemara rejects this: It is different there, as the gifts are intact, i.e., they are distinct items in their own right. In such a case, the gifts must be given to the priest. By contrast, Rav Ḥisda is discussing cases in which the gifts are not distinguishable objects at the time.
ומעתה יש לשאול: אמאי [מדוע] נדרש הקונה לתת את הקיבה לכהן, ליהוי [יהא] נחשב הטבח שמכר בני מעיה של פרה עם הקיבה שבהם, כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלשיטת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, שהקונה חייב לתת את מתנות הכהונה שבידו משום דאיתנהו בעיניהו [שהן נמצאות בעינן, שלא נאכלו או אבדו], ורב חסדא דיבר באופן שאינן בעין.
The Gemara asks: Why must the buyer give the maw to the priest? Let the butcher’s sale of the maw be considered like a case where one causes damage to gifts of the priesthood or consumes them, with regard to which Rav Ḥisda states that one is exempt from payment. This mishna apparently contradicts Rav Ḥisda’s statement. The Gemara rejects this: It is different there, as the gifts are intact, i.e., they are distinct items in their own right. In such a case, the gifts must be given to the priest. By contrast, Rav Ḥisda is discussing cases in which the gifts are not distinguishable objects at the time.
הכל
(6) ת״ש תָּא שְׁמַע תִּשְׁעָה נִכְסֵי כֹהֵן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה רֵאשִׁית הַגֵּז וּמַתָּנוֹת וְהַדְּמַאי וְהַבִּכּוּרִים וְהַקֶּרֶן וְהַחוֹמֶשׁ.
The Gemara suggests: Come and hear another proof: Nine items are the property of a priest: Teruma, teruma of the tithe, ḥalla, the portion of dough given to the priest, the first sheared wool, gifts of the priesthood, doubtfully tithed produce [demai], first fruits, the principal value of the property of a convert, and the additional one-fifth. The two are paid to the priest in a case where the property of a convert was stolen and the thief took an oath that he did not steal it, and after the convert died the thief admitted to taking a false oath.
The Gemara suggests: Come and hear another proof: Nine items are the property of a priest: Teruma, teruma of the tithe, ḥalla, the portion of dough given to the priest, the first sheared wool, gifts of the priesthood, doubtfully tithed produce [demai], first fruits, the principal value of the property of a convert, and the additional one-fifth. The two are paid to the priest in a case where the property of a convert was stolen and the thief took an oath that he did not steal it, and after the convert died the thief admitted to taking a false oath.
תשעה נכסי כהן – לא ידעתי היכן שנויה ובספרים אינה כתובה בשוה ומוצא אני ט״ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים וראשית הגז ומתנות של חולין ושל קדשים והקרן והחומש של גזל הגר ושדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ונראה בעיני שכולן שנוים בה וחשיב תרומה ותרומת מעשר והדמאי וחלה כחדא דכולהו תרומה נינהו ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור כחדא וקרן וחומש דגזל הגר חדא וכולהו הנך מתנה לכהן הן ולקמן בפירקין (חולין קלג:) חשיב כל כ״ד מתנות כהונה. הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר ואח״כ הודה ונשבע לשקר דאמר רחמנא ואם אין לאיש גואל וגו׳ וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זהו גר שמת ואין לו יורשין וכתיב האשם המושב לה׳ לכהן ותניא בפרק הגוזל בב״ק (דף קי.) האשם זה קרן המושב זה חומש דגבי נשבע לשקר בפקדון או בגזל כתיב ביה חומש בין בגוזל חבירו בפרשת ויקרא בין בגזל הגר בפרשת נשא.
הכי גרסי׳ בפי׳ ר״ח שבעה נכסי כהן – ולא חשיב הכא כל כ״ד מתנות כהונה דחשיב לקמן בפירקין (חולין קלג:) דלא חשיב הכא אלא הנך דאסורים לזרים והם ממון כהן והא דחשיב מתנות אע״פ שמותרות לזרים משום דטבלי ודמו לתרומה כדאמר לקמן (קלב:) אע״ג דלית הלכתא הכי היינו דלא הוי כאוכל טבלים אבל מ״מ איסורא איכא לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה א״נ לא חשיב אלא מידי דבר אכילה והא דלא חשיב בכור משום דאכתי לאו בר אכילה הוא שצריך שחיטה.
ה״ג שבעהא נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר וחלה והדמאי והבכורים והקרן והחומש. ויש מפרש שאינו מונה אלא תרומות, שתרומה ותרומת מעשר וחלה תרומה כתיב בהוב, וכן בדמאי איכא תרומת מעשר, וכן הבכורים נקראו תרומה, דאמר מרג ותרומת ידך אלו הבכורים. וקרן וחומש של תרומה קתני, ולא של גזל הגר כדברי רש״י ז״לד. ואין בפירוש זה לא טעם ולא ריח, אלא דברים המוקדשין שהן נכסי כהן הוא מונהה, לאפוקי בכור שבמומו נאכל לכל. וראשית הגז והמתנות חולין גמורין הן, וכן פדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר, שכל אלו כיון שהן חולין גמורים פשיטא שהן ממונו של כהן. ולא פירש כן רש״י ז״לו. ויש נוסחאות שכתוב בהן והמתנות ומפקי דמאי, וכן שמעתי שיש בפר״ח ז״לז. ולהנך נוסחי קשייאן כל הני. ואומריםח דלא חשיב אלא מידי דבר אכילה, והאי דלא קתני נמי בכור, משום דאכתי לאו בר אכילה הוא שצריך שחיטה. ואינו נכון, אלא כמו שפרשנו. וכןט קא סלקא דעתין מעיקרא למימר דלהוציאן בדיינין הוא, להכי תנא הני דרבותא קמ״ל, דאפילו הנך נמי (לא) מפקינן להו, דעשר דמקדש מאי אפוקי מיבעו, ואינך שבגבולין כיון שאין בהן קדושה ודאי מפקינן, אלא בהני קמ״ל רבותא, דאע״ג דקאי עליהו במיתה מוציאין אותן בדיינין.
א. כ״ה גירסת ר״ח – ראה תוד״ה הכי גרסי׳, וראה דק״ס אות פ. ולפנינו בגמ׳: תשעה נכסי כהן, ומונה אף ראשית הגז ומתנות ביניהן, וראה להלן.
ב. ראה במדבר טו, יט; יח, כו.
ג. לעיל קכ, ב.
ד. ד״ה תשעה.
ה. כן פירש הרשב״א, הריטב״א בשם רבינו. וכ״ה בתוספות הרא״ש ד״ה ה״ג. ובתוס׳ שם: דלא חשיב הכא אלא הנך דאסורים לזרים.
ו. ד״ה תשעה.
ז. ראה תוס׳ הנ״ל.
ח. תוספות שם.
ט. בהוצ׳ זכר״י תיקנו: וכי.
הכי גרסינן: שבעה נכסי כהן ואלו הן תרומה ותרומת מעשר והחלה והדמאי והבכורים והקרן והחומש. ואע״פ שיש אחרים שאין ממון כהן כגון המתנות וראשיתה גז ופדיון הבן ופדיון פטר חמור וכיוצא בהן, הכא לא חשיב אלא אותן שיש בהן קדושה, אבל בהנך פשיטא דחולין גמורין נינהו, אבל בהני אשמעינן דאע״ג דיש בהן קדושה ממונו הן.
וקרן וחומש של אוכלי תרומה בשוגג קאמר, ולא בגזל הגר, כמו שפירש רש״י ז״ל. והא דקתני ספר תורה פירש הרמב״ן ז״ל דהא קמ״ל דאפילו ספר תורה שאין גופו ממון ואינו אלא לראיה שבו ומילי לא מיקנו בכספא, אע״פ כן לוקחין אותו בהן ע״כ הנחת״י למעל״ה.
מעשר עני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים. [פירש״י] דבידו לתתו לכל מי שירצה, ואינו מחוור דא״כ אפילו ממעשר ראשון נמי, ובתוספות פי׳ דה״ק ומעשר עני בזמן שמתחלק בתוך הבית, ולפי ששני זמנים יש במעשר עני כדתניא בספרי כתוב אחד אומר (דברים יד, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, וכתוב אחד אומר (שם כו, יב) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלק בתוך הבית מכאן ואילך מניחו בחוץ, כלומר עד הפסח שהוא זמן גשמים אם מניחו בחוץ יתפסד בגשמי שנה, ולפיכך אמרה תורה שיכניסנו בביתו ונתנה לו בו טובת הנאה שיתננו למי שירצה דכתיב ונתתה, אבל מפסח ואילך שכבר כלו גשמי שנה מוציאו ומניחו בחוץ, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ואין לו בו מאותה שעה ואילך שום טובת הנאה, והכי מוכח נמי בנדרים (נדרים פד:) דמתניתין אוסר מעשר עני במודר הנאה וברייתא שרי, ומשני רבא כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה כאן במעשר עני המתחלק בגורן דכתיב ביה הנחה.
רש״י בד״ה תשעה נכסי כו׳ ונראה בעיני שכולן שנויין כו׳. נ״ב פי׳ בהאי ברייתא שלפנינו כולן שנויין וחסורי מחסרא בספרים שלפנינו ומכל הני ט״ו תמצא תשעה שהרי תנכה ששה מהן כמו שפירשתי ונשארו תשעה:
בד״ה הגוזל את כו׳ הודה שנשבע לשקר כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ה״ג כו׳ והא דחשיב מתנות כו׳. נ״ב פי׳ ותחשוב מתנות לשניים מתנות של חולין ושל קדש כמו שפירש רש״י לענין מנין ט״ו:
בא״ד אינך צ״ל אי נמי. ונ״ב נ״ל:
תד״ה הכי גרסינן בפירוש ר״ח שבעה כו׳ הנך דאסורים לזרים כו׳ אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה כו׳ עכ״ל הנך שבעה תרומה ותרומת מעשר וחלה ומתנות והדמאי ובכורים ולא גרסי׳ ראשית הגז והקרן והחומש אי משום דאינן אסורים לזרים ואי משום דאינן בר אכילה וק״ל:
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לענין דברי רב חסדא, ממה ששנינו: תשעה דברים הם נכסי כהן: התרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, ושווים של של נכסי הגר שנגזלו בידי אדם, ונשבע הגזלן לשקר שלא גזלו, ולאחר מכן מת הגר בלא יורשים, והודה הגזלן שנשבע לשקר שהריהו משלם לכהן את שווי הקרן של נכסי הגר, ובתוספת החומש (חמישית) שלהם.
The Gemara suggests: Come and hear another proof: Nine items are the property of a priest: Teruma, teruma of the tithe, ḥalla, the portion of dough given to the priest, the first sheared wool, gifts of the priesthood, doubtfully tithed produce [demai], first fruits, the principal value of the property of a convert, and the additional one-fifth. The two are paid to the priest in a case where the property of a convert was stolen and the thief took an oath that he did not steal it, and after the convert died the thief admitted to taking a false oath.
הכל
(7) לְמַאי לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין לָא לִכְדִתְנַן לָמָה אָמְרוּ נִכְסֵי כֹהֵן אשֶׁקּוֹנֶה בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ וְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וְסֵפֶר תּוֹרָה.
The Gemara explains the proof: With regard to what matter are these items considered the property of a priest? Is it not with regard to extracting them with judges, which would contradict the opinion of Rav Ḥisda? The Gemara responds: No, it is with regard to that which we learned in a mishna (Bikkurim 3:12): To what end did they say that these items are the property of a priest? It means that a priest may purchase with them slaves and lands and a non-kosher animal; and a lender takes them as payment of his debt; and if the wife of a priest is divorced from him, she takes them as payment of her marriage contract; and a priest may purchase a Torah scroll with them.
The Gemara explains the proof: With regard to what matter are these items considered the property of a priest? Is it not with regard to extracting them with judges, which would contradict the opinion of Rav Ḥisda? The Gemara responds: No, it is with regard to that which we learned in a mishna (Bikkurim 3:12): To what end did they say that these items are the property of a priest? It means that a priest may purchase with them slaves and lands and a non-kosher animal; and a lender takes them as payment of his debt; and if the wife of a priest is divorced from him, she takes them as payment of her marriage contract; and a priest may purchase a Torah scroll with them.
למה אמרו – למאי הלכתא.
וס״ת – אע״פ שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה. ולבי מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי׳ בהמה טמאה לוקח מהן.
עשרים וארבעה מתנות ניתנו לכהנים כמו שיתבאר מנין שלהן למטה יש מהן שהם חייבים לאכלן בקדושה ואינן להם כנכסים שלהם לעשות כל צרכיהם ויש מהן שהם נכסי כהן לקנות מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתבתה וקונה בהם אפי׳ ספר תורה אע״פ שאין מגיע ממנה הנאת אכילה ומה הן מתנות אלו שזכה בהן כל כך שלשה עשר הן אע״פ שלא נמנו כאן אלא שבעה א׳ התרומה ב׳ תרומת מעשר ובכללה תרומת [מעשר של] דמאי ג׳ החלה ד׳ הבכורים ה׳ ראשית הגז ו׳ מתנות כהונה ר״ל זרוע לחיים וקיבה ז׳ עורות קדשים ח׳ קרן וחומש האמור בגזל הגר ט׳ שדה אחוזה י׳ שדה חרמים י״א בכור בעל מום י״ב פדיון הבן י״ג פטר חמור ויש כוללין בזה בכור תם ואין הדבר כן אלא בבכור בזמן הזה וכן הדבר מתבאר במסכת בבא קמא:
ואע״פ שיש באלו שאסורות לזרים מ״מ מוכרן לאוכליהם הנוהגין בהן בקדושתן והוא עושה בדמיהם כל צרכיו לוי אין נותנין לו מתנות אלו שלא ניתנו אלא לכהן אבל אם הם נותנין מתנות אם לאו הדבר בספק שהרי כתוב מאת העם ויש ספק בלויים אם הם בכלל העם אם לאו מעתה אינם חייבין ליתן ומ״מ אם באו מתנותיו ליד הכהן או שנטלן אין מוציאין אותן מידו:
ונברר: למאי [למה, לאיזה ענין] אמרו בדברים הללו שהם נכסי כהן? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לכדתנן [לכמו ששנינו]: למה אמרו שהם נכסי כהן? שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב של הכהן נוטלן בפרעון חובו, ואשה של כהן המתגרשת ממנו נוטלת מהם בכתובתה, ויכול הכהן לקנות בדמי אלה ספר תורה.
The Gemara explains the proof: With regard to what matter are these items considered the property of a priest? Is it not with regard to extracting them with judges, which would contradict the opinion of Rav Ḥisda? The Gemara responds: No, it is with regard to that which we learned in a mishna (Bikkurim 3:12): To what end did they say that these items are the property of a priest? It means that a priest may purchase with them slaves and lands and a non-kosher animal; and a lender takes them as payment of his debt; and if the wife of a priest is divorced from him, she takes them as payment of her marriage contract; and a priest may purchase a Torah scroll with them.
הכל
(8) הָהוּא לֵיוָאָה דַּהֲוָה חָטֵף מַתְּנָתָא אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב אֲמַר לְהוּ לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּלָא שָׁקְלִינַן מִינֵּיהּ אֶלָּא מִיחְטָף נָמֵי חָטֵיף.
§ The Gemara relates: There was a certain Levite who would snatch gifts of the priesthood from children who were delivering them to the priests on their fathers’ behalf. They came and told Rav about this Levite. Rav said to them: Is it not enough that when he slaughters his own animals we do not take the gifts of the priesthood from him, but he also snatches gifts that are being delivered to priests?
§ The Gemara relates: There was a certain Levite who would snatch gifts of the priesthood from children who were delivering them to the priests on their fathers’ behalf. They came and told Rav about this Levite. Rav said to them: Is it not enough that when he slaughters his own animals we do not take the gifts of the priesthood from him, but he also snatches gifts that are being delivered to priests?
חטיף מתנתא – כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפם מידיהם.
לא מסתייה – לא די דכשהוא שוחט את בהמתו אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן אחר.
אלא מיחטף נמי חטיף – בתמיה.
דלא שקלינן מיניהו. כשהן שוחטין בהמותיהן, דמן הדין היו ראויין לתת, משום דכתי׳ מאת העם, והלוים בכלל עם הקהל הם. אלא מחטף נמי חטיף. שמחזיקין עצמן בכהנים, משום דאשכחן בעשרים וארבעה מקומות שהכהנים נקראים לויים.
א מסופר: ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא [לוי אחד שהיה חוטף מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה] מידיהם של ילדים שהיו מוליכים את מתנות אביהם לכהן. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לרב שכך נוהג אותו לוי. אמר להו [להם]: לא מסתייה [לא דיו] שכאשר הוא שוחט את בהמתו דלא שקלינן מיניה [שאין אנו לוקחים ממנו] מתנות כהונה, אלא הוא מיחטף נמי חטיף [לחטוף גם כן חוטף] מתנות הנשלחות לכהן?!
§ The Gemara relates: There was a certain Levite who would snatch gifts of the priesthood from children who were delivering them to the priests on their fathers’ behalf. They came and told Rav about this Levite. Rav said to them: Is it not enough that when he slaughters his own animals we do not take the gifts of the priesthood from him, but he also snatches gifts that are being delivered to priests?
הכל
(9) וְרַב אִי אִיקְּרוֹ עַם מִשְׁקָל נָמֵי לִשְׁקוֹל מִינַּיְיהוּ.
Rav’s comment indicates that in his opinion there are grounds to take the gifts from Levites, but nevertheless they are not taken. The Gemara asks: And what does Rav maintain in this regard? If he maintains that Levites are called part of the “people,” then let one take the foreleg, the jaw, and the maw from them as well, as the verse states: “From the people, from them that perform a slaughter, whether it be ox or sheep, they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3).
Rav’s comment indicates that in his opinion there are grounds to take the gifts from Levites, but nevertheless they are not taken. The Gemara asks: And what does Rav maintain in this regard? If he maintains that Levites are called part of the “people,” then let one take the foreleg, the jaw, and the maw from them as well, as the verse states: “From the people, from them that perform a slaughter, whether it be ox or sheep, they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3).
ושואלים: ולדעת רב, אי איקרו [אם הלוים נקראים] ״עם״ — משקל נמי לשקול מינייהו [שיקחו גם כן מהם] זרוע לחיים וקיבה, שהריהם בכלל הנאמר במצות נתינת זרוע לחיים וקיבה ״מאת העם מאת זובחי הזבח״ (דברים יח, ג).
Rav’s comment indicates that in his opinion there are grounds to take the gifts from Levites, but nevertheless they are not taken. The Gemara asks: And what does Rav maintain in this regard? If he maintains that Levites are called part of the “people,” then let one take the foreleg, the jaw, and the maw from them as well, as the verse states: “From the people, from them that perform a slaughter, whether it be ox or sheep, they shall give to the priest the foreleg, and the jaw, and the maw” (Deuteronomy 18:3).
הכל
(10) אִי לָא אִיקְּרוֹ עַם רַחֲמָנָא פַּטְרִינְהוּ במְסַפְּקָא לֵיהּ אִי אִיקְּרוֹ עַם אִי לָא אִיקְּרוֹ עַם.
And if they are not called part of the people, then the Merciful One has exempted them from giving those gifts, and there would be no grounds to take the gifts from them. The Gemara responds: Rav is uncertain whether or not they are called part of the people. Therefore, he exempts the Levites from giving their own gifts, in accordance with the principle that the burden of proof rests upon the claimant.
And if they are not called part of the people, then the Merciful One has exempted them from giving those gifts, and there would be no grounds to take the gifts from them. The Gemara responds: Rav is uncertain whether or not they are called part of the people. Therefore, he exempts the Levites from giving their own gifts, in accordance with the principle that the burden of proof rests upon the claimant.
אי איקרו עם לשקול מיניה – דהא מאת העם מאת זובחי הזבח כתיב (דברים יח) ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה ומאי טיבותא עבדינן גבייהו.
מספקא ליה – לרב ומשום ספיקא פטר ליה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ואי לא איקרו [אם לא נקראים] הלוים ״עם״ — רחמנא פטרינהו [התורה פטרה אותם], ואין אנו עושים להם טובה אם איננו לוקחים מהם מתנות זרוע לחיים וקיבה! ומשיבים: מספקא ליה אי איקרו [מסופק היה לו לרב אם נקראים] הלוים ״עם״ אי לא איקרו [או לא נקראים] ״עם״. ומשום הספק פטר את הלוים מלתת מתנות לכהן, שהרי כלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
And if they are not called part of the people, then the Merciful One has exempted them from giving those gifts, and there would be no grounds to take the gifts from them. The Gemara responds: Rav is uncertain whether or not they are called part of the people. Therefore, he exempts the Levites from giving their own gifts, in accordance with the principle that the burden of proof rests upon the claimant.
הכל
(11) יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא אֵיתִיבֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְרַב פָּפָּא אַרְבַּע גמַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּכֶּרֶם הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְשָׁלֹשׁ שֶׁבַּתְּבוּאָה הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה.
The Gemara relates that Rav Pappa was sitting and saying this halakha in the name of Rav. Rav Idi bar Avin raised an objection to Rav Pappa from a baraita, with regard to the uncertainty of Rav: Four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The individual fallen grapes [peret], and the incompletely formed clusters of grapes [olelot], and the forgotten clusters, and pe’a. And three gifts are left to the poor from grain: The gleanings, i.e., sheaves that fell during the harvest, and the forgotten sheaves, and the pe’a. Two gifts are left to the poor from the fruit of a tree: The forgotten fruits and the pe’a.
The Gemara relates that Rav Pappa was sitting and saying this halakha in the name of Rav. Rav Idi bar Avin raised an objection to Rav Pappa from a baraita, with regard to the uncertainty of Rav: Four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The individual fallen grapes [peret], and the incompletely formed clusters of grapes [olelot], and the forgotten clusters, and pe’a. And three gifts are left to the poor from grain: The gleanings, i.e., sheaves that fell during the harvest, and the forgotten sheaves, and the pe’a. Two gifts are left to the poor from the fruit of a tree: The forgotten fruits and the pe’a.
להא שמעתא – דרב דמספקא ליה.
ד׳ מתנות עניים – הנוהגות בכרם ואלו הן.
הפרט והעוללות – כדכתיב (ויקרא יט) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ובמס׳ פאה (משנה פאה ז׳:ד׳) מפורש איזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף.
1והשכחה והפאה – כולהו יליף לקמן. פרט ענבים הנושרין בשעת בצירה.
לקט – הנושר בשעת קצירה.
שתים באילן – לקמן יליף להו.
1. שמונה ד״ה אלו מופיעים בדפוס וילנא בתחילת דף קל״א:
ארבעה מתנות יש לעניים בבצירת הכרם והם השכחה והפאה והפרט והעוללות ובתבואה שאין לומר בה פרט ועוללות יש בה שלשה מיני מתנות והם השכחה והפאה והלקט ובאילן אין שם אלא שתים והם השכחה והפאה וענין כל אחת מהם יתבאר במקומו בע״ה:
ב ובענין זה מסופר: יתיב [ישב] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב. איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לרב פפא ממה ששנינו, ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, ואלו הן: הפרט (גרגרי ענבים מועטים הנושרים מן האשכול בזמן הבציר), והעוללות (אשכולות ענבים שאינם שלמים), והשכחה (אשכולות ענבים הנשכחים בכרם), והפאה (מעט אשכולות בקצה הכרם). ושלש מתנות עניים הן שבתבואה: הלקט (שיבולים הנושרות בזמן הקצירה) והשכחה, והפאה.
The Gemara relates that Rav Pappa was sitting and saying this halakha in the name of Rav. Rav Idi bar Avin raised an objection to Rav Pappa from a baraita, with regard to the uncertainty of Rav: Four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The individual fallen grapes [peret], and the incompletely formed clusters of grapes [olelot], and the forgotten clusters, and pe’a. And three gifts are left to the poor from grain: The gleanings, i.e., sheaves that fell during the harvest, and the forgotten sheaves, and the pe’a. Two gifts are left to the poor from the fruit of a tree: The forgotten fruits and the pe’a.
הכל
(12) דכּוּלָּן אֵין בָּהֶם טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
The baraita elaborates: With regard to all of these gifts, the owner of the produce does not have the benefit of discretion. This is the benefit accrued from giving a gift to an individual of one’s choice, e.g., giving teruma or tithes to whichever priest or Levite that one chooses. Instead, poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all other poor people; and if he does not do so, the court removes them from his possession.
The baraita elaborates: With regard to all of these gifts, the owner of the produce does not have the benefit of discretion. This is the benefit accrued from giving a gift to an individual of one’s choice, e.g., giving teruma or tithes to whichever priest or Levite that one chooses. Instead, poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all other poor people; and if he does not do so, the court removes them from his possession.
אין בהן טובת הנאה לבעלים – אין בידם לתתן לכל מי שירצו אלא כל הקודם זכה ולקמיה מפרש טעמא.
מוציאין את שלו מידו – אם היה לו כרם או תבואה או אילן כופין אותו ליתן. אבל מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך הבית לאחר שהכניס תבואתו לבית.
שנים מתנות עניים הן שבפירות האילן: השכחה, והפאה. כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, שאין לבעלים זכות בהם, אפילו זכות לחלק אותם לאדם מסויים, וכל הקודם וזכה בהן, הריהן שלו. ואפילו עני שבישראל שיש לו כרם או שדה תבואה או אילן חייב לתת מתנות עניים בפירותיו, ואם אינו נותנן — בית דין מוציאין מידו.
The baraita elaborates: With regard to all of these gifts, the owner of the produce does not have the benefit of discretion. This is the benefit accrued from giving a gift to an individual of one’s choice, e.g., giving teruma or tithes to whichever priest or Levite that one chooses. Instead, poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all other poor people; and if he does not do so, the court removes them from his possession.
הכל
(13) המַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים ואפי׳ וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן (מִיָּדוֹ) לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי.
By contrast, with regard to the poor man’s tithe, which is distributed from within one’s house, unlike other gifts to the poor that are left in the field for them to take, the owner has the benefit of discretion. And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest, nor from a Levite to give to another Levite.
By contrast, with regard to the poor man’s tithe, which is distributed from within one’s house, unlike other gifts to the poor that are left in the field for them to take, the owner has the benefit of discretion. And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest, nor from a Levite to give to another Levite.
יש בהן טובת הנאה לבעלים – שבידו לתתן לאיזה עני שירצה וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני והיינו טובת הנאה דבר מועט.
מעשר עני המתחלק בתוך הבית – דוקא נקט המתחלק בתוך הבית דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק תוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ״ב דנדרים (דף פד:) ואותו המתחלק תוך הגרנות אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחד אומר כי תכלה לעשר וגו׳ ונתת ללוי וגו׳ אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב והנחת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו בחוץ נפסד מחלקו בתוך ביתו וזה מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו.
יש בו טובת הנאה לבעלים – נראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרי ליה לעיל ממון שאין לו תובעין ואם היה צריך ליתנו לתובעו א״כ הוי יש לו תובעין.
מעשר עני המתחלק בתוך הבית. פרש״י ז״לא הואיל והוא מתחלק בתוך הבית יש בהן טובת הנאה לבעלים שבידו לתתם לאיזה עני שירצה. ולא נהירא, דאם כן אפילו מעשר ראשון נמי. ובמסכתב נדריםג משמע ששני דיני מעשר עני הם, דמתני׳ אוסרו במודר הנאה ומתניתא שריא, ומשני רבה כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה, כאן במעשר עני המתחלק בגורן דכתיב ביה הנחה, וכולה כדאיתא בפרק בתרא דנדרים.
ובספריד מפורש דתניא התם כתוב אחד אומרה מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך, לומר שמניחו בגורן ובאין עניים ונוטלין אותו, וכתוב אחד אומרו כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת, הא כיצד, עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ. פי׳ מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא והוא נפסד בגורן, וזהו מעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הנאה לבעלים דנתינה כתיב ביה, מכאן ואילך ימות הקיץ הן ומניחו בגורן ועניים נוטלין אותו ואין בו טובת הנאה לבעלים דהנחה כתיב ביה. כך פרשו חכמי הצרפתים ז״לז והדברים מפורשים ונכוניםח.
א. ד״ה יש.
ב. מכאן הם דברי התוס׳ כמ״ש רבינו בסוף הדיבור, ורבינו מוסיף ומבאר. וכן מובאים הדברים בכפתור ופרח פמ״ג ונראה שמקורו בדברי רבינו.
ג. פד, ב.
ד. ליתא לפנינו, וכבר עמד ע״ז המלבי״ם בהתוה״מ לספרי ראה יד אות קיז (ציין לו המהדיר לריטב״א הערה 88). וראה גם תורה תמימה דברים שם.
ה. דברים יד, כח.
ו. שם כו, יב.
ז. ר״ת בספר הישר סי׳ תסב, תוס׳ יבמות ק, א ד״ה מעשר, נדרים פד, ב ד״ה במעשר, תוס׳ כאן ד״ה מעשר.
ח. וכן הביא רבינו עיקר הדברים בחידושיו ליבמות שם. וכ״כ הרשב״א והריטב״א כאן ושם, והרא״ש נדרים שם, והר״ן בחידושיו כאן.
בד״ה יש בו טובת הנאה כו׳ דקרי ליה לעיל ממון שאין לו תובעין כו׳ עכ״ל היינו מדפריך לעיל מההיא דלקט אמתנות ע״כ דקרי ליה ללקט נמי ממון שאין לו תובעין אע״ג דאין בו טובת הנאה לבעלים אבל מתנות גופייהו דקרי להו ממון שאין לו תובעין אין כאן ראיה דההוא יש בו טובת הנאה לבעלים דכתיב בהו ונתן כמ״ש הר״ן ע״ש:
ואולם מעשר עני (המופרש מן התבואות והפירות בשנים השלישית והשישית לשנות השמיטה) המתחלק בתוך ביתו (שלא כשאר מתנות עניים הניתנות בהיות הפירות בשדה) — יש בו טובת הנאה לבעלים, שרשאי לתת את מעשר העני שברשותו לאיזה עני שירצה. ובדומה לשאר מתנות עניים, אפילו עני שבישראל אם אינו מפריש מפירותיו מעשר עני — בית הדין עומדים ומוציאין אותו מידו. ואילו שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה אינן כמתנות עניים, שאין מוציאין אותן לא מכהן אחד ליתנן לכהן אחר, ולא מלוי אחד ליתנן ללוי אחר. ועתה מפרשים את דברי ברייתא זו.
By contrast, with regard to the poor man’s tithe, which is distributed from within one’s house, unlike other gifts to the poor that are left in the field for them to take, the owner has the benefit of discretion. And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest, nor from a Levite to give to another Levite.
הכל
(14) אַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם הַפֶּרֶט וְהָעוֹלֵלוֹת וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה דִּכְתִיב {ויקרא י״ט:י׳} וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט.
Before Rav Idi bar Avin explains his objection, the Gemara cites the sources for the halakhot of the baraita: The baraita teaches that four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The peret, and the olelot, and the forgotten clusters, and the pe’a, as it is written: “And you shall not glean [te’olel] your vineyard, neither shall you gather the fallen fruit [peret] of your vineyard; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10).
Before Rav Idi bar Avin explains his objection, the Gemara cites the sources for the halakhot of the baraita: The baraita teaches that four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The peret, and the olelot, and the forgotten clusters, and the pe’a, as it is written: “And you shall not glean [te’olel] your vineyard, neither shall you gather the fallen fruit [peret] of your vineyard; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10).
שנינו בה כי ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שנאמר]: ״וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם״ (ויקרא יט, י)
Before Rav Idi bar Avin explains his objection, the Gemara cites the sources for the halakhot of the baraita: The baraita teaches that four gifts are left to the poor from the produce of a vineyard: The peret, and the olelot, and the forgotten clusters, and the pe’a, as it is written: “And you shall not glean [te’olel] your vineyard, neither shall you gather the fallen fruit [peret] of your vineyard; you shall leave them for the poor and for the stranger” (Leviticus 19:10).
הכל
(15) וּכְתִיב {דברים כ״ד:כ״א} כִּי תִבְצוֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ אָמַר ר׳ רַבִּי לֵוִי אַחֲרֶיךָ זוֹ שִׁכְחָה.
And it is also written: “When you gather the grapes of your vineyard, you shall not glean it [te’olel] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:21). And Rabbi Levi says that with regard to the term “after you,” this is a reference to forgotten clusters, as the halakha is that clusters that were passed over by the harvester have the status of forgotten clusters, whereas those that remain in front of him do not have that status.
And it is also written: “When you gather the grapes of your vineyard, you shall not glean it [te’olel] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:21). And Rabbi Levi says that with regard to the term “after you,” this is a reference to forgotten clusters, as the halakha is that clusters that were passed over by the harvester have the status of forgotten clusters, whereas those that remain in front of him do not have that status.
אחריך זו שכחה – שאינה אלא מאחריו כדתנן (פאה פ״ו מ״ד) שלפניו אינו שכחה שלאחריו שכחה זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה שאינו בבל תשוב אינו שכחה. פאה בכרם גמר אחריך אחריך מזית דכתיב ביה לא תפאר אחריך. ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו הימנו כלומר לא תטול כל פארו לשון (איוב לא) ובכל תבואתי תשרש דמשמע עקירה ולשון (דברים כה) ויזנב בך נטל את זנבך. אשפי״ר בלעז והיינו שלא תטול פאה.
— שמצוה להניח את העוללות לעני (״לא תעולל״), וכן את הפרט (״ופרט... לא תלקט״). ועוד כתיב [נאמר]: ״כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה״ (דברים כד, כא), אמר ר׳ לוי: ״אחריך״ — זו רמז לשכחה, שעומר השכחה הוא זה שנשכח מאחוריו של הקוצר, ואילו זה שלפניו — אינו שכחה. ובאשר למקור מצות
And it is also written: “When you gather the grapes of your vineyard, you shall not glean it [te’olel] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:21). And Rabbi Levi says that with regard to the term “after you,” this is a reference to forgotten clusters, as the halakha is that clusters that were passed over by the harvester have the status of forgotten clusters, whereas those that remain in front of him do not have that status.
הכל
(16) פֵּאָה גָּמַר אַחֲרֶיךָ אַחֲרֶיךָ מִזַּיִת דִּכְתִיב {דברים כ״ד:כ׳} כִּי תַחְבּוֹט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ וְתָנָא דְּבֵי ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ.
The halakha that the mitzva of pe’a applies to one’s vineyard is derived by a verbal analogy between the term “after you” in that verse and the term “after you” from another verse concerning an olive tree. As it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20); and the school of Rabbi Yishmael taught that the term “You shall not go over the boughs” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor. So too, one must leave a portion of one’s vineyard as pe’a for the poor.
The halakha that the mitzva of pe’a applies to one’s vineyard is derived by a verbal analogy between the term “after you” in that verse and the term “after you” from another verse concerning an olive tree. As it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20); and the school of Rabbi Yishmael taught that the term “You shall not go over the boughs” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor. So too, one must leave a portion of one’s vineyard as pe’a for the poor.
ערך פאר
פאר – א(חולין קלא.) לא תפאר אחריך תנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו ממנו כלומר פאה שלו.
ערך אנפרות
אנפרות – באם באנפרות פטור מלעשר בפרק השולח גט (גיטין מד.) בגמ׳ דהמוכר עבדו ובריש גמ׳ דהזרוע (חולין קלא) פירוש אנפרות דהזרוע שלקח אנס גוי באונס שלא כדין כדגרסינן בפר׳ הניזקין שמין להן בעידית (גיטין נח:) בגמ׳ דלקח מסיקריקון תנו רבנן הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו מחמת סיקריקון אמר רב יוסף אין אנפרות בבבל. ובילמדינו בועתה יגדל נא כח ה׳ ואולם חי אני לגבות את שלי לפיכך אני נוטל אנפריות מהן בכל שנה ושנה ואני מאריך להם ואינם כלים (א״ב: פירוש בלשון יוני פרי וריוח הקרן וגם מורה על תשלום דבר קבוע משדה ובית או תשלום מס).
א. [שענהייט.]
ב. [צינז. פראצענט.]
גמר אחריך אחריך מזית – ואע״ג דאצטריכו למכתב ולא הוי מופנה גלוי מילתא בעלמא הוא דכמו שיש בזה אחריך פאה ה״נ יש בזה אחריך פאה ולאו ג״ש ממש היא אי נמי מדכתיב שכחה בלשון אחריך ש״מ לג״ש אתא וצ״ע למה לא גמרינן בג״ש דאחריך דלהוי פרט בזית כמו בכרם ונהי דלענין עוללות לא אפשר למילף באילן דלא שייך ביה איזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף.
פאה שחייבים גם בה בפירות הכרם — גמר [למד] בגזירה שווה ״אחריך״ ״אחריך״ ממה שנאמר בזית, דכתיב [שנאמר]: ״כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה״ (דברים שם, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר׳ ישמעאל בפירוש הלשון ״לא תפאר״: שלא תטול תפארתו ממנו אלא תשאיר פאה.
The halakha that the mitzva of pe’a applies to one’s vineyard is derived by a verbal analogy between the term “after you” in that verse and the term “after you” from another verse concerning an olive tree. As it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20); and the school of Rabbi Yishmael taught that the term “You shall not go over the boughs” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor. So too, one must leave a portion of one’s vineyard as pe’a for the poor.
הכל
(17) שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּתְּבוּאָה הַלֶּקֶט
The Gemara continues: The baraita teaches that three gifts are left to the poor from grain: The gleanings,
The Gemara continues: The baraita teaches that three gifts are left to the poor from grain: The gleanings,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין קלא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קלא. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קלא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס חולין קלא., רש"י חולין קלא., תוספות חולין קלא., ר"י מלוניל חולין קלא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד חולין קלא. – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין קלא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין קלא. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קלא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קלא., מהרש"ל חכמת שלמה חולין קלא., מהרש"א חידושי הלכות חולין קלא., גליון הש"ס לרע"א חולין קלא., פירוש הרב שטיינזלץ חולין קלא., אסופת מאמרים חולין קלא.
Chulin 131a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 131a, Rif by Bavli Chulin 131a, Collected from HeArukh Chulin 131a, Rashi Chulin 131a, Tosafot Chulin 131a, Ri MiLunel Chulin 131a, Piskei Rid Chulin 131a, Ramban Chulin 131a, Rashba Chulin 131a, Meiri Chulin 131a, Ritva Chulin 131a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 131a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 131a, Gilyon HaShas Chulin 131a, Steinsaltz Commentary Chulin 131a, Collected Articles Chulin 131a