גמרא
פירוש
דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.
תָּא שְׁמַע הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גׇּרְנוֹ אִם בְּחוֹבוֹ חַיָּיב לְעַשֵּׂר אִם בְּאַנְפָּרוּת פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר.
שָׁאנֵי הָתָם דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.
תָּא שְׁמַע אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיָה בָּהֶן מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
אַמַּאי לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:כ׳
רמב״ם הלכות בכורות א׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ב
סמ״ג מצוות עשה רי״א
טור יורה דעה ס״א:י״ג
טור יורה דעה ש״ו:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:י״ג
שולחן ערוך יורה דעה ש״ו:ו׳
רמב״ם הלכות בכורות א׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ב
סמ״ג מצוות עשה רי״א
טור יורה דעה ס״א:י״ג
טור יורה דעה ש״ו:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה ס״א:י״ג
שולחן ערוך יורה דעה ש״ו:ו׳
דאתו לידיה – דכהן.
בטבלייהו – שהופקד הטבל אצלו.
כמי שהורמו דמיין – זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם. ל״א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו. אם בחובו – שהיה חייב לו דבר קצוב ממון.
חייב לעשר – ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר.
ואם באנפרות – בהפסד ועל חנם פטור מלעשר. קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין דאי לאו דינא הוא שישלם לו על כרחו מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גביה מידי. שאני התם דקא משתרשי ליה – התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות. א״ל – לטבח.
מכור לי בני מעיה – בני מעיה של פרה זו.
והיו בהן מתנות – הקבה.
נותנן: לוקח זה לכהן.
ואין – המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקבה.
לקח הימנו במשקל – הליטרא כך וכך ושקל לו הקבה.
נותנן – לו לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב.
והטבח ינכה לו מן הדמים – על כרחו שמכר דבר שאינו שלו. ואמאי – נותנן לכהן ליהוי כמזיק כו׳. תשעה נכסי כהן – לא ידעתי היכן שנויה ובספרים אינה כתובה בשוה ומוצא אני ט״ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים וראשית הגז ומתנות של חולין ושל קדשים והקרן והחומש של גזל הגר ושדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ונראה בעיני שכולן שנוים בה וחשיב תרומה ותרומת מעשר והדמאי וחלה כחדא דכולהו תרומה נינהו ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור כחדא וקרן וחומש דגזל הגר חדא וכולהו הנך מתנה לכהן הן ולקמן בפירקין (חולין קלג:) חשיב כל כ״ד מתנות כהונה. הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר ואח״כ הודה ונשבע לשקר דאמר רחמנא ואם אין לאיש גואל וגו׳ וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זהו גר שמת ואין לו יורשין וכתיב האשם המושב לה׳ לכהן ותניא בפרק הגוזל בב״ק (דף קי.) האשם זה קרן המושב זה חומש דגבי נשבע לשקר בפקדון או בגזל כתיב ביה חומש בין בגוזל חבירו בפרשת ויקרא בין בגזל הגר בפרשת נשא. למה אמרו – למאי הלכתא.
וס״ת – אע״פ שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה. ולבי מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי׳ בהמה טמאה לוקח מהן. חטיף מתנתא – כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפם מידיהם.
לא מסתייה – לא די דכשהוא שוחט את בהמתו אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן אחר.
אלא מיחטף נמי חטיף – בתמיה. ורב – מאי דעתיה דאמר לא מסתייה דלא שקלינן מיניה דמשמע שהיינו יכולין לכופו לכך ונמנעין אנו. אי איקרו עם לשקול מיניה – דהא מאת העם מאת זובחי הזבח כתיב (דברים יח) ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה ומאי טיבותא עבדינן גבייהו.
מספקא ליה – לרב ומשום ספיקא פטר ליה דהמוציא מחבירו עליו הראיה. להא שמעתא – דרב דמספקא ליה.
ד׳ מתנות עניים – הנוהגות בכרם ואלו הן.
הפרט והעוללות – כדכתיב (ויקרא יט) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ובמס׳ פאה (משנה פאה ז׳:ד׳) מפורש איזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף.
1והשכחה והפאה – כולהו יליף לקמן. פרט ענבים הנושרין בשעת בצירה.
לקט – הנושר בשעת קצירה.
שתים באילן – לקמן יליף להו. אין בהן טובת הנאה לבעלים – אין בידם לתתן לכל מי שירצו אלא כל הקודם זכה ולקמיה מפרש טעמא.
מוציאין את שלו מידו – אם היה לו כרם או תבואה או אילן כופין אותו ליתן. אבל מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך הבית לאחר שהכניס תבואתו לבית. יש בהן טובת הנאה לבעלים – שבידו לתתן לאיזה עני שירצה וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני והיינו טובת הנאה דבר מועט. ד׳ מתנות – ברישא מפרש לה לכולה ברייתא והדר מותיב תיובתא. אחריך זו שכחה – שאינה אלא מאחריו כדתנן (פאה פ״ו מ״ד) שלפניו אינו שכחה שלאחריו שכחה זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה שאינו בבל תשוב אינו שכחה. פאה בכרם גמר אחריך אחריך מזית דכתיב ביה לא תפאר אחריך. ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו הימנו כלומר לא תטול כל פארו לשון (איוב לא) ובכל תבואתי תשרש דמשמע עקירה ולשון (דברים כה) ויזנב בך נטל את זנבך. אשפי״ר בלעז והיינו שלא תטול פאה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
בטבלייהו – שהופקד הטבל אצלו.
כמי שהורמו דמיין – זכה בהם מן ההפקר שהרי קדם. ל״א שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו. אם בחובו – שהיה חייב לו דבר קצוב ממון.
חייב לעשר – ממקום אחר וליתן לכהן שהרי הוא כמוכר.
ואם באנפרות – בהפסד ועל חנם פטור מלעשר. קתני מיהת אם בחובו חייב לעשר אלמא יש לו תובעין דאי לאו דינא הוא שישלם לו על כרחו מאי חיוב מצוה איכא הא לא פש גביה מידי. שאני התם דקא משתרשי ליה – התם לאו בהוצאה בדיינין תנן בה אלא חיובא בעלמא כשאר חיובי מעשרות וחיובא ודאי איכא עליה דהא משתרשי ליה כלומר משתכר הוא בה שהרי היה צריך לפרוע מעות. א״ל – לטבח.
מכור לי בני מעיה – בני מעיה של פרה זו.
והיו בהן מתנות – הקבה.
נותנן: לוקח זה לכהן.
ואין – המוכר מנכה לו ללוקח מן הדמים שהרי היה יודע הלוקח שהמתנות שם וזה לא מכר לו הקבה.
לקח הימנו במשקל – הליטרא כך וכך ושקל לו הקבה.
נותנן – לו לוקח לכהן שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב.
והטבח ינכה לו מן הדמים – על כרחו שמכר דבר שאינו שלו. ואמאי – נותנן לכהן ליהוי כמזיק כו׳. תשעה נכסי כהן – לא ידעתי היכן שנויה ובספרים אינה כתובה בשוה ומוצא אני ט״ו מתנות כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והבכורים וראשית הגז ומתנות של חולין ושל קדשים והקרן והחומש של גזל הגר ושדה אחוזה ושדה חרמים ובכור בעל מום ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ונראה בעיני שכולן שנוים בה וחשיב תרומה ותרומת מעשר והדמאי וחלה כחדא דכולהו תרומה נינהו ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור כחדא וקרן וחומש דגזל הגר חדא וכולהו הנך מתנה לכהן הן ולקמן בפירקין (חולין קלג:) חשיב כל כ״ד מתנות כהונה. הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר ואח״כ הודה ונשבע לשקר דאמר רחמנא ואם אין לאיש גואל וגו׳ וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא זהו גר שמת ואין לו יורשין וכתיב האשם המושב לה׳ לכהן ותניא בפרק הגוזל בב״ק (דף קי.) האשם זה קרן המושב זה חומש דגבי נשבע לשקר בפקדון או בגזל כתיב ביה חומש בין בגוזל חבירו בפרשת ויקרא בין בגזל הגר בפרשת נשא. למה אמרו – למאי הלכתא.
וס״ת – אע״פ שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה. ולבי מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפי׳ בהמה טמאה לוקח מהן. חטיף מתנתא – כשהיו התינוקות מוליכין הזרוע והלחיים והקבה לכהן חוטפם מידיהם.
לא מסתייה – לא די דכשהוא שוחט את בהמתו אין אנו כופין אותו לתת מתנות לכהן אחר.
אלא מיחטף נמי חטיף – בתמיה. ורב – מאי דעתיה דאמר לא מסתייה דלא שקלינן מיניה דמשמע שהיינו יכולין לכופו לכך ונמנעין אנו. אי איקרו עם לשקול מיניה – דהא מאת העם מאת זובחי הזבח כתיב (דברים יח) ואי לא איקרו עם רחמנא פטריה ומאי טיבותא עבדינן גבייהו.
מספקא ליה – לרב ומשום ספיקא פטר ליה דהמוציא מחבירו עליו הראיה. להא שמעתא – דרב דמספקא ליה.
ד׳ מתנות עניים – הנוהגות בכרם ואלו הן.
הפרט והעוללות – כדכתיב (ויקרא יט) וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ובמס׳ פאה (משנה פאה ז׳:ד׳) מפורש איזו היא עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף.
1והשכחה והפאה – כולהו יליף לקמן. פרט ענבים הנושרין בשעת בצירה.
לקט – הנושר בשעת קצירה.
שתים באילן – לקמן יליף להו. אין בהן טובת הנאה לבעלים – אין בידם לתתן לכל מי שירצו אלא כל הקודם זכה ולקמיה מפרש טעמא.
מוציאין את שלו מידו – אם היה לו כרם או תבואה או אילן כופין אותו ליתן. אבל מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך הבית לאחר שהכניס תבואתו לבית. יש בהן טובת הנאה לבעלים – שבידו לתתן לאיזה עני שירצה וחבירו אומר לו הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני והיינו טובת הנאה דבר מועט. ד׳ מתנות – ברישא מפרש לה לכולה ברייתא והדר מותיב תיובתא. אחריך זו שכחה – שאינה אלא מאחריו כדתנן (פאה פ״ו מ״ד) שלפניו אינו שכחה שלאחריו שכחה זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה שאינו בבל תשוב אינו שכחה. פאה בכרם גמר אחריך אחריך מזית דכתיב ביה לא תפאר אחריך. ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תטול תפארתו הימנו כלומר לא תטול כל פארו לשון (איוב לא) ובכל תבואתי תשרש דמשמע עקירה ולשון (דברים כה) ויזנב בך נטל את זנבך. אשפי״ר בלעז והיינו שלא תטול פאה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 שמונה ד״ה אלו מופיעים בדפוס וילנא בתחילת דף קל״א:
הערות
Gemara
Peirush