×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא וְאִם שְׁחָטוֹ אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ מִכְּלָל (דְּרֵישָׁא) בִּדְאִית לֵיהּ עָסְקִינַן.
The Gemara challenges this: From the fact that the latter clause teaches: And if he slaughtered it one may not cover its blood, it may be inferred that in the first clause we are dealing with a situation where he does have something with which to cover the blood. If he does not have anything he can use, why is it necessary to state that one may not cover it? And consequently, if he does in fact have material with which to cover the blood, why may he not do so, either with his basket of earth, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, or with the ashes of a stove?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי אפילו צבי או עוף ודאי לא ישחוט שאין לו במה לכסות את הדם ודייקינן מסיפא מדקתני אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דאית ליה במה לכסות.
{בבלי ביצה ח ע״ב} תאני רבי חייה לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו1 [דמם]⁠2 זה בזה3 אסור לכסותו4 ביום טוב אמ׳5 ר׳ יוסי בר יסין6 לא שנו אלא שאין יכול לכסותו [בדקירה] אחת אבל יכול לכסותו [בדקירה]⁠7 אחת מותר.
{בבלי ביצה ח ע״ב-ט ע״א} אמר רבא8 שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין אותו ביום טוב גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלה ביום טוב אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה9 ביום טוב והילכתא כאבוה דשמואל דגרסינן10 בפרק משילין11 {משנה ביצה ה:ב וגמ׳ שם לז ע״א} ולא מגביהין תרומה12 ומעשרות ביום טוב ואפילו ליתנם לכהן בו ביום והני מילי דטבילי13 מאתמול אבל פירי14 דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מנה15 חלה מפרשינן16 ויהבינן לכהן17:
1. ונתערבו: גא: ״ונתערב״.
2. דמיהן: גא, גג, דפוסים. כ״י נ: ״דמן״. כ״י א: ״דמיהן״.
3. זה בזה: כ״י נ: ״זו בזו״.
4. לכסותו: כ״י נ: ״לכסות״.
5. אמ׳: גג: ״ואמ׳⁠ ⁠״.
6. בר יסין: וכן כ״י ליהמן. כ״י נ: ״בר איסיאן״. גא, דפוסים: ״בר אבין״. חסר ב-גג.
7. בדקירה, בדקירה: גא, גג, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״בקדרה, בקדרה״.
8. רבא: דפוסים: רבה.
9. חלה, חלה: וכן גג. כ״י נ, דפוסים: ״חלתה, חלה״ וכן בר״ח. גא: ״חלתה, חלתה״.
10. דגרסינן: כ״י נ: ״גרסי׳⁠ ⁠״.
11. משילין: גא משלים את שם הפרק: ״משילין את הפירות״. כ״י נ: ״משילין פירות״.
12. תרומה: כון גא, גג, כ״י נ. דפוסים: תרומות, כולל תרומת מעשר, וכן דפוסים במשנה שם.
13. דטבילי: כ״י נ: ״דטביל״.
14. פירי: כ״י נ: ״פירא״.
15. מנה: וכן גא, גג: ״מינה״. וכן גם בדפוסים לקמן פרק ה. גד, כ״י נ, דפוסים: ״ממנה״.
16. מפרשינן: וכן ב-גד. גא: ״מפריש״. גג: ״מפרישנן״. כ״י נ: ״מפרישין״.
17. לכהן: וכן ב-גג, גד. גא: ״לה לכהן״. כ״י נ: ״ליה״.
והא מדקתני סיפא כו׳ – כלומר בשלמא אין שוחטין דרישא איצטריך כדקאמרת דלא תימא נשחוט משום כבוד יום טוב בלא כסוי אלא סיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני לכסות מאי איצטריך לאשמועינן השתא ודאי אין מכסין ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דלגבי ודאי מכסין ואשמועינן דספק לא וקשיא לן אמאי אין מכסין אי כדרב יהודה אי באפר הכירה.
והא מדקתני סיפא ואם שחטו וכו׳ – ואם תאמר אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין דבמאי יכול לכסות ופירש הקונט׳ דאי קאי ארישא הוה אמינא דלשחוט ולא לכסייה משום שמחת י״ט אלא אסיפא דקתני אין מכסין אי דלית ליה חדא מהני איצטריך למימר אין מכסין אותו השתא ודאי אין אנו מכסין כב״ה דאסרי אפי׳ דיעבד בלא דקר נעוץ ספק מבעיא אלא שמע מינה בדאית ליה דודאי מכסין אבל ספק לא והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדרב יהודה או באפר כירה.
שחט חיה ובהמה ונתערב דמן אין מכסין אותו בהיתר דקר נעוץ אא״כ יכול לכסות הכל בדקירה אחת שלא טרח בשביל הבהמה הא אם יכול לכסות הכל בדקירה אחת יכסה ומ״מ בעפר מוכן או באפר כירה יכול לכסות הכל כך נראה לי אלא שרוב המחברים פסקו שאף בעפר מוכן אסור:
ולענין אפר כירה שביארנו שאם הוסק ביו״ט אינו מוכן יש שואלין מי שאמר מערב יו״ט אפר הנעשה מעצים אלו למחר יהא מוכן לכל צרכי מעכשו אם מועיל בכך ולדעתי אינו מועיל שאין הכנה במה שאינו כמו שביארנו למעלה:
שחט צפור מערב יו״ט אין מכסין אותו ביו״ט אף בעפר המוכן שהרי אפשר היה לו לכסותה מערב יו״ט ומניעת שמחת יו״ט אין כאן שהרי אין כסוי מעכב אכילה אבל גלגל עיסה מערב יו״ט גדולי הפוסקים כתבו שאף בחלת חוצה לארץ אין מפריש ממנה ביו״ט שהרי נמצא מתקן ואע״פ שאמרו בה אוכל והולך ואח״כ מפריש מ״מ הואיל ואם קרא עליה שם אסורה לזרים תקון הוא והפרשה וכבר אמרו בפרק אחרון ולא מגביהין תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם בו ביום והני מילי דטבילי מאתמל אבל טבילי האידנא כגון עיסה להפריש ממנה חלה מותר ונותנין אותה לכהן והילכך אם גלגל משחשיכה מפרישין ואם גלגל קודם חשיכה אפילו גמר לישתה לאחר חשיכה אין מפרישין ולא עוד אלא שיש אומרים לדעת זה שאסור לאפות אותה עיסה ולטלטלה ממה שאמרו בתוספתא לשה מערב יו״ט אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה ואין זה כלום שהרי בפרק אלו עוברין אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה שמאחר שלא קרא לה שם כל ריפתא וריפתא אמרינן היא היא דחזיא אלא שמ״מ לענין הפרשה כל שגלגלה מערב יו״ט אין מפרישין ממנה ביו״ט ואין צריך לומר בחלת ארץ ישראל שהוא תיקון גמור:
וגדולי הראשונים שבקאטאלוניי״א פסקו שבחלת חוצה לארץ מפריש ביו״ט אפילו גלגלה מבערב שאין זה תקון גמור שהרי חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואח״כ מפריש ומה שאמרו בפרק אחרון שאין מגביהין תרומות ומעשרות בפירות שחל חיוב שלהם מבערב יו״ט פירושה בחלת ארץ ישראל הא אם גלגלה ביו״ט מפרישה ביו״ט אף בחלת ארץ ישראל ואע״פ שסוגיא זו שבכאן ראיה לדעת ראשון שהרי רבא שהוא בתרא העלה בסוף דבריו שהוא מתקן אחר שאם קרא לה שם אסורה לזרים אפשר שלא נאמרה אלא דרך דחייה ועקר הדברים ואין זה תקון וכמו שאמרה רבה סתם גלגל עיסה מערב יו״ט מפריש חלתה ביו״ט והעמדנוה בחלת חוצה לארץ ונראה לומר טעם אחר בדבר והוא שבגלגל עיסה אע״פ שהיה אפשר לו מבערב הואיל וביו״ט עצמו מתעסק בבצק בקטוף ואפייה הותרה הפרשה אגבן אבל דם צפור הרי אין לו עסק ביו״ט באותו דם כלל:
וחכמי קאטאלוניי״א כתבו שבזמן הזה הואיל וכך העיסות טמאות אפילו גלגלה מבערב הואיל ולא נגמרה לישתה מכל וכל עד שחשיכה מפרישין לדעת כלם שעיסה טמאה לא הוטבלה לחלה עד סוף גמר לישה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה ושל פסחים לשה מערב יום טוב אסור ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש תפתר בעיסה טמאה שאין מפריש אלא בסוף ופירוש עירס גלגל מלשון עריסותיכם ופירוש לש סוף גמר לישה:
מעתה כל שגלגל ולא גמר עד שחשיכה מפריש לדברי הכל הן בחלת ארץ ישראל וטמאה הן בחלת חוצה לארץ שסתמה טמאה ואם נגמרה לישתה מבערב לגדולי הפוסקים אינו מפריש ולדעתנו מפריש ואף לדבריהם אופה ואוכל ואח״כ מפריש למוצאי יו״ט ומ״מ לדעתנו שהוא רשאי להפריש אם הפריש חלת האור אינו שורפה ביו״ט ובפסח אופה ואח״כ מפריש ובמקומות שנהגו ליתן חלה לכהן מפריש ואופה ונותן שהרי חלת חוצה לארץ נאכלת לטמאי מתים לא נאסרה אלא לגדול שטומאה יוצאה לו מגופו ואף לאלו אחר טבילה מותר ועוד שיכול לבטלה ברוב לכתחלה ולאכלה בטומאתו וכדאיתא בבכורות:
וחכמי הצרפתים כתבו שמאחר שהותרה הפרשה אחר אכילה למדנו שחלת חוצה לארץ אין צורך להפרישה מן המוקף ומ״מ אינה ראיה שהוא מניח יותר משיעור חלה שיפריש חלה מתוכו כדי שתהא החלה מוקפת לאותו קצת וכן מצריכים לעשות חכמי התוספות והדברים נראין:
ושמא תאמר אחר שתרומת חוצה לארץ בטלה ברוב תבטל מאליה עד שלא הופרשה אין זה כלום שאין בטול אלא במה שהופרש ונתערב:
כל מקום שאמרו בעשה שהוא דוחה את לא תעשה לא אמרו אלא בדבר שהעשה מתקיים בשעה שהלאו נעקר אבל כל שאין העשה מתקיים בשעה שהלאו נעקר אין העשה דוחה את לא תעשה ואף בזו אינו דוחה אלא לא תעשה לבד אבל אינו דוחה לא תעשה ועשה כמו שיתבאר במקומו:
המשנה הרביעית בש״א אין מוליכי׳ את הסולם משובך לשובך אבל מטהו מחלון לחלון ובית הלל מתירין אמר הר״ם פי׳ אין מחלקת ביניהם בסולם של עליה שאסור לטלטלו ואין חולקין בסולם של שובך ברשות הרבים ואסור להוליכו משובך לשובך כי הרואה אותו מוליך סולם אומר לתקן גג ביתו הוא מוליכן ויחשוד אותו בחלול מועד אבל המחלוקת ביניהם הוא ברשות היחיד בש״א כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי׳ בחדרי חדרים אסור והדבר כן אבל בית הלל מתירין זה המעט מפני שמחת יום טוב. אמר המאירי אין מוליכין וכו׳ כונה המשנה לבאר במי שרוצה ליטול מגוזלים שבשובכו וכבר הכינם מבערב הכנה הראויה להם כמו שיתבאר ענינה במשנה הסמוכה לזו ואין בהם עוד איסור מוקצה ואלו היה הסלם במקומו בשובך היה יכול לעלות וליטול אלא שלא היה סולם השובך במקומו והוא צריך לטרוח ולהביא סולם ממקום אחר ואמרו בית שמאי שאסור לעשות כן אפילו היה סולם זה סולם של שובך ואינו עשוי כסולם של עליה שמ״מ לפעמים משתמשים בסולם של שובך לעלות בו לעליה ויאמר הרואה שלהטיח גגו הוא צריך ומ״מ בשובך עצמו מטהו מחלון לחלון אם היה החלון רחוק מחברו וכמו שאמרו בגמרא אף מדדין בו אלא שמן הסתם דיו בהטיה שעל הרוב מחלון זה לחלון הסמוך לו הוא מטה ודיו בהטיה או גרירה ולשון מדרין מלשון דרי טונא ויש שגורסין מדדין כלומר מעתיקין אותו ממקומו ונושאין אותו מעט מעט ובית הלל מתירין אף ההולכה משובך לשובך שצורת הסולם מוכחת שלא להטחת גג הוא מוליכה והלכה כבית הלל ומ״מ בסולם של עליה כל הולכה אסורה לבית הלל וכן הלכה:
ואין בשטה זו חלוק לבית הלל בין רשות הרבים לרשות היחיד והכל תלוי בסולם של שובך ובסולם של עליה כמו שפרשנו וזהו לשון שנזכר בגמרא תחלה שברשות היחיד ובשל שובך כלם מודים בהיתרו ולא נחלקו אלא ברשות הרבים ובסולם של שובך שבית הלל מתירין מצורת הסולם ובית שמאי אוסרין מטעם מראית העין והלכה כבית הלל והילכך בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים בשל שובך מותר ובשל עליה אסור ואין קושיא לבית הלל ממה שאמרו כל שממראית העין אף בחדרי חדרים אסור שהרי אף ברשות הרבים התירו ועל הדרך שכתבנו וכן כתבו גדולי הפוסקים כלישנא קמא וכשמועת מראית העין ומגדולי המחברים פוסקים כלשון אחרון הנזכר בגמרא לומר שאין חלוק בין סולם של שובך לסולם של עלייה והכל תלוי בין רה״י לרה״ר שברה״ר הכל מודים שאסור אף בסולם של שובך לא נחלקו אלא ברשות היחיד שבית שמאי אוסרין אף בסולם של שובך שכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור [...] כאן התירו משום שמחת יום טוב והלכה כבית הלל ואע״פ שבגמרא מיהא לא הוזכרה בכאן טעם שמחת יו״ט לבית הלל אלא ממה שאינן סוברין שמועה זו של מראית העין מתוך שהם פסקו זו שבמראית העין הוצרכו לחדש טעם זה להתרן של בית הלל ומ״מ כמה גאונים כתבו ששמועת מראית העין אינה הלכה מן הצדדים שנבאר ולא הוצרכו לחדש בו טעם זה ובעל מתיבות כתב שהלכה כשתי הלשונות ולקולא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
תוס׳ בד״ה והא מדקתני כו׳ אי לית ליה פשיטא כו׳ כדרב יהודה או באפר כירה כצ״ל ונמחק בדקר נעוץ (עיין במהרש״א):
בד״ה והא מדקתני סיפא אם שחטו כו׳ וא״ת אמאי לא פריך אי לית ליה פשיטא דאין שוחטין כו׳ ופי׳ הקונט׳ כו׳ עכ״ל צ״ע דקארי להו מאי קארי להו דהא ודאי מרישא דקתני אין שוחטין ל״ק מידי כדקמשני תלמודא בהדיא בסמוך לעיל דבספק אימא משום שמחת י״ט לשחוט ולא לכסייה קמ״ל ומי הביאם לתרץ קושייתם מתוך פ״ה כיון דתלמוד ערוך הוא וי״ל דמשמע להו לכאורה דלא קאמרינן לעיל אלא דספק הוי רבותא לגבי [ודאי] מה״ט דאימא משום שמחת י״ט לשחוט כו׳ מיהו קושטא דמילתא הוא דפשיטא דאף ספק לא לשחוט בדלית ליה מה לכסות ואהא הביאו התוספות פי׳ הקונטרס שפי׳ האי טעמא דהוי ספק רבותא לגבי ודאי כדאמר לעיל לא תקשי ליה נמי ארישא פשיטא דאין שוחטין ודו״ק:
בא״ד והדר קושיא לדוכתין לכסייה כדר״י או בדקר נעוץ עכ״ל לדברי התוס׳ דלעיל דלא קשיא ליה אלא אהא דרב יהודה צ״ל דלא הדרא קושיין לדוכתין אלא דלכסייה כדר״י אבל מאפר כירה ומדקר נעוץ ל״ק מידי אלא שהתוס׳ כתבו או בדקר נעוץ כפי לשון הקונטרס שהביאו ומהרש״ל הגוה או אפר כירה כי כן לשון הקונטרס לפנינו ודו״ק:
בגמרא והא מדקתני סיפא מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן נראה דל״ג דרישא דמסיפא גופא יכול להקשות וכן הביא מהר״מ ז״ל:
בתוס׳ בד״ה והא מדקתני סיפא כו׳ עיין במהרש״א מיהו מה שהוצרכו התוספות לכל זה האריכות אף שהוא מבואר בלשון רש״י ז״ל היינו משום דלשיטתם ופירושם קשה יותר דלפי מאי דמשמע להו בד״ה ואי איתא בכוונת רש״י וגירסתו דכל שקלא וטריא דשמעתין קאי אסיפא לחוד וא״כ ע״כ דברישא מילתא דפשיטא היא דאין שוחטין לכתחלה כיון שאין מכסין וטעון כיסוי אלא דעיקר הרבותא דלא נימא לישחט ולא לכסייה א״כ מילתא דפשיטא היא דמרישא לא קשה מידי וכמו שפרש״י להדיא אלא לפי מסקנת התוספות לעיל בדיבור הנ״ל דשקלא וטריא דשמעתין קאי ארישא וא״כ משמע דלקושטא דמילתא נחית תנא דברייתא לאשמעינן הך רבותא נמי ברישא דאין שוחטין משום איסור כיסוי בי״ט וא״כ קשיא להו יותר דכיון דלית ליה ליכא שום רבותא בהכי ולכך הוצרכו לפרש דאפ״ה לא קשיא ליה השתא מרישא דאיכא למימר נמי כפרש״י דלא אשמעינן מידי לענין איסור כיסוי אלא לאשמעינן דלא נימא לישחוט ולא ליכסי:
מיהו לולי פרש״י ותוספות היה באפשר לפרש דעיקר הקושיא אהא דקאמר דלית ליה לא דקר נעוץ ולא אפר כירה ולא כדר״י דא״כ היאך קתני ואם שחטו הא בעינן עפר למטה אע״כ בדאית ליה איירי וקשיא רישא כדפרישי׳ כנ״ל ודו״ק:
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של ברייתא זו]: ואם שחטואין מכסין את דמו, מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן [מכאן שבראשה, במקרה שיש לו במה לכסות עוסקים אנו], שהרי אם אין לו במה לכסות — מה טעם לומר שאין מכסים את דמו? ואם אכן יש לו במה לכסות, מדוע אם כן אין מכסים, או כשיטת ר׳ יהודה, או באפר כירה?
The Gemara challenges this: From the fact that the latter clause teaches: And if he slaughtered it one may not cover its blood, it may be inferred that in the first clause we are dealing with a situation where he does have something with which to cover the blood. If he does not have anything he can use, why is it necessary to state that one may not cover it? And consequently, if he does in fact have material with which to cover the blood, why may he not do so, either with his basket of earth, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, or with the ashes of a stove?
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) אֶלָּא אָמַר רַבָּה אֵפֶר כִּירָה מוּכָן לְוַדַּאי וְאֵין מוּכָן לְסָפֵק.

Rather, Rabba said that the ashes of a stove, which the mishna stated are prepared, are prepared only for covering the blood in a case of a definite obligation, but they are not considered prepared for a case of uncertainty. Although his intention was to use these ashes to cover the blood of any animal he slaughters, whether in a definite or an uncertain case, they are nevertheless not considered prepared for an uncertain case.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק רבה אפר כירה מוכן הוא לכסות בו דם של ודאי ולא דם של כוי שהוא ספק חיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מוכן לודאי ואין מוכן לספק – קא ס״ד דהכי קאמר אע״ג דדעתיה לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינה מועלת לספק ופרכינן וכיון דדעתיה עלויה ומשום דאקצה ליכא ספק מ״ט לא מכסינן משום דקא עביד גומא בתמיה.
אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודיי ואינו מוכן לספק – אלא גרסי׳ דסתר התירוץ שתירץ בדלית ליה אלא אף על גב דאית ליה עפר מוכן אסור כדמפרש טעמא.
אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק. פירוש: אי אפשר לו להיות מוכן לכסות בו אותו הספק וכדמפרש ואזיל משום כתישה. ונראה דלא גרסינן הכא דקר נעוץ ואפר כירה, דהכא מדאתינן למימר דלודאי היינו טעמא משום דאתי עשה ודחי את ל״ת מה שאין כן בספק אלמא לא גרסינן אפר כירה דהא באפר כירה מיהא ליכא כתישה ולכסייה באפר כירה, אלא שמע מינה דלא גרסינן ליה הכא. ואם תאמר תהדר קושין לדוכתה ולכסיה באפר כירה לא היא דדלמא בדלית ליה, (ומאי) [ואי] פרכת והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל בדאית ליה עסקינן איכא למימר בדאית ליה דקר נעוץ ולית ליה אפר כירה, כך נראה לי והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש במקצת ספרים דקר נעוץ וליתא כדאמרן.
אמר רבא אפר כירה – כלומר והוא הדין למלא קופתו עפר.
מוכן לודאי ואינו מוכן לספק – קא סלקא דעתך דלא מהניא הכנה לספק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. פירוש וקא סלקא דעתין השתא דאפילו הכינו לספק אין הכנתו מועלת משום דלא שכיח ובטלה דעתיה. והיינו דפרכינן כיון דדעתיה עליה מבעוד יום מאי איסורא אית ביה. ולמסקנא אסיקנא דודאי אם מכינו אפילו לספק הכי נמי דלא שריא ודאי טפי מספק. אלא הכא שהכינו סתם ודאי אמרינן דדעתו לודאי ולא לספק והוי מוקצה.
בגמרא אלא אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי כו׳ לכאורה טפי הו״ל למימר דר״י מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכבר הרגיש מהרש״א ז״ל בזה לעיל בסמוך בל׳ התוס׳ בד״ה אי הכי אמנם למאי דפרישית א״ש דדוקא מעיקרא דקאמר ולטעמיך דהוה משמע ליה דהא דקתני ואפר כירה מוכן הוא היינו שהוא מוכן לכל צרכו דומיא דרישא וא״כ ממילא דע״כ הוי סבר דלא שייך ביה שום חשש גומ׳ או כתישה ומש״ה הוי צריך לאוקמי בדלית ליה ואהא מקשינן והא מדקתני סיפא ומש״ה הדר רבה מהך סברא דלעולם בדאית ליה איירי אלא דשייך חשש גומא או כתישה ומש״ה אין מכסין את הספק וה״ה למאי דמסקינן דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ודוק ועיין בסמוך:
אלא אמר רבה, כך יש לומר: אפר כירה שאמרנו שהוא מוכן — מוכן הוא כדי לכסות בו את הודאי אבל אין מוכן לספק, שאף על פי שדעתו היתה לכסות בעפר זה את דמו של מה שישחוט, בין ודאי בין ספק, מכל מקום אינו נחשב כמוכן לגבי הספק.
Rather, Rabba said that the ashes of a stove, which the mishna stated are prepared, are prepared only for covering the blood in a case of a definite obligation, but they are not considered prepared for a case of uncertainty. Although his intention was to use these ashes to cover the blood of any animal he slaughters, whether in a definite or an uncertain case, they are nevertheless not considered prepared for an uncertain case.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לְסָפֵק מַאי טַעְמָא לָא דְּקָא עָבֵיד גּוּמָּא וַדַּאי נָמֵי קָא עָבֵיד גּוּמָּא אֶלָּא כדר׳כִּדְרַבִּי אַבָּא הָכָא נָמֵי כדר׳כִּדְרַבִּי אַבָּא.

The Gemara inquires: In a case of uncertainty, what is the reason that the ashes are not considered prepared? If the reason is that one makes a hole in the mound of ashes when he removes part of it for covering, in a definite case he also makes a hole. If it is prohibited to make a hole, that prohibition applies in all cases. Rather, one must say, in accordance with the opinion of Rabbi Abba, that the making of this hole is not considered prohibited labor, as he is merely performing a destructive act. If so, here too, in a case of uncertainty, there should be no cause for concern, in accordance with the opinion of Rabbi Abba.
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כדר׳ אבא – ודאי מ״ט שרית כדר׳ אבא דאמר לעיל מקלקל הוא ופטור עליה.
ספק מאי טעמא לא דילמא עביד גומא גרסי׳ – פירוש: שאם תתיר לו אפילו עפר תוחח שמא לא ימצא עפר תוחח ויעשה גומא בעפר קשות ודיי נמי אל נתיר לו עפר תוחח גזירה דילמא עביד גומא.
אלא כדר׳ אבה – פירוש: שאפילו אם יעשה גומא בקרקע קשה כיון שאינו צריך אלא לעפרה אינו חייב עליה הילכך ליכא למיגזר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ ספק מ״ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קעביד גומא. כבר כתבתי מה שיש לדקדק בזה דמשמע הכא דבאפר כירה נמי שייך גומא ולעיל במימרא דרב יהודה א״ר מוכח להיפך וכ״כ שם הרא״ש ז״ל ובר מן דין תמיה מילתא טובא דכיון שכתבו התוספות לעיל דבעפר תיחוח לא שייך גומא אלא כשיש סביבותיו קרקע קשה א״כ כ״ש באפר כירה לא שייך גומא דכולה תיחוח ועוד דגומא מחייב משום בנין כמו שכתב רש״י לעיל והיינו משום דבבית איירי הכא וא״כ מאי בנין שייך באפר וכן משמע להדיא מל׳ הב״י סימן תק״ז גבי וקטמא שרי דלא שייך בנין באפר וכן חרישה נראה דלא שייך באפר וא״כ למאי דס״ד הכא דאסור לכסות כוי משום גומא או משום כתישה דאכתי קשה לכסייה כדר׳ יהודה דהתם ע״כ לא שייך כלל לא גומא ולא כתישה דאי ס״ד דשייכי בדר״י אמאי קאמר ועושה בה כל צרכו משמע אפילו היכא דליכא שמחת י״ט ולא מצות כיסוי אפ״ה שרי והאיכא איסור גומא לעפרה דפטור אבל אסור וחששא דלמא עביד כתישה ול״ל דאיירי בדלית ליה עפר דר׳ יהודה דלשון הסוגיא לא משמע כן אלא שינויא דרבא אכולהו קאי וכ״כ רש״י בד״ה ואין דעתו. ועוד קשה מ״ש לעיל דסוף סוף אמאי הדר ביה רבא משינויא דגומא דבפשיטות היה יכול לומר דגומא לעפרה כיון דאף לרבי אבא פטור אבל אסור התירו בודאי ולא בספק דהא רבא גופא מה״ט מסיק לחלק בין ספק לודאי מכל אלו הקושיות נראה לענ״ד דודאי ליכא שום איסור גומא באפר כירה כמו בעפר דרבי יהודה אלא הא דקאמר ספק מ״ט לא דקעביד גומא היינו משום דגזרינן אם נתיר לו לכסות באפר כירה זמנין דאתי לכסות במידי דשייך גומא גמורה באיסור דאורייתא כדפרש״י להדיא בסמוך לענין כתישה וע״ז משני הש״ס שפיר כדר׳ אבא א״כ לא שייך בשום ענין איסור דאורייתא וא״כ באפר כירה מותר לכתחילה והא דלא קאמר דלמא עביד גומא כדאמר בסמוך דלמא עביד כתישה היינו משום דענין כתישה לא שייך כלל באפר כירה ובעפר דר״י מש״ה קאמר דלמא עביד והיינו כפרש״י שמא יהיו שם רגבים משא״כ בגומא דלעולם הוא עושה ודאי גומא אלא שאנו אומרים שאין איסור בגומא זו דלא דמיא לבנין ולא לחרישה כמ״ש וא״כ שייך שפיר לשון והא קעביד גומא וא״כ יש לגזור אטו גומא דאיסורא. נמצא לפ״ז דאין שום איסור באפר כירה מצד עצמו מש״ה הדר ביה רבא ואוקמיה בטעמא דדעתו לודאי ואין דעתו לספק דאית ביה איסור מוקצה מצד עצמו ודו״ק:
ותוהים: לספק מאי טעמא [מה טעם] לא נחשב הוא כמוכן; אם תאמר משום דקא עביד [שהוא עושה] גומא בערימת האפר כאשר נוטל משם אפר לכיסוי, הלא לצורך שחיטת הודאי נמי קא עביד [גם כן הוא עושה] גומא, ואם יש בכך איסור — הלא האיסור קיים בכל מקרה! אלא על כרחך עליך לומר כדברי ר׳ אבא שעשיית גומה זו אינה נחשבת למלאכה, מאחר שבכך אינו אלא כמקלקל ופטור, אם כן הכא נמי [כאן גם כן] בספק, אין חשש לכך וכדברי ר׳ אבא!
The Gemara inquires: In a case of uncertainty, what is the reason that the ashes are not considered prepared? If the reason is that one makes a hole in the mound of ashes when he removes part of it for covering, in a definite case he also makes a hole. If it is prohibited to make a hole, that prohibition applies in all cases. Rather, one must say, in accordance with the opinion of Rabbi Abba, that the making of this hole is not considered prohibited labor, as he is merely performing a destructive act. If so, here too, in a case of uncertainty, there should be no cause for concern, in accordance with the opinion of Rabbi Abba.
רי״ףרש״יתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא סָפֵק מַאי טַעְמָא דִּלְמָא עָבֵיד כְּתִישָׁה וַדַּאי נָמֵי נִגְזוֹר מִשּׁוּם כְּתִישָׁה וַדַּאי כִּי קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה.

Rather, the Gemara retracts from the previous suggestion and offers an alternative: With regard to a case of uncertainty, what is the reason that it is prohibited? The reason is that perhaps one will forget and perform crushing with this earth, to ready it for covering. However, the same problem arises as before: If so, we should also decree against covering the blood in a definite case, because he might crush the earth. The Gemara answers: This presents no difficulty, as when one fulfills the mitzva of covering the blood in a definite case, even if he performs crushing, the positive mitzva of covering the blood comes and overrides the prohibition concerning the desecration of a Festival.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי טעמא דלמא אתי למעבד כתישה אי הכי ודאי נמי נגזור דלמא אתי למיעבד כתישה ודחינן ודאי אפילו אי עבד כתישה שרי. מאי טעמא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי את לא תעשה כל מלאכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא קא עביד כתישה גרסינן. שמא יהו שם רגבים ויכתישם.
ודאי נמי נגזור משום כתישה – ומשני כיון דרוב פעמים אין צריך לכתוש לא גזור רבנן משום כתישה דאי נמי אתו לידי כך לאו איסורא דאורייתא איכא דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי לא תעשה מלאכה דקיימא לן בפרק קמא דיבמות (דף ד.) עשה דוחה את לא תעשה.
אלא ספק הינו טעמא דילמא עביד כתישה – פירוש: אבל לכסות הליכלוך ליכ׳ למיגזר שמא הוא צריך לכתוש באבן בעלמא יכול לכסותו אבל כיסוי הדם דצריך אבן דק איכא למיגזר משום גומא ומשום כתישה.
והא דאמרינן: כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את לא תעשה. קשיא לי דהא קיימא לן כרשב״ל דאמר (שבת קלג.) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, הכא נמי הא יכול לקיים את שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב כאותה שאמרו בחולין פרק כיסוי הדם (חולין פד:) גבי השוחט לחולה בשבת שאינו מכסה עד הערב וכדתניא בברייתא דכסוי הדם אין ודאי דוחה שבת. ונראה לי דמהכא איכא למשמע דאין מעבירין על המצות כלל אלא כיון שא״א לקיים עכשיו את שניהם אומר יבא עשה וידחה ל״ת דאם ימתין אפשר דמטריד ולא מקיים ונמצא דיחוי מפני ל״ת. ולכאורה נמי הכי משמע לי מדאתינן למפשט בריש פרק קמא דיבמות (יבמות ו.) דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת מדכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שאין בנין בית המקדש דוחה שבת, ומאי ראיה דלמא התם משום דאפשר לבנות למחר, ואמרינן נמי התם (ו:) לא תבערו וגו׳ בהבערת בי״ד הכתוב מדבר והתם נמי דילמא משום דאפשר למחר, ואף על פי דאפשר למדחינהו להנהו הכי משמע לכאורה טפי. (אלא דשוחט לחולה בשבת קיימא לן דלא דחי ואינו מכסה עד לערב ואף על גב דעשה דחי את לא תעשה שיש בו כרת, אלא יש לומר דהכא קא אקשינן עליה מצד אחר ולא דייקינן בה כולי האי כנ״ל).
וההיא דהשוחט לחולה בשבת אף על פי דאיכא עפר תיחוח וליכא מלאכה דאורייתא כלל אין מכסין ואפילו לחולה שחלה מבעוד יום, כדמוכח התם בפרק כיסוי הדם דאמר רבא (ההיא) [אההוא] דדריש דמכסה (חטוה לאחוריה) [לישמטוה לאמוריה], וטעמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ובחופר וכותש כדי לכסות כיון דלאו דשבת חמיר ולא מידחי עשה בשבות דרבנן נמי, ודכוותה נמי הא דלקמן דשחט צפור מעי״ט אין מכסין אותו בי״ט ואפילו בעפר מוכן משום דלא התירו טלטול עפר דרבנן במקום דאפשר לו מעי״ט כיון דבחופר וכותש אסור מדאורייתא אפילו לשוחט ביומו, אלא דבשוחט ביומו לא [החמירו] משום שמחת יו״ט (כדלהלן ביצה ט:).
אתי עשה ודחי לא תעשה. קשיא לי אם כן למה לי דקר נעוץ ישחוט ואפילו לכתחילה ואף על פי שאין לו דקר נעוץ דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ובהתירא קא שחיט ולבתר דשחיט יחפור ויכסה דאתי עשה ודחי את ל״ת, ויש לומר כיון דלבסוף אי אפשר לו לכסות אלא בדיחוי הלאו לכתחילה לא ישחוט שהרי זה כמתכוין לבטל לא תעשה, והראיה מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה קודם מילה ולא שרינן להחם ולא אפילו שבות דאמירה לגוי לדעת אביי (עירובין סז:), ועל דעת הרי״ף ורז״ה ז״ל לכולי עלמא אסור לגוי להחם דשבות שיש בו מעשה הוא וכמקצת נוסחי דגרסינן התם בהדיא (והתם נמי לא אמרינן) [דהא מר לא אמר ליה] זיל אחים, ואם איתא ימול דבשעת מילה לאו מידי עביד ובהיתרא מהיל ולאחר מילה הוה ליה תינוק מסוכן אצל חמין ויחמם אפילו על ידי ישראל, אלא ודאי כדאמרן דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי [הוא] כדוחה אותו בתחלה.
ואכתי קשה לי כי שחט מיהא יחפור בדקר ויכסה ואפילו אין לו דקר נעוץ ואפילו בעפר שאינו תיחוח דאתי עשה ודחי לא תעשה, וליכא למימר דרבא למאי דקס״ד השתא לית ליה דר׳ זירא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח הא ליתא דהא רבא השתא לתרוצי מאי דאקשינן מסיפא דברייתא הוא דאתא, דאקשינן והא מדקתני סיפא שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית ליה עסקינן כלומר דאי בדלית ליה מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כמו שפירש רש״י ז״ל, ועלה קא מתרץ רבא דבאית ליה דקר נעוץ דדקר נעוץ מוכן לודאי ואינו מוכן לספק, אלמא דוקא בדאית ליה דקר נעוץ אבל בדלית ליה דקר נעוץ אפילו שחיטת הודאי לא יחפור ויכסה. ויש לומר דאסור משום טלטול דמוקצה היא וחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דשב ואל תעשה הוא, ואפילו בעפר מוכן נמי משום טירחא בעלמא אמר רבה בסמוך דהיכא דשחט צפור מערב יו״ט אין מכסין את דמו ביום טוב, וכן נמי לדעת ר׳ זירא משמיה דרב אפילו בעפר תיחוח דליכא לא משום כתישה ולא משום גומא אם אין לו דקר נעוץ דהוי הכנה קצת אפילו שחט אין מכסה דשב ואל תעשה שאני (דרשינן) [ולא שרינן] ליה במקום טלטול דרבנן או במקום טירחא דשחיטה דמאתמול, כך נראה לי.
והא דאמרינן: הכא אתי עשה ודחי לא תעשה. לא בדעביד ודאי כתישה קאמרינן דהא עפר תיחוח הוא אלא דילמא עביד כתישה קאמר, ועלה קאמר אי משום חשש כתישה דדילמא איכא רגבים מדובקים להכי לא חיישינן דאפילו איכא רגבים ועביד כתישה הא לא אתי לידי איסורא דאורייתא דאתי עשה ודחי לא תעשה אבל בספק כיסוי לא שרינן אפילו הא דדילמא עביד כתישה. דילמא עביד כתישה גרסינן, וכן פי׳ רש״י ז״ל.
ודייקינן: ספק מאי טעמא, לא דעביד גומא, ודאי נמי עביד גומא. אלא כדר׳ אבא דלעיל ספק נמי כדר׳ אבא דלעיל. אלא ספק דילמא עביד כתישה, ודאי נמי דילמא עביד כתישה. ודאי אי נמי עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה. אימר דאמרינן הכי כגון מילה בצרעת סדין בציצית דבעידנא דעוקר לאו מקיים לעשה הכא בעידנא דעבר לאו לא מקיים עשה. הא לא קשיא דבהדי דכתיש מכסי. אלא יום טוב עשה ולא תעשה הוא, ואין עשה דוחה עשה ולא תעשה – האי לישנא דרב אשי הוא דאמר ליה התם בפרק במה מדליקין (בבלי שבת כ״ה.) ובר מיהא ודאי אית ליה לרבא דעשה לא דחי יום טוב כדאיתא התם. אי נמי איפשר דרבא אית ליה הא דרב אשי כדפרישנא התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתי עשה ודחי לא תעשה. הקשה הרשב״א ז״ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את שניהם דימתין לערב ויכסה. ותירץ ז״ל דכיון דאי אפשר לקיים את שניהם לאלתר ודאי דחי. אלא שהקשה ז״ל דהא השוחט לחולה בשבת דאינו דוחה אלא ממתין ומכסה עד הערב. ומורי נר״ו כתב דאין זו ראיה כלל דשאני שבת דאית ביה עשה ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דחי להו. אבל הכא אתי עשה ודחי לא תעשה אם אי אפשר לקיים שניהם לאלתר. והביא נר״ו ראיה מדאיצטריך קרא פרק במה מדליקין לומר שאין שורפין קדשים ביום טוב דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה דיום טוב ואמאי הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר. דהא דאין שורפין קדשים ביום טוב סתמא איתמר ואפילו בשריפת קדשים שנפסלו שאיפשר לדחותן. אלא ודאי כל שאי אפשר לקיום עשה לאלתר לא קרינן ביה אפשר לקיים את שניהם. ועוד אמר הרשב״א ז״ל דהשוחט לחולה בשבת אף על פי שיש לו עפר מוכן אין מכסין אותו עד לערב. ואף על פי שאין טלטול עפר אלא מדרבנן הם העמידו דבריהם בשב ואל תעשה. וכן נראה מתוך דבריו שהוא הביא ראיה מהא דשחט צפור מערב יום טוב שלא התירו לכסות ביום טוב אפילו בעפר מוכן כיון דאיפשר מערב. ולא גזור משום שמחת יום טוב שהרי מותר באכילה בלא כסוי אבל ביום טוב עצמו התירו משום שמחת יום טוב כי היכי דלא לימנע. אבל הרמב״ן ז״ל כתב בפרק כסוי הדם שאם יש לו עפר מוכן לכך שמכסה בשבת עד כאן. ומורי הרב נר״ו הקשה דאם כן יכסה באפר חם כי היכי דמכסה ביום טוב. ותירץ דשאני יום טוב שהעצים עומדין להדלקה מערב ולית בהו מוקצה והאפר גם כן כשהוא חם ראוי לצלות בו בשר ועדיין הוא בהכנתו הראשונה. אבל בשבת לא קיימי להדלקה מערב שבת והילכך האפר אפילו חם הוי מוקצה ונולד. ולפי דה נראה דאם היה לו חולה מערב שבת שעומדין העצים להדלקה מכסין באפר שלהם וצריך עיון. עד כאן תורף דבריו. ובמחילה ממנו אני אומר שזה אינו לפי שהרמב״ן ז״ל לא אמר אלא בזמן שהכין העפר לכך ולפי זה לא קשיא כלל לרשב״א ז״ל דאם הכינו לכך אפילו איסור טלטול דרבנן לית ביה. ועוד הקשה הרשב״א ז״ל כיון דאתי עשה ודחי לא תעשה למה לי דקר נעוץ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לאו מידי קא עביד ולבתר שחיטה יחפור ויכסה. ותירץ ז״ל דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הרי זה כדוחה אותו בתחילה. והביא ראיה מההוא דאישתפיך חמימיה דלא שרינן למיחם לו קודם מילה ואמאי נמהליה ולבתר מילה הוה ליה מסוכן ומחמינן ליה. אלא דלכתחילה לא עבדינן כי האי עד כאן. אבל הרמב״ן ז״ל אינו סובר כן שכך כתב אין לך במצוות אלא שעתן ואי אית ליה חמימי לרחוץ קודם המילה הכי נמי דמהיל ליה ולבתר דמהליה מחמם ליה חמימי משום דהוה ליה מסוכן עד כאן. וכן כתב הרשב״א ז״ל בפרק המילה דלדעת הרמב״ן ז״ל מותר לשחוט ואחר כך חופר ומכסה. ומורי הרב נר״ו פירש דאפילו לדעת הרמב״ן ז״ל אסור לשחוט ולחפור לפי שחכמים העמידו דבריהם במקום עשה דכסוי וכיון שאין לו עפר מוכן אפילו שחט לא יכסה. ועוד אמר מורי הרב נר״ו שאין ראיה לאסור מההיא דאישתפיך חמימיה דמקמי מילה דאינהו הוא דאישתפיך שדרכם היה לרחוץ התינוק לפני המילה ולאחריה והילכך מהלינן ליה ומחמינן ליה כדי לרוחצו פעם שניה מפני הסכנה. ולולא שהוא נר״ו אמרה הייתי אומר שזה אינו דלישנא דאישתפיך לא משמע אלא שהן נשפכו מעצמן ולא ששפכו אחרים אותן דאם כן הוה ליה למימר דאשפיך חמימיה. ועוד למה שפכו אותם. אלא שבזה איפשר לומר לפי שהיו מטונפים מרחיצה הראשונה כן נראה לי.
הא דאקשינן דילמא קא עביד כתישה קשיא דמשום הך קושיא אוקימנא לה לעיל בעפר תיחוח ואם כן הכא נמי בעפר תחוח וליכא כתישה. ויש לומר דהכי קאמר אפילו בעפר תיחוח איכא רגבים מדובקים וחיישינן לכתישה אתי עשה ודחי לא תעשה.
גמ׳ מאי טעמא דלמא עביד כתישה כו׳ אמר רבה שחט צפור כו׳ כצ״ל:
שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל״ת. וקשיא לי טובא א״כ דקר נעוץ ל״ל אפילו כשאין לו דקר נעוץ נמי יחפור ויכסה להדיא דרחמנא אמר ולכאורה היה נ״ל ליישב דהא דאמרי׳ אתי עשה ודחי ל״ת לאו דשרי כה״ג לכתחלה משום דעשה דוחה ל״ת דהא אפשר לקיים שניהם ולכסות בלילה כדפרישית דמדאורייתא ודאי לא חיישינן שמא יבלע בקרקע ועוד דאף למאי דפרישית דאף שיכול לעשות אח״כ אפ״ה אמרינן שפיר מדאורייתא אתי עשה ודחי ל״ת כיון דהשתא מיהא מטי זימנא וחביבא מצוה בשעתא כדאמרינן בהקטר חלבים אפ״ה אפשר דמדרבנן מיהא אסור כיון דליכא עקירת עשה דאורייתא דאפשר לכסות בלילה אלא הא דאמרינן הכא אתי עשה ודחי ל״ת היינו דוקא בכה״ג דפרישית דלא שייך כתישה דאורייתא באפר כירה או בעפר דר״י אלא דחיישינן דלמא זמנין אתי לידי כתישה כמו שפרש״י להדיא ובהא קאמר שפיר דלא חיישינן להכי דאף אם יזדמן שעבר וכתש וכיסה ליכא איסור דאורייתא דאתי עשה ודחי וכן משמע להדיא בלשון הגמרא וברש״י בשמעתין אלא דאכתי הקושיא במקומה עומדת ל״ל דקר נעוץ דאר״י לעיל הא בלא״ה מוקמינן לעיל במתני׳ בעפר תיחוח דליכא כתישה דאורייתא אם לא שנאמר דלמאי דס״ד השתא דטעמא דרבה משום דעשה דוחה ל״ת אין ה״נ דרבה לית ליה הא דקאמר ר״י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ ובכה״ג היה אפשר ליישב ג״כ מה שהקשיתי בסמוך דמאי ס״ד לומר דטעמא דרבה דבספק לא משום גומא דא״כ קשה הא דאמר ר״י בהכניס מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו ואמאי הא קעביד גומא ודוחק לומר דבאפר כירה שייך יותר גומא מבהכניס מלא קופתו עפר ועוד דאי במלא קופתו עפר לא שייך גומא א״כ אכתי לא תירץ רבה כלום אקושיא דלכסייה כדר״י דשכיח טפי כמ״ש התוספות אבל למאי דפרישית א״ש דאין ה״נ דהשתא ס״ד דרבה לאו לשנוייה דר״י אתא ואין ה״נ דלית ליה הא דרבי יהודה נמי במלא קופתו עפר אלא עיקר שנויא דרבה אהא דמקשינן ולטעמיך לכסייה באפר כירה כל זה היה נ״ל ליישב סוגית הש״ס אלא דלפ״ז לא מקשה התוס׳ מידי בד״ה ס״ס שכתבו ותימא דהכא משמע דרבה אית ליה די״ט עשה ול״ת הוא ובפרק במה מדליקין משמע דלא ס״ל ולמאי דפרי׳ אף אי לא ס״ל די״ט עשה ול״ת הוא אפ״ה שפיר הדר ביה רבה משום דניחא ליה לאוקמי הא דקאמר ר״י לעיל והוא שיש לו דקר נעוץ וא״כ משמע דלא הוי טעמא משום דעשה דוחה ל״ת והיינו כדפרישית כיון דיכול לקיים שניהם בלילה ומש״ה איצטריך לאוקמיה מטעמא דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק וכן במה שהקשו התוס׳ בד״ה תני ר״ח וא״ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולמאי דפרי׳ אין כאן עקירת ד״ת דהא אפשר לכסות בלילה דהתם נמי ע״כ לא איירי מהזמנת עפר דקודם שחיטה אלא כיסוי דלאחר שחיטה כדקתני ונתערבו דמן זה בזה אע״כ דהתוס׳ לא משמע להו כלל הא מילתא דיכול לכסות בלילה וא״כ הדרן כל הקושיות לדוכתא לשיטת התוספת ויש ליישב בדוחק ואין להאריך יותר ודוק היטב:
שם ודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל״ת וקשה הא קי״ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול״ת ואפשר לקיים שניהם לא דחי וא״כ ה״נ יכול לקיים העשה לכסותו אחר י״ט ול״ל דחיישינן שמא יבלע בקרקע כמ״ש הרא״ש לענין כוי דאין שוחטין בי״ט ולא אמרינן דישחוט ויכסהו לאחר י״ט דשמא יבלע בקרקע ולשחטו לתוך כלי א״א דקי״ל אין שוחטין לתוך כלי וכו׳ ע״ש. אלא דלענ״ד דלא דמי דודאי לענין כוי אמרינן שפיר דאין שוחטין לכתחילה משום הנך טעמי אבל הכא למה ידחה ל״ת דאורייתא כיון דמדאורייתא ודאי יכול לשחוט ולכסות בלילה ולא אסור אלא מדרבנן לחומרא בעלמא וה״ה להאי חששא דשמא יבלע בקרקע דאינו אלא חשש בעלמא מנ״ל למידחי ל״ת בכה״ג ואע״ג דבפרק ר״א דמילה משמע גבי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שחייב לפי שאין קבוע להם זמן ומקשה בגמרא אדרבה כל שעתא ושעתא זימנא הוא א״כ נראה מזה שאין לחלק בין דבר שאפשר לעשותו מעי״ט או לא בכל ענין אית ליה דמכשירי מצוה דחי שבת א״כ מקשה שפיר כל שעתא ושעתא זימנא הוא אבל אליבא דרבנן לענין עשה דוחה ל״ת ודאי שייך לחלק מה״ט דכתיבנא. וראיה לדבר דבמס׳ יבמות הקשו התוס׳ אהא דקי״ל אתי עשה ודחי ל״ת וילפינן מגדילים תעשה לך אדיליף מגדילים דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי י״ט דקבע הכתוב בוקר שני לשריפתו ותירצו שם התוס׳ דשאני שריפת קדשים דיכול לעשותן אחר י״ט וא״כ נוכל לומר דאף למאי דילפינן מגדילים היינו דוקא בדבר שנדחה זמנו משא״כ במידי דיכול לעשותו אח״כ בהיתר ילפינן משריפת קדשים דלא דחי. מיהו לפי המסקנא דקי״ל י״ט עשה ול״ת הוא א״כ תו לא מצינן למילף משריפת קדשים ובכל ענין ילפינן מגדילים דמסברא דנפשין מנ״ל לחלק אבל בסוגיא דהכא דאכתי לא אסיק אדעתיה די״ט עשה ול״ת הוא א״כ ודאי קשה וצ״ע ודו״ק. ובלא״ה יש לדקדק במ״ש הרא״ש דלשחוט לתוך כלי א״א וכו׳ דלכאורה נראה דדוקא לשחוט להדיא לתוך כלי אסור אבל לשחוט על הקרקע ולאספו אח״כ מן הקרקע ליתנו לתוך כלי מנ״ל דאסור ול״ל דבכוי איירי שלא הזמין העפר למטה ומש״ה אסור דא״כ אפילו ודאי נמי לרבה אסור לעיל דחיישינן דלמא מימלך ולא שחיט ועוד דכולה סוגיא משמע דמכיסוי דלאחר שחיטה איירי ודו״ק:
אלא יש לחזור בנו ולומר טעם אחר: ספק מאי טעמא [מה טעם] אסור — דלמא עביד [שמא ישכח ויעשה] בעפר הזה גם כתישה כדי להכשירו שיהיה ראוי לכיסוי, אבל יש להקשות שוב: שאם כן ודאי נמי [גם כן] נגזור לאסור לכסות בו משום שהוא עושה בו כתישה! ומשיבים: אין זו קושיה, כי כשהוא מקיים מצוות כיסוי בדם הודאי, גם כי קא עביד [כאשר הוא עושה] כתישה, אתי [באה] מצות עשה של כיסוי הדם ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה של חילול יום טוב.
Rather, the Gemara retracts from the previous suggestion and offers an alternative: With regard to a case of uncertainty, what is the reason that it is prohibited? The reason is that perhaps one will forget and perform crushing with this earth, to ready it for covering. However, the same problem arises as before: If so, we should also decree against covering the blood in a definite case, because he might crush the earth. The Gemara answers: This presents no difficulty, as when one fulfills the mitzva of covering the blood in a definite case, even if he performs crushing, the positive mitzva of covering the blood comes and overrides the prohibition concerning the desecration of a Festival.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵימַר דְּאָמְרִינַן אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה כְּגוֹן מִילָה בְּצָרַעַת א״נאִי נָמֵי סָדִין בְּצִיצִית.

The Gemara challenges this: Say that we said the following principle: A positive mitzva comes and overrides a prohibition in a case such as the circumcision of a child who has leprosy. Cutting off a leprous blemish is a violation of a prohibition. However, if a baby’s foreskin is leprous, it is permitted to cut it off by circumcision. Alternatively, the principle applies to a case of a linen cloak on which woolen ritual fringes are placed, despite the prohibition against wearing diverse kinds, i.e., a mixture of wool and linen.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת או סדין בציצית דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. לאו בצרעת מנין דכתיב השמר בנגע כו׳ וכל השמר לאו הוא ובקציצת הצרעת בערלה מתקיימת המילה וביום השמיני ימול בשר ערלתו שהוא עשה אבל הכא בעידנא דעקר ליה לאו דלא תעשה כל מלאכה וכתישה היא מלאכה בעצמה לא מקיים עשה דכיסוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מילה בצרעת – דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ותניא בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר ותניא בגמרא דאם לא הביא כלי במסכת שבת (קלב:) ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: אי נמי ציצית בכלאים דכתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך דבשעת מילה או בשעת לבישת הטלית מעקר לאו ומקיים עשה אבל עשה זה כשהוא כותש עובר בלאו והעשה אינו מקיים עד שיכסה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה מילה בצרעת כו׳ במסכת שבת ימול בשר כו׳ כצ״ל:
בא״ד דבשעת מילה כו׳ עד שיכסה הס״ד:
ומקשים על כך: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] את הכלל שאתי [באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה במקרים כגון שיש מילה בצרעת. שיש מצוות לא תעשה בתורה, האוסרת לחתוך את נגע הצרעת מן הבשר, אולם אם היה נגע הצרעת על ערלתו של תינוק — מותר לחתוך את הערלה בשעת מילת התינוק, אי נמי [או גם כן] מקרה כגון סדין של פשתן שמשתמשים לצרכו בציצית של צמר, אף על פי שפשתן וצמר הם כלאים ואסור לחברם יחד.
The Gemara challenges this: Say that we said the following principle: A positive mitzva comes and overrides a prohibition in a case such as the circumcision of a child who has leprosy. Cutting off a leprous blemish is a violation of a prohibition. However, if a baby’s foreskin is leprous, it is permitted to cut it off by circumcision. Alternatively, the principle applies to a case of a linen cloak on which woolen ritual fringes are placed, despite the prohibition against wearing diverse kinds, i.e., a mixture of wool and linen.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו קָא מוֹקֵים לַעֲשֵׂה הָכָא בְּעִידָּנָא דְּקָא מִעֲקַר לָאו לָא מוֹקֵים עֲשֵׂה הָא לָא קַשְׁיָא דְּבַהֲדֵי דְּכָתֵישׁ קָא מִכַּסֵּי.

The Gemara explains the difference between those halakhot and the issue at hand. In those cases, at the time that one uproots the prohibition, he fulfills the positive mitzva with the same act. However, here, in the case of covering blood, two separate actions are involved, as at the time that one uproots the prohibition, when he crushes the earth, he does not fulfill the positive mitzva of covering the blood. The Gemara answers: This is not difficult, as it is possible to say that when one crushes the earth, he covers the blood with it; he fulfills the positive mitzva by means of the same action through which he uproots the prohibition.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקינן הא לא קשיא בהדי דכתיש מכסה כלומר שוחט וכותת והדם שותת סביבות הדקר ואקשינן עוד מכדי יום טוב עשה ולא תעשה הוא כלומר עשה שבתון ולאו כל מלאכת עבודה לא תעשו ושמחת יום טוב עשה בלבד הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ופרקינן אלא אמר רבא לעולם כשיש לו אפר כירה וכיוצא בה מיהו הני מוכנין הן לודאי מאי טעמא דדעתו לודאי ולו הכינן ואין דעתו לספק לפיכך אין מכסין בו דם הכוי באפר הכירה ואזדא רבא לטעמא דכל מידי דדעתיה עליה ולו הכינו שרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבמקרים כגון אלה בעידנא דקא מעקר אותו זמן עצמו שהוא עוקר] את הלאו [מצות לא תעשה]קא מוקים [הריהו מעמיד, מקיים] את מצות העשה על ידי אותו מעשה עצמו. אולם הכא [כאן] לענין כיסוי הדם, הרי הם שני מעשים נפרדים, שהרי בעידנא דקא מעקר [בזמן שהוא עוקר] את הלאו — לא מוקים [הריהו מעמיד, מקיים] את מצות העשה, שהרי בתחילה הוא כותש ועובר בכך על לאו, ורק אחר כך הוא מקיים את מצוות העשה בכיסוי הדם! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כי אפשר לומר דבהדי דכתיש קא מכסי [שבתוך כדי שהוא כותש הוא מכסה] את הדם בעפר זה שנכתש, ונמצא מקיים מצות עשה באותה פעולה שבה נעקרה מצות לא תעשה.
The Gemara explains the difference between those halakhot and the issue at hand. In those cases, at the time that one uproots the prohibition, he fulfills the positive mitzva with the same act. However, here, in the case of covering blood, two separate actions are involved, as at the time that one uproots the prohibition, when he crushes the earth, he does not fulfill the positive mitzva of covering the blood. The Gemara answers: This is not difficult, as it is possible to say that when one crushes the earth, he covers the blood with it; he fulfills the positive mitzva by means of the same action through which he uproots the prohibition.
ר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) סוֹף סוֹף יוֹם טוֹב אעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.

The Gemara challenges this explanation from a different perspective: Ultimately, a Festival is a mitzva that includes both the positive mitzva of rest and also the prohibition against performing prohibited labor, and there is a principle that a positive mitzva by itself does not override a prohibition and a positive mitzva together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עשה ולא תעשה הוא – דכתיב (ויקרא כג) ביום הראשון שבתון דמשמע שבות.
והא יו״ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. הקשו בתוס׳ מדאמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין (פסחים מו:) האופה מיום טוב לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל ואקשינן עלה (שם מז.) ומי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה חטאות ואם איתא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור, ומאי קושיא דהא לא חזי לכיסויי ביה דם צפור דהא איכא עשה ולא תעשה כדאמרינן הכא. ואיכא מאן דמתרץ דהתם סבירא ליה לתלמודא דיום טוב לא תעשה גרידא אית ביה כדהוה סלקא דעתיה הכא מעיקרא וכדאיכא אמוראי בפרק כיצד צולין (פסחים פג:) ובפרק במה מדליקין (שבת כד:) ובפרק כירה דאית להו הכין, ואף על גב דמסקנא דרבא דאית ביה עשה ולא תעשה התם אגב ריהטא פריך לפי ההיא סברא ולא לפי מסקנא דהכא, אבל קשה לומר דרבה ורב חסדא וכל הנך אמוראי דהתם לא ידעי מסקנא דהכא ולא דרשות דפרק כיצד צולין ובשבת. ורבינו יצחק בר אברהם ז״ל תירץ דאף על גב דיום טוב עשה ולא תעשה מכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה שבו לומר דלא לקי אבל ודאי עשה שבו לא מידחי והלכך אפילו ודאי לא דחי כיסוי דידיה לי״ט דאית ביה עשה ולא תעשה אבל מכל מקום פריך התם שפיר דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לילקי דהא חזי לכסויי דם צפור ולית ביה לאו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים מצד אחר: סוף סוף הלא יום טוב יש בו גם מצות עשה לשבות בו, וגם מצות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכה, ואין עשה בלבד דוחה את לא תעשה ועשה!
The Gemara challenges this explanation from a different perspective: Ultimately, a Festival is a mitzva that includes both the positive mitzva of rest and also the prohibition against performing prohibited labor, and there is a principle that a positive mitzva by itself does not override a prohibition and a positive mitzva together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא אָמַר רָבָא אֵפֶר כִּירָה דַּעְתּוֹ לְוַדַּאי וְאֵין דַּעְתּוֹ לְסָפֵק.

Rather, the Gemara rejects the previous explanation, in favor of the following. Rava said: One’s initial intention is to use the ashes of a stove for a mitzva that is definite, and he does not have this intention for cases of uncertainty. One may not use an article on a Festival for a purpose which he did not have in mind beforehand.
רי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין דעתו לספק – הלכך איסור מוקצה איכא והוא הדין לדרב יהודה.
סוף סוף יו״ט עשה ולא תעשה אלא אמר רבא וכו׳ – ותימה דהכא משמע לרבא דאית ליה עשה ולא תעשה מדדחיק נפשיה לשנויי ובפרק במה מדליקין (שבת דף כד: שם) אמר רבא הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ורב אשי אמר יום טוב עשה ולא תעשה וכו׳ משמע דרבא לית ליה ההוא טעמא וי״ל דגמרא דחיק נפשיה לאוקומי מילתא דרבא אליבא דהלכתא די״ט עשה ולא תעשה אע״ג דרבא עצמו לית ליה האי סברא.
אלא אמר (רבה) [רבא] אפר כירה מוכן הוא לודאי וגו׳. הקשו בתוס׳ והא רבא לית ליה דיום טוב עשה ולא תעשה בפרק כיצד צולין (פסחים פג:) ובפרק ב׳ דשבת (שבת כד:) דרב אשי הוא דקאמר ולא שאר אמוראי ורבא איירי התם, והם ז״ל תירצו דמכל מקום הוי מצי למיפרך הא אין עשה דכיסוי הדם דוחה יום טוב משום דדרשינן (ביצה כח:) הוא לבדו הוא ולא מכשירין במכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב מיהא לכולי עלמא ותלמודא הוא דנקט טעמא דרב אשי משום דפשיטא טפי.
אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי – והוא הדין למלא קופתו עפר.
ואין דעתו לספק – הילכך לגבי ודאי מוכן הוא ולא לספק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. פירוש ונקט אפר כירה לרבותא והוא הדין לדקר נעוץ ולקופת עפר דרב יהודה. וקשיא דמשמע דמשום אוקמתא דיום טוב עשה ולא תעשה מוקי ליה בהאי אוקמתא והא שמעינן ליה לרבא בפרק במה מדליקין דלית ליה הכין. והרבה תירוצים נאמרו בענין. ולי נראה דלסברא דמאן דאמר דיום טוב עשה ולא תעשה קאמר וליה לא סבירא ליה ורב אשי הוא דאמר הכין בשבת ופליג עליה דרבא. ויש מפרשים דבר מן דין סבירא ליה לרבא דאין עשה דכיסוי דוחה יום טוב משום דדרשינן הוא לבדו ולא מכשיריו דמכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב לא דחו יום טוב.
ומורי הרב נר״ו הקשה דהך דרשא לא מיתאמרא אלא במכשירי אוכל נפש אבל כסוי עשה הוא והוה לן למימר דלידחי לא תעשה דיום טוב דמה ענין אוכל נפש אצל כסוי והרי בלא כסוי מצי אכיל ליה. אבל ודאי מלבדו קא ממעטינן ליה כי היכי דחזינן ליה לרבא דממעט מיניה מילה שלא בזמנה מפני שהיה יכול לעשותה מערב יום טוב הכא נמי ממעט ליה מלבדו כיון שיכול לכתוש העפר הדק מערב יום טוב.
בד״ה סוף סוף כו׳ מדדחיק כו׳ כצ״ל:
אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו ולומר כך, אמר רבא: אפר כירה מתחילה דעתו להשתמש בו לדבר שמצוותו ודאי, ואין דעתו לשימוש בו לצורך הספק. שכל דבר שלא היה בדעתו מראש להשתמש בו, אסור לעשות בו שימוש ביום טוב.
Rather, the Gemara rejects the previous explanation, in favor of the following. Rava said: One’s initial intention is to use the ashes of a stove for a mitzva that is definite, and he does not have this intention for cases of uncertainty. One may not use an article on a Festival for a purpose which he did not have in mind beforehand.
רי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר דַּם צִפּוֹר אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.

The Gemara comments: And Rava follows his regular line of reasoning in this regard, as Rava said: If one brought in earth in order to cover a baby’s excrement with it on a Festival, it is likewise permitted to cover with it the blood of a slaughtered bird. Since he prepared this earth for a case of uncertainty, as it is possible that the baby will not soil the house, he certainly intended to use it for covering the blood of a bird prepared before the Festival for slaughter. If, however, one prepared the earth at the outset to cover the blood of a bird, it is prohibited to cover excrement with it, as he did not know in advance that he would require the earth for this purpose. He had only definite uses in mind, not possible ones such as covering excrement.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור. מאי טעמא דהא לנקות חצרו בעי כל שכן הכא דאינון תרתי ניקוי ומצות כסוי. אבל הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה נהרבלאי אמרי כו׳ ופשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואזדא רבא לטעמיה – דאמר מי שדעתו לודאי לא רמי אנפשיה לאזמוני למידי דספק.
הכניס עפר לכסות בו צואה – ביום טוב שיש לו תינוק וירא שמא יטיל רעי ביו״ט לפניו.
מותר לכסות דם צפור – שיש לו לשחוט ביום טוב דכיון שהזמינו לספק כל שכן לודאי.
אסור לכסות בו צואה – אם יש לו תינוק קטן והטיל צואה ביום טוב מאי טעמא דם צפור ודאי היה לו שישחטנו ויהא צריך כסוי אבל הצואה ספק הוא אם יארע במקום המאוס לו ודעתו לודאי ולא לספק.
אואמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור. דהא לנקות ביתו וחצירו הכניסו וכ״ש לכיסוי דאיכא תרתי ניקוי ומצות כיסוי, אבל הכניסו לכיסוי הדם אסור לכסות בו צואה דהא לאו לנקות הכניסו אלא למצוה.
א. כל הדיבור בפירוש ר״ח. ומפרש דלא כרש״י. והובא הכל בראבי״ה סי׳ תשכז.
ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ציאה מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור אסור לכסות בו צואה – דספק הוא אם יארע לו במקום הצריכה כיסוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אסור לכסות כו׳ בי״ט מאי טעמא כו׳ הד״א:
ומעירים: ואזדא [והלך] רבא בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]; שאמר רבא: הכניס עפר על דעת לכסות בו צואה, שאם יטיל תינוק צואה בבית ביום טוב, יכסה אותה בעפר. שעפר זה מותר לכסות בו גם דם צפור או חיה שהוא שוחט. שכיון שהכין עפר אפילו לצורך הספק, שהרי יתכן שלא יטיל התינוק צואה ולא יצטרך לו כלל, בודאי נתכוון להשתמש בעפר זה כדי לכסות בו גם דם ציפור שהכינה מבעוד יום לשחיטה. אבל אם הכין את העפר מתחילה על מנת לכסות בו דם צפוראסור לכסות בו צואה כי לא ידע מראש שתהא צואה שיצטרך לכסותה. שאף שהיתה כוונתו מראש להשתמש בעפר, לא היתה כוונתו אלא לשימוש ודאי, ולא לספק כמו כיסוי צואה.
The Gemara comments: And Rava follows his regular line of reasoning in this regard, as Rava said: If one brought in earth in order to cover a baby’s excrement with it on a Festival, it is likewise permitted to cover with it the blood of a slaughtered bird. Since he prepared this earth for a case of uncertainty, as it is possible that the baby will not soil the house, he certainly intended to use it for covering the blood of a bird prepared before the Festival for slaughter. If, however, one prepared the earth at the outset to cover the blood of a bird, it is prohibited to cover excrement with it, as he did not know in advance that he would require the earth for this purpose. He had only definite uses in mind, not possible ones such as covering excrement.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) נְהַרְבְּלָאֵי אָמְרִי אֲפִילּוּ הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה.

The Sages of Neharbela said: Even if one brought in earth to cover the blood of a bird with it, it is permitted to cover excrement with it, as it cannot be said that he did not intend this usage.
רי״ףרש״ירשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מותר לכסות בו צואה – כיון דאזמניה אזמניה דהא נמי קרוב לודאי.
נהרבלאי אמרי – בסנהדרין (דף יז:) מפרש דהוא רמי בר בריבי.
נהרבלאי אמרי אפילו הכניס עפר וכו׳. ולדידהו מתרצא לה ברייתא דכוי כר׳ ייבא דבסמוך דמוקי לה דטעמא משום התרת חלבו.
ונהרבילאי אמרי אפילו לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה נהרבלאי אמרי בסנהדרין מפרש דהוא כו׳ כצ״ל:
בד״ה אלא ל״ג נמחק ונ״ב נ״ל טעות:
נהרבלאי אמרי [חכמי נהרבלא היו אומרים]: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפורמותר לכסות בו צואה ואין לומר שלא היתה דעתו לכך.
The Sages of Neharbela said: Even if one brought in earth to cover the blood of a bird with it, it is permitted to cover excrement with it, as it cannot be said that he did not intend this usage.
רי״ףרש״ירשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמְרִי בְּמַעְרְבָא פְּלִיגִי בַּהּ ר׳רַבִּי יוֹסֵי בַּר חָמָא ור׳וְרַבִּי זֵירָא וְאָמְרִי לַהּ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא ור׳וְרַבִּי זֵירָא חַד אָמַר כּוֹי הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה וְחַד אָמַר כּוֹי אֵינוֹ כְּצוֹאָה.

They say in the West, Eretz Yisrael, that Rabbi Yosei bar Ḥama and Rabbi Zeira disagree with regard to this issue, and some say it was disputed by Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, commonly mentioned in the Babylonian Talmud as Rava, without the patronymic, and Rabbi Zeira. The Gemara elaborates: One of them said that a koy is similar to excrement in this regard. Just as one may cover the blood of a bird with earth brought in for the purpose of covering excrement, he may likewise use it for covering the blood of a koy, as both the case of excrement and the case of the koy are cases of uncertainty. And the other one said: A koy is not similar to excrement. Since the covering of excrement is common, it is regarded as a definite purpose in comparison to a koy, which is by definition an uncertain case. It is therefore prohibited to cover the blood of a koy with earth prepared for the sake of covering excrement.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כוי הרי הוא כצואה – המכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם כוי דזה וזה ספק.
וחד אמר אינו כצואה – והמכניס עפר לכסות צואה אסור לכסות בו דם כוי דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי דצואת תינוק שכיחא וקרובה לודאי.
אמרי במערבא פליג בה רב יוסף בר חמא ור׳ זירא, ואמרי לה רבא בריה יוסף בר חמא ור׳ זירא, חד אמר כוי הרי הוא כצואה – דאין דעתו של אדם עליו מסתמא כי היכי דאין דעתו על צואה.
וחד אמר כוי אינו כצואה – דכוי אין דעתו של אדם מסתמא עליו אבל כזו צואה דעתו של אדם עליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל]: פליגי בה [נחלקו בענין זה] ר׳ יוסי בר חמא ור׳ זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא (הוא רבא סתם שבתלמוד הבבלי) ור׳ זירא. חד [אחד מהם] אמר: כוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה), הרי הוא לענין זה כצואה, שאם הכניס לביתו עפר כדי לכסות בו את הצואה, מותר להשתמש בו גם לצורך כיסוי דם שחיטת הכוי, שזה וזה ספק. וחד [ואחד מהם] אמר: כוי אינו כצואה, שצואה דעתו עליה, ולכך דינה לענין זה כודאי, אבל כוי אינו אלא בכלל הספיקות ואסור להשתמש לכיסוי דמו בעפר שהוכן לצורך הצואה.
They say in the West, Eretz Yisrael, that Rabbi Yosei bar Ḥama and Rabbi Zeira disagree with regard to this issue, and some say it was disputed by Rava, son of Rav Yosef bar Ḥama, commonly mentioned in the Babylonian Talmud as Rava, without the patronymic, and Rabbi Zeira. The Gemara elaborates: One of them said that a koy is similar to excrement in this regard. Just as one may cover the blood of a bird with earth brought in for the purpose of covering excrement, he may likewise use it for covering the blood of a koy, as both the case of excrement and the case of the koy are cases of uncertainty. And the other one said: A koy is not similar to excrement. Since the covering of excrement is common, it is regarded as a definite purpose in comparison to a koy, which is by definition an uncertain case. It is therefore prohibited to cover the blood of a koy with earth prepared for the sake of covering excrement.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) תִּסְתַּיַּים דְּרָבָא הוּא דְּאָמַר כּוֹי הֲרֵי הוּא כְּצוֹאָה דְּאָמַר רָבָא הִכְנִיס עָפָר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ דַּם צִפּוֹר דַּם צִפּוֹר אָסוּר לְכַסּוֹת בּוֹ צוֹאָה תִּסְתַּיַּים.

The Gemara comments: Conclude that Rava is the one who said that a koy is similar to excrement, as Rava said: If one brought in earth to cover excrement with it, it is permitted to cover the blood of a bird with it; if he did bring in earth to cover the blood of a bird, it is prohibited to cover excrement with it. One intends to use the earth for the definite rather than the uncertain purpose, and likewise in the case of a koy. The Gemara summarizes: Indeed, conclude that this is the correct version of the opinions in the dispute.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תסתיים דרבא הוא דאמר – צואה כספק וכוי מותר בהזמנת צואה.
דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסור לכסות בו צואה – אלמא ספק הוא.
תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה – דעל שניהם אין דעתו של אדם עליהם מסתמא.
דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור, לדם צפור אסור לכסות בו צואה. תסתיים – דצואה אין דעתו של אדם עליה מן הסתם ככוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרבא הוא שאמר כי כוי הרי הוא כצואה, שהרי אמר רבא: הכניס עפר כדי לכסות בו צואהמותר לכסות בו דם צפור, דם צפוראסור לכסות בו צואה. משמע: שדעתו לודאי ולא לספק, אם כן הוא הדין אף בכוי. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היתה המחלוקת.
The Gemara comments: Conclude that Rava is the one who said that a koy is similar to excrement, as Rava said: If one brought in earth to cover excrement with it, it is permitted to cover the blood of a bird with it; if he did bring in earth to cover the blood of a bird, it is prohibited to cover excrement with it. One intends to use the earth for the definite rather than the uncertain purpose, and likewise in the case of a koy. The Gemara summarizes: Indeed, conclude that this is the correct version of the opinions in the dispute.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רָמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא אָמַר בכּוֹי הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְכַסֵּינַן גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַתָּרַת חֶלְבּוֹ.

§ Rami, son of Rav Yeiva, said a different reason: In the case of a koy, this is the reasoning for the halakha that one may not cover its blood: It is not because this action would constitute prohibited labor; rather, it is a rabbinic decree due to the permission of its prohibited fat. If one were to cover its blood, people might think that a koy is definitely an undomesticated animal, and it is well known that the fats of an undomesticated animal may be eaten, whereas those of a domesticated animal are prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רמי בריה דרב יימר אמר כוי היינו טעמא דלא מכסין גזרו גזירה מפני הרואה שאם תתיר לו לכסות דם הכוי ביום טוב הרואה אומר ודאי חיה היא ויתיר חלבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום התרת חלבו – דאי שרית לכסוייה אתי למימר חיה הוא.
גזירה משום התרת חלבו. ואף על גב דאיכא עשה דכיסוי, איכא למימר דדחינן ליה בשב ואל תעשה כי היכי דלא ליתי לידי אכילת חלבו דאית ביה כרת, אי נמי מיתחזי ליה דכיון דספק הוא ואפשר לכסויי נמי בערב ולא מידחי עשה בו לגמרי מוטב שידחה עד הערב כדי שלא יבוא לידי התרת חלבו דאפשר דאית ביה כרת.
ראמי בריה דרב ייבא אמר כוי היינו טעמא דלא מכסינן גזרה משום התרת1 חלבו. אי הכי בחול נמי. בחול אמרינן לתקן2 חצרו הוא צריך. שחט באשפה מאי איכא למימר? וליטעמיך, בא לימלך מאי איכא למימר – כלומר אדמקשית לי הא, עדיפא לך לאקשויי דאפילו בחצר איכא למיחש לגביה. הוא גופיה דאימליך ואמרי ליה כסה אלא טעמא אחרינא הוא לכולהו דבחול ליכא למיחש דמימר אמרי מספיקא אמרי ליה רבנן טרח וכסי. ונוסחי דוקני שחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר אלא בחול וכו׳ וטעמא אחרינא והדרינן מטעמא קמא.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728: ״התכת״.
2. כן בכ״י בהמ״ל 8728, וכן בכ״י של הבבלי. בדפוסים: ״לנקר״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א רמי בריה [בנו] של רב ייבא אמר טעם אחר: כוי היינו טעמא דלא מכסינן [זהו הטעם שאין אנו מכסים את דמו], לא מחשש איסור מלאכה שיש בכיסוי כזה אלא גזירה משום התרת חלבו. שאם יכסו את דמו יחשבו הכל שכוי הוא חיה גמורה, וידוע כי חלב חיה (שלא כבהמה) מותר באכילה.
§ Rami, son of Rav Yeiva, said a different reason: In the case of a koy, this is the reasoning for the halakha that one may not cover its blood: It is not because this action would constitute prohibited labor; rather, it is a rabbinic decree due to the permission of its prohibited fat. If one were to cover its blood, people might think that a koy is definitely an undomesticated animal, and it is well known that the fats of an undomesticated animal may be eaten, whereas those of a domesticated animal are prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִי הָכִי אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי בַּחוֹל אָמְרִי לְנַקֵּר חֲצֵרוֹ הוּא צָרִיךְ.

The Gemara challenges this: If so, even on a weekday as well, the blood of a koy should not be covered, due to this concern. The Gemara answers: On a weekday, people will say that he needs to clean his courtyard, and that he is covering the blood merely to keep his courtyard presentable, rather than to fulfill the mitzva of covering blood.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וא״ת בחול נמי בחול ליכא למיחש בהאי מלתא דאמרי ספק הוא ומפני הספק אמרו רבנן טרח וכסה אבל ביום טוב מספק לא אמרו טרח וכסה שמצוה הבאה בעבירה היא הלכך לא גזרינן כסוי דם הכוי בחול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בחול אמרי לנקר חצרו כו׳ – הרואה אומר לא מפני שטעון כסוי אלא כדי לנקר חצרו מכסהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אי הכי [אם כן], אפילו ביום חול נמי [גם כן] לא יכסו את דמו מפני חשש זה! ומשיבים: ביום חול אמרי [אומרים] האנשים כי לנקר [לנקות] את חצרו הוא צריך והוא מכסה את הדם מפני נוי החצר ולא מפני מצות הכיסוי.
The Gemara challenges this: If so, even on a weekday as well, the blood of a koy should not be covered, due to this concern. The Gemara answers: On a weekday, people will say that he needs to clean his courtyard, and that he is covering the blood merely to keep his courtyard presentable, rather than to fulfill the mitzva of covering blood.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר בָּא לִימָּלֵךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

The Gemara asks: And if he slaughtered a koy in a dunghill, a place used for the disposal of refuse, what is there to say? It will be evident that he is not concerned about its cleanliness, and that he is attempting to perform the mitzva of covering blood. Alternatively, if he comes to consult a Sage concerning whether or not he should cover the blood of a koy on a weekday, what is there to say? If the owner of the koy is instructed to cover the blood, would he not come to the erroneous conclusion that its fats are permitted?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא גרסינן ולטעמיך אלא הכי גרסינן בא לימלך מאי איכא למימר – מי שיש לו כוי ובא לימלך לחכמים אם צריך לכסותו ובחול והם מורים לו שצריך כסוי.
מאי איכא למימר – איהו גופיה אתי למימר חיה הוא דהא מצרכו ליה כסוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וליטעמיך בא לימלך מאי איכא למימר. פירוש וליטעמיך דפרכת ליה מאשפה פריך ליה נמי מן הבא לימלך. ורש״י ז״ל כתב דלא גרסינן וליטעמיך.
בא לימלך מאי איכא למימר. וא״ת יאמרו לו שיכסה בלא ברכה ולא יתיר חלבו. וי״ל שאין זה אלא בשאין לו עפר מוכן. ולא היא דהא מוכח בסמוך דבאית ליה עפר מוכן עסקינן. אלא הכא דאפילו יאמרו לו בחול שמכסה בלא ברכה אכתי איכא למיחש שיאמרו ביום טוב ודאי חיה היא שלא יתירו טלטול דעפר בידים וחומרא דרבנן הוא שלא לברך.
ושואלים: ואם שחט באשפה במקום המיוחד לזרוק בו גרוטאות ואשפה, שהכל יודעים שאין דואגים לנקיונה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז ברור שכוונתו לכיסוי הדם! או אם בא לימלך (לשאול) בחכם מה לעשות, אם לכסות או לא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? איך נפסוק לו?
The Gemara asks: And if he slaughtered a koy in a dunghill, a place used for the disposal of refuse, what is there to say? It will be evident that he is not concerned about its cleanliness, and that he is attempting to perform the mitzva of covering blood. Alternatively, if he comes to consult a Sage concerning whether or not he should cover the blood of a koy on a weekday, what is there to say? If the owner of the koy is instructed to cover the blood, would he not come to the erroneous conclusion that its fats are permitted?
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֶלָּא בְּחוֹל [אִי נָמֵי] מִסְּפֵקָא אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן זִיל טְרַח וְכַסִּי בְּיוֹם טוֹב אִי מִסְּפֵקָא מִי אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן זִיל טְרַח וְכַסִּי.

Rather, the Gemara answers: On a weekday, even if the matter is uncertain, the Sages nevertheless say to him: Go and take the trouble and cover it, as it involves the possible fulfillment of a mitzva. On a Festival, however, if there is uncertainty, would the Sages say to him: Go and take the trouble and cover it? If one was told to cover the blood on a Festival, this would indicate that a koy is definitely an undomesticated animal.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא – לא גרסינן.
בחול אי נמי ספקא הוא כו׳ – כלומר בחול זה שהורוהו לכסות לא מחזיק ליה בחיה ודאית דמימר אמר אי נמי מספקא להו לרבנן אי חיה אי בהמה אמרי ליה זיל טרח וכסי כו׳ אמרי ליה גרסינן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא כך יש לומר: ביום חול אי נמי מספקא [אם גם הדבר מסופק] בכל זאת אמרי ליה רבנן [אומרים לו חכמים]: זיל [לך] טרח וכסי [וכסה], שהרי יש ספק מצוות כיסוי, אולם ביום טוב אי מספקא [אם מסתפק לו] בכגון זה — מי אמרי ליה רבנן [האם אומרים לו חכמים] זיל [לך] טרח וכסי [וכסה]? ומשום כך אין מכסים את דמו כדי להדגיש על ידי כך שאיננו חיה ממש.
Rather, the Gemara answers: On a weekday, even if the matter is uncertain, the Sages nevertheless say to him: Go and take the trouble and cover it, as it involves the possible fulfillment of a mitzva. On a Festival, however, if there is uncertainty, would the Sages say to him: Go and take the trouble and cover it? If one was told to cover the blood on a Festival, this would indicate that a koy is definitely an undomesticated animal.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) תָּנֵי רַבִּי זֵירָא גלֹא כּוֹי בִּלְבַד אָמְרוּ אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁחַט בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְנִתְעָרְבוּ דָּמָן זֶה בָּזֶה אָסוּר לְכַסּוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

Rabbi Zeira teaches the following baraita: Not only did the Sages say that the blood of a koy should not be covered on a Festival, but even if one slaughtered a domesticated animal, whose blood need not be covered, and also slaughtered an undomesticated animal or a fowl, whose blood must be covered, and their bloods became mingled together, it is prohibited to cover the mixture of blood on a Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני ר׳ חייא לא כוי בלבד אמרו אלא שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמן אסור לכסותן ביום טוב ואם יכול לכסות כל הדם של אלו בדקירה אחת מותר ולא גזרינן דקר אחת אטו ב׳ דקירות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא כוי בלבד אמרו – דאין מכסין ביום טוב דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טרחא דלא מצוה ואפילו באפר הכירה.
אלא אפילו שחט כו׳ – דאיכא חד דטעון כסוי אפילו הכי אין מכסין משום דקא טרח נמי בשל בהמה.
ותני ר׳ חייא אבר יוסף שחט בהמה וחיה ועוף ונתערבו דמים זה בזה אסור לכסות ביום טוב אפילו לר׳ יהודה דאמר אין דם מבטל דם והוא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת [אבל יכול לכסותו בדקירה אחת] מותר דאפילו לא היה דם בהמה היה צריך לדקירה אחת משום דם חיה ועוף ולא טרח שלא לצורך. ולא גזרינן דקירה אחת אטו ב׳ דקירות.
א. בר יוסף אין בכת״י.
תני ר׳ זירא לא כוי בלבד אמרו וכו׳ – וא״ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה דהא כסוי דאורייתא דכתיב וכסהו בעפר וי״ל דאין הכי נמי דשב ואל תעשה יש כח בידם.
לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין אותו ביום טוב, דדין הוא שלא יכסוהו ביום טוב דשמא בהמה היא וטרח [ביום טוב] טירחא דלאו מצוה.
אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף, דאיכא חד דטעון כסוי אפילו הכי אין מכסין משום דאיכא טירחא יתירא משום דם בהמה, כדמפרש ואזיל שאינו יכול לכסותו בדקירה אחת מפני רוב הדם שיש בהן, אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת מותר ולא גזרינן דקירה אחת אטו שתי דקירות כיון דבמקום אחת מעורב הכל, מה שאין כן בכוי שבפני עצמו הוא ומינכר מילתא שבשבילו עושה ואתי להתיר חלבו.
תני ר׳ חייא לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין – כלומר לא תימא דבכוי בלחוד אמרו אין מכסין משום דהוא גופיה ספיקא ואיפשר דלא בעי כיסוי כלל.
אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותן ביום טוב – ואף על גב דודאי איכא דם דבעי כיסוי אסור לכסותו לענין שאסור לכסות דם כוי כלומר בעינן עפר שאינו מוכן לכך ואתיא דר׳ חייא דלא כטעמיה דר׳ אמי בריה דרב ייבא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו ביום טוב. פירוש ואפילו אין בדם הבהמה שנוכל לראות כאלו הם מים ולא יהיה ניכר בהם דם העוף דאילו כן פשיטא דאפילו בחול נמי פטור מלכסות כן נראה לי. וטעמא דאסור כדי שלא יטרח נמי בדם של בהמה והיינו דאמר ר׳ יוסי וכו׳. דהיינו דוקא כשאינו יכול לכסותו בדקירה אחת דכיון דאילו לא נתערב בדם בהמה יכול לכסותו בדקירה אחת לא טרחינן השתא לכסות בשני דקירות אבל בדקירה אחת מותר דאפילו נתערב בדם בהמה לא אפשר בבציר מהאי.
תני [שנה] ר׳ זירא ברייתא זו: לא כוי בלבד אמרו שאין לכסות את דמו ביום טוב, אלא אפילו שחט בהמה שאין דמה צריך כיסוי, וכמו כן שחט גם חיה ועוף שדמם חייב בכיסוי ונתערבו דמן זה בזהאסור לכסותו ביום טוב.
Rabbi Zeira teaches the following baraita: Not only did the Sages say that the blood of a koy should not be covered on a Festival, but even if one slaughtered a domesticated animal, whose blood need not be covered, and also slaughtered an undomesticated animal or a fowl, whose blood must be covered, and their bloods became mingled together, it is prohibited to cover the mixture of blood on a Festival.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יָאסִינִיאָה דלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת אֲבָל יָכוֹל לְכַסּוֹתוֹ בִּדְקִירָה אַחַת מוּתָּר.

Rabbi Yosei bar Yasinia said: They taught this halakha only in a case where one cannot cover the entire mixture by one thrust of a shovel. However, if he can cover it with one thrust, it is permitted. Since the entire amount of blood can be covered with a single action, it does not matter if one unnecessarily covers the blood of a domesticated animal while performing the mitzva of covering the blood of a fowl or an undomesticated animal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוסי ן׳ יאסיה לא שאנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת, אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר – דהשתא לא עביד מידי משום דם בהמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ יוסף בר יאסיניאה: לא שנו הלכה זו אלא כשאין יכול לכסותו את כל דם התערובת בדקירה אחת, אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחתמותר. שכיון שכל הדם ניתן לכיסוי בדקירה אחת, לכך, אף שבאותה פעולה הריהו מכסה גם את דם הבהמה שאינו צריך כיסוי, מכל מקום כיון שאינו עושה אלא פעולת כיסוי אחת, אין לייחס חשיבות לכך שאף דם הבהמה מתכסה.
Rabbi Yosei bar Yasinia said: They taught this halakha only in a case where one cannot cover the entire mixture by one thrust of a shovel. However, if he can cover it with one thrust, it is permitted. Since the entire amount of blood can be covered with a single action, it does not matter if one unnecessarily covers the blood of a domesticated animal while performing the mitzva of covering the blood of a fowl or an undomesticated animal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא נִגְזַר דְּקִירָה אַחַת אַטּוּ שְׁתֵּי דְקִירוֹת קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara comments: It is obvious that this is the case; since he covers all the blood in a single action, clearly he performs a mitzva. The Gemara answers: This ruling is nevertheless necessary, lest you say that we should decree and prohibit even one thrust, due to the possibility that he might perform two thrusts. Therefore, Rabbi Yosei bar Yasinia teaches us that this concern is not taken into account.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא – דהא לא טרח בשביל בהמה מידי.
פשיטא מהו דתימא ניגזר דיקרה אחת אטו שתי דקירות, קמשמע לן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו, שכיון שמכסה אותו בבת אחת בודאי מקיים מצוה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי נגזר איסור אפילו על דקירה אחת אטו [משום] שמא יבואו לעשות שתי דקירות, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.
The Gemara comments: It is obvious that this is the case; since he covers all the blood in a single action, clearly he performs a mitzva. The Gemara answers: This ruling is nevertheless necessary, lest you say that we should decree and prohibit even one thrust, due to the possibility that he might perform two thrusts. Therefore, Rabbi Yosei bar Yasinia teaches us that this concern is not taken into account.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אָמַר רַבָּה השָׁחַט צִפּוֹר מֵעֶרֶב יו״טיוֹם טוֹב אֵין מְכַסִּין אוֹתוֹ ביו״טבְּיוֹם טוֹב

§ Rabba said: If one slaughtered a bird on the eve of a Festival, one may not cover its blood on the Festival itself.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבה שחט צפור מערב יום טוב ופשע ולא כסהו אין מכסהו ביום טוב. שכל דבר שאפשר לו לעשותו מערב יום טוב ולא עשאו אינו דוחה את יום טוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מכסין אותו ביו״ט – דהיה לו לכסות מבעוד יום ומשום אמנועי משום שמחת יום טוב ליכא דמשום דלא מכסי דם לא מתסר צפור באכילה.
ואם שחט עוף מעיו״ט ופשעא ולא כיסהו אין מכסין ביו״ט. דאמר רבה שחט ציפור מערב יום טוב אין מכסין את דמו ביום טוב שכל דבר שאפשר לו לעשות מערב יום טוב ולא עשאו אינו דוחה יום טוב. אבל שחיטה אע״ג דאפשר מערב יום טוב דוחה יום טוב משום מכמר בשרא.
א. כך בכתה״י וכ״ה בר״ח. ועי׳ שעה״צ תצח ס״ק קכח שעמד ע״ז אם בדוקא הוא. בדפוס: שכח.
{שמעתא דהפרשת חלה מעיסה שגלגל מערב יו״ט}
אמר רבה: שחט צפור מערב יום טוב וכו׳ – כתב עלה הרי״ף ז״ל: והלכתא כאבוה דשמואל, דגרסינן בפרק משילין (בבלי ביצה ל״ז.) וכו׳. כדכתיבא בהלכות.
ואדרבה, איפכא מסתברא. דהא דאמרי׳ בפ׳ משילין - אבל פירי דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה, מפרשינן ויהבינן - בחלת ארץ ישראל היא, שהעיסה טבולה לה. אבל בחלת חוצה לארץ, מאחר דקיימא לן כשמואל, דאמר, הולך ואוכל ואח״כ מפריש, הא לא טבולה כל עיקר ואין בה משום דמיחזי כמתקן, דהא לית בה משום טבל.
הילכך, כרבה מסתברא וטעמיה טפי עדיף, ובעיסת חוצה לארץ נאמרו כל הדברים הללו האמורים כאן.
[במאור דף ד: ד״ה אמר רבה. לרי״ף סי׳ תתנז. (ביצה דף ח:)]
כתוב שם: אמר רבא שחט צפור מערב יום טוב וכו׳. כתב עלה הרי״ף ז״ל והלכתא כאבוה דשמואל דגרסינן בפרק משילין [דף לז.] וכו׳ כדכתיב בהלכות ואדרבה איפכא מסתברא וכו׳.
אמר אברהם: אף אני כך תפסתי על דברי הרב ז״ל ולאחר ימים רבים חזרתי בי מפני שראיתי רבא1 דהוא בתרא מסייע ליה דברי אבוה דשמואל ומהדר לאוקומיה מלתיה דשמואל כאבוה ומפרש טעמיה אלמא הלכתא כוותיה ולא כרבה דפליג עלויה.⁠2
1. עיין בדקדוקי סופרים ביצה דף ח: אות ט׳.
2. הובא בחידושי המאירי דף ח: ד״ה
אין מכסין אותו ביום טוב, דהא היה לו לכסות מבעוד יום, ומשום אימנועי משמחת יום טוב ליכא, משום דאי לא מיכסי דם לא איתסר צפור באכילה.
{שמעתא דהפרשת חלה מעיסה שגלגל מערב יו״ט}
ועוד, אמר רבה, שחט צפור מערב יום טוב וכו׳, כתב עלה הרב אלפסי ז״ל, והלכתא כאבוה דשמואל, דגרסינן בפרק משילין (בבלי ביצה ל״ז.) וכו׳, כדכתיבנא בהלכות, ואדרבה, איפכא מסתברא, דהא דאמרינן בפ׳ משילין, אבל פירי דטבילי האידנא, כגון עיסה לאפרושי מינה, מפרישינן ויהבינן, חלת ארץ ישראל, שהעיסה טבולה וכו׳, הילכך, כרבה מסתברא וטעמיה טפי עדיף, ובעיסת חוצה לארץ נאמרו כל הדברים הללו.
אמר הכותב: אין משמען של דברים כן. דאי הכי, הוי ליה למימר, גלגל עיסה בחוצה לארץ. מדקאמרינן סתם, שמע מינה דבכל נחלקו.
ועוד, דאי בהא פליגי, הא באשלי רברבי תליא דאיפליגי במסכת שבת (שבת קמא: וקמב.). שר׳ יהודה אומר, מעלין את המדומע באחד ומאה. שיכול1 ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר, אף בא2 להפריש מפריש. וחבריו חולקין עליו, לומר שאף על פי כן אסור לקרוא שם.
ונראין נמי הדברים דעד כאן לא אמר רבי יהודה התם אלא משום שאינו קורא שם, דמעיקרא תרומה והשתא תרומה, אבל חלה3 מודה, דמעיקרא חול והשתא חלה. תדע, דמי לא מודה רבה שאין מגביהין תרומה ומעשרות בשבלין אף על פי שלא נטבלו. ותמה על עצמך. אם כן, לישמעינן בתרומה ומעשרות של חוצה לארץ שמגביהין אותן ביום טוב. אלא ודאי, אין להתיר מפני טעם זה.
אבל רבה אפילו בחלת ארץ ישראל אמרה, לפי שלא גזרו חכמים אלא שלא להגביה תרומה ומעשרות, לפי שהן טבולין מאתמול ואפשר היה לו לתקן, אבל חלה, מאחר שהותר להעלותה מפני שרובן אינן טבולין מאתמול, הותרו4 לעולם, ולא פלוג רבנן ושרו משום שמחת יום טוב.
והיינו נמי דקאמר, שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין אותו ביום טוב. כלומר, אף על פי שאנו מתירין בחלה מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, אין אנו מתירין כן בכסוי דם צפור, לפי שיש בחלה משום שמחת יום טוב, [ואין כך]⁠5 בכסוי. ומֵיהא נמי משמע משום6 דשמואל שרא רבה אלא משום שמחת יום טוב. ואבוה דשמואל אסר בכל שיכול לעשותה מערב יום טוב. ומתמהי׳ עלה בגמ׳: ואפילו בחוצה לארץ. נימא פליגא דברֵיה. ופריק דאי משום הא לא אריא, דכיון דאם קרא שם אסורה לזרים, הכל מודים בכלל,⁠7 אין מגביהין.
ורבים השתבשו בה מפני שמצאו בתוספתא (תוספתא ביצה א׳:י״א): הלש עיסה ביום טוב, בין טמאה בין טהורה, מותר לטלטלה ומותר להפריש ממנה חלה. לשה מערב יום טוב, אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה. ומתקשים לומר, אם בשל ישראל8 נמי התיר רבה, הא במאי מוקים לה.
וכבר ראינו בירושלמי (ירושלמי ביצה א׳:ח׳) שאמרו עליה: תיפתר בעיסה טמאה, שאינו מפריש חלתה אלא בסוף. כלומר: בעיסה טמאה אסור לטלטלה ואסור ליטול חלתה, אלא נוטל אחת אחת ומשייר שיעור חלה בסוף וקורא שם. ולפי גמרא שלנו יש לומר דההיא אבוה דשמואל תנא לה במתני׳, אבל רבה אפילו בשל ארץ ישראל התיר.
לפי׳ אמר רבינו הגדול, זכרונו לברכה, שנדחית מסוגיתו דבפרק משילין (בבלי ביצה ל״ז.). ואף על פי שיש למתעקש לומר דהתם ה״ק - וה״מ בפירי דטבילי מאתמול, אבל בפירי דטבילי האידנא מפרשי׳, ומשום הכי מפרשין חלה מעיסה. ומיהו, הואיל והותרה הותרה, כרבה - אנן לא מדחינן [בני גולה].⁠9 דכיון שמצינו תרומה שזכאי בהרמתה (בבלי ביצה י״ב:), לימא, אבל פירי דטבילי האידנא מפרשינן ויהבי׳. מדקאמר חלה, משמע דבחלה נמי בעי׳ טבילי האידנא. ובאמת, אם זו שאמר בפרק משילין היא עיקר בנוסחאות, ראיה גמורה היא.
מ״מ, רבה,⁠10 דהוא בתרא, [ואבוה דשמואל מפרקי אליביה]⁠11 ואמר, מי לא מודה שמואל שאם קרא שם שאסורה לזרים. ומסתייע מזה דהלכתא כאבוה דשמואל.
1. נדצ״ל: כיון שיכול
2. נדצ״ל: אם בא
3. נדצ״ל: בחלה
4. נדצ״ל: הותרה
5. נדצ״ל: משא״כ
6. נדצ״ל: שלא משום
7. נדצ״ל: שהוא בכלל
8. נדצ״ל: ארץ ישראל
9. שמא צ״ל: בגלל זה
10. צ״ל: רבא
11. נדצ״ל: מפרק אליבא דאבוה דשמואל
אמר רבה שחט צפור מערב יום טוב אין מכסין אותו ביום טוב – ואפילו בדקר נעוץ ואף על גב דכיסוי מצות עשה כיון דאיפשר ליה מבערב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מכסין אותו ביום טוב. פירוש ולערב אם רשומו ניכר יכסה ובין כך ובין כך כופה עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו.
ב אמר רבה: מי ששחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין אותו, את דמה, ביום טוב עצמו.
§ Rabba said: If one slaughtered a bird on the eve of a Festival, one may not cover its blood on the Festival itself.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה ח:, ר׳ חננאל ביצה ח:, רי"ף ביצה ח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ביצה ח:, ראב"ן ביצה ח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ח:, בעל המאור ביצה ח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה ח: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה ח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה ח:, רמב"ן מלחמות ה' ביצה ח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ביצה ח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ח: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ח:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ח:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה ח:, פני יהושע ביצה ח:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ח:

Beitzah 8b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 8b, R. Chananel Beitzah 8b, Rif by Bavli Beitzah 8b, Rashi Beitzah 8b, Raavan Beitzah 8b, Tosafot Beitzah 8b, Baal HaMaor Beitzah 8b, Raavad Katuv Sham Beitzah 8b, Ri MiLunel Beitzah 8b, Tosefot Rid Beitzah 8b, Ramban Milchamot HaShem Beitzah 8b, Rashba Beitzah 8b, Raah Beitzah 8b, Meiri Beitzah 8b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 8b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 8b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 8b, Penei Yehoshua Beitzah 8b, Steinsaltz Commentary Beitzah 8b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144