1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
(1) 
תָּנָא חֲדָא גּוֹי 1 שֶׁהִתְנַדֵּב נְדָבָה לְבֶדֶק הַבַּיִת מְקַבְּלִים הֵימֶנּוּ וְתַנְיָא אִידַּךְ אֵין מְקַבְּלִין.
תָּנָא חֲדָא § The Gemara notes that there is an apparent contradiction with regard to the issue of whether or not a gentile may donate for the purpose of Temple maintenance. It was taught in one baraita: In the case of a gentile who pledged a gift for Temple maintenance, one accepts it from him. And it is taught in another baraita: One does not accept it from him.
1. סלע: גז : ״האומר סלע״.
2. באת: גז , גח , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״באתי״.
3. לידי...לידי: וכן כ״י נ . גה , גח , דפוסים: ״ליד...ליד״.
4. התם נמי: גה , גח , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״נמי התם״.
5. ישראל: גה , גח , כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
6. נר: גח : ״נדבה״.
7. ולא: דפוסים : לא .
8. רב מי: כ״י נ . דפוסים: ר׳ אמי . גח (לא ברור, אולי): ״ר׳ אמי״.
9. אמר ליה רב...אבל לדבר מצוה: גז , גח , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו (שמא מחמת הדומות). מצוה: גח : ״המצוה״.
10. אבל לדבר מצוה מותר לשנותה: חסר בכ״י נ .
11. אבל לאחר שנשתקע שם בעליה: חסר בכ״י נ (שמא מחמת הדומות).
תני חדא עובד כוכבים שהתנדב לבדק הבית – והא דלא מוקי לה כתנאי דר׳ יהודה ור׳ מאיר וכגון דליכא רפיון ידים כגון מן המלך דאם כן לא הו״ל למימר מקבלין ואין מקבלין אלא קדושה ואינה קדושה מבעיא ליה.
תני חדא עובד כוכבים שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו כו׳ – וא״ת ולישני הא ר׳ מאיר הא ר׳ יהודה וי״ל דא״כ קדושה ואינה קדושה מיבעיא ליה דאין מקבלין הימנו לבדק הבית [משמע דקדושה היא] ומשמע דתרוייהו סברי כר׳ יהודה.
א בענין נדרי גוים לבדק הבית נמצאת לכאורה סתירה, שכן תנא חדא [שנה בברייתא אחת]: גוי שהתנדב נדבה על מנת שתינתן לבדק הבית — מקבלים הימנו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין מקבלין הימנו!
§ The Gemara notes that there is an apparent contradiction with regard to the issue of whether or not a gentile may donate for the purpose of Temple maintenance. It was taught in one baraita: In the case of a gentile who pledged a gift for Temple maintenance, one accepts it from him. And it is taught in another baraita: One does not accept it from him.
הכל
(2) א״ר אָמַר רַבִּי אִילָא א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא הָא בַּתְּחִילָּה הָא בַּסּוֹף.
Rabbi Ila says that Rabbi Yoḥanan says: It is not difficult. This baraita, which teaches that the donation is not accepted, is stated with regard to the beginning of the building of the Temple. The donation is refused in order that the Jews not rely upon on the donations of gentiles. That baraita, which states that the donation is accepted, is stated with regard to the end of the building of the Temple, i.e., after it is already built.
הא בתחלה הא בסוף – שאם אמר בתחלה רוצה אני להתנדב אמרי׳ לו שאין אנו מקבלין אותה אבל אם התנדב מקבלין אותה והיינו בסוף:
הא לכתחילה הא לבסוף – רש״י פי׳ לכתחילה שייך רפיון ידים ולבסוף לא שייך רפיון ידים ועוד פירש רבינו לכתחילה בתחילת הבנין יש לחוש פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בבית המקדש לבסוף דבר מסויים אין מקבלין פן יהיו לשם ולתפארת דבר שאין מסויים מקבלין דלא שייך תו ערעור הואיל ונבנה ב״ה כבר וניחא בזה הא דקאמר בסמוך שאני מלכותא דלא הדרא וליכא למיחש לעירעור.
אמר ר׳ אילא אמר ר׳ יוחנן: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה, שאין מקבלים מהם] — בתחילה, כלומר, בתחילת בנין הבית, כדי שלא לסמוך עליהם. הא [זה, שמקבלים מהם] — בסוף, כלומר, לאחר שכבר נבנה.
Rabbi Ila says that Rabbi Yoḥanan says: It is not difficult. This baraita, which teaches that the donation is not accepted, is stated with regard to the beginning of the building of the Temple. The donation is refused in order that the Jews not rely upon on the donations of gentiles. That baraita, which states that the donation is accepted, is stated with regard to the end of the building of the Temple, i.e., after it is already built.
הכל
(3) דְּאָמַר ר׳ רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אבִּתְחִילָּה אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם בַּסּוֹף דָּבָר הַמְסוּיָּים אֵין מְקַבְּלִין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָּים מְקַבְּלִין הֵיכִי דָּמֵי דָּבָר הַמְסוּיָּים אָמַר רַב יוֹסֵף כְּגוֹן אַמָּה כָּלְיָא עוֹרֵב.
As Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says with regard to donations of gentiles for Temple maintenance: With regard to the beginning of the building of the Temple, one may not accept even water and salt from them. With regard to the end of the building of the Temple, one may not accept a defined item, i.e., if it will be clear that this was donated by a gentile. But one may accept their gift of an item that is not defined. The Gemara asks: What is considered to be a defined item? Rav Yosef says: For example, the cubit-wide spiked plates placed on the roof of the Sanctuary, which were designed to eliminate the ravens.
אפי׳ מים ומלח – דודאי למכירה עומד ולא יהא נראה בבנין אפי׳ הכי אין מקבלין:
דבר המסויים – שהוא נראה בבנין אין מקבלין [מהם] משום לא לכם ולנו ועוד שמא יתחרט בו במה שנדר וירצה שיחזירוהו לו. אבל דבר שאינו מסויים ועומד למכירה מקבלין מהן. והאי דאמר אמה כלי עורב כלומר הא וכל דכותיה דהוי דבר הנראה:
בתחילה – בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא לרפיון ידים מתכוונין.
לבסוף – לחזק את בדק דאין לומר רפיון ידים מקבלין. ל״א בתחילה כשלא היתה אימתן של עובדי כוכבים עליהן אין מקבלין אבל לבסוף מקבלין משום אימה. וראשון עיקר וזה אינו טעם דהא כל ימי בית שני היתה אימת העובדי כוכבים עליהן ובתחילתו יותר מסופו. וא״ת האי בתחילה נמי אמקדש ראשון קאמר א״כ מאי מותיב ליה לקמן מואגרת אל אסף וגו׳ דהיינו במקדש שני.
דבר המסויים – שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו.
אמה כליא עורב – להכי נקט אמה דאמרי׳ בפרק בתרא דמנחות (דף קז.) הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה לכליא עורב שהיו מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה ובהן מסמרות גבוהין אמה קבועין ומחפין בהן ראש הגג של היכל לגרש את העורבים שלא ישכנו שם. כליא לשון שמגרש את העורבין כמו כייל דידבי כייל פרוחי דאמר במסכת נדה (דף יז. ע״ש) שהיה מגרש זבובין ממטתו בשעת תשמיש משום צניעות דאסור לשמש מטתו בפני כל חי. ל״א כליא עורב מונע העורבים כמו (תהלים מ) לא תכלא רחמיך.
כגון אמה כליא עורב – פי׳ הערוך זה לשונו לפי שבמקדש ראשון היתה קדושתו בכל הקהל והיתה שכינה שרויה בו ולא היו עופות פורחין עליו אבל במקדש שני פחדו מטעמא דאין קדושתו כקדושת ראשון שמא יפרחו העופות על המקדש וישליכו שם דבר טמא עשו צורה להבריח העופות מגג ההיכל וקראו אותו כליא עורב כלומר זאת מונעת העורבים מלפרוח בגג ההיכל וזו צורה כדרך שעושין עכשיו שומרי זרעים עד כאן לשונו ויש מקשה דאמר במועד קטן (דף ט.) גבי שלמה איבעי ליה לשיורי באמת כליא עורב ומשני אמת כליא עורב צורך בנין היא אלמא הוה בבית ראשון וי״ל שהיה שלמה ירא שמא לא תהא עליו קדושה וכשראו שהיה קדוש הסירוהו.
שאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: בתחילה, אפילו נדבו מים ומלח לצורך בדק הבית — אין מקבלין מהם. בסוף, אם נדב דבר המסויים, מוגדר, שניכר שהוא מן הגוי — אין מקבלין ממנו, נדב דבר שאינו מסויים — מקבלין ממנו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב, מתקן שבנו על גג ההיכל כדי לגרש את העורבים.
As Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says with regard to donations of gentiles for Temple maintenance: With regard to the beginning of the building of the Temple, one may not accept even water and salt from them. With regard to the end of the building of the Temple, one may not accept a defined item, i.e., if it will be clear that this was donated by a gentile. But one may accept their gift of an item that is not defined. The Gemara asks: What is considered to be a defined item? Rav Yosef says: For example, the cubit-wide spiked plates placed on the roof of the Sanctuary, which were designed to eliminate the ravens.
הכל
(4) מֵתִיב רַב יוֹסֵף {נחמיה ב׳:ח׳} וְאִיגֶּרֶת אֶל אָסָף שׁוֹמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳ אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי שָׁאנֵי מַלְכוּתָא דְּלָא הָדְרָא בַּיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אִי אָמַר מַלְכוּתָא עָקַרְנָא טוּרֵי עָקַר טוּרֵי וְלָא הָדַר בֵּיהּ.:
Rav Yosef raises an objection to the ruling of the baraita as interpreted by Rabbi Yoḥanan, that with regard to the beginning of the building of the Temple nothing is accepted from gentiles. Nehemiah requested from the king of Persia: “And a letter to Asaph the keeper of the king’s park, that he may give me timber to make beams for the gates of the castle that pertains to the house” (Nehemiah 2:8). Here Nehemiah clearly asked for material from gentiles. Abaye said to Rav Yosef: Actions taken by the government are different, as the government does not retract its decisions. As Shmuel says: If the government says: I will uproot mountains, it will uproot mountains and not retract what it said.
אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה – אלמא דמקבלין מהם דבר מסויים:
שאני מלכותא דלא הדרא בה – מאחר דיהיבה לא חיישינן שיבקש שיחזירו׳ לו [דאמר שמואל וכו׳:
ואגרת אל אסף שומר הפרדס וגו׳ – והיינו בתחילת בנין וקשקיל בדק הבית מכורש.
דלא הדרא בה – הואיל ותחילתו לטובה נתכוין שוב אינו חוזר.
מיתיבי ואגרת אל אסף שומר הפרדס – והיינו בתחילת הבנין וקשקיל בדק הבית מכורש לשון קונטרס ולא נראה דהא כל הבנין משל כורש היה וכמה קראי איכא גם כתיב ומה חשחן אימריא וגו׳ ונ״ל דודאי מזה אינו מקפיד דהא היה בגזירה כך וביד ישעיה (ישעיהו מה) הוא יבנה עירי אבל אל אסף שומר הפרדס היה רחוק מכורש ולא היה שלו ממש אך היה גוזר שיתנו לצורך בדק הבית שהיה מוטל עליהם שהיה מולך בכיפה בהא איכא למיחש או לרפיון ידים או לערעור כדפרישית.
מתיב [מקשה] רב יוסף על מה שנאמר שאין מקבלים מהם דבר בתחילה, ממה שביקש נחמיה ממלך פרס: ״ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך אשר יתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית״ (נחמיה ב, ח)! אמר ליה [לו] אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה [שונה המלכות, שאינה חוזרת בה], כפי שאמר שמואל: אי אמר מלכותא ״עקרנא טורי״, עקר טורי ולא הדר ביה [אם אומרת המלכות אעקור הרים, עוקרת הרים ולא חוזרת בה].
Rav Yosef raises an objection to the ruling of the baraita as interpreted by Rabbi Yoḥanan, that with regard to the beginning of the building of the Temple nothing is accepted from gentiles. Nehemiah requested from the king of Persia: “And a letter to Asaph the keeper of the king’s park, that he may give me timber to make beams for the gates of the castle that pertains to the house” (Nehemiah 2:8). Here Nehemiah clearly asked for material from gentiles. Abaye said to Rav Yosef: Actions taken by the government are different, as the government does not retract its decisions. As Shmuel says: If the government says: I will uproot mountains, it will uproot mountains and not retract what it said.
הכל
(5) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בגּוֹי 1 שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִכִּרְיוֹ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ אִי בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרִישָׁהּ תִּינָּתֵן לַכֹּהֵן וְאִם לָאו טְעוּנָה גְּנִיזָה חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
§ Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a gentile who separated teruma from his pile of grain, one examines him to determine his intent. If he separated it with the intent that it be like the teruma of Jews, it should be given to a priest. If not, it requires interment, as we are concerned that perhaps his heart was directed toward Heaven, i.e., his intent was to consecrate it to the Temple and he did not want it to be given to a priest. Since there is uncertainty with regard to his intent, nothing can be done with that produce.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
מכריו – של עצמו]:
אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה – שאני רוצה לעשו׳ ממנה מה שישרא׳ עושה תנתן לכהן:
שמא בלבו לשמים – שמא לדעת כן הפרישה שתהא קדושה קדושת גבוה כגון שיקנו ממנו עולה שתהא כולה לגבוה ואין רצונו שיאכלה כהן:
מכריו – של תבואת עצמו.
אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה – שלמקום שתרומת ישראל הולכת תלך זו. ל״א שישראל אמר לי להפרישה וראשון שמעתי.
טעונה גניזה – ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש הילכך יגנז. ובזמן הזה עסקינן דהקדש אסור בהנאה כדתניא בכורות (דף נג.) אין מקדישים ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו.
אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה – משמע דעובד כוכבים איתיה בתרומה דנפשיה וכן משמע פרק שני דגיטין (גיטין כג:) והא דקאמר בזבחים פרק בית שמאי (זבחים מה.) דליתיה בתרומה דנפשיה לא קשיא דתנאי נינהו בפרק שני דקדושין (קידושין מא:) דתנן תרומת עובד כוכבים מדמעת וחייבין עליה חומש ור׳ שמעון פוטר.
ב אמר רב יהודה אמר רב: גוי שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), בודקין אותו למה בדיוק התכוון, אי בדעת ישראל הפרישה, שינהגו בה כתרומה של ישראל — תינתן לכהן, ואם לאו — טעונה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים ולא לתיתה לכהן, ומספק לא ניתן לעשות עמה דבר.
§ Rav Yehuda says that Rav says: With regard to a gentile who separated teruma from his pile of grain, one examines him to determine his intent. If he separated it with the intent that it be like the teruma of Jews, it should be given to a priest. If not, it requires interment, as we are concerned that perhaps his heart was directed toward Heaven, i.e., his intent was to consecrate it to the Temple and he did not want it to be given to a priest. Since there is uncertainty with regard to his intent, nothing can be done with that produce.
הכל
(6) מֵיתִיבִי גּוֹי 1 שֶׁהִתְנַדֵּב קוֹרָה וְשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ בּוֹדְקִין גאוֹתוֹ אִם אָמַר בְּדַעַת יִשְׂרָאֵל הִפְרַשְׁתִּיהָ יָגוֹד וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמּוֹתָר וְאִם לָאו טְעוּנָה גְּנִיזָה חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בְּלִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of a gentile who donated a cross beam and brought it to a synagogue, and the name of God is written on it, one examines him to determine his intent. If he says: I separated it with the intent that it be like the donations of Jews, the name should be cut off [yagod] and interred, and one uses the remainder for a synagogue. And if not, the entire beam requires interment, as we are concerned that perhaps his heart was directed toward Heaven, i.e., his intent was to consecrate it to the Temple, and therefore it may not be used.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "עובד כוכבים".
ושם [הקדוש] כתוב עליה – קודם לכן:
יגור – יקוץ [מן הקורה מקום השם וישתמש במותר לצורך ביהכ״נ:
שמא בלבו לשמים – כדאמרן ולא שיהנה אדם ממנה:
יגוד – יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת.
לשמים – להקדש ובזמן הזה אין לו תקנה.
יגוד וישתמש במותר – משמע ע״י שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהא קידש השם ויש ליזהר כשכותבין ס״ת או תפילין וגררו מקום השם שאין לכתוב במקומו.
מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו ברייתא: גוי שהתנדב קורה, והביאה לבית הכנסת, ושם ה׳ כתוב עליה — בודקין אותו למה היתה כוונתו, אם אמר: בדעת ישראל הפרשתיה, כשם שישראל תורם — יגוד, יחתוך את השם הקדוש ויגנזנו, וישתמש במותר לבית הכנסת; ואם לאו, שלא עשה בדעת ישראל — טעונה הקורה כולה גניזה, חיישינן [חוששים אנו] שמא בלבו לשמים, להקדיש את הקורה למקדש, ולא ניתן להשתמש בה.
The Gemara raises an objection from a baraita: In the case of a gentile who donated a cross beam and brought it to a synagogue, and the name of God is written on it, one examines him to determine his intent. If he says: I separated it with the intent that it be like the donations of Jews, the name should be cut off [yagod] and interred, and one uses the remainder for a synagogue. And if not, the entire beam requires interment, as we are concerned that perhaps his heart was directed toward Heaven, i.e., his intent was to consecrate it to the Temple, and therefore it may not be used.
הכל
(7) טַעְמָא דְּשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ דְּבָעֲיָא גְּנִיזָה הָא אֵין שֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ לָא בָּעֲיָא גְּנִיזָה.
The Gemara analyzes this baraita: The reason that the beam requires interment is that the name of God is written on it, from which it may be inferred that if God’s name is not written on it, it does not require interment. Why, then, did Rav Yehuda say that if a gentile separated teruma it requires interment?
ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני ששם כתוב עליה הוא דבעיא [שצריכה] גניזה, הא [אבל] אם אין שם כתוב עליה — לא בעיא [צריכה] גניזה, ומדוע אמר רב יהודה שתרומה שהפריש הגוי טעונה גניזה?
The Gemara analyzes this baraita: The reason that the beam requires interment is that the name of God is written on it, from which it may be inferred that if God’s name is not written on it, it does not require interment. Why, then, did Rav Yehuda say that if a gentile separated teruma it requires interment?
הכל
(8) הוּא הַדִּין דדאע״ג דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין שֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ נָמֵי בָּעֲיָא גְּנִיזָה וְהָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן דאע״ג דְּאַף עַל גַּב דְּשֵׁם כָּתוּב עָלֶיהָ יָגוֹד וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמּוֹתָר דְּשֵׁם שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לָאו קָדוֹשׁ.
The Gemara answers: Even though the name of God is not written on the beam, the same halakha is true, and the beam requires interment, due to the concern that he might have intended to consecrate it. And as for why the baraita specifically discusses the case where God’s name was written on the beam, this teaches us that if his intention was for it to be used in a synagogue, then even though God’s name is written on it, nevertheless the rest of the beam is not prohibited. Rather, the name should be cut off and interred, and one may use the remainder for a synagogue. The reason is that if God’s name is written on an item, only the place where it is written is sanctified, but that part of the item that is not in its place is not sanctified.
והא קמ״ל – כלומר משום רישא איצטרי׳ לאשמועי׳ דאית ביה רבותא]:
דשם שלא במקומו – [שלא במקום] הראוי לכתוב כגון בספר או במקום כבוד לא קדוש כדתנן כו׳:
שם שלא במקומו אינו קדוש – כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תיגנז והשאר יבנה בבית הכנסת כי אמר בדעת ישראל הפרשתיה. ל״א שם שלא במקומו כגון על גבי קורות וכלים לא קדיש דלא הוי מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא קדיש וראשון שמעתי והוא עיקר.
ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שאין שם כתוב עליה נמי בעיא [גם כן צריכה] הקורה גניזה, מחשש שליבו לשמים, והא קא משמע לן [ודין זה הוא משמיע לנו], שבמקרה שכוונתו להקדישה לבית הכנסת, אף על גב [אף על פי] ששם כתוב עליה לא נאסרה כולה, אלא יגוד (יחתכנו) וישתמש במותר. וטעם הדבר, מפני ששם הכתוב על דבר מקדש רק את מקומו, אבל שלא במקומו של השם, לאו [אינו] קדוש.
The Gemara answers: Even though the name of God is not written on the beam, the same halakha is true, and the beam requires interment, due to the concern that he might have intended to consecrate it. And as for why the baraita specifically discusses the case where God’s name was written on the beam, this teaches us that if his intention was for it to be used in a synagogue, then even though God’s name is written on it, nevertheless the rest of the beam is not prohibited. Rather, the name should be cut off and interred, and one may use the remainder for a synagogue. The reason is that if God’s name is written on an item, only the place where it is written is sanctified, but that part of the item that is not in its place is not sanctified.
הכל
(9) דִּתְנַן ההָיָה כָּתוּב עַל יְדוֹת הַכֵּלִים וְעַל כַּרְעֵי הַמִּטָּה הֲרֵי זֶה יָגוֹד וְיִגְנוֹז.
As we learned in a baraita: If one of the names of God was written on the handles of vessels or on legs of a bed, one must cut off the name and inter it, and the remainder is permitted.
הכל
(10) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבָהוּ הָאוֹמֵר וסֶלַע זוֹ לִצְדָקָה מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ סְבוּר מִינַּהּ לְעַצְמוֹ אִין לְאַחֵר לָא אִיתְּמַר אָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר.
§ Rav Naḥman says that Rabba bar Abbahu says: One who says: I am contributing this sela to charity, is permitted to change its purpose, i.e., to use the money himself and later replace it. The Gemara comments: It was initially understood from this that if one wants to change its purpose for his own benefit, yes, this is permitted, as he originally had this stipulation in mind. But it is not permitted to lend it to another. Yet it was stated that Rav Ami says that Rabbi Yoḥanan says: It is permitted to change its purpose whether for himself or for another.
מותר לשנותה – ללוותה לצרכיו ולפורעה אחר זמן:
סבור מינה לעצמו מותר ללוותה דהוא אינו מאחרה שהרי הוא הקדישה אבל לאחר לא דלא איכפת ליה ומאחרה:
לא שנו דמותר לשנותה אלא דאמר עלי דכיון דניתחייב באחריותה ודאי פורעה:
לשנותה – לצרכיו ולאחר זמן ישלם.
אבל לאחר – להלוותה לחבירו לא דלעצמו איכא למימר על מנת כן היקצה לצדקה שאם יצטרך יטלנה וישלם אחרת אבל חבירו לא אסיק אדעתיה.
ג אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: האומר על מטבע ״סלע זו לצדקה״ — מותר לשנותה, כלומר, להשתמש בה, ולאחר זמן יביא אחרת. ומעירים: סבור מינה [סברו מכאן] מתחילה: לצורך עצמו — אין [כן], מותר לשנותה, מפני שכך חשב מתחילה, אבל להלוותה לאיש אחר — לא. ואולם איתמר [נאמר] שכך אמר רב אמי אמר ר׳ יוחנן: בין לעצמו בין לאחר — מותר לשנותה.
§ Rav Naḥman says that Rabba bar Abbahu says: One who says: I am contributing this sela to charity, is permitted to change its purpose, i.e., to use the money himself and later replace it. The Gemara comments: It was initially understood from this that if one wants to change its purpose for his own benefit, yes, this is permitted, as he originally had this stipulation in mind. But it is not permitted to lend it to another. Yet it was stated that Rav Ami says that Rabbi Yoḥanan says: It is permitted to change its purpose whether for himself or for another.
הכל
(11) אָמַר רַבִּי זְעֵירָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר עָלַי אֲבָל אָמַר הֲרֵי זוֹ בְּעֵינַאּ בָּעֵי לְמִיתְּבַהּ.
Rabbi Zeira says: They taught this halakha, that one may change the purpose of the coin, only in a case where he said: It is incumbent upon me to donate a sela to charity. But if he said: This sela is for charity, then he is required to give the sela to charity as is, and he may not use it and replace it.
לא שנו – דמותר לשנותה אלא דאמר סלע זו עלי לצדקה דכיון דאמר עלי וקיבלה באחריות לענין גניבה ואבידה כדידיה דמי.
אבל אמר הרי זו – ולא אמר עלי בעינא בעי למיתב.
אמר ר׳ זעירא: לא שנו שמותר לשנותה, אלא כשאמר: ״הרי עלי סלע לצדקה״, אבל אם אמר: ״הרי סלע זו לצדקה״ — בעינא בעי למיתבה [את המטבע בעינה צריך לתת], ואינו יכול לשנותה באחרת.
Rabbi Zeira says: They taught this halakha, that one may change the purpose of the coin, only in a case where he said: It is incumbent upon me to donate a sela to charity. But if he said: This sela is for charity, then he is required to give the sela to charity as is, and he may not use it and replace it.
הכל
(12) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא אַדְּרַבָּה אִיפְּכָא מִיסְתַּבְּרָא אָמַר זוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כִּי הֵיכִי דְּלִיחַיַּיב בְּאַחְרָיוּתַהּ אֲבָל אָמַר עָלַי לָא אֶלָּא זלָא שְׁנָא.:
Rava objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable. In a case where one said: This sela is for charity, it makes sense to allow him to use it, so that he should bear financial responsibility for its loss from that point onward. But if he said: It is incumbent upon me to donate a sela to charity, he should not be allowed to use the sela, as in any event he must donate a sela. Rather, as there is a reason in either situation to permit its use, there is no difference between the cases, and in both cases he may use the sela.
כי היכי דליחייב באחריותה – דכיון דמשתמש הוי כשולח יד בפקדון וקמה לה ברשותיה לענין תשלומין אבל אמר עלי דבלאו הכי מיחייב באחריות לא ישתמש.
אלא ל״ש – ומותר.
מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], איפכא מיסתברא [ההיפך הוא המסתבר]: דווקא אם אמר ״סלע זו לצדקה״, יש להתיר לו שיהיה משתמש בה, כי היכי דליחייב באחריותה [כדי שיתחייב מאותה שעה באחריותה], שאם תאבד ייתן אחרת, אבל אם אמר: ״הרי עלי סלע לצדקה״, שהוא ממילא חייב באחריותה — לא ישתמש בה! אלא מכיוון שיש סברה לכל צד, לא שנא [לא שונה הדין], ובכל אופן מותר להשתמש בה.
Rava objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable. In a case where one said: This sela is for charity, it makes sense to allow him to use it, so that he should bear financial responsibility for its loss from that point onward. But if he said: It is incumbent upon me to donate a sela to charity, he should not be allowed to use the sela, as in any event he must donate a sela. Rather, as there is a reason in either situation to permit its use, there is no difference between the cases, and in both cases he may use the sela.
הכל
(13) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא נֶדֶר צְדָקָה וְאֵין הֶקְדֵּשׁ צְדָקָה מַאי קָאָמַר לָא נֶדֶר וְלָא הֶקְדֵּשׁ צְדָקָה.
The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: A vow is charity, but consecrated property is not charity. The Gemara asks: What is the baraita saying? After all, neither a vow nor consecrated property is charity.
ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: נדר צדקה ואין הקדש צדקה. ויש לתמוה: מאי קאמר [מה הוא אומר]? והרי לא נדר ולא הקדש הינם צדקה לעניים!
The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: A vow is charity, but consecrated property is not charity. The Gemara asks: What is the baraita saying? After all, neither a vow nor consecrated property is charity.
הכל
(14) אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר צְדָקָה הֲרֵי הִיא {דברים כ״ג:כ״ב} בְּבַל תְּאַחֵר וְאֵינָהּ כְּהֶקְדֵּשׁ דְּאִילּוּ הֶקְדֵּשׁ אסור לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בֵּיהּ חוְאִילּוּ צְדָקָה שְׁרֵי לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בֵּיהּ.
Rather, is it not correct that this is what the baraita is saying: Charity is like a vow to consecrate property, in that it is subject to the prohibition of: You shall not delay, which is derived from the verse: “When you shall vow a vow to the Lord your God, you shall not delay to pay it” (Deuteronomy 23:22). But nevertheless it is not like consecrated property, as in the case of consecrated property it is prohibited to use it, while in the case of charity it is permitted to use it. Since with regard to the option of using the money the baraita does not distinguish between a case where one says: It is incumbent upon me to donate a sela to charity, and a case where he says: This sela is for charity, it evidently supports the opinion of Rava.
בבל תאחר – והכי משמע נדר הוא הצדקה דקאי עליה בבל תאחר כנדר דקאמר בפרק קמא דר״ה (דף ו.) בפיך זו צדקה.
ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה – משמע ליה דאיירי בין זו בין עלי וכן הפסק כרב נחמן האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה בין לעצמו בין לאחר בין אמר עלי בין אמר זו ולשנותה היינו ללותה.
Rather, is it not correct that this is what the baraita is saying: Charity is like a vow to consecrate property, in that it is subject to the prohibition of: You shall not delay, which is derived from the verse: “When you shall vow a vow to the Lord your God, you shall not delay to pay it” (Deuteronomy 23:22). But nevertheless it is not like consecrated property, as in the case of consecrated property it is prohibited to use it, while in the case of charity it is permitted to use it. Since with regard to the option of using the money the baraita does not distinguish between a case where one says: It is incumbent upon me to donate a sela to charity, and a case where he says: This sela is for charity, it evidently supports the opinion of Rava.
הכל
(15) אָמַר רַב כָּהֲנָא אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ אֲנַן הָכִי מַתְנֵינַן לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב הָאוֹמֵר סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר בֵּין אָמַר עָלַי בֵּין אָמַר הֲרֵי זוֹ.:
Rav Kahana said: I said this halakha of Rav Naḥman’s, with regard to one who says: This sela is for charity, along with the accompanying discussion, before Rav Zevid from Neharde’a. He said to me: You teach this halakha in this manner, that Rav Naḥman merely stated that it is permitted to change the purpose of the sela, and the Sages clarified that it is permitted in all cases. But we teach this halakha in this manner, that it was all stated citing Rav Naḥman: Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: One who said: I am contributing this sela to charity, is permitted to change its purpose, whether for himself or for another, and whether he said: It is incumbent upon me, or whether he said: This sela is for charity.
לשמעתא – דהאומר סלע זו לצדקה כו׳.
אתון הכי מתניתו לה – דרב נחמן מותר לשנותה סתמא קאמר ורבי אמי פירשה בין לעצמו בין לאחר ורבא הדר פירשה בין עלי בין הרי זו אנן בהדיא מתנינן כו׳ ופירושה כדרב נחמן.
אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא [אמרתי שמועה זו] של רב נחמן, בענין האומר ״סלע זו לצדקה״, והדיון שעליה, קמיה [לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה], שרב נחמן אמר רק שמותר לשנותה, וחכמים דנו בדבר, והגיעו למסקנה שמדובר בכל האופנים, ואילו אנן הכי מתנינן לה [אנו כך אנו שונים אותה], כולה בשם רב נחמן, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: האומר ״סלע זו לצדקה״ — מותר לשנותה, בין לעצמו בין לאחר, בין אמר: ״עלי״ בין אמר: ״הרי זו״.
Rav Kahana said: I said this halakha of Rav Naḥman’s, with regard to one who says: This sela is for charity, along with the accompanying discussion, before Rav Zevid from Neharde’a. He said to me: You teach this halakha in this manner, that Rav Naḥman merely stated that it is permitted to change the purpose of the sela, and the Sages clarified that it is permitted in all cases. But we teach this halakha in this manner, that it was all stated citing Rav Naḥman: Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: One who said: I am contributing this sela to charity, is permitted to change its purpose, whether for himself or for another, and whether he said: It is incumbent upon me, or whether he said: This sela is for charity.
הכל
(16) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן טסֶלַע זוֹ לִצְדָקָה עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיַד גַּבַּאי מוּתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ מִשֶּׁבָּאתָה לְיַד גַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ
§ The Sages taught a baraita which further deals with these matters. One who said: This sela is for charity, is permitted to change its purpose and replace it, as long as it has not yet come into the possession of the charity collectors. But once it has come into the possession of the charity collectors it is prohibited to change its purpose.
1עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה – רבינו ברוך פירש מותר לשנותה ממש למצוה אחרת ואם נדר אדם סלע לצדקה לעניים יכול לעשות ממנו מצוה אחרת כל כמה דלא אתאי ליד גבאי אבל לישנא לשנותה לא משמע כן כך מצאתי כתוב בתוספות הר״ר משה מאוירא מכתיבת אחיו ופירש לא משמע לשנותה למצוה אחרת דלעיל קאמר מותר לשנותה בין הוא בין אחר היינו ללוותה ותו מדאמר והא רבי ינאי יזיף משמע דללוותה קאמר הילכך נראה לומר דללוותה קאמר אבל לשנותה ודאי אסור כי נמי לא באתה ליד גבאי אבל ללוותה קאמר ומשבאת ליד גבאי אסור ללוותה והא דקאמר פ״ק דב״ב (דף ח:) רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי היינו ברשות בני העיר אבל גבאי עצמו אסור ואומר ר״י דהתם רשאין לשנותה שלא לדבר מצוה רק שיהא צרכי צבור ויש ליזהר מללוות מעות צדקה העיר משבאתה ליד גבאי ואפי׳ ברשות הקהל נמי כיון שאין זה צורכי צבור. כך מצאתי כתוב.
משבאת ליד גבאי אסור לשנותה – ודוקא יחיד אבל בני העיר רשאין כדמשמע בבבא בתרא (דף ח:) ורשאין בני עיר לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו ודוקא לדבר מצוה כדאמרינן בשילהי שמעתא (ע״ב) גבי ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת והא דאמר בהשוכר האומנין (ב״מ דף עח:) מגבת פורים לפורים ומגבת אותה העיר לאותה העיר דוקא ומחוץ לעיר אסור לשנותה (אבל לצורכי העיר מותרין) בגבאי מיירי ובהאי טעמא יש ליישב דאמרי׳ בריש שור שנגח (ב״ק דף לו:) (חנן בישא) [ההוא גברא] דתקע (לההוא גברא) [לחבריה דא״ל] הב ליה פלגא דזוזא אמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתביה לעניים הדר אמר איזיל ואברי ביה נפשאי אמר [ליה] רב יוסף כבר זכו בה עניים ויש לתמוה היאך היה יכול לחזור בו אפי לא זכו בה עניים והאמרן בפ״ק דר״ה (דף ו.) בפיך זו צדקה אלא י״ל שהיה רוצה ללוותה ולשנותה ולפורעה לאחר זמן וקא״ל רב יוסף שבאת לידו והוא גבאי ואסור לשנותה א״נ י״ל שהיה סבור דאפי׳ צדקה ליתא הואיל ולא תפסי בה וקמ״ל רב יוסף דזכו בה עניים כמו מעמד שלשתם.
1. תוס׳ ד״ה ״עד שלא באתה״ מופיע בדפוס וילנא בדף ו׳:.
ד ועוד בענינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר ״סלע זו לצדקה״, עד שלא באתה (באה) ליד גבאי הצדקה — מותר לשנותה, להשתמש בה כדי לתת אחרת תמורתה, משבאתה ליד גבאי — אסור לשנותה.
§ The Sages taught a baraita which further deals with these matters. One who said: This sela is for charity, is permitted to change its purpose and replace it, as long as it has not yet come into the possession of the charity collectors. But once it has come into the possession of the charity collectors it is prohibited to change its purpose.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.