דרש מרימר הילכת׳ כוותיה דרב.
כי אתא עולא אמ׳ הבו מתנתא לכהנתא, אלמ׳ קסבר עולא כהן ואפי׳ כהנת.
(1) 
הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה דִּכְתִיב {ויקרא כ״ג:כ״ב} וּבְקוּצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקוּצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ וְגוֹ׳ {דברים כ״ד:י״ט} כִּי תִקְצוֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עוֹמֶר בַּשָּׂדֶה.
הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה דִּכְתִיב {ויקרא כ״ג:כ״ב} וּבְקוּצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקוּצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ וְגוֹ׳ {דברים כ״ד:י״ט} כִּי תִקְצוֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עוֹמֶר בַּשָּׂדֶה.and the forgotten sheaves, and the pe’a. As it is written: “And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of [pe’at] your field, neither shall you gather the gleaning of your harvest; you shall leave them for the poor, and for the stranger” (Leviticus 23:22). And it is also written: “When you reap your harvest in your field and have forgotten a sheaf in the field, you shall not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:19).
בד״ה כגון זרוע כו׳ זרוע עצמו לא דמספקא לן כרב עכ״ל ולפי תירוצם שכתבו לקמן דלא משמע לתלמודא שיהא ספק לתנא צ״ל נמי הכא דזרוע עצמו לא משום דודאי לא איקרו עם וק״ל:
השכחה, והפאה, ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שכן נאמר] ״ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם״ (ויקרא כג, כב) — הרי אלה מצוות פאה ולקט. ועוד נאמר ״כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה״ (דברים כד, יט) — הרי זו מצות שכחה.
and the forgotten sheaves, and the pe’a. As it is written: “And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of [pe’at] your field, neither shall you gather the gleaning of your harvest; you shall leave them for the poor, and for the stranger” (Leviticus 23:22). And it is also written: “When you reap your harvest in your field and have forgotten a sheaf in the field, you shall not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:19).
הכל
(2) שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה דִּכְתִיב {דברים כ״ד:כ׳} כִּי תַחְבּוֹט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ וְתָנָא דְּבֵי ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ אַחֲרֶיךָ זֹה שִׁכְחָה.
The baraita taught that two gifts are left to the poor from the produce of a tree: The forgotten fruits and the pe’a, as it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20), and the school of Rabbi Yishmael taught that the phrase: “You shall not go over the boughs,” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor as pe’a. Additionally, when the verse states: “After you,” this is a reference to forgotten fruits.
The baraita taught that two gifts are left to the poor from the produce of a tree: The forgotten fruits and the pe’a, as it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20), and the school of Rabbi Yishmael taught that the phrase: “You shall not go over the boughs,” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor as pe’a. Additionally, when the verse states: “After you,” this is a reference to forgotten fruits.
ועוד שנינו בברייתא בענין מתנות עניים כי שנים הן שמצוותן באילן: השכחה והפאה, דכתיב [שכן נאמר] ״כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה״ (שם כד, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר׳ ישמעאל בפירוש הכתוב ״לא תפאר״: שלא תטול תפארתו ממנו, אלא הותר פאה בפירות האילן, והנאמר ״אחריך״ — זה שכחה.
The baraita taught that two gifts are left to the poor from the produce of a tree: The forgotten fruits and the pe’a, as it is written: “When you beat your olive tree, you shall not go over the boughs [tefa’er] after you; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:20), and the school of Rabbi Yishmael taught that the phrase: “You shall not go over the boughs,” means that you should not take all of its splendor [tiferet] from it; rather, you should leave a portion of the olives for the poor as pe’a. Additionally, when the verse states: “After you,” this is a reference to forgotten fruits.
הכל
(3) וְכוּלָּן אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָאָה לִבְעָלִים מַאי טַעְמָא עֲזִיבָה כְּתִיבָא בְּהוּ.
The Gemara continues its analysis of the baraita. And with regard to all of the gifts left to the poor, the owner of the produce does not have the benefit of discretion, i.e., the right to distribute the gifts to poor people of his choosing. Instead, any poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. What is the reason for this halakha? It is because the requirement of leaving is written with regard to them, e.g., in the verse that states: “You shall leave them” (Leviticus 23:22).
The Gemara continues its analysis of the baraita. And with regard to all of the gifts left to the poor, the owner of the produce does not have the benefit of discretion, i.e., the right to distribute the gifts to poor people of his choosing. Instead, any poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. What is the reason for this halakha? It is because the requirement of leaving is written with regard to them, e.g., in the verse that states: “You shall leave them” (Leviticus 23:22).
1כולהו עזיבה כתיבא בהו – שצריך להניח שם בהפקר ולא שיחלקם. הנך דכתיב בהו תעזוב הרי עזיבה והנך נמי כתיב בהו יהיה היינו בעזיבה דמשמע בהוייתו יהא דלא כתיבא בהו נתינה.
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן שמונה ד״ה שמופיעים במהדורתנו בסוף דף קל״א.
וכולן, כל מתנות העניים, אין בהן טובת הנאה לבעלים, שאין בידי הבעלים לתיתן דווקא למי שהם רוצים, אלא כל עני זכאי בהן, ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מקור] הדבר? שכן לשון ״עזיבה״ (״תעזוב אותם״) כתיבא בהו [נאמרה בהן].
The Gemara continues its analysis of the baraita. And with regard to all of the gifts left to the poor, the owner of the produce does not have the benefit of discretion, i.e., the right to distribute the gifts to poor people of his choosing. Instead, any poor person who takes possession of these gifts becomes their rightful owner. What is the reason for this halakha? It is because the requirement of leaving is written with regard to them, e.g., in the verse that states: “You shall leave them” (Leviticus 23:22).
הכל
(4) ואפי׳ וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ דִּכְתִיב וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם לְהַזְהִיר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ.
The baraita also stated: And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all poor people, and if he does not, the court removes them from his possession. This is derived from a verse, as it is written: “Neither the gleaning of your harvest shall you gather; for the poor you shall leave them, and for the stranger” (Leviticus 23:22). Since the verse juxtaposes the words “the poor” to the mitzva in the previous clause, this serves to warn a poor person that he must also separate these gifts from his own produce.
The baraita also stated: And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all poor people, and if he does not, the court removes them from his possession. This is derived from a verse, as it is written: “Neither the gleaning of your harvest shall you gather; for the poor you shall leave them, and for the stranger” (Leviticus 23:22). Since the verse juxtaposes the words “the poor” to the mitzva in the previous clause, this serves to warn a poor person that he must also separate these gifts from his own produce.
ועוד שנינו בברייתא כי אפילו עני שבישראל אם יש לו שדה או כרם, מוציאין אותו את מתנות העניים מידו, דכתיב [שכן נאמר] ״ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם״ — להזהיר אף את העני על התבואה והפירות שלו לתת מהם מתנות עניים.
The baraita also stated: And even a poor person of Israel who owns a vineyard, field, or tree must leave these gifts for all poor people, and if he does not, the court removes them from his possession. This is derived from a verse, as it is written: “Neither the gleaning of your harvest shall you gather; for the poor you shall leave them, and for the stranger” (Leviticus 23:22). Since the verse juxtaposes the words “the poor” to the mitzva in the previous clause, this serves to warn a poor person that he must also separate these gifts from his own produce.
הכל
(5) וּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים מַאי טַעְמָא נְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ.
And the baraita teaches with regard to the poor man’s tithe that is distributed from within his house that the owner has the benefit of discretion. The Gemara asks: What is the reason for this halakha? It is because the requirement of giving is written with regard to it, as the verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your increase in the third year, which is the year of tithing, and you shall give it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow, that they may eat within your gates, and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Consequently, in this case it is not left for the poor but is actively given to them.
And the baraita teaches with regard to the poor man’s tithe that is distributed from within his house that the owner has the benefit of discretion. The Gemara asks: What is the reason for this halakha? It is because the requirement of giving is written with regard to it, as the verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your increase in the third year, which is the year of tithing, and you shall give it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow, that they may eat within your gates, and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Consequently, in this case it is not left for the poor but is actively given to them.
ועוד שנו בברייתא כי מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, שיכול לתת אותו לכל עני שירצה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שכן במעשר עני לשון ״נתינה״ כתיבא ביה [כתובה בו] (״כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו״. שם כו, יב).
And the baraita teaches with regard to the poor man’s tithe that is distributed from within his house that the owner has the benefit of discretion. The Gemara asks: What is the reason for this halakha? It is because the requirement of giving is written with regard to it, as the verse states: “When you have made an end of tithing all the tithe of your increase in the third year, which is the year of tithing, and you shall give it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow, that they may eat within your gates, and be satisfied” (Deuteronomy 26:12). Consequently, in this case it is not left for the poor but is actively given to them.
הכל
(6) ואפי׳ וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ דְּאָמַר ר׳ רַבִּי אִילְעָא גָּמַר לַגֵּר לַגֵּר מֵהָתָם מָה לְהַלָּן מוּזְהָר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ אַף כָּאן מוּזְהָר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ.
The baraita states: And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. The Gemara explains that this is as Rabbi Ile’a said: This is derived from a verbal analogy between the term “to the stranger” stated with regard to the poor man’s tithe in the verse cited previously, and the term “to the stranger” from there, the mitzva to leave gleanings for the poor. Just as there, with regard to the mitzva to leave gleanings, a poor person is warned that he must leave gleanings from the produce of his own fields, so too here, with regard to the mitzva to separate the poor man’s tithe, a poor person is warned to separate it from his own fields.
The baraita states: And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. The Gemara explains that this is as Rabbi Ile’a said: This is derived from a verbal analogy between the term “to the stranger” stated with regard to the poor man’s tithe in the verse cited previously, and the term “to the stranger” from there, the mitzva to leave gleanings for the poor. Just as there, with regard to the mitzva to leave gleanings, a poor person is warned that he must leave gleanings from the produce of his own fields, so too here, with regard to the mitzva to separate the poor man’s tithe, a poor person is warned to separate it from his own fields.
ובענין ששנינו כי אפילו עני שבישראל מוציאין אותו את מעשר העני מידו, אמר ר׳ אילעא, גמר [למד בגזירה שווה] מן המלים ״לגר״ ״לגר״ מהתם [משם, ממצות לקט], מה להלן [שם], במצות לקט — מוזהר עני על שלו, לתת מתבואתו ופירותיו לקט, אף כאן במצות מעשר עני — מוזהר עני על שלו.
The baraita states: And even in the case of a poor person in Israel, if he fails to separate the poor man’s tithe from his produce, the court removes it from his possession. The Gemara explains that this is as Rabbi Ile’a said: This is derived from a verbal analogy between the term “to the stranger” stated with regard to the poor man’s tithe in the verse cited previously, and the term “to the stranger” from there, the mitzva to leave gleanings for the poor. Just as there, with regard to the mitzva to leave gleanings, a poor person is warned that he must leave gleanings from the produce of his own fields, so too here, with regard to the mitzva to separate the poor man’s tithe, a poor person is warned to separate it from his own fields.
הכל
(7) וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי הָא מִלֵּוִי לְכֹהֵן מוֹצִיאִין אַלְמָא אִיקְּרוּ עַם.
The baraita taught: And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest nor from a Levite to give to another Levite. Rav Idi bar Avin now explains his objection: It may be inferred that the court does remove the gifts from a Levite to give to a priest. Evidently, Levites are called part of the “people.” Accordingly, since the verse states: “And this shall be the priests’ due from the people” (Deuteronomy 18:3), the gifts of the priesthood may be removed from the possession of Levites. Why, then, was Rav uncertain with regard to their status?
The baraita taught: And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest nor from a Levite to give to another Levite. Rav Idi bar Avin now explains his objection: It may be inferred that the court does remove the gifts from a Levite to give to a priest. Evidently, Levites are called part of the “people.” Accordingly, since the verse states: “And this shall be the priests’ due from the people” (Deuteronomy 18:3), the gifts of the priesthood may be removed from the possession of Levites. Why, then, was Rav uncertain with regard to their status?
ועוד שנינו בברייתא כי שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה, אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. ומדייקים: דווקא מאלה אין מוציאים, הא [הרי] מלוי לכהן — מוציאין, אלמא [מכאן] נסיק כי הלויים איקרו [נקראים] ״עם״, ולכך נוטלים מהם את המתנות, שכן נאמר במתנת זרוע לחיים וקיבה ״וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע לחיים והקיבה״ (שם יח, ג). ושלא כרב שהסתפק אם הלויים נקראים ״עם״!
The baraita taught: And with regard to other gifts of the priesthood, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, the court does not remove them, neither from a priest to give to another priest nor from a Levite to give to another Levite. Rav Idi bar Avin now explains his objection: It may be inferred that the court does remove the gifts from a Levite to give to a priest. Evidently, Levites are called part of the “people.” Accordingly, since the verse states: “And this shall be the priests’ due from the people” (Deuteronomy 18:3), the gifts of the priesthood may be removed from the possession of Levites. Why, then, was Rav uncertain with regard to their status?
הכל
(8) כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ וּמַאי נִיהוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן.
The Gemara responds: The baraita is not referring to the actual gifts of the foreleg, the jaw, and the maw themselves. Rather, it is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but not the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is the first tithe.
The Gemara responds: The baraita is not referring to the actual gifts of the foreleg, the jaw, and the maw themselves. Rather, it is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but not the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is the first tithe.
ומתרץ כגון הזרוע ולא זרוע – כלומר אשאר מתנות כהונה שהן מתנה לכהן בזו קאמר דמוציאין ולא זרוע עצמה דילמא לא מיקרו עם.
ומאי ניהו – דמוציאין מלוי לכהן מעשר ראשון.
כגון זרוע ולא זרוע – דאי זרוע ממש למה לי למימר כגון לימא ושאר מתנות כהונה הזרוע כו׳ אלא מדקאמר כגון לאו בזרוע מיירי אלא בדכוותיה דהיינו מעשר ראשון ואצטריך ליה למימר כגון זרוע דאי הוה אמר בהדיא מעשר ראשון הוה אמינא דה״ה מתנות כהונה להכי תנא כגון הזרוע והכי קאמר ושאר מתנות כהונה שהן דוגמת זרוע כגון מעשר ראשון מוציאין אבל זרוע עצמה לא דמספקא לן כרב.
כגון הזרוע ולא זרוע – פי׳ כי קתני דאין מוציאין מכהן לכהן ולא מלוי ללוי דמשמע הא מלוי לכהן מוציאין לא משום זרוע נקטי׳ אלא דהוא דהוי כגון הזרוע כגון מעשר ראשון. ופרכי׳ דמעשר ראשון דלוי הוא דהא לוים כתיב בפרשה ופרקי׳ דמתני׳ כר״א בן עזריה דאמר אף לכהן. אימור דאמר ר׳ אליעזר בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין לבתר דקנסינהו עזרא יש שפי׳ דפלוגתא דר״א בן עזריה ורבי עקיב׳ היינו בתר דקנסינהו עזרא. דר״ע סבר דכי קנסיהו היינו למיתן אף ללוי ור״א בן עזריה סבר דלכהן ולא ללוי כלל קנסינהו אבל מדאורייתא מקמי דקנסינהו עזרא דלכ״ע ללוי ולא לכהן ולא נהירא דהא הכא והתם בכתובות דמייתי לה בכי האי גוונא מקמי דקנסינהו עזרא הוי מוקמינן פלוגתייהו ואמרינן אימר דאמר ר״א אף לכהן אלא דמתרצינן דאין ה״נ בעיקר דינא אבל בתר דקנסינהו עזרא לר״א בן עזריא לכהן דוקא ותו דהתם ביבמות אמרי׳ טעמ׳ דר״א בן עזריא משום דבעשרים וג׳ מקומות נקראו׳ הכהנים לוים וזה א׳ מהם והכהנים הלוים בני צדוק אלא ודאי פלוגתא דר״א בן עזריא ור״מ אדינא דאורייתא הוא דר״ע אמר מדין תורה מעשר ראשון ללוי דוקא ולא לכהן דלוים כתיב בפ׳ ור״א בן עזריה אמר אף לכהן שאף שהכהנים נקראו לוים והיינו דאקשי׳ אימר דאמר ר״א אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר ופרקי׳ דכי קתני מוציאין מידו בתר דקנסינהו עזרא והיינו קנסא דידהו אליבא דר״א דאלו מדינה אף לכהן ואיהו קנסיהו דלכהן דוקא דאי לא מאי קנסא דקנסיהו. וליכא למימר דלר״א בן עזריה לא קנסיהו וכן מוכח במסכת ב״ב פרק המוכר ואי ק״ל הא דאמרי׳ ביבמות בגנתא דר״א בן עזריא דהוי יהיב מעשר לכהנים ואהדר ליה ר״ע פתחא לב״ה כדי שלא יוכלו כהנים לכנוס שם וינתן ללוים ואמאי והא ר״ע בתר קנסא הוי. ולדידיה לא סגיא דלא קנסיהו עזרא דאף לכהן ואיכא למימר דלאפוקי מיניה דלר״א דאמר לכהן דוקא עביד הכי כאומר תהא כנגד המשחיתים. אי נמי דבשלמא לר״א כיון דמדאורייתא אף לכהן מצי עזרא לתקוני דלכהן דוקא משום קנסא דלוים אבל לר״ע דמדאורייתא ללוים דוקא וכהני זרים לגביה ואם נתן להם לא יצאו ידי נתינה לא קנסינהו עזרא כלל דליתנהו לכהנים.
ודא דאמרי׳ לעיל מעשר שני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים – פרש״י ז״ל דכיון שהוא מתחלק בתוך הבית יש בהם טובת הנאה לבעלים לתתו לאיזה עני שירצה. ולא נהירא דאם כן אפי׳ מעשר ראשון נמי והנכון דה״ק ומעשר עני בזמן שהוא מתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים לפי ששני זמנים יש במעשר עני כדתניא בספרי כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשערך וכתוב א׳ אומר כי תכלה לעשר ונתת פי׳ הכא כתיב הנחה והכא כתיב נתינה: ומדרי׳ הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ פירש מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא והיה נפסד בגורן אם מניחו שם מפני שעד הפסח גשמי שנה ולפיכך אמרה תורה שיכניסנה לביתו כדי שלא יפסד וכד׳ שיחא זריז בכך נתנם לו תורה בו טובת הנאה והיינו דכתיב ונתת הרשות בידך ליתן למי שתרצה אבל מפסח ואילך שכבר עברו גשמי שנה מוציאו ומניחו בחוץ ועניים נוטלים אותם ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא כל הרוצה ליטלו יבא ויטול. והיינו דמקשי׳ בפ׳ בתרא דנדרים מתני׳ אהדדי דחדא אוסר מעשר עני כמודר הנאה ואידך שרי׳ ופרקי׳ כאן במעשר המתחלק כאן במעשר עני שאין מתחלק בתוך הבית.
ואסיקנא דרב מספקא ליה אי עם מיקרי או לא ולהכי קאמר דלא שקלינן מנייהו ולא יהבי׳ להו ודרש מרימר הלכת כוותי׳ עולא יהיב מתנות לכהנתא דקסבר כהן ואפי׳ כהנת והלכתא כוותיה: ורב כהצא ואמוראי אכלו בשביל נשותיהן שהיו כהנת. והלכתא לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים כי אתי רבין א״ר יוחנן ולרבנן דאמרי כוי בריה בפני עצמו הוא חייב בכל המתנות מרבוי דקרא כדמפרש ואזיל והלכתא כוותיה כדפרישנא בפ׳ אותו ואת בנו.
ודוחים: אין הכוונה בברייתא למתנות זרוע לחיים וקיבה ממש אלא בשאר מתנות כהונה כגון (כמו, בדומה) הזרוע לחיים וקיבה, ואולם לא זרוע לחיים וקיבה עצמם. ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון.
The Gemara responds: The baraita is not referring to the actual gifts of the foreleg, the jaw, and the maw themselves. Rather, it is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but not the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is the first tithe.
הכל
(9) מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן דְּלֵוִי הוּא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּתַנְיָא אתְּרוּמָה לַכֹּהֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלֵּוִי דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי עֲקִיבָא ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר אַף לַכֹּהֵן.
The Gemara asks: But the first tithe is given to the Levite. Why would it be removed from his possession? The Gemara responds: The baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, as it is taught in another baraita: Teruma is given to the priest, whereas the first tithe is given to the Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says: The first tithe is given to the priest as well, despite the fact that the Torah states that it is given to the Levite, as priests are often called Levites in the Torah.
The Gemara asks: But the first tithe is given to the Levite. Why would it be removed from his possession? The Gemara responds: The baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, as it is taught in another baraita: Teruma is given to the priest, whereas the first tithe is given to the Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says: The first tithe is given to the priest as well, despite the fact that the Torah states that it is given to the Levite, as priests are often called Levites in the Torah.
ופריך מעשר ראשון דלוי הוא – ואמאי מוציאין אותו מידו לתתו לכהן.
אף לכהן – דבכ״ד מקומות נקראו כהנים לוים הלכך אע״ג דבמעשר ראשון לוי כתיבא ביה כהנים נמי משתמעי.
הא דתניא מעשר ראשון ללוי דברי ר׳ עקיבא. ללוי ולא לכהן קאמר, ומקמי דקנסינהו עזרא פליגי כדאוקימנא ביבמותא אקרא, ור׳ אלעזר בן עזריה מעשר ראשון לכהן, אף לכהן, משום דבעשרים וארבע מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם כדמפרש התם בגמרא. ואוקימנא להא דקתני הכא מוציאין, בתר דקנסינהו עזרא ואליבא דר׳ אלעזר בן עזריה, דכיון דמדינא דאוריתא אף לכהן, קנסא דקנסינהו עזרא למתניה לכהן ולא ללוי קאמר. וכן נראה פי׳ זה מדברי רש״י ז״לב, וכן מוכיח בבבא בתראג.
א. פו, א.
ב. ד״ה אף לכהן. וראה ספר הישר סי׳ תרמ, תוס׳ כתובות כו, א ד״ה בתר וריטב״א כאן. ועי׳ רמב״ם ונו״כ הל׳ מעשר פ״א ה״ד.
ג. פא, ב. ראה חידושי רבינו שם, תוס׳ שם ד״ה תרומה, וחידושי הריטב״א שם. ועי׳ רשב״ם שם ד״ה מעשר.
ותוהים: מעשר ראשון של לוי הוא ומדוע מוציאים אותו מידו? ומשיבים: שיטת הברייתא כדעת ר׳ אלעזר בן עזריה הסבור כי מעשר ראשון ניתן לכהן ולא ללוי. דתניא [שכן שנויה ברייתא] התרומה — ניתנת לכהן, מעשר ראשון — ללוי, אלה דברי ר׳ עקיבא. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון אף שנאמר בתורה שהוא ניתן ללוי, הריהו ניתן אף לכהן, שכן במקומות רבים נקראים הכהנים ״לויים״.
The Gemara asks: But the first tithe is given to the Levite. Why would it be removed from his possession? The Gemara responds: The baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya, as it is taught in another baraita: Teruma is given to the priest, whereas the first tithe is given to the Levite; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Elazar ben Azarya says: The first tithe is given to the priest as well, despite the fact that the Torah states that it is given to the Levite, as priests are often called Levites in the Torah.
הכל
(10) אֵימַר דְּאָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אַף לַכֹּהֵן לַכֹּהֵן וְלֹא לַלֵּוִי מִי אָמַר אִין בלְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא.
The Gemara asks: Say that Rabbi Elazar ben Azarya said that the first tithe is given to the priest as well; but did he say that it is given exclusively to the priest and not to the Levite? The Gemara responds: Yes; although generally the first tithe is not removed from the possession of a Levite and given to a priest, the baraita is referring to first tithe in the period after Ezra penalized the Levites for their unwillingness to return to Eretz Yisrael from Babylonia, as he decreed that they should no longer be given the first tithe.
The Gemara asks: Say that Rabbi Elazar ben Azarya said that the first tithe is given to the priest as well; but did he say that it is given exclusively to the priest and not to the Levite? The Gemara responds: Yes; although generally the first tithe is not removed from the possession of a Levite and given to a priest, the baraita is referring to first tithe in the period after Ezra penalized the Levites for their unwillingness to return to Eretz Yisrael from Babylonia, as he decreed that they should no longer be given the first tithe.
וקמסיים מילתיה אימר דאמר כו׳.
בתר דקנסינהו עזרא – ביבמות (דף פו:) אמר מפני מה קנסו לוים במעשר מפני שלא עלו בימי עזרא דכתיב ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. אבל מקרא מפורש לא מצאתי שקנסם אבל דוגמא יש לדבר שכתוב בעזרא בסופו (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים למדנו שלא האמינום על תרומת מעשר ולא היו חולקין להן מעשר בגורן אלא (דקנסינהו) בפני הכהנים.
ומ״מ מתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים שיהא רשאי לתתם לכל עני שירצה עד שיהא אדם אחר יכול לומר לו הריני מהנה אותך בדבר זה וכן כל מעשרותיך לפלוני עני קרובי אלא כל שבא תחלה נוטלן על כרח הבעלים ואפי׳ עני שבישראל חייב במתנות עניים שהזכרנו ואינו מעכבן לעצמו מצד עניו:
ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר׳ אלעזר בן עזריה כי מעשר ראשון ניתן אף לכהן, ואולם שיהא ניתן רק לכהן ולא ללוי מי [האם] אמר, ואיך אם כן מוציאים את המעשר הראשון מידי הלוי לתתו לכהן? ומשיבים: אין [כן], אכן מעיקר הדין אין מוציאים מן הלוי כדי לתיתו לכהן, ואולם מדובר לבתר דקנסינהו [לאחר שקנסם] עזרא את הלויים שלא יתנו להם מעשר ראשון, מפני שלא עלו לארץ ישראל.
The Gemara asks: Say that Rabbi Elazar ben Azarya said that the first tithe is given to the priest as well; but did he say that it is given exclusively to the priest and not to the Levite? The Gemara responds: Yes; although generally the first tithe is not removed from the possession of a Levite and given to a priest, the baraita is referring to first tithe in the period after Ezra penalized the Levites for their unwillingness to return to Eretz Yisrael from Babylonia, as he decreed that they should no longer be given the first tithe.
הכל
(11) אֵימַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא דְּלָא יָהֲבִינַן לְהוּ מִשְׁקַל מִינַּיְיהוּ מִי אָמַר אֶלָּא כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ וּמַאי נִיהוּ רֵאשִׁית הַגֵּז.
The Gemara persists: One can say that Ezra penalized them and decreed that we should not give them first tithe, but did he say that first tithe should even be taken from them and given to the priests? Rather, explain instead that the baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, or the maw. And what is this? It is the first sheared wool, with regard to which the verse states: “And the first of the fleece of your sheep, you shall give him” (Deuteronomy 18:4). Since the verse does not state that the first fleece is taken from the “people,” even Levites are obligated to give their first shearing to the priest, and it may be removed from their possession to that end.
The Gemara persists: One can say that Ezra penalized them and decreed that we should not give them first tithe, but did he say that first tithe should even be taken from them and given to the priests? Rather, explain instead that the baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, or the maw. And what is this? It is the first sheared wool, with regard to which the verse states: “And the first of the fleece of your sheep, you shall give him” (Deuteronomy 18:4). Since the verse does not state that the first fleece is taken from the “people,” even Levites are obligated to give their first shearing to the priest, and it may be removed from their possession to that end.
ומהדר אימר דקנסינהו כו׳ משקל נמי מינייהו מי אמר – בתמיה. אכתי הדרא אתקפתא לדוכתיה הא מלוי לכהן מוציאין.
אלא הכי תריץ כגון הזרוע – מוציאין מלוי לכהן ולא זרוע עצמו. ומאי ניהו כגון זרוע ראשית הגז דהתם לא כתיב עם ואי נמי לא איקרו עם מחייבי.
לפי דרכך למדת שחמש מתנות יש לעניים בין הכל והם שכחה ופאה ולקט ועוללות ויש להם עוד מתנה ששית והיא בשנה שלישית וששית והוא מעשר עני ואינה בדין זה אלא יכול להכניס כל תבואתו בביתו ומאחר שהכניס מעשר העני בביתו יש לו בו טובת הנאה ונותנו לכל עני שירצה אבל אם היה מתחלק בגורן אין לו בו טובת הנאה אלא כל הקודם זכה כמו שיתבאר במקום אחר ומ״מ אף מעשר עני מוציאין אותו מכל אדם ואפי׳ היה עני שבעניים:
ושואלים: אימר דקנסינהו [אמור שקנסם] עזרא — דלא יהבינן להו [שלא ניתן להם] מעשר ראשון, ואולם משקל מינייהו [לקחת מהם] מעשר ראשון שכבר ניתן להם, ולתיתו לכהנים, מי [האם] גם כן אמר?! אלא יש להציע הסבר אחר: אין כוונת דברי הברייתא לזרוע לחיים וקיבה ממש, אלא לשאר מתנות כהונה שהן כגון זרוע לחיים וקיבה, ולא זרוע לחיים וקיבה ממש, ומאי ניהו [ומה הוא] — ראשית הגז. שבמצוה זו נאמר ״וראשית גז צאנך תתן לו״ (שם יח, ד), ולא נאמר בה ״מאת העם״, לכך אף הלוי חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, ומוציאים אותה מתחת ידו.
The Gemara persists: One can say that Ezra penalized them and decreed that we should not give them first tithe, but did he say that first tithe should even be taken from them and given to the priests? Rather, explain instead that the baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, or the maw. And what is this? It is the first sheared wool, with regard to which the verse states: “And the first of the fleece of your sheep, you shall give him” (Deuteronomy 18:4). Since the verse does not state that the first fleece is taken from the “people,” even Levites are obligated to give their first shearing to the priest, and it may be removed from their possession to that end.
הכל
(12) ת״ש תָּא שְׁמַע זֶה הַכְּלָל כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדוּשָּׁה כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּקְדוּשָּׁה כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדָם.
The Gemara suggests: Come and hear a proof with regard to the uncertainty of Rav from a baraita. This is the principle: With regard to any item that is of sanctity, i.e., that may not be consumed by a non-priest, such as teruma, and teruma of the tithe, and ḥalla, the court removes it from the possession of a Levite in order to give it to the priests. And with regard to any item that is not of sanctity, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, which are given from a non-sacred animal, the court does not remove it from the possession of the Levites to give to the priests. Evidently, Levites are not called part of the “people,” and therefore they are exempt from giving the foreleg, the jaw, and the maw.
The Gemara suggests: Come and hear a proof with regard to the uncertainty of Rav from a baraita. This is the principle: With regard to any item that is of sanctity, i.e., that may not be consumed by a non-priest, such as teruma, and teruma of the tithe, and ḥalla, the court removes it from the possession of a Levite in order to give it to the priests. And with regard to any item that is not of sanctity, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, which are given from a non-sacred animal, the court does not remove it from the possession of the Levites to give to the priests. Evidently, Levites are not called part of the “people,” and therefore they are exempt from giving the foreleg, the jaw, and the maw.
כל דבר שבקדושה – שאסור לזרים כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן.
ושאין בה משום קדושה כגון הזרוע כו׳ – שבאין מבהמות של חולין אין מוציאין מיד לוי לכהן. אלמא פשיטא לן דלא איקרו עם ואמאי מספקא ליה לרב.
תא שמע כל דבר שבקדושה כו׳ – תימה מאי פריך ליה לרב מהכא דילמא משום הכי אין מוציאין משום דמספקא ליה לתנא אי איקרו עם או לא וי״ל דלא משמע ליה שיהיה ספק לתנא ובפי׳ ר״ח גרס לימא מסייע ליה כל דבר שבקדושה כו׳.
ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא, זה הכלל: כל דבר שהוא בקדושה שאסור באכילה למי שאינם כהנים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה — מוציאין אותן מידם של לויים לתיתם לכהן. וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה (שהרי הן באות מבהמות של חולין) — אין מוציאין אותו מידם של הלויים לתיתן לכהנים. משום שאין הלויים נקראים ״עם״, ואינם נכללים איפוא בציווי ״מאת העם״. ושלא כדברי רב שהסתפק אם הם נקראים ״עם״! ודוחים: אין הכוונה לזרוע לחיים וקיבה, אלא לשאר מתנות כהונה, שהן
The Gemara suggests: Come and hear a proof with regard to the uncertainty of Rav from a baraita. This is the principle: With regard to any item that is of sanctity, i.e., that may not be consumed by a non-priest, such as teruma, and teruma of the tithe, and ḥalla, the court removes it from the possession of a Levite in order to give it to the priests. And with regard to any item that is not of sanctity, such as the foreleg, and the jaw, and the maw, which are given from a non-sacred animal, the court does not remove it from the possession of the Levites to give to the priests. Evidently, Levites are not called part of the “people,” and therefore they are exempt from giving the foreleg, the jaw, and the maw.
הכל
(13) כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ וּמַאי נִיהוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּלְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא.
The Gemara rejects this proof: The baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is first tithe, and the baraita is dealing with first tithe in the period after Ezra penalized the Levites and decreed that the first tithe should be given to the priests rather than the Levites. Nevertheless, if a Levite received the first tithe it may not be removed from his possession, since this penalty was not included in Ezra’s decree.
The Gemara rejects this proof: The baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is first tithe, and the baraita is dealing with first tithe in the period after Ezra penalized the Levites and decreed that the first tithe should be given to the priests rather than the Levites. Nevertheless, if a Levite received the first tithe it may not be removed from his possession, since this penalty was not included in Ezra’s decree.
כגון זרוע ולא זרוע – דזרוע מוציאין דאיקרו עם והאי דקתני דאין מוציאין במעשר ראשון קאמר ובתר דקנסינהו עזרא ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע״ג דקנסינהו עזרא דלא למיתני להו דידהו מיהא לא שקלינן מינייהו.
כגון זרוע לחיים וקיבה, ואולם הן לא ממש זרוע לחיים וקיבה, ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון, ומדובר לבתר דקנסינהו [ולאחר שקנסם] עזרא, שלא יתנו להם עוד את המעשר הראשון אלא לכהנים. ואולם אם כבר ניתן מעשר ראשון ללוי — אין מוציאים מידו, שעל כך לא גזר עזרא.
The Gemara rejects this proof: The baraita is referring to a gift that is like the foreleg, the jaw, and the maw, but is not actually the foreleg, the jaw, and the maw themselves. And what is this? It is first tithe, and the baraita is dealing with first tithe in the period after Ezra penalized the Levites and decreed that the first tithe should be given to the priests rather than the Levites. Nevertheless, if a Levite received the first tithe it may not be removed from his possession, since this penalty was not included in Ezra’s decree.
הכל
(14) ת״ש תָּא שְׁמַע הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְגוֹי1 פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב לָא תֵּימָא הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב אֶלָּא אֵימָא הָא לְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב.
The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: An Israelite who slaughters an animal for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, as priests and gentiles are exempt from this obligation. The Gemara infers: This indicates that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite, he is obligated to give the gifts, and they may be removed from his possession to that end. Evidently, Levites are called part of the “people,” and Rav should not have been uncertain with regard to their status. The Gemara rejects this proof: Do not say that one should infer that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite he is obligated to give the gifts. Rather, say merely that if an Israelite slaughtered an animal for another Israelite, he is obligated to give the gifts.
The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: An Israelite who slaughters an animal for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, as priests and gentiles are exempt from this obligation. The Gemara infers: This indicates that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite, he is obligated to give the gifts, and they may be removed from his possession to that end. Evidently, Levites are called part of the “people,” and Rav should not have been uncertain with regard to their status. The Gemara rejects this proof: Do not say that one should infer that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite he is obligated to give the gifts. Rather, say merely that if an Israelite slaughtered an animal for another Israelite, he is obligated to give the gifts.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ולעובד כוכבים״.
הכהנים אע״פ שהם נוטלים תרומות ומעשרות משאר העם אין רשאין לאכול פירותיהם בטבלם אלא מפרישין תרומות ומעשרות ומעכבין לעצמן וכבר ידעת בענין המעשרות שאחר שהפרישו תרומה גדולה היו מפרישין מעשר ראשון ונותנין ללוי והיה הלוי מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן מעתה אף הלויים והכהנים היו מפרישין מתרומתם מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר אין מוציאים אותו לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וכל שכן מלוי לכהן וכן כל מתנות כהנה אינן יוצאות מכהן לכהן:
ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא: ישראל השוחט בהמה לכהן וכן אם שוחט לגוי — הריהו פטור מן המתנות, שהן כהן והן גוי פטורים מנתינת מתנות כהונה. ונדייק: הא [הרי] אם שחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, ומוציאים מתחת ידו, והרי שלוי הוא בכלל ״עם״ שלא כרב שהסתפק בדבר! ודוחים: אין זו קושיה על דברי רב, שכן לא תימא [אל תאמר] בדיוק דברי הברייתא הא [הרי] מכאן שהשוחט ללוי ולישראל חייב, אלא כך אימא [אמור]: הא [הרי] מכאן שהשוחט לישראל — חייב במתנות כהונה.
The Gemara further suggests: Come and hear a proof from a baraita: An Israelite who slaughters an animal for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, as priests and gentiles are exempt from this obligation. The Gemara infers: This indicates that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite, he is obligated to give the gifts, and they may be removed from his possession to that end. Evidently, Levites are called part of the “people,” and Rav should not have been uncertain with regard to their status. The Gemara rejects this proof: Do not say that one should infer that if an Israelite slaughtered an animal for a Levite or for an Israelite he is obligated to give the gifts. Rather, say merely that if an Israelite slaughtered an animal for another Israelite, he is obligated to give the gifts.
הכל
(15) אֲבָל לְלֵוִי מַאי פָּטוּר אִי הָכִי לִיתְנֵי הַשּׁוֹחֵט לַלֵּוִי וְלַגּוֹי1 פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְעוֹד הָא תַּנְיָא הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי2 פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת לַלֵּוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב תְּיוּבְתָּא דְּרַב.
The Gemara asks: But if so, when one slaughters an animal for a Levite, what is the halakha? Is one exempt? If so, let the baraita teach: One who slaughters an animal for a Levite or for a gentile is exempt from giving the gifts, and it would be obvious that this is also the halakha when one slaughters for a priest. And furthermore, isn’t it taught explicitly in a baraita that one who slaughters for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, whereas one who slaughters for a Levite or for an Israelite is obligated to give the gifts? This baraita apparently constitutes a conclusive refutation of the uncertainty of Rav.
The Gemara asks: But if so, when one slaughters an animal for a Levite, what is the halakha? Is one exempt? If so, let the baraita teach: One who slaughters an animal for a Levite or for a gentile is exempt from giving the gifts, and it would be obvious that this is also the halakha when one slaughters for a priest. And furthermore, isn’t it taught explicitly in a baraita that one who slaughters for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, whereas one who slaughters for a Levite or for an Israelite is obligated to give the gifts? This baraita apparently constitutes a conclusive refutation of the uncertainty of Rav.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ולעובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ולעובד כוכבים״.
ומקשים על הסבר זה: אבל ללוי מאי [מה] יהא הדין — שהשוחט לו בהמה הריהו פטור ממתנות כהונה, אי הכי, ליתני [אם כן, שישנה] בברייתא ״השוחט ללוי ולגוי פטור מן המתנות״, ומכאן נדע שהוא הדין בשוחט לכהן! ועוד: הא תניא [הרי שנינו בברייתא] במפורש שהשוחט לכהן ולגוי — אכן פטור מן המתנות, ואולם השוחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב!.
The Gemara asks: But if so, when one slaughters an animal for a Levite, what is the halakha? Is one exempt? If so, let the baraita teach: One who slaughters an animal for a Levite or for a gentile is exempt from giving the gifts, and it would be obvious that this is also the halakha when one slaughters for a priest. And furthermore, isn’t it taught explicitly in a baraita that one who slaughters for a priest or for a gentile is exempt from giving the gifts, whereas one who slaughters for a Levite or for an Israelite is obligated to give the gifts? This baraita apparently constitutes a conclusive refutation of the uncertainty of Rav.
הכל
(16) אָמַר לְךָ רַב תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא {ויקרא ט״ז:ל״ג} וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ זֶה לִפְנַי וְלִפְנִים.
The Gemara responds: Rav could say to you that although this baraita is in fact contrary to his opinion, the question of whether or not Levites are called part of the “people” is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita that the verse states with regard to the Yom Kippur Temple service: “And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the Tent of Meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly” (Leviticus 16:33). The baraita explains: “And he shall make atonement for the most holy place”; this is referring to the innermost sanctum, i.e., the bull and goat offerings brought on Yom Kippur atone for ritual impurity occurring inside the Holy of Holies.
The Gemara responds: Rav could say to you that although this baraita is in fact contrary to his opinion, the question of whether or not Levites are called part of the “people” is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita that the verse states with regard to the Yom Kippur Temple service: “And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the Tent of Meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly” (Leviticus 16:33). The baraita explains: “And he shall make atonement for the most holy place”; this is referring to the innermost sanctum, i.e., the bull and goat offerings brought on Yom Kippur atone for ritual impurity occurring inside the Holy of Holies.
וכפר את מקדש הקדש – בעבודת יום הכפורים.
לפני ולפנים – מכפרת עבודה זו על הטומאה שאירעה בפנים דפר ושעיר של יוה״כ מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כדאמרינן בשבועות (דף ב.).
עזרא קנס את הלויים בזמנו שלא ליתן להם מעשר ראשון מפני שלא עלו עמו לירושלים ונתנו לכהנים ומ״מ לא קנס את הלויים שיהיו נותנים אותו לכהן הא שאר הפרשות כגון תרומה וחלה ותרומת מעשר מוציאין אותה מלוי לכהן:
ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב כי אמנם דברי ברייתא זו הינם שלא כדבריו, ואולם מחלוקת תנאי [תנאים] היא השאלה אם הלויים נקראים ״עם״. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בסיכום סדר העבודה ביום הכיפורים ״וכיפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר״ (ויקרא טז, לג): ״וכפר את מקדש הקדש״ — זה לפני ולפנים, שקרבנות הפר והשעיר של יום הכפורים מכפרים על טומאה שאירעה בקודש הקדשים.
The Gemara responds: Rav could say to you that although this baraita is in fact contrary to his opinion, the question of whether or not Levites are called part of the “people” is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita that the verse states with regard to the Yom Kippur Temple service: “And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the Tent of Meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly” (Leviticus 16:33). The baraita explains: “And he shall make atonement for the most holy place”; this is referring to the innermost sanctum, i.e., the bull and goat offerings brought on Yom Kippur atone for ritual impurity occurring inside the Holy of Holies.
הכל
(17) אֹהֶל מוֹעֵד זֶה הֵיכָל מִזְבֵּחַ כְּמַשְׁמָעוֹ יְכַפֵּר אֵלּוּ עֲזָרוֹת כֹּהֲנִים כְּמַשְׁמָעוֹ עַם הַקָּהָל אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל יְכַפֵּר אֵלּוּ הַלְוִיִּם.
The baraita continues: “Tent of Meeting”; this is referring to the Sanctuary, i.e., the offerings atone for impurity occurring inside the Sanctuary. “Altar”; this is understood in accordance with its plain meaning, i.e., the offerings atone for one who performs sacrificial rites on the altar in a state of ritual impurity. “He shall make atonement”; this is referring to the Temple courtyards, i.e., the offerings atone for impurity occurring there. “For the priests”; this is understood in accordance with its plain meaning, indicating that the offerings atone for a priest who unwittingly enters the courtyard while impure. “And for all the people of the assembly”; these are the Israelites. “He shall make atonement”; this is referring to the Levites.
The baraita continues: “Tent of Meeting”; this is referring to the Sanctuary, i.e., the offerings atone for impurity occurring inside the Sanctuary. “Altar”; this is understood in accordance with its plain meaning, i.e., the offerings atone for one who performs sacrificial rites on the altar in a state of ritual impurity. “He shall make atonement”; this is referring to the Temple courtyards, i.e., the offerings atone for impurity occurring there. “For the priests”; this is understood in accordance with its plain meaning, indicating that the offerings atone for a priest who unwittingly enters the courtyard while impure. “And for all the people of the assembly”; these are the Israelites. “He shall make atonement”; this is referring to the Levites.
מזבח כמשמעו – על מי שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש כגון נטמא במקדש דעבד בלא שהייה דאין כאן טומאת מקדש דהיכא דנטמא בעזרה קי״ל בשבועות (דף טז.) הלכה למשה מסיני דלא מחייב עד שישהה כדי השתחואה.
יכפר אלו העזרות – על טומאה שאירעה בעזרה על הכהנים ששגגו ונכנסו טמאים לעזרה. וכן לוים וישראלים ועבדים קראי יתירי קדריש.
״אהל מועד״ — זה היכל, שהם מכפרים על טומאה שאירעה בו. ״מזבח״ — כמשמעו, שהם מכפרים על טומאה שהיתה בעבודות שבמזבח. ״יכפר״ — אלו עזרות שבמקדש, שהם מכפרים את הטומאה שאירעה בהן. ״ועל הכהנים״ — כמשמעו, אם שגגו ונכנסו טמאים לעזרה. ״ועל כל עם הקהל״ — אלו ישראל, ״יכפר״ — אלו הלוים.
The baraita continues: “Tent of Meeting”; this is referring to the Sanctuary, i.e., the offerings atone for impurity occurring inside the Sanctuary. “Altar”; this is understood in accordance with its plain meaning, i.e., the offerings atone for one who performs sacrificial rites on the altar in a state of ritual impurity. “He shall make atonement”; this is referring to the Temple courtyards, i.e., the offerings atone for impurity occurring there. “For the priests”; this is understood in accordance with its plain meaning, indicating that the offerings atone for a priest who unwittingly enters the courtyard while impure. “And for all the people of the assembly”; these are the Israelites. “He shall make atonement”; this is referring to the Levites.
הכל
(18) וְתַנְיָא אִידַּךְ יְכַפֵּר אֵלּוּ עֲבָדִים מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמָר סָבַר אִיקְּרוֹ עַם וּמָר סָבַר לָא אִיקְּרוֹ עַם.
And it is taught in another baraita: “He shall make atonement”; this is referring to Canaanite slaves in the possession of Jews. These slaves are obligated in certain mitzvot and are therefore in need of atonement. The Gemara analyzes these sources: Why doesn’t the tanna of this baraita interpret the term “He shall make atonement” as a reference to Levites? What, is it not that they disagree about this, as one Sage, the tanna of the second baraita, holds that Levites are called part of the “people” and are therefore included in the clause “the people of the assembly,” and consequently, the term “he shall make atonement” is not required to include the Levites but instead serves to include Canaanite slaves. And by contrast, one Sage, the tanna of the first baraita, holds that they are not called part of the “people,” which means that the term “He shall make atonement” is required to include Levites.
And it is taught in another baraita: “He shall make atonement”; this is referring to Canaanite slaves in the possession of Jews. These slaves are obligated in certain mitzvot and are therefore in need of atonement. The Gemara analyzes these sources: Why doesn’t the tanna of this baraita interpret the term “He shall make atonement” as a reference to Levites? What, is it not that they disagree about this, as one Sage, the tanna of the second baraita, holds that Levites are called part of the “people” and are therefore included in the clause “the people of the assembly,” and consequently, the term “he shall make atonement” is not required to include the Levites but instead serves to include Canaanite slaves. And by contrast, one Sage, the tanna of the first baraita, holds that they are not called part of the “people,” which means that the term “He shall make atonement” is required to include Levites.
עבדים – כנענים דאינהו נמי בעי כפרה דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן וכל מקום דכתיב עונש איש ואשה שוין.
דמר סבר איקרו עם – והוו בכלל עם הקהל הילכך וכפר יתירא אעבדים אתא.
ומר סבר לא איקרו עם – ובעי קרא.
גמ׳ ומ״מ לא איקרו עם. עי׳ ברש״י בחומש בפ׳ ובריתך ינצורו דשבט לוי מלו בניהם במדבר וביהושע ה׳ ה׳ וכל העם הילודים במדבר לא מלו משמע דלוים לא איקרו עם:
ותניא אידך [ושנינו עוד ברייתא אחרת] בדרשת כתוב זה: ״יכפר״ — אלו עבדים כנענים שבידי ישראל, שחייבים במקצת מצוות, ונדרשת גם עליהם כפרה. וטעם הדבר שבברייתא זו לא נדרש הכתוב ללויים כבברייתא הקודמת, אלא לעבדים כנענים, מאי לאו [האם לא] משום שבהא קמיפלגי [בזה הן הברייתות הללו, חלוקות], דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה, סבור] כי הלוים איקרו [נקראים] ״עם״, ונכללים הם בכתוב ״עם הקהל״, והכתוב הנוסף ״יכפר״ בא ללמד על עבדים כנענים. ואילו מר סבר [חכם זה, בברייתא הראשונה, סבור] כי הלוים לא איקרו [אינם נקראים] ״עם״, ואין הם נכללים בדרשת ״עם הקהל״, והכתוב הנוסף ״יכפר״ בא ללמד על הלויים.
And it is taught in another baraita: “He shall make atonement”; this is referring to Canaanite slaves in the possession of Jews. These slaves are obligated in certain mitzvot and are therefore in need of atonement. The Gemara analyzes these sources: Why doesn’t the tanna of this baraita interpret the term “He shall make atonement” as a reference to Levites? What, is it not that they disagree about this, as one Sage, the tanna of the second baraita, holds that Levites are called part of the “people” and are therefore included in the clause “the people of the assembly,” and consequently, the term “he shall make atonement” is not required to include the Levites but instead serves to include Canaanite slaves. And by contrast, one Sage, the tanna of the first baraita, holds that they are not called part of the “people,” which means that the term “He shall make atonement” is required to include Levites.
הכל
(19) וְרַב אִי סְבִירָא לֵיהּ כְּהַאי תַּנָּא לֵימָא וְאִי סְבִירָא לֵיהּ כְּהַאי תַּנָּא לֵימָא מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּהַאי תַּנָּא אִי כְּהַאי תַּנָּא.
The Gemara asks: But if this is a dispute between tanna’im, why is Rav uncertain with regard to the status of Levites? If he holds in accordance with this tanna, let him say that the halakha is in accordance with him, and if he holds in accordance with that tanna, let him say that the halakha is in accordance with him. The Gemara responds: Rav is uncertain whether the halakha is in accordance with this tanna or in accordance with that tanna.
The Gemara asks: But if this is a dispute between tanna’im, why is Rav uncertain with regard to the status of Levites? If he holds in accordance with this tanna, let him say that the halakha is in accordance with him, and if he holds in accordance with that tanna, let him say that the halakha is in accordance with him. The Gemara responds: Rav is uncertain whether the halakha is in accordance with this tanna or in accordance with that tanna.
ושואלים: ורב המסתפק אם הלויים נקראים ״עם״, עתה שראינו כי חלוקים תנאים בשאלה זו, אי סבירא ליה כהאי תנא [אם סבור הוא כתנא זה, אחד מהם] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה, ואי סבירא ליה כהאי תנא [ואם סבור הוא כתנא זה, האחר] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה! ומסבירים: מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא [מסופק לו לרב אם ההלכה כתנא זה אם כתנא זה].
The Gemara asks: But if this is a dispute between tanna’im, why is Rav uncertain with regard to the status of Levites? If he holds in accordance with this tanna, let him say that the halakha is in accordance with him, and if he holds in accordance with that tanna, let him say that the halakha is in accordance with him. The Gemara responds: Rav is uncertain whether the halakha is in accordance with this tanna or in accordance with that tanna.
הכל
(20) דְּרַשׁ מָרִימָר הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.
Mareimar taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rav that it is uncertain whether or not Levites are called part of the “people.” Consequently, the court may not compel Levites to give the foreleg, the jaw, and the maw to the priests. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, who said that one who damages or consumes gifts of the priesthood is exempt from payment.
Mareimar taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rav that it is uncertain whether or not Levites are called part of the “people.” Consequently, the court may not compel Levites to give the foreleg, the jaw, and the maw to the priests. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, who said that one who damages or consumes gifts of the priesthood is exempt from payment.
הלכתא כוותיה דרב. דמספקא ליה לויים אי איקרו עם או לא, ולא שקלינן מיניהו, דהמוציא מחברו עליו הראיה, ולא יהבינן להו, משום האי טעמא, דלא אשכחן בשום מקום שהלויים נקראין כהנים, אע״ג דאשכחן כהנים שנקראין לוים.
והלכת׳ כוותיה דרב חסדא. דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. ומתניתין דאמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהן מתנות לכהן דאמרי׳ דנותנן לכהן אע״פ שמכרן, לא קשיא עליה, דהתם אכתי בעין הם.
ובהכרעת הנדון דרש מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שספק אם הלויים נקראים ״עם״, ולכך אין מחייבים את הלויים לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנים. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלמן לכהנים.
Mareimar taught: The halakha is in accordance with the opinion of Rav that it is uncertain whether or not Levites are called part of the “people.” Consequently, the court may not compel Levites to give the foreleg, the jaw, and the maw to the priests. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, who said that one who damages or consumes gifts of the priesthood is exempt from payment.
הכל
(21) עוּלָּא גהֲוָה יָהֵיב מַתְּנָתָא לְכָהַנְתָּא אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְעוּלָּא דמִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת מִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת.
§ With regard to the gifts of the priesthood, the Gemara relates that Ulla would give gifts of the priesthood to a female priest, i.e., the daughter of a priest, even if she was married to an Israelite. Rava raised an objection to the practice of Ulla from a baraita: The remainder of a meal offering of a female priest is consumed, just like the remainder of the meal offering of an Israelite. But the remainder of a meal offering of a priest is not consumed, as the verse states: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16).
§ With regard to the gifts of the priesthood, the Gemara relates that Ulla would give gifts of the priesthood to a female priest, i.e., the daughter of a priest, even if she was married to an Israelite. Rava raised an objection to the practice of Ulla from a baraita: The remainder of a meal offering of a female priest is consumed, just like the remainder of the meal offering of an Israelite. But the remainder of a meal offering of a priest is not consumed, as the verse states: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16).
אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת. מדלא כתי׳ משפט הכהנים בני אהרן, דמשמע בנים ולא בנות, כדאשכחן גבי טומאת מת, דכתי׳ אמור אל הכהנים בני אהרן, ודרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן, ולא ילפינן כהנים דכתיבי הכא בסתם, מכהנים דכתיבי התם בטומאה במפורש, אלא כהנות נמי בכלל. בת כהן, ואפילו היא אשת ישראל, דכיון דקדושה לית בהו, דהא אינן אסורים לזרים, הרי היא מותרת בהן, ולא דמו לתרומה שנאסרת בת כהן לאכלה כיון שנשאת לישראל, דהתם כיון דתרומה אסורה לזרים, כל זמן שזיקת בעלים עליה, דקנין בעלים היא, ואעפ״כ שם כהנת עליה, שהרי שבה לתרומת אביה אם מת בעלה בלא זרע, אלא אפשר שנאסר משום שמא תשקה לבעלה ולבנה ואיכא חיוב מיתה, מה שאין כן במתנות, שהרי מותרות הן לישראל, ואי משום דכתי׳ ונתן לכהן, הא סבירא לן דכהן ואפי׳ כהנת.
ראשית הגז הלויים בו בכלל ישראל וכלם נותנין אותו לכהן כמו שיתבאר:
הכהן פטור מן המתנות וכן הנכרי ששחט לו ישראל וזהו שאמרו השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות כמו שיתבאר במשנה החמישית:
טומאת מקדש וקדשיו שנעשית בשוגג יתבאר ענינה במסכת שבועות על איזה צד יתחייב בקרבן ועל איזה צד לא יתחייב וכשלא יתחייב איזה קרבן תולה לו או מכפר ומ״מ טומאת מקדש וקדשיו שנעשית במזיד הן שאירעה לפני לפנים הן בהיכל הן במזבח אם היה המזיד מן הכהנים פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר ואם היה לוי או ישראל או אשה או עבד כנעני ובמל וטבל לשם עבדות דם שעיר הנעשה בפנים ויום כפורים מכפר שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר:
מתנות כהונה שלפנינו ר״ל זרוע לחיים וקיבה שרצו הבעלים ליתנם לכהנת הרי הם רשאים ואפי׳ היתה נשאת לישראל ולא עוד אלא שבעליהן אוכלין מהן בשבילן מכאן סמכו הגאונים שבעל הכהנת אינו נותן מתנות אם זכתהו אשתו ליקח דין הוא שתזכהו שלא ליתן:
כבר ידעת בדיני מנחות שמנחת ישראל נקמצת ושיריה נאכלין לכהנים אבל מנחת כהן כלה כליל מעתה מנחת כהנת הרי היא בזו כישראל ונקמצת ושיריה נאכלין לכהנים:
א ועוד בענין מתנות כהונה למי שאינו כהן, נמסר כי עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא [היה נותן מתנות כהונה לכהנת, בת כהן], אף שהיא נשואה לישראל, איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא על הנהגתו זו ממה ששנינו כי שיריי מנחת כהנת — נאכלת, כשיירי מנחת ישראל. ואילו שיירי מנחת כהן — אינה נאכלת, שכן נאמר במנחת כהן ״וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל״ (ויקרא ו, טז).
§ With regard to the gifts of the priesthood, the Gemara relates that Ulla would give gifts of the priesthood to a female priest, i.e., the daughter of a priest, even if she was married to an Israelite. Rava raised an objection to the practice of Ulla from a baraita: The remainder of a meal offering of a female priest is consumed, just like the remainder of the meal offering of an Israelite. But the remainder of a meal offering of a priest is not consumed, as the verse states: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16).
הכל
(22) וְאִי אָמְרַתְּ כֹּהֵן וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת וְהָכְתִיב {ויקרא ו׳:ט״ז} וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל אֲמַר לֵיהּ רַבִּי
Rava explains his objection: And if you say that one may give gifts of a priest even to a female priest, because when the verse mentions a priest it is referring even to the daughter of a priest, but isn’t it written: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten”? Why, then, is the remainder of a meal offering of the daughter of a priest consumed? Ulla said to him in response: My teacher,
Rava explains his objection: And if you say that one may give gifts of a priest even to a female priest, because when the verse mentions a priest it is referring even to the daughter of a priest, but isn’t it written: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten”? Why, then, is the remainder of a meal offering of the daughter of a priest consumed? Ulla said to him in response: My teacher,
ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאפשר לתת מתנות כהונה לבת כהן משום שבכל מקום שנאמר בתורה ״כהן״ הכוונה היא: ואפילו כהנת, והכתיב: ״וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל״, ומעתה גם שיירי מנחת כהנת לא ייאכלו! אמר ליה [לו] עולא לרבא בתשובה: רבי,
Rava explains his objection: And if you say that one may give gifts of a priest even to a female priest, because when the verse mentions a priest it is referring even to the daughter of a priest, but isn’t it written: “And every meal offering of the priest shall be wholly made to smoke; it shall not be eaten”? Why, then, is the remainder of a meal offering of the daughter of a priest consumed? Ulla said to him in response: My teacher,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חולין קלא: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קלא: – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רש"י חולין קלא:, תוספות חולין קלא:, ר"י מלוניל חולין קלא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד חולין קלא: – מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין קלא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי חולין קלא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קלא:, מהרש"א חידושי הלכות חולין קלא:, גליון הש"ס לרע"א חולין קלא:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין קלא:, אסופת מאמרים חולין קלא:
Chulin 131b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 131b, Rashi Chulin 131b, Tosafot Chulin 131b, Ri MiLunel Chulin 131b, Piskei Rid Chulin 131b, Ramban Chulin 131b, Meiri Chulin 131b, Ritva Chulin 131b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 131b, Gilyon HaShas Chulin 131b, Steinsaltz Commentary Chulin 131b, Collected Articles Chulin 131b