וי״ל שהיראה שבתוך ביהמ״ק מהווה חפצא וחלות שם של יראת ד׳ בפני עצמה שאינה דומה ליראת ד׳ שמחוץ לביהמ״ק, ומפני כך נמנה כמצוה בפני עצמה. ע״ע בשרש שנים עשר לסה״מ ובהשגות הרמב״ן שם.
יל״ע אליבא דהרמב״ם שסובר קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא האם יראת המקדש תלויה בקדושת המקדש או לא. ומדסיים הרמב״ם ״אע״פ שחרב בקדושתו עומד״ משמע דמצות יראה תלויה בקדושת המקום. ולראב״ד (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלט״ו - ט״ז) דס״ל קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, מצות יראת המקדש אינה תלויה בקדושת המקום שבטילה, אלא תלויה בבחירת המקום להיות מקום ביהמ״ק לעולם מדין ״נחלה״ ובחלות איסור הבמות, דלכ״ע בחירת בית הבחירה אינה בטילה לעולם. ועיין בחידושי הגר״מ והגרי״ד (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלי״ד).
ונראה שהטעם הוא כי התורה כתבה שיביא את הביכורים ״בית ד׳ אלקיך״.
עיין בדיון שבספר משכנות לאביר יעקב (אות א׳, י״ג, ט״ו וח״ב ס״א וס״ג). ובחינוך מצוה שפ״ח מפורש שהמצוה נוהגת בזמן הבית בלבד. ברם אם מצות שמירת המקדש אינה משום כבוד פלטרין, אלא כדי למנוע כניסת זרים וטמאים לשם וכדמשמע מהפסוקים בפרשת קרח, המצוה נוהגת אף בזה״ז אם קדושת המקדש בזה״ז הויא דאורייתא משום דקידשה לעתיד לבא. ויעויין במדרש רבה
(במדבר ג: י״ב) וז״ל שמרי משמרת המקדש למשמרת בני ישראל היו שומרים שלא יכנסו שם ישראל, כל כך למה שאם היו נכנסין לשם היו נענשים מיתה, הה״ד והזר הקרב יומת עכ״ל. ומפורש דשומרים המקדש כדי שלא יכנסו בו זרים ויחללו את קדושת המקום.
עיין בחידושי הגר״מ הלוי (פ״ב מהל׳ מעילה הל״ה, פ״ג שם הלי״ב, ופ״ה שם הלט״ו) וברשימות שיעורים (
סוכה דף רנ״ח ושבועות ח״א דף נ״ב וח״ב דף ק״א).
בשיעורים (דף ו ב) ד״ה בזמן.
ולפי״ז במשכן נמי לא אמרינן קדשה לעתיד לבא כי חסרה ״בחירה״, ובלי בחירה לא חלה קדושה במקומה. ובאמת כן כתוב בתהלים (פרק ע״ח פסוק ס׳) ז״ל ויטש משכן שלו אהל שכן באדם עכ״ל, שהקב״ה נטש את משכן שילה, ומשמע לגמרי, ואין בו קדושת מקום אחרי חורבנו. וע״ע באריכות בחדושי הגר״מ והגרי״ד (דף י״ט - כ״ד).
קדשים קלים נאכלים בשילה בכל הרואה
(זבחים דף קיב ב), ועיין בחדושי מרן רי״ז הלוי עה״ת פ׳ ראה שהוכיח באריכות שדין ״כל הרואה״ אינו שוה לדין מחנה ישראל. ברם בגמרא
(שם דף קיז א) איתא דלענין דין שילוח הטמאים היו שלש מחנות בשילה כמו שהיו במדבר ובירושלים, אך גבולות שלש המחנות שבשילה אינן מפורשות, ואף לא דין המקומות שבכל הרואה בנוגע לשילוח הטמאים. ומאידך בעשר קדושות שבזמן ביהמ״ק הנימנין בפ״ק דכלים (משניות ו׳ - ט׳) נמנין גם מקומות בנוגע לדין אכילת קדשים וגם מקומות בנוגע לדין שילוח הטמאים. אך דין שילה אינו מבורר, ואף הרמב״ם השמיט את דין המחנות שבשילה, וצ״ע. אך פשיטא דעשר קדושות דא״י חלו עם תום שנות כיבוש וחלוק וכשהקימו את המשכן בשילה. וכשנסעתי לפני כמה שנים למקום משכן שילה אמר לי מו״ר הרב זצ״ל שצריכים לעיין בדין קדושת המקום. ושמעתי מפי מו״ר הרה״ג ר׳ גרשון זקס זצ״ל שאפילו אם ננקוט שהיתה קדושת מקום למשכן שילה כשהיה בנוי במקומו מדין ״מנוחה״ (עי׳
בזבחים דף קיט א), מ״מ כל הקדושה ההיא נתבטלה כשהמשכן נחרב מגזיה״כ ״ויטש משכן שלו״
(תהלים ע״ח: ס׳) ואף קדושת המקום בטלה לגמרי. וזוהי הנ״מ בין ״מנוחה״ דשילה לבין ״נחלה״ דביהמ״ק, כי ״מנוחה״ יכולה להבטל ואילו ״נחלה״ א״א להבטל.
אמנם ק״ק שהרי אע״פ שבית המקדש מקדש את א״י בעשר קדושות מ״מ חלות קדושת מקום בית המקדש היתה במקומו אחרי חורבן הבית הראשון ואפילו בלי חלות קדושת ארץ ישראל שנתבטלה בכיבוש נבוכדנצר וכדפסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלט״ז). וחזינן שעשר קדושות שבא״י אינן מעכבות בחלות קדושת ביהמ״ק במקומו, ובכן י״ל דה״ה בביהכ״נ שחלה בו קדושת מקום לכתחילה ואפילו בלי חלות עשר קדושות שבא״י, וצע״ק.
ופעם שאלו את רבינו זצ״ל האם מותר לסומא להכניס כלב לביהכ״נ, ורבינו זצ״ל שאל אז כמה אנשים האם היו נותנים לסומא רשות להכניס את כלבו לבתיהם, וכשכולם ענו שלא היו נותנים לו רשות להכניס את כלבו לבתיהם פסק רבינו זצ״ל שאסור להכניסו גם כן לביהכ״נ משום חיוב הכבוד של ״כביתו״. ומטעם זה אף הורה רבינו זצ״ל לחלוץ המגפיים מעל הנעליים לפני שנכנסים לביהכ״נ שהוא ״כביתו״, כי בבית לא הולכים אנשים במגפיים.
עיין בשיעורים לב״ק (דף מ״ה - מ״ז ודף תקל״ח - תק״מ).
ובכך מבואר למה פדיון ביהכ״נ זקוק לז׳ טובי העיר משום דהוי ממון הציבור ולא ממון הקדש.
עיין בחדושי הגר״מ הלוי (דף קי״ט - ק״כ וקכ״ז).
עיין בשיעורים לשבועות חלק א׳ (דף כב א) ד״ה ענין מעילה בקונמות אות ב׳.
וע״ע בחידושי הגר״מ הלוי (דף קכ״ב וקל״ו).
עיין ברשימות שיעורים לב״ק (דף סח: תוס׳ ד״ה הוא דאמר כצנועין).
ברם פשיטא דהאיסור דרבנן לנטוע עץ בביהכ״נ אליבא דרע״א זצ״ל חל רק בנוגע לנטיעת עץ בלבד. מאידך לא אסרו הרבנן לבנות בנין של עץ בביהכ״נ כמו שאסרו במקדש. ויעויין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ עכו״ם הל״י) שכ׳ וז״ל אסור לעשות אכסדריות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות. אע״פ שהוא בנין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתרה היא שנא׳ ״כל עץ״
(דברים ט״ז: כא) וכו׳ עכ״ל. לרמב״ם איסור בנין עץ במקדש ״הרחקה יתרה היא״ שגזרו רק במקדש עצמו. ויל״ע בזה דהא ניחא אם נוקטים שבמקדש נאסר מדרבנן, אך הרמב״ם אף הביא הפסוק ד״כל עץ״, ומשמע דהוי איסור מדאורייתא, וקשה א״כ למה לא אסרו בנין עץ בביהכ״נ. ואולי י״ל שנטיעת עץ במקדש אסורה מדין ע״ז וכדמשמע מהרמב״ם, ולפיכך אסורה גם בביהכ״נ. מאידך בנין עץ הוי חלות איסור דחל בצורת ביהמ״ק ובמידותיו ולא שייך לביהכ״נ שאין לו לא צורה ולא מידות.
ולפי״ז במחנה לויה שבמדבר לא חל איסור נטיעת עץ שחל רק בהר הבית בלבד בהר המוריה שהוא חלק מבית המקדש שבירושלים. אלא א״כ נימא שלא יתכן שמחנה לויה יהיה יותר גרוע מביהכ״נ ונימא שחל ג״כ קדושת מקום. אך יש לחלק שמשום דביהכ״נ קבוע במקומו, לכן מקומו נתקדש. משא״כ מחנה לויה שלא קבוע שהרי זז במסעות, ואכמ״ל.
ברם אמר מו״ר זצ״ל שהיה מנהג באירופה לזקוף ערבות על הבימה שבביהכ״נ בהו״ר זכר לזקיפת ערבות שבמקדש על המזבח. ולפי״ז הבימה בביהכ״נ הוי מעין המזבח שבמקדש, ויתכן שמפני כך אף אסור לנטוע אצלו עץ, וצ״ע. עוד צ״ע ממה שהביא הרמב״ם את האיסור לנטוע עץ בעזרה בהל׳ עכו״ם ולא בהל׳ בית הבחירה, דמשמע דהוי חלות איסור ע״ז ולא איסור מקדש, וכדביאר ״מפני שהיה זה דרך עכו״ם כו׳ ״, דגופו של האיסור חל מעין איסור ״ובחוקותיהם לא תלכו״ ואיסור ״לא תעשה כן לה׳ אלהיך״
(דברים י״ב: ל״א) דהיינו שאסור לעבוד את ד׳ ית׳ כמו שעבדו עכו״ם את אלהיהם, וא״כ מסתבר שחל נמי בביהכ״נ, וצ״ע.
ברם יתכן שקיימת נ״מ בין משכן למקדש בדבר זה דבמשכן החפצא של ארון היה מעכב. ואילו במקדש רק מקום הארון היה מעכב ולא החפצא של הארון. וכן משמע מפרש״י למס׳ פסחים (דף לח ב ד״ה זאת אומרת) שכ׳ וז״ל חרבה שילה בימי עלי כשנשבה הארון בארץ פלשתים, באו להם לנוב ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחשת אבל ארון לא היה שם עכ״ל, ומשמע שמשכן שילה נחרב משום שנשבה הארון, ושנוב לא נתקדש בקדושת המשכן מפני שחסר בו החפצא דארון ואע״פ שהיה שם מזבח הנחשת. ובביאור הנ״מ בין המקדש דקדושת המקדש תלויה במקום הארון ואילו קדושת המשכן תלויה בחפצא של הארון, אמר רבינו זצ״ל שיתכן שהמשכן לא נתקדש בקדושת מקום אלא רק בקדושת החפצא של המשכן וכליו בלבד, ואילו בביהמ״ק חלה קדושת מקום. והראייה ממה שקדושת ביהמ״ק לא בטלה בחורבנו (רמב״ם פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלט״ז) והמשכן משנחרב קדושתו בטילה. ועיין בס׳ חמדת ישראל מצות עשה ב׳ ובס׳ כלי חמדה פר׳ תרומה אות ג׳ ובפרשת פקודי אות א׳. וע״ע ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א׳ ענין צדקה אות ה׳.
סברה זו קשה להולמה מאחר שהארון לא היה במקומו בתוך ק״ק וא״כ היאך קידש הוא את ביהמ״ק. ועוד צ״ע שאם המחילות ששם נגנז הארון לא נתקדשו והיו חול אזי הארון לא היה גנוז כלל בתוך קדושת מקום ביהמ״ק ופשיטא שממקום חול שמחוץ לקדושת המקדש לא היה יכול הארון לקדש את ביהמ״ק. אך פסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הל״ט) הוא שמחילה הפתוחה לעזרה קדושה היא בקדושת ביהמ״ק. ובגמרא יומא (נג ב - נד א) יש מחלוקת אם הארון היה גנוז בק״ק או בלשכת העצים. ובכן י״ל שאם הארון היה גנוז במחילה הפתוחה לק״ק אזי הארון קידש את הבית משום שלמחילה עצמה היתה קדושת ק״ק. ומאידך אם היה גנוז בלשכת העצים לא היה מקדש את הבית. ופסק הרמב״ם במקום גניזת הארון אינו מבורר, וצ״ע.
לפי״ז יל״ע אליבא דהרמב״ם האם המזבח מעכב רק במצות בנין ביהמ״ק בלבד או אפילו מעכב בחלות קדושת ביהמ״ק במקום. והרי לרמב״ם (פ״ו מהל׳ בית הבחירה הלט״ז) בזמה״ז נשארת קדושת המקום במקדש אפי׳ בלי מזבח, וצ״ע.
וז״ל ר׳ יונה (מס׳
ברכות דף ד. בדפי הרי״ף): כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא׳ ושמתי מקום לעמי לישראל וגו׳ פי׳ זה הפסוק נא׳ על ביהמ״ק שהקב״ה היה משרה שכינתו שם ובזכותו היו ישראל יושבים לבטח ולא היו מפחדים מהאויבים ועכשיו שאין ביהמ״ק קיים מקום התורה במקומו כדאמרינן
(ברכות דף ח א) מיום שחרב ביהמ״ק אין לו להקב״ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד ולפיכך בזה ינצל מהאויבים ואפי׳ מי שאינו יודע אלא מעט יש לו לקבוע באותו מקום וללמוד כו׳ עכ״ל.
ועוד י״ל לפי״ד הבית הלוי, דאותיות התורה שבעל פה הן שפרחו מלוחות הראשונות וחזרו לשמים לפני שנשתברו, ונמצא שבשברי הלוחות היו רק אותיות התורה שבכתב בלבד.
ע״ע בשיעורים לזכר אבא מרי ז״ל חלק שני בענין ברכות התורה.
ונראה שעבודת ה׳ יתב׳ בתורתו היא עבודת הנשמה והשכל, ומאידך עבודת ה׳ בתפילה היא עבודת הרוח והלב, וכדכתיב ״ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם״
(דברים י״א: י״ג) כלומר לעבוד את ה׳ יתב׳ ברגשי הלב ובהשכלת הנפש, דהיינו בתפילה ובתלמוד תורה.
עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ז״ל חלק שני בענין סמיכת גאולה לתפלה.
ועיין ביו״ד (ב: ה) ובפתחי תשובה (שם אות ח׳) שכ׳ שאם עובר על לאוין דשבת לא הוי מומר עד שיעבור על מיתות ב״ד דשבת - כלומר על איסורי מלאכה.
עיין בתשובות מהרשד״ם (או״ח סי׳ ח׳) האוסר עפ״י הרמב״ם לנדות נדוי בשבת משום שאין מענישין בשבת, ואע״פ שהמנדה אינו עושה מלאכה. ברם בשו״ע (או״ח ש״ו: י״ב) פסק שמותר לנדות בשבת לצורך שבת. וע״ע ברשימות שיעורים לשבועות נדרים ח״א (דף קמ״ב). ויתכן לתרץ את הסוגיא אליבא דהרמב״ם דהנה יעויין בתוס׳ (דף ו ב) ד״ה טעמא שהקשו על הגמרא דאדרבא נילף מהכא דאין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת. ונראה שהרמב״ם מפרש דהסוגיא ס״ל דאינו אסור דוקא משום שעוברים על איסור ל״ת שיש בו כרת אלא משום שכל עונשין אסורין בשבת. ובכך מתורצת קושית התוס׳, דאליבא דהרמב״ם כל עונשים אסורים בשבת גם אליבא דהה״א והסוגיא דנה רק בעונש דהבערה שמוזכרת בפירוש בקרא ושאסורה, דאיך יתכן לעשות הבערה בשבת אם אין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת. ומ״מ אין לדייק מהפסוק ההיפך שאין עשה דוחה ל״ת שיש בו כרת משום שעיקר האיסור של הפסוק אינו משום איסור הכרת שבהבערה אלא משום האיסור להעניש בשבת שאוסר אף עונשים בלי מלאכה כולל עונש שריפה, ודו״ק.