מתני׳. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכו׳. עכשו הוא בא ללמד על מי שעירב עירובי תחומין ויוצא לו חוץ לתחום, אי זה מחפציו נידון כרגלי הבעלים שיהא רשאי להוליכן עמו למקום שהוא הולך, ואי זה אינו רשאי להוליכן.
ואמר על זה הבהמה והכלים וכו׳. כלומר שאין אדם יכול להוליכה אלא במקום שהבעלים רשאין לילך, שאם לא עירבו הבעלים רשאי המוליך להוליכה אלפים אמה לכל רוח, ואם עירבו אין המוליך רשאי להוליכן אלא לאותו צד שערבו הבעלים ולא לצד אחר אעפ״י שלא עירב המוליך, שאין הבהמה והכלים כרגלי המוליך אלא כרגלי הבעלים, ומיירי בשלא מסרוה הבעלים אלא שהמוליך מוליכה מאליו. והדר קא מיירי במוסר שהבעלים מוסרין אותה לזה, ובאידך מתניתין בשואל.
והשתא דאיירי במוסר קאמר המוסר בהמה לבנו או לרועה הרי היא כרגליו, וענין המשנה שלא מסרה מערב יום טוב, שאם מסרה מערב יום טוב, הן לאחד הן לשנים, ודאי קנו בהמה וכלים שביתה עם מי שנמסרה לו או להם, אלא שלא מסרה אלא ביום טוב, וביום טוב מסרה לבנו להוליכה לרעות או לרועה אחר, וקאמר דמאחר שלא מסרה אלא ביום טוב קנתה הבהמה שביתה בהדי בעלים והרי היא כרגליו.
ומוקים לה בגמרא בשני רועים, כלומר שיש בעיר שני רועים או ג׳, והיינו דקאמר המוסר בהמתו לבנו שהוא אחד מן הרועים או לרועה אחר, ומאחר שיש רועים הרבה בעיר ואין מנהגם למסור כל בהמותם לרועה אחד, אין לומר בשעת מסירתו ביום טוב שנתגלה דעת הבעלים שברשות זה שמסרה לו היה דעתו מערב יום טוב למסרה וממילא נקנית לבהמה זו שביתת מי שנמסרה לו ביום טוב, דמאחר שיש שם הרבה רועים אף הוא לא נתברר לו מאמש למי ימסרנה, ואעפ״י שמסרה לבנו שמא בין השמשות היה דעתו על רועה אחר יותר מבנו, והלכך לא קנתה בהמה בין השמשות אלא שביתת הבעלים. אבל אם אין בעיר אלא רועה אחד מיוחד להרעות כל בהמות שבעיר בכל יום, כשמסרה לו ביום טוב נתגלה דעתו שמערב יום טוב היה דעתו למסרה לו, שהרי בכל יום הוא מוסרן לרועה, וממילא קנתה שביתת אותו רועה, ומ״מ כל זמן שלא מסרה לו הרי היא כרגלי הבעלים. ולאדם אחר שאינו רועה, הואיל ולא מסרה מבערב הוה ליה כרגלי הבעלים. וזהו פי׳ מה שאמרו בגמרא על משנה זו כאן ברועה אחד כאן בשני רועים, אבל מ״מ אם מסרה מערב יום טוב אם לאחד אם לשנים, הרי היא כרגלי הרועה או הרועים ואין מוליכין אלא למקום ששני הרועים יכולין להלך, ובמקום ששניהם יכולין להלך מיהא מוליכין אעפ״י שאין הבעלים יכולין להלך בו.
ומה שאנו מאריכים בביאור זה כל כך, הוא שרבינו הגאון כתב בהלכותיו, אוקימנה בשני רועים דלא קנה אחד מהם וכו׳, ורבינו הלוי מפרש את דבריו שאעפ״י שמסרה להם מערב יום טוב לא קנה אחד מהם והרי היא כרגלי הבעלים. ומתוך כך הוא מתמיה עליו לומר דאם מסרה מערב יום טוב ליכא מאן דפליג דלאו כרגלי הבעלים היא וכדפרישנא, ועוד דאי הכי הוה ליה למימר במתניתין המוסר בהמתו לבנו ולרועה. עד שרבינו הגדול [הראב״ד בהשגות לבעל המאור] מחזר לומר דבשני רועים, על הצד שפרשנו שלא מסרה אלא לאחד מהם, ודאי יש ברירה והרי היא כרגלי מי שנמסרה לו ומוליכה עמו, וכשמסרה מערב יום טוב לשניהם ולא שמסרה דוקא אלא שדבר לשניהם בשמירתה, כלומר אחד מכם ירעה בהמתי למחר, ולמחר לקחוה שניהם או אחד מהם שלא במסירת בעלים (ו)בכי הא לא נסתלקה שביתת הבעלים מעליה. והרב בדרשי מסכים עמו בתירוץ זה, והרב ר׳ יונתן גם כן דחק לפרש פי׳ אחר להעמיד דברי רבינו הגאון.
ולדעתי איני רואה לרבינו הגאון תפישה מדברי רבינו הלוי שיהא צריך לכל אלו הדחקים, ודברי הגאון מסכימים לפרושנו שוה בשוה. ומה שכתב שלא קנה אחד מהם הכי קאמר, מאחר שיש שם שני רועים כשמסרה לאחד מהם ביום טוב (ו)לא נתברר שיהא הוא הקונה מאמש שתקנה הבהמה שביתה עמו, והיינו דקאמר שלא קנה אחד מהם, כלומר שלא נתגלית בבהמה זו קניית אחד מהם בין השמשות, ובכי הא ליכא למימר יש ברירה לדעתי, דמאחר שלא נגמר בדעתו למי ימסרנה ממילא חיילא עליה שביתת הבעלים, והיינו דפסקינן הכא דבשני רועים כרגלי הבעלים אע״ג דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה.
