והמשנה הראשונה ממנה אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע ונעלמה ממנו לטומאה וזכור לקדש נעלם ממנו קדש וזכור לטומאה נעלמו ממנה זה וזה אכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה נעלם ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד אמר הר״ם פי׳ כשתתבונן הידיעות תמצאם שמנה הראשונה שידע שהוא טמא ואח״כ נעלם ממנו ויכנס למקדש אח״כ ידע ידיעה שניה כי הוא טמא כשנכנס לעזרה הנה אלה שתי ידיעות והשלישית שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס למקדש אח״כ ידע שהיה טמא כשנכנס והנה זו ידיעה רביעית והחמישית שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה ואכלו והוא טמא אח״כ ידע שמה שאכל הוא קדש הנה זו ידיעה ששית והשביעית שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש ואח״כ ידע שטמא היה כשאכל זו ידיעה שמינית ואלה שמנה מיני הידיעות מהם שתים ידיעות בטומאת גופו וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה אח״כ ידע שהוא טמא ומהם שתים ידיעו׳ במקדש והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס ואח״כ ידע שהוא מקדש ומהם שתי הידיעות בבשר קדש והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל ואח״כ ידע שקדש אכל אמנם אמרו שהן ואע״פ שהן שמנה כמו שמנינו לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף אבל ידיעות שבסוף לא מנה אותם בשום פנים לפי שכל זמן שלא קדמה לו ידיעה אינו חייב קרבן ואע״פ שידע בסוף וכאלו אמר ידיעות הטומאה שבתחלה שתים שהן ארבע אמנם היותם שתים לפי שהן כלן תלויות בטומאת הקדש ובטומאת קדשיו בהיותם ארבע ידיעות טומאת גופו תחלה לענין בשר קדש ואמרו נעלם ממנו זה וזה אינו ממנין הידיעות אבל הוא מגיד הדין שהוא חייב קרבן ואע״פ שלא היתה אצלו ידיעה בשעת המעשה בשום פנים לא בטומאה ולא בקדש וכבר ידעת שענין קרבן עולה ויורד כי הוא עולה עם העשיר ויורד עם העני הוא לשון המקרא ואם לא תשיג ידו והנה הוספנו בפי׳ זאת ההלכה לפי שהוא קשה מאד בתלמוד ומה שזכרנו מפתח למה שנזכר לשם:
אמר המאירי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע על הדרך שביארנו בפרק ראשון וביאר פרטי הידיעות והוא שאמר נטמא וידע שנטמא הן בשעת הטומאה הן אחר שעה ונעלמה אח״כ ממנו הטומאה והוא זכור את הקדש או שנעלם ממנו קדש אחר ידיעה וזכור את הטומאה או שנעלמו ממנו זה וזה בידיעת שניהם תחלה ואכל בהעלמתו וידע בסוף הרי זה בעולה ויורד וסדר את הדבר אח״כ בכניסה למקדש והרי שתים ידיעות שהן ארבע שענין נעלמו זה וזה אינו מן המנין שהרי הם הם העלמות טומאה וקדש שהזכרנו אלא שלמדנו שאין הפרש בין העלם אחת להעלם שתים ומה ששאלו בגמ׳
(שבועות י״ט.) העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלה אלא על דעת ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא ונמצאו הידיעות המחייבות קרבן עולה ויורד הנאמר באוכל קדש או נכנס למקדש בטומאה שתים שהן ארבע בהעלם טומאה וידיעת קדש וזו היא אחת או ידיעת מקדש והיא השניה שהן ארבע כגון ידיעת הטומאה והעלם קדש והיא אחת או העלם מקדש והיא השניה וזה שקרא להן ידיעות מפני שכלן צריכים לידיעה בתחלה ובסוף ונמצאו שמנה ידיעות העלם טומאה באכילת קדש ושתי ידיעות עמה וכן העלם טומאה בביאת מקדש ושתי ידיעות עמה והרי ארבע והעלם קדש ושתי ידיעות עמו וכן העלם מקדש ושתי ידיעות עמו והן שמנה אלא שלא נחשבו אלא הארבעה אחרונות שעל ידן החיוב בא או שמא בהפך שלא נחשבו אלא הראשונות שהן מחודשות בכאן שבכל שאר שגגות אין צרך בהם לידיעה בתחלה כמו שביארנו בפרק ראשון:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה כמו שיתבאר:
המשנה השניה והכונה יבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובאורים ותומים ובסנהדרי׳ של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשות בכל אלו הנכנס לשם אין חייבי׳ עליה אמר הר״ם פי׳ אמר רחמנא למשה ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו ר״ל שכל מקדש שיעשה כגון זה יהיה מעשהו וכבר ידעת שמשה מלך היה ומכלל המלכים מנו אותו מוסף על הנבואה ועליו נאמר ויהי בישורון מלך והסנהדרין הם השבעים זקנים וכן האורים והתומים והביא ראיה על השתי תודות ממה שנ׳ בעזרה ועמדת שתי תודות גדולות והשיר שהיו אומרי׳ הוא ארוממך י״י כי דליתני אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו עד המקום שירצו וכשמגיעין עד סופו עומדין שם ונאכלת אחת מהם והשניה שורפין אותה והוא פי׳ מה שאמרו על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו ואשר חייב להיות בית שני קדוש ואע״פ שהיה בלא אורים ותומים ובלא מלך לפי שבקדושתו עומד עד סוף כל הדורות ר״ל הקדושה שנתקדש בימי שלמה ומעשה עזרא אמנם היה זכר בעלמא הוא דעבד:
אמר המאירי אחד הנכנס לעזרה עצמה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאף התוספות בכלל המקדש שאין מוסיפין על העיר ר״ל ירושלם ועל העזרות על התחום הקבוע להן אלא במלך ובנביא ואורים ותומים ובסנהדרי׳ של שבעים ואחד ומעתה אחר שנתוסף תוספת זה בכל אלו דין הוא שתהא קדושתו כקדושת העזרה עצמה ואח״כ הוא חוזר לספור תוספת העיר שהוא נעשה בשתי תודות ובשיר ופי׳ בגמ׳
(שבועות ט״ו.) שעושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה וזה שאמרו כאן ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם פירושו שתי תודות ובית דין מהלכין אחריהם שהבית דין מהלכין אחר שתי התודות בכנורות ובמיני נגון ובשירי מזמורים עד שמגיעים לסוף המקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף ועומדין שם ואוכלין שם לחם תודה אחת שבאכילת הלחם המקום מתקדש ולא באכילת הבשר וכן לא היו נושאים הבשר אלא לחם החמץ שבהן ואוכלין האחת לשם והשניה נשרפת וזה שאמרו כאן פנימי׳ נאכלת וחיצונה נשרפת הוא שהתודות היו מהלכות זו אחר זו והפנימית היא אותה הקרובה לירושלם ולא שיהא טעם היתרה מפני שהראשונה קדשה את המקום ונמצאת זאת הפנימית במקום קדש שהרי אף המקום לא נתקדש עד שיגיעו שתיהן לשם אלא לאו דוקא פנימית וחיצונה אלא אחת נשרפת ואחת נאכלת ואין לך הבדל ביניהן אלא על פי נביא תהא זו נאכלת וזו נשרפת ואין טעם בדבר אבל תוספת העזרה יתבאר בגמ׳ שאינו נעשה בתודות אלא בשירי מנחה שהיו אוכלין הכהנים בסוף מקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף מה ירושלם מתקדשת בלחם הנאכל בה והיא התודה שנאכלת בכל העיר ואם יצא ממנה נפסל אף עזרה בלחם הנאכל בה ולא חוצה לה ר״ל שאם יצא ממנה נפסל וכן תוספת עזרה לא היה אלא בתחום הר הבית אבל תוספת ירושלם עד כמה שירצו וכל שלא נעשית בכל אלו וכסדר זה לא נתקדש קדוש גמור והנכנס לשם בטומאה אינו חייב לא כרת על זדונו ולא חטאת על שגגתו שאינו נקרא מקדש:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא:
המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה נעלמו ממנו זה וזה והשתחוה או ששהה כדי השתחואה בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבי׳ עליה אמר הר״ם פי׳ כשהשתחוה לצד ההיכל ואפי׳ לא שהה בשום פנים או כשהשתחוה כלפי חוץ ושהה או שהה שיעור אותה השתחואה שתהיה לחוץ ונזכר אח״כ חייב שימהר שיחרד ויצא ושיעור אותה השתחואה כדי שיקרא אדם זה המקרא ביישוב לא במהירות ולא באריכות והוא ויכרעו אפים על הרצפה וישתחוו והודו ליי׳ כי טוב כי לעולם חסדו ופסוק זה הוא בדברי הימים ומצות עשה הוא שנאמ׳ לו בא בקצרה ואמר שאין חייבין עליה ר״ל אין בית דין חייבין קרבן כשהורו בו ואמרו אין מותר לו שיעמוד במקדש והוא טמא אבל יצא כמו שיוכל ואפי׳ בארוכה דחייב שיקצר לכונתו ועוד יתבאר עקר זה בהוריות ואי זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופרש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו פי׳ ראוי שיעמוד כמות שהוא ויבטל התנועה בנועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר ואחר כן יפרש ממנה פרישתו ממנה היא מצות עשה ופי׳ אמרו גם כן חייבין עליה שיהיו בית דין חייבין כשהורו בה והתירו הפרישה והוא אסור וכמו כן חייב האיש עצמו קרבן על זה המצות עשה ואינו חייב בעשה שבמקדש כמו שנבאר בהוריות:
אמר המאירי נטמא בעזרה כלומר שנכנס שם בטהרה אלא שנטמא שם אחר שנכנס באיזו טומאה שנזדמנה לו ונגע בה דינו שיבהל וימהר לצאת בפתע בדרך היותר קצר שאפשר לו לצאת ואסור לו לשהות או להשתחוות לשם וכל שעשה כן במזיד חייב כרת ובשוגג הוא בדין קרבן ועליה אמר במשנה זו שאם נעלמה ממנו טומאה זו אחר ידיעתו וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש אחר ידיעתו וזכור לטומאה או נעלמו ממנו שניהם אחר ידיעה והשתחוה או שהה בכדי השתחואה או שיצא בארוכה במקום שיש דרך קצרה הימנה אפי׳ אין באריכותה שעור שהייה חייב קרבן ובמזיד כרת ומה שאמר וזו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה וכו׳ יתבאר בגמ׳
(שבועות י״ז:) שהוא חוזר למה שאמרו במסכת הוריות
(ח׳:) שלא נאמר בו דין פר העלם דבר של צבור ר״ל להביא הצבור פר בהוראת בית דין עם שגגת מעשה שלהם אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ליחיד אבל טומאת מקדש וקדשיו אע״פ שזדונו כרת אם הורו בה בית דין וטעו רוב צבור אחריהם אינו בדין פר העלם הואיל ושגגתו אינה אלא בקרבן עולה ויורד ודינם כיחידים גמורים אם דל בדלות ואם עשיר בעשירות ועל זה אמרו שם אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש והעשה הוא שנכנס בטהרה ונטמא לשם שהוא בעשה של פרישה מוישלחו והלא תעשה אם נכנס בטומאה מולא יטמאו את מחניהם ואמר בכאן שזה האמור כאן מן הנכנס בטהרה ונטמא לשם הוא העשה האמור שם שאין חייבין עליו קרבן צבור אע״פ שזדונה כרת:
וכן מה שאמרו כאן ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה הוא חוזר גם כן למה שאמרו שם אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה בנדה ר״ל הפרישה ממנה הרמוז מפסוק והזרתם את בני ישראל לאזהרת פרישה סמוך לוסתה שלא יבא לידי קלקול שמא תראה בעודו משמש ואם חס ושלום אירע לו כן שישהא עד שימות וזהו מצות עשה מאמרו ותהי נדתה עליו אפי׳ בשעת נדותה יהא עליה עד שימות האבר והלא תעשה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואמר שצבור חייבין עליו בקרבן צבור שהרי שגגתה חטאת וכן שזדונה כרת וכן הדין בחלב ודם ושאר הדברים שזדונן כרת ושגגתן חטאת אלא שתפש בה ענין נדה לדמיון שבינה ובין טומאת מקדש שיש בהם צד שאין שם לאו ויש שם עשה של פרישה והוא במקדש נכנס בטהרה ונטמא לשם ובנדה שהיה משמש עם הטהורה וראתה בעודו משמש ופרש עליה שאם פרש מיד חייב כרת במזיד וקרבן בשוגג שהרי יציאתו הנאה לו כביאתו אלא נועץ צפרניו בקרקע עד שימות ר״ל שיהא כחו תש ויצא בלא הנאה למדת ששניהם צריכים השגחה ביציאתם זה לצאת מהר בבהלה וזה להמתין ושלא להוציאו בפתע ואמר בכאן זו היא מצות עשה האמור במסכת הוריות בנדה שחייבין עליה והוא שהיה משמש עם הטהורה וראתה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה היא:
המשנה הרביעית והוא מענין החלק הראשון והוא שאמר ר׳ אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר׳ עקיבא אומ׳ ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ר׳ ישמעאל אומר ונעלם ממנו שתי פעמי׳ לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אמר הר״ם פי׳ ר׳ אליעזר אומ׳ שזה שאמ׳ הכתו׳ ונבלת שרץ טמא אחר שאמר לכל דבר טמא שהוא כולל מיני הטמאות כלם ר״ל שאינו חייב קרבן עד שידע באיזו טומאה ממיני הטמאות נטמא אם שרץ או נבלה או זולתם אבל כשנתברר לו שהוא טמא ואינו יודע באיזו טומאה אינו חייב קרבן ור׳ עקיבא אומר שהוא חייב ואע״פ שהוא נכנס בכלל כל דבר טמא לענינים אחרים יארך ביאורם ואין ראוי לזכרם כפי כונת חבורנו זה והלכה כר׳ ישמעאל:
אמר המאירי רא״א השרץ ונעלם ר״ל מה שנ׳ בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו מוכיח שעל העלם הטומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש והוא דעת ר׳ עקיבא אלא שיש ביניהם שלדעת ר׳ עקיבא כל שנודע לו שנטמא ידיעה בתחלה היא אע״פ שלא נתברר לו אם בשרץ ונבלה ולדעת ר׳ אליעזר צריך שידע באיזו טומאה ובזו הלכה כר׳ עקיבא אבל בענין העלם מקדש אין הלכה כאחד מהם אלא כר׳ ישמעאל שאמר ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא: