×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְלֵית הִילְכְתָא אכְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דא״רדְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ביוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – הַמִּתְפַּלֵּל נְעִילָה צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.
The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with any of these halakhot; rather, it is in accordance with that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: On Yom Kippur that falls on Shabbat, one who recites the day’s closing prayer [neila] must mention Shabbat even in that prayer, although neila is not recited every Shabbat. The reason for this is that on Yom Kippur, the day itself is obligated in four prayers, i.e., morning, additional, afternoon, and closing. When it occurs on Shabbat, one must mention Shabbat in each of the prayers. Apparently, on a day that has a unique character, that character is manifest in all sacred aspects of the day; those engendered by the day itself as well as those engendered by other factors.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואסיקנא נמי דמזכיר של חנוכה בתפילת המוסף של שבת ושל ראש חודש טבת, כרבי יהושע בן לוי דאמר: יום הכיפורים שחל להיות בשבת – המתפלל תפילת צריך להזכיר של שבת בנעילה, יום הוא שנתחייב בארבע תפילות.
פרק ב לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה מק״ו. עיקרה בפ׳ ר׳ אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת (דף קלב) דת״ר מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה יו״ט אינה דוחה אלא בזמנה ואמרי׳ (שם דף קלג) מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר וכו׳ והכין כתב אדוננו האיי גאון בפירושיה מילה אינה דוחה יו״ט אלא בזמנה ומי שעבר שמיני שלו אינו נימול ביו״ט ותנן (שבת דף קלז) קטן נימול לח׳ לט׳ לי׳ לי״א לי״ב ותני בה יו״ט אחר שבת נימול לי״א ואפי׳ י״ט שני אינה דוחה דקתני ב׳ ימים טובים של ראש השנה נימול לי״ב מנהני מילי ושמעתא דעיקר דילה בגמ׳ דכיצד צולין (פסחים דף פג) דתנן העצמות והגידים והנותר כו׳ שאין דוחה לא את השבת ולא את יו״ט ואיתמרו בה הני ד׳ טעמי וקאמר רבה מילה הבאה שלא בזמנה לא דחיא.
{משנה שבת ב:ב} מתני׳ אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ר׳ ישמעאל אומר אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגין בשמן פקועות בעיטרן ובנפט ר׳ טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד:
ככל הני שמעתתא – רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר.
צריך להזכיר של שבת – לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה״כ ואע״פ שאין תפלת נעילה בשבת.
יום הוא שנתחייב בד׳ תפלות – לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה.
ולית הילכתא ככל הני שמעתתא – פי׳ בקונטרס כרב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי ואומר ר״י דלא היה לו למנות דרב גידל בהדייהו דאפילו ריב״ל מודה דאין צריך להזכיר של ראש חדש בנביא כיון דנביא בר״ח ליכא כלל וכן אנו נוהגין שלא להזכיר.
שליח צבור היורדא ערבית, [ה]⁠מתפללב ברכה אחתג מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו.
משום סכנת המזיקין, פיר׳ שלא היו בתי כניסיות שלהן ביישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין איש אישד במלאכתוה ובגמ׳ו בא ממלאכתוז מתפללח ערבית בביתוט ולא היו באין לבית הכנסת. אבל לילי שבת היו באין לבית הכנסת. וחשו שיש שאין ממהרין לבוא ושוהין אחר התפילה לכך האריכו תפלת הציבור.
מתני׳ אין מדליקין בשמן שריפה וכו׳
{ספר הנר}
שמן שריפה, שמן תרומה טמאה.
פיר׳ עטרן,⁠י פסולת דזיפתא והוא אל קטראן [=עטרן]⁠כ.
צנונות, פי׳ צנון דאינון פוגלא.
שמן דגים, פיר׳ קרבי דגים שנימוחו.
פקעיות,⁠ל דהן אל חנטל [=שמן של אבטיח הפקועהמ].
א. כ״ה בר״ח. ולפנינו מוסיף, לפני התיבה
ב. כד׳
ג. בד׳, ברכת. ובנ״י ככאן
ד. בד׳ ליתא לב׳ המילים. ובנ״י ככאן
ה. בד׳, במלאכתן. ובנ״י ככאן
ו. =ובגמרו
ז. בד׳, ובגמרן מלאכתן
ח. בד׳ לשון רבים
ט. בד׳ לשון רבים
י. הדיבור הובא בכ״י ב׳ בערך עטרן. ושם, עיטרן.
כ. סבור שזפת ועטרן יוצאים מן העץ וכדפירש ר״פ עניינם ע״ש.
ל. לפנינו, פקועות. הדיבור מובא בכ״י ב׳ בערך פקועות.
מ. הוא הקרוי במ״ב ד׳ ל״ט פקעת שדה, ע״ש ברד״ק.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא״ר יהושע בן לוי. פירש רש״י ז״ל: דהא דרב גידל נמי מידחיא, והמפטיר בנביא בראש חודש שחל להיות בשבת מזכיר של ראש חודש, ואף על גב דהפטרה בראש חודש ליכא כלל מ״מ יום הוא שנתחייב בהפטרה. וכן פסק אלפסי ז״ל. אבל ר״ת ז״ל וכן בעל המאור ז״ל אמרו דלא אידחיא הא דרב גידל כלל דהפטרה בראש חודש ליכא כלל, ואיתא להא דרבי יהושע בן לוי ואיתא להא דרב גידל, ולא מידחו אלא הא דרב הונא ורב יהודה ורב אחדבוי דפליגי אדרבי יהושע בן לוי.
ורבנו הרב ז״ל הכריע כדברי רש״י והרב אלפסי ז״ל, מדאמרינן סתם לית הלכתא ככל הני שמעתתא, ואם איתא דאיתא לדרב גידל, כיון דלדעתיה דאביי אף היא דמיא לדרב הונא ובין איתיה ביומיה בין ליתיה ביומיה כלל כולהו חדא אורחא אית להו, הוה ליה לבעל הגמרא לפרושי בהדיא לית הלכתא כרב הונא ורב יהודה ולא כרב אחדבוי, כי היכי דלא ניטעי בהא דרב גידל לאפוקה מהלכתא. ועוד דאם איתא דהא דרב גידל משום דאין נביא בראש חודש כלל הוא, אם כן משמע דהיכא דאיתיה כגון מוספין דאיתיה ערבית ושחרית ומנחה מודה בה רב דמזכיר, והא ודאי ליתא, דהא רב אחדבוי משמיה דרב אמר איפכא, ובכדי לא משוינן חלוקא ביני אמוראי ונימא תרי אמוראי נינהו אליבא דרב, אלא ודאי טעמיה דרב גידל כטעמיה דרב אחדבוי דתרווייהו משמיה דרב קאמרי, וכיון דאידחי הא דרב אחדבוי אידחיא נמי דרב גידל, דיום הוא שנתחייב בכך. ואף על פי שיש להשיב, הלכה למעשה הכי שפיר טפי למיעבד, משום דמ״ד מזכיר חייב להזכיר קאמר, ולמ״ד אינו מזכיר לאו אסור להזכיר קאמר אלא אין צריך להזכיר קאמר ואם בא להזכיר מזכיר, וכדאמרינן לעיל (שבת כד.) גבי הזכרת חנוכה בברכת המזון אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה.
עוד כתב הרב רבנו ז״ל, דאף על גב דאידחיא הא דרב גידל מכל מקום אינו חותם בה בשל ראש חודש כלל, אלא שאומר מעין המאורע בעבודה ואינו חותם אלא בשל שבת בלבד. וטעמא קאמר דהיאך אפשר דיפה כח ראש חודש בהפטרה דליתא אלא בשביל שבת יותר משלש תפלות הקבועות בראש חודש, אלא ודאי אינו חותם אלא בשל שבת בלבד. אבל המפטיר בנביא במנחה ביום הכפורים שחל להיות בשבת, חותם אף בשל שבת כדרך שהוא חותם בהפטרת שחרית.
וראש חודש שחל להיות בשבת, אמרי רבוותא ז״ל שאינו מזכיר שבת ביעלה ויבא, וכן כתב רבנו ז״ל, לפי שלא מצינו הזכרה אחר חתימה.
מ״מ שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית ביום טוב שחל להיות בשבת אינו מזכיר בברכה מעין שבע אלא שבת שאלמלא שבת אין ברכה מעין שבע ביום טוב ואפי׳ שהיה לך לומר יום הוא שנתחייב וכו׳ מ״מ זו אף בשבת לא נתקנה אלא מפני הסכנה והוא שבתי כנסיותיהן היו חוץ לעיר ולא היו באים שם ההמון בערבית של חול אלא יוצאים ממלאכתם לבתיהם ומתפללין שם ובערב שבת באים ושמא יש מהם ששוהים לבא והאריכו בתפלה זו עד שישהו יותר כדי שיגיע האחרון לסיום תפלה ומאחר שאף בשבת אין חייובה מן הדין אין לך בו אלא חדושו:
בד״ה איכא בינייהו כו׳ וטעמא דת״ק נמי איכא למימר כו׳ דומיא דזפת ושעוה כו׳ עכ״ל נראה שהוא כמו תירוץ שני לקושייתם דא״כ לא הוה שלשה תנאים כיון דמוכח קצת דתנא קמא להחמיר דומיא דזפת ושעוה ומיהו לא מסיימי בהכי דתנא קמא להחמיר משום דאיכא למימר לאידך גיסא דתנא בתרא לטפויי אתא ולהכי לא מסיימי מי הוא המחמיר וכה״ג עיין בתוספות לקמן וק״ל:
בד״ה לפי שאין כו׳ ואם תאמר ומאי איריא כו׳ לגזור משום תרומה שלא לצורך כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דע״כ השתא דנגזור משום קדשים היינו שלא לצורך בקדשים דהא אסור ליהנות בשרפתן וא״כ נגזור משום תרומה גופה דשלא לצורך כו׳ ואין להקשות דאם נגזור תרומה דלצורך משום תרומה דשלא לצורך תקשי דא״כ למה לא נגזור גם בחולין דלצורך משום חולין דשלא לצורך דיש לומר דבתרומה שייך למגזר טפי משום שלא לצורך כיון דצורך הוא קצת דיש מצוה בשריפתה מיהת מדרבנן ודו״ק:
בד״ה ולא מילה כו׳ ורבא לא קאי אשריפת קדשים כו׳ עכ״ל דבשריפת קדשים ליכא האי ק״ו מנדרים ונדבות כמו במילה א״כ לא הוה צריך ביה קרא לבדו למיסר וק״ל:
בתוספות בד״ה ולית הלכתא כו׳ ואומר ר״י דלא היה לו למנות דרב גידל כו׳ עס״ה. אבל הרב אלפסי ז״ל כתב כשיטת רש״י וכן כתב הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם רבי יונה ז״ל ועיין בזה במ״ש הרא״ש ז״ל:
ולית הילכתא ככל הני שמעתתא [ואין הלכה ככל השמועות, ההלכות הללו], אלא כי הא [כמו הלכה זו] שאמר ר׳ יהושע בן לוי, שאמר: יום הכפורים שחל להיות בשבת, המתפלל את התפילה הנוספת של היום, נעילה, צריך להזכיר של שבת אף בתפילה זו, ואף שאין מתפללים נעילה בכל שבת. וטעמו של דבר: שיום הכפורים היום עצמו הוא שנתחייב בארבע תפלות (שחרית, מוסף, מנחה, נעילה), וכיון שחל בשבת — יש להזכיר את השבת בכל אחת מן התפילות. ואם כן, רואים אנו שביום שבו יחוד, קשור הדבר לכל ענין שבקדושה המתארע בו, בין שהוא בא בשל היום ובין שהוא בא מטעם אחר.
The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with any of these halakhot; rather, it is in accordance with that which Rabbi Yehoshua ben Levi said: On Yom Kippur that falls on Shabbat, one who recites the day’s closing prayer [neila] must mention Shabbat even in that prayer, although neila is not recited every Shabbat. The reason for this is that on Yom Kippur, the day itself is obligated in four prayers, i.e., morning, additional, afternoon, and closing. When it occurs on Shabbat, one must mention Shabbat in each of the prayers. Apparently, on a day that has a unique character, that character is manifest in all sacred aspects of the day; those engendered by the day itself as well as those engendered by other factors.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) קַשְׁיָא הִילְכְתָא אַהִילְכְתָא!? אָמְרַתְּ: הִילְכְתָא כריב״לכְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְקַיְימָא לַן: הִילְכְתָא כְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: גיו״טיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – שְׁלִיחַ צִיבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה עַרְבִית אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם טוֹב, שֶׁאִילְמָלֵא שַׁבָּת אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד עַרְבִית ביו״טבְּיוֹם טוֹב.

The Gemara challenges this: It is difficult, as there is a contradiction between one halakha and another halakha. On the one hand, you said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. And, on the other hand, we hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rava, which contradicts the first halakha, as Rava said: On a Festival that occurs on Shabbat, the prayer leader who descends before the ark to recite the prayer abridged from the seven blessings of the Shabbat evening Amida prayer need not mention the Festival, as, if it were not also Shabbat, the prayer leader would not descend before the ark to recite this prayer during the evening prayer on a Festival. The Gemara reverts to the previous assumption that an element that does not arise from the essential halakhot of the day is considered foreign to it and is not mentioned.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והילכתא כרבא, דאמר: שליח ציבור היורד ערבית ביום טוב שחל1 להיות בשבת – אין צריך להזכיר של יום טוב. שאלמלא שבת – אין שליח ציבור יורד ערבית2 ביום טוב, ומשום סכנה הוא. שחל להיות בשבת אין, ביום טוב לא.
אבל הא (בבלי שבת כ״ד.) דאמר רב: ראש חדש שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא אין צריך להזכיר של ראש חודש, שאילמלא שבת אין נביא בראש חדש. וגם זה שאמר: המפטיר בנביא במנחה ביום טוב שחל להיות בשבת – אין צריך להזכיר של יום טוב, שאילמלא שבת אין נביא במנחה ביום טוב – בהני {תרתי}⁠3 לית הילכתא כוותה דרב.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ושחל״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ערבת״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״תלת״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שליח ציבור היורד ערבית – המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שליח ציבור היורד לפני התיבה ערבית. ואומר ברכה אחת מעין שבע אחר ערבית, והוא מגן אבות בדברו עד מקדש השבת (וישראל והזמנים), וקאמר השתא דאין צריך לומר מקדש השבת וישראל [והזמנים] כמו שעשה בתפלת ערבית.
בדין הוא דלא צריך. דהא בחול לא עבדינן, דהא תפלת ערבית רשות היא.
ורבנן הוא דתקון מפני סכנת. המזיקין, שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב, וכל שאר לילי החול היו עוסקין איש במלאכתו, ולא היו באין לבית הכנסת, (אבל היו עוסקין איש במלאכתו) ובגומרו מלאכתו מתפלל ערבית בביתו, כדאמרינן בברכות אדם בא מן השדה בערב לא יאמר אוכל קימעא וכו׳, ובערב שבת היו באין לבית הכנסת, וחששו חכמים לפי שיש מהם שאין ממהרין לבא ושוהין בבית הכנסת אחר תפלת [ה]⁠צבור כמעט (בבית הכנסת), ובלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין ליכנס בישוב, ושמא ישאר יחיד בבית הכנסת (והזיקוהו) [ויזיקוהו], לפיכך תקנו חכמים בתפלה כדי שימצא גם העצל או האנוס את הצבור בבית הכנסת, אבל ביום טוב לא הוצרך לתקן, דהא אין סכנה אלא בשני לילות אלו הנזכרות. וכיון שלא היה עיקר [תפלה זו] אלא משום תקנת סכנה, לא החמירו חכמים לומר [בה יו״ט. אבל ביוהכ״פ] יום הוא שנתחייב בחמש תפלות.
כבר ביארנו ששמונת ימי חנוכה אלו גומרים בהן את ההלל והם בכלל שמנה עשר יום שהיחיד גומר בהן את ההלל ובגולה עשרים ואחד אבל הלל של ראש חדש אינו אלא מנהג והוא שאמרו יחיד לא יתחיל ואם התחיל בברכה גומר בלא ברכה ויש חולקים בזו בקצת דרכים וכבר ביארנו כלם או רבם בשני של ברכות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: קשיא הילכתא אהילכתא [קשה הלכה אחת על הלכה אחרת]. שכן מצד אחד אמרת כי הילכתא [הלכה] היא כר׳ יהושע בן לוי, וקיימא לן הילכתא מצד אחר מוחזק לנו, בידינו כי הלכה] כרבא, והיא סתירה להלכה הראשונה, שכן אמר רבא: ביום טוב שחל להיות בשבת, שליח הציבור היורד לפני התיבה להתפלל תפילת ערבית מקוצרת בקול רם (ברכה מעין שבע — ״קונה שמים וארץ״) אינו צריך להזכיר בה את של יום טוב, שאילמלא היתה זו גם שבת אין שליח צבור יורד להתפלל תפילה זו בערבית ביום טוב. ואם כן, חוזרים אנו להנחה שדבר שאינו נובע מעצם דיניו של אותו יום נחשב כזר לו, ואינו נזכר בו.
The Gemara challenges this: It is difficult, as there is a contradiction between one halakha and another halakha. On the one hand, you said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. And, on the other hand, we hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rava, which contradicts the first halakha, as Rava said: On a Festival that occurs on Shabbat, the prayer leader who descends before the ark to recite the prayer abridged from the seven blessings of the Shabbat evening Amida prayer need not mention the Festival, as, if it were not also Shabbat, the prayer leader would not descend before the ark to recite this prayer during the evening prayer on a Festival. The Gemara reverts to the previous assumption that an element that does not arise from the essential halakhot of the day is considered foreign to it and is not mentioned.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם – בְּדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נָמֵי לָא צְרִיךְ, וְרַבָּנַן הוּא דתקוני מִשּׁוּם סַכָּנָה. אֲבָל הָכָא – יוֹם הוּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאַרְבַּע תְּפִלּוֹת.:

This challenge is rejected: How can you compare? There, actually, even on Shabbat, the prayer leader need not repeat the prayer, just as the prayer is not repeated any other evening. It was the Sages who instituted repetition of the prayer due to concern for potential danger. The Sages sought to slightly delay those leaving the synagogue to enable people who came late to leave together with the rest of the worshippers. This was necessary because synagogues were often located beyond the city limits, and it was dangerous to walk alone at night. This repetition of the prayer does not stem from the obligation of the day but was instituted for another purpose. However, here, on Yom Kippur, it is the day that is obligated in four prayers, and therefore on each day that there are added prayers, one must mention the events that occurred on that day in those prayers just as he does in all the standard prayers.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום סכנת – מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״הכי גרסינן נחום״, והוא מופיע במהדורתנו בדף כ׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את הקושיה הזו דוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם, בשבת] בדין הוא שאפילו בשבת נמי [גם כן] לא צריך שיחזור שליח הציבור כדרך שאין חוזרים על תפילת ערבית אחרת, ורבנן אולם חכמים] הוא דתקוני [שתיקנו] לעשות זאת משום חשש סכנה, כדי לעכב קצת את היוצאים מבית הכנסת, שהמאחרים לבוא ייצאו יחד עם כולם. כי בתי הכנסת מצויים היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה ללכת יחידי בלילה. וחזרה זו על התפילה אינה מחיובו של היום, אלא תקנה לתועלת אחרת. אבל הכא [כאן] ביום הכיפורים — יום הוא שנתחייב בארבע תפלות, ולכן בכל יום שיש בו תפילה נוספת יש להזכיר בה את כל המאורעות החלים בו כמו בשאר התפילות.
This challenge is rejected: How can you compare? There, actually, even on Shabbat, the prayer leader need not repeat the prayer, just as the prayer is not repeated any other evening. It was the Sages who instituted repetition of the prayer due to concern for potential danger. The Sages sought to slightly delay those leaving the synagogue to enable people who came late to leave together with the rest of the worshippers. This was necessary because synagogues were often located beyond the city limits, and it was dangerous to walk alone at night. This repetition of the prayer does not stem from the obligation of the day but was instituted for another purpose. However, here, on Yom Kippur, it is the day that is obligated in four prayers, and therefore on each day that there are added prayers, one must mention the events that occurred on that day in those prayers just as he does in all the standard prayers.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ״וְלֹא בְּאַלְיָה כּוּ׳⁠ ⁠״: – חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!? אִיכָּא בֵינַיְיהוּ דְּרַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב, וְלָא מְסַיְּימִי.:

And we learned in the mishna that one may not light with the sheep’s tail or with fat. Naḥum the Mede says that one may light using cooked fat. And the Rabbis say that one may not light with it whether or not it is cooked. The Gemara asks: Isn’t the opinion of the Rabbis identical to the unattributed opinion of the first tanna in the mishna? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to what Rav Beruna said that Rav said that one may light with cooked fat to which oil was added. One of the tannaim accepts this opinion as halakha and permits lighting with it, and the other prohibits it, and the opinions are not defined. Although it seems from the formulation of the mishna that they differ on this point, it is unclear what the opinion of each tanna is.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן אהא דתנן: וחכמים אומרים: אחד חלב מבושל ואחד שאינו מבושל – אין מדליקין בו: היינו תנא קמא, דתני: לא באליה ולא בחלב. ונחום פליג עליהו, ואמר: מדליקין בחלב מבושל, מכלל דתנא קמא אסר אפילו בחלב מבושל.
ושנינן: יש לומר כן: תנא קמא סבר: אין מדליקין בחלב מבושל בפני עצמו, ואם נתן בהו שמן – מותר, כרב ברונא אמר רב. נחום מתיר בחלב מבושל אף על פי שלא נתן בהו שמן. ורבנן בתראי אסרי, אפילו בשנתן בהו שמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היינו ת״ק – דאמר ולא בחלב כל חלב במשמע.
דרב ברונא – דשרי ע״י תערובת שמן כל שהוא.
ולא מסיימי – אין ניכר מי אוסר ומי מתיר.
איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי – הקשה ריב״א אמאי לא מסיימי והא אמר בהמוכר פירות (ב״ב דף צג:) דכל תנא בתרא לטפויי אתא וי״ל דהכא דאיכא ג׳ תנאים איכא למימר דלא אתא לטפויי אלא אנחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל בעיניה ואתו חכמים למימר אפילו במבושל אין מדליקין בעיניה אבל בנתינת שמן לתוכו מותר וטעמא דת״ק נמי איכא למימר דאסר בנתינת שמן דומיא דזפת ושעוה ולא מסיימי משום דאיכא למימר תנא בתרא לטפויי אתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא באליה ולא בחלב, חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב. דאמר לעיל (שבת כא.) חלב מהותך נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק.
ולא מסיימי. פירוש: ולא שיהא מהותך כחלב דמתניתין וכמו שפירש רש״י דחלב מהותך היינו חלב מבושל כדכתבינן לעיל (שם), אלא הכי קאמר דתנא קמא אמר לא בחלב וסתמא קאמר, ואיכא למימר דבכל ענין קאמר ואפילו מחוי ואפילו על ידי תערובת שמן, ודלא כרב ברונא, וחכמים לא אסרו אלא חלב מבושל שנקרש, אבל מחוי על ידי תערובת מישרא שרי, והיינו דרב ברונא, אי נמי איכא למימר איפכא, דרבנן קמאי לא אסרי אלא חלב כמות שהוא, אי נמי קרוש שאינו נמשך אחר הפתילה, ואי נמי מחוי ובלא שמן משום גזירה דאינו מחוי, אבל מחוי על ידי תערובת שרי, והיינו דרב ברונא, ורבנן בתראי סברי דאפילו מבושל דמחוי ואפילו על ידי תערובת אסור, ודלא כרב ברונא, והיינו דלא מסיימי.
ואם תאמר נימא כל תנא בתרא לטפויי מילתא קאמר, וכדאמרינן בפרק המוכר פירות (ב״ב צג:). תירצו בתוס׳ משום דלכאורה הוה משמע דת״ק אסר בכל ענין דומיא דשאר שמנים דאיירינן לעיל מיניה כגון שעוה וזפת, ותנא בתרא לא קאי אלא אנחום דהתיר במבושל וקאמר ליה איהו דאפילו מבושל אסור, אבל במחוי ובנתינת שמן אפשר דשרי לדידיה.
תוס׳ בד״ה איכא בינייהו כו׳ דומיא דזפת ושעוה כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה איכא בינייהו דרב ברונא כו׳ וי״ל דהכא דאיכא שלשה תנאים. עיין בב״ק נט ע״א תוס׳ ד״ה איכא בינייהו כחש גופנא:
א ועוד נינו במשנה שלא מדליקים באליה ולא בחלב. ונחום המדי אומר שמדליקים בחלב מבושל. וחכמים אומרים שבין שהוא מבושל ובין שאינו מבושל אין מדליקים בו. ושואלים: והלא שיטת החכמים היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], כלומר, סתם משנה, שהרי הם חוזרים על אותו רעיון! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה ביחס למה שרב ברונא אמר בשם רב, שחלב מבושל שהוסיפו בו שמן מותר להדליק בו, ואחד מקבל דעה זו להלכה ומתיר והשני אוסר. ואולם לא מסיימי [אין הם מוגדרים], שאף שמתוך סגנון הדברים במשנה נראה שיש הבדל ביניהם בנקודה זו, ואולם לא נשנתה במפורש שיטת כל אחד מהם.
And we learned in the mishna that one may not light with the sheep’s tail or with fat. Naḥum the Mede says that one may light using cooked fat. And the Rabbis say that one may not light with it whether or not it is cooked. The Gemara asks: Isn’t the opinion of the Rabbis identical to the unattributed opinion of the first tanna in the mishna? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to what Rav Beruna said that Rav said that one may light with cooked fat to which oil was added. One of the tannaim accepts this opinion as halakha and permits lighting with it, and the other prohibits it, and the opinions are not defined. Although it seems from the formulation of the mishna that they differ on this point, it is unclear what the opinion of each tanna is.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה ביו״טבְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: דאֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים המַתִּירִין בְּכׇל הַשְּׁמָנִים: בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן, וּבְנֵפְטְ. ר׳רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.:

MISHNA: In continuation of the previous mishna, this mishna adds that one may not light with burnt oil on a Festival, as the Gemara will explain below. With regard to lighting Shabbat lamps, there were Sages who prohibited the use of specific oils. Rabbi Yishmael says that one may not light with tar [itran] in deference to Shabbat because tar smells bad and disturbs those in the house. And the Rabbis permit lighting with all oils for lamps as long as they burn properly; with sesame oil, with nut oil, with turnip oil, with fish oil, with gourd oil, with tar, and even with naphtha [neft]. Rabbi Tarfon says: One may light only with olive oil in deference to Shabbat, as it is the choicest and most pleasant of the oils.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נפט
נפטא(שבת כד:) בעטרן ובנפט (יומא לט.) בא למדוד נפט (נדרים צא:) חד מן הלין עכו״ם נפטויי פירוש מוכרי נפט ובלעז פיטרולי״או (א״ב פי׳ שמן הנוטף מבין הסלעים תרגום בפסוק ביעים ההם כשבת מתיב ואמר לה נפט וכן שמו בלשון יוני ורומי):
ערך פקועות
פקועותב(שבת כד:) בשמן פקועות (כלים פרק יז) רבי שמעון אומר אף של פקועות כיוצא בהן וכן בסוף עוקצין פי׳ הן כגון אבטיחין קטנים והן מרין ועושין מהן שמן ויש מפרשים דילועי מדבריות (א״ב לשון מקרא זה וימצא פקועות שדה):
ערך צנון
צנוןג(כלאים פרק א) הטומן לפת וצנונות (שבת כד:) ולא בשמן צנונות (מכשירין פרק ד) צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור פי׳ צנון במים שבמערה ובלישנא דרבנן שמו פוגלא ובלשון ישמעאל שמו פוגל ובלעז ארמו״רשא:
א. [שטיין עהל.]
ב. [ארט קירבסען.]
ג. [רעטיך.]
מתני׳ שמן שריפה – שמן של תרומה טמאה ובגמ׳ מפרש טעמא.
רבי ישמעאל אומר כו׳ – בשבת.
עטרן – פסולתא דזיפתא.
מפני כבוד השבת – שריחו רע.
שמן שומשמין כו׳ – מסקנא דמילתא דחכמים היא.
צנונות – צנון.
שמן דגים – מקרבי דגים שנימוחו.
פקועות – דלעת מדברי.
נפט – מין שמן שריחו רע כדאמרינן בסדר יומא (דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳] ב. אין מדליקין בשמן שריפה. (ובו ביום) [ביום טוב] כדפרישית בשמן שריפה, וביום טוב שחל להיות בערב שבת מיירי, ומשום דאין שורפין קדשים ביום טוב. אבל בשאר שבתות דעלמא מותר, ולא גזרינן רוב שבתות אטו שבת שיש לפניו יום טוב. אבל בכל ערבי ימים טובים גזרינן, דאי שרית להו לאדלוקי בערב יום טוב לצורך יום טוב, אתו להוסיף עליו שמן עוד, וקא עברי משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, מה שאין לנו לומר כן בכל שבתות השנה, דהא מיבדל בדיל מנר שבת ולא נגע ביה כלל.
[מתני׳] ג. ר׳ ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן. עטרן פסולת היוצא מן הזפת וריחו רע ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד שבת, תיפוק ליה דהא אינו נמשך אחר הפתילה, אפי׳ בעוד שהזפת בתוכו כדתנן לעיל ולא בזפת, וכל שכן בעיטרן שהוא פסולת. הא לא קשיא, שאע״פ שאין הזפת נמשך אחר הפתילה, אבל העטרן נמשך, לפי שהזפת הוא עב הרבה, אבל העטרן היוצא לאחר הזפת הוא [נגרר וצלול] כמו המים, ועל כן הוא נמשך אחר הפתילה.
וחכמים. בתראי מתירין בעטרן לעשות גם ממנו פתילה, ולא חיישינן לריח הרע, כיון שמנהגו להדליק כל השנה. ואע״ג ששאר השמנים שמזכיר, הם בענין שמנים ולא לעשות [מהן] כפתילות שעוה, אבל עטרן מיירי בענין שהוא עשוי כפתילות שעוה.
ונפט. מין שמן [הוא] שריחה [נ״א: שריחו] רע, ויש בו שני מינין, האחד הוא לבן והשני אינו לבן, והלבן יש בו ריעות⁠[א] אחד שהוא עף, כלומר (מקום) שהשלהבת [ה]⁠יוצאה [ממנו] מחמת שמנה היא מתפלגת מן הפתילה מן הבגד כשהוא עולה למעלה ונאחזת בכותלי הבית אם שמן או חלב נדבק בהם, או בפני [ה]⁠אדם ובראשו [נ״א: או בראשו] אם נמשח בשמן. ובזה אפי׳ בחול אסור לפי שיש בו סכנה.
שמן צנונות. צנון הנאכל.
שמן דגים. מקרבי דגים שנימוחו ואפי׳ בלא תערובת.
פקועות. דלעת [מדבריי].
כבר ביארנו במגלה שבחנוכה מוציאין ספר תורה בכל יום וקורין בנשיאים ומ״מ סדר הקריאה חלוקה למנהגות יש נוהגים ביום ראשון לקרא הראשון בברכת כהנים והב׳ פרשת ביום כלות משה והג׳ ביום הראשון וביום שני קורא ראשון ביום השני עד מלאה קטרת והשני עד סופה ושלישי קורא ביום השלישי וכן בכל יום שנים קורים הקרבנות יום הדומה ליום זה אם שני אם שלישי ושלישי בשלפניו ויום ח׳ ראשון קורא ביום השמיני או כל הפרשיות עד סוף כלן ושנים בסוף הסדר בפרשת חנוכת המזבח עד סוף הסדר ויש נוהגין לצרף בקריאת האחרון פרשת מנורה שבהעלותך ויש נוהגין בקריאתה דרכים אחרים להיות ראשון קורא ביום ראשון ברכת כהנים ופרשת כלות משה וקרבן נחשון ושני בשני ושלישי בשלישי וביום ב׳ קורא ראשון ושני שניהם בשני ושלישי [חוזר וקורא כל יום שני] וכן בכלם על הסדר האמור ובשבת של חנוכה קורין שבעה בסדר היום ומפטיר בנשיאים ביום הדומה לו אם שני אם שלישי ומפטיר בנרות של זכריה ואם חל ראשון של חנוכה בשבת שנמצאו בה שתי שבתות מפטיר ראשונה בשל זכריה ושניה בשל שלמה ור״ח שבה שאירע בחול מוציאין ב׳ תורות וקורין שלשה בר״ח ראשון עד רביעית ההין ושני עד ובראשי חדשיכם ושלישי פרשת ראש חדש ורביעי קורא בחנוכה ואם חל ר״ח טבת בשבת מוציא שלש תורות ששה בענינו של יום ושביעי בר״ח ומפטיר בחנוכה ומתוך כך מפטיר בשל חנוכה הואיל ועולה ממנה:
מאחר שהשלמנו עניני נר חנוכה נשוב לעניני הסוגיא:
משנה אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב ר׳ ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות בשמן דגים בשמן פקועות בעטרן ובנפט ר׳ טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד אמר הר״ם פי׳ כבר ביארנו הטעם מפני מה אסרו הדלקת שמן שרפה ביום טוב עטרן ידוע והוא יוצא מן העץ שיוצא ממנו הזפת ואסרו אותו מפני שריחו רע שומשמין ידוע והוא זרע דק מתוק ושמן אגוזים גם כן ידוע וגם כן צנונות פקועות בלשון ערב עלקם ועלקם בלשון עברי לענה נפט הוא ממין הזפת אלא שהוא לבן והלכה כחכמי׳ אלו בשני המינין שאסור להדליק בהם בשבת האחד שמן אפרסמון וזה למעלתו שלא יסוך ממנו ואסור למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כבויו והעקר אצלנו גורם לכבוי אסור והשמן השני הוא הנפט הלבן שאסור להדליק בו מפני שהוא עף ושורף ולפיכך יברח ממנו ויצא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה עטרן פסולתא דזיפתא. עי׳ לעיל כ ע״ב:
שם ד״ה שמן דגים מקרבי דגים שנמוחו. עי׳ לקמן כו ע״א תוס׳ ד״ה איכא בינייהו:
שם ד״ה פקועות דלעת מדברי. עיין רד״ק (מ״ב ד לט):
ב משנה כהמשך לדברי המשנה הקודמת מוסיפה משנה זו כי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, וכאשר יבואר טעם הדבר בגמרא. בהדלקת נרות השבת היו חכמים שאסרו שמנים ידועים. ר׳ ישמעאל אומר שאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, שריחו של העטרן רע, והוא מפריע ליושבים בבית. ואילו חכמים מתירין להשתמש להדלקת הנר בכל השמנים, אם רק בוערים הם כיאות, בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ואף בנפט. ר׳ טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, שהוא המובחר בשמנים ונאה לכבוד השבת.
MISHNA: In continuation of the previous mishna, this mishna adds that one may not light with burnt oil on a Festival, as the Gemara will explain below. With regard to lighting Shabbat lamps, there were Sages who prohibited the use of specific oils. Rabbi Yishmael says that one may not light with tar [itran] in deference to Shabbat because tar smells bad and disturbs those in the house. And the Rabbis permit lighting with all oils for lamps as long as they burn properly; with sesame oil, with nut oil, with turnip oil, with fish oil, with gourd oil, with tar, and even with naphtha [neft]. Rabbi Tarfon says: One may light only with olive oil in deference to Shabbat, as it is the choicest and most pleasant of the oils.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: מ״טמַאי טַעְמָא? ולְפִי שֶׁאֵין שׂוֹרְפִין קׇדָשִׁים ביו״טבְּיוֹם טוֹב. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: {שמות י״ב:י׳} ״וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״ – שֶׁאֵין ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד בֹּקֶר״. מַה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״? בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna that one may not light with burnt oil on a Festival, the Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: Because, in general, one may not burn consecrated items on a Festival. With regard to the fundamental principle that one may not burn consecrated items on a Festival, the Gemara asks: From where are these matters derived? Ḥizkiya said, and one of the Sages from the school of Ḥizkiya taught the same, that which the verse said: “And you shall let nothing of it remain until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10), requires explanation. As the Torah did not need to state until morning the second time. It would have been sufficient to state: But that which remains of it you shall burn with fire. Rather, why does the Torah state until morning? The verse comes to provide him with the second morning for burning. Leftover meat of the Paschal lamb is not burned on the following morning, which is a Festival, but rather on the following day, the first of the intermediate days of the Festival. From there it is derived that burning consecrated items on a Festival is prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומנלן דאין שורפין קדשים ביום טוב? חזקיה תני: מלא תותירו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מנהני מילי – דאין שורפין דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה.
שאין ת״ל עד בקר – זימנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא.
בקר שני – שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפהו.
לפי שאין שורפין קדשים ביו״ט – וא״ת היכי ילפינן תרומה מקדשים דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו״ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותר׳ נמי שלא לצורך אלא שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך שיהא קצת צורך להתחמם או לשום הנאה אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנו׳ בשעת שריפה למה יאסר מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו להנאתו דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע ואומר ריב״א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעור׳ ולהכי לא דחיא יו״ט מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו״ט למ״ד משלחן גבוה קא זכו וכן שתי הלחם לדידיה אין אפייתן דוחה יו״ט אע״פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ״ד קריבין ביו״ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסור ביו״ט כשאר קדשים ולר״י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משולחן גבוה קא זכו ולא דמו לשתי הלחם שהאפייה היא לצורך גבוה שהרי אחר אפייה צריך לעשות בהם תנופה וכן אחר שחיטת נדרים ונדבות עושין מהן לגבוה אבל תרומה טמאה אין עושין ממנה לגבוה כלום וליכא למימר בה משולחן גבוה קא זכו והכי מפרש ר״י לפי שאין שורפין קדשים ביו״ט פי׳ גזרו תרומה אטו קדשים וא״ת ומאי איריא אטו קדשים משום דאין שורפין קדשים ביו״ט נגזור משום תרומה שלא לצורך דאפילו שורפין קדשים ביו״ט דאתי עשה ודחי לא תעשה תרומה שלא לצורך אין שורפין דמשמע מתוך פרש״י בסמוך דאין עשה בשריפתה אלא מדרבנן וי״ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנה חנם כיון שיכול ליהנות בשריפתה וכדמוכח בירושלמי כלשון הזה.
בקר שני לשריפתו – וא״ת אי בקר שני דוקא ואינו יכול לשורפו בליל מוצאי יו״ט היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב הא ע״כ אינו מטעם דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב דהא בליל מוצאי יום טוב נמי אין שורפו ואם כן גזרת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני וי״ל הא דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף הקדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אין נשרפין אלא ביום שלישי כדדריש בריש פסחים (׳ף ג. ושם) ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנה״מ – ואי קשיא,⁠א מהיכי תיתי דשרי דבעית קרא למיסר. איכא למימר משום דסד״א יום טוב לא תעשה הוא ואתי עשה ודחי ל״ת, מדקא מתרץ רב אשי בהדיא משום די״ט עשה ול״ת, ולא מידחי, אלמא מעיקרא לא ס״ד הכי אלא ל״ת בלחוד הוא, וסברי׳ דאתי עשה ודחי ל״ת. ואי קשיא, אי הכי רבא לימא הכי אמאי אצטריך ליה לבדו ולא מילה, דהא איהו ס״ל די״ט עשה ול״ת הוא כדמקשינן בפ״ק דביצהב גבי כיסוי הדם, דאמרי׳ אתי עשה ודחי ל״ת מכדי י״ט עשה ול״ת הוא, ואין עשה דוחה ל״ת ועשה אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי וכו׳. ואיכא למימר דרבא [התם] לאו משום האי קושי׳ הדר ביה, ואפשר דלדידיה ה״נ דאתי עשה דכיסוי ודחי ל״ת די״ט, ולא ממעט מלבדו אלא מילה שלא בזמנה דמקיים עשה דידה למחר, אבל כיסוי כיון ששחט דחי י״ט לרבא. וי״ל דלא קפיד רבא בהא וכיסוי נמי לא דחי מלבדו.⁠ג ומיהו לאו מהך קושי׳ מתרץ לה רבא, אלא או משום דמסתבר לי׳ טעמא בתרא, או משום דגמ׳ הוא דמקשיה עליה הך קושיא דמכדי י״ט עשה ול״ת הוא ולא רבא. ומפרשי׳ בתוס׳ד דשריפת תרומה לאו עשה דאורייתא הוא, דלא אשכחן ביה עשה אלא דסמכוה רבנן לשריפת קדשים שנטמאו. וכן משמע מדברי ר״שה מצוה לשרוף תרומה שנטמאת משום דדמיא לקדש ועוד משום תקלה. והכא ה״פ דבעי׳ מ״ט דמתני׳, ומפרשי׳ לפי שאין שורפין קדשים בי״ט, וכיון שעשו חכמים שריפת תרומה כשריפת קדשים למצוה, אף לאיסור עשאוהו כמותו. ולפי שפי׳ למעלה דגזירת חכמים הוא בשמן שריפה משום שמא יבא לשרוף שלא לצורך, הכא הומ״ל משום הך גזירה, ואפי׳ היו שורפין קדשים בי״ט התם שרי משום דעשה הוא, אבל בתרומה דליכא עשה לצורך שלא לצורך אסור מן התורה, ולצורך איכא גזירה, אלא כיון דהכי הוא דאין שורפין קדשים לעולם נסיב לה טעמא הכי, וכי בעי׳ מה״מ אשריפת קדשים ממש בעי׳. ואפשר שאף שריפת תרומה מצות עשה של תורה, ובכלל בקודש באש תשרף הוא.⁠ו וכ״נ בירושל׳ז דהוא עשה דאורייתא. ואיכא דקשי׳ לי׳ ותיהוי נמי י״ט ל״ת ושריפת קדשים עשה, היכי דחי האי עשה להאי ל״ת, הרי אפשר לעשה זה להתקיים למחר ואמר ר׳ שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ול״ת אם אתה יכול לקיים שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחי לל״ת,⁠ח וכיון שכן מ״ט צריכי להנך קראי. ורב אשי נמי ל״ל למימר שבתון עשה הוא. ואם באנו לפרש דהכא בקדשים שא״א לשהות כגון איברים ופדרים שניתותרו מעי״ט וכעין פירוקא דאביי, שאע״פ שאפשר שמעלן ומלינן בראשו של מזבח כיון דאם ירדו פסולין מ״ע הוא לשורפן היום ולא יפסלו בלינתן. לא יספיק לנו פירוקינו זה לטעמא דחזקיה ורבא, דמהתם ליכא למשמע אלא שאין שריפת קדשים שנפסלו שאפשר לשהותן דוחה יו״ט, הלכך ק״ל ל״ל קרא. ולדידי הא ל״ק לי, משום דלא אמר רשב״ל אפשר לקיים את שניהן אלא כגון ההוא דאקשי׳ במנחות בפרק התכלתט גבי סדין בציצית שאפשר לו לעשות לבן ממינו ולא עבדי׳ לה צמר בכיוצא בזה נאמרה, אבל מ״ע שאין לקיימה היום אלא בדחיית לא תעשה [כיוןי דחביבה מצוה בשעתה וכמו דקאמר הש״ס במנחותכ אר״ש בא וראה כמה חביב׳ מצוה בשעתה שהרי אברים ופדרין כשרין כל הלילה, וע״כ] אי אפשר לקיים את שתיהן מיקרי, אע״פ שאפשר לקיימן למחר, שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי, והרי עכשו א״א לקיים שניהן הוא.⁠ל ולהאי פי׳ הא דתנןמ אין חותכין לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל״ת ומפ׳ טעמא בגמ׳ משום די״ט עשה ול״ת ולא אתי עשה דשופר ודחי לי׳, ההוא סוגי׳ דבתראי הוא ואליבא דרב אשי אתמר, ולאו דצריכין לההוא טעמא, דהא מסקי׳ לקמן בפרק מילהנ דכי אמרי׳ אתי עשה ודחי ל״ת כגון מילה בצרעת וכו׳ הא מכשירי מילה ושופר בעידנא דעבר ללאו לא מקיים עשה ולא כלום, וטעמא דשיטפא הוא לומר דהכי הוא ודאי כדרב אשי.
הא דאמרינן: בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו – ודאי לאו למימרא דבליל מוצאי יום טוב אין שורף אותו עד בקר שני דהא אפי׳ ביום ראשון נשרף. אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב ועוד דהו״ל למכתב בבקר באש תשרופו. אלא ה״ק, לא תותירו ממנו עד בקר ראשון והנותר ממנו תשרפו אותו בלילה עד בקר שני קודם שתלכו מירושלים, כדכתיבס ופנית בבקר והלכת לאהליך, דהיינו בוקרו של שני. ומ״מ קרא יתירה הוא לומר שאין שורפין קדשים בי״ט, כנ״לע. ורש״יפ כתב הכי משמע והנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינהו ותשרפוהו. ולא נהירא, דא״כ משמע דלא ישרף בלילה ומנ״ל דמשום דאין שורפין קדשים בי״ט הוא, הרי אפי׳ במוצאי יו״ט אינן נשרפין עד למחר, דאלמא גזירת הכתוב הוא לשורפן בבקר שני ואין שריפתן סמוך לאיסורן,⁠צ אלא משמע כדפרישי׳. ושוב מצאתי בירושל׳ק כדברי רש״י דגרסי׳ התם התורה אמרה אין שורפין קדשים בי״ט ואצ״ל בשבת, מה חמית מימר כן לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, אחר שני בקרים אחר בקרו של ט״ו ואחר בקרו של ט״ז, [וכתיבר והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף אחר שני בקרים אחר בקרו של ט״ו ואחר בקרו של ט״ז] וזה כלשון רש״י, ומה שהקשה לו1 מן שריפת הלילה כך הוא ודאי, ששםש אמרו בפירוש מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה לפי שאין שורפין קדשים בלילה, ומתרץ אמר ר׳ יוחנןת ירדו לה בשיטת ר׳ ישמעאל, דר׳ ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום ובין בלילה, כלומר אף שריפת קדשים בזמנן אין נשרפין בלילה לאחר זמנן אפי׳ בלילה,⁠א ומקשינן מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה2 נשרפת בין ביום בין בלילה, אמר ר׳ שמעון בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנו3. למדנו בפירוש שאין הקדשים נשרפין עד בקרו של ששה עשר בט״ו מפני שהוא י״ט, ובליל ט״ז לפי שאין שורפין קדשים בתחילה בלילה.
א. כלומר דהא לא הותרה הבערה רק לצורך אכילה או לצורך מצות היום הא שלא לצורך מצות היום כלל אסור. ועי׳ רשב״א וריטב״א.
ב. ח, ב ועי׳ תוס׳ ד״ה ולא.
ג. עי׳ תוס׳ רשב״א ומיוחס לר״ן. והנה בעיקר מה שדן רבנו אי ממעטינן נמי כיסוי מלבדו כשם שדחינן מילה שלא בזמנה, משום דמילה אפשר למחר אבל כיסוי אפשר שיבלע הדם. ועי׳ ״דברי יחזקאל״ סי׳ יב אות יג יד בביאור דברי רבנו בזה.
ד. כ״כ בד״ה לפי, וד״ה כך בתי׳ קמא.
ה. ד״ה מצוה, ולעיל כג, ב ד״ה שמצוה, ועי׳ רש״י תמורה לג, ב ד״ה כל.
ו. וכן דעת התוס׳ ד״ה כך בתי׳ הב׳, וכן הריב״א בד״ה לפי, ותוס׳ פסחים מו, א ד״ה לא, ושם פב, ב ד״ה אבל [ועי׳ הגרע״א בגליון], ועי׳ גם תוס׳ קדושין לד, א ד״ה מעקה, רמב״ם פ״ג מהל׳ יו״ט ה״ח.
ז. ביצה כ, ב.
ח. שבת קלג, א.
ט. מ, א.
י. ליתא בכ״י והוספתי ע״פ הנדפס.
כ. עב, א.
ל. דברי רבנו הביאום בראשונים כאן. ועי׳ רשב״א שהכריח כן מיבמות לענין שיהא בנין בהמ״ק דוחה שבת.
מ. ר״ה לב, ב.
נ. לקמן קלב, ב.
ס. דברים טז, ז.
ע. דברי רבנו צריכים ביאור, ועי׳ מיוחס לר״ן וריטב״א החדשים.
פ. ד״ה בקר.
צ. עי׳ תוס׳ ד״ה בקר.
ק. שבת פ״ב ה״א ופסחים פ״ז ה״י.
ר. ויקרא ז, יז [וקטע זה שבסוגרים מרובעים הוא חסר בכי״מ, וכן בירושלמי לפנינו לא הובא רק והנותר וכו׳ באש ישרף, וכן ברשב״א, ואפשר שזה כפילות מלעיל, ועי׳ שיירי קרבן שתמה בביאור הירושלמי דתו ל״ל והנותר. מיהו עי׳ ברשב״א, והביאור שמצד אין שורפין קדשים ביו״ט הוי מותר לשרוף במוצאי יו״ט, אלא שכיון שמצינו בשלמים דכתיב והנותר שאין נשרפין אלא ביום שלישי חזינן דאין שורפין קדשים בלילה, ומשו״ה בעי ליתן לו ב׳ בקרים ועי׳ מהר״ם חלאוה פסחים ג, ב].
ש. ירוש׳ שם.
ת. בכי״נ: יוסי.
א. כלומר שאין תחלת זמן שריפת קדשים אלא ביום כהקרבתן אבל לאחר שהתחיל ביום נשרפים והולכים בלילה. ועי׳ רשב״א וריטב״א החדש.
1. הגהת הגרא״ז: לי.
2. הגהת הגרא״ז: פי׳ דלמה נקרא עבר זמנה.
3. הגהת הגרא״ז: דלא קבעה התורה זמן ותיכף מצוה לשורפו.
הא דאיבעיא לן: מנא הני מילי. איכא למידק ומנא לן דשרי, דהא לא הותרה הבערה אלא או לצורך אכילה או לצורך מצות היום, הא שלא לצורך מצות היום כלל אסור. איכא למימר, משום דסלקא דעתך אמינא דהוי יום טוב לא תעשה גרידא, ואתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה. ותדע לך מדקא מתרץ רב אשי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה ואיתרצא להו בהכין, שמע מינה מעיקרא לא הוה סלקא דעתך הכי. ואם תאמר אם כן רבא למה ליה לאהדורי בתר פירוקא אחרינא, לימא כרב אשי, דהא משמע בפרק קמא דביצה (ביצה ח:) דרבא סבירא ליה הכי דהוי יום טוב עשה ולא תעשה, מדאקשינן התם גבי כסוי הדם דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, מכדי יום טוב עשה ולא תעשה הוא ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, אלא אמר רבא אפר כירה מוכן הוא לודאי כו׳, אלמא אית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה. ויש לפרש דרבא לא הדר ביה התם מהך קושיא אלא משום דמסתבר ליה טעמא בתרא. אי נמי דמכל מקום סבירא ליה לרבא דאין עשה דכסוי דוחה יום טוב, דדריש ליה מלבדו (שמות יב, טז), כך תירצו בתוס׳.
ואיכא דקשיא ליה, ותהוי נמי שריפת קדשים עשה וי״ט לא תעשה גרידא אכתי היכי הוה דחי האי עשה ללא תעשה דהא אפשר להמתין למחר ולקיים עשה, כדריש לקיש (שבת קלג.) דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה. ותירץ הרמב״ן ז״ל, דלא אמר ר״ל הכי אלא היכא דאפשר לקיים את שניהם עכשיו בלא דחיית לא תעשה, כגון ההיא דיבמות דאמרינן בפרק כיצד (יבמות כ:) גמרא אלמנה לכהן גדול, גבי אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, כדר״ל דאמר ר״ל כל מקום וכו׳ והכא נמי אפשר בחליצה דמקיים עשה ול״ת, וכגון ההיא דמנחות דאמרינן בפרק התכלת (מנחות מ.) גבי סדין בציצית שאפשר לעשות לו כן ממינו ולא עבדינן צמר, וכן כל כיוצא באלו, אבל היכא דלא אפשר לקיים עשה היום אלא בדחיית לא תעשה אי אפשר לקיים את שניהם מיקרי, שהרי אי אפשר לקיימן עכשיו.
ובודאי הכי משמע כדבריו כדמוכח בריש פרק קמא דיבמות (יבמות ו.), דאמרינן התם, אלא אתיא מבנין בית המקדש, דתניא יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת תלמוד לומר (ויקרא יט, ל) את שבתותי תשמורו, הא לאו הכי דחיא, מאי לאו בבונה וסותר. ואם איתא היאך אפשר לומר כן דהא בנין בית המקדש אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם ואם כן דכוותיה היאך אפשר לומר דדחיא. ועוד דדחינן (שם) לאו בלאו דמחמר, ואקשינן אלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחיא, אמאי, לימא שאני הכא משום דאפשר כדר״ל הא בעלמא דלא אפשר דחיא. וכי האי גוונא נמי איכא למידק מדאתינן התם (ע״ב) למיפשטה ממיתת בית דין, ואף על גב דמיתת בית דין אפשר למחר.
ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין, בשלמא קדשים איכא עשה דאורייתא בשריפתן אלא תרומה מנא לן, דכל הני קראי דקא מייתי בקדשים קאי ולא בתרומה טמאה. אלא איכא למימר דאסמכוה רבנן אקדשים. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל. והדין נותן הואיל ואפשר ליהנות ממנה בשעת שריפתה יהיה מותר, ואטו משום דאיכא מצוה בשריפתה מיגרע גרע, אם כן אכתי שמן שריפה למה אסרוהו. ויש לפרש דגזירה גרידתא היא דגזרינן תרומה טמאה אטו קדשים, שאם אתה מתירו בתרומה טמאה אפילו לצורך אתי למשרף קדשים שנטמאו שלא לצורך, וקדשים אסורים דבר תורה. אי נמי יש לפרש שעשו חכמים שריפת תרומה שנטמאת כשריפת קדשים משום דדמיא לקדש, אי נמי משום תקלה, וכיון שעשו אותה כשריפת קדשים של מצוה אף לאיסור עשאוה כמותן. וכי בעינן מנא הני מילי אשריפת קדשים ממש בעינן.
הא דאמרינן: בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו. משמע דשריפתו אינו אלא עד בקר שני ואפילו רצה לשורפו בליל מוצאי יום טוב אינו רשאי. וכן מוכח בירושלמי (פ״ב ה״א). וכן כתב רש״י ז״ל והכי משמע הנותר ממנו לראשון עד בקר שני המתינוהו ותשרפוהו. וטעמא דמילתא לפי שאין שורפין קדשים בלילה, שכן מצינו בשלמים שאינן נאכלין לאור שלישי ואפילו הכי אינן נשרפין עד יום שלישי, כדאמרינן בריש מסכת פסחים (פסחים ג.) והנותר (מזבח השלמים) [מבשר הזבח] וגו׳ באש ישרף (ויקרא ז, יז) ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה. וגרסי׳ נמי בירו׳ (בפירקין ה״א) והנותר ממנו וגו׳ באש תשרופו (שמות יב, י) אחר שני בקרים אחר בוקרו של חמשה עשר ואחר בוקרו של ששה עשר וכתיב (ויקרא ז, יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. מהו להצית את האור במדורת חמץ, מאן דיליף לה מן הנותר אסור, ומאן דלא יליף לה מן הנותר מותר. ואי קשיא לך כיון דקדשים אין נשרפין בלילה, מאי שנא יום טוב שאין מדליקין בו בשמן שריפה, אפילו בחול נמי אין מדליקין. אין ודאי קושיא היא, ובירושלמי מקשו לה, ומתרץ אמר רבי יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה, ומקשו מה אית לך למימר שמן שריפה שעבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה, אמר רבי יודה בן פזי מכיון שנטמא כמי שעבר זמנה.
אמר המאירי אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב על הדרך שביארנו הא בשאר שבתות הואיל והוא מדליק בחול מותר ובערבי ימים טובים מיהא אע״פ שמדליק בחול יש לאסור שמא מתוך שאתה מתירו להדליק ממנו לצורך יום טוב מוסיף ממנו בלילי יום טוב ר׳ ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן והוא פסולת הזפת וריחו רע מאד ומ״מ נמשך הוא אחר הפתילה שהזפת מתוך עביו הוא שאינו נמשך אבל פסולת שלו דק ונמשך אחר הפתילה ולא אסרוה אלא מפני הריח שמא יניחנו ויצא והרי חובה עליו לישב לאור הנר והוא שאמר מפני כבוד השבת והלכה כדבריו וזה שאנו אומרים בו פסולת זפת לא פסולת הזפת עצמו אלא אף הוא יוצא מן העץ ע״י האור אלא שבתחלה יוצא הזפת עב ואח״כ יוצא זה והוא צלול וחכמים מתירים בכל השמנים בשמן שומשמין והוא זרע הנקרא ירדולינש ובשמן אגוזים ובשמן צנונית ובשמן דגים ופרשוהו גאוני הראשונים בשמן דגים עצמו והעידו בו שהוא זך ומזוקק ומדליק ונמשך אחר הפתילה יפה ולא אמרו בגמ׳ שלא הותר אלא על ידי תערובת אלא בקרבי דגים שנימוחו והוא שאמרו בגמ׳ בפירוש ומדליקין בשמן דגים:
ובשמן פקועות ר״ל דלעת מדברית ובעטרן ובנפט והלכה כדבריהם בכל אלו שהזכירו חוץ מן העטרן ואף נפט זה שהתרנו דוקא בשאינו לבן שהנפט הוא מין שמן שריחו רע ויש בו שני מינים האחד לבן והאחר שאינו לבן והלבן אין מדליקין בו מפני שהוא עף ר״ל שלהבתו קופצת למרחוק ומוצאת בכל המוצאת אותה ובאין לידי סכנה ואף בחול אסור מפני הסכנה ואף הצרי נאסר בגמ׳ מטעם זה ועוד מטעם אחר שמא מתוך שריחו נודף יבא ויטול ר׳ טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית ואין הלכה כמותו:
זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא:
זה שאמרנו שאין שורפין קדשים ביו״ט יצא לנו ממה שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת״ל עד בקר מה ת״ל עד בקר ליתן בקר שני לשרפתו נמצא שאין שורפי׳ קדשים ביום טוב ולא בשבת ואף במקום עבודה שנ׳ עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת כלומר אברים של תמיד שלא הוקטרו אין מעלין אותן משחשיכה וכל שכן שאין שורפין אותן. ושמא תאמר ומה הוצרכת ללמוד דבר זה מן הכתוב והלא נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב ואע״פ שיש בהם צורך הדיוט אסורים מצד חלק גבוה שהוא נשרף אין זה כלום שהבאת נדרים ונדבות אינו מצווה עכשיו בהקרבתן ואע״פ שאמר ובאת שמה והבאתם שמה יכול להקריבו בחולו של מועד אבל קדשים דכתיב תשרפו הייתי סבור להתיר אלמלא שהמקרא ממעטו:
מכשירי אוכלין אין נעשין ביום טוב כגון שפוד וסכין ותנור וכירים שהרי אפשר מבערב וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה הואיל ובשעת עקירת לאו של השמר בנגע הצרעת ר״ל שלא תקוץ בהרתו מתקיים העשה והצרעת דוחה את העבודה והעבודה דוחה שבת ואעפ״כ מילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא י״ט כמו שיתבאר:
יש שואלין תהא הבערת קדשים מותרת במתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה וכו׳ וכן מילה שלא בזמנה תהא דוחה יום טוב במתוך שהותרה חבורה לצורך ונדרים ונדבות יהו קרבים ביום טוב במתוך שהותרה שחיטה לצורך דברים אלו כלם הואיל והותר איחורם עד למחר אין בהם שום צורך וכבר ביארנו שלא נאמר מתוך אלא בקצת צורך על הדרך שחלקנו עניניהם בראשון של יום טוב:
בד״ה לפי שאין וכו׳ והכי מפרש ר״י כו׳. כצ״ל ונ״ב ס״א והכא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה לפי שאין שורפין קדשים בי״ט כו׳ ולא אמרינן מתוך אבל הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה כו׳. נראה שכתבו כן לפי שיטת׳ שכן כתבו בפ״ק דביצה דף י״ב בד״ה ה״ג רש״י אלא מעתה ליפלגו באבנים אבל בשם רש״י ז״ל כתבו דלמאן דאית לי׳ מתוך אפילו שלא לצורך כלל הותרה. ולכאורה מלשון רש״י ז״ל כאן משמע כשיטת התוספת והיינו ממה שכתבו בד״ה מה״מ דאיצטריך קרא דלא נימא דעשה דוחה לא תעשה ולא כתב בפשיטות דאיצטריך קרא דהו״א שריפת קדשים מותר מטעם מתוך אע״כ דלעולם בעינן צורך היום קצת אלא דבאמת משום הא לא אירי׳ דהוצרך רש״י לפ׳ כן משום דהך מילתא דמתוך הוי פלוגתא דתנאי ובפ״ק דפסחים דף ה׳ נמי אמר רבא ש״מ מדר״ע תלת וחד מינייהו דלא אמרינן מתוך ועוד דרבה בפ״ק דביצה משמע דאפילו ב״ה לית להו מתוך וא״כ הוצרך רש״י לפרש כן למאן דגריס הכא רבה. ועוד דמדרב אשי בסמוך נמי משמע הכי דמטעם עשה דוחה לא תעשה איירי בשמעתין וכמו שאבאר וכמו שכתבתי נראה ג״כ מל׳ רש״י ז״ל בפ׳ אין צדין דף כ״ז גבי חלה שנטמאת ע״ש ובחידושינו:
בא״ד דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתו מיגרע גרע כו׳ עכ״ל. כבר נזהר רש״י ז״ל מזה במסכת ביצה דף כ״ז ע״ב גבי חלה שנטמאת שכתב דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכה דהבערה אסרה רחמנא דהא אפילו ליתן לפני כלבו אסור כדמשמע הא דקאמר התם לא יזיזנה ממקומה אלא דגזרת הכתוב היא שאין מתבערין בי״ט דרחמנא אחשביה כו׳ ע״ש ועיין מה שכתבתי בזה בפ״ק דפסחים דף ה׳ ע״א גבי ש״מ מדר״ע תלת משמע לכאורה מלשון רש״י שם להיפך וכתבתי ליישב ועיין ג״כ בפירוש רש״י בפרק אלו עוברין דף מ״ו במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה שכתב שם ג״כ כפירושו בביצה. מיהו התוס׳ כאן לשיטתייהו שם בביצה שהשיגו ג״כ על פירש״י בענין השלכת החלה לכלבים ע״ש והעלו שם בפי׳ המשנה בהאי דחלה כפירושם כאן. אלא דאף לשיטתם דאיסור שריפת קדשים היינו משום מלאכת הבערה שלא לצורך אכתי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא לעיל בעמוד הקודם בד״ה גזרה י״ט כתבו דלרבה ע״כ הא דאמרי׳ בחלה שנטמאת דלא יזיזנה ממקומה היינו משום דגזרינן חלה אטו שמן אע״ג דהוי גזירה רחוקה כדפרישית א״כ בפשיטות מנ״ל הכא איפכא דאסרו שריפת קדשים אפי׳ בהדלקה אטו שריפת חלה דהוי שלא לצורך כלל וצ״ע ליישב ועיין מה שכתבתי בזה בסוגיא דלעיל ותמצא כמה דברים השייכים נמי לסוגיא דהכא:
בא״ד והכא מפרש ר״י כו׳ דגזרינן תרומה אטו קדשים וא״ת מאי אירי׳ כו׳ וי״ל דשריפת תרומה שלא לצורך לא שכיח כו׳. ולמאי דפרישית בסמוך דבתרומה גופא יש לגזור שמן שריפה אטו חלה שנטמאת כמ״ש התוספת לעיל אליבא דרבא א״כ הדרא קושי׳ לדוכתא אמאי איצטריך הכא לטעמא דאין שורפין קדשים בי״ט תיפוק ליה דבלא״ה אסור שמן שריפה אטו חלה ובחלה הוי שלא לצורך היום כלל ועשה דוחה ל״ת נמי לא שייך הכא למאי דקיימי התוס׳ השתא בשיטת ר״י דסובר כשיטת רש״י דבתרומה וחלה ליכא עשה בשריפתן ולא כשיטת ריב״א. ולולי דברי התוס׳ היה נ״ל ליישב קושייתם דהכא בענין אחר והיינו למאי דפרישית לעיל דלא איצטריך הכא לפרש השקלא וטריא מטעמא דעשה דוחה ל״ת אלא למאי דקיי״ל דלא אמרינן מתוך שהותרה כו׳ אלא בשיש לצורך היום קצת לשיטת התוס׳ וה״ה לשיטת רש״י למאן דלית ליה מתוך כר״ע בפ״ק דפסחים. א״כ לפ״ז מצינו למימר דהך מלתא גופא לא ידעינן אלא לבתר דילפינן מקרא דאין שורפין קדשים בי״ט וע״כ היינו משום דלא אמרינן מתוך כה״ג וכמ״ש הרא״ש ז״ל בפ״ק דביצה גבי אין מוציאין את הקטן ואת הלולב בשם ר״ח ז״ל ע״ש דבזה נתיישב הכל לנכון ואף ע״ג דרב אשי מסיק להדיא משום דהו״ל עשה ול״ת היינו משום דאשריפת קדשים ממש קאי דאע״ג דאית בהו עשה דבאש תשרופו אפ״ה לא דחו ל״ת ועשה דיום טוב כנ״ל ודו״ק:
שם ד״ה לפי כו׳ נגזור משום תרומה שלא לצורך. ק״ל הא גם בשלא לצורך הוי רק דרבנן דמדאורייתא שרי הואיל ואי מקלעי אורחים מש״ה לא גזרי׳ בכך. ואולי דקושייתם אההוא דלעיל כג ע״ב ר״ח אמר כו׳ לפי שאין שורפין קדשים דאיהו לא ס״ל הואיל גבי האופה מיום טוב לחול:
ג גמרא על דברי המשנה, שאין מדליקים בשמן שריפה ביום טוב, שואלים בגמרא: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: לפי שבכלל אין שורפין קדשים ביום טוב. ועל עצם העקרון שאין שורפים קדשים ביום טוב שואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? אמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של חזקיה, מה שאמר קרא [הכתוב]: ״ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו״ (שמות יב, י) דרוש הסבר, שכן אין תלמוד לומר, כלומר, אין אנו למדים דבר מהמילים ״עד בקר״ בפעם השניה, ודי היה לומר ״והנותר ממנו באש תשרופו״! אלא מה תלמוד לומר ״עד בקר״בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאת הנותר מקרבן הפסח אין שורפים מיד בבוקר הבא, ביום טוב, אלא למחרת, ביום הראשון של חול המועד. ומכאן שאסור לשרוף קדשים ביום טוב.
GEMARA: With regard to the statement of the mishna that one may not light with burnt oil on a Festival, the Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: Because, in general, one may not burn consecrated items on a Festival. With regard to the fundamental principle that one may not burn consecrated items on a Festival, the Gemara asks: From where are these matters derived? Ḥizkiya said, and one of the Sages from the school of Ḥizkiya taught the same, that which the verse said: “And you shall let nothing of it remain until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10), requires explanation. As the Torah did not need to state until morning the second time. It would have been sufficient to state: But that which remains of it you shall burn with fire. Rather, why does the Torah state until morning? The verse comes to provide him with the second morning for burning. Leftover meat of the Paschal lamb is not burned on the following morning, which is a Festival, but rather on the following day, the first of the intermediate days of the Festival. From there it is derived that burning consecrated items on a Festival is prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַבָּיֵי אָמַר: אָמַר קְרָא: {במדבר כ״ח:י׳} ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ – וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל ביו״טבְּיוֹם טוֹב.

Abaye said: This is derived from another verse, as the verse said: “This is the burnt-offering of each Shabbat on its Shabbat” (Numbers 28:10). Only the burnt-offering of Shabbat is sacrificed on Shabbat, and not a weekday burnt-offering on Shabbat, and not a weekday burnt-offering on a Festival. Apparently, performing this mitzva is prohibited even on a Festival, since it was not explicitly enumerated among the actions permitted on a Festival.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי אמר: עולת שבת בשבתו – זו לבדה, ולא עולת חול בשבת ולא עולת יום טוב בשבת, וכן לא עולת חול ביום טוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עולת חול – כגון אברי תמיד של ערב יו״ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ״ש קדשים פסולים לא שרפינן.
ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב – תימה כיון דקרא בשבת איירי מנא ליה למדרש ולא עולת חול ביום טוב דילמא דוקא ולא חול בשבת דחמיר מיום טוב וי״ל דאביי סבר כרבי עקיבא דדריש בפרק אלו קשרים (לקמן דף קיד.) עולת שבת בשבת אחרת לימד על חלבי שבת שקריבין ביום טוב מדאיצטריך קרא למשרי עולת שבת ביום טוב אם כן עולת חול ביום טוב אסור דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב כדאמר התם ורבי ישמעאל פליג התם ודריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין בי״ה אבל שקריבין ביום טוב לא איצטריך דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי״ט – איכא למידק עולת חול בי״ט מנ״ל, הא מקרא לית ליה אלא עולת חול בשבת, והיכי גמר י״ט משבת. וא״ל תרי מיעוטא כתיבא, דהוה ליה למיכתב על עולת התמיד בלחוד כדכתיבא בר״ח, ודרשי׳ עולת שבת ולא עולת חול בשבת, ודרשי׳ בשבתו לי״ט זה הנ״ל.⁠ב ומצאתי לרבותינו הצרפתים ז״ל בתוס׳ג שמעמיקין בה לומר, אביי סבר לה כר״ע דאמר בשילהי ואלו קשריםד עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין בי״ט, יכול אף ביה״כ ת״ל בשבתו, דאלמא עולת שבת קריבה בי״ט ולא עולת חול בי״ט, ואצ״ל לעולת חול שאינה קריבה בשבת, ואדרשה דר״ע סמך אביי, ועיקר טעמא דר״ע מפורש התם לדברי ר״ע נדרים ונדבות אין קרבין בי״ט וכי אצטריך קרא למישרי י״ט. ואי קשיא כיון דעיקר טעמא משום דנדרים ונדבות אין קרבין בי״ט, וההוא נפקא לן מלכם ולא לגבוה כדמשמע בפסחים ובמס׳ ביצה לימא אביי הכא לכם ולא לגבוה אלמא אין שורפין קדשים בי״ט. איכא למימר דרבותא קמ״ל דאפי׳ עולת חול שאי אפשר לשהויי אינה קריבה בי״ט דאי מלכם ולא לגבוה ה״א ה״מ בנדרים ונדבות שלא נשחטו עדיין, לפי שלא הותחלה מצותן כלל. ואי קשיא אי הכי היכי קאמר ר״ע כיון דנדרים ונדבות אינן קרבין בי״ט כי אצטריך קרא למישרי י״ט, דילמא אע״ג דקיי״ל נדרים ונדבות אינן קרבים בי״ט דנפקא לןה מלכם ולא לגבוה, דה״מ בנדרים ונדבות שאפשר להשהותן, אבל אברים שא״א לשהותן קרבין, הלכך כי אצטריך קרא ליום הכפורים. איכא למימר דסבירא ליה לר׳ עקיבא דכיון דכתב רחמנא לכם ולא לגבוה לומר שנדרים ונדבות אין קרבים בי״ט, אע״פ שאפשר לנו לומר שלא אסר הכתוב אלא באותן שאפשר לשהותן, כיון שי״ל נמי שהכל בכלל, מצרך הוא צריך קרא אחרינא למשרנהו לנדרים ונדבות שאי אפשר לשהותן שיקרבו בי״ט1, ולא הוה קרא רהיט ושרי יה״כ, הלכך לי״ט אצטריך קראי2, וממילא למדנו שאפי׳ נדרים ונדבות שא״א לשהותן אינן קרבין בי״ט, והיינו דאביי דאייתי האי קרא כדכתיבנא. ואי קשיא אדר״ע דאמרן דאית ליה לכם ולא לגבוה, והא אמרי׳ במס׳ ביצה בפ׳ י״טו רע״א אפי׳ נפש בהמה במשמע א״כ מת״ל לכם לכם ולא לגויים, לימא נמי הכי ולא לגבוה. א״ל חדא מתרתי נקיט, ללמדך שאין נפש גוי במשמע אע״ג שנפש בהמה משמע. ואפשר לפרש דהא דאמר ר״ע נדרים ונדבות אין קרבין בי״ט, ה״ק אינו בדין שיקרבו הואיל ולא מצינו שהתירן הכתוב, שי״ט כשבת חוץ מאוכל נפש וקרא לי״ט אצטריך, וממילא למדנו איסורן, וכן נמי ר׳ ישמעאל דאמר נדרים ונדבות קרבין ה״נ קאמר דין הוא שיקרבו, שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם,⁠ז ול״צ קרא אלא למישרי יה״כ.
א. במדבר כח, י.
ב. עי׳ מיוחס לר״ן וריטב״א החדש, ומקורם מרבנו.
ג. ד״ה ולא.
ד. לקמן קיד, א.
ה. ביצה כ, ב.
ו. כא, א.
ז. שם כ, ב.
1. הגהת הגרא״ז: וממילא לא הוי ידעינן אפי׳ לחלבי שבת שקרבין ביו״ט.
2. הגהת הגרא״ז: שקרבין חלבי שבת.
עולת שבת בשבתו (במדבר כח, י) ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב. ואף על גב דאמרינן ביומא פרק טרף בקלפי (יומא מו.) איברי חול שניתותרו עושה להן מערכה בפני עצמן וסודרן אפילו בשבת, ורב הונא אמר דאינו עושה להן מערכה בפני עצמן אלא סודרן במערכה הגדולה, לא קשיא, דהתם באברים שמשלה בהן האור מאמש שכבר נעשה לחמו של מזבח והוו להו כקרבן היום, והלכך דחו מבמועדו (במדבר שם:) ואפילו בשבת. כן תירץ ר״ת ז״ל ורבנו יצחק בר׳ אשר ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אביי אמר: דבר זה נלמד ממקרא אחר, שאמר קרא [הכתוב]: ״עלת שבת בשבתו״ (במדבר כח, י), ומכאן נלמד שרק עולת השבת מותר להקריב ביום השבת, ואולם לא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. הרי שאף דבר מצוה אסור לעשותו ביום טוב, אם לא נכלל במפורש בין הדברים שהותרו במלאכה ביום טוב.
Abaye said: This is derived from another verse, as the verse said: “This is the burnt-offering of each Shabbat on its Shabbat” (Numbers 28:10). Only the burnt-offering of Shabbat is sacrificed on Shabbat, and not a weekday burnt-offering on Shabbat, and not a weekday burnt-offering on a Festival. Apparently, performing this mitzva is prohibited even on a Festival, since it was not explicitly enumerated among the actions permitted on a Festival.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רָבָא אָמַר: אָמַר קְרָא {שמות י״ב:ט״ז} ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״ – ״הוּא״ וְלֹא מַכְשִׁירִין, ״לְבַדּוֹ״ וְלֹא מִילָּה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ. דְּאָתְיָא בק״ובְּקַל וָחוֹמֶר.

Rava said: This is derived from a different verse, as the verse said with regard to the laws of a Festival: “No manner of work shall be done in them, save that which every man must eat, that alone may be done by you” (Exodus 12:16). From the word that, it is derived that for sustenance, one is permitted to perform prohibited labor on a Festival, but not for facilitators of sustenance. Although cooking is permitted, actions that involve prohibited labors for the purpose of facilitating cooking are prohibited. From the word alone, it is derived: And not circumcision performed not at its appointed time, i.e., a circumcision may be performed on a Festival only if it is on the eighth day. A circumcision that was postponed may not be performed on a Festival. It is possible that license to perform the postponed circumcision on a Festival could have been derived by means of an a fortiori inference. Therefore, the verse explicitly prohibited doing so. The same is true with regard to burning consecrated items. Although the Torah commands burning consecrated items, it was not permitted on a Festival since there is no obligation to do so specifically on that day.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר: כתיב הוא לבדו יעשה לכם – הוא ולא מכשירא,⁠1 לבדו ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר: ומה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות שלא בזמנה אין דוחה יום טוב – קדשים שלא נכרתו עליהן ברית אינו דין שלא ידחו יום טוב שלא בזמנם, כגון קדשים שעבר זמנן דנעשו נותר וטעונין שריפה.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״מכשיריו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מל
מלא(שבת כד:) לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר פי׳ ומה אוכל נפש שאע״פ שהוא באזהרת שמחה אינה דוחה יו״ט מילה שאע״פ שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה י״ג בריתות וחייב עליה כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יו״ט. ת״ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה ומה אם מילה שלא בזמנה אינו דוחה יו״ט כל שכן עשה של נותר שלא ידחה יו״ט שאפילו בטלו לגמרי אינו ענוש כרת. (בילמדנו ויצא בן אשה) ופקדתי על כל מול בערלה מהו מיל בערלה שהיו מולין ומשכו להן ערלה וחמשה היו על מצרים שהיו מולין בימי יוסף וכשמת יוסף משכו להן ערלה. ועל יהודה זה יהויקים מלך יהודה ועל אדום זה עשו ועל בני עמון אלו שילדו בנות לוט ועל כל קצוצי פיאה זה חירם מלך צור ויש אומרים אלו הישמעאלים:
ערך מפיס
מפיסב(שבת כג.) שמואל חש ביה אמר רבש״ע מי מפיס. (שבת כד) אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב פי׳ מי מבחין (א״ב לשון פייס שהוא גורל):
א. [בעשניידען.]
ב. [לאאז.]
הוא לבדו – קראי יתירי נינהו דמצי למכתב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם.
מכשירין – מכשירי האוכל כגון לעשות שפוד וסכין ותנור וכירים.
לבדו – למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו״ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק״ו דתידחי בפ׳ ר׳ אליעזר (לקמן קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק״ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה״ה לשריפת קדשים טמאים.
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק״ו – פירש בקונטרס מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחית כו׳ וקשה בפרק ר״א דמילה (לקמן דף קלב: ושם) לית ליה לרבא האי קל וחומר דקסבר האי דצרעת דוחה את העבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי והר״ר יוסף פורת לא גריס דאתיא בק״ו דהא בלאו ק״ו נמי אתיא דאתי עשה ודחי לא תעשה ורב אשי הוא דמשני דיו״ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וקשה לר״י דבפ״ק דביצה (דף ח: ושם) משמע דאית ליה לרבא דיו״ט עשה ולא תעשה הוא גבי אפר כירה דפריך סוף סוף יו״ט עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דכיסוי דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו׳ ודוחק למימר דהש״ס ניחא ליה למיפרך דיו״ט עשה ולא תעשה הוא דקי״ל כרב אשי אבל רבא אע״ג דלית ליה ליו״ט עשה ולא תעשה מ״מ אין כיסוי דוחה יו״ט מלבדו ור״י מפרש דאתיא בק״ו מנדרים ונדבות דדחו יו״ט אף על גב שלא נכרתו עליהם י״ג בריתות מילה לכ״ש וקסבר רבא דקריבין ביו״ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שהן לצורך גבוה כדפריך בפ׳ ר׳ אליעזר דמילה (לקמן קלא:) מה לעומר ושתי הלחם שהן לצורך גבוה דהא לאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לא חטא לא בעי לאייתינהו ואית ליה לרבא דיום טוב עשה ולא תעשה כדמוכח בביצה להכי איצטריך ק״ו דאי לאו ק״ו לא הוה צריך קרא למיסר ורבא לא קאי אשריפת קדשים אלא הש״ס מייתי משום דמינה נמי שמעינן דאין שריפת קדשים דוחה יו״ט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק״ו – איכא דלא גריסא הכא דאתיא בק״ו מפני הטעם שאמרתי, דלרבא י״ט ל״ת הוא בלחוד ואתי עשה דמילה ודחי ליה בלא ק״ו. ועוד דאי מילה שלא בזמנה בק״ו אתיא, לא מימעטא מלבדו דהא אצטריך לבדו לאין שורפין קדשים בי״ט. ועוד שבפרק ר״א דמילהב אמרי׳ מה״מ דמילה אינה דוחה י״ט אלא בזמנה, ואמר רב אשי נמי התם שבתון עשה הוא וכו׳, ואי בק״ו אתי׳, אע״ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי ל״ת ועשה, הכא דחי דהא איכא ק״ו. אבל מה אעשה שהוא כתוב בעיקר הנוסחאות, ורש״י ז״ל פי׳ ק״ו זה הוא האמור בפרק ר״א דמילהג ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דן שתהא מילה דוחה אותה. ומקשו עלהד דהא רבא לית ליה האי ק״ו בפ׳ ר״אה כדא״ל לרב ספרא דלאו משום חומרא דצרעת הוא אלא משום דגברא לא חזי וכו׳. ושמעתי שהרב ר׳ נסים ז״ל פי׳ במגלת סתריםו ומה עשיית אוכל נפש שהוא רשות כגון השחיטה והבישול דוחה י״ט, מילה שלא בזמנה שהיא מצוה לא כל שכן שתדחה י״ט. ואחרים פי׳ כך ומה צרעת שאינה נדחית מפני צורך הדיוט נדחית מפני מילה שלא בזמנה, י״ט שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול, א״ד שיהא נדחה מפני מילה שלא בזמנה. ואלו ב׳ הפירושים תשובה אחת להן, שאם שחיטה ובישול דוחין י״ט מפני שהוא צרכו של יום ושמחתו בכך וא״א לשהות, תדחנו מילה שלא בזמנה שאין ליום עסק בה ואפשר לשהות עד למחר.⁠ז אלא עיקר ק״ו זה דרבא סבר נדרים ונדבות קרבים ביו״ט ואמר ק״ו שלא נכרתו עליהן י״ג בריתות דוחה י״ט, מילה שנכרתו עלי׳ י״ג בריתות א״ד שתדחה יו״ט כך פי׳ רבותי׳ הצרפתים ז״ל.⁠ח ולפ״ז אפשר לקיים גי׳ הספרים ולומר דרבא סבר די״ט עשה ול״ת הוא, ואפ״ה אצטריך קרא למילה שלא בזמנה משום דאתי׳ בק״ו, ורב אשי סבר נדרים ונדבות אין קריבין בי״ט הלכך ק״ו ליכא. וא״ת אי ס״ל לרבא די״ט עשה ול״ת הוא הכא למאי אצטריך לטעמא אחרינא. א״ל דהך מימרא התם אתמר בפרק ר״א דמילהט ולמילה שלא בזמנה אצטריכא כדאי׳ התם וגמ׳ הוא דמסדר לה הכא לומר דשריפת קדשים ודאי לא דחי, אי מלבדו אי משום עשה ול״ת, וסוגי׳ דמס׳ י״ט כפשטא אתי׳ הכי.
א. כ״כ הר״י פורת בתוד״ה ולא.
ב. לקמן קלג, א.
ג. שם קלב, ב.
ד. כ״ה בתוס׳ ד״ה ולא.
ה. לקמן שם.
ו. כ״ה ברנ״ג לפנינו והובא גם במאור לקמן קלג, ב, ועי׳ ר״ח לקמן שם ופסחים פד, א, ועיטור מילה שער ג חלק הב׳ (נ.).
ז. בעל המאור לקמן שם. ועי׳ רשב״א שם ד״ה לבדו שכ״ה גירסת גדולי הראשונים ע״ש.
ח. כ״פ ר״מ בתוס׳ ובפסחים שם, ועי׳ ר״ח. וברשב״א תמה דיש להקשות דמה לנדרים שיש בהם צורך היום, ועי׳ שפ״א שכ׳ דתוס׳ ס״ל דאפילו עולה נמי קרבה עיין ביצה יב, א.
ט. לקמן קלג, א.
לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק״ו. פירש רש״י ז״ל דהוה אמינא דמילה שלא בזמנה תדחי יום טוב מק״ו דצרעת, מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שדוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה אינו דין שתדחה את השבת, והכי איתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלב, א-ב). ואינו מחוור, דהא רבא לית ליה התם האי ק״ו, דקסבר צרעת דדוחה את העבודה אינו מתורת דחוי אלא משום דגברא לא חזי.
ובתוס׳ פירשו ק״ו ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהן שלש עשרה בריתות קרבין ביום טוב מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות לא כל שכן, וקא סבר רבא כמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. ואינו מחוור בעיני, דאכתי איכא למיפרך, מה לנדרים ונדבות שכן יש בהן צורך היום שהרי נאכלין לבעלים, או שיש בהן צורך היום שאינו בדין שתהא כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה (ביצה כ:), תאמר בקדשים שאי אפשר ליהנות מהם.
ומקצת מרבותינו הצרפתים יש דלא גרסי ק״ו כלל, וטעמא קאמרי דהא לרבא משמע דקסבר דיום טוב לא תעשה גרידא הוא מדלא מתרץ לה כרב אשי, וכיון שכן בלאו ק״ו ודאי דחיא, דהוה ליה מילה עשה ויום טוב לא תעשה ואתי עשה ודחי לא תעשה. אלא שהיא בכל הספרים, ואף בספרי הגאונים ז״ל מצאתיה.
ועוד תמיהא לי מאי קאמר רבא ומאי קא מייתי מילה שלא בזמנה, דהא אנן שריפת קדשים קא מיבעיא לן, ואם לומר דכשם שמילה שלא בזמנה אינה דוחה אף קדשים שלא בזמנן אינן דוחין, הוה ליה למימר בהדיא.
וראיתי לרבנו שרירא גאון ז״ל בתשובה דקל וחומר הוא דשקלינן ממילה שלא בזמנה לקדשים שניתותרו, וז״ל: האי ק״ו דשקלינן ממילה שלא בזמנה לנותר, ומה מילה דאיתותר לאחר זמנה לא חזיא ביום טוב, כ״ש נותר דלא שרפינן ביום טוב, ואיכא דגרסי לה להא מילתא בגמרא, עכ״ל התשובה, ובזה נסתלקו כל הקושיות. אלא דלשון דאתיא בק״ו לכאורה אמילה קאי ולא אשריפת קדשים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק״ו פירש בקונ׳ מה צרעת כו׳ וקשה דבפרק ר״א דמילה משמע דלית ליה לרבא האי ק״ו כו׳ אלא משום דגברא הוא דלא חזי עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב שיטת רש״י דהא התם עיקר מילתא דרבא היינו שבא לפרש טעמא דברייתא דמילה דוחה צרעת אף שלא בזמנה אף בבינוני דלא כתיב ביה בשר משום דבזמנה לא איצטריך למילף מדכתיב בשר ערלתו אלא דבלא״ה ידעינן מק״ו מה שבת דחמירא דוחה צרעת לכ״ש. ומקשי ליה ר״ס ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ואהא משני ליה רבא התם לאו משום דחמירא צרעת אלא משום דגברא לא חזי ומקשינן אמאי הא יקוץ בהרתו ויעבוד ומשני דמחוסר טבילה ומקשינן תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ולא משני רבא מידי והעליתי שם דלרבא אה״נ בנגעים טהורים צרעת אינה דוחה עבודה לענין פסח אלא קוצץ בהרתו ועובד. נמצא דלפ״ז שפיר מצינו למימר דהא דפשיטא ליה לרבא למימר הכי היינו משום דאזיל לטעמיה למאי דדריש הכא בשמעתין לבדו ולא מילה שלא בזמנה נמצא דלפ״ז ודאי שבת חמיר מצרעת דהא בשבת מילה שלא בזמנה אינה דוחה אותה אפילו בגדול ובצרעת ודאי דוחה שלא בזמנה מיהו בגדול דכתיב ביה בשר כדאיתא בפרק ר״א דמילה וכיון דשבת חמיר מיהא מצרעת אם כן ע״כ דהא דצרעת דוחה עבודה לאו משום דלא חמיר הוא אלא משום דגברא לא חזי והיינו משום דמחוסר טבילה ובנגעים טהורים אה״נ דצרעת לא דחי אותה. נמצא דכ״ז היינו לבתר דכתיב לבדו בי״ט דלשון לבדו משמע דממעט כל מילי ותדע דאלת״ה מנ״ל דלבדו למעוטי מילה דילמא למעוטי שריפת קדשים לחוד אבל מילה דאיכא כרת דילמא דחי אע״כ כדפרישית דלבדו מיעוט גמור הוא. משא״כ אי לא הוי כתיב לבדו הו״א דהא דצרעת דוחה עבודה היינו אפילו בנגעים טהורים כפשטא דלישנא דכל צרוע. וא״כ ע״כ לאו משום דגברא לא חזי הוא אלא משום דצרעת חמיר משבת לענין עבודה וא״כ הו״א מילה שלא בזמנה דוחה שבת וי״ט מק״ו דצרעת מש״ה איצטריך לבדו כנ״ל נכון ליישב שיטת רש״י ז״ל ודוק היטב:
רבא אמר: דבר זה נלמד מכתוב אחר, שאמר קרא [הכתוב] בדיני יום טוב: ״כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם״ (שמות יב, טז), ומן ההדגשה ״הוא לבדו״ למדים אנו: ״הוא״ — אוכל נפש לבדו הוא המותר בעשייה ביום טוב, ואולם לא הדברים המכשירין הדרושים לצורך האכילה. שאף שמלאכת בישול מותרת, מכל מקום אסורה הכנת דברים המכשירים לבישול. וכן ממה שנאמר ״לבדו״ נלמד: ולא מילה שלא בזמנה. שאם לא נימול הילד בזמנו ביום השמיני ללידתו מסיבה כל שהיא ורוצים למולו ביום אחר, אין למולו ביום טוב. דאתיא אף שבאה] אפשרות להתירה בדרך לימוד מקל וחומר, הרי בא הכתוב ואוסר במפורש מלאכה זו ביום טוב. וכן שריפת קדשים, אם כי יש ציווי בכתוב לעשותה, כיון שאין חובה לעשותה ביום זה דווקא, לא הותר לעשותה ביום טוב.
Rava said: This is derived from a different verse, as the verse said with regard to the laws of a Festival: “No manner of work shall be done in them, save that which every man must eat, that alone may be done by you” (Exodus 12:16). From the word that, it is derived that for sustenance, one is permitted to perform prohibited labor on a Festival, but not for facilitators of sustenance. Although cooking is permitted, actions that involve prohibited labors for the purpose of facilitating cooking are prohibited. From the word alone, it is derived: And not circumcision performed not at its appointed time, i.e., a circumcision may be performed on a Festival only if it is on the eighth day. A circumcision that was postponed may not be performed on a Festival. It is possible that license to perform the postponed circumcision on a Festival could have been derived by means of an a fortiori inference. Therefore, the verse explicitly prohibited doing so. The same is true with regard to burning consecrated items. Although the Torah commands burning consecrated items, it was not permitted on a Festival since there is no obligation to do so specifically on that day.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רַב אָשֵׁי אָמַר: ״(שַׁבַּת) {ויקרא כ״ג:ג׳} שַׁבָּתוֹן״ –

Rav Ashi said: It is derived from a different source. In the verses that speak of the Festivals, as opposed to the term Shabbat, the term shabbaton (Leviticus 23:24) appears.
רי״ףספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי אמר נימוק אחר: נאמר בכתוב לגבי הימים הטובים לשון ״שבת״ ולשון ״שבתון״ (ויקרא כג), והרי
Rav Ashi said: It is derived from a different source. In the verses that speak of the Festivals, as opposed to the term Shabbat, the term shabbaton (Leviticus 23:24) appears.
רי״ףספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת כד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת כד:, עין משפט נר מצוה שבת כד:, ר׳ חננאל שבת כד:, ר׳ נסים גאון שבת כד:, רי"ף שבת כד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת כד:, רש"י שבת כד:, תוספות שבת כד:, ספר הנר שבת כד: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת כד: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן שבת כד: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת כד: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת כד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת כד:, מהרש"א חידושי הלכות שבת כד:, פני יהושע שבת כד:, גליון הש"ס לרע"א שבת כד:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת כד:, אסופת מאמרים שבת כד:

Shabbat 24b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 24b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 24b, R. Chananel Shabbat 24b, R. Nissim Gaon Shabbat 24b, Rif by Bavli Shabbat 24b, Collected from HeArukh Shabbat 24b, Rashi Shabbat 24b, Tosafot Shabbat 24b, Sefer HaNer Shabbat 24b, Ri MiLunel Shabbat 24b, Ramban Shabbat 24b, Rashba Shabbat 24b, Meiri Shabbat 24b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 24b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 24b, Penei Yehoshua Shabbat 24b, Gilyon HaShas Shabbat 24b, Steinsaltz Commentary Shabbat 24b, Collected Articles Shabbat 24b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144