×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֲבָל הָנֵי תַּרְתֵּי, דְּאִיתָא לְמָרַהּ בַּהֲדַהּ, אֵימָא לָא! צְרִיכָא.
but in the case of these two mitzvot of unloading and loading, where its owner is with it, I might say no, there is no need to assist him. Therefore, it was necessary for the Torah to write both.
רי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי בבא מציעא לא ע״ב} היה בטל מן הסלע [לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל]⁠1: תנא כפועל בטל והא לאו בטל הוא
אמר אביי כפועל בטל של-אותה מלאכה דבטיל מינה:
{בבלי בבא מציעא לא ע״ב-לב ע״א} אם יש שם בית דין כו׳2: איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתא דאיסור3 אתו לקמיה דר׳ אבא4 אמר ליה זיל איתי לי תלתה דפלגת קמיהון5 אי נמי תרי מיגו תלתה אי נמי תרי דפלגת קמי בי תלתה אמר ליה מנא לך הא אמר ליה דתנן אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין6 אמר ליה מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גלויי מילתא בעלמא הוא בבי תרי7 סגיא תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית8 דין9 ולאו מי10 איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין מומחין אבל היא צריכה בית דין הדיוטות:
1. לא...כפועל: כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו עד: ״הסלע כו׳⁠ ⁠⁠״.
2. כו׳: וכן כ״י נ. הדפוסים ממשיכים: מתנה עמו בבית דין, כלשון שבמאמר הסמוך. בדפוסים נוסף גם רמז להמשך: כו׳
3. בדפוסים נוסף: באפי בי תרי.
4. דר׳ אבא: ניתן לקרוא כן גם בכ״י נ. דפוסים, ר״ח: ״דרבא״ (בכל התלמוד הבבלי רב ספרא מופיע עם ר׳ אבא שמונה פעמים ועם רבא שמונה פעמים).
5. קמיהון: כ״י נ, דפוסים: ״קמיהו״.
6. בפני בית דין: וכן כ״י נ, ר״ח, כבמשנה. דפוסים: בבית דין.
7. בבי תרי: וכן כ״י נ: ״בביתרי״. דפוסים: בתרי, וכן בר״ח.
8. בבית: וכן כ״י נ, דפוס קושטא, ר״ח. דפוסים: בפני בית.
9. בדפוסים נוסף: אמר ליה אביי.
10. מי: חסר בדפוסים.
דאיתיה למרה – דכתיב עמו אימא יחזור אחר בני אדם וישכור.
אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו – ואע״ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא קא משמע לן.
איסור ורב ספרא עבדי עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתי׳ דחברי׳ דאיסור באפי בי תרי אתו לקמיה דר׳ אבא א״ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו ואי נמי תרי מגו תלתא ואי נמי תרי סהדי דפלגת קמי תלתא והכי מסקנ׳ דבעינן תלתא הדיוטות אי לאו הכי לא הויא חלוקה וכגון דבר הצריך שומא כדפי׳ רש״י זצ״ל שלא היו מעות אלא דבר הצריך שומא וכההיא דלקמן בפרק איזהו נשך דהנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתיה דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א״ל מאי נפקא מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי. לשנה זבני חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתיה דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א״ל מאן פלג לך א״ל קא חזינא דכל בתר דידי אתי מר אמר רב פפא האי ודאי צריך אודועי א״ל זוזי מי הוו טבי והוו חסירי א״ל לא א״ל חמרא כולי עלמ׳ ידעי דאיכא בסים ואיכא דלא בסים. גופא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי ה״מ טאבי וטאבי תקולי ותקולי אבל טאבי ותקולי לא פי׳ יש זוזים שמשקלם קל וצורתם יוצאה בהוצאה והורגלו בה וטובים להוצאה יותר מצורה אחרת של זוזים שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבים למי ששוקל כסף מנה או פרס במאזנים הילכך טאבי וטאבי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי שהניח כאלו שנטל אבל שקל טאבי ושבק תקולי לחבירו אי נמי שקל תקולי ושבק טאבי לא וצריך שומא לפני שלשה הדיוטות. מיהו בפני שלשה חולק בלא דעת חבירו ואין חבירו יכול לעכב עליו וה״מ שנשתתפו בסתם ולא קבעו עד איזה זמן להיות שותפין וגם שלא אמרו נשתתף ונלך ליריד פלוני שלא נשתתפו אדעתא דההוא יריד וגם שלא אמרו נשתתף ונקנה אותה סחורה הרי זה חולק בלא דעת חבירו אבל היכא שקבעו זמן או הזכירו היריד פלוני או סחורה פלונית אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיבא אותו הזמן או עד שילכו לאותו היריד או עד שיסחרו הסחורה כההיא דפרק המקבל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח וא״ל חד לחבריה תא וניפלוג א״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ואם א״ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א״ל רווחא לקרנא משעבדא א״ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א״ל עיסקא להדדי משעבדא ואי א״ל הב לי פלג׳ דידי ואי מטי לך פסידא דדינא בהדך א״ל מזלא דבי תרי עדיף. פרש״י זצ״ל שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוה ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעל הבית במשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו דינא הוא דמעכב עליה עד שיגיע זמן שקבעו לבעל הבית שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו:
סימן צב
הא למדת דהיכא שקבעו זמן שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו קודם הזמן. ונראה בעיני דה״ה עד שילכו לאותו היריד או עד שיסחרו אותו סחורה הואיל ואדעתא דהכי נשתתפו. ושמו מעותיהם בכיס אחד ולא קבעו הזמן גם לא הזכירו היריד ולא הסחורה אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיעשו שום סחורה דאדעתא דהכי נשתתפו שיסחרו יחד בשותפות. וכשם שאין רשאי לחלוק בלא דעת חבירו קודם הזמן. כך אינו רשאי למכור סחורתו אפי׳ לצורך שניהם בלא דעת חבירו כי אם בזמנים הידועים שהוא עת מכירת אותה סחורה ואם מכר בלא דעת חביו שלא בעת ואחר כך נתייקרה חייב לשלם לחבירו לפי מה שנתייקרה יותר על מה שמכרה. דתניא שילהי פ׳ כל הגט ר׳ יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח ובשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ושמן מעצדת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי פרש״י זצ״ל שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו חוץ לפרקים הללו. אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר לאחר זמן אין לו עליו כלום. ומיכן ואילך מאי אמר רבא כל יומא פרקיה הוא. וה״ה היכא שנשתתפו ולא קבעו הזמן שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו קודם אלו הפרקים דמזלא דבי תרי עדיף. וכן כתב הרב ר׳ משה בר מיימון זצ״ל שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זו עד זמן הקצוב כל אחד ואחד מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד מהם יכול ליטול חלקו בקרן או בשכר עד סוף הזמן. נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או היתה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרין אותה וחולקין את הדמים. היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל אחד לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אלא א״כ התנו ביניהם עכ״ל:
סימן צג
והיכא שקבעו זמן לחלוקה ולקח אחד מן השותפין לצורך עצמו וסחר מקח יפה לצורך עצמו קודם שהגיע הזמן והרויח ואפי׳ הגיע הזמן ולא אמר בפני עדים שלצורך עצמו הוא סחר והרויח זה היה מעשה ואמרו שכל הריוח לאמצע ופשטוה מהא דתנן בפרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השבח לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל השביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים אם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בציבור ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנים אנו נחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו ונתעצלו בית דין לחלוק אז השביחו לעצמן אבל היכא שלא אמרו הוי הריוח לאמצע אע״ג דגבי אחיו כהגיע הזמן דמי דאימת שירצו יכולין לחלוק ולא מיבעיא לקח סחורה ומכר שהריוח לאמצע אלא אפי׳ היו מעות בשותפות ולקח מן המעות וקנה בהם והרויח נמי הריוח לאמצע אם לא אמר בפני עדים שלעצמו לקח אותם המעות כדאמר התם בגמרא רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא תבעוהו אחוה לדינא קמיה דרבא אמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני פי׳ וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא הרי אני עושה ואוכל דמי. הא למדת דאפי׳ בזוזי צריך לומר. והא דפרישית לעיל דזוזי כמאן דפליגי דמי היינו דלא בעינא תלתא למישיימינהו אבל אמירה בבי תרי ודאי צריך:
בפרק המקבל בההוא דרבא כתב הרב ר׳ ברוך מארץ יון זצ״ל בפירושיו שאילו מקמיה דרב עמרם גאון זצ״ל היכי מיתוקמא הא שמעתא דרבא. והשיב לאוקמה דאיתגרו בהדדי ולא יכולין למיפלג לעולם לא אפשר דהא הוה אמר רבא אלא אפשר לאוקמ׳ אמר רבא הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי ועדיין לא פליג עיסקא ורווח טובא מה שאין כן באחרים ואמר ליה חד לחבריה תא ניזבון וניפלוג וא״ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ליה מאי טעמא אמרינן כיון דחזא ליה דרווח טפי אירע ליה דהאי מזלא דחד מנהון הוא ומנא לן דאמר הכי מדקאמר באידך פירקין הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו ואמר רבא לאישתתופי בהדיה אלמא איכא למיחש להכי יכול למימר ליה עכיב למאי נפקא מינה אל תמנע טוב מבעליו ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא יכול למימר ליה דילמא במזלא דידך קא רויחינן וכיון דפלגת ושקלת את חלקח פיישנא אנא והדר מוזיל עיסקא ואזיל דילי לגמרי הילכך קאמר רבא דינא לעכובי עד דמזבן ההוא עיסקא כוליה והוי עיסקא ממונא ופלגינא ליה. ר״ח זצ״ל עכ״ל. פירוש זה דבר סמכא הוא ויש לסמוך עליו לענין הלכה למעשה. ורבינו יצחק אלפס זצ״ל כתב אשכחן למקצת רבוותא דכתבי דהא דרבא ליתא דאם כן אין לדבר סוף. והאי מימרא לאו דסמכא דלא אפשר לדחויי מימרא דליכא עליה פלוגתא בלא ראיה ועוד דלא אמר רבא אית ליה לשותף למימר הכי אלא היכא דידיעא מילת׳ דעלמ׳ דאי שביק ליה לההוא עיסקא לקמיה מיתוסף ביה רווחא אבל היכא דידיעא מילתא לפום מנהג דאי שביק ליה לקמיה לא מיתוסף ביה מידי לא קאמר רבא הכי וכ״ש היכא דאי מעכב ליה חיישי׳ לפסידא:
סימן צד
הילכך איתא להא דרבא וגרסי׳ בפ׳ כל הגט תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח ובשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ושמן מעצרת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי מיכן ואילך מאי אמר רב יהודה כל יומא פירקיה הוא. והא רבא הוא מריה דשמעת׳ ומריה דשמעתא התם דשמעת מינה דלא אמר רבא דשותפ׳ מעכב אשותפא אלא לפום מנהגא דעלמא אבל לעולם לא קאמר עכ״ל. וגם רש״י ז״ל מודה בזו הסברא ואין ביניהם אלא שרש״י מוקי מילתיה דרבא כגון שקבעו הזמן. ואותם הגאונים לא נהירא להו להעמיד שקבעו הזמן דא״כ פשיטא הואיל שקבעו הזמן והתנו שהכל לפי התנאי. וכן פי׳ ר״ת זצ״ל כדברי רבי׳ יצחק אלפס זצ״ל לקמן בפ׳ המקבל אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא מלוה איבעי ליה למישתי בה שיכרא שתי בה. רבא אמר להכי קרי לה עיסקא דא״ל לעסוקי ביה יהבי ליה ולא למישתי ביה שיכרא. וכתב התם רבינו יצחק אלפס זצ״ל והיכא דשקיל אינש עיסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתא ובעא למיפלגיה לההוא עיסקא או לזוזי דעיסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו ההוא פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי ביה לנפשיה ומפקיד לההוא פלגא אחרינא דבתורת פקדון גבי אינש מעלמא כי היכי דלא ליתן רווחא למריה דעיסקא. הא מילתא חזינ׳ ביה בעיא מקמי רב הונא ואהדרו ואע״ג דליתא לשותף למיפלג בלא דעתי׳ דחבריה אי עבד ואתני קמי בי דינא או קמי בי תלתא מאי דעבד עבד ולית ליה למריה דעיסקא למישקל מיניה רווחא ואייתו להו דאי׳ מההיא דאמרינן איסור ורב ספרא עבדי עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור אתו לקמיה דרבא א״ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא וכו׳ ואנן לא סבירא לן הכי דמהא שמעתא דאמר רבא להכי קרי ליה עיסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהיבי לך ולא למישתי ביה שיכרא. ושמעינן מינה דלית ליה ללוה למיפלגיה לממונא למישקל פלגא דבתורת הלואה לאיעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתא למעבד בה הכי יהביה ניהליה הילכך אי אתני הדין תנאה לפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה הדין תנאה ולא כלום. ועוד אי אמרת דמהני הא תנאה בפלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוי ליה לכולי לגביה כי מלוה ושקיל ליה לרווחא לחודיה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה א״כ מאי אהני ליה האי דעבדי רבנן עיסקי פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא בלוה ואי בעי לוה לאתנויי עלה ולבטלה בלא דעתיה דשותפא מצי מבטל לה אלא כי האי מימרא ודאי מימרא פריכא הוא ולאו דסמכא הוא. והא דאיסור ורב ספרא דאזל רב ספרא ופלג בלא דעת דאיסור והנהו תרי כותאי נמי דעבדי עיסק׳ בהדי הדדי דשמעת מינייהו דאית ליה לשותף למיפלג קמי בי תלתא בלא דעתא דשותפי לא כדהואי ממונא לחד הוא אלא כדהוה ממונא לתרוייהו דמצי שותף למיעבד הכי דכי קא שקיל ממוני׳ הוא דשקיל ומגופא דעובדא שמעת דהאי עיסקא דעבוד איסור ורב ספרא בהדי הדדי דממונא דתרוייהו הוה דקאמר ליה רב ספרא לרבא מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גילוי מילתא בעלמא הוא ובתרי סגי וכו׳ אלמא רב ספרא ממונא דידיה שקיל ולאו ממונא דאיסור שקיל. הילכך ליכא למיגמר מהאי מעשה דאיסור ורב ספרא אלא מאן דבעי למישקל ממונא דחבריה לא ומהאי שמעתא דרבא שמעינן דלית ליה למעבד הכי וכן הילכתא:
אבל הני תרתי דאיתיה למריה בהדייהו אימא לא וכו׳. ואם תאמר והא פרישנא שהוא זקן או חולה שאינו יכול לסייעה ואם כן מאי יכולין לעשות. יש לומר דמכל מקום כיון שהבעלים היו שם היה לו לטרוח ולשכור פועלים לסייע לו. ואם תאמר לכתוב רחמנא הכפילות בפריקה לחוד ואנא ידענא טעינה מפריקה ואבידה דמאי פרכת מה לאבידה דליתיה למריה בהדה פריקה יוכיח. מה לפריקה שכן יש בהם צער בעלי חיים אבידה תוכיח. ויש לומר דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן חסרון כיס. אבל קשיא לכתוב רחמנא הכפילות בטעינה לחוד ואנא ידענא בפריקה מטעינה ואבידה דמאי פרכת מה לאבדה דליתא למריה בהדה טעינה תוכיח. מה לטעינה שכן בשכרו אבדה תוכיח. יש לומר אם כן ליכא למילף בפריקה דבחנם כלל דמאבידה ליכא למילף דמה לאבידה דליתא למריה בהדה. וגם מטעינה ליכא למילף פריקה בחנם דמה לטעינה שכן בשכר. ולא דמי לבעלמא דאמרינן דכי איכא פירכא בחדא דעבדי יוכיח מאידך. דהיינו דוקא כשהדין שאנו באין ללמוד שוה בשני המלמדין אז אמרינן דכי איכא פירכא בחד מינייהו דלא שייכא כלל בדין שאנו באים ללמוד דעבדינן מאידך יוכיח. אבל היכא דהדין שאנו באים למילף דהיינו בחנם אינו שוה בשני המלמדין דטעינה בשכר ואבידה בחנם אז ודאי לא עבדינן יוכיח ואם כן לא מצינו למילף פריקה בחנם דפרכינן מה לטעינה שכן בשכר וליכא למימר אבידה תוכיח דמא אין המלמדין שוין כדפירשתי. כן נראה למורי הר״פ. והריטב״א כתב דמילתא דאתיא מבינייהו טרח וכתב לה קרא. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ומן הצד השוה אין ללמוד דמאבידה וטעינה לא אתיא פריקה בחנם דדיה בטעינה שהיא בשכר. ומאבידה ופריקה לא אתיא טעינה ואין בה חסרון כיס. ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דאיכא מריה בהדה ואהא אתינן למילף ולא נכתבו כלל פריקה וטעינה אלא בדאיכא מריה בהדה דבליכא מריה בהדה לא אצטריך דמאבידה שמעינן לה. ועיקר דלמאי דפריך בתירוץ ראשון לא אתי שפיר למאי דהוה בעי רבא למימר דטעינה נמי אית בה חסרון כיס. עד כאן.
וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דנילף מאבידה וחד מהנך. ותירץ דמטעינה ומאבידה ליכא למילף פריקה דהוה אמינא דיה בטעינה וכו׳ וטיים בגליון ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דליכא מריה בהדה. פירוש דהוה אמינא דייה כאבידה אף על גב דבפריקה חייב אפילו מריה בהדה היינו משום דאיכא צער בעלי חיים. ועוד סיים בגליון תוספות דלתירוצא קמא קשה לרבא דבעי למימר דטעינה אית בה חסרון כיס וכו׳. ואין לתרץ דאפילו לרבא הא מודה דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס וההיא לא אתי במה הצד והוה אמינא דפטור כמו שהקשו תוספות לקמן ותירוץ שתירצו תוספות לקמן לא שייך כאן דאימא דפטור לגמרי באין בה חסרון כיס ויש לומר כעין שפירשו תוספות לקמן דהכא לא קאי על הגוף של הפסוק רק על הייתורים כדפירשתי לכך מקשינן דלא לכתוב הייתור דטעינה אליבא דרבא וממילא כיון דבטעינה דאית בה חסרון כיס חייב בחולה וזקן דאתיא מבינייהו ומעמו ממעטינן רק הלך וישב לו וכיון דעל טעינה דלית בה חסרון כיס. גליון.
וזה לשון הרא״ש ז״ל: הקשה ה״ר שלמה מדרויש אם כן לשתוק קרא מן הכפילות דהא כי ליתיה למריה בהדה שמעינן מאבידה. בשלמא לרבנן אצטריך אין בעליו עמו בטעינה לאשמועינן דטעינה בשכר אלא לרבי שמעון למה לי. וכן פריקה לרבנן למה לי תיתי מאבידה. ותירץ ר״מ דכיון דאצטריך למכתב בטעינה ופריקה בעליו עמו לדרשא דלקמן אם כן לא סגי נמי דלא לכתוב אין בעליו עמו דאי לא כתיב לא אתי מאבידה דממעטינן ליה מעמו דנימא עמו מיעוטא הוא למעוטי דלא ילפינן מאבידה. עד כאן.
בפרש״י בד״ה דאיתיה למריה דכתיב עמו עכ״ל פי׳ דדין פריקה וטעינה הוה נמי באיתי׳ למריה דכתיב עמו ואי לא הוה כתיב לא הוה ילפינן ליה מאבידה דלא משתעי אלא בליתיה למריה וק״ל:
תוס׳ בד״ה אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו כו׳ ואין בעלים עמו היינו שהוא זקן כו׳ עכ״ל פי׳ יתורה דאין בעליו עמו לא אתי אלא לזקן או חולה אבל לאין בעליו עמו ממש לא אצטריך קרא דהוה א״ש מאבידה וק״ל:
בגמרא אבל הני תרתי דאיתא למרא בהדה אימא לא צריכא. לכאורה משמע דמטעינה נמי קשיא ליה דלא איצטריך דיליף מאבידה ומסיק דאיצטריך להיכא דאיתא למרא בהדה ויש לתמוה דא״כ דטעינה היכא דליכא למרא בהדה עדיף מאבידה אמאי אמרינן לקמן דטעינה בשכר ובאבידה לא אשכחן דנוטל אלא שכר בטלה כמו בפריקה ויתבאר לקמן ול״ל דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו דוקא היכא דאיכא למרא בהדה דלא אשכחן חילוק זה ועוד דדוקא לענין אם חייב לטפל כלל שייך לחלק אי איתא למרא בהדה כמו שפרש״י שיכול לחזור אחר בני אדם אבל לענין שיפסיד שכרו משום דאיתא למרא בהדה לא מיסתבר כלל ולכאורה היה נ״ל באמת דהא דאמרינן טעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה אבל בפריקה אפילו כפועל בטל אינו נוטל וכן הדעת נותנת דכיון דעיקר הטעם בפריקה לא תלי בהצלת ממון חבירו אלא משום צער ב״ח אם כן אין ליטול שכר כלל דהוי כנוטל שכר מצוה אלא דמל׳ הפוסקים לא משמע כן ואדרבה הרא״ש כתב להדיא דאפילו בפריקה נוטל מיהא כפועל בטל וכ״כ רמ״א בח״מ סימן רע״ב ולקמן אכתוב בזה. מיהו אף לפ״ז קשה להיפוך דא״כ מאי מקשה לא לכתוב בפריקה ונילף מאבידה דא״כ ה״א דיו לבא מן הדין דשקל מיהא כפועל בטל כמו באבידה קמ״ל דלא ולפ״ז היה צ״ל דבאמת עיקר קושיית המקשה אטעינה דשקל באמת כפועל לסברא זו אלא דא״א לומר כן דהא טעינה איצטריך להיכא דלית בה חסרון כיס. לכך נ״ל דעיקר הקושי׳ כאן מפריקה לחוד דטעינה ודאי איצטריך משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס כדאמרינן לקמן וא״כ לא שייך למילף מאבידה דאיכא ח״כ ומש״ה נמי נשתנה דין הטעינה שהיא בשכר והא דנקט הכא אבל הני תרתי אגב גררא נקטי א״נ אליבא דר״ש קאי אבל אכתי קשיא לי מאי קשיא ליה לש״ס כלל פריקה וטעינה ל״ל נילף מאבידה דהא פריקה וטעינה איצטריכו תרווייהו ללמד על הטעינה שהיא בשכר דלא ילפינן לה אלא מיתורא דפריקה לבתר דכתיב טעינה בהדי׳ דהכי אמרינן לקמן ובענין אחר לא הוי ידעינן כלל להא מילתא וצ״ע ודו״ק היטב:
בתוספות בד״ה אבל הני תרתי כו׳ אין בעליו עמו היינו שהוא זקן כו׳ עכ״ל. כוונתם מבואר דקשיא להו אמאי איצטריך לעיל לרבויי אין בעליו עמו ותיפוק ליה דאדרבה אין בעליו עמו עדיף טפי דיליף מאבידה וע״ז כתבו דריבויא דלעיל איצטריך לזקן או חולה וכ״כ מהרש״א אבל תמיה לי מלתא טובא דלישנא דגמרא דלעיל דמרבינן אין בעליו עמו לא משמע כפירושם אלא סתמא דלישנא משמע דאיירי היכא דליתנהו לבעלים לגמרי דסד״א דבכה״ג אינו חייב כיון דליכא צערא דמרא דהא לא ידע דליצטער וקמ״ל דאפ״ה חייב אבל בזקן או חולה אמאי איצטריכו לרבויי ומהיכא תיתי יגרע כוחם בזה ואדרבא מצינו דעדיפי שחייב לפרוק לבדו משא״כ באינש דעלמא דאיתא למרא בהדה אינו חייב לפרוק ולטעון אלא עם הבעלים. ולולי דבריהם היה נ״ל לפ׳ דלעולם הא דמרבינן לעיל אין בעליו עמו היינו היכא דליתא למרא בהדה ומשום דבכל אחד איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא דבאית׳ בהדה איכא מעליותא משום צערא דמרא וגריעותא שיוכלו הבעלים לחזור אחר בני אדם ובדליתא למרא בהדה נמי איכא חדא למעליותא וחדא לגריעותא להיפך ומש״ה איצטריך קרא לרבויי תרווייהו דבכל ענין חייב ומאי דקשיא להו לתוס׳ דליתא למרא בהדה לא צריך לרבויי דהא ילפינן לה מאבדה. נלע״ד ליישב עפמ״ש בסמוך דטעינה ודאי לא שייך למילף מאבידה משום דלית בה ח״כ ומש״ה איצטריך קרא ויצא נמי לידון בדבר חדש ליטול שכר וכיון דכבר איצטריך לרבויי אין בעליו עמו בטעינה הוצרך נמי לרבויי אין בעליו עמו בפריקה דמינה דייקינן דמדאיצטריכו תרווייהו לכתוב בפריקה אע״ג דכתיבי בטעינה אע״כ דלחלק יצאו דבטעינה תרווייהו בשכר ובפריקה בחנם אבל אילו לא נאמר לרבויי אין בעליו עמו בפריקה הייתי אומר דהא דיצא טעינה לידון בשכר היינו דוקא באין בעליו עמו כמ״ש לעיל באריכות בלשון התוספות ולפי הסוגיא דהכא דאיכא סברא דאין בעליו עמו עדיף טפי היה אפשר לומר ג״כ להיפוך דכיון דעדיף אפילו טעינה בחנם מש״ה רבייה קרא נמי בפריקה לגלויי עלה דטעינה בשכר בכל ענין. ומכ״ש לפמ״ש בסמוך דטעינה בשכר היינו כפועל בטל משא״כ בפריקה דכפועל בטל נמי לא וא״כ שפיר איצטריך קרא לרבויי אין בעליו עמו בפריקה לענין בחנם משא״כ באבידה וטעינה ודוק היטב:
אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה [אלה השתיים, פריקה וטעינה שבעליה ישנו עמה] אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] לומר בכולם.
but in the case of these two mitzvot of unloading and loading, where its owner is with it, I might say no, there is no need to assist him. Therefore, it was necessary for the Torah to write both.
רי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) {במדבר ל״ה:כ״א} מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, אֵין לִי אֵלָּא בַּמִּיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ; מִנַּיִן שֶׁאִם אֵי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ בַּמִּיתָה הַכְּתוּבָה בּוֹ, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לַהֲמִיתוֹ בְּכָל מִיתָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, אמוֹת יוּמַת, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

§ The Gemara cited additional derivations from compound verb forms. “Or in enmity struck him with his hand, that he died; he that struck him shall be put to death [mot yumat]” (Numbers 35:21). I have derived only that the murderer is executed with the form of death written with regard to him, i.e., decapitation. From where is it derived that if you are unable to execute him with the form of death written with regard to him, it is permitted for you to execute him with any death with which you are able to execute him? The verse states: “Mot yumat,” to teach that you must execute him in any case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו – והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשם שבארנו במלת השב שמשמעה אפילו מאה פעמים כך מה שנאמר בשלוח הקן שלח תשלח פירשו בו שלח אפילו מאה פעמים ואם שלחה והחזירה אפילו מאה פעמים חייב בה ואם כן למה נאמר תשלח ללמד שאפי׳ היה צריך בה לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע אין שלוחה נדחה בשום פנים וכבר בארנוה במקומו:
אף מה שנאמר הוכח תוכיח הוכח אפילו מאה פעמים ר״ל שאם הוכיח ולא קבל אפילו מאה פעמים חייב לחזור ולהוכיחו אם כן למה נאמר תוכיח ללמד שאפילו תלמיד שראה ברבו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו:
גמ׳. מות יומת מכל מקום.
ופרש״י וז״ל במיתה הכתובה בו והיינו סייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרק בו חץ או לטובעו עכ״ל. לכאורה להורגו בחץ הוי מיתת סקילה, וחזינן דמגזה״כ דבכל מיתה שאתה יכול להמיתו הורגין אותו גם במיתה יותר חמורה. וכן נמי משמע מהרמב״ם (פי״ד מהל׳ סנהדרין ה״ח) וז״ל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו עכ״ל. ומשמע דהרוגין אותו אף במיתה שחמורה יותר ממה שנתחייב. ויל״ע בזה דהא קיי״ל (סנהדרין עט ב) דכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין במיתה הקלה, וא״כ צ״ע היאך הורגין רוצח שברח במיתת סקילה החמורה מסייף. וי״ל דזוהי גזה״כ מיוחדת ברוצח. ועוד י״ל דבנתערבו חייבי מיתות זה בזה דשייך להרוג אותם בקלה אזי אין להורגם במיתה החמורה. משא״כ ברוצח שברח דלא שייך לתת לו המיתה הקלה יש להורגו בכל דבר דחיובו מתהפך להרוגו סתם ולא במיתה מסוימת ומשו״ה הורגים אותו אפילו במיתה שחמורה. אולם הרמב״ם (שם) פסק שבכל חייבי מיתות שברחו ואין ב״ד יכולים להמיתו במיתה שנתחייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו (ועיין בכסף משנה שם).
ועוד בפירוש דרשות בהלכה מלשונות כפולים בתורה: נאמר בדין הרוצח שנגזר דינו ״מות יומת המכה״ (במדבר לה, כא), כוונתו: אין לי אלא שממיתו במיתה הכתובה בו שהיא מיתת סייף. מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שברח, שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, וכגון בחץ? — תלמוד לומר: ״מות יומת״, ללמדנו: יומת מכל מקום, בכל דרך שהיא.
§ The Gemara cited additional derivations from compound verb forms. “Or in enmity struck him with his hand, that he died; he that struck him shall be put to death [mot yumat]” (Numbers 35:21). I have derived only that the murderer is executed with the form of death written with regard to him, i.e., decapitation. From where is it derived that if you are unable to execute him with the form of death written with regard to him, it is permitted for you to execute him with any death with which you are able to execute him? The verse states: “Mot yumat,” to teach that you must execute him in any case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) {דברים י״ג:ט״ז} הַכֵּה תַּכֶּה, אֵין לִי אֵלָּא בַּהַכָּאָה הַכְּתוּבָה בָּהֶן; מִנַּיִן שֶׁאִם אֵי אַתָּה יָכוֹל לַהֲמִיתָן בַּהַכָּאָה הַכְּתוּבָה בָּהֶן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לְהַכּוֹתָן בְּכָל הַכָּאָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, הַכֵּה תַּכֶּה, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

With regard to an idolatrous city, it is written: “You shall strike [hakeh takeh] the inhabitants of that city by sword, destroying it utterly” (Deuteronomy 13:16). I have derived only that the residents of the idolatrous city are executed with the form of death written with regard to them, i.e., decapitation. From where is it derived that if you are unable to execute them with the form of death written with regard to them, it is permitted for you to execute them with any death with which you are able to execute them? The verse states: “Hakeh takeh,” to teach that you must execute him in any case.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכה תכה – בעיר הנדחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מה שנאמר באנשי עיר הנדחת ״הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב״ (דברים יג, טז), אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן שהיא בסייף, מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול?תלמוד לומר ״הכה תכה״, מכל מקום.
With regard to an idolatrous city, it is written: “You shall strike [hakeh takeh] the inhabitants of that city by sword, destroying it utterly” (Deuteronomy 13:16). I have derived only that the residents of the idolatrous city are executed with the form of death written with regard to them, i.e., decapitation. From where is it derived that if you are unable to execute them with the form of death written with regard to them, it is permitted for you to execute them with any death with which you are able to execute them? The verse states: “Hakeh takeh,” to teach that you must execute him in any case.
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) {דברים כ״ד:י״ג} הָשֵׁב תָּשִׁיב, אֵין לִי אֵלָּא שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּרְשׁוּת ב״דבֵּית דִּין; מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת ב״דבֵּית דִּין מִנַּיִן? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, בהָשֵׁב תָּשִׁיב, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

With regard to an item that a poor person needs, e.g., a blanket, that a lender took as collateral when lending him money, it is written: “You shall restore [hashev tashiv] to him the pledge when the sun goes down, that he may sleep in his garment, and bless you; and it shall be righteousness for you before the Lord your God” (Deuteronomy 24:13). I have derived only the obligation to return his garment each night in a case where the lender took collateral with the sanction of the court. From where do I derive the obligation to return his garment each night even in a case where the lender took collateral without the sanction of the court? The verse states: “Hashev tashiv,” to teach that he must return it in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנראור זרועבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן דין השב תשיב את העבוט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לי אלא שמשכנו ברשות ב״ד – דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפ׳ המקבל (דף קיג.) בשליח ב״ד הכתוב מדבר.
שלא ברשות ב״ד מנין – דצריך השבה: סתם חבלה ע״פ ב״ד היא דלא שכיח דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות.
אין לי אלא משכנו – פרשתי בהמקבל (לקמן דף קיג.).
{רבנו חננאל}
[ר״ח]⁠א וכן דין השב תשיב לו את העבוט. וכן דין חבול תחבל בין כסות יום ובין כסות לילה. וכן פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ואפילו לעניי עיר אחרת. וכן דין נתון תתן לו במתנה בין מרובה בין מועטת. וכן דין הענק תעניק לו ואפילו לא נתברך הבית בגללו. וכן העבט תעביטנו אפילו יש לו ואינו רוצה להתפרנס.
א. בכ״י זה המשך דברי ר״ח הנ״ל. והשמיט הר״ח את הילפותא ממות יומת ומהכה תכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ביארנו על מלת השב שפירושה אפילו מאה פעמים אם כן למה נאמר תשיבם ללמד על המוצא אבדה שאע״פ שלא החזירה בביתו של זה הואיל והחזירה לרשות הבעלים ובמקום המשתמר יצא ידי חובו הן ביתו הן גינתו הן חורבתו כל שהוא מקום המשתמר וכל שהחזירה למקום המשתמר שלו אע״פ שלא הודיע לבעלים נפטר ואם נגנבה או נאבדה אח״כ אינו חייב בה שאין החזרת אבדה צריכה דעת בעלים כגנב וגזלן או אחד מארבעה שומרין שאם השיבו ולא הודיעו ומתה או נגנבה שהן חייבים באחריותה החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלים להיות בבתיהם ולצאת לשם ורואין אינו צריך להטפל בה עוד הא בצהרים לא הועיל ודבר זה רבותי פירשוה אף בבעלי חיים וגדולי המחברים חולקין בה וכבר כתבנוה בפרק הכונס:
משכנו שלא ברשות בית דין מנין. השתא משמע דפשטיה דקרא משתעי במשכנו ברשות בית דין. ומכל מקום חשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין לאו הניתק לעשה כיון דמרבינן ליה מהשב תשיב. ויש תימה דבפרק קמא דתמורה אמר גבי הא דקאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פריך הרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום מאי קושיא דילמא מתניתין בשמשכן בהיתר ברשות בית דין כפשטיה דקרא והך דרשא דהשב תשיבם לא ידע לה דהיינו הא דמשני התם שאני התם דאמר קרא. ואין לומר דמשמע ליה דמשכנו באיסור משום דכתיב אם חבול תחבול דסתם חבלה דקרא במשכן בביתו דקאמר שמואל בפרק המקבל ואפילו בשליח בית דין אסור למשכן בביתו של לוה. אם מכח מלתיה דשמואל פריך אם כן מאי קשיא ליה לרבא היינו כמו גלי קרא כיון דלא מיתוקם אלא במשכנו באיסור. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דמתניתין מיירי אף במשכנו באיסור דקים ליה דאף התם יש דין השבת העבוט ולהכי דייק דאלמא מהני מדאינו זקוק להחזירו לגמרי. ומשני רבא שאני הכא דרבי קרא תשיב בבא השמש אלמא יש כאן תורת השבה ואין מחזירו לגמרי. ולאביי אי לאו דאמר קרא תשיב הוה אמינא דאיבעי ולא ליהדר כלל קמשמע לן. וצריך עיון בההיא דתמורה דהתם קאמר אביי דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולקמן בסוף המקבל אמרינן דההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה משום דברים שעושין בהם אוכל נפש ותא קום בי דינא עילויה. תוספות שאנץ.
אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו׳. אין לי אלא שמשכנו על ידי שליח בית דין דאז חייב להשיב לו משכון והוא הדין למשכנו בשעת הלואתה ואף על גב דפשטיה דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו נקט קרא אפילו בהא שלא מדעת הבעלים ישיב להם משכון. משכנו שלא ברשות. כלומר שמשכנו שלא ברשות בית דין אלא שנכנס מעצמו לביתו ומשכנו מניין שהוא חייב בהשבת משכון תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום. והאי יתורא אצטריך בין למאן דאמר במסכת תמורה דכל היכא דאמר קרא לא תעביד אי עביד מהני בין למאן דאמר אי עביד לא מהני דאי למאן דאמר מהני הוה אמינא דמהני לגמרי ושלא יהא חייב בהשבת משכון ואלו למאן דאמר לא מהני הוה אמינא שיוציאו בית דין קמשמע לן השב תשיב שלא יוציאו ממנה רק שיהא חייב בהשבת משכון כאלו משכנו ברשות. הריטב״א.
ותלמיד הר״פ כתב וזה לשונו: למאן דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יש לומר דהכי פירושו משכנו שלא ברשות מנין שישיבנו לו דוקא לפי הצורך וחוזר וגובה אבל לא יחזירנו לעולם. עד כאן.
וה״ר יהונתן כתב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. כלומר אלא שנכנס לביתו למשכנו מנין שחייב להחזיר או ביום או בלילה. ואם תאמר אטו מגרע גרע היכן מצינו חוטא נשכר שזה נשכר. יש לומר הייתי אומר דין הוא כשמשכנוהו בית דין שחייב להשיב יום או לילה לפי שהוא מתפחד מלעכבו אצלו מפני שאימת בית דין עליו אבל היכא שנכנס למשכנו שלא ברשות הוה אמינא דלא מחייב להשיב שאם ישיבנה לו שמא יעכבנה אצלו ויבא לידי קטטה קמשמע לן דמחייב. עד כאן.
ובגליון כתוב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. פירוש משום דלא שכיח. עד כאן.
ועוד מפורש בכפילות זו: נאמר בדיני משכון מעני שאם משכנו דבר שצריך לו, וכגון שמשכנו כר וצריך הוא לו לשינה, על כגון זה צוותה התורה ״השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש״ (דברים כד, יג), אין לי שחייב להשיב לו משכונו אלא כשמשכנו, את החפץ, ברשות בית דין, ואולם אם משכנו שלא ברשות בית דין, מנין שמצווה להשיב? — תלמוד לומר: ״השב תשיב״, מכל מקום.
With regard to an item that a poor person needs, e.g., a blanket, that a lender took as collateral when lending him money, it is written: “You shall restore [hashev tashiv] to him the pledge when the sun goes down, that he may sleep in his garment, and bless you; and it shall be righteousness for you before the Lord your God” (Deuteronomy 24:13). I have derived only the obligation to return his garment each night in a case where the lender took collateral with the sanction of the court. From where do I derive the obligation to return his garment each night even in a case where the lender took collateral without the sanction of the court? The verse states: “Hashev tashiv,” to teach that he must return it in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנראור זרועבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) {שמות כ״ב:כ״ה} חָבֹל תַּחְבּוֹל, אֵין לִי אֵלָּא שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּרְשׁוּת; מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מִנַּיִן? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, גחָבֹל תַּחְבּוֹל, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

The Gemara brings another derivation from a compound verb written with regard to returning collateral: “If you take as collateral [ḥavol taḥbol] your neighbor’s garment, you shall restore it to him until the sun sets” (Exodus 22:25). I have derived only the obligation to return his garment before sunset in a case where the lender took collateral with the sanction of the court. From where do I derive the obligation to return his garment each night even in a case where the lender took collateral without the sanction of the court? The verse states: “Ḥavol taḥbol,” to teach that he must return it in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן דין חבל תחבל, בין כסות יום בין כסות לילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במסכת שבת התבאר שכל שיש בידו להוכיח ולא הוכיח הרי הוא נתפס על עונותיו של אותו החוטא אם בידו למחות על אנשי ביתו ולא מיחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו ולא מיחה נתפש על אנשי עירו בכל העולם כולו ולא מיחה נתפש על כל העולם כלו והרי הוא חייב להוכיח ולא יתירא אע״פ שיארעהו איזו סבה או היזק על זה מוטב שיאמרו שהוא שנוי להם על שהוא מוכיחם משיאמרו שהוא אהוב להם על שסובל להם מעשיהם הרעים דרך הערה אמרו במסכת כתבות (כתובות ק״ה:) האי צורבא מרבנן דרחמי עליה בני מאתיה משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ומ״מ ראוי לו להוכיח בינו לבין עצמו על צד שלא יתבייש זה בדבריו וראוי לנוכח שלא ישנא את מוכיחיו אלא שיהא מוסיף אהבה עמו בכך דרך הערה אמרו במסכת ערכין (ט״ז:) אמר ר׳ יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה לקה עקיבא בן יוסף על ידי [שהייתי] קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוסיף בי אהבה:
ראה תלמיד זה שאין דבריו מקבלין בעירו אף לאחד מהם יניח להם ויקיים בהם משל הנאמר ליזלו בתר שבקייהו בפי׳ אמרו במסכת יבמות (ס״ה:) כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע שנא׳ אל תוכח לץ פן ישנאך היה מוכיח והיו הנוכחים מעיזים להכותו הרי זה מניחם ויעשו מה שלבם חפץ ולא סוף דבר הכאה אלא עד קללה ר״ל מכיון שמקילין אותו ומקללין על תוכחותיו הרי זה מניחם ויש אומרים אף בנזיפה ואמרו שם ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות ויטל שאול את החנית עליו להכותו מאן דאמר עד הכאה דכתוב להכותו מאן דאמר עד קללה דכתוב לבשתך ולבשת ערות אמך ומאן דאמר עד נזיפה דכתוב ויחר אף שאול ואע״פ שנאמרה שם הכאה וקללה מתוך חבתו של יונתן לדוד מסר עצמו ביתר מדאי ואין זו מדת כל אדם וכן הדברים נראין:
גמרא חבול תחבול כו׳ נ״ב אסיום הפסוק עד בא השמש תשיבנו לו קא סמיך נ״ל. בפיסקא כפועל בטל נמחק בטל:
שם מאי כפועל בטל הא לא בטל מיניה אמר אביי כו׳ כצ״ל:
חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות. ואם תאמר לשמואל דאמר בפרק המקבל דאם חבל משמע באיסור משום דסתם חבלה דקרא במשכנו בביתו ואפילו שליח בית דין אסור לו למשכן את הלוה בביתה תחבול למה לי. ויש לומר דדרשינן לדידיה איפכא. אין לי אלא משכנו שלא ברשות ברשות מנין תלמוד לומר תחבול. גליון תוספות.
גמ׳. חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת״ל חבל תחבול מ״מ. בענין הלאו דלא תחבול בגד אלמנה, עיין ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״א - ה״ב) וז״ל אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב״ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע. אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי בית דין לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות של עץ וכו׳ וסכין של שחיטה וכיוצא בהן שנא׳ כי נפש הוא חובל. ואם חבל מחזיר בעל כרחו. ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ״ל. ועיי״ש בהשגת הראב״ד וז״ל א״א בשעת הלואה אין זה חובל עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר דבשעת הלואה חל המשכון מדין שעבוד בעלמא שחל להבטיח את המלוה על החוב, והאיסור דלקיחת משכון מאלמנה הוא רק שלא בשעת הלואה דאז לקיחת המשכון חל מדין גבייה. וכן מבואר מדברי הראב״ד (בפ״י מהל׳ שכירות ה״א) שהשיג על הרמב״ם שפסק דהמלוה את חבירו על המשכון בין שמשכנו בשעת ההלואה ובין שמשכנו אחר ההלואה ה״ז שומר שכר ואם נאנס המשכון ישבע שנאנס ובעל המשכון חייב לשלם את חובו. והשיג הראב״ד וז״ל א״א אנו אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ״ל. ומבואר דהראב״ד סובר דבע״ח קונה משכון להתחייב באונסין דוקא כשמשכנו אחר ההלואה. ונראה דהראב״ד סובר דבמשכנו בשעת ההלואה לא חל חלות שם משכון, דהויא רק שעבוד ובטחון בעלמא, וע״כ ס״ל שדינו דר׳ יצחק דבע״ח קונה משכון חל דוקא כשמשכנו אחר ההלואה, שלקיחת המשכון חלה מדין גבייה. אולם הרמב״ם סובר דחל חלות שם משכון גם בשעת ההלואה ומשו״ה ס״ל דחל הלאו דלא תחבול בגד אלמנה אף במשכון שבשעת ההלואה.
ועוד בדין השבת משכון לבעליו: ממה שנאמר ״אם חבל תחבל שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו״ (שמות ככ, כה), אין לי אלא שמשכנו ברשות, ואולם כשמשכנו שלא ברשות מנין?תלמוד לומר: בכפילות ״חבל תחבל״, מכל מקום.
The Gemara brings another derivation from a compound verb written with regard to returning collateral: “If you take as collateral [ḥavol taḥbol] your neighbor’s garment, you shall restore it to him until the sun sets” (Exodus 22:25). I have derived only the obligation to return his garment before sunset in a case where the lender took collateral with the sanction of the court. From where do I derive the obligation to return his garment each night even in a case where the lender took collateral without the sanction of the court? The verse states: “Ḥavol taḥbol,” to teach that he must return it in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְהָנֵי תְּרֵי קְרָאֵי לָמָּה לִי? חַד לִכְסוּת יוֹם, וְחַד לִכְסוּת לַיְלָה.

The Gemara asks: And with regard to these two verses, why do I need both of them to teach the same halakha, that one must return to the debtor any garment that he needs? The Gemara answers: One is referring to a garment worn during the day, and one is referring to a garment worn during the night (see 114b).
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חד לכסות יום וחד לכסות לילה – בפ׳ המקבל (לקמן קיד:) מפרש לקרא הכי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב הזכרת הכתוב שואלים: והני תרי קראי [ושני כתובים אלו] ״השב תשיב״ ו״חבל תחבול״ המדברים באותה הלכה למה לי? ומשיבים: חד [אחד] מהם בא ללמד לכסות יום, וחד לכסות לילה.
The Gemara asks: And with regard to these two verses, why do I need both of them to teach the same halakha, that one must return to the debtor any garment that he needs? The Gemara answers: One is referring to a garment worn during the day, and one is referring to a garment worn during the night (see 114b).
רי״ףרש״יאור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {דברים ט״ו:ח׳,י״א} פָּתֹחַ תִּפְתַּח, אֵין לִי אֵלָּא לַעֲנִיֵּי עִירָךְ; לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת מִנַּיִן? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, דפָּתֹחַ תִּפְתַּח, מִכָּל מָקוֹם.

With regard to the mitzva of giving charity and granting loans, it is written: “For the poor shall never cease out of the land; therefore I command you, saying: You shall open [patoaḥ tiftaḥ] your hand to your poor and needy brother in your land” (Deuteronomy 15:11). I have derived only the obligation to give charity to the poor residents of your city. From where is the obligation to give charity to the poor residents of another city derived? The verse states: “Patoaḥ tiftaḥ,” to teach that you must give charity to the poor in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן פתח תפתח את ידך וגומר לענייך, ואפילו לעניי עיר אחרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתוח תפתח אין לי אלא לעניי עירך כו׳ דהוה משמע כן משום דכתיב לעיל מיניה כי יהיה בך אביון באחד אחיך מאחד שעריך וגו׳ דמשמע עניי עירך וק״ל:
אמנם עיין עוד ברמב״ם (פ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״ה) וז״ל אחד הממשכן את חבירו בב״ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו וכו׳ עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו וכו׳ הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות משום לא תבוא אל ביתו, ומשום השב תשיב לו את העבוט, ומשום לא תשכב בעבוטו, בד״א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל ואינו עובר בשם מן השמות הללו עכ״ל. ודבריו צ״ב, דמהו החילוק בין משכנו בשעת ההלואה דאזי אין מצוה להחזיר לעני את עבוטו למשכונו שלא בשעת ההלואה דאזי חל מצות עשה להחזיר לו את עבוטו. ונראה דהרמב״ם נמי סובר דבמשכנו שלא בשעת ההלואה חל חלות שם גבייה וקניני גבייה בחפץא, ומשו״ה אף אם המשכון נמצא ברשות הלוה עדיין חל בו קניני גבייה למלוה, ולכן המלוה חייב להחזיר ללוה את המשכון ללילה מכיון דלא פקע קנינו ע״י שמחזיר את המשכון לעני. משא״כ כשמשכנו בשעת ההלואה דחל רק חלות שם משכון בתורת שעבוד ואחריות על החוב, אזי אם יחזיר המלוה את המשכון ללוה יפקע חלות שם שעבוד ממנו, דאין החפץ שבידי הלוה בטוח עבור המלוה כדי להבטיח לו את גביית חובו, ומשו״ה אינו משועבד, דיסוד חלות שעבוד הוא להבטיח את גביית החוב (עיין בהשגת הראב״ד על הרי״ף ריש פרק הנזקין). ומשו״ה סובר הרמב״ם דשעבודא דאורייתא רק בקרקע ולא במטלטלין שבידי הלוה שאין בהם בטיחות להבטיח את גביית החוב, (עיין ברמב״ם פי״א מהל׳ מלוה ולוה ה״ד, וה״ז). ואילו במשכון שבידי המלוה יש בטיחות וחל שעבוד דאורייתא. ומשו״ה לא חלה בכה״ג מצות עשה להשיב את העבוט לעני. דהתורה לא חייבה להחזיר את המשכון לעני ולבטל את חלות שם משכון והשעבוד מהחפץ, ורק במשכון שלא בשעת הלואה דחל מדין גבייה, ולא יתבטל קנין הגבייה שחל למלוה ע״י שמחזיר את החפץ לרשות הלוה, אזי ס״ל דחלה מצות עשה דהשב תשיב לו את העבוט.
א. ואע״פ שאינו מחייבו באונסין כר׳ יצחק אלא בגזלה ואבדה כש״ש מ״מ המלוה קונה בו מקצת קנין בחפצא ואילו בשעת הלואה אינו קונה בו קנין כלל. ועיין בשיעורים לקמן (דף פב.) בענין משכון דר׳ יצחק.
ועוד, ממה שנאמר במצות הלוואה וצדקה ״פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך״ (דברים טו, יא), אין לי אלא שחייב לפתוח את ידו לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין?תלמוד לומר: ״פתח תפתח״, מכל מקום.
With regard to the mitzva of giving charity and granting loans, it is written: “For the poor shall never cease out of the land; therefore I command you, saying: You shall open [patoaḥ tiftaḥ] your hand to your poor and needy brother in your land” (Deuteronomy 15:11). I have derived only the obligation to give charity to the poor residents of your city. From where is the obligation to give charity to the poor residents of another city derived? The verse states: “Patoaḥ tiftaḥ,” to teach that you must give charity to the poor in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) {דברים ט״ו:י׳} נָתֹן תִּתֵּן, אֵין לִי אֵלָּא מַתָּנָה מְרוּבָּה; מַתָּנָה מוּעֶטֶת מִנַּיִן? הת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, נָתֹן תִּתֵּן, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

With regard to the mitzva of giving charity it is written: “Beware…and your eye is stingy against your needy brother…You shall give [naton titten] him, and your heart shall not be grieved when you give unto him” (Deuteronomy 15:9–10). I have derived only the obligation to give a large gift. From where is the obligation to give even a small gift derived? The verse states: “Naton titten,” to teach that one must give gifts in any case, whether a large gift or a small one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן דין נתן תתן לו, במתנה בין מרובה בין מועטת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתנה מועטת מנין – אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף לענין פריקה נאמר עזוב תעזוב עזב אפילו מאה פעמים ר״ל שאם פרק עמו וחזר וטען וחזרה הבהמה ונפלה תחת משאה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים תעזוב למה נאמר ללמד שאפילו אין הבעלים עמו חייב לפרוק וכן הדין בטעינה אלא שהפריקה בחנם והטעינה בשכר כמו שיתבאר:
אין לי אלא מתנה מרובה. פירש הקונטרס דכתיב אל ירע בעיניך וכו׳ אלמא במתנה מרובה איירי קרא מתנה מועטת מנין פירוש אם אין יכול ליתן מתנה מרובה דסלקא דעתך דלא יתן כלל כיון שאינו יכול ליתן מתנה מרובה תלמוד לומר נתן תתן מכל מקום. ודוחק הוא דבלאו קרא יש לו ליתן כפי השגת ידו. אלא הכי פירושו אין לי אלא מתנה מרובה פירוש כשהמקבל צריך למתנה מרובה דבזה כתיב אל ירע לבבך בתתך לה והיא מתנה מרובה מתנה מועטת שאין צריך אלא לדבר מועט ואינו מצטער כל כך מנין תלמוד לומר נתן תתן לו. תוספות תיצוניות. וכן פירש הרא״ש ז״ל.
והריטב״א ז״ל כתב וזה לשונו: אין לי אלא מתנה מרובה. פירש רש״י דהוה אמינא שלא יחייב הכתוב אלא למי שיכול ליתן מתנה מרובה ולא נתן כדכתיב ולא ירע לבבך בתתך לו דאלמא במתנה מרובה מיירי בה קרא דשייך בה רעת הלב. מתנה מווטת מנין אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת מנין סלקא דעתך אמינא שלא הטריחו הכתוב לתת כדי שלא יעני ויצטרך לבריות תלמוד לומר תתן מכל מקום. ויש שפירשו פירוש אחר אין לי אלא שצריך הלה מתנה מרובה אבל אם אינו צריך אלא מתנה מועטת מנין. ולא נהירא דאדרבה איפכא מסתבר שיחזיקו יד מי שאינו צריך אלא מתנה מועטת דאפשר לנותנים לרחם עליו. עד כאן.
וזה לשון ה״ר יהונתן ז״ל: אין לי אלא מתנה מרובה. כלומר שאם יהיה עשיר ויכול לתת מתנה מרובה אבל אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת הוה אמינא דלא מחייב קמשמע לן דמיחייב כדאמרינן בענין פאה להזהיר עני על שלו. עד כאן.
שם נתן תתן אין לי אלא מתנה מרובה כו׳ משום דלשון נתינה משמע דבר חשוב דמקרי נתינה כדאמרינן בראשית הגז תתן וגו׳ שיעור נתינה וק״ל:
ועיין עוד בדברי הרמב״ם שפסק (בפ״ג מהל׳ מלוה ולוה ה״ד) וז״ל המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בבית דין ואפילו שליח בית דין שבא למשכנו לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו את המשכון וכו׳ עבר בעל חוב ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון לבעליו ותובע השאר בדין עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל א״א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל עכ״ל. ושיטת הרמב״ם צ״ע, דהרי לענין גזילה פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ גזלה ה״א) וז״ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ״ל. וצ״ע מ״ש דבמשכון פסק דלוקה ואילו בגזילה ס״ל שאינו לוקה דהוי לאו הניתן לתשלומין, והרי אם נשרף המשכון או שנאבד חייב המלוה לשלם עבור המשכון, וא״כ לכאורה הוי לאו הניתן לתשלומין כמו גזלה, ואמאי לוקה.
נאמר בצדקה ״השמר לך... ורעה עינך באחיך האביון... נתן תתן״ (דברים טו, ט–י), אין לי אלא שיתן אם הוא יכול לתת מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין?תלמוד לומר: ״נתן תתן״, מכל מקום.
With regard to the mitzva of giving charity it is written: “Beware…and your eye is stingy against your needy brother…You shall give [naton titten] him, and your heart shall not be grieved when you give unto him” (Deuteronomy 15:9–10). I have derived only the obligation to give a large gift. From where is the obligation to give even a small gift derived? The verse states: “Naton titten,” to teach that one must give gifts in any case, whether a large gift or a small one.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) {דברים ט״ו:י״ד} הַעֲנֵק תַּעֲנִיק, אֵין לִי אֵלָּא שֶׁנִּתְבָּרַךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ, מַעֲנִיקִים; לֹא נִתְבָּרַךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ מִנַּיִן? ות״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, הַעֲנֵק תַּעֲנִיק, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

With regard to the release of a Hebrew slave it is written: “You shall furnish [ha’aneik ta’anik] him liberally from your flock, and from your threshing floor, and from your winepress; of that which the Lord your God has blessed you, you shall give unto him” (Deuteronomy 15:14). Based on the conclusion of the verse, I have derived only that when the house is blessed because of him, one furnishes the slave with gifts. From where have I derived the obligation to furnish him with gifts even when the house is not blessed because of him? The verse states: “Ha’aneik ta’anik,” to teach that one must furnish him with gifts in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן דין הענק תעניק לו, ואפילו לא נתברך הבית בגללו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין לי אלא שנתברך הבית בגללו – דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה׳ אלהיך תתן לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מות יומת המכה הנאמר ברוצח אין לי אלא במיתה הכתובה בו והוא סיף מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל שיכול להמיתו ת״ל יומת מ״מ וכן בעיר הנדחת שנא׳ שם הכה תכה ללמד שאם אי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהם תהא ממיתם בכל שאתה יכול:
השב תשיב לו את העבוט אין לי אלא משכנו ברשות בית דין שקבל עליו בבית דין ושלחו שם למשכנו שהרי מקרא זה ר״ל והאיש אשר אתה נושה בו התבאר במקומו שענינו בשליח בית דין וכן הדין שמכיון שבית דין משכנוהו אין כאן חשש שמעכבה הוא אצלו אלמלא מקרא כתוב או שדעת בית דין כך הוא ר״ל שיהא מחזירה בכל יום אבל משכנו שלא ברשות מנין ת״ל תשיב מ״מ בין בכסות יום בין בכסות לילה:
פתוח תפתח את ידך אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת״ל תפתח מ״מ:
נתון תתן לי אין לי אלא מתנה מרבה כגון שהיה עשיר אבל מי שאינו עשיר ואין בידו ליתן אלא מתנה מועטת מנין ת״ל תתן מ״מ פרשו במקום אחר שאף המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות ממנה צדקה לאחר:
עני שלא רצה לקבל מתנות מערימין עליו ונותנין לו דרך הלואה ומ״מ דוקא שאין לו ואינו רוצה ליטול אבל יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:
הענק תעניק לו האמור בעבד עברי אין לי אלא נתברך הבית בגללו לא נתברך בגללו מנין ת״ל תעניק מ״מ אם כן למה נאמר אשר ברכך לפי הברכה תן לו כמו שיתבאר במקומו:
שתפין שיש להם עסק בשתוף או פירות או כל דבר שצריך שומא בחלוקתו ובא האחד לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלשה ואפילו הדיוטות ומ״מ צריך שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ומ״מ יתבאר במסכתא זו שאם הוא דבר שאין צריך שומא כגון מעות הרי הם כחלוקים וחולק שלא בבית דין ומניח חלק חברו בבית דין ובלבד שיהו כלם מטבע אחד וכלם חדשים או ישנים הא אם היו מקצתן מטבע אחד ומקצתן מטבע אחר או מקצתם חדשים ומקצתם ישנים ואין צריך לומר מקצתן יפות ומקצתן רעות הרי הן כפירות ודברים הצריכים שומא:
נאמר בדין שחרור עבד עברי ״העניק תעניק״ (שם יד), אין לי אלא שכ שנתברך הבית בגללו מעניקין לו, שאז מתקיים אותו הכתוב כלשונו, ואולם לא נתברך הבית בגללו מנין שמעניקין? תלמוד לומר ״העניק תעניק״, כוונתו: מכל מקום.
With regard to the release of a Hebrew slave it is written: “You shall furnish [ha’aneik ta’anik] him liberally from your flock, and from your threshing floor, and from your winepress; of that which the Lord your God has blessed you, you shall give unto him” (Deuteronomy 15:14). Based on the conclusion of the verse, I have derived only that when the house is blessed because of him, one furnishes the slave with gifts. From where have I derived the obligation to furnish him with gifts even when the house is not blessed because of him? The verse states: “Ha’aneik ta’anik,” to teach that one must furnish him with gifts in any case.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ולר׳וּלְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דַּאֲמַר: נִתְבָּרַךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ, מַעֲנִיקִין לוֹ, לֹא נִתְבָּרַךְ הַבַּיִת בִּגְלָלוֹ, אֵין מַעֲנִיקִין, תַּעֲנִיק לָמָּה לִי? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

The Gemara asks: And according to Rabbi Elazar ben Azarya, who says: If the house is blessed because of him, one furnishes him with gifts, and if the house is not blessed because of him, one need not furnish him with gifts, why do I need a compound verb, “ha’aneik ta’anik”? The Gemara answers: The Torah speaks in the language of people. The compound verb is a common conversational style, and the Torah employs the same style. Rabbi Elazar ben Azarya holds there is nothing extraordinary about it and therefore, nothing may be derived from it.
רי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דרבי אלעזר בן עזריה בקדושין (דף יז:).
דברה תורה כלשון בני אדם – וא״ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל ואליבא דר״ש משנינן נמי לעיל דלא מסיימי קראי ובר״ה (דף ח.) דריש נמי ר״ש עשר תעשר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה וי״ל דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך ובריש השואל (לקמן דף צד: ושם ד״ה אלא) דאמר אם גנב אין לי אלא גניבה אבידה מנין ת״ל יגנב ופריך למ״ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר התם נמי איכא הוכחה דגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דברה תורה כלשון בני אדם. כתבו בתוספות דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך וכו׳ ורבנן דרשי אשר ברכך למעוטי כספים בפרק קמא דקידושין ודי מחסורו היינו כיון דאינו רוצה להתפרנס הרי הוא חסר. הרא״ש ז״ל.
כתב הרב אב בית דין ז״ל לפי דעתי לא אמר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקין לו אבל כל הנך דדרשינן לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא רבי שמעון סבר דברה תורה כלשון בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן.
ובמסכת ראש השנה בפרק קמא נמי דריש רבי שמעון עשר תעשר ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכא למדרש הוא ובהא פליגי מר סבר איכא למדרש ומר סבר ליכא למדרש. ולפי זה כך יש לנו לומר בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית בגללו דבהא נמי פליגי. והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסינן בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ למקלטו דפליגי איכא מאן דאמר אחד שוגג ואחד מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכא מאן דאמר במזיד נהרג בשוגג גולה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכא למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחלתו כדאיתמר התם בגמרא. ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב. ואקשי ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. ובמסכת נדרים פרק קמא נמי אמרינן גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשינן הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו׳. ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן אף על גב דאיכא למדרש הא רבי שמעון מודה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והתם ודאי איכא למדרש הוא וכל שכן בגנבה ואבדה דהא מקל וחומר נמי מייתי ליה התם בהשואל. ואפשר דתנא אחרינא הוא. אי נמי רבי אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אף על גב דאיכא למדרש. וכן הא דגרסינן במסכת כריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתיב וכו׳ מדברי שניהם נלמוד דאף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן. ולפי דעתי רבי שמעון ורבי אלעזר בן עזריה אמרו דבר אחד ולעולם אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן. דהא דאמרינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילא פרכינן אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינן כדפרכינן אבידה. וההיא דאיתמר בפרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ורבי שמעון עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ורבי אלעזר נקיט ורבי שמעון כית דלא דריש כפילא ולית ליה במעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי. ומיהו קשיא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתין.
ואם תאמר והא פריך בפרק השוחט והמעלה לרבי יוסי מדהאי איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. פירוש דגבי העלאה ההוא איש איש נמי דברה תורה כלשון בני אדם פירוש דגבי שחיטה ואלא השוחט להדיוט מנא לן דחייב מאי קושיא גבי מעלה ודאי לא דרשינן ליה לחייב להדיוט דאתא לה׳ ואפקיה אבל גבי שוחט דמוקמינן לה׳ לשעיר המשתלח מתרבי שפיר שוחט להדיוט מאיש איש ואי הוה אמרינן דמאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם בחד דוכתא אית ליה נמי הכי בכל דוכתא ולא דריש בכל מקום הכפלות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן כדפרישית. ויש לומר דקשיא ליה התם משום דמאי חזית דדרשת הכי אימא איפכא ונוקי לה׳ דהעלאה לשעיר המשתלח ומהי מינייהו שנדרוש שעיר המשתלח מפטר בין בשחיטה בין בהעלאה דהתם מיגמר גמירי מהדדי כדאמרינן התם בריש פרקין לערוב פרשיות בר מהנך תרי חומרי דתנן התם דמפרשי קראי בין לחיובא בין לפטורא. תוספות שאנץ והרמב״ן ז״ל.
וזה לשון הריטב״א ז״ל: ולרבי אלעזר דאמר דברים ככתבם וכו׳ ולרבי שמעון דאמר אין נזקקים לו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם. פירשו בתוספות שלא אמרו רבי אלעזר ורבי שמעון אלא בהני דליכא למדרש כפילא כדדרשי רבנן דהא בהענקה אמר רחמנא אשר ברכך שנתברך הבית בשבילו. ובדאידך אמר די מחסרה והרי אין זה חסר כיון שיש לה הלכך אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אבל כל היכא דאיכא למדרש דליכא אלא מיעוטא בקרא דרשינן ולא אמרינן דברה תורה דאי לא לרבי אלעזר ולרבי שמעון מנא תיתי להו כל דרשי דדרשינן מכפילי דלעיל ותדע דהא פרכינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם למה לי למכתב כפילא ולא פרקינן לדידיה דברה תורה. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב מכל מקום. ופרכינן ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר דאלמא אפילו היכא דאיכא למדרש כי התם סבירא ליה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפילא. ויש לומר דהתם כיון דבלשון גנבה אפקיה רחמנא ושנה עליו הכתוב הוה ליה כמאן דאמר דגנבה מעכבת וליכא למדרש הוא. תו קשיא לי הא דאמרינן ביבמות לרבי אלעזר בן עזריה בעלמא אימא לך דברה תורה ושאני הכא מדכתיב והפדה לא נפדתה למה לי דכתב או חפשה לא נתן לה דאלמא אי לאו דכתב רחמנא או חופשה לא הוה דרשינן כפילא ואף על גב דאיכא למדרש. ויש לומר דהתם לרווחא דמילתא קאמר דאפילו תימא דבעלמא דברה תורה כלשון בני אדם ואפילו היכא דאיכא למדרש שאני הכא דכתיב או חפשה. כן נראה לי. ושם פירשתי פירוש א׳ ויש מוכיחים משם דלרבי אלעזר בן עזריה לעולם אמרינן דברה תורה ואפילו היכא דאיכא למדרש. ושלש דעות בדברי רבנן ורבי שמעון ורבי אלעזר. ולפי זה צריך תובינא מנא ליה לרבי אלעזר בן עזריה כלהו דרשי דלעיל. ואם תאמר בשלמא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בהענקה מוקמי קרא דאשר ברכך למעוטי כספים שאין בהם הענקה אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון הא כתיב די מחסורו. ויש לומר דרבנן סברי דכיון דיש לו ואינו רוצה להתפרנס אין לך חסר גדול מזה וגריע טפי מחסרון ממון. תוספות. עד כאן לשון הריטב״א ז״ל.
בד״ה דברה תורה כו׳ וא״ת כו׳ ואליבא דר״ש משנינן נמי לעיל כו׳ עכ״ל. וזה לפי שיטתם דלעיל שכתבו דהא דפריך ל״ל דכתב פריקה כו׳ אהקם תקים ועזוב תעזוב קאי ומצריך להו אליבא דרבנן ולר״ש הוצרך לומר דמשום דלא מסיימי קראי הוצרך לכתוב בכ״א כפל לשון לרבויי אין בעליו עמו וא״כ קשיא להו הכא ותיפוק ליה דלר״ש לא שייך לדרוש שום ריבוי מחמת כפל לשון דשמעינן לר״ש בסמוך גבי יש לו ואינו רוצה להתפרנס דס״ל דברה תורה כלשון ב״א אבל מ״מ קשיא לי דהא בלא״ה צ״ל לר״ש לא מסיימי קראי דאל״כ קרא דפריקה כולה מייתר כדאמרינן לעיל ויש ליישב ודו״ק:
תוס׳ ד״ה דברה תורה וכו׳ משום דמוכחי קראי. עיי׳ מזרחי ריש פ׳ לך לך:
ושואלים: ולדעת ר׳ אלעזר בן עזריה, שאמר: אם נתברך הבית בגללומעניקין לו, לא נתברך הבית בגללואין מעניקין לו, אם כן ״תעניק״ שהוא מיותר שם למה לי? ומשיבים: לשיטתו דברה תורה כלשון בני אדם שכפילות בסגנון זה היא לשון התורה הרגילה, ואין ללמוד ממנה להלכה.
The Gemara asks: And according to Rabbi Elazar ben Azarya, who says: If the house is blessed because of him, one furnishes him with gifts, and if the house is not blessed because of him, one need not furnish him with gifts, why do I need a compound verb, “ha’aneik ta’anik”? The Gemara answers: The Torah speaks in the language of people. The compound verb is a common conversational style, and the Torah employs the same style. Rabbi Elazar ben Azarya holds there is nothing extraordinary about it and therefore, nothing may be derived from it.
רי״ףרש״יתוספותאור זרועשיטה מקובצתפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) {דברים ט״ו:ח׳} הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ. אֵין לִי אֵלָּא שֶׁאֵין לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אֲמַר רַחֲמָנָא, תֵּן לוֹ דֶּרֶךְ הַלְוָאָה; יֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס מִנַּיִן? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר, תַּעֲבִיטֶנּוּ, מ״ממִכָּל מָקוֹם.

With regard to the mitzva of lending money to the poor it is written: “But you shall open your hand to him, and you shall lend [ha’avet ta’avitennu] him sufficient for his need that he is lacking” (Deuteronomy 15:8). I have derived only that in a case where one does not have resources and does not want to be supported with charity, the Merciful One states: Provide for him by means of a loan. In a case where he has resources and he does not want to support himself with his resources, from where is the obligation to lend him money derived? The verse states: “Ta’avitennu,” to teach that you must grant him a loan in any case.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן העבט תעביטינו, אפילו יש לו ואינו רוצה להתפרנס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאין לו – ממה שיתפרנס.
ואינו רוצה להתפרנס – משלך במתנה ואמר רחמנא העבט דרך הלואה.
יש לו ואינו רוצה להתפרנס – משלו אלא משלך מנין שאתה חייב להעביטו וליפרע ממנו אחר מיתה ת״ל תעביטנו והכי מפרש בכתובות פרק מציאת האשה (דף סז:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה כו׳ מבואר פרק מציאת אשה:
והנה מדברי הרמב״ם (בפ״א מהל׳ גזלה ה״א) משמע שהמצוה ד״והשיב את הגזלה אשר גזל״ מתקיימת רק בהשבת הבעין עצמו ולא בתשלומין, ומשו״ה הוצרך הרמב״ם לומר דכשנשרף הגזלה אינו לוקה מטעם חדש דהוי לאו הניתן לתשלומין, ולא נקט דאף כשנשרף ומשלם דמים הוי ליה לאו הניתק לעשה - שמקיים בתשלומין מצות והשיב את הגזלה אשר גזל. וכן משמע ממש״כ (בפ״א מהל׳ גזלה ה״ה) וז״ל כל הגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל, ואם אבדה או נשתנית משלם דמיה וכו׳ עכ״ל, ומשמע דקיום מצות והשיב אינו אלא בהשבת הבעין ולא בתשלומי דמים. והרמב״ם חולק על שיטת התוס׳ במס׳ מכות דף טז. (ד״ה התם) דס״ל שאף בתשלומי דמים חל קיום מצות והשיב את הגזלה אשר גזלא. אולם יתכן לומר שאף הרמב״ם מודה לתוס׳ וס״ל שחל קיום מצות השבת הגזלה ע״י תשלומין והא דהוצרך לומר בגזלה שאם נשרפה הגזלה אינו לוקה משום טעם חדש דהוי לאו ניתן לתשלומין ולא משום לאו הניתק לעשה הוא דס״ל דחלות פטור מלקות מדין לאו הניתק לעשה חל רק כשמשיב את הבעין ומקיים מצות השבת הגזלה בשלימותה, משא״כ בתשלומי דמים אע״פ שמקיים מצות והשיב את הגזלה אשר גזל מ״מ לא הויא השבה מעלייתא ולא קיים המצוה בשלימותה, וע״כ הוצרך לטעם נוסף דהוי ליה לאו הניתן לתשלומין. אמנם לפי״ז י״ל דכוונת הרמב״ם במש״כ דהוי לאו הניתן לתשלומין אינו סתם שאינו לוקה מאחר שמשלם ממון, אלא כוונתו היא דחל קיום השבה בתשלומי הממון ומשו״ה אינו לוקה. ולפי״ז י״ל דבזה חלוק התשלומין במשכון שנשרף מתשלומי גזלה שנשרפה, דבמשכון אין התשלומין קיום מצות השבה ואינם אלא תשלומין החלין מדין אחריות דשומר, ומשו״ה לוקה ולא אמרינן דהויא לאו הניתן לתשלומין. ועוד י״ל דהרמב״ם והראב״ד נחלקו בגדר הלאו דלקיחת המשכון שלא כדין, דהרמב״ם סובר דהלאו הוי חלות איסור כשאר איסורי לאוין שבתורה והא דמחויב המלוה בתשלומין הוא רק מדין חיוב שמירה, ואילו הראב״ד סובר דעצם הלאו מחייבו ממון, והוי לאו דממון, ומשו״ה הוי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין עליו.
א. ועיין בס׳ רשימות שיעורים למס׳ ב״ק עמ׳ שכ״ד, שמ״ב, ועמ׳ ש״ס - בביאור שיטת הרמב״ם והתוס׳ במצות והשיב את הגזלה אשר גזל.
נאמר במצות הלוואה לעני ״כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו״ (שם ח), אין לי אלא במקרה שאין לו לאותו אדם ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה, על כך אמר רחמנא [אמרה התורה] תן לו דרך הלואה. ואולם אם יש לו לאדם ואינו רוצה להתפרנס משלו מנין שחובה להלוותו, ולגבות אחר כך מנכסיו? — תלמוד לומר: ״תעביטנו״מכל מקום.
With regard to the mitzva of lending money to the poor it is written: “But you shall open your hand to him, and you shall lend [ha’avet ta’avitennu] him sufficient for his need that he is lacking” (Deuteronomy 15:8). I have derived only that in a case where one does not have resources and does not want to be supported with charity, the Merciful One states: Provide for him by means of a loan. In a case where he has resources and he does not want to support himself with his resources, from where is the obligation to lend him money derived? The verse states: “Ta’avitennu,” to teach that you must grant him a loan in any case.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי אגדותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ולר״שוּלְרִבִּי שִׁמְעוֹן דַּאֲמַר: זיֵשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס, אֵין נִזְקָקִין לוֹ, תַּעֲבִיטֶנּוּ לָמָּה לִי? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.:

The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that in a case where he has resources and does not want to support himself with his resources one is not obligated to attend to his needs, why do I need a doubled verb: “Ha’avet ta’avitennu”? The Gemara answers: The Torah speaks in the language of people and nothing may be derived from it.
עין משפט נר מצוהרי״ףאור זרוערמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולר״ש דאמר וכו׳ דברה תורה כלשון בני אדם. כתב הראב״ד ז״לא לפי דעתי לא אמר ר״ש דברה תורה כלשון בני אדם אלא בהא, דמשמע ליה דאין נזקקין לוב. אבל כל הנך דדרשי׳ לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשי׳ ולא אמרי׳ דברה תורה כלשון בני אדם. ומשמע כדבריו דהא אקשי׳ לעילג ולר״ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר, ומאי קושיא הא ר״ש סבר דברה תורה כלשון בני אדם ולית ליה הנך דרשי, אלא ש״מ דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן. ובמסכת ר״ה בפ״קד נמי דריש ר״ש עשר תעשר ורבנן נמי דפליגי עליה בהא משום דקסברי איכא למדרש הוא, ובהא פליגי מר סבר איכא למדרש ומר סבר ליכא למדרשה, ולפי זה כך יש לנו לומר בפלוגתא דר׳ אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית בגללו דבהא נמי פליגי. והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסי׳ בפרק ואלו הן הגוליןו גבי רוצח שיצא חוץ דפליגי איכא מאן דאמר אחד שוגג ואחד מזיד נהרג, דדריש אם יצא יצא, ואיכא מ״ד במזיד נהרג בשוגג גולה, דאמרי׳ דברה תורה כלשון בני אדם. אלא דבהא פליגי מר סבר איכא למדרש הוא, ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחילתו כדאיתמר התם בגמראז.
ומיהו קשיא לן הא דגרסי׳ בפרק השואלח אין לי אלא גניבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב, ואקשי׳ ולמ״ד דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימרט. ובמסכת נדרים פ״קי נמי אמרי׳ גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם, ואקשי׳ הניחא למ״ד דברה תורה כלשון בני אדם אלא למ״ד לא אמרי׳ דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשי׳ אע״ג דאיכא למדרש, הא ר׳ שמעון מודה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן. והתם ודאי איכא למידרש הוא, וכ״ש בגניבה ואבידה דהא אפי׳ מק״ו נמי מייתי לה התם בהשואל. ואפשר דתנא אחרינא הוא. א״נכ ר׳ אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אע״ג דאיכא למדרש. וכן הא דגרסי׳ל במסכת כריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרהמ ר׳ אלעזר בן עזריה לר׳ ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כותיך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתיב וכו׳. מדברי שניהם נלמוד דאע״ג דאיכא למדרש לא דרשינן.
ולפי דעתי ר״ש ור׳ אלעזר בן עזריה אמרו דבר אחד ולעולם אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן. דהא אמרינן לעיל ולר״ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר, לאו מכפילא פרכינן אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינןנ כדפרכי׳ אבדה. וההיא דאתמר בפ״ק דר״הס לר׳ אלעזר ור״ש עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר. שיטה דרבי מאיר ור׳ אלעזר נקיט, ור״ש כיון דלא דריש כפילי ולית ליה במעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי. ומיהו קשיא למ״ד דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כלל מנא ליה כל הנך דדרשי׳ בשמעתיןע.
א. כ״כ תוס׳ בד״ה דברה. ובריטב״א והר״ן ובתוה״ר. וכ״ה בתוס׳ בסוטה כד, א בד״ה ורבי. ובתוס׳ ב״ק סד, א ועי׳ בס׳ הכריתות לשון לימודים שער א׳ סי׳ ל.
ב. דכתיב די מחסורו.
ג. בע״א.
ד. ח, א.
ה. כוונת רבינו לרבנן דהכא. דאילו התם בר״ה לכו״ע דרשינן עשר תעשר לב׳ מעשרות ורק נחלקו איך ההיקש. עי״ש.
ו. מכות יב, א.
ז. עיין מלא הרועים ערך דברה תורה כלשון בנ״א אות כא.
ח. לקמן צב, ב.
ט. ובתוס׳ תירצו דהתם נמי איכא הוכחה דבגניבה משמע דוקא גניבה ולא אבידה.
י. ג, א.
כ. וכ״כ הריטב״א.
ל. ובכ״י ברלין: דדרשינן.
מ. יא, א.
נ. ודלא כתוס׳ בד״ה למ״ל, והוא כשיטת רש״י בד״ה לא. וראה בפנ״י.
ס. ח, א.
ע. וזו שאלת תוס׳ ד״ה דברה. וראה מל״מ פ״ו מהל׳ דעות ה״ז. ופ״ה מהל׳ ממרים ה״א.
ושואלים, ולשיטת ר׳ שמעון שאמר: מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו, אם כן ״תעביטנו״ שהוא מיותר למה לי? ומשיבים: לשיטתו דברה תורה כלשון בני אדם.
The Gemara asks: And according to Rabbi Shimon, who says that in a case where he has resources and does not want to support himself with his resources one is not obligated to attend to his needs, why do I need a doubled verb: “Ha’avet ta’avitennu”? The Gemara answers: The Torah speaks in the language of people and nothing may be derived from it.
עין משפט נר מצוהרי״ףאור זרוערמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָיָה בָּטֵל מִן הַסֶּלַע לֹא יֹאמַר לוֹ תֵּן לִי סֶלַע אֵלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל (בָּטֵל).: (תְּנַן) [תָּנָא]: נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.

§ The mishna teaches: If in the course of tending to and returning the lost item, the finder was idle from labor that would have earned him a sela, he shall not say to the owner of the item: Give me a sela to compensate me for my lost income. Rather, the owner gives him his wage as if he were a laborer. The Gemara cites that we learned in a baraita (Tosefta 4:11): The owner gives him his wage as if he were an idle laborer.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנראור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היה בטל מסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. תנא: כפועל בטל.
ואקשי׳: והא לאו בטל הוא, דהא מתעסק להחזיר האבידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רבנו חננאל}
היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל תנא כפועל בטל, ואקשינן והא לאו בטל הוא דהא מתעסק להחזיר האבידה, ופירקה אביי כפועל בטל של אותה מלאכה, פירוש כגון שהיה חייט והניח מלאכתו והלך והשיב את האבדה, ונשתהה בהשבתה כשיעור תפירת בגד ששכרו סלע, לא יאמר לו כבר ביטלתי ממלאכתי שיעור סלע תנה לי, אלא משערין שכרו בעת שאין לו מה יתפור, אלא יושב ובטל, אם יבוא אדם ויאמר לו הנך יושב ובטל תקח בתפירת בגד חצי סלע, או תישאר בטל היום, ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת הבגד סלע, ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לתפור הוא שנוטל מבעלא האבדהב, וכן אם יאמר לו אדם אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך תבוא ללבון עמי לבנים ותקח שכירותך כך וכך. וזה מפני שלא היתנה בבית דין על שכרו אבל אם התנה בבית דין נוטל כפי תנאו דתנן אם יש שם בית דין מתנה בבית דין. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל.
{רי״צ גיאת}
רבי יצחק בן יהודה ז״ל תנא כפועל בטל וכול׳ פירוש כגון שהיה חייט מתעסק במלאכתו והניחה והלך והשיב את האבדה ונשתהה בהשבתה שיעור תפירת בגד ששכרו סלע, אין אומ׳ יתן לו סלע שהפסיד על עצמו, אלא רואין כמה הוא רוצה ליטול בשעה שאין לו מה יתפור, וכגון שבא אדם ואמר לו הרי אתה בטל ממלאכתך כמה תיטול בתפירת בגד זה, ומה שמשתער שהוא נוטל הימנו נותניןג, וטעמא מאי דהשב אבדה מצוה היא ואם אתה נותן לו כמתעסק במלאכתו מה מקום למצוה זוד הילכך אתה נותן לו כפועל בטל מאותה מלאכה. והני מילי בשלא התנה בפני בית דין אבל התנה בפני בית דין על שכרו נותן לו לפי תנאוה.
א. פירוש הר״ח הובא כאן בראשונים לסוגיין, וכ״פ לקמיה בשם הרי״ץ גיאות. ועיין ש״ך רסה סק״א ועיין בשיעורי ר׳ שמואל סי׳ ע.
ב. בשטמ״ק בשם הרא״ש הקשה על ר״ח דאין לשון הספר משמע כפירושו, וגם אין סברא ליטול לפני הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא וכן הקשה תוס׳ בבכורות כט, ב ד״ה כפועל, ועיין במה שתירצו בזה הר״ן והאבן האזל פי״ב גזו״א סוף ה״ג.
ג. וכ״פ ר״ח הובא לעיל.
ד. באבן האזל (פי״ב מגזו״א ה״ג) ביאר דאיסור נטילת שכר בהשבת אבדה הוא דכיון דמחויב מה״ת. אין מגיע לו שכר. ואולי בדוחק אפשר להעמיס כן בדברי רבנו אבל בר״פ כתב דהאיסור הוא משום מה אני בחנם (עיי״ש באבהא״ז) ועיין בחת״ס לקמן סח, א בדעת תוד״ה כפועל, דהוא משום דגלי קרא בטעינה דבשכר, משמע דבשאר חיובים הוא בחנם, ועיין בשיעורי ר׳ שמואל סי׳ ע׳ אות ד׳ ה׳.
ה. עיין בשו״ע סו״ס רסה במה שהביא הרמ״א מהטור ובסמ״ע וט״ז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לו סלע אלא נותן לו שכרו כפועל – פירוש: הכי משמע פשטה דמתני׳ אם השיב אבדתו ונתבטל ממלאכתו שוה סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בעוד שטרחתי להשיב אבידתך אלא נותן לו שכרו כפועל בעלמא שהיה משכיר לחזר אבדתו ואם היה מוצא פועל שהיה מחזר אחריה במעה אין לו לזה לתובעו אלא אותה המעה ולא כל הסלע שהפסיד בעבורו ואף על פי שאבדתו שווה הרבה אינו נותן לו אלא מעה אחת שהיה נותן לפועל בעלמא ודמי למאי דתנן בהגוזל ומאכיל זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש. נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו אלמא שהפסיד יינו בעבור הצלת דבשו ששווה יותר מיינו אינו נותן לו אלא שכר טרחו והשאלת כליו כפי מה שהיה נותן לאיניש דעלמא וככלי ריקם.
(13-14) מתני׳א היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי את הסלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אוקימנא בגמרא מאי כפועל, [כפועל] בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. פר״ח ז״לב כגון שאם היה חייט והניח מלאכתו והשיב את האבדה ונשתהה שם כשיעור תפירת הבגד ששכרו סלע, לא יאמר כבר בטלתי מלאכתי שיעור סלע תנה לי. אלאג משערין שכרו בעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל אם יבא אדם ויאמר לו הנך יושב בטל תקח בתפירת הבגד חצי סלע או תשאר בטל היום, ובעת שהמלאכה מצויה כגון קרוב לרגל וכיוצא בו שכר תפירת בגד סלע, ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לתפור הוא שנוטל מבעל אבדהד. ע״כ דברי ר״ח ז״לה. וכן פי׳ רבינו הגדול בתשובהו וכן עיקר. אע״פ שלא פירש כן רש״י ז״לז. ובפרק איזהו נשךח אבאר עוד בעזרת העוזר.
ואיכא דקשיא ליהט אמאי נותן לו שכרו מבריח ארי מנכסי חברו ופטור. וכי תימא מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא הא אית ליה פסידא כדאמרי׳ בפרק הכונס צאןי, הא אשכחן מבריח ארי מנכסי חברו דפטור אע״ג דאית ליה פסידא כיון דמדעתו עבד, כדתנן בפרק שני דייני גזלותכ מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו. וכן בפורע חובו של חבירו פטור, ומפרשינן לה בגמרא במסכת נדרים בפרק אין בין המודרל משום דאברוחי ארי בעלמא הוא, הכא נמי מבריח ארי הוא וליפטור אע״ג דאית ליה פסידא.
ואיכא למימר כל היכא דלאו עליה רמיא לאברוחי ההוא ארי אע״ג דאית ליה פסידא פטור הלה, כיון דמדעתא דנפשיה עבד אחולי אחיל גביה היאך. א״נ דתלינן לקולא כדאמרי׳ בגמרא בירושלמימ מפייס הוינא ליה והוא מחול לי. אבל היכא דעליה דידיה רמיא לאברוחי ההוא אריא אע״ג דמדעתיה עבדנ כיון דאית ליה פסידאס חייב לשלם, דלא רמו רבנן עליה לאברוחי אריא מנכסי חבריה כי היכי דליפסיד איהו. וכן נמי הא דאמרינןע גבי שומר שכר שקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל מבעל הבית, משום דלא רמו רבנן עליה לנטורי נכסי דחבריה ולאפסודי נכסי דנפשיהפ, ומתני׳ נמי הא רמיא עליה לאהדורי אבדתא לפיכך נוטל שכרוצ. וכן נמי נשברה כד של דבש ושפך זה את היין והציל את הדבש לתוכה, שנוטל שכרו, משום האי טעמא הוא דעליה דידיה רמיא לאהדורי ההיא אבדתא למרה אם היה לו כלי ריק, ומיהו כיון דלא הוה ליה למשפך חמריה אלא א״כ התנה אינו נוטל אלא שכרו.
ולי נראהק דשכר פעולה ממונא דמטי לידיה דבעל אבידה הוא. דמיר לפועל שעשה מלאכה בשל חברו שלא מדעתו דאמרינן לקמןש ונוטל מבעל הבית מה שנהנה אותו. אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בהם דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה, וסלוק נזקות ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא. ואע״ג דאית ליה פסידא פטור, ולשון זה עיקר ברור הוא.
א. לפנינו בגמ׳ המשנה נמצאת בדף ל, ב.
ב. וכך הוא לפנינו בר״ח. וכ״ה הרשב״א והר״ן.
ג. קטע זה ליתא בר״ח, ונמצא בכי״א 1.
ד. וכך הביא בתוס׳ בבכורות כט, ב בד״ה כפועל בשם ר״ח, והקשה דאין בזה שום סברה ליטול בשעת הרגל כבשאר ימות השנה, והוי כהלכתא בלא טעמא, ובר״ן תירץ קושית התוס׳ וז״ל ״דכיון דמדעתיה דנפשיה עביד דלא היה שם ב״ד לא הי׳ מחויב להתבטל מן הסלע, ומצוה הוא דעבד, הטילו חכמים בדבר פשרה זו״ ע״כ. ובמאירי תירץ שכך שכרו כיון דלא התעמל כל כך. וראה בתוה״ר.
ה. בר״ח שם כתב עוד. וכן אם יאמר לו אדם אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך תבא ללבון עמי לבנים ותיקח שכירותך כך וכך וכו׳. ועי׳ בריטב״א דלא ניחא ליה לפרש בשמעתין כפי׳ הר״ח.
ו. ראה שו״ת הרי״ף סי׳ קעט, וראה סמ״ג עשין פ״ב. והרשב״א כתב שאף הראב״ד מפרש כר״ח.
ז. בד״ה כפועל, וראה ברש״י לקמן סח, ב בד״ה אמר. וע״ש בתוס׳ בד״ה ונותן. וראה בבכורות כט, ב בתוס׳ בד״ה כפועל דהבין בדברי הר״ח דמחשבים כמה היה רוצה לעזוב מלאכתו הקשה ולהתעסק באבידה. ושמים זה בדעתו בעת שמשתכר בזול ע״ש, וראה ברא״ש בסי׳ כ״ב.
ח. סח, א בד״ה כפועל.
ט. וכ״ה תוס׳ בד״ה אם וברשב״א והריטב״א ובמאירי.
י. ב״ק נח, א וע״ש בתוס׳ בד״ה א״נ.
כ. כתובות קז, ב וע״ש בתוס׳ בד״ה חנן.
ל. לג, א.
מ. כתובות פי״ג ה״ב, ובנדרים פ״ד ה״ב.
נ. דהיה יכול לפטור עצמו מלטפל באבידה משום אפס כי לא יהיה בך אביון דשלו קודם.
ס. ובדליכא פסידא חייב להחזיר בחינם כסתם מצוה מוטלת עליו לעשותה בחנם.
ע. לקמן צג, ב.
פ. ולפי״ז בשומר חנם דקידם ברועים ובמקלות בשכר אינו גובה מבעה״ב כיון דלא רמו רבנן עליה לנטורי, ובתוס׳ בד״ה אם כתבו דבש״ח אם קידם בשכר חוזר ונוטל מבעה״ב. והוי לשיטתו דס״ל לתוס׳ דאה דמבריח ארי פטור משום דלא ברי הזיקא והכא ברי הזיקא. וה״ה דאיכא נפק״מ דלשיטת התוס׳ בנטל השר ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופיסו בדמים נוטל מבעה״ב, ולשיטת רבינו כיון דלא רמו עליה לפדות אינו גובה, והוא כשיטת רש״י דהביא התוס׳ וראה במהרש״א.
צ. כלומר דבעיקר הדין איכא מצות השבת אבידה. אלא דבאילו האופנים ה״ז פטור הואיל ושלו קודם. ברם אם נוטל שכרו תו ליכא טעמא דשלו קודם, והדרא עליו מצות השבת אבידה. ובכה״ג איכא חיוב גם במבריח ארי. משא״כ במה שאינו מצווה כלל מבריח ארי פטור, ועיין היטב בריטב״א.
ק. וכ״ה הרשב״א והר״ן וראה בנמוק״י.
ר. צ״ל ודמי.
ש. עו, א.
ת. ובכי״א 2: דחקו.
נותן לו שכרו כפועל בטל. סלקא דעתיה דהאי בטל דקאמר היינו בטל לגמרי דאמדינן כמה אדם רוצה ליטול ולא יעשה שום מלאכה וכך יטול ולהכי פריך והא לאו בטל הוא שהרי עסוק בהשבת אבידה. ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה. פירש הקונטרס דאומדין כמה אדם רוצה ליטול וכו׳. ואם תאמר ואמאי לא יטול כל דמי בטלו ממש הא אמרינן ברועה שקדם ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן דחוזר ונוטל דמיהן מבעל הבית ומפרש התם עד כדי דמיהן. ויש לומר התם שאני משום דהוי ברי הזיקא ואי לא שקדם ברועה אכלום הזאבים אבל הכא לא הויא ברי הזיקא דשמא בלא איהו נמי היתה הבהמה חוזרת לבית בעלים. עוד יש לומר דלא דמי להתם דהתם להכי נוטל שכרו משלם שהרי מסר מעותיו לקדם ברועים ובמקלות אבל הכא לא מסר מעות להשיב אבידה אלא שבטל ממלאכתו כדי להשיבה ואמרינן דהך הוא רוצה שפיר ליטול פחות וליבטל ממלאכתו שהוא עסוק בה ולעשות מלאכה קלה דהשבת אבידה. והאי כפועל בטל דהכא לא הוה כפועל בטל דמסכת בכורות דתנן דמי שבטל ממלאכתו לדון נוטל שכרו כפועל בטל דרצה לומר כפועל בטל לגמרי. ואף על פי שהלשון שוה מכל מקום יש כמה ענינים שהלשון שוה והפירוש חלוק. ואם תאמר מאי שנא הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. יש לומר דשאני הכא משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה׳ מה אני בחנם וכו׳ שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משום הכי לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אבון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מינה כדפירשתי. ויש מפרשים דפועל בטל היינו בטל לגמרי והא דפריך והא לא בטל הוא ויש לומר דהוה סלקא דעתיה מעיקרא דכפועל בטל רצה לומר דשיימינן כמה אדם רוצה להשכיר עצמו להשיב אבידה וכך יטול והיינו דבר מועט שהרי ספק הוא לו אם ימצא מלאכה אם לאו ולהכי פריך והא לאו בטל הוא דקתני מתניתין היה בטל מסלע אלמא דהיה לו כבר מלאכה לעשות ואם כן לא יקח דבר מועט כאותו שאינו יודע אם ימצא מלאכה לעשות. ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה פירוש דאמדינן אדם זה עושה מלאכה ומרויח בה סלע כמה יטול פחות להיות בטל לגמרי מלעשות מלאכה והשתא הוי כפועל בטל דהכא כמו ההוא דבכורות. ודוחק הוא דכיון שהוא בטל ממלאכתו ואז שרי ליה ליקח שכר דאי בעי לא ישיב אבידה כדפירשתי דכתיב אפס כי לא יהיה וכו׳ אם כן ודאי שרי ליקח טורח השבת אבידה ואפילו בדאומד כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. לכך נראה כדפירשתי. תלמיד הר״ף.
ורבינו חננאל פירש בענין אחר כמו שכתוב בנמוקי יוסף. עיין תוספות בכורות (דף כט ע״ב). והרא״ש דחה פירושו ואמר דאין לשון הספר משמע כפירושו וגם אין כאן שום סברא ליטול לפני הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא. ועוד תניא בריש האומנין אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה וכו׳. וקאמר התם תני תנא קמיה דרב נותן להם שכרם משלם אמר ליה חביבי אמר אי הואי התם הוה יהיבנא להו כפועל בטל אלמא קרי לה פועל בטל כל אדם המתבטל ממלאכתו כבדה ועושה מלאכה קלה כגון אלו שהיה להם לבא טעונין ובאו רקנין ואומדין כמה פועל רוצה לפחות בזה. עד כאן לשונו.
וכן כתב הריטב״א וזה לשונו: הנכון כפירוש רש״י דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה היינו שאומדין טורח מלאכתו הראשונה כבדה שהיה עושה במלאכה קלה זו הכל לפי שכר העבודה ורבוי השכר יש מלאכה שטרחה קלה ושכרה רב ויש חילוף עד כאן לשונו ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח מלאכת האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל פועל במלאכה זו דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב״ן. ויש אומרים דאמרינן גבי הבטל ממלאכתו לדון שנוטל שכרו כפועל בטל ממש דיינינן ליה דכיון דשורת הדין יש לנו ללמוד ולדון בחנם משום מה אני בחנם די לו שנתן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין מה שאין כן בזו שהרי פטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון וכן כתבו במקצת התוספות והראשון יותר נכון בעיני.
וכן נראה בפרק שני דייני גזלות בההוא דהוה דלי דוולא דשכר בטלתו לגמרי יהבינן ליה כפועל בטל דהכא. ויש שפירשו שמועתנו בענין אחר דכי קתני כפועל בטל קסלקא דעתין שאומדין אותו בשעת היוקר כשעת הבטלה והזול ופרכינן והא לאו בטל הוא כי זה מלאכה מרובה היתה לו שהיה נוטל עליה סלע ופרקינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וגם זה נכון. אבל רש״י פירש כלשון ראשון. ע״כ.
ומורנו הרב נר״ו כתב בתשובה סימן אלף ושי״ג וזה לשונו: נראה לי דהכי פירושא דפועל בטל שצריך שתי אומדנות אומדן הפועל ואומדן המלאכה כיצד הרי שהיה זריז במלאכתו וגבור וחזק אין נותנים לו כל מה שהיה יכול להרויח שהוא הרבה וגם אין נותנים לו כפי שיעור הפועל העצל שהוא דבר מועט אלא אם הפועל חזק וזריז אומדין כמה היה מניח משכרו מלהתעסק במלאכתו ולהתעסק במלאכה קלה ונותנין לו ונמצא שאין פותחין לו אלא דבר מועט כיון שהוא חזק ובריא וזריז לא איכפת ליה כולי האי בטורח מרובה. ואם הפועל הוא חלש ועצל אומדין אותו כמה היה מניח משכרו להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה ונותנין לו ונמצא שפוחתין לו הרבה דכיון שהוא חלש ועצל טובא איכפת ליה להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה שאין חפץ לטרוח הרבה. ועוד צריך אומדנא לפי ערך המלאכה עצמה שהוא רגיל להתעסק בה והוא בטל ממנה עתה להשיב אבידה או לדון את הדין או להורות אם היתה מלאכתו מלאכה כבדה כגון חרשי עצים או שואבי מים אם הפועל הוא חזק ובריא וגבור פוחתין לו מעט כמו שכתבנו ואם הוא עצל וחלש פוחתין לו הרבה כאשר כתבתי למעלה. ואם המלאכה היא קלה כגון השולחני וכיוצא בו אם יהיה ההפרש בין הזריז והחלש דבר מועט כיון שמלאכת שניהם קלה כי המשל הזריז ירויח שני דינרין וחצי ביום והחלש ירויח שני דינרין בכל יום לזריז שהוא חזק לא נפחות לו אלא דבר מועט מפני שנתבטל ממלאכה קלה לקלה ממנה והוא אינו מקפיד בזה ולחלש דאית ליה קפידא אפילו מקלה לקלה פוחתין לו יותר ולזריז יתנו לו שני דינרין ורביע לחלש יתנו לו שני דינרין ועתה יתקיים מה שאמרו כפועל בטל ונתקיים מה שאמרו מאותה מלאכה דבטיל מינה דוק ותשכח כי זה הפירוש הוא פשרה בין פירושו של רש״י ובין פירושו של הרמב״ם בפירוש המשנה בבכורות פרק עד כמה. אבל מה שכתבו בשם רבינו חננאל אין לשון הגמרא מתיישב לפי פירושו. ותו דהוי כהלכתא בלא טעמא. ולזו תירצו דכיון דאית ליה שכר מצות השבת אבידה או לדון או להורות הטילו בה חכמים פשרה זו שרוצה אדם לקיים המצוה אף על פי שיפסיד קצת משכרו אבל הקושיא הראשונה לא תירצו. ולפיכך אני אומר שגם רבינו חננאל ז״ל יודה שצריך לשער המלאכה שבטל ממנה שדי לנו להחמיר על הפועל שלא יקח אלא כשער הזול. אבל מכל מקום אין נותנין כפועל עצל דתרתי לא עבדינן ביה אלא אם הוא חזק או שמלאכתו קלה נותנין לו כפי שיעור המלאכה דבטיל מינה ולפי דרך זה נמצאו כל הפירושים למה שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא אי שמין לו כשער הזול או כשער היוקר. והנכון דשמין לו כפי הזמן אשר נתבטל ולפי האומדנות שכתבנו למעלה. עד כאן.
הקשו בתוספות למה נותן לו כלום והלא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. יש לומר דהתם דמדעתיה דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה ואף על גב דמטי ליה פסידא אבל הכא דחייבתו תורה להחזיר לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבידה לאידך. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הריטב״א ז״ל: היה בטל מן הסלע נותן לו שכרו וכו׳. ודוקא שהיה בטל ממלאכתו הא לאו הכי יש לו להחזיר לו בחנם דסתם מצוה המוטלת עליו לעשות בחנם היא עד דגלי קרא בהדיא כדגלי עלה בגמרא שנותן לו כפועל בטל. וקשיא ליה מאי שנא דהכא יהביה ליה שכרו כפועל בטל ואלו בבבא קמא אמרינן זה בא בחביתו של יין וכו׳. ועוד מאי שנא ממבריח ארי מנכסי חברו. תו קשיא ליה מאי שנא דבכל הני אין לו שכרו משלם ואלו לקמן ברועה שקדם ברועים בדמים שהוא חוזר ונוטל מבעל הבית כל מה שהוציא עד כדי דמיהן. ותירצו בתוספות דכללא דמילתא כל שהוא מחוייב לעשות יותר ממה שעשה מפני מצות השבה או מידי אחרינא הוא משתלם יותר הילכך התם גבי כד של דבש לא היה הוא מחוייב לשפוך יינו בידים כדי להציל ממון חברו וכיון דגזים ועבד הכי והיו שם בעלים דאבידה הוה ליה להתנות וכיון שלא התנה אין לנו להתנות בשבילו ולפיכך אין לו אלא שכר טרחו כפועל דעלמא אבל הכא שאינו אלא ביטול מלאכה וריוח שהיה לו לעשות אף על פי שהיה פטור מליטפל באבידה משום תופס כי לא יהיה בך אביון שלא חייבו הכתוב אלא כשהוא יושב ובטל מכל מקום לא ויתר אלא שכר מלאכה שהיה לו להרויח וכיון שהבעלים לא היו שם ולא היה יכול להתנות עמהן ליכא למימר דמחל לגמרי ומיהו כיון דפטור היה יש לו להפסיד קצת ונימא דמצוה בעי למעבד לפנים משורת הדין ומחל קצת שכרו הילכך נוטל שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה וההיא דרועים ומקלות אינו דומה לאלו דהתם לא עשה מדין השבת אבידה ולא כעושה ברצון נפשו משום השבת אבידה אלא מפני שמירה שקבל עליו שיעשה שלוחו של בעל הבית וכדין שליח הוא עושה שיש לו להשתלם כל מה שהוציא. וההיא דפורע חובו של חברו לא היה שליח כלל וגם לא היה עליו שום חיוב מצות השבת אבידה וכיון שכן הרי חבירו פטור ממנו לגמרי ואפילו שכר טרחו בעלמא לא יהיב ליה וזו היא שיטה נכונה. וכבר כתבתי בזה שיטות אחרות בבבא קמא וגם בכאן בחידושים הארוכים שלי ואין צורך. עד כאן.
גמ׳. פתח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת״ל פתח תפתח מכל מקום. יש לעיין מהו ביאור ההו״א של הגמ׳ דחייב לתת צדקה רק לעניי עירך ולא לעניי עיר אחרת. וי״ל דכתיב בפרשה של צדקה (דברים טו: ז) ״כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך״, דמשמע דהחיוב הוא רק בעניי עירך. ועוד י״ל דס״ד דיש מחייב של צדקה רק כשהעני מבקש ולכן ס״ד דחל חיוב צדקה רק בעני עירך מפני שבעניי עירך העני מבקש. אמנם נראה דלמסקנת הגמ׳ שחייב ליתן צדקה אף לעניים של עיר אחרת דחל חיוב לתת צדקה גם בלי שהעני מבקש. ועיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ מתנות עניים ה״א - ה״ב) וז״ל מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר פתוח תפתח את ידך לו וכו׳ וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל״ת שנא׳ לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון עכ״ל. ומבואר ברמב״ם דעובר על הלאו רק כשהעני מבקש ממנו צדקה ומעלים עין ממנו, ואילו העשה דפתוח תפתח חל בכל עני ואף אם אינו מבקש. והנה יש חיוב להיות רודף צדקה וחסד ולחפש עניים לעזור להם. ונראה דחיוב זה הוא ממצות ״והלכת בדרכיו״ מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ונמצא דיש ג׳ דינים בצדקה: א) אסור לאו שאסור להעלים עין מעני המבקש ממנו צדקה, ב) מצות עשה דפתוח תפתח אם יודע שיש עני אע״פ שאין העני מבקש צדקה, ג) מצוה לרדוף אחרי עניים לתת להם צדקה ממצות והלכת בדרכיו.
א שנינו במשנה שמי שמצא אבידה והיה בטל מן העבודה שמרויח בה סלע בשל השבתה, לא יאמר לו לבעל האבידה ״תן לי סלע״, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. תנן [שנה] החכם בתוספתא: נותן לו שכרו כפועל בטל.
§ The mishna teaches: If in the course of tending to and returning the lost item, the finder was idle from labor that would have earned him a sela, he shall not say to the owner of the item: Give me a sela to compensate me for my lost income. Rather, the owner gives him his wage as if he were a laborer. The Gemara cites that we learned in a baraita (Tosefta 4:11): The owner gives him his wage as if he were an idle laborer.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנראור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַאי כְּפוֹעֵל בָּטֵל? אֲמַר אַבַּיֵי: חכְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה דִּבְטַל מִינַּהּ.:

The Gemara asks: What is the meaning of: As if he were an idle laborer? In fact, he is not idle, but engaged in return of a lost item. Abaye said: It means that he is paid as a laborer who is idle from that typical labor of his from which he is kept idle. In other words, he must receive the amount of money a person would be willing to accept to refrain from his current occupation and engage in returning a lost item. This calculation accounts for both the degree of difficulty of his steady employment and the amount of his remuneration.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופירקה אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה – פי׳: כגון שהיה חייט והניח מלאכתו, והלך להשיב את האבידה ונשתהה בהשבתה כשיעור תפירת בגד ששכרו סלע. לא יאמר לו: כבר בטלתי ממלאכתי שיעור סלע, תנה לי. אלא משערין שכרו כעת שאין לו מה יתפור אלא יושב ובטל, אם יבא אדם ויאמר לו: הנך יושב ובטל, תקח בתפירת בגד חצי סלע או תישאר בטל היום. ובעת שהמלאכה מצויה, כגון קרוב לרגל וכיוצא בו, שכר תפירת הבגד סלע. ומה שמתברר שנוטל בשעה שאין לו תפירה לתפור – הוא שנוטל מבעל האבידה. וכן אם יאמר לו אדם: אתה חייט ואין תפירה מצויה אצלך, תבוא ללבון עמי לבֵינים ותיקח שכירותך כך וכך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי כפועל בטל – והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתניתין תני נותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול להתרפות ממלאכה ולישב בטל.
כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה – כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכ׳ שטורחה קל ושכרה רב או חילוף.
כפועל בטל – פירשנו באיזהו נשך (לקמן דף סח. ושם ד״ה ונותן).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומאי דאמרינן בגמרא: תנא כפועל בטל – לאו אפועל דמתני׳ קאי דפועל דמתני׳ הוי איניש דעלמא שהיה לוקח מעה וטורח אחר אבדתו כדפרישית אבל אמתנה בפני בית דין קאי והכי קאמר כשמתנים לו בית דין שיתן לו הפסדו אל ישומו לו כמה היה מרויח במלאכתו שאם היה מרויח סלע במלאכתו לא יתן לו סלע במלאכתו היה טורח ועכשיו בטל ולא עשה מלאכתו הילכך שמין לו כפועל בטל שפועל המשתכר סלע במלאכתו היה נוטל שלשה דינרים לעמוד בטל ולא יעשה מלאכה וירויח ארבעה דינרים.
ומקשה והא לאו בטל הוא – פירוש: שהרי טורח לחזר אחר האבדה ולהשיבה.
ומהדר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה – פירוש: לא כפועל בטל ממש שהרי אינו בטל אלא אם מלאכתו כבידה יותר מהשבת אבדה שמין לו כמה היה לוקח להתבטל מכבדות מלאכתו ולעשות מלאכה קלה להשיב האבדה ושמא כי היה לוקח ג׳ דינרים וחצי בעבור שאינו טורח במלאכתו הכל כפי מה שרואין שיש בין מלאכה למלאכה כך הן שמין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 13]

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. פירוש פעמים שהמלאכה מרובה והיא ביוקר, ופעמים שהמלאכה מועטת והפועלים בטלים, ובאותה שעה משתכרים בזול כדי שלא ישבו בטלים, ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ונשתהה בחזרתה כדי שיהי מרויח סלע, לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה, אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת והוא יושב ובטל שהיה משתכר חצי סלע כדי שלא יהא יושב ובטל, כך פירש ר״ח ז״ל והראב״ד ז״ל, וכן פירשה הרי״ף ז״ל בתשובה. ורש״י ז״ל לא פירש כן.
ויש מקשים, ולמה נותן לו כלום, והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (ב״ק נח.), ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (נדרים לג.), המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים ופורע לו את החוב, ופרישנא טעמא התם, משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה, ואף על גב דמטי ליה פסידא, אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר, לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך. ורמב״ן ז״ל תירץ (ל׳: ד״ה היה), דשכר פעולה, ממונא דמטי לידיה דבעל אבדה [היא], ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו, דנותן לו מה שההנהו (ב״ק עו.), אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו, דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקן ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא, ואף על גב דאית ליה פסידא פטור.
ושואלים: מאי [מה פירוש] כפועל בטל? שהרי אינו בטל לגמרי, אלא עוסק באבידה! אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מינה [ממנה], כלומר, מעריכים כמה רוצה אדם שלא יעבוד עבודה קשה ומסובכת שהוא עוסק בה, ויעסוק במלאכה קלה כזו, אף שבכך הוא מקבל פחות שכר, והדבר תלוי איפוא בכובד מלאכתו ובריבוי שכרה.
The Gemara asks: What is the meaning of: As if he were an idle laborer? In fact, he is not idle, but engaged in return of a lost item. Abaye said: It means that he is paid as a laborer who is idle from that typical labor of his from which he is kept idle. In other words, he must receive the amount of money a person would be willing to accept to refrain from his current occupation and engage in returning a lost item. This calculation accounts for both the degree of difficulty of his steady employment and the amount of his remuneration.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אִם יֵשׁ שָׁם ב״דבֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם.: אִיסוּר וְרַב סָפְרָא עַבִיד עִיסְקָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲזַל רַב סָפְרָא, פְּלַג לֵיהּ בְּלָא דַּעְתֵּיהּ דְּאִיסוּר בְּאַפֵּי בֵי תְרֵי. אֲתָא לקמי׳לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. א״לאֲמַר לֵיהּ: טזִיל אַיְיתֵּי תְּלָתָא דִּפְלַגְתְּ קַמַּיְיהוּ. אִי נַמֵי,

§ The mishna teaches: If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. The Gemara relates: Issur and Rav Safra formed a joint venture with each other. Rav Safra went and dissolved their partnership without Issur’s knowledge in the presence of two witnesses. Rav Safra came before Rabba bar Rav Huna in order to ratify the dissolution of the partnership. Rabba bar Rav Huna said to him: Go and bring me the court of three before whom you dissolved your partnership. Alternatively, you may bring
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וזה מפני שלא התנה בבית דין על שכרו. אבל התנה בבית דין – נוטל לפי תנאו, דתנן: אם יש שם בית דין, מתנה בפני בית דין.
איסור ורב ספרא הוו שותפי בעיסקא. אזל רב ספרא, פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי, וחייביה רבא לאיתויי תלתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פלג – בסחורה ולא היו מעות אלא דבר הצריך שומא.
[כג]
ראובן ושמעון קנו פרקמטיא בקולוניא בשותפות והוליכה שמעון למגנצא וראובן נשאר שם. כשבא שמעון למגנצא הוצרך לחלקו והלך וחלק בינו לבין עצמו ומכר חלקו ביוקר. וכשבא ראובן ותובעוא הוא חלקו ואמר לו לא חלקת יפה, ומה שמכרת לך ולי מכרת ומה שנשאר לך ולי נשאר. ושמעון משיב יפה חלקתי וחלקי נמכר במזלי ומה שנשאר אם הוזל במזלך הוזל.
דין זה פסוק מיהאב דאיסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי, אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי. אתו לקמיה דר׳ אבא אמר ליה זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו או תרי מגו תלתא או תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא כו׳, דבעינן חלוקה בפני בית דין שהם שלשה ואפילו הדיוטות, אבל בפני שנים לא הוי חלוקה וכל שכן בינו לבין עצמו, הילכך הוי כאילו לא נחלק, ומה שמכר לשניהם מכר והנשאר לשניהם נשאר.
אבל אם מכר שמעון את חלקו בזול מפני שהיה צריך למעות וחלק הנשאר לראובן הוקר, נראה לי של ראובן הוקר ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה, ושלא כדין עשה שחלק ומכר, שאם היה ראובן שם היה יכול לעכב שלא יחלוק, כדאמר רבאג הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדדי וריוח, שניתייקרה הסחורה, ואמר חד לחבריה תא ניפלוג, כלומר נמכור עתה ונחלוק, ואמר ליה אידך נרווח טפי, כלומר נמתין עד שתיתיקר יותר, דינא היא דמעכבו ולא יחלוק. וכיון דמצי מעכב ראובן שלא ימכור, שמעון שמכר שלא כדין לעצמו הפסיד. ואם טוענו ראובן חלק שלקחת לעצמך היה יפה משלי ולא חלקת בשוה והפסדת לי, כי אם חלקת בשוה הייתי מרויח עתה יותר, יש לו לישבע לשמעון שחלק בשוה או להביא עדיםד.
אבל שותפות של כל דבר שהוא שוה ואין אחד יפה מחבירו, או זוזי שהם שוים שכולם טובים לצאת בהוצאה או כולם שקולים, חולק שותף בלא דעת חבירו בלא בית דין. כדאמרינן (בבא מציעא סט ע״א) הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדדי אזל חד מינייהו פלג זוזי בלא דעתא דחבריה. אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו לשנה זבנו חמרא בהדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה מאן פלג לך אמר ליה קא חזינא דכל בתר דידי קאתי מר אמר ליה רב פפא כי הא ודאי צריך לאודועי דזוזי (משקל) [מי שקל] טבי ושבק חסירי אמר ליה לא אמר ליה חמרא כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים, ושמא לא חלקת בשוה ולא היה לך לחלוק אלא בפניו או בפני שלשה שהן בית דין.
א. ותבעו וכו׳ אמר וכו׳.
ב. לא ע״ב.
ג. קה ע״א. ועיין להלן עמ׳ קפו ד״ה ושנים ובהערות שם.
ד. דברי רבינו הובאו באביאסף של ראבי״ה (נדפס בשו״ת מהר״ם ד״ל סי׳ עד) בקיצור ובתמצית: וראיתי שכתב רבינו זקיני אם חילק ראובן פרגמטיא שלא מדעת וכו׳ ושוב נתייקרה אע״ג דשמעון מצי לעכב ראובן לא מצי לעכב דאיהו דאפסיד אנפשיה אע״ג דעשה שלא כדין שחלק שלא בפני בי״ד. ואם חושדו לראובן שלא חלק בשוה [ישבע ראובן שחלק בשוה]. ונראין דברי רבינו דהו״ל כאלו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שצריך הוא למעות. ומאביאסף הועתק במרדכי ר׳ רסד ובקיצור בהגמ״י פ״ד מהל׳ שותפין הג׳ ד. ומהגמ״י בב״י סי׳ קעו סל״ד ומתחילה הסכים שם עם רבינו [דראובן לא מצי לעכב והפסיד] אבל בבדה״ב חזר בו ונקט כהרמב״ם והטור דלא עשה ולא כלום ובטלה חלוקה. וכן סתם בשו״ע סי״ח. והרמ״א הגיה ׳ויש חולקין׳ והיא דעת רבינו כמש״כ בבאה״ג שם.
אם יש שם ב״ד יתנה בפניהם – שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב״ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם וא״ת לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא ב״ד אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב ואי בפני ב״ד כי נמי אין מרובה אלא שוה לאבידה למה יתנו ב״ד ליתן לו כל שכרו א״כ מה ירויחו הבעלים וי״ל דנ״מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכה״ג משני בסוף השוכר את הפועלים (לקמן דף צג:) וא״ת דהכא משלם לכל הפחות השכירות כפועל בטל וכן משני לקמן בסוף השוכר את הפועלים (שם) גבי רועה שהיה יכול לקדם ברועים ובמקלות ש״ש בשכר וש״ח בחנם חייב וש״ש שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית ומסתמא ש״ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה״ב ואילו בפרק הגוזל בתרא (ב״ק דף קטו:) תנן שטף נהר את חמורו וחמור חבירו הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו ואין משלם לו דמי חמורו שטבע וי״ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע״י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר ליה מהפקירא קזכינא כדאיתא התם ועי״ל כיון שבעל החמור שם יכול לומר הייתי שוכר פועלים להצילו וא״ת הכא אמאי נוטל שכר וכן לקמן ש״ח שאין צריך לקדם בשכר אם קידם אמאי נוטלו מבעה״ב האמרי׳ פר׳ הכונס (שם דף נח. ושם ד״ה אי) דמבריח ארי מנכסי חבירו פטור וללישנא בתרא דהכונס דמבריח ארי פטור משום דלית ליה פסידא אתי שפיר דהכא אית ליה פסידא אבל ללישנא קמא דקאמר דמבריח ארי מדעתו משמע אפילו אית ליה פסידא פטור כיון דמדעתו הוא קשה ואור״י דמבריח ארי פטור היינו דוקא שמצילו מפחד הארי שירא שיבא וקידם ברועים והבריחו דלא ברי הזיקא דבלא הצלתו יכול להיות שלא היה בא אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר אבידה דברי הזיקא ובא זה והציל נוטל שכרו וא״ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לג.) ופרק בתרא דכתובות (דף קח. ושם) מחשבין ליה מבריח ארי אע״ג דברי הזיקא ואית ליה פסידא וי״ל דהתם נמי אין מצילו מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו ולכך חשיב ליה כמבריח ארי א״נ כדמפרש טעמא בירושלמי דנדרים הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואפי׳ במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני ואפילו בב״ח דוחק מסיק בירושלמי והטעם נראה משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי דהיינו מעין אותם הטעמים והא דקרי ליה בפ׳ ח״ה (ב״ב דף נג.) מבריח ארי נתן צרור ונטל צרור דסכר מינה מיא ואפיק מינה מיא אע״פ שמצילו מן ההפסד שהיה נהר שוטפה התם לא נקט לשון מבריח לענין שיפטר משכר הברחה אלא כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה אלא מגין עליה בעלמא שלא תבא לידי קלקול ונראה שגם ר״ת סובר דלא חשיב מבריח ארי במקום שמצילו מן ההפסד שהיה מעמיד ההיא דפורע חובו דוקא במזונות אשתו כדמפרש בפ׳ בתרא דכתובות (דף קח. ושם) משום דאפשר שתהא עושה ואוכלת או תתפרנס מן הצדקה או מקרוביה שיתנו לה בחנם אבל שאר פריעת חוב אור״ת דאין זה מבריח ארי אלא מהנה גמור וירושלמי פליג אגמרא שלנו ולפ״ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבינו גרשום אבל רש״י פסק שיחזיר לו ביתו חנם בפ׳ הנזקין (גיטין דף נח:) ונראה דלא מבעיא אם קנאה בדמים שמציל הבעלים מן ההפסד שישלמו הבעלים אלא אפי׳ קנאן בשויו ולא דמי למבריח ארי דאם היה משתקע בידו לא היה הבית חוזר לו לעולם ואפי בשויו ודמי למקדים ברועים ובמקלות בשכר דאמרי׳ שנותן שכרו עד כדי דמיהם ונ״מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא ועוד נר׳ אפי׳ ידוע בודאי שאפילו לא מיהר לקנותו היה חוזר לבעלים בדמים הללו כל שעה שירצו בין קנאן בדמים מרובים בין קנאן בדמים מועטים לא דמי למבריח ארי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא לידי נכרי וזה מוציאו מחזקת נכרי ומחזירו ליד ישראל נוטל מה שההנהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין – פירוש: אם אינו רוצה להפסיד הסלע של בטל1 מלאכתו יתפוש שלשה ויתנה בפניהם שעל מנת כן אני מניח מלאכתי ומחזר אחרי אבדתו כדי שיתן לי הסלע של בטל מלאכתי ואם עשה כך תנאו קיים שכך הם שווים שלשה שהן בית דין כאילו אמר בפני בעל האבדה. ותנן התם גבי יין ודבש ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.
אם אין שם בפני מי יתנה שלו קודם – פירוש: שהרי לא יתן לו אלא שכר פועל בעלמא שהיה לוקח מעה לחזר אחרי אבדתו ומפסיד סלע בבטל מלאכתו לפיכך שלו קודם שלא חייבתו תורה להפסיד ממונו בעבור הצלת ממון חבירו.
אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור – פירש המורה: פלג סחורה ולא הוי מעות אלא הדבר צריך שומא. ונראה לי דאף במעות נמי מצינן לאוקומה שאם שמו שניהם מעות ונעשו בהם שותפים להתעסק ולהרויח בהם אין אחד מהם יכול לחלוק זוזיו ולומר כל מה מתעסק מהיום בזוזיי לעצמי אני עושה ולא משום שותפות עד שיודיע לחברו או לשלשה שהם בית דין שכך מועילים שלשה שהם בית דין כמו הבעלים אבל אם חלק שלא מדעת הבעלים ושלא מדעת בית דין אלא בפני שנים אין חלוקתו חלוקה ואם נשתכר במעותיו כל השכר לאמצע ואינו יכול לומר לעצמי הרוחתי עד שיודיע לשותפו או לשלשה. ובפ׳ המקבל אמרינן שאפילו הודיע לשותפו אינו יכול לחלוק אם אין שותפו רוצה דהכי אמרינן התם אמר רבא הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ורווח ואמר ליה חד לחבריה תא ניפלוג ואמר ליה אידך נירוח טפי דינא הוא דמעכב עילויה כול׳ וההיא מפרש המורה ששניהם קיבלו עיסקא מאחר עד זמן פלוני ובתוך הזמן רצה לחלוק בעבור זה יכול לעכב עליוי אבל מעשה זה דאיסור ורב ספרא יש לומר ששניהם נשתתפו במעותיהם ולא שמו זמן שבכל שעה יכולים לחלק זה מזה אבל מיהו צריך להודיע לחברו שמהיום כל מה שאני משתכר במעותיי לעצמי אני משתכר, ואי איפשי יותר בשותפות ואם לא הודיעו או לו או לשלשה שלא בפניו וחלק מעותיו ונשתכר בחלקו כל מה שנשתכר הוא לאמצע. ומאי דאמרינן לקמן באיזהו נשך הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזל חד מיניהו פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא אמ׳ ליה מאי נפקא לך מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו ההוא מיירי שכבר השלימו שותפותם שהלכו לסחור עד מקום פלוני וחזרו והם עתידים לחלוק כל מה שהרויחו אם יש להם לחלוק זוזים אמרינן זוזי כמאן דפליגי ובלא דעת חבירו יכול ליקח חלקו ולקנות בהם מה שרוצה אבל אם יש להם לחלוק סחורה שהיא צריכה שומא אינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו כדאמרינן התם לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה ואמ׳ ליה רב פפא מאן פלג לך דבהא ודאי צריך לאודועיה כיון דבעי שומא.
1. כן בכ״י ששון 557, ירושלים 131, וכן בהמשך. בדפוסים: ״ביטול״.
ה״נ אם יש שם ב״ד מתנה בפני ב״דא. ולא גרסינן עמוב דאלו איתיה למאריה אבדתא התם בלא ב״ד נמי יכול להתנות עמוג. כדאמרי׳ בפרק הגוזלד טול דינר בשכרך והעבירני חייב, ואוקימנא בציד ששולה דגים מן הים דא״ל אפסדתן מיהא, הכא נמי הא אפסדיה. ומתני׳ה היא שטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו׳. ובהלכות רבינו הגדול ז״לו כתוב עמו, ואיני יודע טעמוז.
אין שםח בפני מי יתנה שלו הואט קודם. תמיהא מילתאי מהא דאמרינן שלו מרובה משל חברו שלו הוא קודם. ומשמע הא מועט לא ואפילו שוין נמי לא, ואי שלאכ בב״ד שלו הוא קודם, ואי בפני ב״ד גובה את הכל מאי נפקא להו מינה, ואיכא למימר לעולם בב״ד ונפקא מינה לכושרא דבהמהל כדאמרינן בפרק השוכר את הפועליםמ, הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידיה לא ליתני עלה וליהדרינהונ, אבל בשלוס מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיהע. ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קראפ, פשיטא וכי מגרע גרע מחבריה. ואפשר דסד״א הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה, ומקיים עשה ולא תעשה של חברו תקדום קמ״ל. ועוד דהא אוקימנאצ מתנה בפני ב״ד ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבדתו יותר על של חברו והפסד חברו מרובהק.
א. לפנינו: בפניהם.
ב. ובירושלמי בפירקין ה״י גרסינן עמו, וכ״ה בדק״ס.
ג. ובמאירי נמי גרס עמו, ותירץ קושית רבינו ביאר דמתנה לפני ב״ד בלבד. ועמו פי׳ דכוונת התנאי הוי כלפיה בעלים הילכך נקרא דהתנה עמו ע״י הב״ד ע״ש.
ד. ב״ק קטז, א.
ה. שם קטו, ב.
ו. הרי״ף טז, ב.
ז. וכך תמהו הרשב״א הריטב״א הר״ן והנמוק״י.
ח. ולפנינו בגמ׳. אין שם ב״ד.
ט. ליתא לפנינו.
י. וכך הקשו בתוס׳ בד״ה אם, ובר״ן.
כ. ובכ״י ברלין: בפני ב״ד.
ל. ובתוס׳ בד״ה אם הוסיפו נפק״מ לטירחא יתירא וכ״ה בגמ׳ לקמן. והא דלא כתבו רבינו אפשר משום דס״ל דלא עדיף טירחה דבעה״ב מטירחה של המוצא.
מ. לקמן צג, ב.
נ. ראה בדבר אברהם ח״א סי׳ ט׳ שחקר באבידה כזו דהנפק״מ לבעלים הוא כושרא דחיותא, אי חייב להגבהה ולהתחייב או אחר שהגביה והגיע האבידה לידו כיון דנעשה שומר של הבעלים חייב לשמרה ולהחזירה. עיי״ש.
ס. ובכי״א 1 ובשלא. וט״ס.
ע. וכ״כ בתוס׳, ובתוה״ר וברשב״א והריטב״א והר״ן. וראה גם בפסקי רי״ד.
פ. דאפס כי לא יהיה בך אביון.
צ. ובכ״י ברלין: דאה קא מתנה, וכצ״ל.
ק. לכאורה כוונת רבינו דאי משיב לחברו האבידה מפסיד המוצא הפסד קטן מה שדמי אבידתו יתר על של חברו. ואי לא ישיב יפסיד חברו הרבה כל דמי האבידה, וצ״ע דאה מתנה בפני ב״ד ומקבל עד דמי האבידה מבעה״ב וא״כ לחבירו נמי איכא הפסד גדול.
הכי גרסינן: אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. ולא גרסינן מתנה עמו בפני בית דין, שאלו היה שם הבעלים, למה לו להתנות עמו בפני בית דין, אפילו התנה בינו לבינו שפיר דמי, וחייב ליתן לו אפילו התנה לתת לו יותר מה שהיה נוטל איניש אחרינא דעלמא, ומשום דאמר ליה אפסדתן, וכדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא קטז.), טול דינר והעבירני חייב, ואוקימנא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן, והכא נמי הא אפסדיה.
תוס׳ בד״ה אם יש כו׳ ואין משלם לו דמי חמורו כו׳ נ״ב פי׳ דהא לא שייך הכא לומר שכרו כפועל בטל דהא עוסק במלאכה כבידה כמו שהיה עוסק בשלו וק״ל:
בא״ד נתן צרור ונטל כו׳ נ״ב פירוש או נטל:
אם יש שם בית דין יתנה וכו׳. הקשו בתוספות לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא בית דין וכו׳ לעולם בבית דין ונפקא מינה לכושרא דחיותא הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידיה לא ליתני עלה וליהדרה אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה. ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע. ואפשר דסלקא דעתך אמינא הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ולא תעשה של חברו תקדום קא משמע לן. ועוד דהא אוקימנא בפני בית דין ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבידתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה הרמב״ן.
והר״ן תירץ דשלא בפני בית דין נמי משכחת לה דכי אמרינן שלו קודם הני מילי כל היכא דלא מצי למשקל מחבריה כגון בטל מסלע שאם היה מחזיר בלא תנאי לא היה נוטל מן הבעלים אלא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה דטפי מהכי לא הוה מקרי שלו דשמא הוא עצמו נוח לו בכך וכמו שפירשתי למעלה לפרש פירוש רש״י ואי נמי היכא וכו׳. כמו שכתוב בנמוקי יוסף.
וכתב הריטב״א וזה לשונו: הכי גרסינן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין וכו׳. ולא גרסינן יש שם בית דין מתנה עמו וכו׳ ככתוב בנמוקי יוסף. ואם התנה עמהן ואפילו ביותר מכדי שכרו והפסדו תנאו קיים ובלבד שלא הוסיף על שכרו הרבה כדרך שאין שום אדם עושה דקיצותא כי ההיא לאו קיצותא היא כדאמרינן בפרק הגוזל גבי היה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני וכו׳.
נמצאו שלשה דינים בהשבת אבידה. שאם היו שם הבעלים מתנה עמהן ונוטל כמו שהתנה אם לא גיזם בשכרו. אין שם בעלים ויש שם בית דין והתנה עמהן עד כדי דמי האבידה תנאו קיים. אין שם בית דין או שהיה שם בית דין ולא התנה אין לו אלא שכרו כפועל בטל. ומכל מקום אם לא רצה לטרוח הרי הרשות בידו וכדתנן אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ונראה דהכא אף על פי שהיה שם בעלים והציל בלא תנאי יש לו שכר כפועל בטל דהכא לא גזים ומחיל כדאמרינן גבי שפך כדו של דבש בבבא קמא וכן דעת התוספות. עד כאן.
איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי. פירוש שהיו שותפין. אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי. פירוש לפי שלא היה איסור בעיר והגיע זמן שקבעו לשותפותם דאי לאו הכי אפילו היה בעיר לא היה לו לחלוק עד זמנו. והשותפות לא היה במעות אלא דבר הצריך שומא וכדפירש רש״י דאי לא הא קיימא לן דזוזי כמאן דפליגי דמו אתו לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי וכו׳. כלומר שאם היתה חלוקתו בפני שלשה בתורת בית דין הרי היא קיימת ואם לאו בטלה חלוקתו וכל מה שהרויח בחלקו הריוח לאמצע. והני שלשה היינו שלשה מן השוק בקיאין בשומא ואף על גב דלא גמירי כלל דהכא אין הטעם שצריך בית דין אלא משום דבעי שומא והכי מוכח ממאי דמדמינן לה לאלמנה המוכרת בבית דין הדיוטות דהיינו בית דין הבקיאין בשומא כדבעינן למימר בסמוך בסייעתא דשמיא.
בד״ה אם יש שם ב״ד כו׳ ומסתמא ש״ח נמי שקדם בשכר כו׳ ואם תאמר והכא כו׳ וכן לקמן שומר חנם שאין צריך לקדם בשכר כו׳ עכ״ל לכאורה פירושו דמסתמא שומר חנם שקדם בשכר דנוטל מבעה״ב דלא גרע מש״ש אבל קשה דאם כן מאי קא קשיא להו אש״ח מהך דמבריח ארי דאימא דקושטא דמלתא מה״ט גרע הוא שומר חנם משומר שכר דשומר חנם הוה מבריח ארי כיון שא״צ לקדם בשכר וקידם והתם דוקא ש״ש נקט דלא הוה מבריח ארי כיון שצריך לקדם בשכר ודאי דנוטל מבעה״ב דהא לא קשיא להו מידי אשומר שכר ודברי התוס׳ בפרק הכונס יותר מדוקדקים שכתבו שם דמשמע התם הכי דש״ח אם קידם בשכר דנוטל מבעה״ב ותו לא מידי אבל לא ידעתי משמעו ודו״ק:
בא״ד אבל מציל מפי הארי ושטף נהר חמורו ומחזיר כו׳ עכ״ל בקושייתם השמיטו הך דשטף נהר חמורו דאלימא להו להקשות מהך דמציל מן הארי וממחזיר אבידה דמשלם כל השכירות ועיין בתוס׳ בפרק הכונס וק״ל:
בד״ה אם יש שם ב״ד כו׳ וא״ת לעיל דנקט כו׳ אפילו מועטת נמי מן האבידה לא ישיב כו׳ עכ״ל. פי׳ שהם מפרשים דהא דקאמר מלאכה שלו מרובה משל חבירו דהיינו ששכר מלאכתו עולה יותר מכל דמי האבידה גופא אבל כשדמי האבידה עולה יותר אינו יכול להתעלם שהרי יוכל ליטול כל דמי מלאכתו מתוך דמי האבידה ע״י שיתנה בפני ב״ד וקשיא להו לתוספות אמאי לא נקט דשוה בשוה נמי מתעלם אבל יש להקשות דלמא הא דנקט מלאכה שלו מרובה משל חבירו לאו אגוף האבידה קאי אלא אשכר השבת אבידה וה״ה דאם מלאכה שלו עולה יותר ממה שיטול שכרו בשל חבירו ואיירי דליכא ב״ד ואם כן לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכתו הכבידה שמרוויח הרבה כדי להתעסק בהשבת אבידה בטירחא קלה וליטול הפחות וא״כ כיון ששכר מלאכתו מרובה ממה שיטול בשל חבירו קמ״ל דיכול להתעלם ולומר יותר אני חפץ במלאכתי אע״פ שהיא כבידה והיינו כדקתני במתני׳ שלו קודם ובשלמא לדברי הפוסקים דכפועל בטל היינו שאומדין כמה אדם רוצה ליטול ממלאכתו ולהיות בטל לגמרי אבל שכר התעסקות השבת אבידה לעולם לא יהבינן ליה דהוי כשכר מצוה א״כ ע״כ א״א לפ׳ מלאכתו מרובה משל חבירו באין שם ב״ד דהא לא תליא מידי במלאכת חבירו שהיא דמי השבת אבידה אבל לפרש״י בשמעתין דכפועל בטל היינו דמי התעסקות השבת אבידה וכן הסכימו התוספות עמו בפרק איזהו נשך לענין פירושא דשמעתין א״כ שפיר יכילנא לפרש מלאכתו מרובה משל חבירו אדמי השבת אבידת חבירו כדפרישית ולא תקשה קושי׳ התוספות וצ״ע ודו״ק:
בא״ד וא״ת דהכא משלם כל השכירות כפועל בטל כו׳ עכ״ל. ע״כ דהכא לא איירי אהתנו בפני ב״ד דלעיל דההיא לאו כפועל בטל שקיל אלא נוטל שכרו משלם ומההיא לא שייך להקשות אשטף נהר חמורו דהתם נמי אמרי׳ בסיפא דאם התנה נותן לו דמי חמורו אלא עיקר קושית התוספות דהכא אף אם לא התנה נוטל כל מה שהפסיד אלא דמנכה לו שכר טרחו ממלאכתו הכבידה וא״כ גבי חמור נמי יש לו ליטול כל שכרו אף בלא התנה שהרי לא נתבטל משום טורח. ולענ״ד לקשר קושית התוספות דוקא לפירושם הקודם דבלא״ה היה אפשר לומר דמתני׳ דקתני נותן לו כפועל בטל דוקא בדהתנה איירי ועלה קתני אם יש ב״ד יתנה בפניהם וכולה חדא מלתא היא ומסיק דכשאין שם ב״ד ואינו יכול להתנות שהלה יכפור בו ואם כן יפסיד לגמרי שלא יטול כלום כמו בחמור דלא שקיל מה שהפסיד בלא תנאי אלא דהתם שכרו מיהא נוטל אבל הכא לא מצי למישקל שכרו דהוי שכר השבת אבידה ואנן שכר מצוה לא יהבינן ליה מש״ה מסיק דשלו קודם וכן אפילו בהתנה לא יהבינן ליה אלא כפועל בטל והיינו דמנכה לו שכר טרחת מלאכתו לגמרי כאילו יושב ובטל ואף על גב דהא טרח נמי בהשבת אבידה אפ״ה מנכינן לו דשכר מצוה לעולם לא יהבינן ליה ואם כן לק״מ משטף נהר חמורו אבל עכשיו שכתבו התוספות דבהתנה בפני ב״ד נוטל כל שכרו משלם ולא מנכין לו שכר טרחו והיינו כמ״ש הפוסקים דכיון דלא רמי׳ עליה כלל מצות השבת אבידה כיון שמלאכתו מרובה א״כ יכול להתנות כמו שירצה ולא מיחזי נמי כשכר אבידה וא״כ ע״כ הא דקתני רישא דנותנים לו כפועל בטל היינו בדלא התנה והיינו נמי מה״ט דלא מיחזי כשכר אבידה כיון שיכול להתעלם א״כ מקשו התוספות שפיר בדלא התנה מ״ש משטף נהר חמורו ודוק היטב:
בא״ד וא״ת והכא אמאי נוטל שכר כו׳ עיין בתוס׳ פרק הכונס ובמה שכתבתי שם לדקדק בדבריהם וכן על מה שהקשו בסמוך מפורע חובו כתבתי שם ושייכים ג״כ לכאן ע״ש:
גמ׳ אתא לקמיה דרבה בר רב הונא. עיין תוס׳ ב״ב מ ע״א ד״ה קיום דנראה דהיה להם הגירסא כאן אתא לקמיה דר״נ:
גמ׳. אין לי אלא מתנה מרובה מתנה מועטת מנין ת״ל נתן תתן מכל מקום. ופרש״י (בד״ה מתנה מועטת מנין) וז״ל אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה עכ״ל. ונראה דסד״א דמתנה מועטת יכול אף אדם אחר ליתן לעני ואפשר למצוה להתקיים ע״י אחר, קמ״ל שאין לסמוך על אדם אחר בצדקה ומצות צדקה הבאה לידך אל תחמיצנה וחייב ליתן אף מתנה מועטת אע״פ דאפשר לעני לקבל מתנה מועטת ע״י אדם אחר.⁠א
גמ׳. יש לו ואינו רוצה להתפרנס. עיין בגמ׳ (קידושין לב א) דיש מחלוקת האם כבוד אב משל אב או משל בן, ועיי״ש בתוס׳ (ד״ה אמרו) דהשאילתות פסק דמשל אב, אך היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן ״דלא יהא אלא אחר״. ולכאורה ר״ל דחייב מדין צדקה. אך לכאורה צ״ע בזה דהרי פשיטא דחייב לבן לתת לאביו צדקה אם אין לאב ממון ד״מבשרך אל תתעלם״ ואביו קודם לשאר עניים שבעולם. וי״ל דתוס׳ ס״ל דחל חיוב לתת לאב מדין כבוד אב ולא רק ממצות צדקהב. ועוד צ״ע למ״ד דס״ל דבצדקה אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו למה למ״ד בשל אב אם האב אינו רוצה הבן פטור. וי״ל דבצדקה נותנין לו הלוואה ויגבה אותה לאחר מיתת המקבל, משא״כ באב אינו נותן הלוואה אלא מוציא ממון בשביל האב (ועיין בכתובות דף סז:).
גמ׳. נותן לו שכרו כפועל בטל מאי פועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. ופרש״י בד״ה כפועל בטל וז״ל כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה לעסוק במלאכה קלה כזו, הכל כפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב או חילוף עכ״ל. ועיין בשיטמ״ק שכתב בשם הריטב״א וז״ל ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל, שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל במלאכה זו, דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכו׳ עכ״ל. והנה יל״ע האם משלמין למוצא המציאה שכר פעולה על פעולת ההשבה או״ד דמשלמין לו שכר משום שמפסיד ממון, ומשלמין עבור ההפסד. ולכאורה יהא נפ״מ בזה אי חל בהני תשלומין איסור בל תלין או לא. ומדברי הריטב״א משמע שמשלמין לו שכר פעולה על מלאכת ההשבה. ועיין בתוס׳ (לקמן סח א ד״ה ונותן) וז״ל וא״ת א״כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב״ק נו ב) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וכו׳ וי״ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד עכ״ל. ומשמע דס״ל דמקבל שכר פעולה עבור ההשבה. ועוד כתב הריטב״א דיש אומרים דמשלמין לו כפועל בטל היינו דנוטל שכר כשומר קישואים - שנוטל שכר כמה היה רוצה ליטול להיות בטל ממש. והי״א ס״ל שאין משלמין למחזיר האבידה שכר הפעולה ולא דמי הפסדו, דמכיון שהוא עוסק במצוה וחייב במצות השבת אבידה אין צריך לשלם לו דמי הפסדו או שכר על פעולתו - דעל מצוה אין שכר פעולה ואינו חייב נמי ליתן דמי הפסדו דהבעלים לא גרמו להפסדו, ורק תיקנו דמשלם לו שכר בטלה כשומר קישואים. ועיין לקמן (סח.) בהגהות הגר״א אות ב׳ שהביא מחלוקת ראשונים האם שכרו כפועל בטל הוי דמי הפסדו או דמי הפעולה שעושה. ונראה דהדיון האם הוי דמי הפסד או דמי הפעולה תלוי בב׳ ספיקות, א) האם מצוה נתפסת בחלות פעולה או לא, ב) האם יש בעלים להיות המשכיר של המשיב אבידה לשלם לו שכר פעולתו, די״ל דזה לא שייך בהשבת אבידה דהמשיב איננו פועל של הבעלים אלא מקיים מצות התורה דקא רמיא עליה להשיב את האבידה לבעלים, ולכן לא שייך שיקבל דמי פעולה אלא דמי הפסדו. או״ד י״ל דאף משיב אבידה הוי פועל של בעל האבידה ומקבל ממנו שכר פעולתו. ועיין בפ׳ הר״ח דמשלם לו כחייט שאין לו מלאכה דכמה היה לוקח להיות חייט או כובס לבנים. ונראה דלר״ח אינו משתלם על הפסדו ולא על פעולתו אלא מקבל שכר בטלה בעלמא, וחכמים שיערו לתת לו שכר בטלה כחייט שאין לו מלאכה כמה היה לוקח להיות חייט או כובס לבנים. ושיטתו דומה לשיטת הראשונים דנוטל שכר כשומר קישואים אלא דלר״ח תיקנו לו כפי מה שמוכן לקבל כחייט, והוי שכר בטלה בעלמא ודלא כרש״י דס״ל דהוי שכר פעולה. ועיין בשטמ״ק (ד״ה נותן) שכתב וז״ל וא״ת מ״ש הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם (בדיינות) לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. י״ל דשאני התם משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה׳ מה אני בחנם וכו׳ שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משו״ה לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מיניה עכ״ל. ונראה דהשיטמ״ק מחלק בין דיינות לבין השבת אבידה, דבהשבת אבידה הפסד הממון דבעל האבידה מחייב את המוצא אך חל פטור ״כי לא היה בך אביון״, ולכן בעל האבידה מחויב לשלם למוצא את שכר פעולתו כי המוצא עובד עבורו כשהוא משיב לו את אבידתו. משא״כ בדיינות שאין הדיין מתחייב לדון מחמת הפסד הממון של בעלי הדין, ואין בעלי הדין מחייבים אותו לדון אלא התורה עצמה מחייבת אותו לדון, והחיוב חל על הדיין לדון כדי לעשות צדק ומשפט ולא חל פטור ״כי לא יהיה בך אביון״ ולפיכך אין הדיין פועל של בעלי הדין ואינו משתלם מהם כפועל כלל אלא מקבל דמי חייו כשומר קישואים בעלמא. והשיטה דס״ל דאף שומר אבידה משתלם כשומר קישואים סובר דכל מצוה אינה חפצא של פעולה ויש לו רק דין שמקבל כדי חייו כשומר קישואים בעלמא. ואילו שאר הראשונים ס״ל דבהשבת אבידה המוצא נעשה לפועל של בעל האבידה להחזיר לו אבידתו ומשלם לו שכר פעולה כי בעל האבידה מחייבו במצות השבה ובפעולת השבה עבורו ולכן מקבל ע״ז שכרו כפועל. ויש עוד שיטה דמכיון דבעל האבידה מחייבו מקבל שכר הפסדו אך מ״מ אינו פועל שלו לקבל דמי פעולה.
תוס׳ ד״ה אם יש שם ב״ד.
א.
ביאור תוס׳ ד״ה אם
וז״ל שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה ואם אין ב״ד לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל. ונראה דהמוצא מחוייב להתנות בפני ב״ד ולהשתכר בכדי לקיים חובת המצוה דהשבת אבידה.
בא״ד. וי״ל דנ״מ לכושרא דחיותא או לטרחא יתירא וכו׳ עכ״ל. ונראה דר״ל דחיוב השבת אבידה מחייב השבת הבעין ואע״פ שאין הבעלים מרוויחים ממון בהשבת האבידה. וכושרא דחיותא וטרחא יתירא הוי סברא לחייבו בהשבת הבעין.
בא״ד. וכה״ג משני בסוף השוכר את הפועלים (דף צג:) עכ״ל. ובסוגיא שם מבואר דש״ח אינו חייב לקדם ברועים ובמקלות אלא בחנם וש״ש חייב בשכר. ונראה דש״ח פטור משום שלא קבל על עצמו אלא שמירה פחותה ופטור מלהוציא מעות ולהשכיר רועים ומקלות דהוי חיוב שמירה מעולה של ש״ש בלבד.
בא״ד. ומסתמא ש״ח נמי שקדם בשכר חוזר ונוטל מבעה״ב עכ״ל. ונראה דדין זה חל מדין משיב אבידה.
בא״ד. ואין משלם לו דמי חמורו שטבע עכ״ל. התוס׳ הקשו למה לא משלם לו דמי הפסדו. ונראה שאם מפרשים שמקבל שכר בטלה במשיב אבידה דהיינו שכר פעולה ולא דמי הפסד לא קשיא דהתם נמי מקבל שכרו כפועל. ותוס׳ סברי דתשלומי שכר בטלה היינו דמי ההפסד ולכן הקשו למה אינו מקבל דמי הפסד חמורו.
בא״ד. וי״ל דהתם מיירי כשהיה יכול להציל ע״י הדחק וכו׳ עכ״ל. ונראה דיש ב׳ דינים בתשלומי הצלה: א) אם אין הבעלים יכולים להציל כלל אזי משלמים למציל כל הפסדו, ב) אם הבעלים יכולים להציל ע״י הדחק משלמים למציל רק שכר בטלה אך לא כל הפסדו. ועיין בראשונים דהדין לשלם למציל הוי תקנתא דרבנן ולא הוי מדאורייתא.
בא״ד. ולפי״ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבנו גרשום עכ״ל. ועיין בתוס׳ ב״ק (דף נח. ד״ה א״נ) וז״ל אין לדמותו כלל למבריח ארי דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד הנכרי וזה מוציאו מיד הנכרי ומחזירו ליד ישראל לא דמי למבריח ארי עכ״ל. כלומר דהבית יצא מרשות ישראל לרשות נכרי והוי אבוד והשבת אבידה אינה מבריח ארי. דמבריח ארי היינו להצילו טרם שהוא אבוד ושלא יאבד ומשו״ה פטור. ואע״פ שקרקע אינה נגזלת היינו עפ״י דין דבכל מקום דאיתיה ברשותיה דמרא קמא איתא, אך בהיכי תימצי הקרקע אצל השר אבודה היא. אך לפי״ז צ״ע למה בכל מבריח ארי לא נאמר שהחפצא הוי אבוד מפני הארי המגיע. וצ״ל דיש איזה שיעור בהצלה דאם הארי כבר בא לכאן דיש ברי היזקא אזי חל דין אבידה והמשיב אבידה מן הארי מקבל את שכרו. אבל אם הארי עדיין איננו כאן אלא שיש פחד שמא יבוא הארי דלא ברי היזקא אזי החפצא אינה אבידה ומבריח ארי באופן כזה אינו מקבל שכר. אך קשה להגדיר את השיעור מתי נחשב שהארי כבר כאן ומתי איננו כאן אלא שיש חשש שיבוא, וצ״ע בזה.
והנה התוס׳ כתבו דבלא ברי היזקא אינו משלם דהבעלים פטורים מלשלם לו מדין מציל עבור הפסדו ושכר פעולתו, אולם בב״ק (נח.) מבואר דמשלם מה שנהנית למבריח ארי אע״פ דלא ברי היזקא אם הבריח הארי שלא מדעתו או שיש לו פסידא. ובביאור שיטת רש״י דהקונה בית מן השר הוי מבריח ארי ויחזיר הבית לבעלים בחנם ואינו מקבל התשלומין דמשיב אבידה ומציל, י״ל דעפ״י דין הבית נחשב ברשות הבעלים דקרקע אינה נגזלת ומשו״ה אין לו דין מציל. אך לכאורה סברא זו קשה דהרי במים ששוטפין ובאים לשדה חבירו נחשב למציל ומקבל שכרו וכדאיתא בתוס׳ וחזינן שדין מציל אינו תלוי בחלות שם אבידה בחפצא, דהתם מיירי בהצלת הקרקע מהפסד וחל דין מציל אף בקרקע ומוכח דדין מציל תלוי בהיכי תימצי שהבעלים עומדים להפסיד את ממונם ובא א׳ והציל אותם מהפסד ממון וחל דין מציל גם במציל קרקע מהפסד. ויתכן לומר דרש״י מחלק בין השבת אבידה כשהוציא המוצא מעותיו או הפסיד ממון בכוונה כדי להציל את ממון חבירו דאזי תיקנו שיקבל תשלומין עבור ההצלה שעשה. משא״כ בקנה הבית מנכרי באופן שלא התכוון להציל את ממון חבירו אלא שקנאו לעצמו שלא לשם הצלת ממון חבירו ולבסוף התחרט והחזיר את הבית לבעליו דחייב להחזירו לבעלים בחנם ואינו מקבל תשלומין כי לא התכוון למעשה הצלה מלכתחילה דרק מי שעשה מעשה הצלה בכוונה להציל מקבל שכר מדין משיב אבידה.
בא״ד. וא״ת דפורע חובו דשרי למודר הנאה וכו׳ וי״ל דהתם נמי אין מציל מן ההפסד דמה שמלוה טורף ממנו אין זה הפסד שהרי נתחייב לו וכו׳ א״נ וכו׳ הוינא מפייס ליה ומחיל ליה וכו׳ עכ״ל.
ונראה דבמודר הנאה רק הנאה שאפשר לקבל עליה תשלומין מהמודר נאסרת אם המדיר מהנהו בזו. ולכן פורע חובו דהוי מבריח ארי ואין בו תשלומי מציל, אין ההנאה דפריעת החוב ע״י המדיר אסור למודר. ופליגי ב׳ התירוצים בתוס׳ למה פורע חוב אינו מקבל תשלומי מציל ומשיב אבידה ואע״פ שיש לפורע החוב הפסד. לתירוץ השני בתוס׳ לא ברי היזקא דיתכן דיפייס הלוה למלוה וימחול את החוב. ולתירוץ הראשון אין הפורע חובו מציל את הלוה מנזק דהא הלוה חייב לשלם למלוה. אלא הפורע הרוויחו בממון שהלוה לא ישלם עכשיו למלוה, ומנע מהלוה הפסד ממון, אך לא הצילו מנזק. ותקנת משיב אבידה ומציל לקבל תשלומין מהנהנה חל רק בהצלה מנזק ולא במניעת הפסד ממון דעלמא שאינו מניעת נזק.
ולענין הלכה עיין בר״ן (נדרים דף לג: ד״ה ולענין הלכה) דלירושלמי החכמים פליגי עם חנן רק במפרנס את אשתו אבל בשאר חובות מודים ליה, וחנן אמר את דינו גם במלוה על המשכון, עי״ש.
ב.
שיטת הרמב״ם בפורע חובו של חבירו
כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ נדרים ה״ד) וז״ל ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו שיתן על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה, וכן פורע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינה בכלל איסור הנייה. לפיכך מותר לו לזון את אשתו ואת בניו ועבדיו אפילו הכנענים אע״פ שהוא חייב במזונותיהם עכ״ל. ומבואר דס״ל דפורע חוב של חבירו הוי מבריח ארי, דמנע ממנו תביעה ואין כאן הנאה המחייבת בתשלומין ואינה הנאה מהמדיר למודר במודר הנאה. ומאידך כתב הרמב״ם (פכ״ו מהל׳ מלוה ולוה ה״ו) וז״ל ערב שקידם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע״פ שהיתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד״א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם אבל אם עמד ברשות עצמו ונעשה לו ערב או קבלן או שאמר לו הלוה ערבני ולא הרשהו שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלום. וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו עכ״ל. כאן פסק הרמב״ם שהלוה פטור מלשלם לערב מטעם דלמא הוינא מפייס ליה ומחיל ליה. ועיין בראב״ד שהשיג וז״ל דברים שאין הדעת מקבלתן ואין השכל סובלן עכ״ל. וצ״ב במחלוקת בין הרמב״ם והראב״ד.
ונראה דיש לעיין במי שפרע חוב חבירו האם עפ״י דין חל שם פרעון דנחשב כאילו הלוה עצמו פרע את החוב או״ד דלא חל חלות שם פרעון עפ״י דין - דרק הלוה עצמו יכול לפרוע את החוב, אלא דהמלוה הסכים לא לתבוע את הלוה מכיון שקבל הכסף מהשני. ונראה דבהל׳ נדרים הרמב״ם מיירי דאדם שני שילם למלוה בלי חלות שם פרעון עפ״י דין ומשו״ה לא הוי אלא מבריח ארי בעלמא דמנע את התביעה ומ״מ לא חל חלות שם פרעון דרק הלוה עצמו יכול לפרוע את החוב. ונראה דהמקור לדין זה הוא מהגמ׳ בנדרים (דף לג. - לג ב) ״אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושיעא זו דברי חנן היא רבא אמר אפילו תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע״מ שלא לפרוע״. וצ״ע דאם מיירי שנתן את החוב מלכתחילה ע״מ שלא לפרוע אזי אינו חוב כלל. אך נראה דהרמב״ם מפרש דרבא מיירי שהשני נתן את כספו למלוה ע״מ שהמלוה לא יפרע את החוב מהלוה, דהיינו שמנע במציאות את תביעת המלוה אך לא פרע את עצם החוב, ומשו״ה לכולי עלמא מותר.
מאידך בהל׳ מלוה ולוה מיירי הרמב״ם באדם שני שעשה את עצמו ערב בעד החוב, ולכן מכיון דהוי ערב כשהוא נותן כספו למלוה חל חלות שם פרעון של החוב. וחלות פרעון החוב נחשבת להנאה ישירה מהערב ללוה המחייבת הלוה בתשלומין לערב ואינו מבריח ארי ומשו״ה פסק הראב״ד דבכה״ג חייב הלוה לשלם לזה שפרע את החוב מדין ערב. ואילו הרמב״ם פסק דמ״מ פטור מלשלם משום דשמא היה מפייס את המלוה והיה מוחלו. ולכן הלוה חייב לשלם רק לערב מדעת הלוה שבעת שנעשה לו ערב אמר לו ערבני ושלם, דאזי הלוה התחייב מדעת לשלם לערב על הוצאותיו. משא״כ בערב שלא לדעת לא התחייב הלוה לשלם לו אלא שמחמת חלות הפרעון רוצה הערב שהלוה ישלם דאזי הלוה פטור מטענתו שמא היה מפייס למלוה והיה מוחל.
ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ נדרים ה״ז - ה״ח) וז״ל אסר בנו בהנייתו וכו׳ זה הבן אסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבניו ה״ז מותר, וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו, וצריך להודיעם שאלו נכסי אבי שאסרן עלי שהנשבע שלא יהנה בו חבירו מותר לו לפרוע את חובו כמו שיתבאר עכ״ל. וכל דבריו צ״ע. וכבר השיג עליו הטור (עיי״ש בנושאי כלים) דקשה דנהי דמדיר יכול לשלם חוב של המודר אך פשיטא דמי שאסור בהנאת נכסיו שאסור לו לפרוע מהם את חובו דבזה הוא נהנה בעצמו באופן ישיר מהנכסים האסורים לו בהנאה. ומקור הרמב״ם הוא במשנה (ב״ק דף קט.) ״ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעים״, כלומר דבע״ח גובים מעצמם ובעל כרחו מנכסי המודר ובכך המודר לא עשה מעשה איסור של הנאה ומותר. משא״כ בציור של הרמב״ם שהתיר לו למודר עצמו לשלם את חובו מנכסים האסורים עליו, וצ״ע. ועוד צ״ע ברמב״ם שכ׳ ״וצריך להודיעם שאלו נכסי אבי שאסרן עלי״ דלמה צריך להודיעם את זה, דמה זה נוגע להם, הרי הנכסים מותרים להם. ונראה שהרמב״ם התכוון לומר שהמודר אינו רשאי להשתמש בנכסים האלה האסורים עליו לפרוע את חובו בחלות שם פרעון החוב, שהרי אסור לו ליהנות מהנכסים האסורים עליו. אלא שמותר לו למודר לומר לבע״ח לקחת את הנכסים האלה ולעכבם אצלו כדי להשתמש בהם, ובתנאי שלא יגבה ממנו את חובו משאר נכסיו. והוי בעצם אותה ההלכה שבהל׳ נדרים (פ״ו מהל׳ נדרים ה״ד) שמותר למדיר לתת את כספו למלוה ואינו פורע את חוב המודר אלא רק מונע את תביעת המלוה בהיכי תימצי דה״ה כאן שאסור לו למודר לפרוע את חובו מהנכסים אלא שמותר לו לתת את הנכסים לבע״ח כדי למנוע את תביעת החוב בהיכי תימצי דכל זה מותר באיסורי הנאה דנדרים דמכיון דלא חל פרעון החוב נתינת הכסף אינה אלא מבריח ארי בעלמא שמותר. ובכך מבואר מה שצריך המודר להודיע לבעל חובו דאינו פורע את החוב מהנכסים אלא שמונע את תביעת החוב במציאות כי הנכסים אסורים עליו ואסור לו ליהנות מהם בפריעת החוב.
ג.
המשך ביאור דברי התוס׳ ד״ה אם
תוס׳ ד״ה אם בא״ד. והא דקרי ליה בפ׳ ח״ה (ב״ב נג א) מבריח ארי וכו׳ כלומר אין זו חזקה כיון שאין מתקן השדה עכ״ל. דחזקת קנין צ״ל תיקון לשדה ולא רק מניעת הפסדו.
בא״ד. משום שיכול לומר הייתי מוצא אוהבים הרבה שיפרעו עבורי עכ״ל. ומשו״ה אינו ברי היזקא. ועיין במשנה נדרים (לג.) ״פורע את חובו ושוקל את שקלו״ ולכאורה י״ל דגם בשקלו ימצא אוהב שישקול שקל בשבילו. ולפי הדיעה הראשונה בתוס׳ ג״כ אתי שפיר דכמו במלוה שחייב הלוה לשלם והפורע אינו מצילו מן ההפסד כן הוא בשקלו שהריהו חייב לשלם ואין כאן הצלה מהפסד. וכבר ביארנו דאליבא דהרמב״ם דפורע את חובו מותר היינו רק כשאינו פורע את החוב בחלות שם פרעון אלא שנותן כספו למלוה כדי שהמלוה לא יתבע את הלוה, אבל הלוה עדיין חייב, ומשו״ה הו״ל מבריח ארי בעלמא ואינו מהנהו ומצילו. ולכאורה אליבא דהרמב״ם ה״ה בשוקל את שקלו דאינו פורע את חובו להקדש אלא רק מונע את התביעה ומשו״ה אינו מהנהו.⁠ג
ברם עיין בגמ׳ כתובות (דף קח.) ״שוקל את שקלו וכו׳ מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות״. ופרש״י (ד״ה ועל) וז״ל ואפילו לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחיסר מצוה, נמצא שכר המצוה על הנותן עכ״ל. ועיי״ש בתוס׳ (ד״ה ועל) דפליגי על רש״י וז״ל והא דאמר הכא שוקל לו את שקלו באבוד וגבוי דלא מיחייבי בעלים באחריות עכ״ל. ונמצא דבין לרש״י ובין לתוס׳ יש לו חלק בקרבנות גם בלי שחבירו שקל לו את שקלו ולא נהנה מחלק בקרבנות. ולרש״י ותוס׳ מכיון דיש לו ממ״נ חלק בקרבנות ליכא חיוב ממון להקדש, דחיוב ממון להקדש חל רק כדי שיהיה לו חלק בקרבנות, אך מכיון דתורמין וכו׳ דעכ״פ יש לו חלק בקרבנות ליכא חוב להקדש וזה ששקל בשבילו לא פרע את חובו כלל, דליכא חיוב ממון אלא רק מצות נתינת מחצית השקל בעלמא. ולפי״ז מסתבר דהשני ששקל את שקלו לא קיים המצוה בשביל הראשון שלא שקל שקלו, דהמצוה היא חובת גברא שיתן בעצמו וכדכתיב ״והדל לא ימעיט״ ואדם אחר לא יכול לקיים את מצות הנתינה בשבילו. ויתכן שזוהי כוונת רש״י שכתב ״נמצא שכר המצוה על הנותן״ דהיינו שהמצוה של נתינה קיימה הנותן שנתן שקל נוסף ללשכה יותר מהשקל שלו שחייב לתת, שנתן ב׳ שקלים ללשכה - שקל א׳ בשביל עצמו שבזה קנה חלקו בקרבנות ושלם את חובו ושקל שני שנתן בנתינה בעלמא וקיים מצוה נוספת של נתינה ללשכת הקרבנות אך חברו שלא נתן את שקלו לא קיים מצוה כלל. ולפי״ז צע״ק בלישנא ״שוקל את שקלו״ דמשמע שיש איזו קיום מצות נתינה בשביל זה שלא נתן כלל, ושהשוקל קיים מצוה בשבילו, וצ״ע.
ועיין בגמ׳ קידושין (דף ז.) ״הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני״ כלומר דאדם שני יכול לתת כסף קידושין לאשה שתתקדש לפלוני. וה״ה בכל קניני כסף דאדם שני יכול לתת כסף הקנין למקנה עבור קנין הקונה שלא נתן כלום. ויל״ע במחצית השקל כשהשני שוקל את השקל עבור חבירו האם שקלו מועיל מדין עבד כנעני כבקנינים ובקידושין או לא. ולכאורה י״ל דלא חל דין עבד כנעני בנתינת מחצית השקל, דמחצית השקל אינו כסף קנין, דאינו קונה ע״י חלק בקרבנות בקנין כסף כי תרומת הלשכה מזכהו בחלקו בקרבנות הציבור דזכה בו ממצות התרומה, ולא חל בזה קנין כסף דהשוקל. ונראה דזהו היסוד שקבעה הגמ׳ בכתובות דלא תימא שהשקל הוי כסף קנין ושכהשני שוקל את שקלו חל דין עבד כנעני שקונה בשבילו חלק בקרבנות דבזה הריהו מהנהו ואסור במודר הנאה, דזה אינו דהא תורמין וכו׳ וגם בלי נתינת השקל יש לראשון חלק בקרבנות ומוכח מזה דהשקל אינו כסף קנין אלא מצוה נפרדת ובכן שוקל את שקלו במודר הנאה, כי אינו קונה בשבילו חלק בקרבנות אלא רק מקיים מצות נתינת מחצית השקל, ואין בזה הנאה הנאסרת במודר הנאה.
בא״ד. ולפ״ז אם השר גזל ביתו של ישראל ובא חבירו ישראל ופייס אותו בדמים מועטים אם ירצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו וכן פסק רבנו גרשום אבל רש״י פסק שיחזיר לו ביתו חנם וכו׳. ביארנו לעיל דלרש״י אין לו דין מציל לקבל שכרו או הפסדו משום שלא התכוון מלכתחילה להצלה אלא לקנות את הבית לעצמו מן השר. ואילו אם התכוון מלכתחילה להצלה אף רש״י מודה שיקבל שכרו דהא הבית אבוד בהיכי תימצי והוי הצלה גמורה אילולא שכוונתו לא היתה לשם הצלה. וצ״ב בשיטת רבנו גרשום. ונראה דר׳ גרשום סובר דמכיון דהמציל הוציא ממון וקנה את הבית מהשר מקבל הוא קנינים בחפצא של הבית, ומכיון דהבית קנוי לו יכול לעכבו אצלו עד שיקבל שכרו ודמי הוצאותיו. וכן משמע מתוס׳ (ב״ק נח א ד״ה אינו) ״אנס עכו״ם שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר ולקחו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם״. משא״כ לרש״י אע״פ שהוציא מעות לקנות הבית מהשר מ״מ לא קנהו דהו״ל גזילת קרקע שלא נקנה ללוקח אלא שמדין מציל היה לו לקבל שכרו וקבלת שכר אינה אלא זכות תביעת ממון שיש למציל על הבעלים בגלל שהציל את ממונם. אבל כאן מכיון דלא התכוון מלכתחילה להצלה אין לו זכות תביעה על הבעלים, כי זכות תביעה תלויה במעשה הצלה עם כוונת הצלה. ואילו לפי רבנו גרשום יש לו קנין בחפצא ואע״פ שלא התכוון להצלה קנה אותו ומעכבו אצלו עד שהבעלים ישלמו לו את הוצאותיו. ונראה עוד דלר׳ גרשום יש לו קנין בחפצא רק משום שהוציא ממון, ומתקנה דרבנן קונה את הבית בהוצאת ממונו כששלם לשר. ואילו אם לא הוציא ממון משלו, ורק נתבטל ממלאכתו ולא הרוויח ממון אזי לא קנה קנין בחפצא, אלא שבתורת מציל היה יכול לתבוע את שכר הבטלה שלו מהבעלים, אך מכיון דלא התכוון להצלה אלא לקחת את הבית לעצמו אין לו דין מציל וא״א לו לתבוע את שכר בטלתו מהבעלים.
בא״ד. ועוד נראה אפילו ידוע וכו׳ נוטל את מה שההנהו עכ״ל. מלשון התוס׳ ״נוטל מה שההנהו״ משמע דמקבל דמי מה שנהנית בלבד אך לא כל הוצאותיו והפסדו, ודלא כמש״כ התוס׳ בשם רבנו גרשום ״אם רוצה בעה״ב ליקח ביתו ישלם דמים לחבירו״. ויתכן דלא פליגי דלעיל מיירי שרק המציל שהוציא כספו לבדו יכול לקנותו מהשר ולא הבעלים יכולים לקנותו, דבלעדי המציל הבית היה אבוד לגמרי. ואילו כאן מיירי שהבעלים עצמם היו יכולים לשלם לשר ולהוציא מהם את הבית. ונראה דכשהבית אבוד לגמרי מהבעלים אזי קונה המציל קנין בחפצא דהבית ויכול לקבל עבורו כל הוצאותיו והפסדו. משא״כ באופן שהבעלים עצמם עדיין היו יכולים לשלם ולהציל את הבית מהשר אזי אין המציל קונה קנין בחפצא עבור הפסדו אלא דמדין מציל יש לו זכות תביעת דמי מה שנהנית. וכ״ז הוא שלא כמו שנתבאר לעיל דלר׳ גרשום ליכא תביעת דמי מציל אלא רק קנין בחפצא כי מסוף דברי התוס׳ משמע דיש שתי הלכות - קנין בחפצא וגם זכות תביעה.
א. לכאורה הס״ד עדיין מחוסרת ביאור דמה איכפת לן דאדם אחר יכול ליתן מתנה מועטת לעני והרי חל חיוב צדקה על כל יחיד ויחיד. ויתכן לומר דס״ד אמינא דמצות צדקה הוי מצות ציבור ולא רק מצות יחיד, ולכן סד״א דבודאי הציבור יתן מתנה מועטת לעני, ולכן ס״ד דהיחיד פטור מחיובו דיכול לסמוך על הציבור, וקמ״ל דחייב בתורת יחיד ואי אפשר לסמוך על נתינת צדקה של הציבור, והוא חידוש דין במצות צדקה. וע״ע ברשימות שיעורים למס׳ שבועות ונדרים ח״א בענין צדקה דהגר״ח זצ״ל ביאר דיש ב׳ פרשיות במצות צדקה בתורה: א) פתח תפתח דהיא מצות היחיד ב) והחזקת בו שהיא מצות ציבור.
ב. ויתכן דנפ״מ ביתר מחומש דבצדקה קיי״ל דאל יבזבז יותר מחומש כשאר מצות עשה ואם ההוצאות הן יותר מחומש י״ל דהבן פטור. משא״כ אם חל החיוב מדין כבוד אב אזי י״ל דחל נמי איסור מורא אב ובאיסורים קיי״ל דאין שיעור ופטור דיותר מחומש וחייב אדם לבזבז כל ממונו שלא לעבור על איסור, וא״כ יתכן דהבן יהיה חייב לשלם אף יותר מחומש לפרנס את אביו בכדי שלא לעבור על איסור מורא אב.
ג. אמנם צ״ע דבשלמא מלוה הוי בעלים להמנע מלתבוע את חובו אך לכאורה הגזבר אינו בעלים דהקדש וא״כ היאך יכול להמנע מלתבוע את השקל עבור הקדש.
ב שנינו במשנה: אם יש שם בית דיןמתנה בפניהם. מסופר: הסוחר איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי [עשו עיסקה יחד]. אזל [הלך] רב ספרא פלג ליה [חילק אותה, את השותפות] בלא דעתיה [דעתו, רשותו] של איסור באפי בי תרי [בפני שניים] שישמשו כעדים. אתא לקמיה [בא הענין לפני] רבה בר רב הונא, אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לרב ספרא: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [לך הבא את שלושת האנשים שחלקת לפניהם], כלומר, הבא את בית הדין שבפניו חלקת, אי נמי [או גם כן]
§ The mishna teaches: If there are three men there who can convene as a court, he may stipulate before the court that he will undertake to return the item provided that he receives full compensation for lost income. The Gemara relates: Issur and Rav Safra formed a joint venture with each other. Rav Safra went and dissolved their partnership without Issur’s knowledge in the presence of two witnesses. Rav Safra came before Rabba bar Rav Huna in order to ratify the dissolution of the partnership. Rabba bar Rav Huna said to him: Go and bring me the court of three before whom you dissolved your partnership. Alternatively, you may bring
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא מציעא לא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא מציעא לא:, ר׳ חננאל בבא מציעא לא:, רי"ף בבא מציעא לא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י בבא מציעא לא:, ראב"ן בבא מציעא לא: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא מציעא לא:, ספר הנר בבא מציעא לא: – מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא מציעא לא:, תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא מציעא לא:, רמב"ן בבא מציעא לא: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא מציעא לא: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא מציעא לא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא מציעא לא:, שיטה מקובצת בבא מציעא לא:, מהרש"א חידושי הלכות בבא מציעא לא:, מהרש"א חידושי אגדות בבא מציעא לא:, פני יהושע בבא מציעא לא:, גליון הש"ס לרע"א בבא מציעא לא:, רשימות שיעורים לגרי"ד בבא מציעא לא: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ בבא מציעא לא:, אסופת מאמרים בבא מציעא לא:

Bava Metzia 31b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Metzia 31b, R. Chananel Bava Metzia 31b, Rif by Bavli Bava Metzia 31b, Rashi Bava Metzia 31b, Raavan Bava Metzia 31b, Tosafot Bava Metzia 31b, Sefer HaNer Bava Metzia 31b, Or Zarua Bava Metzia 31b, Tosefot Rid Third Recension Bava Metzia 31b, Ramban Bava Metzia 31b, Rashba Bava Metzia 31b, Meiri Bava Metzia 31b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Metzia 31b, Shitah Mekubetzet Bava Metzia 31b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Metzia 31b, Maharsha Chidushei Aggadot Bava Metzia 31b, Penei Yehoshua Bava Metzia 31b, Gilyon HaShas Bava Metzia 31b, Reshimot Shiurim Bava Metzia 31b, Steinsaltz Commentary Bava Metzia 31b, Collected Articles Bava Metzia 31b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×