×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו בַּמָּה הֵם מִתְכַּפְּרִין מוּטָב שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בְּפָרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁהֲרֵי הוּתַּר מִכְּלָלוֹ אֵצֶל בֵּיתוֹ וְאַל יִתְכַּפְּרוּ בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים שֶׁהֲרֵי לֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ.
for their defiling of the Temple or its sacrificial foods. Through which means, then, do they achieve atonement for this? Is it through the internal goat or the bull of Aaron? It is better to say that they achieve atonement through the bull of Aaron, as in any event with regard to his household an exception was made to its rule that it atones only for Aaron. And one should not say that they achieve atonement through the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, as it is not found that with regard to Aaron’s household an exception was made to its rule.
רי״ףהערוך על סדר הש״סמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבועות יד ע״א} תנא דבי ר׳ ישמעאל כך היא מידת הדין נוהגת יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על [החייב]⁠1:
הדרן עלך שבועות שתים
פרק ב
{משנה שבועות ב:א} ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא2 וידע ונעלמה ממנו טומאה3 וזכור לקדש4 נעלם ממנו קודש5 וזכור לטומאה6 נעלמו ממנו זה וזה אכל7 את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה8 ויורד.
1. החייב: גא, גב, כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית: ״הזכאי״ (כנוסח שבתוספות ראש השנה ח ע״ב ד״ה שהחדש).
2. נטמא: וכן גא, כ״י נ, דפוסים. גב: ״כגון ניטמא״. חסר בדפוס קושטא.
3. טומאה: דפוסים: הטומאה.
4. גב מוסיף: ״או״.
5. קודש: וכן גב. גא, כ״י נ, דפוס קושטא: ״קדש״. דפוסים: הקדש.
6. גב מוסיף: ״או״.
7. אכל: דפוסים: ואכל.
8. בעולה: גב: ״בקרבן עולה״.
ערך ברך
ברךא(כתובות סד.) אמר רבא האי בורכא א״ל רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמריתה ניהליה. ובפרק קמא דשבועות (שבועות יד חולין פח) ועל זדון טומאת (ובסוף גמרא דכסוי הדם). פי׳ האי בורכתא כלו׳ דבר בורות הוא ובור הוא מי שאומר דבר זה:
א. [לעהרהייט.]
הקשה מהר״י אבן ל״ב אהא דקאמר בגמ׳ ומאי אם נפשך לומר וכ״ת ביתו כתיב כו׳ ומה בזה והרי הותר מכללו כו׳ עכ״ל עיין יישוב לזה בדברי בעל ש״י ול״נ בזה דה״ק וכ״ת ביתו כתיב ולאו הותר מכללו דאשתו ובניו הסמוכים על שלחנו ובכלל אשר לו הוא ומקרי נמי משלו הוא מביא דכל מה שקנו קנה אהרן וקאמר דכולן קרוים ביתו ולא מקרי נמי הכהנים הותר מכללו ולוים לא יתכפרו בפר כמ״ש התוס׳ והיינו נמי מה״ט דאהרן כתיב בפרשה והכהן המשיח תחתיו וכל הכהנים בכלל אשר לו הם כאלו הם בני ביתו ותו לא מידי ובזה יתיישב נמי לקמן בברייתא דמוקי אשר לו הג׳ לעיכובא ולא מוקי לה למעט ביתו דיכול יביא משלהם כיון דמתכפרין בו כדקאמר גבי כהנים די״ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך למימר יביא משלהם דכל מה שקנו קנה אהרן וק״ל:
בטומאת מקדש וקדשיו; במה הם מתכפרין? מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו בכתוב אצל ביתו, שאין כפרתו מיוחדת רק לאהרן, ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים, שהרי לא הותר מכללו.
for their defiling of the Temple or its sacrificial foods. Through which means, then, do they achieve atonement for this? Is it through the internal goat or the bull of Aaron? It is better to say that they achieve atonement through the bull of Aaron, as in any event with regard to his household an exception was made to its rule that it atones only for Aaron. And one should not say that they achieve atonement through the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, as it is not found that with regard to Aaron’s household an exception was made to its rule.
רי״ףהערוך על סדר הש״סמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {תהלים קל״ה:י״ט} בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה׳ וְגוֹ׳.

And if it is your wish to say that this reasoning can be refuted, one can bring another proof, as it states: “House of Aaron, bless the Lord,” which is referring to all priests and not just to Aaron’s immediate household, and so it is reasonable that Aaron’s bull should atone for them.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם נפשך לומר כלומר, אם רצונך להקשות על כך יכול אתה לומר תירוץ אחר — הרי הוא אומר: ״בית אהרן ברכו את ה׳ ״(תהלים קלה, יט).
And if it is your wish to say that this reasoning can be refuted, one can bring another proof, as it states: “House of Aaron, bless the Lord,” which is referring to all priests and not just to Aaron’s immediate household, and so it is reasonable that Aaron’s bull should atone for them.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּמַאי אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר וכ״תוְכִי תֵּימָא בֵּיתוֹ כְּתִיב כּוּלָּן קְרוּיִין בֵּיתוֹ שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה׳ יִרְאֵי ה׳ בָּרְכוּ אֶת ה׳.

The Gemara clarifies the last part of the baraita: And what possible refutation is the baraita referring to when it says: If it is your wish to say that this reasoning can be refuted? The Gemara explains: And if you would say of the preceding proof that it is incorrect to suggest that all priests achieve atonement from the bull of Aaron, as with regard to it the term: “His household” (Leviticus 16:6), is written, which suggests that it atones only for his immediate family, then this can be refuted, as all of the priests are collectively referred to as his household, as is evident from that which is stated: “House of Aaron, bless the Lord; house of Levi, bless the Lord, those who fear the Lord, bless the Lord.”
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי אם נפשך לומר – מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה.
וכי תימא ביתו כתיב – ולא שאר כהנים.
כולן קרויין ביתו – תימה ולוים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא מיקרו עם למ״ד ופלוגתא היא בפרק הזרוע (חולין דף קלא:) ואי בשל אהרן לא איקרו ביתו וכ״ת כיון דאשכחן שיש להן כפרה דכתיב וכפר אית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים ויתכפרו בשל צבור אם כן מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו.
כולן קרויין ביתי. וא״ת והא ביתו זו אשתו, וכדתנן ביומא (יומא ב.) דאף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ראשונה, י״ל דתרי ביתו כתיבי חד לביתו ממש דהיינו אשתו, והשני לרבות הכהנים שגם הם קרויין ביתו דכתיב ביה בית אהרן ברכו את יי׳, והיינו דבוידוי ראשון אומר חטאתי אני וביתי ובוידוי שני אומר חטאנו אנו בני אהרן עם קדשך.
תוס׳ בד״ה כולן קרוין כו׳ א״כ מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו עכ״ל הקשה מהר״י אבן ל״ב ומה בכך ואפי׳ שעיר של עם הותר מכללו אפ״ה כיון דכתיב ביתו וכולן קרוים ביתו מוטב שיתכפרו בפר של אהרן כו׳ צ״ע בדברי התוס׳ כו׳ דמקמי דמסיק דכולן קרוים ביתו יתכפרו הלוים בפרו של אהרן שהותר מכללו ובתר דמסיק דכולן קרוים ביתו יתכפרו בשעיר של העם כו׳ דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים עכ״ל ובאמת שהתוס׳ בפ״ב דמדות מטין כדבריו שכתבו שם דמתכפרין הלוים בשעיר הפנימי אשר לעם ול״נ ליישב דברי התוס׳ דהכא דהכי קא קשיא להו דודאי מעיקרא דבעו למימר דפר של אהרן הותר מכללו ניחא דלוים נמי מתכפרין בו ולא בשל עם דלא מצינו ביה הותר מכללו אבל השתא לבתר דמסיק דכולם קרוים ביתו ולא הותר מכללו הוא א״כ לא ידענו במה יתכפרו הלוים ולמה נאמר דיתכפרו הלוים בשל עם שיהיה הקרא הותר מכללו טפי מבשל אהרן ודו״ק:
וממשיכים בביאור הברייתא, ושואלים: ומאי [ומה] ענינו של ״אם נפשך לומר״? מה היה הקושי שבשלו הוצרך להוכחה נוספת? ומסבירים: זהו הקושי, וכי תימא [ואם תאמר] ״ביתו״ כתיב [נאמר], ״וכפר בעדו ובעד ביתו״, ולא אחרים! לכן אמר כי הכהנים כולן קרויין ״ביתו״, שנאמר: ״בית אהרן ברכו את ה׳ בית הלוי ברכו את ה׳ יראי ה׳ ברכו את ה׳⁠ ⁠״.
The Gemara clarifies the last part of the baraita: And what possible refutation is the baraita referring to when it says: If it is your wish to say that this reasoning can be refuted? The Gemara explains: And if you would say of the preceding proof that it is incorrect to suggest that all priests achieve atonement from the bull of Aaron, as with regard to it the term: “His household” (Leviticus 16:6), is written, which suggests that it atones only for his immediate family, then this can be refuted, as all of the priests are collectively referred to as his household, as is evident from that which is stated: “House of Aaron, bless the Lord; house of Levi, bless the Lord, those who fear the Lord, bless the Lord.”
רי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהַאי אֲשֶׁר לָעָם לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא מִדְּעַם לֶיהֱוֵי הָהוּא {ויקרא ט״ז:ה׳} מִוּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נָפְקָא.

The Gemara questions some of the expositions of the baraita: And with regard to this phrase: “Goat of the people” (Leviticus 16:15), does it come to teach that which the baraita teaches, i.e., that the priests do not achieve atonement through it? But that phrase is necessary to teach that the Merciful One states that the goat must be purchased with funds collected from the people. The Gemara refutes this: That requirement is derived from the verse: “And from the assembly of the children of Israel he shall take two goats” (Leviticus 16:5).
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להכי הוא דאתא – שלא יתכפרו בו כהנים.
מדעם ליהוי – משל צבור ולא משל כהן גדול לפי שהפר בא משלו הוצרך לומר בשעיר משל צבור.
ההוא מומאת עדת בני ישראלא נפקא – תמיהא לי ונימא אי מומאת עדת בני ישראל אמינא לכתחלה לא יביא ואם הביא כשר כדאמרינן בסמוך גבי אשר לוב דצריכי להכי תרי קראי. ואיכא למימר אשר לו לא משמע עכובא, אבל מומאת עדת בני ישראל יקח ודאי משמע עכובא, דכיון דכתיב יקח בצווי ודאי עכובא הוא, דכולה פרשתא לעכובא, דחקה כתיב בה.⁠ג אי נמיד כי אמרינן יכול לא יביא ואם הביא כשר משל אחיו הכהנים קאמר, משום דכולן קרויין ביתו והוה אמינא הואיל וכלן מתכפרין בו וקרויין ביתו אם הביא כשר (ושלא) [ושלו]⁠ה קרינא ביה בדיעבד, להכי אצטריך קרא אחרינא, אבל בשעיר של עם ואמר מדעם להוי, תו לא אצטריך קרא אחרינא דודאי אם הביא משל כהנים פסול דהא לאו דעם הוא.
א. ויקרא טז, ה.
ב. שם ו.
ג. שם לג.
ד. קושית רבנו ותירוץ זה כתב ג״כ בתוס׳ הרא״ש ד״ה בדאהרן, ועיי״ש שתירץ עוד תירוץ, והרשב״א וחי׳ הר״ן (כ״י) הקשו קושיא זו בשם רבנו, ותירצו כתירוץ הראשון של רבנו, וגם הריטב״א תירץ כן.
ה. הגהתי עפ״י כי״ל וכי״נ.
ההוא מואת עדת בני ישראל נפקא. הקשה הרמב״ן ז״ל ונימא אי מואת עדת בני ישראל ה״א לכתחלה לא יביא הא אם הביא כשר, וכדאמרינן בסמוך גבי אשר לא דצריכי תרי קראי לעכובא, והוא מפרק לה דכיון בשל עם יקח בצווי, ודאי פשיטא דעכובא הוא, דכל מה שכתוב בפרשה עכובא דחקה כתיבה בה.
ועל מה ששנינו בברייתא ״ושחט את שעיר החטאת אשר לעם״ — שאין הכהנים מתכפרים בו שואלים: והאי הכתוב הזה] ״אשר לעם״ להכי [לכך לדבר זה] הוא דאתא [שבא ללמד]? האי מיבעי ליה [זה נצרך לו] דקאמר רחמנא [שאומרת התורה]: משל העם ליהוי [שיהיה], ולא משל אהרן עצמו! ודוחים: ההוא [אותו דין] מ״ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וחטאת ואיל אחד לעולה״ (ויקרא טז, ה) נפקא [יוצא].
The Gemara questions some of the expositions of the baraita: And with regard to this phrase: “Goat of the people” (Leviticus 16:15), does it come to teach that which the baraita teaches, i.e., that the priests do not achieve atonement through it? But that phrase is necessary to teach that the Merciful One states that the goat must be purchased with funds collected from the people. The Gemara refutes this: That requirement is derived from the verse: “And from the assembly of the children of Israel he shall take two goats” (Leviticus 16:5).
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהַאי אֲשֶׁר לוֹ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא אמִשֶּׁלּוֹ הוּא מֵבִיא וְאֵינוֹ מֵבִיא מִשֶּׁל צִבּוּר.

The Gemara asks further: And with regard to this phrase: “His own bull sin-offering” (Leviticus 16:6), does it come to teach that which the baraita teaches, i.e., that it atones only for Aaron’s transgressions, not for the transgressions of others? But that phrase is necessary for that which is taught in a baraita: The High Priest brings, i.e., purchases, the bull from his own funds, but he does not bring it from funds collected from the public.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להכי הוא דאתא – שלא יתכפרו בו אחרים שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים.
האי מיבעי ליה לכדתניא כו׳ – ומדאיצטריך קרא לומר דלא מייתי משל כהנים אלמא מתכפרין בו ומשני תנא הכי קא קשיא ליה כו׳ וקרא איצטריך שלא תאמר כיון שמצינו שיש להן כפרה יתכפר בשלו ויביא משלהן אבל קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרין בו.
בד״ה האי מיבעי כו׳ ומדאיצטריך קרא לומר כו׳ וקרא איצטריך כו׳ עכ״ל כתב מהר״י אבן ל״ב ויש לתמוה בדבריהם טובא דמי דחקם למימר דפריך וקרא איצטריך כו׳ ול״נ דהכריחם לפרש דפריך מכח מדאיצטריך דהא המקשה ע״כ נמי הוה מסיק אדעתיה סברת המתרץ כיון דבדאהרן לא קחסרי ממונא לא יתכפרו בו מדקתני בברייתא דמייתי המקשה יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו אבל יביא כו׳ דמשמע דהכפרה תלוי בחסרון ממונא ומש״ה הוצרכו לפרש דמכח מדאיצטריך קרא לומר כו׳ ומשני ליה דליכא הכא מדאיצטריך דאלמא מתכפרין אלא דהשתא דאשמעי׳ קרא דלא קא חסרי ממונא לא יתכפרו בו אבל אי לאו האי קרא דלא קא מחסרי ממונא סד״א בהיפך דמתכפרין בו וגם יביא משלהם ומ״ש עוד מהר״י אבן ל״ב על דברי התוספות שכתבו שלא תאמר כיון שמצינו שיש להם כפרה כו׳ והא אנן מדלא כתיב יכפר קיימינן ואי כו׳ עכ״ל כבר כתבנו בזה דבתר דכתיב יכפר נמי קיימינן דלא ידעינן במה יתכפרו וכפרש״י כמ״ש לעיל ודו״ק:
בא״ד במה שכתבו התוס׳ קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים כו׳ עכ״ל כתב מהר״י אבן ל״ב לכאורה נראה דהוי תמיהא רבה כו׳ ועוד יש לתמוה כו׳ והלא לעיל מקשינן והאי אשר לעם כו׳ דקרא משמע מדעם ואף ה״נ פשטא דקרא משמע אשר לו משלו ולמאי איצטריך לאתויי ברייתא דשלו הוא מביא כו׳ ומצינן למימר דאיצטריך לאתויי ברייתא כי היכי דלא נימא ההוא משלו אחרינא כו׳ לפ״ז יש לתמוה בדברי התוספות כו׳ דלא קשה מידי כו׳ דמפשטא דקרא פריך דהכי משמע ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן כו׳ עכ״ל מיהו סוגיא דשמעתין לא משמע להו הכי דה״ל למפרך מעיקרא מפשטא דקרא דמבעי ליה אשר לו משלו כדפריך לעיל גבי אשר לעם ואי משום אשר לו אחרינא הל״ל וכ״ת מאשר לו אחרינא הא איצטריך לכדתניא משלו כו׳ אלא דאשר לו ע״כ משמע ליה לתלמודא דפשטיה דקרא לא משמע משלו ולכך הוצרך לאתויי ברייתא ולזה כתבו התוספות שפיר קצת תימה כו׳ ודו״ק:
עוד כתב מהר״י אבן ל״ב דקדוקים בשמעתין ולא ראיתי לכותבן מפני שנראה שהם דברים פשוטים ע״ש:
ועוד שואלים על פרט אחר בברייתא: והאי [וזה] ״אשר לו״ להכי [לכך לדבר זה] הוא דאתא [שבא], לומר שאין הכהנים מתכפרים בפרו של אהרן? האי מיבעי ליה לכדתניא [זה נחוץ לו לכמו ששנינו בברייתא]: משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור.
The Gemara asks further: And with regard to this phrase: “His own bull sin-offering” (Leviticus 16:6), does it come to teach that which the baraita teaches, i.e., that it atones only for Aaron’s transgressions, not for the transgressions of others? But that phrase is necessary for that which is taught in a baraita: The High Priest brings, i.e., purchases, the bull from his own funds, but he does not bring it from funds collected from the public.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) יָכוֹל לֹא יָבִיא מִשֶּׁל צִבּוּר שֶׁאֵין הַצִּבּוּר מִתְכַּפְּרִין בּוֹ אֲבָל יָבִיא מִשֶּׁל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִתְכַּפְּרִין בּוֹ ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא ט״ז:ו׳,י״א} אֲשֶׁר לוֹ יָכוֹל לֹא יָבִיא וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר שׁוּב אֲשֶׁר לוֹ הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב.

One might have thought that he does not bring it from funds collected from the public because the public does not achieve atonement through it, but he may bring it from funds belonging to his brethren the priests because his brethren the priests achieve atonement through it. To counter this, the verse states: “His own bull sin-offering,” to indicate that he must purchase it using only his own funds. One might have thought that he should not bring it from others’ funds, but nevertheless, if he did it would still be valid. To counter this, the verse again states “his own.” The verse repeats the phrase to render the requirement essential.
רי״ףרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ל אשר לו – תלתא כתיבי בפר.
אשר לו – תניינא.
תלמוד לומר אשר לו – השלישי לעכב.
שנה עליהן הכתוב לעכב – ואם תאמר ונוקי אשר לו תניינא לעכב משל צבור ושלישי למצוה משלו ולא משל כהנים וי״ל דסברא הוא למידרש מעיקרא למצוה קודם דנדרוש לעכב וכן מוכח בפ״ק דזבחים (דף ז:) ובכמה דוכתי.
גמ׳ ת״ל אשר לו. עי׳ מגילה דף ט ע״ב תוס׳ ד״ה אין:
יכול לא יביא משל צבור, מפני שאין הצבור מתכפרין בו ולכן אין להם קשר אליו, אבל יביא את הפר משל אחיו הכהנים, שהרי אחיו הכהנים על כל פנים מתכפרין בו? תלמוד לומר: ״אשר לו״, לדייק: משלו ולא משל אחרים. יכול לא יביא משל אחרים, ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב ״אשר לו״, לומר שהכתוב שנה עליו ואמר את הדבר הזה פעמיים לעכב, שאם אינו עושה כן הרי זה מעכב ומבטל את המעשה!
One might have thought that he does not bring it from funds collected from the public because the public does not achieve atonement through it, but he may bring it from funds belonging to his brethren the priests because his brethren the priests achieve atonement through it. To counter this, the verse states: “His own bull sin-offering,” to indicate that he must purchase it using only his own funds. One might have thought that he should not bring it from others’ funds, but nevertheless, if he did it would still be valid. To counter this, the verse again states “his own.” The verse repeats the phrase to render the requirement essential.
רי״ףרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תַּנָּא הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מַאי שְׁנָא בִּדְעַם דְּלָא מכפר דְּלָא קָא חָסְרִי בֵּיהּ מָמוֹנָא דִּכְתִיב אֲשֶׁר לָעָם בִּדְאַהֲרֹן נָמֵי לָא קָא חָסְרִי בֵּיהּ מָמוֹנָא וְקָאָמַר כּוּלָּן קְרוּיִין בֵּיתוֹ.

If both mentions of the phrase “his own” are necessary to teach about the ownership of the bull, how can the above baraita suggest that the phrase indicates that the bull atones only for the High Priest’s transgressions? The Gemara explains: This is what is difficult for the tanna of the baraita: What is different about the goat of the people that explains why it does not atone for the priests? The difference is that the priests did not forfeit any money over the purchase of it. Therefore, it does not atone for the priests, but only for the Israelites, as it is written with regard to the internal goat: “Of the people.” With regard to the bull of Aaron as well, the priests do not forfeit any money over the purchase of it, so it follows that they should not achieve atonement through it. And therefore, to explain why they do achieve atonement, the baraita states that all of the priests are collectively referred to as: His household.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי קשיא ליה – דקאמר יכול לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו לומר שאינו בא משל כהנים וכיון שאינן חסירין בו ממון לא נתכפרו בו דמאי שנא בשעיר הפנימי דלא מכפרו ביה כדילפינן מאשר לעם יתירא משום דלא חסרו בו ממונא שלא נקנה משלהם.
דלא מחסרי ממונא דכתיב אשר לעם – אע״ג דהאי נפקא לן מומאת עדת בני ישראל מ״מ אשר לעם משמע משל לעם אלא מדאייתר מוקמינן ליה שאין הכהנים מתכפרים בו ולא מיבעיא למ״ד במסכת שקלים (דף ב) ובמנחות (דף כא:) שאין הכהנים מצווין לשקול דודאי לא אתי מדידהו אלא אפילו למ״ד שמצווין לשקול והשעיר בא מתרומת הלשכה מ״מ אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר אין גובין משלהן או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור כשר אע״פ שלא זכו בו כהנים.
בדאהרן נמי לא מחסרי ממונא – תימה מ״מ ע״כ כיון שמצינו שיש להן כפרה בכל מה שיש כפרה לאחרים מדכתיב יכפר לא מצינו לאוקומה אלא בשל אהרן מאחר שנתמעטו משל צבור מדכתיב אשר לעם ולא גמרינן מיניה דגלי קרא וי״ל דאשר לעם משמע נתינת טעם משום שהוא משל עם ואם היו מתכפרים משל אהרן אע״ג דלא מחסרי ממונא א״כ אין הטעם נכון.
וקאמר כולן קרויין ביתו – והשתא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שמכפרים שעירי רגלים מתכפרים נמי כהנים אע״ג דלא מחסרי ממונא הואיל ומצינו בשל אהרן מתכפרין אע״ג דלא מחסרי ממונא ועוד דדוקא ביום הכפורים הוא דמצרכי׳ ריבויא לפי שמצינו חילוק בכפרה בין ישראל לכהנים.
הא דאמרינן כולן קרויין ביתו – לאו דאינון ביתו ממש, אלא תרי ביתו כתיביא חד ביתו ממש דהיינו אשתו כדתנןב אף אשה אחרת מתקינין לו, ואידך לרבויי כל דאינון בכלל ביתו דהיינו אחיו הכהנים דאיקרו ביתו, ומיהו אף ע״ג דמיקרו הכי כיון דאינו בא משלהם אינו במשמע אלא מריבוי ביתו תניין ומיניה מרבינן להו ובדידיה דוקא מרבינן להו, והיינו דתנןג בוידוי ראשון אני וביתי ובוידוי שניד אני וביתי ובני אהרןה וכדתנא דבי רבי ישמעאל מוטב שיבא זכאי ואליבא דרבי יהודה תנןו והלכתא כוותיה כנ״ל.
סליק פירקא
פרק שני: ידיעות הטומאה.
א. ויקרא טז, ו, ושם יא.
ב. יומא ב, א.
ג. שם לה, ב.
ד. שם מא, ב.
ה. וכ״ה ברשב״א ובחי׳ הר״ן, ובריטב״א לעיל יג, ב. ד״ה דת״ר.
ו. ראה תוס׳ ד״ה שני.
גמ׳ ביה ממונא דכתיב אשר לעם בדאהרן נמי כו׳ כצ״ל:
סליק פרק שבועות שתים:
ומסבירים כי הברייתא אכן מתבססת על לימוד זה עצמו, ויש להסביר כך: תנא הכי קא קשיא ליה [התנא כך היה קשה לו]: מאי שנא בדעם דלא מכפר [מדוע שונה הדבר בשעיר של העם שאינו מכפר לכהנים]? דלא קא חסרי ביה ממונא [משום שאין חסרים בו ממון], דכתיב [שנאמר]: ״אשר לעם״ ולא משל הכהנים, אולם בשל אהרן נמי לא קא חסרי ביה ממונא [גם כן אין הם חסרים ממון], שהרי נאמר בו ״אשר לו״, ולכן אפשר היה לומר שלא יתכפרו משלו! וקאמר על כן הוא אמר]: כולן קרויין ״ביתו״ ולכן יתכפרו בשל אהרן, למרות שאינם משלמים עבורו.
If both mentions of the phrase “his own” are necessary to teach about the ownership of the bull, how can the above baraita suggest that the phrase indicates that the bull atones only for the High Priest’s transgressions? The Gemara explains: This is what is difficult for the tanna of the baraita: What is different about the goat of the people that explains why it does not atone for the priests? The difference is that the priests did not forfeit any money over the purchase of it. Therefore, it does not atone for the priests, but only for the Israelites, as it is written with regard to the internal goat: “Of the people.” With regard to the bull of Aaron as well, the priests do not forfeit any money over the purchase of it, so it follows that they should not achieve atonement through it. And therefore, to explain why they do achieve atonement, the baraita states that all of the priests are collectively referred to as: His household.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בִּשְׁלָמָא לר״שלְרַבִּי שִׁמְעוֹן הַיְינוּ דִּכְתִיב תְּרֵי וִידּוּיִן וְדַם הַפָּר חַד כְּנֶגֶד שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְחַד כְּנֶגֶד שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְחַד כְּנֶגֶד שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

§ The Gemara returns to its discussion of the dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon. The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Shimon, who holds that the priests do not achieve atonement through the scapegoat, that is why it is written in the Torah that two confessions are to be recited over the bull and that the blood of the bull is to be presented inside the Sanctuary: Of these three forms of atonement, one corresponds to the atonement provided by the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, one corresponds to the atonement provided by the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary, and one corresponds to the atonement provided by the scapegoat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לר׳ שמעון, היינו דבענן שני ווידויין ודם הפר. פירוש, ודם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו כנגד דם השעיר הנעשה בפנים שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו על ישראל, ווידוי אחד מכפר על הכהנים כמה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל, וידוי שני מכפר בשאר עבירות על הכהנים כמו שמכפר שעיר המשתלח בשאר עבירות על ישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו דאיכא תרי וידויי – בפר ומתן דמו תרי וידויי דכתיב תרי זימני וכפר בעדו ובעד ביתו ואמר מר (יומא דף לו:) בכפרת דברים הכתוב מדבר שהרי עדיין לא נשחט הפר ואיכא מתן דמו הרי ג׳ כפרות לכפר על ג׳ עבירות שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירים.
חד כנגד שעיר הנעשה בפנים – לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף.
וחד כנגד שעיר החיצון – לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף.
וחד כנגד שעיר המשתלח – לכפר על שאר עבירות.
הא דאמרינן: בשלמא לר״ש היינו דכתיב תרי וידויי ודם הפר – פירוש: בשלמא לר״ש דקסבר כהנים לית להו כפרה בשעיר המשתלח כלל היינו דכתיבי בפר תרי וידויי ודם הפר דהא כתיב מעיקרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו׳ והדר כתיב קרא אחרינא לבתר קרא דהגרלה והקריב אהרן את פר וגו׳ הרי שתי כפרות בשני וידוין והדר כתיב ולקח מדם הפר וגו׳ הרי שלש כפרות חד כנגד שעיר הנעשה בפנים כלומר חד מכפר על הכהני׳ מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל שהוא יש בה ידיעה בתחל׳ ואין בה ידיעה בסוף וחד לכפר על הכהני׳ מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל שהוא אין בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וחד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר המשתלח על ישראל בשאר עבירות.
שני וידוין ודם הפר – משמע שמתכפרין הכהנים בב׳ וידוין א״כ מתניתין דיומא דפרק אמר להן הממונה (יומא לה:) דקתני בוידוי ראשון אני וביתי ותו לא ובשני אני וביתי ובני אהרן לא מתוקמא כרבי שמעון דלדידיה בוידוי ראשון נמי הל״ל ובני אהרן ותימה דהא רבא מוקי לה התם וידוי דשעיר המשתלח כר׳ שמעון ומסתמא כל הנהו מתני׳ דוידוין אתו נמי כר׳ שמעון וי״ל דאפילו ר׳ שמעון מודה שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי.
א ושבים לדון בעיקר המחלוקת שבין ר׳ יהודה ור׳ שמעון, ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר׳ שמעון, הסבור שהכהנים מתכפרים בפרו של אהרן, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בפר תרי [שני] וידוין וכן זריקת דם הפר, לומר שוידוי חד [אחד] כנגד מה שמכפר על כל ישראל שעיר הנעשה בפנים, וחד [ואחד] כנגד מה שמכפר על ישראל שעיר הנעשה בחוץ, וחד [ואחד] כנגד מה שמכפר על ישראל שעיר המשתלח.
§ The Gemara returns to its discussion of the dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon. The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Shimon, who holds that the priests do not achieve atonement through the scapegoat, that is why it is written in the Torah that two confessions are to be recited over the bull and that the blood of the bull is to be presented inside the Sanctuary: Of these three forms of atonement, one corresponds to the atonement provided by the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, one corresponds to the atonement provided by the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary, and one corresponds to the atonement provided by the scapegoat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה תְּרֵי וִידּוּיִן וְדַם הַפָּר ל״ללְמָה לִי בְּחַד וִידּוּי וְדָמוֹ סַגְיָא.

But according to Rabbi Yehuda, who holds that the priests do achieve atonement through the scapegoat, why do I need the two confessions recited over the bull and the blood of the bull to be presented inside the Sanctuary? One confession over the bull and its blood being presented inside the Sanctuary would be sufficient.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לר׳ יהודה דאמר בשאר עבירות הכל מתכפרין בשעיר המשתלח, וידוי שיני בפר כהן גדול למה, בחד וידוי ודם הפר סגי ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בחד וידוי ודמו סגי – חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון.
אלא לר׳ דאמר שהכהני׳ ולוים וישראל הושוו כולם להתכפר בשעיר המשתלח לכפר בשאר עבירות תרי וידויי למה לי בחד ודם הפר סגיא – חד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל וחד לכפר עליהן מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל אבל שאר עבירות הרי הושוו כולן לכפר בשעיר המשתלח.
אלא לר׳ יהודה שסבור שהכהנים מתכפרים בשאר עבירות בשעיר המשתלח (חוץ מטומאת מקדש וקדשיו), תרי [שני] וידוין בפר ודם הפר למה לי? בחד וידוי ודמו סגיא [בוידוי אחד ובדם ההזייה די לו], אחד כנגד השעיר הנעשה בפנים, ואחד כנגד השעיר הנעשה בחוץ!
But according to Rabbi Yehuda, who holds that the priests do achieve atonement through the scapegoat, why do I need the two confessions recited over the bull and the blood of the bull to be presented inside the Sanctuary? One confession over the bull and its blood being presented inside the Sanctuary would be sufficient.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לְבֵיתוֹ כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כָּךְ הִיא מִדַּת הַדִּין נוֹהֶגֶת מוּטָב יָבוֹא זַכַּאי וִיכַפֵּר עַל הַחַיָּיב וְאַל יָבוֹא חַיָּיב וִיכַפֵּר עַל הַחַיָּיב.:

The Gemara answers: Two confessions are necessary, one for the High Priest himself, and one for his household, i.e., the priests, as the school of Rabbi Yishmael taught: The High Priest must first confess his own transgressions and only afterward those of the priests, because that is how the attribute of justice functions: It is better that the innocent come and atone for the guilty, than that the guilty come and atone for the guilty. When the High Priest confesses the transgressions of those in his house, it is better that he already be considered innocent, having confessed and been absolved of his own transgressions.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק, לר׳ יהודה שיני וידויין כנגד שעיר הנעשה בחוץ, וידוי הראשון לו לכהן גדול להתכפר בו, והשיני להתכפר בו כהנים שנקראו ביתו שנ׳ בית אהרן ברכו את יי׳, כדתנא דבי ר׳ ישמעאל, יבוא זכיי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב, שכך מידת הדין נוהגת.
הדרן עלך שבועות שתים
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יבוא זכאי ויכפר על החייב – לפיכך מתודה וידוי ראשון עליו ועל ביתו ולאחר שנעשה זכאי בוידוי מתודה עליו ועל אחיו ולעולם תרוייהו חדא כפרה נינהו.
ומהדרינן: אליבא דרבי יהודה זה הוידוי ראשון אינו על הכהנים כולן אלא על כהן גדול בלבד לכפר על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ על ישראל ואח״כ עושה וידוי שני לכפר על אחיו הכהנים על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל ואח״כ מכפר בדמו על מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל כדתניא דבי רבי ישמעאל כך מידת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב אבל לעולם בשער עבירות שעיר המשתלח הוא שמכפר בין על הכהנים בין על כהן המשיח בין על ישראל. וק״ל אי הכי שעיר המשתלח נמי ניבעי לן תרי וידויי חד לכפר לו שאר עבירות וחד לכהנים וישראל כי היכי דלא ליתי חייב ומכפר על החייב וליכא למימר דסבירא ליה לר׳ יהודה דההוא וידוי ראשון דפר דמכפר לי׳ לכהן גדול ואפי׳ בשאר עבירות דהא קתני במתני׳ בהדיא אחד כהנים ואחד כהן משיח ואחד ישראל כולן מתכפרין בשעיר המשתלח. ויש לי להשיב בפירוק קושיא זו דכיון דנתכפר בוידוי ראשון במקצת הוה לי׳ זכאי באותו מקצת וכיון דאיכא עליה שם זכאי ראוי הוא לכפר על הכהנים ועל ישראל דמקצת זכאי מכפר על החייב קרינא בי׳ ולא בעינא עד דהוי זכאי בכולהו מילי וכו׳.
סליק פירקא בס״ד.
ומשיבים: וידוי אחד לו לאהרן, ווידוי אחד לביתו כלומר, לכהנים. כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: כך היא מדת הדין נוהגת כלומר, כך ראוי להיות, שמוטב יבוא זכאי שכבר נתכפר לו העוון על ידי וידויו ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב שעדיין לא נתכפר לו ויכפר על החייב.
The Gemara answers: Two confessions are necessary, one for the High Priest himself, and one for his household, i.e., the priests, as the school of Rabbi Yishmael taught: The High Priest must first confess his own transgressions and only afterward those of the priests, because that is how the attribute of justice functions: It is better that the innocent come and atone for the guilty, than that the guilty come and atone for the guilty. When the High Priest confesses the transgressions of those in his house, it is better that he already be considered innocent, having confessed and been absolved of his own transgressions.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ב – ידיעות הטומאה
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בנִטְמָא וְיָדַע וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַטּוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַקֹּדֶשׁ.

Chapter 2
MISHNA: With regard to cases of awareness of the defiling of the Temple by entering it while one is ritually impure, or defiling its sacrificial foods by partaking of them while one is ritually impure, there are two types that are actually four. How so? If one became ritually impure and he was aware that he was impure, but afterward his impurity was hidden from him, though he remembered that he was partaking of sacrificial food, which is forbidden to one who is in a state of ritual impurity; this is one of the four types of awareness of impurity.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכור לקודשא כול׳.
א. כבכה״י, ובנוסח המשנה להרמב״ם ובירושלמי. ולפנינו, את הקדש. וכן בכל המשנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ידיעות. שהן ארבע – כבר פירשתי׳ בפרק ראשון במשנה (דף ב.).
נטמא וידע – שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן.
פרק שני
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע – הא מילתא פרישנא בפירקא הכי ידיעות הטומאה דקודש וידיעות הטומאה דמקדש כלומר ידיעות טומאה לענין קודש וידיעו׳ טומאה לענין מקדש שהן ארבע קדש ומקדש וקתני בהאי מתני׳ נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכר את הקדש כלומר נטמא וידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש ואח״כ נעלמה הימנו הטומא׳ וזכר את הקדש ואכלו וכסבור שהוא טהור א״נ נעלם ממנו שזה הבשר בשר קדש הוא והיה זכור את הטומאה ואכל אותו בשר וכסבור שהוא בשר חולין אבל אי נמי נעלמו ממנו זה וזה הטומאה וההקדש ואכלו וכסבור שהוא טהור ושבשר חולין אכל ומשאכל נודע לו שהיה טמא ושזה הבשר שאכל קדש הוא הרי זה בעולה ויורד:
ידיעות הטומאה – מתוך פ״ה משמע שרוצה לפרש כולה מתניתין בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע״ג דמוקמא מתניתין כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ״מ נקטה לה במתניתין סתם ידיעה אע״ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו.
מתני׳. נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה – מתני׳ רבי היא דמחיי׳ בכל העלם טומאה ועל העלם מקדש, דאי רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה כדאמרינן הכא בגמרא,⁠א ואי רבי עקיבא לא מחייב על העלם מקדש, אלא על כרחין רבי היא, והכי קתני נטמא וידע, כלומרב ידע ששרץ מטמא ושאסור ליכנס למקדש אלא שהיתה עלומה ממנו נגיעת טומאה, כלומר שלא ידע מתחלה שנגע לטומאה וזכור למקדש. נעלמ׳ ממנו קדש, כלומר נעלם ממנו אכילת קדש שלא ידע בשעת אכילה שזה קדש, וזכור לטומאה כלומר יודע הוא שנגע בה. ואפש׳ דידע דמתני׳ ידיעה גמורה קאמר, ואע״ג דלא צריך ידיעה גמורה לר׳, אנן מיהא סתם תנן לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו,⁠ג ולא אתא רבי לאשמועינן בהאי מתני׳ דעתיה בידיעת בית רבו וברייתא תנא לה כדאיתא בפ״קד וזה עיקר.
א. לקמן יט, ב.
ב. כן פי׳ רבנו לעיל ה, א.
ג. ראה תוס׳ ד״ה ידיעות, ועי׳ לעיל ג, א, תוס׳ ד״ה אי, וראה חזון איש חו״מ לקוטים סי׳ כד.
ד. ד, א, וכדפי׳ אביי שם ה, א.
נטמא וידע. לפי מה שאנו מעמידין משנתנו כר׳ כדאיתא בריש מכלתין, האי ידע לאו דוקא ידע, אלא אפילו ידיעת בית רבו הויא ידיעה (שבועות יד:), ואי נמי ידיעה ממש ככ״ע (שם), וצריכה נמי ידיעה ממש לתינוק שנשבה לבין הגוים שאין לו ידיעה כלל ואפילו מבית רבו וכדאמרינן בריש מכלתין (ה.).
פר יום הכפורים היה בא משל כהן גדול ולא סוף דבר שאינו בא משל צבור אלא אף מאחיו הכהנים אינו מביא שנ׳ אשר לו ואם הביא הרי זה עכב והשעיר היה בא משל צבור כמו שיתבאר במקומו:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
במשנה ידיעות הטומאה שתים שהן ד׳ נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקודש כו׳ ופירש״י דהאי ידע היינו שידע שנטמא וע״ז כתבו בתוספות דאע״ג דמוקמא מתניתין כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מ״מ כו׳ עס״ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לזה עד שכתבו שהמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת ב״ר ולע״ד נראה דתנא דמתניתין דהכא שבא לפרש הא דידיעות שתים שהן ד׳ והיינו משום דהנך שתים דהעלם טומאה כתיבי בהדיא באורייתא וא״כ לפ״ז ודאי הוצרך לפרש בכה״ג דהא דידיעת ב״ר שמה ידיעה לא שמעינן לה בהדיא מפשטא דקרא לא מיבעיא לשיטת התוס׳ לעיל בפ״ק דהך אוקימתא דידיעת ב״ר היינו בין לרבי ובין לר״ע אלא דמשמעות דורשין לחוד איכא בינייהו דר״ע יליף לה מיתורא דונעלם דמשמע שתי ידיעות כמו שהאריכו רש״י והתוספות בזה לעיל ולרבי ילפינן לה ממשמעותיה דונעלם מכלל שידע א״כ בין למר ובין למר משמע טפי דבידיעה קמייתא נמי בעינן ידיעה גמורה דומיא דידיעה בתרייתא לר״ע וכ״ש לרבי דאמר ונעלם מכלל שידע הא מקשינן מאי משמע ומסיק ר׳ פפא דהיינו משום דקסבר ידיעת ב״ר שמה ידיעה ומסתמא פשטא דקרא איירי בכה״ג משום דלא אשכחן מאן דלית ליה ידיעת ב״ר אלא כגון תינוק שנשבה דלא שכיח וא״כ ע״כ דמסברא בעלמא אית להו דידיעת ב״ר שמה ידיעה לענין הך ידיעה וכמו שהארכתי לעיל וא״כ לפ״ז לא הוי שפיר בכלל שתים שהן ד׳ מש״ה הוצרך לפרש דאיירי בידיעה גמורה דבהכי ודאי איירי נמי פשטא דקרא אפי׳ לרבי כיון דהכי אורחא דמילתא אלא דמסברא בעלמא לא ניחא ליה לרבי דנבעי ידיעה גמורה בתחילה כיון דהך ידיעה לא אשכחן בשאר חייבי חטאות קבוע׳. ועוד דניחא ליה לתנא דמתניתין דהכא לאשמעינן אגב אורחא דאפי׳ בידיעה גמורה בתחילה נמי סגיא ליה בעולה ויורד ולא אמרינן דבעי לאיתויי חטאת קבוע׳ כמו בשאר חייבי כריתות ואף לפי מה שכתבתי לעיל בפ״ק שם דלרבי לחוד הא דאמרינן ידיעת ב״ר שמה ידיעה ולא לר״ע וכמ״ש ג״כ התוספות אליבא דר׳ ישמעאל דלא אשכחן שום תנא דסבר ידיעת ב״ר שמה ידיעה וא״כ לפ״ז הך סוגיא דשמעתין לקמן ע״ב באיבעיא דר׳ ירמיה בן בבל שעלה לא״י והיינו דווקא אליבא דמ״ד ידיעת ב״ר שמה ידיעה ומשמע לכאורה דהכי הלכתא אפ״ה א״ש הא דנקיט תנא דמתניתין דהכא בכה״ג דידיעה גמורה והיינו מהנך טעמי דפרישית כן נראה לי נכון ודו״ק ועיין מה שאכתוב ביה לקמן בשילהי שמעתין:

פרק ב

(12) א משנה את האמור בקיצור במשנה בפרק הראשון בידיעות הטומאה שבים ומבארים כאן. ידיעות הטומאה הן שתים שהן ארבע, כיצד? אם נטמא וידע שנטמא, ונעלמה (ונשכחה) ממנו הטומאה שהוא טמא, והוא זכור את הקדש שיודע שהוא אוכל בשר קודש, הרי זה אופן אחד מארבע ידיעות הטומאה.

Chapter 2

(12) MISHNA: With regard to cases of awareness of the defiling of the Temple by entering it while one is ritually impure, or defiling its sacrificial foods by partaking of them while one is ritually impure, there are two types that are actually four. How so? If one became ritually impure and he was aware that he was impure, but afterward his impurity was hidden from him, though he remembered that he was partaking of sacrificial food, which is forbidden to one who is in a state of ritual impurity; this is one of the four types of awareness of impurity.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) נֶעְלַם מִמֶּנּוּ הַקֹּדֶשׁ וְזָכוּר אֶת הַטּוּמְאָה נֶעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְלֹא יָדַע וּמִשֶּׁאָכַל יָדַע הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.

If the fact that he was partaking of sacrificial food was hidden from him, though he remembered the ritual impurity that he had contracted; this is the second of the four types of awareness of impurity. And the same halakha applies if both this and that were hidden from him, both the fact that he was impure and the fact that he was partaking of sacrificial food. In all these cases, if he partook of the sacrificial food and was unaware either that he was impure, or that the food was sacrificial food, or both, and after he partook of it he became aware of that which he had forgotten, he is required to bring a sliding-scale offering. In this type of offering, the sinner sacrifices an animal, bird, or meal-offering, depending on his financial status.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והמשנה הראשונה ממנה אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע ונעלמה ממנו לטומאה וזכור לקדש נעלם ממנו קדש וזכור לטומאה נעלמו ממנה זה וזה אכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה נעלם ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד אמר הר״ם פי׳ כשתתבונן הידיעות תמצאם שמנה הראשונה שידע שהוא טמא ואח״כ נעלם ממנו ויכנס למקדש אח״כ ידע ידיעה שניה כי הוא טמא כשנכנס לעזרה הנה אלה שתי ידיעות והשלישית שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס למקדש אח״כ ידע שהיה טמא כשנכנס והנה זו ידיעה רביעית והחמישית שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה ואכלו והוא טמא אח״כ ידע שמה שאכל הוא קדש הנה זו ידיעה ששית והשביעית שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש ואח״כ ידע שטמא היה כשאכל זו ידיעה שמינית ואלה שמנה מיני הידיעות מהם שתים ידיעות בטומאת גופו וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה אח״כ ידע שהוא טמא ומהם שתים ידיעו׳ במקדש והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס ואח״כ ידע שהוא מקדש ומהם שתי הידיעות בבשר קדש והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל ואח״כ ידע שקדש אכל אמנם אמרו שהן ואע״פ שהן שמנה כמו שמנינו לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף אבל ידיעות שבסוף לא מנה אותם בשום פנים לפי שכל זמן שלא קדמה לו ידיעה אינו חייב קרבן ואע״פ שידע בסוף וכאלו אמר ידיעות הטומאה שבתחלה שתים שהן ארבע אמנם היותם שתים לפי שהן כלן תלויות בטומאת הקדש ובטומאת קדשיו בהיותם ארבע ידיעות טומאת גופו תחלה לענין בשר קדש ואמרו נעלם ממנו זה וזה אינו ממנין הידיעות אבל הוא מגיד הדין שהוא חייב קרבן ואע״פ שלא היתה אצלו ידיעה בשעת המעשה בשום פנים לא בטומאה ולא בקדש וכבר ידעת שענין קרבן עולה ויורד כי הוא עולה עם העשיר ויורד עם העני הוא לשון המקרא ואם לא תשיג ידו והנה הוספנו בפי׳ זאת ההלכה לפי שהוא קשה מאד בתלמוד ומה שזכרנו מפתח למה שנזכר לשם:
אמר המאירי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע על הדרך שביארנו בפרק ראשון וביאר פרטי הידיעות והוא שאמר נטמא וידע שנטמא הן בשעת הטומאה הן אחר שעה ונעלמה אח״כ ממנו הטומאה והוא זכור את הקדש או שנעלם ממנו קדש אחר ידיעה וזכור את הטומאה או שנעלמו ממנו זה וזה בידיעת שניהם תחלה ואכל בהעלמתו וידע בסוף הרי זה בעולה ויורד וסדר את הדבר אח״כ בכניסה למקדש והרי שתים ידיעות שהן ארבע שענין נעלמו זה וזה אינו מן המנין שהרי הם הם העלמות טומאה וקדש שהזכרנו אלא שלמדנו שאין הפרש בין העלם אחת להעלם שתים ומה ששאלו בגמ׳ (שבועות י״ט.) העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלה אלא על דעת ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא ונמצאו הידיעות המחייבות קרבן עולה ויורד הנאמר באוכל קדש או נכנס למקדש בטומאה שתים שהן ארבע בהעלם טומאה וידיעת קדש וזו היא אחת או ידיעת מקדש והיא השניה שהן ארבע כגון ידיעת הטומאה והעלם קדש והיא אחת או העלם מקדש והיא השניה וזה שקרא להן ידיעות מפני שכלן צריכים לידיעה בתחלה ובסוף ונמצאו שמנה ידיעות העלם טומאה באכילת קדש ושתי ידיעות עמה וכן העלם טומאה בביאת מקדש ושתי ידיעות עמה והרי ארבע והעלם קדש ושתי ידיעות עמו וכן העלם מקדש ושתי ידיעות עמו והן שמנה אלא שלא נחשבו אלא הארבעה אחרונות שעל ידן החיוב בא או שמא בהפך שלא נחשבו אלא הראשונות שהן מחודשות בכאן שבכל שאר שגגות אין צרך בהם לידיעה בתחלה כמו שביארנו בפרק ראשון:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה כמו שיתבאר:
המשנה השניה והכונה יבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובאורים ותומים ובסנהדרי׳ של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשות בכל אלו הנכנס לשם אין חייבי׳ עליה אמר הר״ם פי׳ אמר רחמנא למשה ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו ר״ל שכל מקדש שיעשה כגון זה יהיה מעשהו וכבר ידעת שמשה מלך היה ומכלל המלכים מנו אותו מוסף על הנבואה ועליו נאמר ויהי בישורון מלך והסנהדרין הם השבעים זקנים וכן האורים והתומים והביא ראיה על השתי תודות ממה שנ׳ בעזרה ועמדת שתי תודות גדולות והשיר שהיו אומרי׳ הוא ארוממך י״י כי דליתני אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו עד המקום שירצו וכשמגיעין עד סופו עומדין שם ונאכלת אחת מהם והשניה שורפין אותה והוא פי׳ מה שאמרו על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו ואשר חייב להיות בית שני קדוש ואע״פ שהיה בלא אורים ותומים ובלא מלך לפי שבקדושתו עומד עד סוף כל הדורות ר״ל הקדושה שנתקדש בימי שלמה ומעשה עזרא אמנם היה זכר בעלמא הוא דעבד:
אמר המאירי אחד הנכנס לעזרה עצמה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאף התוספות בכלל המקדש שאין מוסיפין על העיר ר״ל ירושלם ועל העזרות על התחום הקבוע להן אלא במלך ובנביא ואורים ותומים ובסנהדרי׳ של שבעים ואחד ומעתה אחר שנתוסף תוספת זה בכל אלו דין הוא שתהא קדושתו כקדושת העזרה עצמה ואח״כ הוא חוזר לספור תוספת העיר שהוא נעשה בשתי תודות ובשיר ופי׳ בגמ׳ (שבועות ט״ו.) שעושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה וזה שאמרו כאן ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם פירושו שתי תודות ובית דין מהלכין אחריהם שהבית דין מהלכין אחר שתי התודות בכנורות ובמיני נגון ובשירי מזמורים עד שמגיעים לסוף המקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף ועומדין שם ואוכלין שם לחם תודה אחת שבאכילת הלחם המקום מתקדש ולא באכילת הבשר וכן לא היו נושאים הבשר אלא לחם החמץ שבהן ואוכלין האחת לשם והשניה נשרפת וזה שאמרו כאן פנימי׳ נאכלת וחיצונה נשרפת הוא שהתודות היו מהלכות זו אחר זו והפנימית היא אותה הקרובה לירושלם ולא שיהא טעם היתרה מפני שהראשונה קדשה את המקום ונמצאת זאת הפנימית במקום קדש שהרי אף המקום לא נתקדש עד שיגיעו שתיהן לשם אלא לאו דוקא פנימית וחיצונה אלא אחת נשרפת ואחת נאכלת ואין לך הבדל ביניהן אלא על פי נביא תהא זו נאכלת וזו נשרפת ואין טעם בדבר אבל תוספת העזרה יתבאר בגמ׳ שאינו נעשה בתודות אלא בשירי מנחה שהיו אוכלין הכהנים בסוף מקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף מה ירושלם מתקדשת בלחם הנאכל בה והיא התודה שנאכלת בכל העיר ואם יצא ממנה נפסל אף עזרה בלחם הנאכל בה ולא חוצה לה ר״ל שאם יצא ממנה נפסל וכן תוספת עזרה לא היה אלא בתחום הר הבית אבל תוספת ירושלם עד כמה שירצו וכל שלא נעשית בכל אלו וכסדר זה לא נתקדש קדוש גמור והנכנס לשם בטומאה אינו חייב לא כרת על זדונו ולא חטאת על שגגתו שאינו נקרא מקדש:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא:
המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה נעלמו ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה כדי השתחואה בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבי׳ עליה אמר הר״ם פי׳ כשהשתחוה לצד ההיכל ואפי׳ לא שהה בשום פנים או כשהשתחוה כלפי חוץ ושהה או שהה שיעור אותה השתחואה שתהיה לחוץ ונזכר אח״כ חייב שימהר שיחרד ויצא ושיעור אותה השתחואה כדי שיקרא אדם זה המקרא ביישוב לא במהירות ולא באריכות והוא ויכרעו אפים על הרצפה וישתחוו והודו ליי׳ כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ומצות עשה הוא שנאמ׳ לו בא בקצרה ואמר שאין חייבין עליה ר״ל אין בית דין חייבין קרבן כשהורו בו ואמרו אין מותר לו שיעמוד במקדש והוא טמא אבל יצא כמו שיוכל ואפי׳ בארוכה דחייב שיקצר לכונתו ועוד יתבאר עקר זה בהוריות ואי זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופרש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו פי׳ ראוי שיעמוד כמות שהוא ויבטל התנועה בנועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר ואחר כן יפרש ממנה פרישתו ממנה היא מצות עשה ופי׳ אמרו גם כן חייבין עליה שיהיו בית דין חייבין כשהורו בה והתירו הפרישה והוא אסור וכמו כן חייב האיש עצמו קרבן על זה המצות עשה ואינו חייב בעשה שבמקדש כמו שנבאר בהוריות:
אמר המאירי נטמא בעזרה כלומר שנכנס שם בטהרה אלא שנטמא שם אחר שנכנס באיזו טומאה שנזדמנה לו ונגע בה דינו שיבהל וימהר לצאת בפתע בדרך היותר קצר שאפשר לו לצאת ואסור לו לשהות או להשתחוות לשם וכל שעשה כן במזיד חייב כרת ובשוגג הוא בדין קרבן ועליה אמר במשנה זו שאם נעלמה ממנו טומאה זו אחר ידיעתו וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש אחר ידיעתו וזכור לטומאה או נעלמו ממנו שניהם אחר ידיעה והשתחוה או שהה בכדי השתחואה או שיצא בארוכה במקום שיש דרך קצרה הימנה אפי׳ אין באריכותה שעור שהייה חייב קרבן ובמזיד כרת ומה שאמר וזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו׳ יתבאר בגמ׳ (שבועות י״ז:) שהוא חוזר למה שאמרו במסכת הוריות (ח׳:) שלא נאמר בו דין פר העלם דבר של צבור ר״ל להביא הצבור פר בהוראת בית דין עם שגגת מעשה שלהם אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש וקדשיו אע״פ שזדונו כרת אם הורו בה בית דין וטעו רוב צבור אחריהם אינו בדין פר העלם הואיל ושגגתו אינה אלא בקרבן עולה ויורד ודינם כיחידים גמורים אם דל בדלות ואם עשיר בעשירות ועל זה אמרו שם אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש והעשה הוא שנכנס בטהרה ונטמא לשם שהוא בעשה של פרישה מוישלחו והלא תעשה אם נכנס בטומאה מולא יטמאו את מחניהם ואמר בכאן שזה האמור כאן מן הנכנס בטהרה ונטמא לשם הוא העשה האמור שם שאין חייבין עליו קרבן צבור אע״פ שזדונה כרת:
וכן מה שאמרו כאן ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה הוא חוזר גם כן למה שאמרו שם אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה בנדה ר״ל הפרישה ממנה הרמוז מפסוק והזרתם את בני ישראל לאזהרת פרישה סמוך לוסתה שלא יבא לידי קלקול שמא תראה בעודו משמש ואם חס ושלום אירע לו כן שישהא עד שימות וזהו מצות עשה מאמרו ותהי נדתה עליו אפי׳ בשעת נדותה יהא עליה עד שימות האבר והלא תעשה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואמר שצבור חייבין עליו בקרבן צבור שהרי שגגתה חטאת וכן שזדונה כרת וכן הדין בחלב ודם ושאר הדברים שזדונן כרת ושגגתן חטאת אלא שתפש בה ענין נדה לדמיון שבינה ובין טומאת מקדש שיש בהם צד שאין שם לאו ויש שם עשה של פרישה והוא במקדש נכנס בטהרה ונטמא לשם ובנדה שהיה משמש עם הטהורה וראתה בעודו משמש ופרש עליה שאם פרש מיד חייב כרת במזיד וקרבן בשוגג שהרי יציאתו הנאה לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע עד שימות ר״ל שיהא כחו תש ויצא בלא הנאה למדת ששניהם צריכים השגחה ביציאתם זה לצאת מהר בבהלה וזה להמתין ושלא להוציאו בפתע ואמר בכאן זו היא מצות עשה האמור במסכת הוריות בנדה שחייבין עליה והוא שהיה משמש עם הטהורה וראתה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא:
המשנה הרביעית והוא מענין החלק הראשון והוא שאמר ר׳ אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר׳ עקיבא אומ׳ ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר׳ ישמעאל אומר ונעלם ממנו שתי פעמי׳ לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אמר הר״ם פי׳ ר׳ אליעזר אומ׳ שזה שאמ׳ הכתו׳ ונבלת שרץ טמא אחר שאמר לכל דבר טמא שהוא כולל מיני הטמאות כלם ר״ל שאינו חייב קרבן עד שידע באיזו טומאה ממיני הטמאות נטמא אם שרץ או נבלה או זולתם אבל כשנתברר לו שהוא טמא ואינו יודע באיזו טומאה אינו חייב קרבן ור׳ עקיבא אומר שהוא חייב ואע״פ שהוא נכנס בכלל כל דבר טמא לענינים אחרים יארך ביאורם ואין ראוי לזכרם כפי כונת חבורנו זה והלכה כר׳ ישמעאל:
אמר המאירי רא״א השרץ ונעלם ר״ל מה שנ׳ בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו מוכיח שעל העלם הטומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש והוא דעת ר׳ עקיבא אלא שיש ביניהם שלדעת ר׳ עקיבא כל שנודע לו שנטמא ידיעה בתחלה היא אע״פ שלא נתברר לו אם בשרץ ונבלה ולדעת ר׳ אליעזר צריך שידע באיזו טומאה ובזו הלכה כר׳ עקיבא אבל בענין העלם מקדש אין הלכה כאחד מהם אלא כר׳ ישמעאל שאמר ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:
וכן אם נעלם ממנו ששכח שהוא אוכל בשר הקדש ואולם זכור עדיין את הטומאה שנטמא, והרי זה אופן שני מארבע ידיעות הטומאה. או נעלמו ממנו זה וזה, ששכח גם את זה וגם את זה, ובכל המקרים הללו אכל את הקדש ולא ידע, ומשאכל (לאחר שאכל) ידעהרי זה חייב בקרבן עולה ויורד (שהקרבן עולה ויורד, בבהמה או עוף, לפי מצבו הכלכלי של החוטא).
If the fact that he was partaking of sacrificial food was hidden from him, though he remembered the ritual impurity that he had contracted; this is the second of the four types of awareness of impurity. And the same halakha applies if both this and that were hidden from him, both the fact that he was impure and the fact that he was partaking of sacrificial food. In all these cases, if he partook of the sacrificial food and was unaware either that he was impure, or that the food was sacrificial food, or both, and after he partook of it he became aware of that which he had forgotten, he is required to bring a sliding-scale offering. In this type of offering, the sinner sacrifices an animal, bird, or meal-offering, depending on his financial status.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) נִטְמָא וְיָדַע וְנֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ טוּמְאָה וְזָכוּר אֶת הַמִּקְדָּשׁ נֶעְלַם מִמֶּנּוּ מִקְדָּשׁ וְזָכוּר אֶת הַטּוּמְאָה נֶעְלַם מִמֶּנּוּ זֶה וָזֶה וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדַע וּמִשֶּׁיָּצָא יָדַע הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.:

And similarly with regard to entering the Temple: If one became ritually impure and he was aware that he was impure, but afterward his impurity was hidden from him, though he remembered that he was entering the Temple, which is prohibited for one who is in a state of ritual impurity; this is the third of the four types of awareness of impurity. If the fact that he was entering the Temple was hidden from him, though he remembered the ritual impurity that he had contracted; this is the fourth type of awareness of impurity. And the same halakha applies if both this and that were hidden from him, both the fact that he was impure and the fact that he was entering the Temple. In all these cases, if he entered the Temple and was unaware either that he was impure, or that he was entering the Temple, or both, and after he left he became aware of what was hidden from him, he is required to bring a sliding-scale offering.
רי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נטמא וידע נעלמה ממנו הטומאה וזכור את המקדש וכו׳ – על זה הדרך נמצא עכשיו שהידיעה שהוא צריך בתחלה ובסוף לא סגיא עד דידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש הוא א״נ לענין מקדש עד דידע שהוא טמא ושזה המקום מקום קדוש הוא דקתני במתני׳ ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע שתים קדש ומקדש שהן ארבע טומאה קדש וטומאה מקדש אבל לענין העלמה שבה הוא אוכל את בשר הקדש א״נ נכנס אל המקדש לא שנא נעלמו ממנו שתיהן או א״נ אחת מהן ונעלם ממנו קרינא ביה וחייב בקרבן עולה ויורד:
פרק שני בעזרת הצור:
ידיעות הטומאה וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא הסבה שגלגלה במסכתא זו עניני ידיעות הטומאה וכן ביארנו שמאחר שנתגלגל ענין זה בכאן רצה לבאר תחלה ענינים אלו כדי להסתלק מהם ולקבוע סדרו על עניני השבועות שהם עקר המסכתא והתחיל בפרק ראשון בביאור אלו הענינים והיתה הכונה בפרק זה להשלים את ביאורן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להציע דרך כלל מה שכבר התבאר בפרק ראשון והוא ענין הידיעות על איזה צד אדם חייב בהן קרבן עולה ויורד האמור בהן והשני לבאר על אלו חלקים מן המקדש הוא חייב בטומאה זו כשנכנס לשם והשלישי לבאר במי שלא נכנס לשם בטומאה אלא שנכנס שם בטהרה ונטמא לשם על איזו שהייה שאחר הטומאה הוא מתחייב זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
וכן לענין טומאת מקדש: אם נטמא וידע שנטמא, ונעלמה ממנו טומאה, ששכח שנטמא, והוא זכור את המקדש; או נעלם ממנו שהוא מצוי במקדש והוא זכור את הטומאה; וכן אם נעלם ממנו זה וזה, הטומאה והמקדש, ונכנס למקדש ולא ידע, ומשיצא ידעהרי זה בעולה ויורד.
And similarly with regard to entering the Temple: If one became ritually impure and he was aware that he was impure, but afterward his impurity was hidden from him, though he remembered that he was entering the Temple, which is prohibited for one who is in a state of ritual impurity; this is the third of the four types of awareness of impurity. If the fact that he was entering the Temple was hidden from him, though he remembered the ritual impurity that he had contracted; this is the fourth type of awareness of impurity. And the same halakha applies if both this and that were hidden from him, both the fact that he was impure and the fact that he was entering the Temple. In all these cases, if he entered the Temple and was unaware either that he was impure, or that he was entering the Temple, or both, and after he left he became aware of what was hidden from him, he is required to bring a sliding-scale offering.
רי״ףר״י מיגשבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) גאֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה דשֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בְּמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתוּמִּים וְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד הוּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת וּבְשִׁיר.

As for the boundaries of the Temple with regard to the halakhot of impurity, the same halakha applies to one who enters the area that was part of the original Temple courtyard and to one who enters the later addition to the Temple courtyard, because the additional section is sanctified with the full sanctity of the Temple courtyard. The mishna notes: As, additions can be made to the city of Jerusalem or to the Temple courtyards only by a special body comprising the king, a prophet, the Urim VeTummim, and the Sanhedrin of seventy-one judges, and with two thanks-offerings and with a special song. Once the addition to the courtyard is made by this body and this process, it is given the full sanctity of the original courtyard area.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אחד הנכנס לעזרה ראשונה ואחד הנכנס לתוספת – שהוסיפו עליה אחרי כן.
שאין מוסיפין כו׳ – לפיכך היא קדושה כראשונה.
אלא במלך כו׳ – כולהו יליף מקראי.
ובשתי תודות – מפרש בגמרא שני לחמי תודה והיו נושאין אותה בהיקף סביב.
ובשיר – מפרש בגמרא.
1שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות – ואם תאמר דבפ״ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע״א וי״ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב״ד של ע״א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע״ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו׳ ומוקי לה עולא בגמ׳ (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע״א כו׳ אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו׳ ומאי קושיא אה״נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני׳ (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע״א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר.
1. תוס׳ ד״ה ״שאין״ מופיע בדפוס וילנא בדף ט״ו.
שם אמר הנכנס לעזרה כו׳ הך עזרה דהכא היינו אפי׳ בעזרת ישראל שהיא משער נקנור ולפנים וכ״ש בעזרת כהנים שלפנים הימנה ואשמעינן תנא דמתני׳ דבהנך נמי חייב בעולה ויורד אע״ג דלא הוי בכלל מקדש ומשכן דכתיבי בקרא דונכרתה בפ׳ חקת וכמו שאבאר משא״כ בעזרת נשים אע״ג דמיקרי עזרה אפ״ה לא שייך בה עולה ויורד כיון דלית בה חיוב כרת והא דנקיט תנא דמתניתין לשון עזרה סתם היינו משום דסמיך בהא אמתניתין דרפ״ק דכלים דקחשיב עשר קדושות וקתני התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת אלמא דלא שייך חטאת דעולה ויורד כלל בעזרת נשים והיינו משום דליכא כרת והכי נמי משמע להדיא בזבחים דף קט״ז ע״ב דתני רשב״י דחיל שעזרת נשים היא לא היה עונשין עליה ובמנחות דף כ״ז ע״ב) מייתי הש״ס ברייתא דתניא מחוסר כיפורים שנכנס לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת כן נראה לי בכוונת לשון המשנה דהכא אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא מנא לן הך מילתא דבעזרת ישראל שייך כרת וחיוב חטאת בטמא שנכנס לשם ובעזרת נשים פטור דממ״נ אי בתר לישנא דקרא אזלינן מדכתיב בפ׳ חקת כל הנוגע במת ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא ונכרתה וכתיב נמי באידך קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את מקדש ה׳ טימא ונכרתה א״כ אפי׳ בעזרת כהנים נמי אמאי חייב וכ״ש בעזרת ישראל דלא אשכחן בשום דוכתא דמיקרי מקדש ומשכן אלא היכל וקדשי קדשים דהא במשכן בפרשת תרומה ובפ׳ ויקהל ופקודי משמע להדיא דאפי׳ חצר המשכן שבתוך הקלעים לא מיקרי אלא חצר המשכן וכן בפ׳ קרח דכתיב כל הקרב למשכן ה׳ ימות האם תמנו לגווע וכתיב בתריה ואתה ובניך תשאו את עון המקדש והזר הקרב יומת והמעיין שם בפירש״י בחומש ובלשון הסיפרי שם יראה להדיא דכל מקדש דהתם בפ׳ במדבר ובפ׳ נשא היינו דוקא בהיכל וקדשי קדשים לחוד והיינו לענין זרות וכדאיתא נמי להדיא בפ״ב דמנחות דף כ״ז דטהורים שנכנסו לעזרה אפי׳ חיוב מלקות לא שייך בהו אלא בהיכל וקדשי קדשים דאית בהו נמי חיוב מיתה ע״ש באריכות וכמ״ש הרמב״ם ז״ל להדיא דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ומכ״ש דאית לן למימר ה״נ לענין טמא שנכנס למקדש דבכרת דידיה כתיב להדיא לשון מקדש ומשכן ואכתי עזרה מנ״ל וה״נ משמע להדיא לעיל בדף הקודם דמייתי הש״ס ברייתא דתניא וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו יכפר אלו עזרות א״כ משמע להדיא דאפי׳ מזבח ועורות לא הוי בכלל מקדש וקודש ואף לא בכלל אהל מועד ומרבויא דעלמא מייתינא לה לענין כפרות דיה״כ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ומה שהוצרכתי לכל זה האריכות היינו לפי מה שראיתי בלשון הר״ש בפירוש המשניות בפ״ק דכלים שכתב אהנך משניות דבעזרת נשים אין חייבין עליה ובעזרת אנשים חייבין עליה היינו משום דלא אשכחן כרת אלא במחנה שכינה דמשכן ומקדש כתיב וכ״כ התי״ט בשמו ומשמע לכאורה מפירושם דמחנה שכינה ומקדש ומשכן חדא מילתא היא דמש״ה הוי עזרת אנשים בכלל ומש״ה חייב כרת אף בעזרה שהוא נגד מחנה שכינה דחצר המשכן תוך הקלעים ולפי מאי דפרישית לא יתכן לפרש כן דאדרבה כיון דליכא כרת אלא במקדש ומשכן ממעט חצר המשכן ועזרות מכרת ואי משום מחנה שכינה הא לא אשכחן דכתיב כרת התם ולענ״ד יותר נכון לפרש כפי׳ הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות שלא הזכיר כלל מלשון משכן ומקדש אלא שהאריך לפרש כל טעמי המשניות דהתם דתליא בסידור לשון הפסוק דוישלחו מן המחנה בפרשת נשא והביא ג״כ פסוק דפרשת במדבר דכתיב בלויים סביב למשכן יחנו אלא לפי שקיצר במובן צריך פי׳ לפירושו והנלע״ד בכוונתו דאע״ג דעיקר כרת לא נזכר בפרשת נשא בפ׳ דוישלחו מן המחנה אלא בפ׳ חוקת דכתיב משכן ומקדש אפ״ה כיון דבכל חייבי כריתות שבתורה לא אשכחן דענש אא״כ הזהיר וא״כ הך אזהרה דטמא שנכנס למקדש ע״כ היינו דפרשת נשא דכתיבי ג׳ מחנות בצרוע וזב וטמא לנפש שלכל אחד מחנה מיוחדת שהם מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וממילא דהאי כרת דכתיב בפ׳ חקת אהך אזהרה דלא יטמאו את מחניהם סמיך דהא מקדש ומשכן ודאי בכלל מחנה שכינה הוא מיהו מדכתב רחמנא האי כרת בטומאת מת טפי מבשאר טומאות ולא הזכיר ג״כ לשון ביאת מקדש ומשכן אלא בלשון שלילה ע״כ היינו משום דלקושטא דמילתא לאו משום דבלשון מקדש ומשכן דווקא תליא מילתא דחיוב כרת אלא לאשמעינן דבכל מקום שנאסר לטמא מת ליכנס לשם הוי בכלל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וחייב כרת וכיון דמחנה שכינה שטמא מת אסור לכנוס היינו אף חצר המשכן בכלל כדאשכחן בהאי קרא שהביא הרמב״ם ז״ל והלוים סביב למשכן יחנו דמה״ט שייך לקרותה מחנה כיון שאהרן ובניו היו שומרין בחצר המקדש שנקרא פתח אהל מועד וכדאיתא ברפ״ק דתמיד דיליף לה מדכתיב והחונים שם אהרן ובניו ע״ש משא״כ בהיכל וקדשי קדשים לא שייך כלל לשון מחנה א״כ לפ״ז עיקר לאו דולא יטמאו את מחניהם לענין מחנה שכינה פשטא דקרא בחצר המשכן איירי אלא דהנך אתי במכ״ש ועוד דבהיכל וקדשי קדשים אפי׳ ישראלים זרים אסורים ליכנס לשם ומדכתיב צו את בני ישראל וישלחו וקאי נמי אטמא מת היינו ע״כ דאחצר המשכן קאי שהיא מקום שישראלים נכנסים לשם לסמיכה לשחיטה ולתנופה ולשאר צרכיהם כדאיתא בפ״ק דכלים. וממילא שמעינן דלאו בלשון מקדש ומשכן תליא מילתא אלא הא דכתבינהו רחמנא בלשון מקדש ומשכן בלשון שלילה בעלמא היינו להך דרשה דדרשינן לקמן בפיסקא דנטמא בעזרה אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכמו שאבאר ע״ש בעזה״י כנ״ל נכון וברור בעזה״י בטעם הדבר ובכוונת הרמב״ם ז״ל ולפ״ז א״ש הא דמפלגינן בין עזרת נשים ובין עזרת אנשים היינו דבמשכן לא אשכחן מקום מיוחד לאנשים אלא בימי שלמה הוסיפו הם עזרה לצניעות בעלמא וממילא דבכלל מחנה לויה היא כיון שאינו מקום עבודה כלל אף לענין שחיטה ואין עליה אלא קדושת הר הבית בלבד משא״כ לענין עיקר עזרת ישראל שהוא מקום עבודה ואכילת קדשים אע״ג שהיתה ארוכה ורחבה הרבה יותר מחצר המשכן אפ״ה הוי שפיר בכלל מחנה שכינה דמשכן כיון שהרשות להוסיף על מקום המשכן ועזרות והמחנות והיינו דקתני הכא שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות ומדקתני שאין ולא קתני ואין משמע שהוא נתינת טעם והיינו לענין עזרה גופה כדפרישית וכמו שאבאר עוד בעזה״י באריכות בלשון הגמרא אפיסקא דאחד הנכנס לעזרה ואדרשה דוכן תעשו לדורות ע״ש ודוק היטב:
ב ובענין תחומי המקדש לדין זה של טומאת המקדש, אחד הנכנס לעזרה הראשונה שנתקדשה, ואחד הנכנס לתוספת העזרה, לשטח שהוסיפו לה לאחר זמן. משום שגם תוספת העזרה מתקדשת בקדושת העזרה, לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בהרכב מיוחד של מלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות (שני קורבנות תודה) ובשיר שהיו שרים שם. ומכיון שהדברים נעשים בהרכב השלם ביותר, יש בתוספת זו קדושה כקדושת העזרה עצמה.
As for the boundaries of the Temple with regard to the halakhot of impurity, the same halakha applies to one who enters the area that was part of the original Temple courtyard and to one who enters the later addition to the Temple courtyard, because the additional section is sanctified with the full sanctity of the Temple courtyard. The mishna notes: As, additions can be made to the city of Jerusalem or to the Temple courtyards only by a special body comprising the king, a prophet, the Urim VeTummim, and the Sanhedrin of seventy-one judges, and with two thanks-offerings and with a special song. Once the addition to the courtyard is made by this body and this process, it is given the full sanctity of the original courtyard area.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶן וְכׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם.:

The mishna provides certain details of the consecration ceremony. And the court would move forward, and two thanks-offerings would be brought after them, and all of the Jewish people would follow behind them.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובפרטי הדברים, בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהם כאשר עוד יבוארו פרטי הדברים בגמרא.
The mishna provides certain details of the consecration ceremony. And the court would move forward, and two thanks-offerings would be brought after them, and all of the Jewish people would follow behind them.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות יד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבועות יד., עין משפט נר מצוה שבועות יד., ר׳ חננאל שבועות יד. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות יד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות יד., רש"י שבועות יד., ר"י מיגש שבועות יד., תוספות שבועות יד., רמב"ן שבועות יד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות יד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות יד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבועות יד., מהרש"א חידושי הלכות שבועות יד., פני יהושע שבועות יד., גליון הש"ס לרע"א שבועות יד., פירוש הרב שטיינזלץ שבועות יד., אסופת מאמרים שבועות יד.

Shevuot 14a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shevuot 14a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 14a, R. Chananel Shevuot 14a, Rif by Bavli Shevuot 14a, Collected from HeArukh Shevuot 14a, Rashi Shevuot 14a, Ri MiGash Shevuot 14a, Tosafot Shevuot 14a, Ramban Shevuot 14a, Rashba Shevuot 14a, Meiri Shevuot 14a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 14a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 14a, Penei Yehoshua Shevuot 14a, Gilyon HaShas Shevuot 14a, Steinsaltz Commentary Shevuot 14a, Collected Articles Shevuot 14a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144