(1) 
מֵאֵימָתַי מְחַיְּיבִין עֲלֵיהֶן? אמִשֶּׁיִּרְאוּ פְּנֵי הַבַּיִת. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּכּוּרִים, מִקְצָתָן בַּחוּץ וּמִקְצָתָן בִּפְנִים, ב שֶׁבַּחוּץ, הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין לְכָל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁבִּפְנִים, הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכָל דִּבְרֵיהֶם.
מֵאֵימָתַי מְחַיְּיבִין עֲלֵיהֶן? אמִשֶּׁיִּרְאוּ פְּנֵי הַבַּיִת. כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּכּוּרִים, מִקְצָתָן בַּחוּץ וּמִקְצָתָן בִּפְנִים, from when is a non-priest who eats first fruits liable to receive death at the hand of Heaven for their consumption? One is liable from when the fruits will enter inside the Temple. The Gemara notes: In accordance with whose opinion is this halakha stated? It is in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to first fruits, some of which are outside and some of which are inside the Temple, the halakhic status of those that are outside the Temple is like that of non-sacred produce for all matters concerning them, and the halakhic status of those that are inside the Temple is like that of consecrated produce for all matters concerning them.
אמר ר׳ יצחק: אמאימתי חייבין עליהן? משיראו פני הבית. וכר׳ אליעזר, דתאני: ביכורין מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים, שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם, שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהן.
א. לפנינו בגמרא ׳ביכורים׳ וכצ״ל. בגמרא אמר רב אדא אמר ר׳ יצחק ביכורים מאימתי חייבין עליהן משיראו פני הבית. ובתוס׳ יח,ב ד״ה ביכורים נראה שפירשו יראו פני הבית שיכנסו לפנים בעזרה (כן נראה לתקן הגירסא שם וכפי שמפורש בתוספות שאנץ, וכן כתב בר״י קורקוס פרק ג מביכורים בשם התוספות). ולהלן יט,ב אמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משיראה פני החומה. אבל תוספות שם ד״ה אמר גרסו משיראה פני הבית כדגרסינן לענין ביכורים. אלא שלענין מעשר שני מפורש בגמרא דהיינו משיכנסו לפנים מחומת ירושלים. גם הרמב״ם בפירוש המשנה כאן ובספר המצוות לא תעשה קמ״א גרס בגמרא לענין מעשר שני משיראה פני הבית. ופירש דבריו דהיינו משיכנס לפנים מחומת ירושלים. וכמו כן כתב בביכורים בפרק ג הל׳ א שאינו לוקה עד שיכנס לפנים מחומת ירושלים. ובר״י קורקוס בהל׳ ביכורים שם האריך להוכיח כדעת הרמב״ם שביכורים ומעשר שני שוים. יש לציין שהנוסח בפירוש המשנה לפנינו יש בו שלשה תיקונים עקביים לענין מעשר שני, ובתחילה כתב הרמב״ם ׳משיראה פני ירושלים׳ ׳שיראה פני החומה׳ וציטט את לשון הגמרא ׳משיראה פני ירושלים׳. ושוב חזר וכתב ׳אחר שנכנס לירושלים׳ ׳שיכנס לירושלים׳ ואת לשון הגמרא תיקן ׳משיראה פני הבית׳. ואילו בהמשך המשנה על ביכורים כתב מתחילה ׳פני הבית׳ גם כשציטט דבריו שלעיל ביחס למעשר שני כתב גם כן ׳פני הבית׳. יתכן שהתיקון היה מיד עם כתיבתו לפני שהוא כתב את המשך המשנה. ואולי פירש בתחילה משיראה פני הבית האמור לענין ביכורים כשיטת התוספות דהיינו בתוך העזרה. ובניגוד למעשר שני שדינו תלוי בכניסה לחומת ירושלים, והוצרך לשנות לשונו במעשר שני מביכורים, ואחר כך חזר בו והשווה ביניהם, ופירש ראיית פני הבית כניסה לחומת ירושלים.
זר שאכל בכורים חייב מיתה בידי שמים שהרי בכלל תרומה הם ודוקא שאכלם מאחר שנכנסו לתוך חומת ירושלים כמו שכתבנו במשנה היו בשעה שאכל מהן מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים את שבפנים חייבין עליהם מיתה והרי הם הקדש לכל דבר ואת שבחוץ הרי הם כחולין לכל דבר:
בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים שבחוץ חולין ושבפנים קדש – אפשר דהא אפילו בשהכל בסל אחד וקסבר כמאן דאמר במסכת שבת דאיגוד כלי לאו שמיה איגוד שהרי אין לנו לחלק בענין איגוד כלי בין זו לשבת. או אפשר דמיירי שהן בשני כלים ומשום דהפרישן כאחת נקט לשון מקצתן.
בגמרא אמר רבא בר אדא אר״י ביכורים מאימתי מחייבין עליהן משיראו פני הבית ופירש״י מאימתי מחייבין מיתה זר האוכלן עכ״ל. אבל בתוס׳ שלפנינו כתבו ביכורים מאימתי חייבין עליהן זר מיתה וכהן מלקות חוץ לחומה שמצותו בפנים בעזרה עכ״ל וכ״כ הרמב״ם ז״ל להדיא בפ״ג מהל׳ ביכורים ובאמת נראה דרש״י נמי סבר דשייך נמי חיוב מלקות בכהן שאכלן חוץ לחומה אלא דמילתא דפסיקא נקט דסתם לישנא דאימתי חייבין עליהן משמע דבזר איירי והא גופא אתי לאשמעינן דאין חיוב באיסור זרות ע״י קריאת שם של ביכורים אלא לאחר שיראו פני הבית הואיל וראויין בפנים וכל זה נראה לי ברור אלא שראיתי במהרש״א ז״ל שהגי׳ בל׳ התוס׳ ונראה בכוונתו דלא משמע ליה כלל שיהיה שום חיוב מלקות בכהן שאכלן שלא כמצותן ואפשר שיצא לו כן מדאמר רבי יוחנן לעיל דמותרין לכהנים משיראו פני הבית ולישנא דמותרין לגמרי משמע אפילו בלא הנחה ובלא תנופה ואף על גב דמוקמינן לעיל הא דרבי יוחנן כתנאי ומשמע ליה למהרש״א ז״ל דהיינו לענין עיכובא בלבד אבל לא לענין מלקות דאפושי פלוגתא כי האי לא מפשינן ואפשר דמשמע ליה נמי דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין אבל חכמים אומרים כו׳ היינו נמי לענין עיכובא אבל מלקות בביכורים אפי׳ בלא קריאה והנחה לית ליה וכן נראה לי בכוונת מהרש״א אבל לפי מה שכתבתי לעיל משמע להדיא בכל הסוגיא דלרבנן נמי שייך חיוב מלקות לגבי כהן שאכל ביכורים קודם הנחה כמשמעות לשון המקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכמו שכתב הרמב״ם וסמ״ג וא״כ אין צורך להגיה כלל בל׳ התוספות כן נ״ל ברור ועיין עוד בסמוך:
מאימתי מחייבין עליהם מיתה את הזר שאכלם — משיראו פני הבית (בית המקדש), כלומר משיכנסו לתחום המקדש. ומעירים: כמאן [כדעת מי] אמר הלכה זו — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: בכורים שהיו מקצתן בחוץ לבית המקדש ומקצתן בפנים, אותם שבחוץ — הרי הן נחשבים כחולין לכל דבריהם (דיניהם), שבפנים — הרי הן כהקדש לכל דבריהם.
from when is a non-priest who eats first fruits liable to receive death at the hand of Heaven for their consumption? One is liable from when the fruits will enter inside the Temple. The Gemara notes: In accordance with whose opinion is this halakha stated? It is in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: With regard to first fruits, some of which are outside and some of which are inside the Temple, the halakhic status of those that are outside the Temple is like that of non-sacred produce for all matters concerning them, and the halakhic status of those that are inside the Temple is like that of consecrated produce for all matters concerning them.
הכל
(2) אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: בִּכּוּרִים, הַנָּחָה מְעַכֶּבֶת בָּהֶן, קִרְיָיה אֵין מְעַכֶּבֶת בָּהֶן.
§ Rav Sheshet says: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them; while the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them.
שם אמר רב ששת ביכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן כמאן כי האי תנא דתניא רבי יוסי אומר כו׳. לכאורה נראה דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא סתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיא דהש״ס בכל דוכתא אלא דלפ״ז קשיא טובא דהא לעיל דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ומשנינן דכולה מילתא דקריאה והנחה הי מינייהו מעכבת והי מינייהו לא מעכבת או תרווייהו לא מעכבי פלוגתא דתנאי היא הא ר״ש ורבנן הא רבי יהודה ורבנן א״כ למאי איצטריך לאהדורי הכא אתנא אחרינא הא בפשיטות איכא לאוקמי מימרא דרב ששת לענין הנחה כרבנן דפליגי אדרבי יהודה והיינו רבי אליעזר בן יעקב ולענין קריאה כרבנן דפליגי אדר״ש לכך נראה לי דהא דאמרינן כמאן כי האי תנא רב ששת גופא הוא דמסיק לה והיינו משום דלא משמע ליה כלל הך סוגיא דלעיל אליבא דרבי יוחנן והיינו מכל אותן הקושיות שהקשיתי דבין לענין קריאה ובין לענין הנחה לא פסיקא לן דאיכא פלוגתא דתנאי בהא דלענין קריאה הא לא אשכחן בהדי׳ שום תנא דפליג אדר״ש ורבי יוחנן גופא דאמר לעיל אמתניתין דאלו הן הלוקין זו דברי ר״ש אבל חכמים אומרים כו׳ מימרא דנפשיה קאמר דהכי גמיר׳ ליה וכדפרישית וא״כ רב ששת לא משמע ליה הך מימרא דרבי יוחנן כיון דלא אשכחן בהדיא וכ״ש לענין הנחה כיון דלרבי יהודה ודאי לא מעכבא ורבי אליעזר בן יעקב לא איירי כלל לענין הנחה א״כ אין שום סברא לומר דקריאה לא מעכבא והנחה מעכבא דהא ע״כ לרב ששת קריאה עדיף מהנחה מדלא מוקי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך קודם הנחה דומיא דהנך וקריאה מאן דכר שמיה אע״כ דמסברא פשיטא ליה דהנחה לא מעכב׳ וא״כ הוי מילתא דרב ששת כסברות הפוכות ומשום הכי מסיק רב ששת דאדרבה אשכחן להדיא תנא דאמר כולה מילתא להיפך והיינו במה שאמר רבי יוסי משום שלשה זקינים ומסיק במלתיה מה לביכורים שכן טעונין הנחה וא״כ ס״ד דקריאה עדיפא מהנחה ואפשר דרבנן מודו לר״ש א״כ אדפריך מהנחה דלא אשכחן שום תנא דאמר בהדיא דמעכבא טפי הוי ליה למיפרך מקריאה דאמר ר״ש בהדיא דלוקה כסתם מתניתין דלעיל אע״כ דרבי יוסי משום שלשה זקנים פסיקא ליה לאידך גיסא דהנחה חמירא מקריאה וכך הסברא נותנת שיש בה צד מזבח ור״ש דסבר דלוקין על מחוסר קריאה כ״ש על מחוסר הנחה ואפילו למאן דפליג אדר״ש בקריאה מודה בהנחה ומש״ה פסיקא ליה למיפרך מהנחה ולפ״ז השתא דאתינא להכי לא צריכנא למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל אבל חכמים אומרים היינו מימרא דנפשיה אלא הא דאמר אבל חכמים אומרים היינו מאי דאמר רבי יוסי משום ג׳ זקנים וא״כ לפ״ז עולין יפה פסקי הרמב״ם וסמ״ג שפסקו דשייך חיוב מלקות במחוסר הנחה אע״ג דבמחוסר קריאה ליכא מלקות והיינו כמימרא דרב ששת הכא וכמימרא דר׳ הושעי׳ וכמימרא דרבב״ח אר״י דאמר אבל חכמים אומרים והיינו רבי יוסי משום ג׳ זקנים דהכא ואע״ג דרב אשי דחי להך מילתא וקאמר דהא דלא פריך מקריאה היינו משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא ביכורי הגר כו׳ וא״כ לפ״ז לעולם מצינן למימר דר׳ יוסי נמי סובר בהנך ביכורים דשייך בהו קריאה עדיפי מהנחה מ״מ כיון דסתמא דתלמודא פריך בתר הכי וניהדר דינא ותיתי במה הצד ומסיק דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח א״כ השתא דאתינא להכי דהנחה מיקרי צד מזבח א״כ פשיטא לן טובא דאיכא לאוקמי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אהנחה דומיא דאינך דכתיבי בהאי קרא דלא תוכל לאכול דתליא במזבח וא״כ לפ״ז ע״כ דהא דאמר רבי יוחנן לרב אסי לעיל ופשיט ליה דביכורים מותרין משיראו פני הבית לאו משום דהכי ס״ל לר׳ יוחנן אלא משום דפשיטא ליה לר׳ יוחנן דהא דבעי מיניה ר״א מאימתי מותרין היינו אליבא דר׳ יהודה דפשיטא ליה דהנחה לא מעכב ומספקא לי לרב אסי דאפי׳ בלא קריאה נמי אי מותרין ופשיט ליה ר׳ יוחנן שפיר דלר׳ יהודה מותרין משיראו פני הבית כיון דלענין הנחה נמי סבר דלא מעכבא אע״ג דהוי צד מזבח וכ״ש לענין קריאה דלא מעכבא כן נראה לי נכון ליישב שיטת הסוגיא ושיטת הרמב״ם וסמ״ג בלי שום גמגום ותו לא מידי:
סליק מסכת מכות
§ Rav Sheshet says: With regard to first fruits, the lack of placement alongside the altar invalidates them; while the lack of recitation of the accompanying Torah verses does not invalidate them.
הכל
(3) כְּמַאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה זְקֵנִים: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בַּזְּמַן הַזֶּה בִּירוּשָׁלַיִם וְיֹאכְלֶנּוּ? וְדִין הוּא: בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם. מַה בְּכוֹר אֵינוֹ אֵלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אַף מַעֲשֵׂר אֵינוֹ אֵלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
The Gemara notes: In accordance with whose opinion is this halakha stated? It is in accordance with the opinion of this tanna, Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says three statements in the name of three elders, and one of those statements is that which Rabbi Yishmael says: One might have thought that a person would bring second-tithe produce up to Jerusalem in the present, after the destruction of the Temple, and eat it. And ostensibly, it could be derived by means of a logical inference that one may not do so: A firstborn offering requires bringing it to the place, to Jerusalem, and eating it there, and second-tithe produce requires bringing it to the place; just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.
כמאן? כי האי תנא דתניא: ר׳ ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שיני בזמן הזה לירושלם ויאכלנו, ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום – דבתרויהו כתיב במקום. מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית כו׳ – ומדפריך מה לבכורין שכן טעונין הנחה, ולא קא פריך מה לבכורים שכן טעונין קרייה והנחה, שמע מינה דהנחה מעכבא קרייה לא מעכבא.
שלשה דברים – זו אחת מהן וכולן שנויין בספרי.
יכול יעלה אדם כו׳ – קסבר קדושת הארץ לא בטלה וצריך להפריש מעשרות וקאמר יכול יעלנו ויאכלנו בירושלים בלא פדיון.
יכול יעלה אדם מעשר בידו בזמן הזה – ויאכלנו בלא פדיון דקדושה (ירושלים) [ראשונה] לא בטלה לענין מעשרות.
מעשר שני נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ר״ל בזמן הזה אלא שאין יכול להביאו לירושלים בזמן הזה לאכלו לשם שנאמר מעשר דגנך וכו׳ ובכורות בקרך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כך המעשר וא״כ כיצד הוא עושה פודהו במקומו ואוכלו ואף דמי הפדיון אינו אוכלן בירושלים אלא שורפן ואם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה עושה בזמן הזה אפילו לכתחלה ומאבד את הפרוטה ואפילו היה מפרישו בירושלים אינו אוכלו שם וכן אינו פודהו שם וכל מעשר שני שנכנס לירושלים בזמן הזה מניחין אותו שם עד שירקב וכן אם הוציאו משם ומתוך כך אין מפרישין בזמן הזה מעשר שני בירושלים אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפריש ופודה על הדרך שביארנו ודברים אלו אינם אלא בארץ ישראל שאף בפני הבית אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים בסביבות הארץ כגון בבל ומצרים ועמון ומואב:
אף הבכור נוהג בארץ אף שלא בפני הבית ר״ל בזמן הזה ומהו עושה בו וכבר כתבנו שאינו נאכל אלא בפני הבית מניחו עד שיפול בו מום ויאכלנו:
דתניא ר׳ יוסי אומר שלשה דברים – פירוש: וזה אחד מהם. ר׳ ישמעאל אומר עד ואם איתא ליפרוך מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה אלא ודאי סבירא ליה דקריאה לא מעכבא אמר רב אשי ולטעמיך נהי דקריאה לא מעכבא הא מצוה איכא ואם כן לימא מצוה ולפרוך כלומר דנפריך מהנחה לעכבא ומקריאה למצוה דהא בהבאת מעשר אינו אלא בשנה השלישית בשעת ביעור כל המעשרות אלא היינו טעמא דלא פריך כלל מקריאה משום דאיכא בכורי הגר דלית בהו קריאה לא פסיקא ליה וטובא איכא נמי דמביא ואינו קורא אלא דנקט גר דלאו בר קריאה הוא לעולם. וכיון דאמרינן כן להדיא בסוגיא משמע דהכין הלכתא דגר אינו קורא והכין אמרינן בפרק הספינה בין לר״מ בין לרבנן חד מתוך תרי זימני חד למעוטי גר דאינו קורא וכן היא שנויה במשנת מסכת בכורים גר מביא ואינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתת לי ה׳. אבל בירושלמי אמרו על אותה משנה תני בשם ר׳ יהודה גר עצמו מביא וקורא ומה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם ועתיד אב לכל העולם. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר׳ יהודה הוה עובדא קומי דר׳ אבהו ואורי כר׳ יהודה. ע״כ. דעת התוספתא וכן דעת הרמב״ן ז״ל ודעת רבותי שהלכה כר׳ יהודה כדעת הירושלמי וכן באמת המנהג פשוט בישראל לענין תפלה כי שם במשנת מסכת בכורים שנינו לרבנן וכשהוא מתפלל בצבור אומר אלהי אבותיכם וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל והמנהג שהוא מתפלל לעולם אלהי אבותינו וכישראל גמור וזו ודאי כר׳ יהודה שעל כן הוצרכו בירושלמי לומר הלכה כר׳ יהודה ואורי ר׳ אבהו כן דאלו לענין מקרא בכורים לא הות הוראה בימי ר׳ אבהו. ולפ״ז יש לנו לומר דגמרא דילן לא פליג אפסקא דירושלמי וסוגיין דהכא ודפרק הספינה (ב״ב פא) אליבא דר״מ ורבנן דהתם דוקא וכן סוגיין דהכא לר׳ יוסי ולר׳ ישמעאל דקים לן דכולהו סבירו להו כרבנן דמשנת בכורים דליכא דפליג עלייהו אלא ר׳ יהודה לחוד. ומיהו אין הכי נמי סבירא להו בגמרא דילן דהלכתא כר׳ יהודה כדפסק ר׳ יהושע בן לוי ואורי ר׳ אבהו בירושלמי דלא לאוקמי פלוגתא בהלכתא בין גמרא דילן לגמרא דירושלמי. ואף על פי שזה דוחק קצת לסוגיא דהכא וסוגיית דפרק הספינה הכי עדיף לן למימר כדי לקיים המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים וכן בענין ברכת המזון נהגו לומר שהנחלת את אבותינו. וא״ת ואפילו לרבנן היאך יכולין לומר אלהי אבותינו נמי דאברהם אב לגרים יצחק ויעקב מאי איכא למימר וכן לענין בכורים היאך יכול לקרות ארמי אובד אבי. וי״ל דקים לן דכולהו אבות כחד נינהו וכדאתקש בכמ׳ דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אבינו ע״ה.
ומעירים: כמאן [כדעת מי] — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: ר׳ יוסי אומר שלשה דברים משום (בשם) שלשה זקנים, וזה אחד מהם, ר׳ ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה (לאחר חורבן הבית) בירושלים, ויאכלנו? ולכאורה דין (סברה) הוא, שיש מקום ללמוד שאסור הדבר מסברה, שכן קרבן בכור טעון הבאת מקום שצריך להביאו למקדש לזובחו שם, ומעשר שני טעון הבאת מקום לירושלים, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית — אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.
The Gemara notes: In accordance with whose opinion is this halakha stated? It is in accordance with the opinion of this tanna, Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei says three statements in the name of three elders, and one of those statements is that which Rabbi Yishmael says: One might have thought that a person would bring second-tithe produce up to Jerusalem in the present, after the destruction of the Temple, and eat it. And ostensibly, it could be derived by means of a logical inference that one may not do so: A firstborn offering requires bringing it to the place, to Jerusalem, and eating it there, and second-tithe produce requires bringing it to the place; just as the firstborn offering may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple.
הכל
(4) מַה לַבְּכוֹר, שֶׁכֵּן טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? בִּכּוּרִים יוֹכִיחוּ: מַה לַּבִּכּוּרִים, שֶׁכֵּן טְעוּנִים הַנָּחָה!
Rabbi Yishmael continues and counters: What is notable about a firstborn? Bringing the firstborn to Jerusalem is required only in the presence of the Temple, because it is notable in that it requires placement of its blood and its sacrificial portions upon the altar; will you say the same with regard to second-tithe produce, which requires only that it be consumed in Jerusalem? He then suggests: First fruits will prove that placement of blood upon the altar is not a factor, as they do not require placement of blood upon the altar, and yet they are brought to Jerusalem only in the presence of the Temple. Rabbi Yishmael counters: What is notable about first fruits? They are notable in that they require placement alongside the altar. Perhaps, since second-tithe produce does not require placement at all, even in the present one must bring it to Jerusalem and eat it there.
ויש לדחות: מה לבכור שכן טעון (חייב) מתן דמים והקרבת אימורין (חלקים פנימיים של הקרבן) לגבי מזבח, ולכן כשאין המקדש בנוי אין מביאים אותו. מה שאין כן במעשר שני, שצריך רק לאוכלו בירושלים! ומשיבים: בכורים יוכיחו, שהם אינם טעונים מתן דמים, ובכל זאת הם מובאים ונאכלים רק בפני הבית. ויש לדחות ראיה זאת: מה לבכורים — שכן טעונים הנחה לפני המזבח, אבל מעשר שני שאינו טעון מזבח — שמא צריך להביא אותו גם בזמן הזה לירושלים ולאוכלו שם,
Rabbi Yishmael continues and counters: What is notable about a firstborn? Bringing the firstborn to Jerusalem is required only in the presence of the Temple, because it is notable in that it requires placement of its blood and its sacrificial portions upon the altar; will you say the same with regard to second-tithe produce, which requires only that it be consumed in Jerusalem? He then suggests: First fruits will prove that placement of blood upon the altar is not a factor, as they do not require placement of blood upon the altar, and yet they are brought to Jerusalem only in the presence of the Temple. Rabbi Yishmael counters: What is notable about first fruits? They are notable in that they require placement alongside the altar. Perhaps, since second-tithe produce does not require placement at all, even in the present one must bring it to Jerusalem and eat it there.
הכל
(5) ת״ל תִּלְמוֹד לוֹמַר : ״וְאָכַלְתָּ [שָּׁם] לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳ (דברים י״ד:כ״ג). מַקִּישׁ מַעֲשֵׂר לַבְּכוֹר: מַה בְּכוֹר אֵינוֹ אֵלָּא לִפְנֵי הַבַּיִת, גאַף מַעֲשֵׂר אֵינוֹ אֵלָּא לִפְנֵי הַבַּיִת. וְאִם אִיתָא, לִיפְרוּךְ! מַה לַּבִּכּוּרִים, שֶׁכֵּן טְעוּנִין קִרְיָיה וְהַנָּחָה!
Rabbi Yishmael concludes: Therefore, the verse states: “And you shall eat before the Lord your God…the tithe of your grain…and the firstborn of your herd and your flock” (Deuteronomy 14:23); the Torah juxtaposes second-tithe produce to the firstborn. Just as the firstborn may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple. The Gemara explains: the proof of Rav Sheshet’s opinion from the baraita is: And if it is so that the lack of recitation of the Torah verses invalidates the ritual of first fruits, let the baraita refute the derivation by saying: What is notable about first fruits? They are notable in that they require recitation of the Torah verses and placement alongside the altar.
ת״ל: ואכלת לפני יי אלהיך מע[שר] דגנך ובכרת. מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית כו׳.
הבכורים אין נוהגין מן התורה אלא בארץ ומדברי סופרים אף בסוריא וארצות סיחון ועוג אבל לא בשאר הסביבות ואין נוהגין אלא בפני הבית ולא בזמן הזה כלל ובזמנם מיהא כלם טעונין הבאת מקום מעשר בירושלים ובכור ובכורים בעזרה ולמדת שהבכורים והבכור יש בהם צד מזבח זה למתן דמים וזה להנחה מה שאין כן במעשר שני:
הגר מביא וקורא ויכול הוא לומר אשר נשבע ה׳ לאבותינו שהרי נאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך ר״ל אב לכל הרוצה ליכנס תחת כנפי אמונתו והרי לאברהם היתה השבועה שיהו בניו יורשים את הארץ ומ״מ יש הרבה שמביאים ואין קוראין כמו שיתבאר במקומו:
תלמוד לומר: ״ואכלת לפני ה׳ אלהיך... מעשר דגנך... ובכורות בקרך וצאנך״ (דברים יד, כג), מקיש (משווה) הכתוב מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא לפני הבית — אף מעשר אינו נאכל אלא לפני הבית. ומכאן מוכיח רב ששת את דבריו: ואם איתא [יש] שקריאה מעכבת ביכורים, מדוע נאמר רק ״מה לביכורים שכן טעונים הנחה״? ליפרוך [שיקשה אחרת]: מה לבכורים — שכן טעונין קרייה וגם הנחה!
Rabbi Yishmael concludes: Therefore, the verse states: “And you shall eat before the Lord your God…the tithe of your grain…and the firstborn of your herd and your flock” (Deuteronomy 14:23); the Torah juxtaposes second-tithe produce to the firstborn. Just as the firstborn may be eaten there only in the presence of the Temple, so too, second-tithe produce may be eaten there only in the presence of the Temple. The Gemara explains: the proof of Rav Sheshet’s opinion from the baraita is: And if it is so that the lack of recitation of the Torah verses invalidates the ritual of first fruits, let the baraita refute the derivation by saying: What is notable about first fruits? They are notable in that they require recitation of the Torah verses and placement alongside the altar.
הכל
(6) א״ר אֲמַר רַב אָשֵׁי: נְהִי דְעִיכּוּבָא לֵיכָּא, מִצְוָה מִי לֵיכָּא? וְלֵימָא: מִצְוָה וְלִיפְרוּךְ! אֵלָּא, אֲמַר רַב אָשֵׁי: כֵּיוָן דְּאִיכָּא בִּכּוּרֵי הַגֵּר, דְּבָעֵי לְמֵימַר ״אֲשֶׁר נִשְׁבַּע [ה׳] לַאֲבוֹתֵינוּ״ (דברים כ״ו:ג׳,ט״ו), וְלָא מָצֵי אָמַר, לָא פְסִיקָא לֵיהּ.
Rav Ashi said: There is no proof from the fact that recitation is not mentioned. Although the lack of recitation does not invalidate the first fruits, is there no mitzva? Everyone agrees that there is a mitzva to recite the Torah verses. And therefore let the tanna say that there is a mitzva to recite the portion; and refute the proof from first fruits in that manner, as in the case of second tithe there is no mitzva to recite Torah verses. Rather, Rav Ashi said that there is a different reason that recitation was omitted from the refutation: It is that there is the case of the first fruits of a convert, who needs to recite: “I have come to the land that the Lord swore unto our fathers” (Deuteronomy 26:3), and since he cannot say it, as the Lord did not swear to give the land to the ancestors of the convert, he brings the first fruits but does not read the portion. Therefore, the obligation to recite the Torah verses is not clear-cut for the tanna and he did not mention it.
ודאחי רב אשי, נהי דלא מעכבא אפילו מצוה ליכא? – ואקשינן: או הכי ליפריך מה לביכורים שכן טעונין הנחה וקרייה מצוה. אלא אמר רב אשי – מאי טעמא לא פריך קרייה והנחה? משום דביכורי דגר – אין בהן קרייה כלל, דלא יכיל למימר אשר נשבע יי לאבותינו, כיון דלא פסיקא ליה משום הכי לא תאני לה. וכיון דאיפריך ליה האי ד{י}נא מייתי ליה למעשר שיני מהק[י]שא.
מצוה מי ליכא – וכיון דמצוה איכא נפרוך נמי קרייה דמצוה.
לא פסיקא ליה – ומיהו בישראל אפילו עיכובא איכא למימר.
ולימא מצוה כו׳ – פירוש שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים ומעשר שני אוכלין אותו בלא שום קריאה ומה שקורין למעשר בשנה שלישית היה ואז לא היה נוהג כלל מעשר שני.
בד״ה ולימא כו׳ שכן טעונין קריאה למצוה קודם שיאכל בכורים אבל מעשר שני אוכלים אותו בלא שום קריאה והוידוי מעשר שני בשנה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
אמר רב אשי: מה שלא נזכרה קריאה — אין זו הוכחה, שהרי נהי דעיכובא ליכא [גם אם אמנם שעיכוב אין] בקריאה, ואולם מצוה מי ליכא [האם אין] בכך? ולכל הדעות מצוה היא לקרוא, ומכל מקום לימא [שיאמר] שיש מצוה בקריאה וליפרוך [ויפרוך] גם בכך את הראיה מביכורים, שבביכורים יש מצות קריאה לכתחילה, מה שאין כן במעשר! אלא אמר רב אשי, טעם אחר יש שלא הוזכרה כאן קריאה: כיון דאיכא [שיש] בכורי הגר, דבעי למימר [שהוא צריך לומר] ״באתי אל הארץ אשר נשבע [ה׳] לאבתינו״ (דברים כו, ג) ולא מצי אמר [ואינו יכול לומר] זאת, שהרי לאבותיו של הגר לא נשבע ה׳, ולכן הוא מביא ביכורים ואינו קורא, משום כך לא פסיקא ליה [אין זה חתוך, מוחלט, לו], כדי שיוכל להקשות ממנו.
Rav Ashi said: There is no proof from the fact that recitation is not mentioned. Although the lack of recitation does not invalidate the first fruits, is there no mitzva? Everyone agrees that there is a mitzva to recite the Torah verses. And therefore let the tanna say that there is a mitzva to recite the portion; and refute the proof from first fruits in that manner, as in the case of second tithe there is no mitzva to recite Torah verses. Rather, Rav Ashi said that there is a different reason that recitation was omitted from the refutation: It is that there is the case of the first fruits of a convert, who needs to recite: “I have come to the land that the Lord swore unto our fathers” (Deuteronomy 26:3), and since he cannot say it, as the Lord did not swear to give the land to the ancestors of the convert, he brings the first fruits but does not read the portion. Therefore, the obligation to recite the Torah verses is not clear-cut for the tanna and he did not mention it.
הכל
(7) וְלִיהְדַּר דִּינָא וְתֵיתֵי בְּ׳מַה הַצַּד׳! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ.
The Gemara asks: Why was it necessary for the tanna to derive that second-tithe produce is not brought to Jerusalem at present from the juxtaposition in the verse? And let the derivation revert to its starting point, and derive the halakha through an analogy derived from the common factor of first fruits and the firstborn. Each of the sources neutralizes the significance of the notable factor in the other, leaving the common factor: One must bring them to Jerusalem. From there it may be derived that second-tithe produce, which one must also bring to Jerusalem, need not be brought there when the Temple is not standing. The Gemara answers: The juxtaposition is necessary due to the fact that this analogy can be refuted: What is notable about the common factor that is true of both second tithe and the firstborn? It is notable in that they have an aspect involving the altar, which is not so in the case of second tithe.
וניהדר דינא וניתי במה הצד – למה לי היקישא נימא בכור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נוהגין אלא בפני הבית.
צד מזבח – זה למתן דמים וזה להנחה.
מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח – ויש למפרך שכן אסורים לזרים כדפריך רבה לעיל. והא דאמר בברייתא בכורים יוכיחו צ״ל דמיירי בבכורים שהופרשו בפני חורבן הבית דאם הופרשו אחר הבית אינן קדושין כלל וחולין הן דתנן פרק שני דבכורים יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובכורים אינן אלא בשבעה מינין ובפני הבית.
וליהדר דינא ותיתי במה הצד – פירוש: למה הוצרך ר׳ ישמעאל ללמו׳ מעשר מן בכורים בהקש דלא תוכל דהא מצי מייתי לה במה מצינו דהא פתח ביה על ידי מה הצד דאמרינן לא ראי מעשר כראי בכורים ולא ראי בכורים כראי מעשר הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום וטעונין בית אף אני אביא מעשר שהוא טעון הבאת מקום שיהא טעון בית ואע״ג דבכל דוכתא היקש עדיף מן הצד השוה שאין משיבין על ההקש אנן הכי קאמרינן דכיון דפתח במה מצינו דלסיימה ואהדר בעי למילפה בהיקש נמי דליליף.
ושואלים: מדוע צריך התנא ללמוד שאין מביאים מעשר שני לירושלים בזמן הזה מההיקש בכתוב? וליהדר דינא [ושיחזור יהפוך, את הדין] ותיתי [ותבוא] לו ההוכחה בדרך הלימוד של ״מה הצד״, שישווה מצד אחד לביכורים ומצד שני לבכור, וילמד מן הצד השווה לשניהם — שטעונים הבאת מקום — שגם מעשר שטעון הבאת מקום, איננו טעון הבאה שלא בפני הבית! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] השוואה זו, ולומר: מה להצד השוה שבהן — שעל כל פנים כן יש בהן צד מזבח, מה שאין כן במעשר.
The Gemara asks: Why was it necessary for the tanna to derive that second-tithe produce is not brought to Jerusalem at present from the juxtaposition in the verse? And let the derivation revert to its starting point, and derive the halakha through an analogy derived from the common factor of first fruits and the firstborn. Each of the sources neutralizes the significance of the notable factor in the other, leaving the common factor: One must bring them to Jerusalem. From there it may be derived that second-tithe produce, which one must also bring to Jerusalem, need not be brought there when the Temple is not standing. The Gemara answers: The juxtaposition is necessary due to the fact that this analogy can be refuted: What is notable about the common factor that is true of both second tithe and the firstborn? It is notable in that they have an aspect involving the altar, which is not so in the case of second tithe.
הכל
(8) וּמַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לְשַׁעְתָּהּ וְקִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, אפי׳ אֲפִילּוּ בְּכוֹר נַמֵי! אִי קָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לְשַׁעְתָּהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, אֲפִילּוּ בְּכוֹר נַמֵי תִּבְעֵי!
The Gemara asks: And what opinion does Rabbi Yishmael hold that led to his initial assumption that one is obligated to bring a firstborn animal to Jerusalem only when the Temple is standing? If he maintains in general that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time and sanctified Jerusalem forever, and the location of the Temple remains sacred even after the Temple was destroyed, then one should also be obligated to bring a firstborn animal to the place of the Temple and sacrifice it on an altar and eat it. If he maintains that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever, then he should raise a dilemma even with regard to a firstborn, whether it may be eaten in Jerusalem.
ערך קדש
קדש – א(ירושלמי בפרק הרואה) כי אלהים קדושים הוא קדוש בכל מיני קדושות (בסוף גמ׳ דסוטה) אלא עלמא אמאי מקיים אקידושא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא פי׳ החובה ק״ש בברכותיה והתפלה מפני שמוסיפין האידנא ואומרין מזמור ארוממך אלהי המלך ובא לציון וקרא זה אל זה ועונין קדושה וגם קורין משנה או תלמיד ואומר קדיש ועונין יהא שמיה רבא על אלו שמוסיפין על החובה בהן מיקיים עלמא האידנא ופי׳ צלמות ולא סדרים ומפני מה הארץ צלמות לפי שאין בה סדרים כגון קידושא דסדרא ויהא שמיה רבא מכלל אי הוו בה הני סדרים ותופע כמו אור אחרי האופל אסמכתא בעלמא (יבמות מו. כתובות נט: נדרים פו: בבא קמא פט:) כדרבא דאמר רבא הקדש החמץ ושיחרור מפקיעין מיד שעבוד פירוש כגון ישראל דשעבוד חמצו של נכרי והגיע שעת הביעור לא אמרינן כיון דמשועבד ליה לנכרי והגיע שעת הביעור דנכרי הוא אלא חייל עליה איסור הקדש מידי דהוה אקדושת הגוף כההיא אתתא דעיילא אצטילא דמלתא וכו׳ ואמרינן רבא לטעמיה כיון דשדייה אמיתנא איתסרא בהנאה דהוה ליה כקדושת הגוף וכן אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף הוא וכדרבא אבל הקדש מידי דלאו קדושת הגוף אלא קדושת דמים לא מפקע מידי שעבוד דהא מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה דקא משוינן ליה הקדש טעות ושקלה כתובתה ולא מפקע הקדש לשעבוד דכתובתה. שחרור (יבמות מה) א״ר חמא הלוקח עבד מן הנכרי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין וכו׳ קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא (מכות יט. מגילה י. חגיגה ג: ערכין לב: זבחים קיב) קדושה ראשונה שקדשה יהושע קדשה לשעתה כשהיו שם ישראל על שנחרב בימי נבוכדנצר ולא קדשה לעתיד לבא לאחר שנחרב (כתובות כד:) כמה הייתם אוכלין בגולה בקדשי הגבול. עשר בגבולין כבר פי׳ בערך עשר (ערכין יט) ביד עד האציל ורמינהי קדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק וכו׳. (קידושין ג) מעיקרא תני לישנא דאורייתא והיא האשה נקנית ולבסוף תני לישנא דרבנן האיש מקדש דאסר לה אכולי עלמא כהקדש ובזו ההלכה נותן הבעל קדושין ואומר הרי את מקודשת לי נתנה היא ואמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא חוששין מדרבנן (ובגמ׳) בביאה כי יקח איש אשה ובעלה קדושין המסורין לביאה הוי קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין עוד (קידושין נב) עוד (קידושין יג.) קדשה בגזל ובחמס ובגנבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת עוד (קידושין סה) המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין ואפי׳ שניהם מודין.
ערך כוון
כוון – ב(יומא כח:) דלמא כתלי בית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דמכווני. פי׳ בירושלמי (בפרק כיצד מערבין) א״ר יוסי מי שאינו יודע לכוין הרוחות יראה מקום שהחמה זורחת באחד בתקופת תמוז עד מקום שהיא זורחת באחר בתקופת טבת אילו פני מזרח עד כמה יגעו הנביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצומצמת בו בתקופת טבת ובתקופת תמוז. ז׳ שמות נקראו לו שער סור ששם הטמאין פורשין הה״ד סורו טמא. שער היסוד ששם היו מיסדים ההלכה. שער החרסית שהוא מכוון כנגד זריחה החמה כדכתיב האומר לחרס ולא יזרח. שער האיתון שמשמש כניסה ויציאה. שער התווך שהוא ממוצע בין שנ׳ שערים. שער החדש ששם חידשו הסופרים הלכה. שער העליון שהוא למעלה מן העזרה. (מכות יט) ומכוונות להם דרכים מזו לזו שנאמר תכין לך הדרך (א״ב תרגום והנה אמת נכון והא קושטא כיוון).
א. [הייליגען. טרויען.]
ב. [פעסטשטעלען.]
ומאי קסבר – האי תנא דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר.
אי קסבר קדושה ראשונה – של בית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ וקא מיבעיא ליה מי קרינא ביה השתא בלא חומה לפני ה׳ אלהיך או לא וקא פשיט מעשר מבכור.
אפי׳ בכור נמי – יקרב ויאכל דהא מאן דאית ליה קדשה לעתיד לבא סבירא ליה מקריבים אע״פ שאין בית כדאמרינן במגילה נקראת (דף י.).
ה״ג: ואי קסבר לא קדשה אפילו בכור נמי – תיבעי. ואי קסבר קדושת הבית בטלה ומיבעיא ליה במעשר הואיל ואינו צריך לבית אי מתאכיל בירושלים לפני ה׳ קרינא ביה אי לא אפי׳ בכור נמי כי האי גוונא תיבעי ליה כגון בכור שנזרק דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים מהו שיאכלוהו.
אפילו בכור נמי – צ״ל דמיירי אם עשה מזבח וזרק דמו אליבא דקדושת בית לא בטלה דמקריבין אע״פ שאין בית דבלא מזבח פשיטא דבכור לא דהא בעי מתן דם ואימורים ואם תאמר לימא דבכור דברייתא דקאמר מה בכור וכו׳ מיירי היכא דלא עשה מזבח וי״ל דלההוא ודאי לא הוה מדמי בכור למעשר ולא דמי ליה מעשר.
ואי סבר לא קדשה אפילו בכור נמי תיבעי – כך גרסת רש״י דמוקי ליה בבכור שנשחט ונזרק דמו קודם חורבן דההוא הוי דומיא דמעשר כדפ״ה וא״ת אי לא קדשה אם כן לא משכחת לה מעשר דקדושת הארץ בטלה וי״ל דודאי קדושת בית לא קדשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות אבל קשה דאי לא קדשה קדושת הבית לעולם א״כ במות מותרות דהא בהא תליא כדמוכח במגילה (דף י.) ואם כן יביא מעשר שני ויהא נאכל בכל ערי ישראל כדאמרינן בזבחים (דף קיב:) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות וקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל העיר וי״ל דמיירי שגדל לפני הבית שהוזקק להביאו למקום ובהכי ניחא נמי קושיא קמייתא ומסיק דלעולם לא קדשה כהאי גוונא אבל קשה לגירסא זו דאמרינן למסקנא דלא קדשה אם כן מאי מיבעי לעיל יכול יעלה פשיטא דלא יעלה בירושלים יותר משאר עיירות כיון דלא קדשה ותו גבי בכור נמי למה לי היקשא דבשרו לדמו תיפוק ליה דבלאו ההיקשא דהיכא דאכיל הוי להו כחוץ לחומה כיון דלא קדשה והוי ליה כאוכל קדשים בחוץ ועוד קשה דקאמר ולעולם דלא קדשה כו׳ ומקשינן בשרו לדמו משמע דאי אמר קדשה מתאכיל בכור בלא בית ולא הוי ממעטינן מהך היקישא וקשה דהא מוכח פרק קדשי קדשים (זבחים ס.) דמזבח שנפגם אין אוכלין קדשים קלים ואמאי הא מוכח הכא היכי דקדשה דנאכל אפילו ליכא מזבח ושאני הכא דלא קדשה לכן צריך לומר דגריס לעיל ואי סבר לא קדשה מעשר נמי והכי פירושא אפילו מעשר נמי לא יהא מתאכיל בירושלים כלל בלא פדיון דלא הוי כלל לפני ה׳ אלהיך ואין לתמוה אי לא קדשה אם כן לא משכחת מעשר דקדושת הארץ בטלה דודאי קדושת בית לא קידשה אבל קדושת הארץ קדשה לעתיד לבא לענין מעשרות ולא תליא הא בהא אבל הכא מיירי שאין המזבח כלל בנוי וגריס לעולם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וטעמא דבכור לאו משום קדושת הארץ אלא משום דאתקש בשרו לדמו דבעינן שיהא המזבח קיים בשעת אכילת בשרו הלכך כל כמה דילפינן דבכור לא מתאכיל מעשר נמי לא מתאכיל בלא פדיון ואם תאמר ברייתא דאמרה בכורים יוכיחו מנלן דבכורים לא מתאכלי כשאין מזבח אם הונחו אצל מזבח וחרב דבעי למילף מעשר מינייהו ויש לומר דודאי הא דאמרינן בברייתא בכורים יוכיחו מיירי בבכורים שלא הובאו כלל בפני הבית עד לאחר חורבן ובודאי היה להש״ס להשיב דאם כן לא שייך כלל לדמות מעשר לבכורים אלו שהרי צריכים הנחה וצריכים לבית גם בשביל הנחה ולא בשביל אכילה לחוד ומעשר לא צריך לבית אלא בשביל אכילה לבד אלא דלא חייש ליה לפי שאינו נשאר במסקנא ומה שזקוק הש״ס להעמיד בבכור שנזרק דמו לפני הבית ואינו מעמידו כשהובא אחר הבית כמו בכורים משום דתנא מסיים קרא דהקיש הכתוב ואין נכון להעמיד בבכור שהוא אחרי הבית שלא דמי כלל למעשר דהא מחוסר מתן דם ואימורין כדפ״ל ולא שייך להקיש מעשר לבכור אלא דוקא כשאין הבכור צריך לבית אלא דוקא בשביל האכילה דלפני ה׳ והשתא הויא דומיא דמעשר דודאי במשא ומתן יכול להיות דומה מעשר לבכורים שהובאו אחר הבית אף על גב דלא נשאר במסקנא ובכור נמי שבתחלת הברייתא יכול היה להיות בבכור שאחר הבית אלא שאז לא היה טועה דהא לא שייך כלל לדמות לו מעשר והיינו דמותיב שכן אין טעון מתן דמים.
אי קסבר קדושה ראשונה כו׳ – פירוש, קדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי נאכל בירושלם, ואי משום הקרבה מקריבין אעפ״י שאין בית, כדאמרי׳ בשבועותא ובמגילהב אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומ״ה פשי׳ לי׳ בבכורג דלא אכלינן שהרי בטלה קדושת הבית והעיר, ולא קרינא ביה לפני השם אלהיך, [אפי׳ מעשר נמי לא ניכול, דהא לא קרינא ביה לפני השם תאכלנו. ואע״ג דעיקר] מעשר דרבנן הוא אם לא קדשה לע״ל, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.ד ועוד [דאנן אפי׳] מעשר דאורייתא קאמרי׳ כגון שהיה לו מעשר מפירות של קודם גלות הארץ. ומפרקי׳ לעולם קדשה לשעתהה קדשה לעתיד לבא ואלו בנו מזבח מיכל נאכל הוא, אלא הכא בבכור שנזרק דמו קודם חרבן [הבית] דמקשי׳ בשרו לדמו, מה דמו למזבח אף בשרו [למזבח], ועכשיו אין שם מזבח, לפיכך אינו נאכל עד שיבנו אותו, ואקיש רחמנא מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש בו מזבח, אף מעשר, כך גרסא זו כתובה ברוב הנוסחאות וקרוב לזה פירשה הרב אב ב״ד ז״ל.ו
ומי׳ אם בנה שם מזבח אוכל שם מעשר,ז שאף אותו בכור נאכל שם ולא בעי׳ מזבח אחר. וק״ל כיון דקסבר קדשה לעתיד, בכורים אמאי אינן נאכלין כדאמרינן [בכורי׳] יוכיחו,ח והלא מקריבין אע״פ שאין בית.ט
ובמס׳ תמורהי מוחלפת שיטה זו בעיקר נוסחי וה״ג לה התם, אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד אפילו בכור נמי, אי קסבר לא קדשה אפילו בבכור נמי תיבעי, פירוש תיבעי בכור שנזרק דמו קודם חרבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אם נאכל בירושלם אם לאו, אי קרינא ביה לפני השם תאכלנו הואיל ולא קדשה, או לא, ואמאי לא אבעיא לר׳ יוסי בבכור גופיה כדאבעיא ליה במעשר וה״ה לבכורים, אלא דעדיפא [מינה] אקשי דמבכור ילפינן ליה ואיהו גופיה צ״ת. ומפרקי׳ לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד, והכא בבכור שנזרק דמו קודם חרבן ועדיין בשרו קיים, דמקשי׳ בשרו לדמו. פי׳, [היינו] טעמיה דלא מבעיא לן ביה משום דפשי׳ לן דמקשי׳ בשרו לדמו.
ורש״י ז״ל גריס בשמעתין כי ההיא גרסא בתמורה. ועדיין קשה לי בכורים שנקרבו למזבח קודם חרבן אמאי לא מבעיא ליה, דקאמר בכורים יוכיחו, ואיכא למימר כיון דבעו הנחה וקריאה לגבי המזבח והשתא ליכא מזבח לא מתאכלי, ואף ע״ג [דכבר] קרא, כיון דהשת׳ לא חזו לקריאה ולהנחה, כדאמרי׳ בבכור, אבל במעשר שאין בו צד מזבח מבעיא לן כנ״ל.כ
ומי׳ לגרסת רש״י ז״ל קשה, היכי אמרינן דסבר רבי יוסי לא קדשה, והא רבי יוסי הוא דאמר קדושה ראשונה ושניה יש להם ג׳ אין להם.ל ואיכא למימר קדושת הארץ קדשה לעתיד, אבל קדושת העיר והבי׳ בטלו משבאו פריצים וחללוה.מ וא״נ משום ר׳ ישמעאל קאמר וליה לא ס״ל. ותו ק״ל כיון דקסבר לא קדשה היכי קרינ׳ ביה לפני השם אלהיך באכילה, ובכל דוכתא דקאמרי׳,נ אוכלים קדשים קלים ואף על פי שאין חומה, משום קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא קאמרי׳.
א. י, א.
ב. טז, א.
ג. בכ״י: בבשר.
ד. עי׳ תוס׳ ד״ה אפילו.
ה. כ״ה בנד׳ ובכי״ב וג׳. אבל בכי״א: קדשה לשעתה ולא קידשה לע״ל. וזה טעות כמבואר בהמשך דברי רבנו, ומשו״כ הבאנו רק הנוסחא הישנה כבנדפס.
ו. זו גי׳ התוס׳ כאן ובתמורה כא, א [וכנראה גם גי׳ רש״י בתמורה שם, ולא כדגרס כאן], וכן גי׳ הראב״ן סי׳ נ שהאריך לבאר גירסה זו. ומה שכתב רבנו שקרוב לזה פירשה הר״א אב אב״ד ז״ל, כנראה שאין כוונתו להראב״ד בעל ההשגות שכן דעתו בהשגות כרש״י דלא קדשה לע״ל, עי׳ בהשגות פ״ו מהל׳ בית הבחירה הט״ז שהשיג על מה שכ׳ הרמב״ם לחלק שאפילו אם קדושת א״י לענין שביעית ומעשרות וכיו״ב לא קדשה לע״ל מ״מ במקדש וירושלים קדשה לע״ל לפי שקדושת המקדש והעיר מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, וכתב הראב״ד שלא ידע מאין לו, ובמשנה (פ״א דמע״ש מ״ה) אם אין מקדש ירקבו, ובגמרא (ב״מ נג, ב) דנפול מחיצות, אלמא למ״ד לא קידשה לע״ל לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א״י. ועי׳ שו״ת התשב״ץ ח״ג סי׳ רא ומשל״מ שם שתירצו קושית הראב״ד ע״פ סוגיין דאפילו קדשה לע״ל מ״מ בכור הוקשה בשרו לדמו שיהא המזבח קיים בשעת אכילת בשרו ומקיש מע״ש לבכור ע״ש. ועי׳ עוד בכפות תמרים סוכה לד, ב ד״ה של מע״ש, שו״ת שער אפרים סי׳ עט, ומג״א סי׳ תקסא סק״ב דברי אמת בקונטרסים ס״ס יו״ד (קב עג), חזו״א שביעית סימן ג. ומיהו דעת הראב״ד נראה שגורס כרש״י דלא קדשה לע״ל, וסבר הראב״ד דדוקא אי ס״ל לא קדשה לע״ל דבטל כלל דין קדושת המקום והמזבח, אע״ג דהיה מקום בס״ד לומר שכיון שנזרק דמו לפני חורבן הבית יהא מותר לאכול הבשר שהותר בזריקה כשרה, [ואכן תוס׳ ורבנו תמהו בזה ארש״י מאיזה סברא יהא מותר לאכול אחר החורבן ובמאי הוי לפני ה׳ אלוקיך] ואתא הקושיא לומר כיון שבטלה קדושת מזבח לגמרי הוקשה אכילתו לדמו, אבל אי ס״ל דקדשה לע״ל, הואיל ויש אפשרות שיהא דין דמו א״א למידרש בהא היקשא ומותר לאכול הבשר שנזרק קודם חורבן המזבח, דכיון דעדיין קדוש המקום מותר לאוכלו דהרי איכא דין קדושת המזבח, ואף שחרב מ״מ כיון דהקדושה לא בטלה לא שייך ללמוד מדמו דבעי מזבח ממש, ולפי״ז שפיר הקשה הראב״ד דאי נימא כסברת הרמב״ם דאפילו אמרינן לא קדשה לע״ל קדושת המקדש והעיר לא בטלה א״כ יהא מותר במעשר, דהא גם בכור נאכל אי לא בטל קדושת המזבח.
ז. עי׳ ראב״ן שם, ועיי״ש שכתב חידוש גדול דדוקא מזבח של ציבור אבל יחיד שהוא בונה מזבח להקריב עליו בכור, במה מקרי. וע״ש שמשמע שאפילו מסרו לציבור לא מהני. שזה דין בבנין ולא בקניני הציבור, וע״ש בהערות שמדברי הכו״פ שר״ה מפריז רצה להקריב בזה״ז לא משמע כן. ועי׳ כלי חמדה פ׳ כי תבא.
ח. עיין תוס׳ סוד״ה ואי.
ט. מגילה י, א וש״נ.
י. כא, א. ועי׳ ריטב״א.
כ. עי׳ תוס׳.
ל. יבמות פב, א.
מ. זו סברת רבנו ע״פ עבודה זרה נב, ב וכמו שכתב שם במלחמות, ובחידושיו נד, ע״ב [במהדורה שלנו עמ׳ ריט, וחסר בחי׳ הנדפסים] ודעתו שדין ובאו בה פריצים וחללוה הוא מצד גזה״כ שיצאו לחולין ע״י כיבוש הגויים ואין זה מדין מעילה כדעת המאור, ולפיכך אין דין חילול רק ע״י פריצי גויים אע״פ שאינן בני מעילה, ואפילו בדין המקדש וכלי שרת שאין בהם דין מעילה. [ועי׳ נדרים סב, ב ומה בלשצר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול וכו׳]. אבל דעת הרז״ה במאור שם שדין באו פריצים וגו׳ מדין מעילה הוא ודוקא במזבח וכלי המקדש ועל ידי בני מעילה, ורבנו חולק שהרי אבני המזבח קדושת הגוף הם, ועוד שעיקר הפסוק בבהמ״ק עצמו שיצא מקדושתו על ידם ונעשה חול דהא בבית כתיב ובאו בו פריצים וחללוה. ועי׳ שו״ת רמ״ע מפאנו סי׳ כה דבית כיון דקרקע אינה נגזלת אין בה חילול פריצים ולא דמי לאבני מזבח שיש בהם תפיסת ידי אדם דהו״ל תלוש ולבסוף חיברו. ומרבנו ל״מ חילוק זה. [ועי׳ מחזיק ברכה א״ח קונטרס אחרון סימן קנא]. ובחת״ס יו״ד סי׳ רלג רצה לפרש דעת הראב״ד שסובר שבטל קדושת המקדש מטעם ובאו בה פריצים ע״ש. ואמנם הראב״ד ב״כתוב שם״ סובר נמי הסברא דפריצים שייך בגויים דלאו בני מעילה נינהו. וז״ל שם: ״שהתורה נתנה להם כח לגויים לחלל קדושתם כאלו הם בני מעילה אבל לישראל לא נתן כח לחלל בהמה וכלי״, ואפשר שזו כדעת רבנו מטעם כיבוש ומועיל אפילו בכלי שרת דאינם בכלל מעילה, ולפי״ז נמי מועיל במקדש. מיהו מלשון הראב״ד בהשגות שכתב שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי משמע שהקידוש היה לזמן, וב״ד יכול להתנות קדושתו על דעתם וכמו שכ׳ בתוס׳ פסחים פה, ב ד״ה החלונות שתלוי הקידוש בדעת ב״ד. ועי׳ תשב״ץ ח״ג סי׳ ה שכתב שקרא דובאו בה פריצים אפשר שלא היתה גזירת הכתוב רק במקדש ראשון ובאבני מזבח מפני שהפקירום ישראל, וסברא זו צ״ע, ומדברי רבנו ל״מ כן. וגם כתב שם דאע״פ שנכנסו עכו״ם לא הופקעה הקדושה מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתם אף כשהן שוממין. וזו אינו קשה לרבנו דרק לענין כבוד המקום נאמר, וא״ז שייך לקדושה ראשונה. ועי׳ שו״ת הרמב״ם סי׳ קמח (מהדורת פריימן) שכתב לענין ספרי קדש ששייך בזה דין חילול פריצים ע״ש.
נ. מגילה שם וש״נ.
קדושה ראשונה של ארץ ישראל אם נתקדשה לעתיד אם לאו נחלקו בה קצת מפרשים וכבר ביארנו במגילה לדעת מקצת גאונים וגדולי המחברים בכללם שירושלים ובית המקדש נתקדשו לעתיד ומתוך כך מקריבין אע״פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בתחום העזרה אע״פ שאין שם מחיצות וקדשים קלים ומעשר שני בכל העיר אע״פ שאין שם חומה ויראה שדברים אלו בדברים שהופרשו קודם חורבן שהרי בזמן הזה כבר כתבנו שאין מעשר שני נאכל כלל ואע״פ שלדעת זו ביארו שהשוחט קדשים ומעלה בחוץ בזמן הזה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שמקריבין אע״פ שאין בית הואיל וקדושה ראשונה נתקדשה אף לעתיד אפשר שלהחמיר שאני או שמא אף זו כשהופרשו קודם חורבן או שנתחייבו קודם חורבן הא מ״מ כל שנזרק דמו קודם חורבן וחרב הבית ועדיין בשרו קיים אין בשרו נאכל הוקשה בשרו לדמו מה דמו ביתן במזבח אף בשרו טעון מזבח ואינו והוא שאמרו כאן בבכור שנזרק דמו וכו׳ ולמדין בשר מדם וחוזר הבשר ומלמד על המעשר אע״פ שאינו צריך מזבח שאינו נאכל ואע״פ שבקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד מעשר חול הוא ואף לדעת האומר שהולכין אחר המלמד והרי המלמד קדש אין זה למד מלמד שהדם והבשר אחד הוא ומ״מ לדעת גדולי המפרשים אף לענין ירושלים ומקדש לא נתקדשה לעתיד ואין מקריבין כלל וכן נראה ברוב סוגיות שבתלמוד כמו שביארנו במציעא פרק זהב ולא נשאלה בכאן אלא שהיה סבור שנתקדשה לעתיד ובבכור שנזרק דמו והיה מקיש מעשר לבכור זה מפני שהוא כמהו שאינו צריך מזבח ומ״מ לענין פסק לא נתקדשה לעתיד ואין בהם צד הקרבה ואכילה כלל:
ומאי קסבר אי קסבר וכו׳ – כלומ׳ האי תנא דפשיטא ליה ממילא דבכור טעון בית ובמעשר לא פשיטא ליה עד דבעי למילפה מבכור במה מצינו או בהקש מאי קסבר. ג׳ רש״י ז״ל אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתי׳ אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדש׳ לעתי׳ והכא בבכור שנזרק דמו וכו׳. ע״כ.
ושואלים: ומאי קסבר [ומה סבור] ר׳ ישמעאל כשהניח מתחילה שבכור טעון הבאה רק בפני הבית? אי קסבר [אם הוא סבור] בכלל שקדושה ראשונה של המקדש קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והמקום נשאר מקודש גם כשאין בית המקדש בנוי, אם כן אפילו בכור נמי [גם כן] יביא אותו למקום המקדש, ויקריב אותו במזבח כלשהו וייאכל, אי קסבר [אם הוא סבור] שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא — אפילו בכור נמי תבעי [גם כן תישאל] השאלה במקרה דומה (כמבואר להלן), האם הוא נאכל בירושלים!
The Gemara asks: And what opinion does Rabbi Yishmael hold that led to his initial assumption that one is obligated to bring a firstborn animal to Jerusalem only when the Temple is standing? If he maintains in general that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time and sanctified Jerusalem forever, and the location of the Temple remains sacred even after the Temple was destroyed, then one should also be obligated to bring a firstborn animal to the place of the Temple and sacrifice it on an altar and eat it. If he maintains that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever, then he should raise a dilemma even with regard to a firstborn, whether it may be eaten in Jerusalem.
הכל
(9) אֲמַר רַבִּינָא: לְעוֹלָם קָסָבַר דקִדְּשָׁה לְשַׁעְתָּהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהָכָא בִּבְכוֹר שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ קוֹדֶם חוּרְבַּן הַבַּיִת, וְחָרַב הַבַּיִת וַעֲדַיִין בְּשָׂרוֹ קַיָּים, וּמַקְּשִׁינַן בְּשָׂרוֹ לְדָמוֹ: מַה דָּמוּ בַּמִּזְבֵּחַ, אַף בְּשָׂרוֹ בַּמִּזְבֵּחַ, וּמַקִּישׁ מַעֲשֵׂר לַבְּכוֹר.
Ravina said: Actually, Rabbi Yishmael maintains that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever; and why is it obvious to him that the firstborn is not eaten? It is because here, he is stating the halakha with regard to the case of a firstborn whose blood was sprinkled before the destruction of the Temple, and the Temple was then destroyed, and its flesh is still intact. And based on a juxtaposition: “You shall sprinkle their blood upon the altar…and their flesh shall be for you” (Numbers 18:17–18), we compare the status of its flesh to the status of its blood; just as its blood must be sprinkled at a time when the altar is standing, so too its flesh may be eaten only at a time when the altar is standing. And he compares the status of second-tithe produce to the status of a firstborn offering, and derives that one may partake of second-tithe produce in Jerusalem only when the Temple is standing.
ואסקה רבינא: לעולם קסבר קדושה ראשונה קדושה לשעתה וקדושהא לעתיד .....
א. דלא כרש״י ראה תוספות ד״ה ואי.
אמר רבינא לעולם קסבר לא קדשה והכא – דקא פשיט ליה למעשר מבכור בבכור שאינו צריך לבית דומיא דמעשר עסקינן והא דפשיטא ליה דלא מתאכיל משום דאיתקש בשרו לדמו דכתיב ואת דמם תזרוק על המזבח וגו׳ ובשרם יהיה לך וגו׳ ויליף מיניה בשעה שהיא ראויה לזריקת דם אתה אוכל את הבשר ולא משנהרס המזבח.
לעולם קסבר לא קדשה לעתיד – והכא ובכולה סוגיין אף לקדושה שנייה דעזרא קרי קדושה ראשונ׳ דנקט לישנא קלילא וכך פירשוה לפי גרסא זו. דאי קסב׳ קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וגם לאחר החרבן ולעולם חייב במעש׳ מן התור׳ גם בזמן הזה אפילו בכור נמי יקרב לכתחלה בזמן הזה ויאכל דהא אמרינן במסכת מגלה ובשבועות דלמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לעתי׳ לבא מקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשים קלים אף על פי שאין קלעים ואי קסבר לא קדשה לעתיד לבא אפילו בכור שהוא דומיא דמעשר תיבעי ליה וכגון בכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרב הבי׳ ועדיין בשרו קיים אם יכול לאכלו אם לאו וכי היכי דמיבעיא לן לעניין אכילת מעשר דמאי שנא הא מהא ואמר רבינא לעולם קסבר קדושה ראשונ׳ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתי׳ לבא וטעמא דפשיטא ליה בבכור דטעון בית טפי ממעשר משו׳ דאתקוש בשרו לדמו וכדמפרש ואזיל.
ולפי׳ זה וגרסא זו ה״ג והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן וחרבה הבית ועדיין בשרו קיים דמקשינן בכור למעשר וכו׳. ולא גרסינן ועדיין בשרו קיים כדגרסי׳ בקצת נוסחי דהא מעיקר׳ נמי כי פרכינן דאי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא בכור נמי תיבעי בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים הוא אמרינן דתיבעי ולהאי פירוש לא מחדתינן השתא בהא מידי אלא דמפרש לן רבינא דטעמא דלא תיבעי משום דמקשינן בשרו לדמו ואורחא דתלמודא דעבי׳ הכי בקצת דוכתי דמאי דהוה בעיקר בעיא בסתם דמדכר ליה בהדיא באוקמתא לאוסופי עלה מאי דבעי לחדותי טפי וכדפריש׳ בפרק האשה שנתארמלה בפיסקא דמעלין לכהונה על פי עד אחד וכדכתיבנא התם בס״ד. והשתא דאתינן להכי פי׳ כי גרסי׳ אית לן לפרושא כדאמרן והקשו על גרסא זו היכי אסיק רבינא דקסבר האי תנא לא קדשה לעתי׳ לבא דהא ר׳ יוסי קתני לה ואיהו סבירא ליה בסדר עולם ומייתינן לה בפרק הערל דקסבר קדושה ראשונה ושנייה יש להם ושלישית אין להם ומשום דקסבר דקדוש׳ עזרא מיהת קדשה לעתי׳ לבא וליכא לתרוצי דההיא דהתם דסבר קדשה לעתי׳ מיירי לעניין קדושת הארץ לתרומות ומעשרות והכא דמיירי לענין קדושת הבית לא קדשה לעתי׳ לבא כי משבאו בה פריצים חללוהו דהא ליתה לפום ההוא דמסכת מגלה ושבועו׳ דמייתי׳ לעיל דלמאן דאמר קדשה לעתי׳ לבא מקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשים קלים אף על פי שאין חומה. לכך נאדי מהך גרסי וגרסי הכי אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי ואי קסבר לא קדשה לעתי׳ לבא אפילו מעשר נמי לא אמר רבינא לעולם קדשה לעתי׳ לבא והכא בבכור שנזר׳ דמו וחרב הבית ועדין בשרו קיים עסקינן דמקשינן בשרו לדמו וכו׳ פירושא ברור דה״ק אי קסבר קדשה לעתי׳ לבא אפילו בכור נמי יקרב לאחר החרבן ויאכל דהא לדידיה מקריבין אף על פי שאין בית ואי קסבר לא קדשה מש״ה פשיט ליה דבכור לא יקרב בזמן הזה דהא בטלה קדושת הארץ והעיר אפילו מעשר נמי תפשוט ליה דלא ניכול דהא בעינן לפני ה׳ אלהיך תאכלנו וליכא דאף על גב דלמאן דאמר לא קדשה לעתי׳ לבא אין המעשר אלא מדרבנן מ״מ כל דתקון כעין דאורייתא תקון ועוד דאפילו במעשר דאורייתא משכחת לה בפירות שהיו לו טבולות קודם החרבן. ופריק רבינא לעולם ס״ל קדשה לעתי׳ לבא דשלישית אין להם והכא בבכור שנזר׳ דמו קודם החרבן עסקינן דלדידיה הוא דאתקוש מעשר דשניהם לא בעו הקרבה אלא דקיימי לאכילה אלו היה שם בית ובכור פשיטא לן דלא מיתאכיל משום דהא איתקוש בשרו לדמו וכיון דדמו קרב למזבח אף בשרו בעי מזבח ובמעשר דליכא למימר הכי הוה מספקא ליה וסוף סוף אייתי לה בהקישא דאיתקוש מעשר לבכו׳ כיוצא בו מה בכור אינו נאכל אלא בזמן שיש מזבח אוכל שם אף מעשר כן והא דאמרינן במסכת מגילה דמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלין אף על פי שאין חומה מ״מ מזבח בעי שאף בכור זה שאמרנו נאכל שם ולא בעי מזב׳ ראשון וגרסא זו רואה להתפרש יותר אלא דבמסכת תמורה מוחלפת השיטה בכל הספרים וגורסין כגרסתו של רש״י ז״ל כאן.
אמר רבינא: לעולם יש לומר כי קסבר [סבור הוא]: קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ומדוע פשוט לנו שאינו נאכל? הכא [כאן] מדובר בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית, ועדיין בשרו קיים. וטעם הדבר הוא משום שמקשינן [מקישים, משווים אנו] בשרו לדמו, מה דמו צריך להיות נזרק במזבח — אף בשרו אינו נאכל אלא בזמן מזבח. ובעקבות כך מקיש (ומשווה) גם דין מעשר לדין בכור, לומר שאף אכילת מעשר תלויה בקיום הבית.
Ravina said: Actually, Rabbi Yishmael maintains that the initial consecration of the Temple sanctified Jerusalem for its time but did not sanctify Jerusalem forever; and why is it obvious to him that the firstborn is not eaten? It is because here, he is stating the halakha with regard to the case of a firstborn whose blood was sprinkled before the destruction of the Temple, and the Temple was then destroyed, and its flesh is still intact. And based on a juxtaposition: “You shall sprinkle their blood upon the altar…and their flesh shall be for you” (Numbers 18:17–18), we compare the status of its flesh to the status of its blood; just as its blood must be sprinkled at a time when the altar is standing, so too its flesh may be eaten only at a time when the altar is standing. And he compares the status of second-tithe produce to the status of a firstborn offering, and derives that one may partake of second-tithe produce in Jerusalem only when the Temple is standing.
הכל
(10) וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶקֵּשׁ? מַעֲשַׂר דָּגָן, חוּלִּין הוּא.
The Gemara asks: And does a matter derived via juxtaposition then teach another matter via juxtaposition? The principle with regard to the halakhot of consecrated matters is that a halakha derived via one of the hermeneutical principles cannot serve as the basis for derivation of another halakha; each halakha requires its own source. The Gemara answers: Second tithe of grain is non-sacred produce, and halakhot of non-sacred matters derived via hermeneutical principles may serve as the basis for deriving other halakhot using hermeneutical principles.
וכי דבר הלמד בהיקש – מן הדם.
חוזר ומלמד – על המעשר בהיקש הא קיימא לן בזבחים באיזהו מקומן (דף מט:) שאין למדין בקדשים למד מן הלמד.
חולין הוא – ובחולין למדין למד מן הלמד.
ושואלים: וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד לדין אחר בהקש? והרי אנו יודעים שבכל דיני קדשים אין למדים למד מלמד (דבר שנלמד באחת המידות שהתורה נדרשת בהם) אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכל ענין צריך מקור לעצמו! ומשיבים: מעשר דגן חולין הוא, ולכן לא חלה לגביו הגבלה זו שיש בדיני קדשים, שלענין חולין למדים גם למד מלמד.
The Gemara asks: And does a matter derived via juxtaposition then teach another matter via juxtaposition? The principle with regard to the halakhot of consecrated matters is that a halakha derived via one of the hermeneutical principles cannot serve as the basis for derivation of another halakha; each halakha requires its own source. The Gemara answers: Second tithe of grain is non-sacred produce, and halakhot of non-sacred matters derived via hermeneutical principles may serve as the basis for deriving other halakhot using hermeneutical principles.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.