זה שחלקנו בקרפף בין יתר מבית סאתים לסאתים בין בעכו״ם בין בישראל גדולי המפרשי׳ כתבו דוקא בשאין שם פתח גמור אלא חלון בארבעה על ארבעה שאינו ראוי ליכנס ולצאת בו אלא על ידי הדחק אבל אם היה שם פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יתר מבית סאתים בין בעכו״ם בין בישראל אינו אוסר במבוי שזהו כשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה״ר שאין אוסרות זו על זו וגדולי הדור חלוקים עליהם בזו שאם כן לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה וארבעה על ארבעה בכל מקום נדון כפתח וזהו שיעור פתח למטה ר״ל שכל שהוא פחות מכן אינו פתח והילכך אף בפתח גדול אוסר על הדרכים שהזכרנו ואע״פ שבשתי חצרות הפחותות זו לזו ופתוחות לרה״ר אמרו שאין אוסרות זו על זו דוקא בשאין דרכה של זו מצויה או רגילה על זו הא כל שרגלה של זו מצוי בזו אוסרות זו על זו כחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו אוסרת על זו ועל זו:

בית סאתים זה שביארנו שבישראל אינו אוסר חכמי התוספות כתבו דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הרי הוא לו כחצר וכבית ואוסר על המבוי הא לא אמרו בזו דין קרפף אלא קרפף העומד לאויר וגדולי הרבנים פרשו בה הפך הדברים שיתר מבית סאתים שאוסר בישראל דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הואיל ומותר להשתמש בכלו אינו אוסר שכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי בודאי סתם יציאתו וביאתו נוחה לו דרך שם וכלל הדברים שכל שאמרנו עליו שהוא אוסר ברגיל לשם הא אם אינו רגיל בין בעכו״ם בין בישראל אינו אוסר:

עכו״ם שהיה דר במבוי והיו לו שני פתחים אחד במבוי זה ואחד למבוי זה קצת חכמי הדור מודים בו שדנין אותו אחר הפתח שאנו רואים שהוא משתמש בה יותר ואם האחד פתוח לשכונה שעכו״ם שבה מרובים יותר מן האחר דנין אותו אחר שכונת עכו״ם שכמותו סתם הדברים כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו וישראל שיש לו שני פתחים אחד במבוי ואחד בבקעה במקום המוקף והוא בית סאתים סתם הדברים שבזו נוח לו שהיא מותרת לו בלא שום הכשר ואם יותר מבית סאתים בודאי בזו של מבוי נוח לו שאפשר להכשירה וכן כל כיוצא בענינים אלו:

זה שכתבנו בקרפף בית סאתים שמותר להכניס מחצרו לתוכו אל תטעה לומר כן בהוצאה מביתו לתוכו אלא אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לקרפף או מקרפף לביתו ולא התירו טלטול לקרפף אלא לכלים ששבתו בתוכו או בגגו או בחצרו שהכל רשות אחת אבל כלים ששבתו בבית לא אפי׳ היה בית וקרפף הכל לאחד ואין צריך לומר בבית לזה וקרפף לזה ויש חולקין בבית וקרפף לאחד וכבר הארכנו בענין זה בפרק פסין:

כבר ביארנו שאסור לאדם להוציא מן הקרפף לרה״ר אע״פ שהוא יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שמן התורה אפי׳ היה כור או כורים רה״י הוא והזורק לתוכו חייב וכן היה בדין להתיר טלטול בכלה שמחיצה היא אע״פ שמחוסרת דיורין וחכמים הוא שגזרו שלא לטלטל בכלה הואיל והיא יתר מבית סאתים ולא הוקפה לדירה עשאוה ככרמלית להחמיר ולאסור טלטול בתוכה אחר שעשאוה ככרמלית אסור להוציא גם כן מקרפף לרה״י ומרה״י לקרפף וכבר כתבנוה בפרק שני וכן אמרו כאן סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין מתוכו לים ולא מן הים לתוכו שהרי סלע גבוה עשרה ורחב ארבעה רה״י הוא והים כרמלית הא טלטול מקרפף לכרמלית פעמים מותר [ופעמים] אסור ואף במקום הראוי להתיר נחלקו בו המפרשי׳ אם דוקא בסמוך לים אם אף בסמוך ליבשה והדבר תלוי במה שבא על השמועה שהזכרנו ר״ל קרפף שלא הוקף לדירה ויתר מבית סאתים שהזורק לתוכו חייב שהקשו עליה ממה שאמרו סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לטלטל מתוכו לים פחות מכן ר״ל שאינו גבוה עשרה שהוא בדין כרמלית מטלטלין ממנו לים שהרי כרמלית וכרמלית הוא ומוציאין ומכניסין מזה לזה מיהא בתוך ארבע אמות ועד כמה רחב הסלע עד בית סאתים ושאלו בה אהייא כלומר במה התירו עד בית סאתים לבד אילימא אסיפא ר״ל בשאינו גבוה עשרה שהוא כרמלית ומה ענין שלא להתיר אף ביתר מבית סאתים והלא מ״מ כרמלית וכרמלית הוא אלא לאו ארישא ר״ל בשגבוה קשרה שהוא רה״י ולמד שכל שהוא יתר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה בטלה רה״י ממנו והרי הוא כרמלית ואף מדברי סופרים להתיר הטלטול ממנו לכרמלית בתוך ארבע אמות וא״כ היאך אתה דנו כרה״י גמורה לחייב הזורק לתוכו ותירץ בה רבא שלא התירו בה ביתר מבית סאתים לטלטל ממנה לכרמלית אלא שהשמועה חסרה וענינה אין מטלטלין מתוכה לים שהרי רה״י היא הא בתוכו מטלטלין בכלו כדין רה״י ועד כמה עד בית סאתים ומבית סאתים ולמעלה אין מטלטלין בכלו ואע״פ שמ״מ זו הלכה היא תירצה רב אשי כדעת המקשה לדונה ככרמלית להתיר טלטול ממנה לכרמלית ואעפ״כ הזורק לתוכו חייב כדין תורה והם אמרו והם אמרו הם אמרו קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אע״פ שמן התורה רה״י הוא והיה ראוי לטלטל בכלו גזרו בו שלא יטלטלו בתוכו אלא בארבע אמות להחמיר שמא יטעו לומר מותר לעשות כן ברה״ר והם הם בעצמם הוא שהחמירו ואסרו טלטול מכרמלית לרה״י שלא יבאו להוציא מרה״י לרה״ר והקלו בגזרה זו השניה שלא לאסור הוצאה מכרמלית לרה״י אלא בבית סאתים שמתוך שהוא מותר לטלטל בכלו אסרוהו שלא לטלטל מתוכו לים או לכרמלית אחר הא כל שיש בו יתר מבית סאתים שכבר אסרו עליו לטלטל בכלו לא העמידו בה גזרתם שלא להוציא ממנו לכרמלית הסמוכה לו שאם יחמירו עליו בכך יבאו לחשוב שרה״י הוא ויטלטלו בכלו והקשו ומה ראית להקל בגזרת הוצאה ממנו לכרמלית ולהחמיר בגזרת טלטול לתוכו ותירץ בו טלטול בתוכו שכיח טלטול ממנו לכרמלית לא שכיח שאם לטיול הוא צריך דיו בקרפפו וכן הלכה ולמדת שכל קרפף היתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם הוא סמוך לכרמלית מותר להוציא ממנו לתוכו הא בשל בית סאתים אסור ואף ביתר מבית סאתים שהתרנו גדולי המפרשי׳ חולקי׳ לומר דוקא בסמוך לכרמלית של ים והם מפרשי׳ לא שכיח בטלטול כרמלית מן היבשה לים משום דבעיתא תשמישתה אבל סמוך לכרמלית אחר שביבשה לא ואף גדולי המחברי׳ נסכמים בה ומ״מ רבני צרפת התירו אף בכרמלית של יבשה הואיל ועיקר הקולא לא היתה אלא להחמיר לאסור טלטול בכלה הרי אף בסמוך לכרמלית שביבשה ראוי לומר כן ומכאן התירו גדולים שבהם בגנה או פרדס יתר מבית סאתים שאין הקפו לדירה לטלטל מתוכה לחוץ ומחוצה לה לתוכה בתוך ארבע אמות כל שאין עוברת לפניה רה״ר גמורה כגון סרטיא ופלטיא והתירו להצניע המפתח בתוך הגנה תוך ארבע אמות אע״פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגנה או שמוציאה מתוכה לחוץ לפתוח הדלת:

קצת מפרשי׳ למדו מסוגיא זו באלו שמפרשי׳ מן היבשה לים וצריכים לנקות עצמם ואין להם מקום לפנות אלא מן הספינה לים מעל גבי המשוטות שאם אותו מקום אינו גבוה מן המים עשרה טפחי׳ אע״פ שרחב ארבעה מותר שהרי טלטולו מכרמלית לכרמלית ואע״פ שכשהיתה הספינה ביבשה היה אותו מקום המשוטות למעלה מעשרה והיה לנו לדונו כחורי רה״י שהן כרה״י השתא מיהא הואיל ואינו גבוה מעל המים עשרה הרי הוא כאויר כרמלית שהוא ככרמלית ואע״פ שהספינה מתוכה נקראת רה״י הואיל ועמוקה עשרה אע״פ שאינה גבוהה מן המים עשרה וכמו שאמרו על זו עמוקה עשרה ואינה גבוהה מעל המים עשרה אין מטלטלין מתוכה לים בזו שאני הואיל ועמוקה מתוכה עשרה כדין בור בכרמלית העמוק עשרה או בור ברה״ר עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא כרה״י הא ממקום המשוטות כל שאינו גבוה על המים עשרה כרמלית הוא וכל שכן אם אינו רחב ארבעה שהוא מקום פטור הא בגבוה עשרה ורחב ארבעה אין לו תקנה לנקות עצמו מן הנקב לים אא״כ עושה לו מחיצה עשרה אלא שיש מתירין אם אין לו מקום אחר משום כבוד הבריות ושלא לחלל שום קרן זוית שבספינה שלא יתגנה על הבריות שהרי התירו ביוצא חוץ לתחום כמו שביארנו בפרק רביעי ולהשתין מן הספינה לים אסור שהרי מרה״י לכרמלית הוא אבל אם משתין בדפני הספינה ומים שותתין ויורדים לים מותר שכחו בכרמלית לא גזרו:

כבר ביארנו במקומו שכל חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ושהקטן אחר מילתו כל שלשה ימים סכנה היא ומחמין לו מים בשבת וכל שכן שמביאין לו בלא עירוב א״כ מה שנאמר בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה פירושו בחמין שהוחמו לו מערב שבת להרחיצו בהם בשבת קודם המילה וכשנשפכו הורה רבה שהיה דר בבית אחר בתוך אותה חצר להביא מים חמין טמונים שהיו לו בביתו וכשהודיעוהו שלא עירבו בחצר הורה שיסמכו על שתוף שבמבוי ולמדנו מכאן שאע״פ שהלכה כר׳ מאיר שלא לסמוך על עירוב במקום שתוף או על שתוף במקום עירוב כמו שיתבאר הואיל ואין הטעם אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות במקום מצוה כגון מילה בזמנה הקלו וי״מ אותה לאחר מילתו ולאחר שלשה ומשום צערא דינוקא אע״פ שאין בו סכנה ועיקר הדברים כמו שכתבנו שבמקום מצוה היה וי״מ ששתי חצרות ופתח אחד ביניהם היו והיה רבה סבור שעירבו שתי חצרות דרך הפתח וכשהודיעוהו שלא עירבו היה סבור ששתפו דרך המבוי ובחצרו של רבה לא היו דיורין אלא הוא וחצרו של קטן יחיד היה ולא היו צריכים לעירובי חצרות ומ״מ נראין הדברים כדעת ראשון שאף במקום צורך עירוב סומכין על השתוף בדבר מצוה ואף אח״כ הודיעוהו שלא נשתתפו במבוי והורה שיביאום על ידי ארמאי ושמא תאמר יבטלו כלם רשותם לבעל הבית שהתינוק שם אפשר שהיה באותה חצר בעל הבית שלא מצאוהו באותה שעה והוצרכו להביאם ע״י ארמאי והיה אחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב עד שמנעוהו ממה שאמרו כל בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא הא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן כלומר שכל שהורה הרב לקולא ואחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב באיסור תורה שומעין לו וישיב עד שלא נעשה מעשה ובדברי סופרים עושין תחלה ואח״כ דנין ומ״מ אחר מעשה חקרו הדבר היאך התירו שבות אף במקום מצוה שהרי הזאה לטמא אינה אסורה אלא משום שבות ואינו דוחה שבת אף במקום מצוה כגון לשחוט את פסחו כמו שיתבאר בפסחים והשיבו דבריהם בנסח זה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר ליה לעכו״ם זיל אחים ליה כך היא הגירסא הנכונה ויש מי שאין גורסין בה דהא מר לא אמ׳ ליה לעכו״ם זיל אחים ומפרשי׳ שהדברים חוזרים להזאה לומר שההזאה יש בה מעשה על ידי ישראל ואמירה לעכו״ם אין בה מעשה על ידי ישראל עד שפוסקים מכאן שאפי׳ יש בה מעשה על ידי עכו״ם מותר לדבר מצוה ואם נגנב האיזמל מביאין אותו על ידי עכו״ם אפי׳ ברה״ר ואם נפגם מתקנין אותו על ידו וכן כתבוה קצת גאונים ובעל הלכות בכללם אלא שאין הדברים נראין וודאי אף במקום מצוה אסור לומר לעכו״ם לעשות מלאכה שאלו עשאה הוא חייב ובסוגיא זו אנו גורסין דהא מר וכו׳ ואין הדברים חוזרין להזאה אלא לגוף המעשה שבכאן שלא אמר לו אלא להביא דרך המבוי שאין כאן אלא שבות דשבות שאפי׳ עשאו ישראל אין כאן חיוב תורה וכן שאף מעשה אין כאן דהא לא אמ׳ זיל אחים לי׳ שזה ודאי היה אסור ואלו היה כן היה לך להקשות מהזאה שאסרנוה לישראל הואיל ויש בה מעשה ולמדנו מגירסא זו ששבות שיש בו מעשה של איסור תורה אסור לומר לעכו״ם לעשותו ואע״פ שבלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו על ידי עכו״ם אפי׳ בשבת משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה וקצת חכמי הדור מתרצין בה שבדבר שמן הסתם אין ישראל בקי בה כגון כתיבת אונו עושין אותו לדבר מצוה על ידי עכו״ם אף על ידי מעשה כגון כתיבת אונו שמן הסתם אין ישראל בקי בה ואין לגזור בה שמא יעשה ישראל אבל במלאכות שאפשר לעשותן על ידי ישראל החמירו אא״כ בדבר הנעשה כלאחר יד ואינו נראה כמלאכה כגון צנור שעלו בו קשקשים שממעכן ברגלו ובענין מת התירו לו לטלטלו בידים בכרמלית משום כבוד הבריות ובחולה שאין בו סכנה התירו לו כל שבות על ידי עכו״ם אף באיסור תורה ואף על ידי מעשה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת שבת פרק מילה: