והפרק הראשון ממנו אמנם ישתדל לבאר עניני החלק הראשון כמו שביארנו ורובו יסוב על ד׳ ענינים הראשון לבאר מי הוא החייב באלו הקרבנות או במקצתם ומי הוא הפטור מהם השני לבאר בו שיעור ערך הקרבנות וממה הוא צריך להביאם אם מן העוף או מן הבהמה וכן אם צריך להביאם מן החולין או אם יכול לפטור עצמו במעשרות שלו או בנדרים ובנדבות שלו השלישי לבאר בו שלא כל הקרבנות שוים לכל בני אדם ר״ל שיש מי שצריך להרבות בשלמים ולמעט בעולות ויש שהענין בהפך הרביעי לבאר בו במי שלא הביא קרבנותיו בראשון אם יש להם תשלומים בכל החג זו היא כונת הפרק אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר מי הוא החייב והפטור בקרבנות אלו והוא שאמר הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים שאינן משוחררים החגר והסומא החולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית כדברי ב״ש ובה״א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנ׳ שלש רגלים אמר הר״מ פי׳ ראיה הוא מה שאמר השם ית׳ שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ולפיכך זאת המצוה אין חייבין בה נשים וטומטום ואנדרגינוס ואמ׳ את פני האדון ד׳ מי שאין לו אדון אלא אחד יצא עבד ולפיכך העבדים פטורים ואמ׳ שלש רגלים אע״פ שרגל הוא המועד אבל לפי שאמ׳ רגלים ולא אמ׳ פעמים כמו שאמ׳ במקום אחר ובאה הקבלה כי הוא רומז שזאת המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו לפיכך יצא חגר וזקן וחולה ועוד אמ׳ לראות את פני ד׳ אלקיך ולפיכך אינה חובה אלא על מי שהוא רואה יצא סומא ואמ׳ במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמד מזו הראייה שהיא בשנה השמינית כל ראיה שאינה חובה על השוטה לפי שאינו למד ולא על החרש שאינו שומע ואם חלתה רגלו אחת או אזנו אחת או עינו אחת אינו חייב בראייה לאמרו שלש רגלים ואמ׳ בהקהל באזניהם ואמ׳ לראות שתהא הראייה שלמה ואמ׳ הכל חייבי׳ להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורי׳ וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלנו שלא יניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא יגמר פדיונו:

אמר המאירי הכל חייבין בראיה וכו׳ ותחלת הדברים צריך אתה לידע שג׳ קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה את כל זכורך וראיה זו לא ראית חנם שהרי נאמר לא יראו פני ריקם אלא שהיו מביאים עולה שהיא כלה כליל ומקריבים אותה בי״ט ראשון של רגל והשני שלמי חגיגה והוא שהיו מקריבים ביום זה שלמים מן הבהמה שאין שלמים אלא בבהמה וקרבן זה לכבוד החג ועליו נאמר שלש פעמים בשנה תחג ליי׳ אלהיך והשלישי הוא כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני יי׳ אלהיך ואין הלכה כדברי האומר בתלמוד המערב ושמחת אפי׳ ממקולין אלא צריך לעשותם שלמים והם הנקראים שלמי שמחה ומלבד שלשה אלו היו מביאים בערב הפסח חגיגה ואינה ממנין אלו אע״פ שהיא מצוה וכדכתיב וזבחת פסח ליי׳ אלהיך צאן ובקר מ״מ אינה מצוה לעצמה אלא לצורך הפסח שיהא נאכל אכילת שובע ואף היא לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים כמו שיתבאר בפסחים (ס״ט:):

וביאר עכשו על קרבן ראשון והוא עולת ראיה שהכל חייבין בה אפי׳ היו כמה בבית אחד חוץ מחרש ופי׳ בגמ׳ אפי׳ חרש המדבר הואיל ואינו שומע והוא הדין לאלם השומע ואינו מדבר ואע״פ שכל חרש שדברו בו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר בכאן הוציאוה מאמרו בפרשת הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ואפי׳ חרש באזנו אחת פטור וכן יצאו מכלל חיוב שוטה וקטן שאינן בכלל מצות וטומטום ואנדרוגינוס מפני שאינם בכלל זכורך והוא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה וטומטום לא הזהירה התורה על הספיקות ופי׳ בגמ׳ שאפי׳ ביציו מבחוץ אינו חייב הואיל ואינו נקרע עדין ונשים דהא כתו׳ זכורך ואע״פ שמ״מ מצות עשה שהזמן גרמא הוא כבר אמרו בגמ׳ סד״א לילף מהקהל קמ״ל זכורך עבדים שאינם משוחררים פי׳ בגמ׳ שאפי׳ חציו עבד וחציו בן חורין פטור החגר והחולה והזקן כל אלו פטורין מפני שאין יכולין לעלות ברגליהם מאחר שתפש הכתוב לשון רגלים ואע״פ שמשמעותו בענין אחר למדים אנו הימנו ענין הליכה ברגל וכל אלו אינם יכולים לילך ברגליהם ואמר אח״כ דרך כלל מי שאינו יכול לעלות ברגליו ופי׳ בגמ׳ לרבות המעונגים ביותר שלא הורגלו בדריסת הרגל שלא חייבה תורה לעלות על ידי רכיבה וגדולי הרבנים פי׳ שאין יכולים לילך בלא מנעל וראיה לדבריהם מה שהביאו עליה בגמ׳ מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי שהרי אין נכנסים להר הבית במנעל ומ״מ הקשו עליו כשיגיע להר הבית יכרוך סודר על רגליו ויבא אלא שהעקר כדעת ראשון ואע״פ שבתלמוד המערב שבמסכת פסחים (ירושלמי פסחים ד׳:ז׳) במה שאמר ר׳ יוסי אף הרצענים מפני שעולי רגלים מתקנים מנעליהם בחול המועד אמרו לדעת רבנן ישראל עשירים הם ובבהמה היו עולים מ״מ לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה אלא שמי שאינו יכול לעלות ברגליו יהא פטור ומ״מ נראה דוקא במי שהוא מעונג הרבה שאף על ידי מתון אינו יכול לעלות ברגליו ופי׳ בגמ׳ שאפי׳ חגר ברגלו אחת פטור ואין צריך לומר בעלי קבין ר״ל שנחתכו שתי רגליו ונותנים קבים ברגליהם בצורת רגל לסמוך עליהם וי״מ ענין קבים בדרך אחרת כמו שכתבנו במס׳ שבת והכל עולה לענין אחד והסומא הביאוה בגמ׳ ממה שאמ׳ יראה ואפשר לקרות יראה ואנו דורשין יראה יראה כלומר שאתה נראה והוא רואה ומה הרואה הוא נראה לענין השכל בשלמות אורו כך הנראה צריך להראות בשלמות אורו ומכאן אמרו שאף הסומא באחת מעיניו פטור ובגמ׳ הוסיפו עליהם לפטור ערל וטמא וכן בראשון של פסחים (ג׳:) אמרו כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל אלא שרוב פוסקים לא הביאוה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנתחדשו עליה בגמרא אלו הן:

משנה זו אע״פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין בחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה פטור בראיה פטור בחגיגה ומ״מ כלם חייבים בשמחה חוץ מחרש הגמור ושוטה וקטן וערל וטמא כמו שיתבאר ויש כאן מקום עיון והרי אותם שפטרנו מן הראיה לא באו בירושלם והיאך יקרבו של שמחה אלא שי״מ שממקומם חייבים להביא על ידי אחר ואין הדברים נראים וי״מ שאף אלו שפטרנו מן הראיה חייבים לעלות על הדרך שאמרו בנשים במה ששאלו בקטן עד האידנא מאן אייתייה ותירצו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אימיה וכן במס׳ ראש השנה (ו׳:) שאלו אשה מה היא בבל תאחר ואמ׳ עליה אביי תיפוק לי דהא מיחייבא בשמחה ואיכא ובאתם וכל דאיכא ובאתם איכא והבאתם אלמא שחייבות הם לעלות ומ״מ דוקא בירושלם אבל לא ראיית פנים בעזרה והם דנין מאשה לשאר הפטורין אלא שקשה לי בחולה ובדומה לו היאך יתחייבו אף לעלות לירושלם ומ״מ אנו משיבין לעצמנו היכא דלא אפשר לא אפשר הא כל שיכול לדחוק עצמו לעלות חייב ומשום שמחה הא לראיה וחגיגה פטור או אפי׳ תמצא לומר שאינו צריך לדחוק את עצמו מ״מ אתה יכול לפרשה שמאחר שהם פטורים מלעלות לשם אף אם עלו על ידי טורח פטורים הם מן הקרבנות הנזכרים ר״ל חגיגה וראיה ולדעת קצת אף אם רצו להביא אין מקבלים מהם מתורת קרבן חובה אבל בשלמי שמחה הכל חייבין בהם אם עלו חוץ מחרש גמור ושוטה וקטן שהם פטורים מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אע״פ שלא הוזכרו במשנה הרי הן אצל ענין זה כחרש שוטה וקטן ופטורים אף מן השמחה ואין צריך לומר בראיה וחגיגה לפי דרכנו למדת שמשנה זו אע״פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין לחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיה פטור מן החגיגה אבל שלמי שמחה הכל חייבין בה חוץ מאלו שהזכרנו:

חגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור שכלן תשלומי ראשון הם כמו שיתבאר למטה בסוגית המשנה החמשית:

במקומות הרבה מצינו ענין החנוך חלוק כל אחד לפי ענינו לענין ראיה משיגיע לילך ברגליו לענין סוכה כל שאין צריך לאמו לענין תענית יום הכפורים בן ט׳ ובן י׳ וכן פרשוהו גדולי הרבנים לענין מגלה ולענין תפלין תלאוה ביודע לשמור תפליו ולענין ציצית ביודע להתעטף ולענין לולב ביודע לנענע ולענין זמון פירשוה קצת מפרשים בבן ט׳ ובבן י׳ ומתוך חלוקים אלו נראה ששיעור חינוך אינו שוה לכל הענינים אלא הכל לפי ענין המצוה ודרך כלל יראה שעקר החנוך בבן ט׳ ובן י׳ לפום חורפיהו אלא שדברים שידיעתם קלה ומצויה בפחות מכן מחנכין אותם משיגיעו לידיעת אותו דבר:

חנוך זה שכתבנו במשנה פי׳ בתלמוד המערב לראיית קרבן אבל לראיית פנים אפי׳ קודם לכן כדין הקהל שאין זה פחות מטף ונראה משם שפשוט הוא לענין הקהל שהאבות חייבים להעלות את הקטנים ונראין הדברים כשאין לחוש עליהם לחולשת הדרך וכמו שדרשו בחנה כמו שכתוב בה וחנה לא עלתה משום דחיישא לחולשא דאורחא ומ״מ שטת תלמודנו מוכחת שלא נאמר חנוך בקטן אלא לראיית פנים ובמשנת הראיה שתי כסף פירשו גדולי הרבנים בגדול הבא להראות אלמא אין חינוך לקטן בראיית קרבן ונמצא שאם לא הגיע לחנוך אין בו אפי׳ ראיית פנים ושמא תאמר לחייב מדין הקהל שהרי בנשים הייתי דן כן אלמלא שכתב זכורך אינו דומה שהנשים בכלל מצות הן מה שאין כן בקטן וענין הקהל חדוש הוא ואין למדין הימנו:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בו חורין וכותב שטר על חצי דמיו שאם לא כן הרי אינו יכול לישא שפחה מפני צד חרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וקבלו בו מפי השמועה על ביאת שפחה וכמו שתרגם אנקלוס לאיתתא אמה ואע״ג שמקרא זה לא נאמר אלא בז׳ עממין אבל בשאר אומות דוקא מדברי סופרים אף אתה מפרש מלא יהיה קדש ומדברי סופרים וכן אינו יכול לישא בת חורין מפני צד עבדות שבו ואי אפשר לו לעמוד עובר ובטל שהרי נאמר לא תהו בראה ושמא תאמר ישא ממזרת שהרי הלכה רווחת גר מותר בממזרת כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האוסר מצד שהוא סובר קהל גרים איקרי קהל יגנוב וימכרוהו בבית דין ויהא ניתר בשפחה באמת גדולי צרפת שאלוה עד שהעמידוה בזמן שאין היובל נוהג ולדעת האוסר בממזרת ולדעתי אין כאן קושיא שאין אנו נותנים עצה לישא ממזרת ולהביא פסולים או לטהר עצמו בעבירת גנבה ואף לדעת האומר קדושין (י״ד:) שאף מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה מ״מ אין זה תקון אלא קלקול לפיכך כופין את רבו וכו׳ לענין ראיה כבר ביארנו במשנתנו שחציו עבד וחציו בן חורין פטור וכן פסקוה גדולי המחברים וכן נראה ממה שאמרו למטה על מה שאמרו במשנתנו חוץ מעבדים בחציו עבד וכו׳ ומ״מ יש פוסקים שהוא חייב וסוגייא זו מעידה כן שהרי שאלו הכל לאיתויי מאי ותירץ בה לאיתויי חציו עבד וחציו בן חורין ר״ל שהוא חייב וחזר והקשה ולרבינא דאמר פטור מאי ותירץ כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד לעצמו יום אחד דברי ב״ה אמרו להם ב״ש תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו וכתיב ולא יהיה קדש ומתרגמינן לאיתתא אמה ואע״פ שלא נכתב אלא בז׳ עממים מדברי סופרים נתפשט בכלן ואע״פ שמותר בממזרת מ״מ אין זה תקון שיביא פסולים לעולם וכו׳ וחזרו ב״ה להודות כב״ש וביאור הדברים שמשנה ראשונה הם דברי ב״ה קודם שחזרו בהם ומאחר שאין כופין את רבו לשחררו הרי זה פטור אבל למשנה אחרונה והם דברי ב״ש אחר שחזרו ב״ה והודו להם מאחר שכופין את רבו לשחררו הרי הוא כמשוחרר וחייב וא״כ מאחר שהלכה כמשנה אחרונה אף לענין ראיה כן וא״כ היאך נפסוק לענין ראיה שפטור וכמשנה ראשונה וכן בפסח שני אמרו (פסחים פ״ח.) מי שחציו עבד וכו׳ לא יאכל משל רבו וכו׳ והקשו בה הא של עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משל רבו שלא משל עצמו ותירץ כאן כמשנה ראשונה ר״ל דברי ב״ה שאין דנין אותו כמשוחרר ואינו אוכל כלל הא כמשנה אחרונה ר״ל אחר שחזרו בהם שמאחר שכופין את רבו דנין אותו כמשוחרר ואוכל משל עצמו לגמרי ופסקו בו גדולי המחברים שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו והיאך אפשר לדחות בשני אלו משנה אחרונה אלא שמ״מ ראוי לתמוה היאך אפשר שתחלת המשנה ר״ל הכל וכו׳ ולאיתויי חציו עבד אי אתיא כמשנה אחרונה וסוף המשנה ר״ל חוץ מעבדים שפרשנוהו בחציו עבד וכו׳ אפי׳ כמשנה ראשונה ומתוך בלבול דברים אלו כתבו גדולי נרבונא״ה בהפך מה שביארנו שלמשנה ראשונה הואיל ועובד את עצמו יום אחד הרי אותו היום הוא של עצמו לגמרי ודנו אותו על פי אותם הימים כמשוחרר לגמרי אבל למשנה אחרונה הואיל ובגט שחרור הוא תלוי כל זמן שלא נעשה דנין אותו בו כעבד ואע״פ שכל זמן שלא נעשה מיהא הרי על כרחו עובד את רבו יום אחד שמא אינו כן אלא שעובד בבלבול ובלא סדר ואף אם כדבריך הואיל והוא יודע שכופין את רבו אינו מדקדק בעבודת הימים ונמצא לדעת זה שבראיה ובפסח דנין כמשנה אחרונה שהיא הלכה וא״ת ובפסח מיהא לדעת זה יאכל משל רבו אין זה שאלה שמאחר שהוא יודע שזה כופהו לשחררו אינו שוחט עליו ולשיטה זו אי אתה יכול לפרש הכל לאיתויי מאי לענין פסק אלא הכל לאיתויי חציו עבד ולדעת משנה ראשונה אלא שאין הלכה כן ומ״מ מאחר שהוצרכנו למעטו מהראיה מכח המקרא למדנו שחייב אף במצות שאין הנשים חייבות בהן והוא ששאלו למטה בעבדים תיפוק לי דהוו להו כנשים ואוקמה בחציו עבד וכו׳:

איזהו קטן פי׳ איזהו קטן שאין בו חיוב אפי׳ לחנכו במצות חכמים שעל חיוב תורה אינו שואל איזהו קטן שעד י״ג שנה ויום אחד נקרא קטן אלא על מצות חנוך הוא שואל כן כל שאינו יכול לרכב על כתפו של אביו מירושלם להר הבית הא אם הגיע לכח זה אע״פ שאינו יכול להלוך מהלך זה ברגליו אף בסיוע אביו כגון שיאחזנו אביו בידו אחת חייב לחנכו וב״ה פוטרים עד שיגיע לילך ברגליו בסיוע אביו והלכה כב״ה ומ״מ לא נתנו בו שיעור זה ממקום שבא עד ירושלם שכל תחום זה אמו הביאתו שחייבת לעלות לשם משום שמחה או שבעלה חייב להביאה ולשמחה: