גמ׳. מות יומת מכל מקום.

ופרש״י וז״ל במיתה הכתובה בו והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרק בו חץ או לטובעו עכ״ל. לכאורה להורגו בחץ הוי מיתת סקילה, וחזינן דמגזה״כ דבכל מיתה שאתה יכול להמיתו הורגין אותו גם במיתה יותר חמורה. וכן נמי משמע מהרמב״ם (פי״ד מהל׳ סנהדרין ה״ח) וז״ל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו עכ״ל. ומשמע דהרוגין אותו אף במיתה שחמורה יותר ממה שנתחייב. ויל״ע בזה דהא קיי״ל (סנהדרין עט ב) דכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין במיתה הקלה, וא״כ צ״ע היאך הורגין רוצח שברח במיתת סקילה החמורה מסייף. וי״ל דזוהי גזה״כ מיוחדת ברוצח. ועוד י״ל דבנתערבו חייבי מיתות זה בזה דשייך להרוג אותם בקלה אזי אין להורגם במיתה החמורה. משא״כ ברוצח שברח דלא שייך לתת לו המיתה הקלה יש להורגו בכל דבר דחיובו מתהפך להרוגו סתם ולא במיתה מסוימת ומשו״ה הורגים אותו אפילו במיתה שחמורה. אולם הרמב״ם (שם) פסק שבכל חייבי מיתות שברחו ואין ב״ד יכולים להמיתו במיתה שנתחייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו (ועיין בכסף משנה שם).

גמ׳. חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת״ל חבל תחבול מ״מ. בענין הלאו דלא תחבול בגד אלמנה, עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״א - ה״ב) וז״ל אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב״ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע. אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי בית דין לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות של עץ וכו׳ וסכין של שחיטה וכיוצא בהן שנא׳ כי נפש הוא חובל. ואם חבל מחזיר בעל כרחו. ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ״ל. ועיי״ש בהשגת הראב״ד וז״ל א״א בשעת הלואה אין זה חובל עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר דבשעת הלואה חל המשכון מדין שעבוד בעלמא שחל להבטיח את המלוה על החוב, והאיסור דלקיחת משכון מאלמנה הוא רק שלא בשעת הלואה דאז לקיחת המשכון חל מדין גבייה. וכן מבואר מדברי הראב״ד (בפ״י מהל׳ שכירות ה״א) שהשיג על הרמב״ם שפסק דהמלוה את חבירו על המשכון בין שמשכנו בשעת ההלואה ובין שמשכנו אחר ההלואה ה״ז שומר שכר ואם נאנס המשכון ישבע שנאנס ובעל המשכון חייב לשלם את חובו. והשיג הראב״ד וז״ל א״א אנו אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ״ל. ומבואר דהראב״ד סובר דבע״ח קונה משכון להתחייב באונסין דוקא כשמשכנו אחר ההלואה. ונראה דהראב״ד סובר דבמשכנו בשעת ההלואה לא חל חלות שם משכון, דהויא רק שעבוד ובטחון בעלמא, וע״כ ס״ל שדינו דר׳ יצחק דבע״ח קונה משכון חל דוקא כשמשכנו אחר ההלואה, שלקיחת המשכון חלה מדין גבייה. אולם הרמב״ם סובר דחל חלות שם משכון גם בשעת ההלואה ומשו״ה ס״ל דחל הלאו דלא תחבול בגד אלמנה אף במשכון שבשעת ההלואה.

אמנם עיין עוד ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״ה) וז״ל אחד הממשכן את חבירו בב״ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו וכו׳ עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו וכו׳ הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות משום לא תבוא אל ביתו, ומשום השב תשיב לו את העבוט, ומשום לא תשכב בעבוטו, בד״א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל ואינו עובר בשם מן השמות הללו עכ״ל. ודבריו צ״ב, דמהו החילוק בין משכנו בשעת ההלואה דאזי אין מצוה להחזיר לעני את עבוטו למשכונו שלא בשעת ההלואה דאזי חל מצות עשה להחזיר לו את עבוטו. ונראה דהרמב״ם נמי סובר דבמשכנו שלא בשעת ההלואה חל חלות שם גבייה וקניני גבייה בחפץ^א, ומשו״ה אף אם המשכון נמצא ברשות הלוה עדיין חל בו קניני גבייה למלוה, ולכן המלוה חייב להחזיר ללוה את המשכון ללילה מכיון דלא פקע קנינו ע״י שמחזיר את המשכון לעני. משא״כ כשמשכנו בשעת ההלואה דחל רק חלות שם משכון בתורת שעבוד ואחריות על החוב, אזי אם יחזיר המלוה את המשכון ללוה יפקע חלות שם שעבוד ממנו, דאין החפץ שבידי הלוה בטוח עבור המלוה כדי להבטיח לו את גביית חובו, ומשו״ה אינו משועבד, דיסוד חלות שעבוד הוא להבטיח את גביית החוב (עיין בהשגת הראב״ד על הרי״ף ריש פרק הנזקין). ומשו״ה סובר הרמב״ם דשעבודא דאורייתא רק בקרקע ולא במטלטלין שבידי הלוה שאין בהם בטיחות להבטיח את גביית החוב, (עיין ברמב״ם פי״א מהל׳ מלוה ולוה ה״ד, וה״ז). ואילו במשכון שבידי המלוה יש בטיחות וחל שעבוד דאורייתא. ומשו״ה לא חלה בכה״ג מצות עשה להשיב את העבוט לעני. דהתורה לא חייבה להחזיר את המשכון לעני ולבטל את חלות שם משכון והשעבוד מהחפץ, ורק במשכון שלא בשעת הלואה דחל מדין גבייה, ולא יתבטל קנין הגבייה שחל למלוה ע״י שמחזיר את החפץ לרשות הלוה, אזי ס״ל דחלה מצות עשה דהשב תשיב לו את העבוט.

ועיין עוד בדברי הרמב״ם שפסק (בפ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״ד) וז״ל המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בבית דין ואפילו שליח בית דין שבא למשכנו לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו את המשכון וכו׳ עבר בעל חוב ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון לבעליו ותובע השאר בדין עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל א״א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל עכ״ל. ושיטת הרמב״ם צ״ע, דהרי לענין גזילה פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ גזלה ה״א) וז״ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ״ל. וצ״ע מ״ש דבמשכון פסק דלוקה ואילו בגזילה ס״ל שאינו לוקה דהוי לאו הניתן לתשלומין, והרי אם נשרף המשכון או שנאבד חייב המלוה לשלם עבור המשכון, וא״כ לכאורה הוי לאו הניתן לתשלומין כמו גזלה, ואמאי לוקה.

והנה מדברי הרמב״ם (בפ״א מהל׳ גזלה ה״א) משמע שהמצוה ד״והשיב את הגזלה אשר גזל״ מתקיימת רק בהשבת הבעין עצמו ולא בתשלומין, ומשו״ה הוצרך הרמב״ם לומר דכשנשרף הגזלה אינו לוקה מטעם חדש דהוי לאו הניתן לתשלומין, ולא נקט דאף כשנשרף ומשלם דמים הוי ליה לאו הניתק לעשה - שמקיים בתשלומין מצות והשיב את הגזלה אשר גזל. וכן משמע ממש״כ (בפ״א מהל׳ גזלה ה״ה) וז״ל כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה וכו׳ עכ״ל, ומשמע דקיום מצות והשיב אינו אלא בהשבת הבעין ולא בתשלומי דמים. והרמב״ם חולק על שיטת התוס׳ במס׳ מכות דף טז. (ד״ה התם) דס״ל שאף בתשלומי דמים חל קיום מצות והשיב את הגזלה אשר גזל^א. אולם יתכן לומר שאף הרמב״ם מודה לתוס׳ וס״ל שחל קיום מצות השבת הגזלה ע״י תשלומין והא דהוצרך לומר בגזלה שאם נשרפה הגזלה אינו לוקה משום טעם חדש דהוי לאו ניתן לתשלומין ולא משום לאו הניתק לעשה הוא דס״ל דחלות פטור מלקות מדין לאו הניתק לעשה חל רק כשמשיב את הבעין ומקיים מצות השבת הגזלה בשלימותה, משא״כ בתשלומי דמים אע״פ שמקיים מצות והשיב את הגזלה אשר גזל מ״מ לא הויא השבה מעלייתא ולא קיים המצוה בשלימותה, וע״כ הוצרך לטעם נוסף דהוי ליה לאו הניתן לתשלומין. אמנם לפי״ז י״ל דכוונת הרמב״ם במש״כ דהוי לאו הניתן לתשלומין אינו סתם שאינו לוקה מאחר שמשלם ממון, אלא כוונתו היא דחל קיום השבה בתשלומי הממון ומשו״ה אינו לוקה. ולפי״ז י״ל דבזה חלוק התשלומין במשכון שנשרף מתשלומי גזלה שנשרפה, דבמשכון אין התשלומין קיום מצות השבה ואינם אלא תשלומין החלין מדין אחריות דשומר, ומשו״ה לוקה ולא אמרינן דהויא לאו הניתן לתשלומין. ועוד י״ל דהרמב״ם והראב״ד נחלקו בגדר הלאו דלקיחת המשכון שלא כדין, דהרמב״ם סובר דהלאו הוי חלות איסור כשאר איסורי לאוין שבתורה והא דמחויב המלוה בתשלומין הוא רק מדין חיוב שמירה, ואילו הראב״ד סובר דעצם הלאו מחייבו ממון, והוי לאו דממון, ומשו״ה הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו.

גמ׳. פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת״ל פתח תפתח מכל מקום. יש לעיין מהו ביאור ההו״א של הגמ׳ דחייב לתת צדקה רק לעניי עירך ולא לעניי עיר אחרת. וי״ל דכתיב בפרשה של צדקה (דברים טו: ז) ״כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך״, דמשמע דהחיוב הוא רק בעניי עירך. ועוד י״ל דס״ד דיש מחייב של צדקה רק כשהעני מבקש ולכן ס״ד דחל חיוב צדקה רק בעני עירך מפני שבעניי עירך העני מבקש. אמנם נראה דלמסקנת הגמ׳ שחייב ליתן צדקה אף לעניים של עיר אחרת דחל חיוב לתת צדקה גם בלי שהעני מבקש. ועיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ מתנות עניים ה״א - ה״ב) וז״ל מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתוח תפתח את ידך לו וכו׳ וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל״ת שנא׳ לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון עכ״ל. ומבואר ברמב״ם דעובר על הלאו רק כשהעני מבקש ממנו צדקה ומעלים עין ממנו, ואילו העשה דפתוח תפתח חל בכל עני ואף אם אינו מבקש. והנה יש חיוב להיות רודף צדקה וחסד ולחפש עניים לעזור להם. ונראה דחיוב זה הוא ממצות ״והלכת בדרכיו״ מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ונמצא דיש ג׳ דינים בצדקה: א) אסור לאו שאסור להעלים עין מעני המבקש ממנו צדקה, ב) מצות עשה דפתוח תפתח אם יודע שיש עני אע״פ שאין העני מבקש צדקה, ג) מצוה לרדוף אחרי עניים לתת להם צדקה ממצות והלכת בדרכיו.

גמ׳. אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת״ל נתן תתן מכל מקום. ופרש״י (בד״ה מתנה מועטת מנין) וז״ל אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה עכ״ל. ונראה דסד״א דמתנה מועטת יכול אף אדם אחר ליתן לעני ואפשר למצוה להתקיים ע״י אחר, קמ״ל שאין לסמוך על אדם אחר בצדקה ומצות צדקה הבאה לידך אל תחמיצנה וחייב ליתן אף מתנה מועטת אע״פ דאפשר לעני לקבל מתנה מועטת ע״י אדם אחר.⁠^א

גמ׳. יש לו ואינו רוצה להתפרנס. עיין בגמ׳ (קידושין לב א) דיש מחלוקת האם כבוד אב משל אב או משל בן, ועיי״ש בתוס׳ (ד״ה אמרו) דהשאילתות פסק דמשל אב, אך היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן ״דלא יהא אלא אחר״. ולכאורה ר״ל דחייב מדין צדקה. אך לכאורה צ״ע בזה דהרי פשיטא דחייב לבן לתת לאביו צדקה אם אין לאב ממון ד״מבשרך אל תתעלם״ ואביו קודם לשאר עניים שבעולם. וי״ל דתוס׳ ס״ל דחל חיוב לתת לאב מדין כבוד אב ולא רק ממצות צדקה^ב. ועוד צ״ע למ״ד דס״ל דבצדקה אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו למה למ״ד בשל אב אם האב אינו רוצה הבן פטור. וי״ל דבצדקה נותנין לו הלוואה ויגבה אותה לאחר מיתת המקבל, משא״כ באב אינו נותן הלוואה אלא מוציא ממון בשביל האב (ועיין בכתובות דף סז:).

גמ׳. נותן לו שכרו כפועל בטל מאי פועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. ופרש״י בד״ה כפועל בטל וז״ל כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה לעסוק במלאכה קלה כזו, הכל כפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב או חילוף עכ״ל. ועיין בשיטמ״ק שכתב בשם הריטב״א וז״ל ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל, שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל במלאכה זו, דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכו׳ עכ״ל. והנה יל״ע האם משלמין למוצא המציאה שכר פעולה על פעולת ההשבה או״ד דמשלמין לו שכר משום שמפסיד ממון, ומשלמין עבור ההפסד. ולכאורה יהא נפ״מ בזה אי חל בהני תשלומין איסור בל תלין או לא. ומדברי הריטב״א משמע שמשלמין לו שכר פעולה על מלאכת ההשבה. ועיין בתוס׳ (לקמן סח א ד״ה ונותן) וז״ל וא״ת א״כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב״ק נו ב) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וכו׳ וי״ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד עכ״ל. ומשמע דס״ל דמקבל שכר פעולה עבור ההשבה. ועוד כתב הריטב״א דיש אומרים דמשלמין לו כפועל בטל היינו דנוטל שכר כשומר קישואים - שנוטל שכר כמה היה רוצה ליטול להיות בטל ממש. והי״א ס״ל שאין משלמין למחזיר האבידה שכר הפעולה ולא דמי הפסדו, דמכיון שהוא עוסק במצוה וחייב במצות השבת אבידה אין צריך לשלם לו דמי הפסדו או שכר על פעולתו - דעל מצוה אין שכר פעולה ואינו חייב נמי ליתן דמי הפסדו דהבעלים לא גרמו להפסדו, ורק תיקנו דמשלם לו שכר בטלה כשומר קישואים. ועיין לקמן (סח.) בהגהות הגר״א אות ב׳ שהביא מחלוקת ראשונים האם שכרו כפועל בטל הוי דמי הפסדו או דמי הפעולה שעושה. ונראה דהדיון האם הוי דמי הפסד או דמי הפעולה תלוי בב׳ ספיקות, א) האם מצוה נתפסת בחלות פעולה או לא, ב) האם יש בעלים להיות המשכיר של המשיב אבידה לשלם לו שכר פעולתו, די״ל דזה לא שייך בהשבת אבידה דהמשיב איננו פועל של הבעלים אלא מקיים מצות התורה דקא רמיא עליה להשיב את האבידה לבעלים, ולכן לא שייך שיקבל דמי פעולה אלא דמי הפסדו. או״ד י״ל דאף משיב אבידה הוי פועל של בעל האבידה ומקבל ממנו שכר פעולתו. ועיין בפ׳ הר״ח דמשלם לו כחייט שאין לו מלאכה דכמה היה לוקח להיות חייט או כובס לבנים. ונראה דלר״ח אינו משתלם על הפסדו ולא על פעולתו אלא מקבל שכר בטלה בעלמא, וחכמים שיערו לתת לו שכר בטלה כחייט שאין לו מלאכה כמה היה לוקח להיות חייט או כובס לבנים. ושיטתו דומה לשיטת הראשונים דנוטל שכר כשומר קישואים אלא דלר״ח תיקנו לו כפי מה שמוכן לקבל כחייט, והוי שכר בטלה בעלמא ודלא כרש״י דס״ל דהוי שכר פעולה. ועיין בשטמ״ק (ד״ה נותן) שכתב וז״ל וא״ת מ״ש הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם (בדיינות) לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. י״ל דשאני התם משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה׳ מה אני בחנם וכו׳ שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משו״ה לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מיניה עכ״ל. ונראה דהשיטמ״ק מחלק בין דיינות לבין השבת אבידה, דבהשבת אבידה הפסד הממון דבעל האבידה מחייב את המוצא אך חל פטור ״כי לא היה בך אביון״, ולכן בעל האבידה מחויב לשלם למוצא את שכר פעולתו כי המוצא עובד עבורו כשהוא משיב לו את אבידתו. משא״כ בדיינות שאין הדיין מתחייב לדון מחמת הפסד הממון של בעלי הדין, ואין בעלי הדין מחייבים אותו לדון אלא התורה עצמה מחייבת אותו לדון, והחיוב חל על הדיין לדון כדי לעשות צדק ומשפט ולא חל פטור ״כי לא יהיה בך אביון״ ולפיכך אין הדיין פועל של בעלי הדין ואינו משתלם מהם כפועל כלל אלא מקבל דמי חייו כשומר קישואים בעלמא. והשיטה דס״ל דאף שומר אבידה משתלם כשומר קישואים סובר דכל מצוה אינה חפצא של פעולה ויש לו רק דין שמקבל כדי חייו כשומר קישואים בעלמא. ואילו שאר הראשונים ס״ל דבהשבת אבידה המוצא נעשה לפועל של בעל האבידה להחזיר לו אבידתו ומשלם לו שכר פעולה כי בעל האבידה מחייבו במצות השבה ובפעולת השבה עבורו ולכן מקבל ע״ז שכרו כפועל. ויש עוד שיטה דמכיון דבעל האבידה מחייבו מקבל שכר הפסדו אך מ״מ אינו פועל שלו לקבל דמי פעולה.

תוס׳ ד״ה אם יש שם ב״ד.

א.
ביאור תוס׳ ד״ה אם

וז״ל שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב״ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל. ונראה דהמוצא מחוייב להתנות בפני ב״ד ולהשתכר בכדי לקיים חובת המצוה דהשבת אבידה.

בא״ד. וי״ל דנ״מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכו׳ עכ״ל. ונראה דר״ל דחיוב השבת אבידה מחייב השבת הבעין ואע״פ שאין הבעלים מרוויחים ממון בהשבת האבידה. וכושרא דחיותא וטרחא יתירא הוי סברא לחייבו בהשבת הבעין.

בא״ד. וכה״ג משני בסוף השוכר את הפועלים (דף צג:) עכ״ל. ובסוגיא שם מבואר דש״ח אינו חייב לקדם ברועים ובמקלות אלא בחנם וש״ש חייב בשכר. ונראה דש״ח פטור משום שלא קבל על עצמו אלא שמירה פחותה ופטור מלהוציא מעות ולהשכיר רועים ומקלות דהוי חיוב שמירה מעולה של ש״ש בלבד.

בא״ד. ומסתמא ש״ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה״ב עכ״ל. ונראה דדין זה חל מדין משיב אבידה.

בא״ד. ואין משלם לו דמי חמורו שטבע עכ״ל. התוס׳ הקשו למה לא משלם לו דמי הפסדו. ונראה שאם מפרשים שמקבל שכר בטלה במשיב אבידה דהיינו שכר פעולה ולא דמי הפסד לא קשיא דהתם נמי מקבל שכרו כפועל. ותוס׳ סברי דתשלומי שכר בטלה היינו דמי ההפסד ולכן הקשו למה אינו מקבל דמי הפסד חמורו.

בא״ד. וי״ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע״י הדחק וכו׳ עכ״ל. ונראה דיש ב׳ דינים בתשלומי הצלה: א) אם אין הבעלים יכולים להציל כלל אזי משלמים למציל כל הפסדו, ב) אם הבעלים יכולים להציל ע״י הדחק משלמים למציל רק שכר בטלה אך לא כל הפסדו. ועיין בראשונים דהדין לשלם למציל הוי תקנתא דרבנן ולא הוי מדאורייתא.

בא״ד. ולפי״ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבנו גרשום עכ״ל. ועיין בתוס׳ ב״ק (דף נח. ד״ה א״נ) וז״ל אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי עכ״ל. כלומר דהבית יצא מרשות ישראל לרשות נכרי והוי אבוד והשבת אבידה אינה מבריח ארי. דמבריח ארי היינו להצילו טרם שהוא אבוד ושלא יאבד ומשו״ה פטור. ואע״פ שקרקע אינה נגזלת היינו עפ״י דין דבכל מקום דאיתיה ברשותיה דמרא קמא איתא, אך בהיכי תימצי הקרקע אצל השר אבודה היא. אך לפי״ז צ״ע למה בכל מבריח ארי לא נאמר שהחפצא הוי אבוד מפני הארי המגיע. וצ״ל דיש איזה שיעור בהצלה דאם הארי כבר בא לכאן דיש ברי היזקא אזי חל דין אבידה והמשיב אבידה מן הארי מקבל את שכרו. אבל אם הארי עדיין איננו כאן אלא שיש פחד שמא יבוא הארי דלא ברי היזקא אזי החפצא אינה אבידה ומבריח ארי באופן כזה אינו מקבל שכר. אך קשה להגדיר את השיעור מתי נחשב שהארי כבר כאן ומתי איננו כאן אלא שיש חשש שיבוא, וצ״ע בזה.

והנה התוס׳ כתבו דבלא ברי היזקא אינו משלם דהבעלים פטורים מלשלם לו מדין מציל עבור הפסדו ושכר פעולתו, אולם בב״ק (נח.) מבואר דמשלם מה שנהנית למבריח ארי אע״פ דלא ברי היזקא אם הבריח הארי שלא מדעתו או שיש לו פסידא. ובביאור שיטת רש״י דהקונה בית מן השר הוי מבריח ארי ויחזיר הבית לבעלים בחנם ואינו מקבל התשלומין דמשיב אבידה ומציל, י״ל דעפ״י דין הבית נחשב ברשות הבעלים דקרקע אינה נגזלת ומשו״ה אין לו דין מציל. אך לכאורה סברא זו קשה דהרי במים ששוטפין ובאים לשדה חבירו נחשב למציל ומקבל שכרו וכדאיתא בתוס׳ וחזינן שדין מציל אינו תלוי בחלות שם אבידה בחפצא, דהתם מיירי בהצלת הקרקע מהפסד וחל דין מציל אף בקרקע ומוכח דדין מציל תלוי בהיכי תימצי שהבעלים עומדים להפסיד את ממונם ובא א׳ והציל אותם מהפסד ממון וחל דין מציל גם במציל קרקע מהפסד. ויתכן לומר דרש״י מחלק בין השבת אבידה כשהוציא המוצא מעותיו או הפסיד ממון בכוונה כדי להציל את ממון חבירו דאזי תיקנו שיקבל תשלומין עבור ההצלה שעשה. משא״כ בקנה הבית מנכרי באופן שלא התכוון להציל את ממון חבירו אלא שקנאו לעצמו שלא לשם הצלת ממון חבירו ולבסוף התחרט והחזיר את הבית לבעליו דחייב להחזירו לבעלים בחנם ואינו מקבל תשלומין כי לא התכוון למעשה הצלה מלכתחילה דרק מי שעשה מעשה הצלה בכוונה להציל מקבל שכר מדין משיב אבידה.

בא״ד. וא״ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה וכו׳ וי״ל דהתם נמי אין מציל מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו וכו׳ א״נ וכו׳ הוינא מפייס ליה ומחיל ליה וכו׳ עכ״ל.

ונראה דבמודר הנאה רק הנאה שאפשר לקבל עליה תשלומין מהמודר נאסרת אם המדיר מהנהו בזו. ולכן פורע חובו דהוי מבריח ארי ואין בו תשלומי מציל, אין ההנאה דפריעת החוב ע״י המדיר אסור למודר. ופליגי ב׳ התירוצים בתוס׳ למה פורע חוב אינו מקבל תשלומי מציל ומשיב אבידה ואע״פ שיש לפורע החוב הפסד. לתירוץ השני בתוס׳ לא ברי היזקא דיתכן דיפייס הלוה למלוה וימחול את החוב. ולתירוץ הראשון אין הפורע חובו מציל את הלוה מנזק דהא הלוה חייב לשלם למלוה. אלא הפורע הרוויחו בממון שהלוה לא ישלם עכשיו למלוה, ומנע מהלוה הפסד ממון, אך לא הצילו מנזק. ותקנת משיב אבידה ומציל לקבל תשלומין מהנהנה חל רק בהצלה מנזק ולא במניעת הפסד ממון דעלמא שאינו מניעת נזק.

ולענין הלכה עיין בר״ן (נדרים דף לג: ד״ה ולענין הלכה) דלירושלמי החכמים פליגי עם חנן רק במפרנס את אשתו אבל בשאר חובות מודים ליה, וחנן אמר את דינו גם במלוה על המשכון, עי״ש.

ב.
שיטת הרמב״ם בפורע חובו של חבירו

כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ נדרים ה״ד) וז״ל ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו שיתן על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה, וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינה בכלל איסור הנייה. לפיכך מותר לו לזון את אשתו ואת בניו ועבדיו אפילו הכנענים אע״פ שהוא חייב במזונותיהם עכ״ל. ומבואר דס״ל דפורע חוב של חבירו הוי מבריח ארי, דמנע ממנו תביעה ואין כאן הנאה המחייבת בתשלומין ואינה הנאה מהמדיר למודר במודר הנאה. ומאידך כתב הרמב״ם (פכ״ו מהל׳ מלוה ולוה ה״ו) וז״ל ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע״פ שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד״א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום. וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו עכ״ל. כאן פסק הרמב״ם שהלוה פטור מלשלם לערב מטעם דלמא הוינא מפייס ליה ומחיל ליה. ועיין בראב״ד שהשיג וז״ל דברים שאין הדעת מקבלתן ואין השכל סובלן עכ״ל. וצ״ב במחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד.

ונראה דיש לעיין במי שפרע חוב חבירו האם עפ״י דין חל שם פרעון דנחשב כאילו הלוה עצמו פרע את החוב או״ד דלא חל חלות שם פרעון עפ״י דין - דרק הלוה עצמו יכול לפרוע את החוב, אלא דהמלוה הסכים לא לתבוע את הלוה מכיון שקבל הכסף מהשני. ונראה דבהל׳ נדרים הרמב״ם מיירי דאדם שני שילם למלוה בלי חלות שם פרעון עפ״י דין ומשו״ה לא הוי אלא מבריח ארי בעלמא דמנע את התביעה ומ״מ לא חל חלות שם פרעון דרק הלוה עצמו יכול לפרוע את החוב. ונראה דהמקור לדין זה הוא מהגמ׳ בנדרים (דף לג. - לג ב) ״אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושיעא זו דברי חנן היא רבא אמר אפילו תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע״מ שלא לפרוע״. וצ״ע דאם מיירי שנתן את החוב מלכתחילה ע״מ שלא לפרוע אזי אינו חוב כלל. אך נראה דהרמב״ם מפרש דרבא מיירי שהשני נתן את כספו למלוה ע״מ שהמלוה לא יפרע את החוב מהלוה, דהיינו שמנע במציאות את תביעת המלוה אך לא פרע את עצם החוב, ומשו״ה לכולי עלמא מותר.

מאידך בהל׳ מלוה ולוה מיירי הרמב״ם באדם שני שעשה את עצמו ערב בעד החוב, ולכן מכיון דהוי ערב כשהוא נותן כספו למלוה חל חלות שם פרעון של החוב. וחלות פרעון החוב נחשבת להנאה ישירה מהערב ללוה המחייבת הלוה בתשלומין לערב ואינו מבריח ארי ומשו״ה פסק הראב״ד דבכה״ג חייב הלוה לשלם לזה שפרע את החוב מדין ערב. ואילו הרמב״ם פסק דמ״מ פטור מלשלם משום דשמא היה מפייס את המלוה והיה מוחלו. ולכן הלוה חייב לשלם רק לערב מדעת הלוה שבעת שנעשה לו ערב אמר לו ערבני ושלם, דאזי הלוה התחייב מדעת לשלם לערב על הוצאותיו. משא״כ בערב שלא לדעת לא התחייב הלוה לשלם לו אלא שמחמת חלות הפרעון רוצה הערב שהלוה ישלם דאזי הלוה פטור מטענתו שמא היה מפייס למלוה והיה מוחל.

ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ נדרים ה״ז - ה״ח) וז״ל אסר בנו בהנייתו וכו׳ זה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה״ז מותר, וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו, וצריך להודיעם שאלו נכסי אבי שאסרן עלי שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו כמו שיתבאר עכ״ל. וכל דבריו צ״ע. וכבר השיג עליו הטור (עיי״ש בנושאי כלים) דקשה דנהי דמדיר יכול לשלם חוב של המודר אך פשיטא דמי שאסור בהנאת נכסיו שאסור לו לפרוע מהם את חובו דבזה הוא נהנה בעצמו באופן ישיר מהנכסים האסורים לו בהנאה. ומקור הרמב״ם הוא במשנה (ב״ק דף קט.) ״ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים״, כלומר דבע״ח גובים מעצמם ובעל כרחו מנכסי המודר ובכך המודר לא עשה מעשה איסור של הנאה ומותר. משא״כ בציור של הרמב״ם שהתיר לו למודר עצמו לשלם את חובו מנכסים האסורים עליו, וצ״ע. ועוד צ״ע ברמב״ם שכ׳ ״וצריך להודיעם שאלו נכסי אבי שאסרן עלי״ דלמה צריך להודיעם את זה, דמה זה נוגע להם, הרי הנכסים מותרים להם. ונראה שהרמב״ם התכוון לומר שהמודר אינו רשאי להשתמש בנכסים האלה האסורים עליו לפרוע את חובו בחלות שם פרעון החוב, שהרי אסור לו ליהנות מהנכסים האסורים עליו. אלא שמותר לו למודר לומר לבע״ח לקחת את הנכסים האלה ולעכבם אצלו כדי להשתמש בהם, ובתנאי שלא יגבה ממנו את חובו משאר נכסיו. והוי בעצם אותה ההלכה שבהל׳ נדרים (פ״ו מהל׳ נדרים ה״ד) שמותר למדיר לתת את כספו למלוה ואינו פורע את חוב המודר אלא רק מונע את תביעת המלוה בהיכי תימצי דה״ה כאן שאסור לו למודר לפרוע את חובו מהנכסים אלא שמותר לו לתת את הנכסים לבע״ח כדי למנוע את תביעת החוב בהיכי תימצי דכל זה מותר באיסורי הנאה דנדרים דמכיון דלא חל פרעון החוב נתינת הכסף אינה אלא מבריח ארי בעלמא שמותר. ובכך מבואר מה שצריך המודר להודיע לבעל חובו דאינו פורע את החוב מהנכסים אלא שמונע את תביעת החוב במציאות כי הנכסים אסורים עליו ואסור לו ליהנות מהם בפריעת החוב.

ג.
המשך ביאור דברי התוס׳ ד״ה אם

תוס׳ ד״ה אם בא״ד. והא דקרי ליה בפ׳ ח״ה (ב״ב נג א) מבריח ארי וכו׳ כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה עכ״ל. דחזקת קנין צ״ל תיקון לשדה ולא רק מניעת הפסדו.

בא״ד. משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי עכ״ל. ומשו״ה אינו ברי היזקא. ועיין במשנה נדרים (לג.) ״פורע את חובו ושוקל את שקלו״ ולכאורה י״ל דגם בשקלו ימצא אוהב שישקול שקל בשבילו. ולפי הדיעה הראשונה בתוס׳ ג״כ אתי שפיר דכמו במלוה שחייב הלוה לשלם והפורע אינו מצילו מן ההפסד כן הוא בשקלו שהריהו חייב לשלם ואין כאן הצלה מהפסד. וכבר ביארנו דאליבא דהרמב״ם דפורע את חובו מותר היינו רק כשאינו פורע את החוב בחלות שם פרעון אלא שנותן כספו למלוה כדי שהמלוה לא יתבע את הלוה, אבל הלוה עדיין חייב, ומשו״ה הו״ל מבריח ארי בעלמא ואינו מהנהו ומצילו. ולכאורה אליבא דהרמב״ם ה״ה בשוקל את שקלו דאינו פורע את חובו להקדש אלא רק מונע את התביעה ומשו״ה אינו מהנהו.⁠^ג

ברם עיין בגמ׳ כתובות (דף קח.) ״שוקל את שקלו וכו׳ מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות״. ופרש״י (ד״ה ועל) וז״ל ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה, נמצא שכר המצוה על הנותן עכ״ל. ועיי״ש בתוס׳ (ד״ה ועל) דפליגי על רש״י וז״ל והא דאמר הכא שוקל לו את שקלו באבוד וגבוי דלא מיחייבי בעלים באחריות עכ״ל. ונמצא דבין לרש״י ובין לתוס׳ יש לו חלק בקרבנות גם בלי שחבירו שקל לו את שקלו ולא נהנה מחלק בקרבנות. ולרש״י ותוס׳ מכיון דיש לו ממ״נ חלק בקרבנות ליכא חיוב ממון להקדש, דחיוב ממון להקדש חל רק כדי שיהיה לו חלק בקרבנות, אך מכיון דתורמין וכו׳ דעכ״פ יש לו חלק בקרבנות ליכא חוב להקדש וזה ששקל בשבילו לא פרע את חובו כלל, דליכא חיוב ממון אלא רק מצות נתינת מחצית השקל בעלמא. ולפי״ז מסתבר דהשני ששקל את שקלו לא קיים המצוה בשביל הראשון שלא שקל שקלו, דהמצוה היא חובת גברא שיתן בעצמו וכדכתיב ״והדל לא ימעיט״ ואדם אחר לא יכול לקיים את מצות הנתינה בשבילו. ויתכן שזוהי כוונת רש״י שכתב ״נמצא שכר המצוה על הנותן״ דהיינו שהמצוה של נתינה קיימה הנותן שנתן שקל נוסף ללשכה יותר מהשקל שלו שחייב לתת, שנתן ב׳ שקלים ללשכה - שקל א׳ בשביל עצמו שבזה קנה חלקו בקרבנות ושלם את חובו ושקל שני שנתן בנתינה בעלמא וקיים מצוה נוספת של נתינה ללשכת הקרבנות אך חברו שלא נתן את שקלו לא קיים מצוה כלל. ולפי״ז צע״ק בלישנא ״שוקל את שקלו״ דמשמע שיש איזו קיום מצות נתינה בשביל זה שלא נתן כלל, ושהשוקל קיים מצוה בשבילו, וצ״ע.

ועיין בגמ׳ קידושין (דף ז.) ״הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני״ כלומר דאדם שני יכול לתת כסף קידושין לאשה שתתקדש לפלוני. וה״ה בכל קניני כסף דאדם שני יכול לתת כסף הקנין למקנה עבור קנין הקונה שלא נתן כלום. ויל״ע במחצית השקל כשהשני שוקל את השקל עבור חבירו האם שקלו מועיל מדין עבד כנעני כבקנינים ובקידושין או לא. ולכאורה י״ל דלא חל דין עבד כנעני בנתינת מחצית השקל, דמחצית השקל אינו כסף קנין, דאינו קונה ע״י חלק בקרבנות בקנין כסף כי תרומת הלשכה מזכהו בחלקו בקרבנות הציבור דזכה בו ממצות התרומה, ולא חל בזה קנין כסף דהשוקל. ונראה דזהו היסוד שקבעה הגמ׳ בכתובות דלא תימא שהשקל הוי כסף קנין ושכהשני שוקל את שקלו חל דין עבד כנעני שקונה בשבילו חלק בקרבנות דבזה הריהו מהנהו ואסור במודר הנאה, דזה אינו דהא תורמין וכו׳ וגם בלי נתינת השקל יש לראשון חלק בקרבנות ומוכח מזה דהשקל אינו כסף קנין אלא מצוה נפרדת ובכן שוקל את שקלו במודר הנאה, כי אינו קונה בשבילו חלק בקרבנות אלא רק מקיים מצות נתינת מחצית השקל, ואין בזה הנאה הנאסרת במודר הנאה.

בא״ד. ולפ״ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבנו גרשום אבל רש״י פסק שיחזיר לו ביתו חנם וכו׳. ביארנו לעיל דלרש״י אין לו דין מציל לקבל שכרו או הפסדו משום שלא התכוון מלכתחילה להצלה אלא לקנות את הבית לעצמו מן השר. ואילו אם התכוון מלכתחילה להצלה אף רש״י מודה שיקבל שכרו דהא הבית אבוד בהיכי תימצי והוי הצלה גמורה אילולא שכוונתו לא היתה לשם הצלה. וצ״ב בשיטת רבנו גרשום. ונראה דר׳ גרשום סובר דמכיון דהמציל הוציא ממון וקנה את הבית מהשר מקבל הוא קנינים בחפצא של הבית, ומכיון דהבית קנוי לו יכול לעכבו אצלו עד שיקבל שכרו ודמי הוצאותיו. וכן משמע מתוס׳ (ב״ק נח א ד״ה אינו) ״אנס עכו״ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם״. משא״כ לרש״י אע״פ שהוציא מעות לקנות הבית מהשר מ״מ לא קנהו דהו״ל גזילת קרקע שלא נקנה ללוקח אלא שמדין מציל היה לו לקבל שכרו וקבלת שכר אינה אלא זכות תביעת ממון שיש למציל על הבעלים בגלל שהציל את ממונם. אבל כאן מכיון דלא התכוון מלכתחילה להצלה אין לו זכות תביעה על הבעלים, כי זכות תביעה תלויה במעשה הצלה עם כוונת הצלה. ואילו לפי רבנו גרשום יש לו קנין בחפצא ואע״פ שלא התכוון להצלה קנה אותו ומעכבו אצלו עד שהבעלים ישלמו לו את הוצאותיו. ונראה עוד דלר׳ גרשום יש לו קנין בחפצא רק משום שהוציא ממון, ומתקנה דרבנן קונה את הבית בהוצאת ממונו כששלם לשר. ואילו אם לא הוציא ממון משלו, ורק נתבטל ממלאכתו ולא הרוויח ממון אזי לא קנה קנין בחפצא, אלא שבתורת מציל היה יכול לתבוע את שכר הבטלה שלו מהבעלים, אך מכיון דלא התכוון להצלה אלא לקחת את הבית לעצמו אין לו דין מציל וא״א לו לתבוע את שכר בטלתו מהבעלים.

בא״ד. ועוד נראה אפילו ידוע וכו׳ נוטל את מה שההנהו עכ״ל. מלשון התוס׳ ״נוטל מה שההנהו״ משמע דמקבל דמי מה שנהנית בלבד אך לא כל הוצאותיו והפסדו, ודלא כמש״כ התוס׳ בשם רבנו גרשום ״אם רוצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו״. ויתכן דלא פליגי דלעיל מיירי שרק המציל שהוציא כספו לבדו יכול לקנותו מהשר ולא הבעלים יכולים לקנותו, דבלעדי המציל הבית היה אבוד לגמרי. ואילו כאן מיירי שהבעלים עצמם היו יכולים לשלם לשר ולהוציא מהם את הבית. ונראה דכשהבית אבוד לגמרי מהבעלים אזי קונה המציל קנין בחפצא דהבית ויכול לקבל עבורו כל הוצאותיו והפסדו. משא״כ באופן שהבעלים עצמם עדיין היו יכולים לשלם ולהציל את הבית מהשר אזי אין המציל קונה קנין בחפצא עבור הפסדו אלא דמדין מציל יש לו זכות תביעת דמי מה שנהנית. וכ״ז הוא שלא כמו שנתבאר לעיל דלר׳ גרשום ליכא תביעת דמי מציל אלא רק קנין בחפצא כי מסוף דברי התוס׳ משמע דיש שתי הלכות - קנין בחפצא וגם זכות תביעה.