×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אחֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל אַב הַטּוּמְאָה הוּא לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר.
It is derived from the juxtaposition of “slain” to “sword” that the halakhic status of a sword or any other metal vessel that comes into contact with a corpse is like that of a corpse itself. Similarly, if a metal utensil comes in contact with a person impure with impurity imparted by a corpse, it assumes his status. Therefore, since the impure person is a primary source of ritual impurity, let him render the knife impure, rendering it as well a primary source of impurity, and the knife then goes and renders the flesh impure.
עין משפט נר מצוהרש״ירא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
חרב הרי הוא כחלל – טומאות של מת הראויות לטמא כלי כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו ואם נגע במת הוי אבי אבות [הטומאה] ואם בטמא מת נגע הוי אב אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים והאי סכין נעשה אב. והאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר.
רב אשי אמר...
חרב הרי הוא כחלל – פי׳ לרווחא דמלתא נקטי׳ משום דהכי קושטא דהכא אפי׳ בלאו הכי כיון שהמת אבי אבות וזה השוח׳ שנג׳ בו הוא אב הא טמי׳ לסכין ואזל סכין וטמאתי׳ לבשר אלא וודאי לרווחא דמלתא נקט ולרבות טומאה בבשר שיהא ראשון לטומא׳ וכן הא דמשני כגון דאיטמי בשרץ לרווח׳ נקטי דיכול הוי לשנויי דאיטמי בטמא מת שאין השות׳ אלא ראשון לטומאה ואין מטמא סכין שאין כלי מקבל טומא׳ אלא מאב הטומאה.
ללמדנו שחרב הרי הוא כחלל, כלומר, שכלי מתכת הנוגע במת הריהו מטמא כמת עצמו. וכיוצא בזה, אם נגע הכלי באדם שנטמא במת, שהוא אב הטומאה — הריהו טמא כמוהו. ואם כן, הטמא שאב הטומאה הוא, כשהוא שוחט בסכין — לטמייה [שיטמא] את הסכין, ואזל [ותלך] הסכין וטמיתיה [ותטמא] את הבשר!
It is derived from the juxtaposition of “slain” to “sword” that the halakhic status of a sword or any other metal vessel that comes into contact with a corpse is like that of a corpse itself. Similarly, if a metal utensil comes in contact with a person impure with impurity imparted by a corpse, it assumes his status. Therefore, since the impure person is a primary source of ritual impurity, let him render the knife impure, rendering it as well a primary source of impurity, and the knife then goes and renders the flesh impure.
עין משפט נר מצוהרש״ירא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ וְאִי בָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ דְּתַנְיָא בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.

Rather, it is a case where the person became impure with impurity imparted by a creeping animal; as he assumes first-degree ritual impurity status and does not render vessels impure, the knife remains ritually pure. And if you wish, say instead that actually he became impure with impurity imparted by a corpse, and it is a case where one examined the stalk of a reed, which is a flat wooden vessel that does not become ritually impure, to ensure that it is perfectly smooth with no nicks, and slaughtered with it, as it is taught in a baraita: One may slaughter an animal with any sharp object, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא דאיטמי בשרץ – והוי אדם ראשון ואין כלי מטמא אלא מחמת אב הטומאה:
וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה – דאין פשוטי כלי עץ מקבלין טומאה:
דאיטמי בשרץ – דהוי האי גברא ראשון ולא מטמא הסכין שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דלא מצינו בתורה דמקבל טומאה מראשון ושני אלא אוכל ומשקה כדכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקים מיטמאים מאויר כלי חרס שהוא ראשון ועושה למה שבתוכו שני ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס שאם היה כלי נתון בתוכו ונטמא החיצון השני טהור והכי מפרש בשלהי פירקין.
קרומית של קנה – פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה.
כגון דבדק קרומית של קנה – ואם תאמר והיאך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כדמוכח בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובסוף דם חטאת (זבחים דף צז:) דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה וי״ל כגון דתיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי ואע״ג דקיימא לן כרבי דאמר פ׳ החליל (סוכה דף נ:) אין עושין כלי שרת של עץ ופליג אר׳ יוסי בר רבי יהודה דאמר בפרק החליל עושין כלי שרת של עץ לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת דבפרק התודה (מנחות דף עח:) אמרי׳ דסכין מקדשה ככלי שרת וכן משמע בתוספתא דקתני חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה ועל כרחך לא בעי למימר דאינה טעונה כלי כלל דהא ילפינן מעולה דטעונה כלי אלא דאינה טעונה כלי שרת קאמר מיהו יש לדחות דלא בעינן כלי יפה קאמר ולא פסלינן קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדפריך גמרא בסוטה (דף יד:) גבי כפיפה מצרית דהתם דורון הוא דדרך להביאו בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן אי נמי כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה ורבינו אפרים היה מביא ראיה מדתנן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מז.) שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואילו שחיטתן בכלי שרת לא קתני כדקתני גבי קבלה ואין זה ראיה דגבי קבלה נמי לא הזכיר אלא לאשמועינן דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הכלי בדרום והבהמה בצפון והדם מקלח בתוכו תדע דבקדשים קלים דלא בעי צפון לא חש להזכיר קבלה בכלי שרת ובפ׳ כל הזבחים שקבל דמן (שם כו.) דתנן קדשים קלים שחיטתן בפנים וקבול דמן בכלי שרת בפנים התם נמי אתא לאשמועינן דצריך שיהא הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטו בפנים ומקבל הדם במיעוט שבפנים אע״ג שאין נפסל ביוצא.
והא דאמרינן כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, יש מפרשיםא שאע״פ שאין עושין כלי שרת מעץב, ואפי׳ למאן דאמר עושיןג האי לאו כלי שרתד הוא, אפי׳ הכי כיון דשחיטה כשרה בזרה, זר כי שחיט בסכין דידיה קא שחיטו, והיינו דאמרינן בפסחיםז מי שפסחו טלה הביא בצמרו מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניוח. והא דאמרינן בפרק דם חטאתט מנין לעולה שטעונה כליי דכתיבכ ויקח את המאכלת, וילפינן כולהו מעולהל, לומר דבעיאמ כלי כל דהו בין דחול בין דכלי שרת, והכא בשתיקן הקרומית הזו ועשאה כעין כלי. ולא נהירא, שהסכינין כלי שרת הם, ואי ס״ד לא בעינןנ כלי שרת בשחיטה היאך הסכינין קדושים ומקדשים, אלא היינו טעמא משום דסכין למאי אתי, לקדשה לדם בצואר בהמהס, וכיון דהדר מקדש לה בכלי שרת דקבלה, בדיעבד לית לן בהע. והכי נמי משמע בפ׳ היה מביא במסכת סוטהפ. והיינו דתניא בתוספתאצ חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי מה שאין כן בשחיטהק, לומר דשחיטה כשרה בלא כלי שרתר בדיעבדש.
א. בענין סכין אם צריך כלי וכלי שרת, דנו הראשונים - ראה תוס׳ ושא״ר כאן, תוס׳ זבחים מז, א ד״ה איזהו, תוס׳ הרשב״א פסחים סו, א ד״ה שכח, תוס׳ הרא״ש סוטה יד, ב ד״ה אע״ג, תוס׳ איוורא שם ד״ה מקדש. ועיי״ע תוס׳ פסחים סו, א ד״ה תוחב, סוכה ה, א ד״ה מסגרתו, מנחות צו, ב ד״ה ולדברי. ונחלקו בזה הראשונים. לדעת התוס׳ הנ״ל סכין צריך כ״ש. וכ״נ דעת רש״י סוטה יד, ב ד״ה סכין (ועיי״ש ו, א ד״ה קדש הקומץ.), וזבחים צח, א ד״ה אלא (עי׳ לח״מ הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז). ודעת רבינו אפרים – בתוס׳ זבחים שם: ה״ר אפרים היה מדקדק מכאן דלא בעינן סכין בשחיטה וכו׳. ומשמע שאין צריך כלל כלי. וכ״ה במפורש ברבינו שמואל לתו״כ (נדפס בתו״כ הוצאת ׳אופק׳, ירושלים תשנ״ח), דיבורא דנדבה פרשה ה ה״ו (שם עמ׳ רט): ׳מיכאן דוחין העולם הראיה שמביא הר״ר אפרים דשחיטה אינה טעונה כלי׳. אולם, בשטמ״ק זבחים שם תיקן הלשון: דלא בעינן בשחיטה סכין כלי שרת. וכ״נ בתוס׳ הרא״ש כאן ובתוס׳ הרשב״א פסחים שם. וראה בזה בהערות לפירוש רבינו שמואל שם (עמ׳ ריא הערה 73). ואם כוונת רבינו כאן לשיטת רבינו אפרים, מבואר מדברי רבינו שאף לדעת רבינו אפרים צריך כלי, אלא שא״צ כלי שרת. וראה להלן שיטת רבינו והרמב״ם. והאחרונים דנו בזה בהרחבה, ראה מרומי שדה כאן, מקדש דוד סי׳ ב ס״ק ב, אוצר הספרא סי׳ ג אות ד, זרע אברהם סי׳ כד, תורת הקודש ח״א עמ׳ עג, משנת יעב״ץ סי׳ ו, שו״ת שבט הלוי או״ח ח״א סי׳ רד בארוכה, כנסת הראשונים זבחים שם, מנחות עמ׳ עב, שלמי יוסף (פוניבז׳) זבחים סי׳ ב, והמצוין בזה בספר המפתח לרמב״ם הוצ׳ ש. פרנקל, הל׳ מעה״ק שם.
ב. סוכה נ, ב.
ג. רבי יוסי בר׳ יהודה שם.
ד. בנדפס ליתא תיבה זו, אולם כ״ה בכתה״י, וברור שיש לגרוס כן, שאם הקושיה היא שאינו כלי, היה לרבינו להביא כאן התירוץ שתיקנו ועשאו כעין כלי, ולא הסברא ששחיטה כשרה בזר, וגם אין הוכחה לזה מהא דפסחים, שמיירי בכלי גמור. אכן, לגירסא זו שאינו כלי שרת, לא ביאר רבינו למה אי אפשר לומר שהקדישו ועשאו כלי שרת. ובתוס׳ ושא״ר כאן הקשו רק למ״ד שאין עושין כלי שרת מעץ, ומשמע שלמ״ד עושין, שפיר הוי כלי שרת [ועי׳ תוס׳ רא״ש שכתב שדוחק להעמידה כמ״ד שעושין]. אכן, בפירוש רבינו שמואל שם מקשה בסגנון קושית רבינו בתוספת ביאור: ׳ואפילו למאן דאמר עושין, מיהו בכפיפה (של) מצרית מודה דלא הוי כלי שרת משום הקריבהו נא לפחתך׳. וכוונתו לגמ׳ בסוטה יד, ב: ׳…מכלל דכפיפה מצרית לא חזיא, כמאן דלא כר׳ יוסי בר׳ יהודה, דתניא כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ור״י בר״י מכשיר, אפי׳ תימא ר״י בר״י, אימר דאמר ר״י בר״י בחשובין, בפחותין מי אמר, לית ליה לר״י בר״י הקריבהו נא לפחתך׳. ונראה שכ״ה כוונת רבינו. ועי׳ תוס׳ כאן שעמדו על הקושיה מהקריבהו נא לפחתך, וחילקו בין כפיפה מצרית לקרומית של קנה. וכ״ה בפירוש רבינו שמואל שם. ועי״ע תוס׳ הרשב״א פסחים שם.
ה. יומא כז, א וש״נ.
ו. מלשון רבינו מבואר שאין זו רק ראיה שא״צ כלי שרת, אלא שהוא הטעם, וכלשון הרשב״א: ׳וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים׳ וכו׳. וכן במאירי: וכן הדין, הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה. ועי׳ שטמ״ק זבחים שם אות כט בשם תוס׳ רבינו פרץ דשחיטה הואיל ושייכא בחולין כמו בקדשים, לכן אינה צריכה כלי שרת. ועי׳ אבן האזל הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז.
ז. סו, א.
ח. בתוס׳ פסחים וזבחים שם, הרשב״א, מאירי ור״ן כאן דחו הראיה משם, שכן שמא היו מקדישים מאתמול.
ט. זבחים צז, ב.
י. לפנינו שם: ועולה גופה מנלן דכתיב וישלח אברהם את ידו וכו׳.
כ. בראשית כב, י.
ל. בגמ׳ זבחים שם.
מ. כתי״ב: דבעינן.
נ. כ״ה בנדפס ובכתה״י. ובהוצ׳ רייכמן: בעי.
ס. עי׳ אבן האזל שם, שבכלי שרת יש שני דינים, האחד, שעצם השירות צריך כ״ש, והשני כדי שע״י הכ״ש יתקדש הדבר שצריך להקריבו. וזו כוונת רבינו, ששחיטה ודאי לא הוי שירות, כיון ששחיטה אינה עבודה, ומה שצריך כ״ש הוא רק כדי לקדש הדם, וזה ניתן לעשות ע״י קבלה. והנפ״מ בזה, ובגדר כ״ש שבסכין, עי׳ בשטמ״ק מנחות עח (הוצ׳ הרי״ד אילן) הערה 25.
ע. ראה חידושי הריטב״א ועי׳ מנחות טז, ב ובתוס׳ שם יד, ב ד״ה שחיטה דמשמע דקידוש ראשון הוא העיקר. בכנסת הראשונים זבחים שם אות ג ביאר דאין הכוונה בדברי רבינו (ובדברי הרמב״ם המובאים להלן) בלכתחילה ודיעבד כבשאר דוכתי, שהוא בעצם העבודה, אלא שלכתחילה סדר הקידוש הוא דדם מתקדש בשחיטה. ועי׳ קהלות יעקב זבחים סימן ג אות ב.
פ. יד, ב. שאמרו שם: ׳…מידי דהוה אדם, דם אע״ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת…׳. וראה ריטב״א. ועי׳ הערת הגרא״ז, ובהוצ׳ הגרז״ר הערה סז. וראה אמת ליעקב (להגר״י קמינצקי) כאן, שכוונת רבינו להוכיח משם דהבהמה עצמה א״צ לקדש ע״י כ״ש, ורק הדם הוא מקדש בשחיטה, עיי״ש.
צ. מנחות פ״א ה״ב.
ק. לשון התוספתא שם: חומר בקמיצה שהקמיצה טעון כהן וכלי שרת, מה שאין כן בשחיטה, קמיצה בכלי ושחיטה אפילו בקרומית של קנה׳. וכן הוכיחו מן התוספתא בתוס׳ ושא״ר. ועי׳ בתוס׳ שם בפירושם בתוספתא לפי שיטתם. ועי׳ בריטב״א, שכוונת התוספתא שאין שחיטת המקודשין טעונה כלי שרת גמור לפסול ביוצא, ונפ״מ שעושין אותו של עץ אפילו לרבי בסוטה, עיי״ש. ועוד דנו האחרונים להוכיח מהאמור בתוספתא שם ברישא שהשחיטה אינה טעונה כלי שרת, ובאמור שם ה״ג שהשחיטה טעונה כלי משא״כ במליקה – ראה על זה בתו״ש וירא פכ״ב אות קמו, ובהערות לתו״כ (הוצ׳ ׳אופק׳) הנ״ל הע׳ 72.
ר. בנדפס: ׳בכל כלי שרת׳. והגיה הגרא״ז: ׳בכל דבר, ולכתחילה בעי כלי שרת׳. וראה הערה הבאה.
ש. וכ״ה ברמב״ם הל׳ מעה״ק פ״ד ה״ז: ׳כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת, ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומית של קנה, כשרים׳. וכבר העיר הגרז״ר שלפי הגירסא שלפנינו ברמב״ן: ׳בלא כלי שרת׳, לדעת רבינו השחיטה אינה צריכה כלי שרת, אבל טעונה היא כלי, ואילו לדעת הרמב״ם, בדיעבד אף כלי אינו מעכב. וראה מהר״י קורקוס, שהרמב״ם מפרש התוספתא כפשוטה, ומ״ש בגמ׳ שעולה טעונה כלי ולמדוה ממאכלת, אינו אלא לכתחילה. [ולפי״ז כונת הרמב״ם בדיעבד כפשוטו, שלכתחילה צריך כלי, אלא שאינו מעכב, וראה לעיל הערה 146].
כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. וא״ת והא קדשים טעונין כלי כדמונח במנחות (מנחות פב:) ובזבחים (זבחים צז:) ודרש לה מויקח (אברהם) את המאכלת (בראשית כב, י) מכאן לעולה שטעונה כלי, וכולהו קדשים ילפינן להו מעולה. ואפילו תאמר דמיירי כגון שתקנה ועשאה כלי, והלא אין עושין כלי שרת של עץ, דהא אפליגו בהא ר׳ יוסי בר׳ יהודה ורבי בסוכה (סוכה נ:) בסוטה (סוטה יד:) וקיימא לן כרבי דאמר דאין עושין. ויש מתרצים דכלי ודאי בעינן, אבל אין טעון כלי שרת, והכא בשתקנה ועשאה כלי. ומביאין ראיה מדאמרינן בפסחים (פסחים סו.) דכל אחד ואחד מביא סכינו, ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו לו בין קרניו, אלמא לא בעינן כלי שרת. וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים כל אחד בסכינו הוא שוחט. ומיהו יש לדחות דהתם דילמא כל אחד ואחד היה מקדיש סכינו מאתמול. ותירצו בתוס׳ דלשחיטה לא בעינן כלי יפה, ולא פסלינן בה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתיך (מלאכי א, ח). והכא משמע מדתני בתוספתא (מנחות פ״א) חומר בקמיצה מבשחיטה הקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה, ואי אפשר לומר שאין טעונה כלי כלל, דהא גמרינן לה (זבחים שם) מויקח (אברהם) את המאכלת, אלא לומר שאין טעונה כלי יפה אלא אפילו קרומית של קנה כשר לה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעית אימא דאיטמי במת וכגון שבדק קרומי׳ של קנה ושחט בה – פי׳ ופשוטי כלי עץ ושום צמחים אין מקבלין טומא׳ אפילו מדרבנן אלא כשהם משמשין לאדם בגופו או משמש משמשיו כדאיתא בספרי וההיא נמי מדרבנן והקשו בתוספת האיך שוחטין קדשים בקרומית של קנה דהא כלי בעי כדאמרי׳ בזבחי׳ מניין לשחיט׳ קדשי׳ שטעונה כלי שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ובנו קדשים הוי ותרצו כגון שתקנו ועשא׳ כלי והקשו דמ״מ אתי׳ דלא כר׳ דאמר שאין עושין כלי שרת של עץ ויש שתירצו שאין כלי של שחיטה כלי שרת אלא הקבלה בכלי שרת דהיינו דתנן בפרק איזהו מקומן ושחיטתן בכלי שרת בצפון ואיכא למידק דהא אמרינן במסכת סוטה בסכין מקד׳ דם השחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת ולא הרגישו בזה בתוספת אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשירה בזרים ופסולין אינ׳ גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפי׳ אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסול ביוצא ואפי׳ רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ׳ זה ולהכי לא קתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון ולכך לא אמרו אלא מניין לשחיטה שהיא טעונ׳ כלי ולא אמרו כלי שרת וזהו שאמרו בתוספת׳ חומר בקמיצ׳ מבשחיטה שהקמיצ׳ טעונה כלי ואין השחיט׳ טעונה כלי ע״כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אלא על כורחיך בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא ונפקא מיני׳ נמי שעושין אותו של עץ אפילו לרבי כנ״ל ובפרק איזהו מקומן הארכתי הרבה מזה כשיטת התו׳ בס״ד. אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפי׳ כותי פי׳ וקסבר תנא דמתני׳ גרי אמת הן.
תוס׳ בד״ה כגון דבדק כו׳ ומיהו יש לדחות דלא בעינן כו׳. נ״ב פי׳ אבל לעולם כלי שרת בעינן והא דמכשיר בקרומית של קנה משום דס״ל כרבי יוסי בר יהודה וא״כ לדידן דקי״ל כרבי קשה ודו״ק:
אלא צריך לומר שמדובר באדם דאיטמי [שנטמא] בשרץ, שאינו אלא ראשון לטומאה, ואינו מטמא את הכלים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר באדם דאיטמי [שנטמא] בטומאת מת, ומכל מקום אין הבשר נטמא. וכגון שבדק קרומית (חתיכת קנה חתוך) של קנה, לוודא שאין בה פגימות, ושחט בה, שכיון שהיא כלי עץ שאין לו בית קיבול — אינה מקבלת טומאה. ומעירים: וניתן לשחוט גם בכלי כזה, דתניא [ששנויה ברייתא], בכל שוחטים: בין בצור (אבן), בין בזכוכית ששבריה חדים מאד, בין בקרומית של קנה.
Rather, it is a case where the person became impure with impurity imparted by a creeping animal; as he assumes first-degree ritual impurity status and does not render vessels impure, the knife remains ritually pure. And if you wish, say instead that actually he became impure with impurity imparted by a corpse, and it is a case where one examined the stalk of a reed, which is a flat wooden vessel that does not become ritually impure, to ensure that it is perfectly smooth with no nicks, and slaughtered with it, as it is taught in a baraita: One may slaughter an animal with any sharp object, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אַבָּיֵי אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וַאֲפִילּוּ כּוּתִי בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס לֹא יִשְׁחוֹט.

§ Abaye said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew is standing over him and ensuring that he slaughters properly; but if the Jew merely exits and enters and does not have a constant presence, the Samaritan may not slaughter the animal.
רש״ירמב״ןרשב״ארא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי מהדר לתרוצי לכתחלה ודיעבד דמתניתין.
ואפילו כותי – מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט דאע״ג דהוחזקו בה לעצמם אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (שם יט) אלא כמשמעו שלא יתן אבן בדרך עור להפילו.
הכל שוחטין ואפי׳ כותי בד״א בישראל עומד על גביו. פי׳ לאו בשהיה הכותי שוחט בשלו לעצמו, דהתם לעולם מותרת כיון דאחזוק, דלא חיישינן שמא אירע לו שהייה דרסה וחלדה שלא מדעת, דהא אמרינןא רוב מוחזקיןב אצל שחיטה מומחין הן ואוכלין ממה ששחטו והניחו ולא צריכין למבדק ולמשאלג מיניהו כלל אי אירע להן חלדה ודרסה, אלמא אין פסול בא בדרך השוחטד ואפילו בשאין מומחין, דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקינן משום עילפויי במילי אחריני לא. וכן לקמןה במוצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פסול, תדע דהא בנכנס ויוצא דשארי רבא דומיא דיין נסך משום נתפס עליוו כגנב הוא, ואם תחוש שמא אירע פסול בשחיטה שלא מדעת משום נתפס עליו אין כאן, דמה יש לו לעשות, אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס, ולא מצינו היתר בכך, אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין. וכיון שכן, ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטתו כשרה היאז. והכא היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן, שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו, אי נמי כיון דלא קפיד דריסח, מה שאין כן בישראל דכל השוחטין מדקדקין ושוחטין הן. ובישראל עומד על גביו מותר, דהא חזי ליה, אי נמי מרתת מיניה דומיא דשומר ביין נסך.
ויש לפרש דבשבדק סכין ונתן לו היא, או שבודק לאחר שחיטה, הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו. והא דלא איתמר הכי בגמרא כדאיתמר במשומדט, משום דלכתחלה ודיעבד דמתני׳ בישראל עומד על גביו וחותך כזית בשר הוא, והאי דקמ״ל ברייתא מפרשינן במתני׳י.
ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר, דמסתפי הוא וחאיש דלמא בדקינן ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו, כדאמרי׳ בפ׳ אין מעמידיןכ בין הגתות שאנו דכיון דכו״ע אפכי מירתת אמר השתא חזי לי, אלמא כותי חושש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל. כן נראה לי. ודייקינן נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כללל.
א. להלן ע״ב.
ב. כ״ה בכתה״י. בנדפס: מצויין. וכ״ה לפנינו בגמ׳.
ג. בנדפס: ולא חיישי׳ למישאל ולמיבדק.
ד. בנדפס: השוחטין.
ה. להלן יב, א.
ו. בכתי״פ נשמטה תיבה זו.
ז. וכ״כ הרשב״א והר״ן.
ח. בחי׳ הר״ן: ׳שכיון שאין דעתו לאוכלה אינו מתכוין בשחיטתו, ושהי ודרס ולאו אדעתיה. אי נמי דדריס בכוונה כדי למהר שחיטתו, דבלפני עור כה״ג לא איכפת ליה׳. ומבואר מדבריו שלא חיישינן שדרס בכוונה כדי להכשיל, אלא שחשוד לדרוס במזיד לטובת עצמו. אבל רבינו כתב בפירוש שחשוד שדרס בכוונה להעבירנו. ואפשר, שהר״ן מפרש כן דברי רבינו.
ט. להלן ע״ב.
י. בחי׳ הר״ן: ׳משום דלכתחילה ודיעבד דמתניתין לא מתוקם בבדיקת סכין בלחוד כדמתוקם בישראל מומר׳.
כ. עבודה זרה לא, ב.
ל. רבינו כתב כאן שני פירושים. לפירוש הראשון צריך בדיקת סכין ע״י ישראל, ולא סמכינן על ישראל עומד על גביו דמירתת. ועפי״ז הוצרך רבינו לפרש שלא הזכירה הגמ׳ בדיקת סכין. ועוד פירש רבינו, שכיון שבהכרח צריך ישראל עע״ג, שוב אין צריך בדיקת סכין ע״י הישראל שהגוי חושש ובודק היטב. ואם כן, מה שלא נזכר בגמ׳ שצריך בדיקת סכין, הוא כפשוטו. אלא, שאף לפירוש זה צריך שיראה הישראל את הכותי בודק סכינו. ובתוס׳ להלן ע״ב ד״ה בודק כתבו כעין הפירוש השני, שלא מצאנו בדיקת סכין גבי כותי, ואם ישראל יוצא ונכנס מירתת, ואם אינו יוצא ונכנס לא מהני בדיקת סכין. וכ״ה הרא״ש בפסקיו סי׳ ז. ומדבריהם נראה שא״צ שיראה הישראל בדיקת הסכין. ובריטב״א כאן הובא רק הפירוש הראשון ולא הזכיר שסומכים על יוצא ונכנס דמירתת גם לענין כשרות הסכין.
ובשו״ע יו״ד סי׳ ב ס״ט כתב שצדוקי ובייתוסי שחיטתו אסורה אא״כ אחרים עומדים ע״ג וגם בדקו להם סכין. והקשה שם הש״ך סקכ״ד, שכיון שדין צדוקי ובייתוסי כדין כותי קודם גזירה, עיי״ש, ובכותים קודם גזירה כתבו התוס׳ והרא״ש דא״צ בדיקת סכין. ועיי״ש ביאור הגר״א אות כב שכבר תמהו על השו״ע כל האחרונים שכ״כ כל הפוסקים שא״צ בדיקה. ונוסף שם בסוגריים: ועבריטב״א שמפרש שצריך גם בדיקת סכין בכותי, ויחידאה הוא. אכן, בלב אריה הוכיח שאף דעת הרמב״ם הל׳ שחיטה פ״ב הי״ד כן, עיי״ש. וכתב שהש״ך לא ראה את הריטב״א שלא נדפס בימיו. והנה אף שכ״כ רבינו בפירוש ראשון, אולם רבינו כתב על הפירוש השני: ׳כן נראה לי׳. וא״כ אין לצרף דעתו לפסק השו״ע, אבל הר״ן הביא דברי רבינו בסתם. ועי׳ חי׳ רע״א לשו״ע שם שהביא דעתו.
אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין אפילו כותי במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו. אביי סבירא ליה כמאן דאמר (קידושין עה:) כותיים גירי אמת הם, ולפיכך כשישראל עומד על גביו מיהא שחיט, והכא מיירי בששוחט בהמה דידן אי נמי דידיה לזבוני לה, אבל למה שהוא שוחט לפיו, אין צריך עומד על גביו, דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפילו דיעבד בחותך כזית סגי ליה. ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפילו בשאין ישראל עומד על גביו ונתן לו כזית לבסוף. לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל, אי נמי משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפילו בלא חתיכת כזית, וכן הטעם בדברי רבא ובדברי רב אשי, ובדברי רבינא שאין מוסרין לכל אחד לשחוט לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף. ובזה הוא שנחלקו על רבינא דאמר שאין מוסרין לו לכתחלה משום דאין סומכין על בדיקה שלבסוף. לפי שאין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין ואסור לאכול משחיטתו ואפילו בששחט, עד שיבדוק אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו, וכל שאסור בלאו הכי אין עושין לכתחלה על סמך מה שיעשו בסוף שמא ישכח וישגה, ואנן קיימ״ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הלכך מוסרין לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף אף על פי שהיא מחוייבת כל היכא דאיתיה קמן, דכיון דאפילו אי אזיל ליה לעלמא שחיטתו כשרה, אי נמי אי אישתלי ואכל קודם שיבדקנו אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו אין בכך כלום, דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, הלכך לא חיישינן להכי ומוסרין להם לכתחלה.
וזו היא סברת הגאון ז״ל דלא נחלקו על רבינא אלא בלמסור לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף, אבל היכא דאיתיה קמן לכולי עלמא בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, וכן כתב הרב אלפסי ז״ל. ויש דברים הרבה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה היכא איתנהו קמן. כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת ריאה (מצריכה) [שצריכה] בדיקה בדאיתיה קמן, והיכא דאזלא לה כגון שנטלוה זאבים סומכים בה על רוב בהמות שאינן נטרפות כדאיתא לקמן (חולין ט.) וגם זו כאחת מהן שאין אוסרין בדליתיה לשוחט קמן ובדאיתיה בדקינן ליה, וסברתן של גאונים ז״ל תורה היא ואין לזוז ממנה.
וסעד לדבריהם הביא הרמב״ן ז״ל, דהא איכא חזקה דאיסורא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית, ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי, שהרי שחוטה לפניך, סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן, וכי הא איכא במסכת נדה (נדה מח:) דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה (ולא הביאה שתי שערות) אינה ממאנת חזקה הביאה שתי שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לענין חליצה בעיא בדיקה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״א בישראל עומד על גביו – פי׳ וה״ה דבעי׳ בודק סכין ונותן לו דאי לא דלמא בסכין פגומ׳ שחיט ולא חייש כלל כיון דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול ולא איצטריך לפרושי כדפרשי׳ רב אשי לקמן גבי מועד. דכיון דבעי הכ׳ ישראל שומר או עומד על גביו או יוצא ונכנס שאנו חוששין שיתקלקל בשחיטתו ופשיטא דבעי בודק סכין ונותן לו.
אבל יוצא ונכנס לא ישחוט – פרש״י ז״ל לא ימסור לו לשחוט ונראה מדבריו שאין אביי פוסלו אלא לכתחלה ויש לזה סיוע קצת מדאמרינן לקמן על קושי׳ דרבא דפריך על אביי מי קתני מניח המניח קתני אלמא מודה אביי בדיעבד אבל אי אפשר לפרש כן חדא דבסוף סוגי׳ אמרינן לקמן דאביי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי ועוד דא״כ צ״ל לאביי לאוקמי סיפא דשחיטתן כשירה בשחתך כזית בשר ונתן לו הוי לי׳ לאוקמי׳ כפשט׳ אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט שחיטתן כשירה אלא ודאי דאביי פוסל אפי׳ בדיעבד ביוצא ונכנס מכיון דנגע והדבר מוכן בידו לקלקל כדמפרש לקמן ורבא פריך עליו דמי איכא מאן דפסול אפי׳ לכתחלה וכ״ש בדיעבד והא תנן המניח נכרי ומהדרי׳ עלי׳ דמי קתני׳ מניח עד דנשמע מיני׳ דכשר לכתחלה הא ודאי ליכא למיפרך מיני׳ על אביי אלא לדיעבד בלחוד.
א אביי אמר תירוץ אחר ליישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני [כך הוא שונה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי (שומרוני). במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ומשגיח שהוא שוחט כראוי, אבל אם ישראל רק יוצא ונכנס ולא נמצא איתו כל הזמן — לא ישחוט.
§ Abaye said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew is standing over him and ensuring that he slaughters properly; but if the Jew merely exits and enters and does not have a constant presence, the Samaritan may not slaughter the animal.
רש״ירמב״ןרשב״ארא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִם שָׁחַט חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ לֹא אֲכָלוֹ אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

And if the Samaritan slaughtered the animal without supervision, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. Since Samaritans are meticulous with regard to the meat that they eat and eat meat only from an animal that was slaughtered properly, the Jew may partake of the meat. But if the Samaritan did not eat the meat, there is concern that the animal was not slaughtered properly, and it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
רש״ירא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אכלו מותר לאכול – דהא לעצמו זהיר בה והיינו דיעבד דמתניתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו נראי׳ דברים שלכך האריך וכפל לשונו לאשמעינן דכול׳ מלתא באכילתו תלי׳ שאם אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו ואפילו הי׳ שם שומר יוצא ונכנס וכדפירשנו דאביי פוסל בו אפי׳ בדיעבד כיון דנגע.
ואם שחט בלא השגחה — חותך הישראל כזית בשר מאותה בהמה ונותן לו לכותי לאכול ממנו, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, שלולא היה שוחט כראוי — לא היה אוכל, לפי שגם הכותים נזהרים לאכול דווקא משחיטה כשרה, אבל אם לא אכלו — יש לחשוש כי בהמה זו לא נשחטה כראוי ואסור לאכול משחיטתו.
And if the Samaritan slaughtered the animal without supervision, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. Since Samaritans are meticulous with regard to the meat that they eat and eat meat only from an animal that was slaughtered properly, the Jew may partake of the meat. But if the Samaritan did not eat the meat, there is concern that the animal was not slaughtered properly, and it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
רש״ירא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.
רש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חוץ מחש״ו דאפילו דיעבד נמי לא – דהא אדיעבד קיימינן.
שמא ישהו – לקמן מפרש אמאי נקט לשון עתיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא התירו לאכול משחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.
רש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ.

The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כך אתה מפרש, מה שנאמר מיד אחר כך: ״וכולן ששחטו״, אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [על דבר הוא עומד, מתייחס], ולכן ״ואם שחטו״ מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא אַכּוּתִי הָא אָמְרַתְּ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה קַשְׁיָא.

Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say in that case: When a Jew is standing over him, a Samaritan may slaughter even ab initio? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
רש״ירא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפילו לכתחלה – והכא קתני באחרים רואין אותם ששחטו דיעבד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא אמרינ׳ בישראל עומד על גביו שוחט לכתחלה ומיהו שמעינו דאחרי׳ רואין אותו היינו ישראל עומד על גביו ולא ברואהו מרחוק דההוא גרוע טובא מיוצא ונכנס.
אלא תאמר שהוא מוסיף עליהם גם כותיהא אמרת [הרי אמרת]: שכשישראל עומד על גביו שחיט [שוחט] הכותי אפילו לכתחלה! ואומרים: אכן, דיוק לשון ״וכולן״ קשיא [קשה] לפירוש זה.
Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say in that case: When a Jew is standing over him, a Samaritan may slaughter even ab initio? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
רש״ירא״הריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רָבָא וְיוֹצֵא וְנִכְנָס לְכַתְּחִלָּה לָא וְהָתְנַן בהַמַּנִּיחַ נָכְרִי1 בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס מוּתָּר הָתָם מִי קָתָנֵי מַנִּיחַ הַמַּנִּיחַ קָתָנֵי דִּיעֲבַד.

Rava said: And in a case where a Jew exits and enters, is it not permitted for the Samaritan to slaughter the animal ab initio? But didn’t we learn in a mishna (Avoda Zara 69a): In the case of one who leaves a gentile in his store in which there is wine, and a Jew exits and enters, the wine is permitted? Just as there, the sporadic presence of the Jew is sufficient to ensure that the gentile will refrain from touching the wine, it should be sufficient in the case of a Samaritan who slaughters an animal as well. The Gemara rejects that proof. There, in the case of the store, does the tanna teach: One leaves a gentile ab initio? The tanna teaches: One who leaves, after the fact. Consequently, there is no proof from there that the Jew’s sporadic presence is sufficient to permit slaughter by a Samaritan ab initio.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא – והיכא דישראל יוצא ונכנס לא ימסור לכותי לכתחלה בתמיה.
והא תנן – בפרק בתרא דמסכת ע״ז דאע״פ שישראל יוצא ונכנס מותר אלמא מסתפי עובד כוכבים דלמא אתי ישראל ולא נגע הכא נמי מסתפי השתא אתי וחזי ליה.
מי קתני מניח – אדם עובד כוכבים בחנותו ויוצא ונכנס דמשמע לכתחלה.
המניח קתני דיעבד – לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר אלא בא להקשות על דברי רבא שמדקדק מכאן דשרי אף לכתחלה אי נמי כל זמן שיכול לתקן על ידי חותך כזית בשר יש לו לתקן אבל אי ליתא לכותי קמן שרי.
המניח קתני דיעבד – לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה דהא מסיק דשרי לכתחלה אלא קאמר דאף דיעבד משמע וא״ת דלקמן (דף טו:) גבי השוחט במגל יד וגבי השוחט אחד בעוף (לקמן דף כז.) דייק השוחט דיעבד אין כו׳ וי״ל דאשחיטתן כשרה סמיך התם דמשמע דיעבד אבל קשה ממתניתין דהמקנא לאשתו (סוטה דף ב.) ופ׳ חבית (שבת דף קמז.) גבי הרוחץ במי מערה דייק בגמרא דיעבד אין לכתחלה לא: [ועיין תוס׳ סוטה ב. ד״ה המקנא דיעבד].
התם מי קתני יניחא המניח קתני אלא מהכא. ורש״י ז״ל גריס מסיפאב, וכן כתבג ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני, כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אפילו לכתחלה. ואינו כן, דהא דשומר בפ׳ ר׳ ישמעאלד, והא דהמניח בפ׳ השוכרה, ולא קשיאן אהדדי, דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא, והא דלא קתני מניח, משום שאינו צריך שיהא הגוי מניח בחנותוו ונכנס ויוצאז, והכי קתני, המניח נכרי בחנותו אינו צריך להיות מושיב שם שומר, אלא ישראל נכנס ויוצא ומותר, והיינו דקס״ד דרבא, אלא דאקשינן עליה מנא לך, דהא לא קתני יניח, כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחלה, אלא המניח קתני, ואפשר שפירושו אם הניח, דמשמע הכי ומשמע הכי. ומי קתני יניח לאו דוקא, דלאו לישנא דתנא הוא כלל, אלא מניח אדם נכרי בחנותו ויוצא ונכנס ומותר. והך פירכא לאו אביי מקשי לה, דלדידיה אפילו דיעבד יוצא ונכנס לאח, וטעמא דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמןט, אלא גמ׳ פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה.
א. כ״ה בכ״י של הגמ׳, ראה דק״ס אות נ. ולפנינו בגמ׳: מניח. [בהוצ׳ הגרא״ז ׳מניח׳ וכנראה הוא תיקון ע״פ הנוסח שלפנינו, ואינו נכון, שהרי מפורש להלן שרבינו גרס בגמ׳ ׳יניח׳].
ב. ואף במאירי הביא גירסא זו, ואין זה ברש״י שלפנינו, אבל אפשר שכונת רבינו שכן משמע מדברי רש״י שגרס בגמ׳, וכהמשך דבריו.
ג. ד״ה צריך.
ד. ע״ז סא, א.
ה. שם סט, א.
ו. בהוצ׳ הגרא״ז: מניח הגוי.
ז. בחי׳ הר״ן: ואע״ג דלא קתני המניח, היינו טעמא דלאו לישנא מעליא הוא, דמשמע דלא סגיא בלאו הכי. וראה ריטב״א.
ח. כ״כ תוס׳ ד״ה המניח.
ט. ע״ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יש מי שאומר מזו שאין הסכין קרוי כלי שרת וכן דין הואיל והשחיטה כשרה בכל אין זו עבודה ואף בפסח שני אמרו בארבעה עשר שחל להיות בשבת מי שפסחו טלה תוחבו לסכין בצמרו (או) ומי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו אלמא ששוחטין היו בסכינין שלהם ואע״פ שאפשר שהיו מקדשין אותו מבערב מ״מ סתם נאמרה ומה שאמרו בפרק דם חטאת מנין לעולה שטעונה כלי שנאמר ויקח אברהם את המאכלת אין ודאי כלי בעינן וצריך שיתקן את הקרומית לעשותה כעין סכין אבל כלי שרת לא בעינן ומה שאמרו בתוספתא חומר בקמיצה מן השחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי פירושו שאינה טעונה כלי שרת והילכך שוחטין בקדשים אף בקרומית של קנה כל שתקנה ועשאה כלי ואלו היה נקרא כלי שרת לא היה מותר מכלי העץ שאין עושין כלי שרת מעץ והא מה שאמרו בכאן כגון שבדק קרומית וכו׳ שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה כמו שביארנו ויש מי שחולק בה ממה שאמרו בראשון של שבועות הסכין מושכתן למה שהן והילכך כלי שרת הוא ואינו נעשה מן העץ ולא אמרו בכאן כגון שבדק בקרומית של קנה ושחט בה אלא טמא בחולין אבל לא על טמא במוקדשין ומגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי השרת ואם שחט בדבר ששוחטין בו חלין אף בקרומית של קנה בדיעבד כשרים:
חרב הנוגע במת הרי הוא כחלל עצמו והנוגע בו אב הטומאה וכן מטמא באהל כמת עצמו ויש חולקי׳ לומר שאינו מטמא אלא במגע וכן חרב הנוגע בטמא מת הרי אותו חרב אב הטומאה כאדם עצמו שנגע בו כללו של דבר כל טומאה שבמת שנגע בה החרב אינו יורד ממדרגת אותו שנגע בו אלא דינו כדין הנוגע בו הן במת עצמו הן בטמא מת הא מאב הטומאה ולמטה אין החרב מיטמא בו כלל שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ולענין ביאור זה שאמרו בכאן האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאטמי במת כלומר דהוה ליה אב הטומאה חרב הרי הוא כחלל לא הוצרכנו לטעם זה כלל שאפי׳ לא היה חרב כחלל הואיל והשוחט אב הטומאה נעשה הסכין ראשון והבשר שני כמו שביארנו אלא לרוחא דמילתא נקטה כלומר חרב הרי הוא כחלל ואף הבשר נעשה ראשון והכי קאמר ותיזיל סכין וליטמייה לבשר לעשותו ראשון וזה שביארנו בדין חרב כחלל גדולי המחברים פירשו שלא על חרב לבד אנו דנין כן אלא אף בכל הכלים שנגעו במת או אף שנתאהלו עמו אנו דנין כן ואפילו בכלי שטף ובגדים חוץ מכלי חרש שאינו נעשה אב הטומאה לעולם ומה שאמרו בראשון של פסחים בנר של מתכת ענינה למעט של חרס ומ״מ הוא הדין בשאר כלים שהם כחלל וכן היא שנויה בספרי ומ״מ הרבה מפרשים נוטים בה לכלי מתכות לבד ולא בכלי שטף ודעת ראשון עיקר הואיל ובספרי שנאוה כן:
המניח נכרי בחנותו ויינו של ישראל לשם ר״ל שהיין בביתו של ישראל והנכרי עמו והולך לו הישראל ומניח שם את הגוי הואיל והגוי מתירא שמא עכשו יבאו הבעלים ויראו אם יגע לשם אין צריך ישראל עצמו לישב שם ולשמרו אלא ביוצא ונכנס או אף בשאין יוצא ונכנס כל שאין מודיעו שמפליג מותר לכתחלה אע״פ שנשתהא זמן מרובה ואם היה היין של נכרי אלא שישראל מטהרו בביתו ר״ל בביתו של נכרי במצות הנכרי כדי שימכרהו לישראל שהדבר צריך להיות יושב ומשמר אף ביוצא ונכנס מותר שיוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר בדיעבד ויש מקילין להתיר ביוצא ונכנס בשתיהן לכתחלה וכן יראה מסוגיא זו ולענין ביאור אין גורסין אלא מסופא שהרי בפרקים חלוקים הם ולא עוד אלא שהאחרונה ר״ל זו של יושב ומשמר שנויה תחלה בפרק ר׳ ישמעאל והראשונה שנויה אחריה בפרק השוכר ומתוך כך גירסא הנכונה בכאן היא אלא מהכא ועקרי דברים אלו יתבארו במס׳ ע״ז בע״ה זה שאנו מתירין ביוצא ונכנס לא סוף דבר במה שאין לגוי רשות ליגע בו מצד שמגעו אוסר כגון יין אלא אף בדבר שיש רשות לגוי ליגע בו ר״ל שאין נגיעתו אוסרת כגון בשר כל שהוא יוצא ונכנס אין חוששין בזו להחליף שהרי רבא היה מעמיד משנה זו בכותי ובישראל יוצא ונכנס אע״פ שהדבר מסור לו לנגעו כמו שהשיב אביי התם לא נגע הכא נגע ויש מחמירין בזו וכבר כתבנו דבריהם בראשון של ע״ז בסוגיית המשנה השלישית:
בד״ה המניח כו׳ דמשמע דיעבד כו׳. נ״ב פי׳ מדלא קתני מניח:
בגמרא אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן המניח כו׳ אלא מהכא אין השומר כו׳ וקשיא לי טובא במאי פשיטא ליה לרבא לאקשויי לאביי לענין יוצא ונכנס מהאי דיין נסך ואכתי מי דמי דהא סתם יינם אינו אלא מדרבנן משום הכי מקילינן ביוצא ונכנס מה שאין כן לענין שחיטה דעיקר חששא הוא משום איסור דאורייתא דלא שחיט שפיר משום הכי לא מהני יוצא ונכנס לאביי ועוד דהתם גבי יין איכא חזקת היתר ואינו אלא חששא בעלמא משא״כ גבי שחיטה אדרבה הא אמרינן לקמן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת מיהו הא דלא קשיא לי אהא דמסיק רבא אהך קושיא דלקושטא דמילתא איכא לאוקמי מתניתין דהכל שוחטין לכתחלה לאתויי כותי יוצא ונכנס דאפשר דרבא בלאו הכי מסברא דנפשיה פשיטא ליה הך מילתא דיש לסמוך בשחיטה על כותי יוצא ונכנס היינו משום דהוי כמלתא דעבידא לגלויי כיון דישראל יוצא ונכנס מירתת הכותי שמא יחתוך כזית בשר ויתן לו וכל שכן דאתי שפיר למאי דמסקינן לקמן בשמעתין דרבא אליבא דנפשי׳ מוקי למתניתין דהכל שוחטין לאתויי ישראל מומר אוכל נבילות והכל שוחטין דסיפא מפרש דהיינו לאתויי כותי אם כן תו ליכא לאוקמי הכל שוחטין דסיפא היינו בישראל עומד על גביו כיון דקתני בסיפא דרישא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועלה קתני הכל שוחטין לכתחלה לאתויי כותי על כרחך משמע באין אחרים רואין אותם והיינו על כרחך ביוצא ונכנס לחוד ומהאי טעמא דפרישית אלא דאכתי בהא דמקשה רבא לאביי הקושיא במקומה עומדת ונ״ל ליישב דלקושטא דמילתא רישא דמתניתין נמי לא משמע ליה לרבא כלל לאוקמי ריבוי׳ דהכל שוחטין לאתויי כותי בישראל עומד על גביו דמדקתני בסיפא חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן מכלל דרישא באין אחרים רואין אותן מיהו אי לאו דמייתי רבא הך מתניתין דיין נסך הוי אמינא דאין שום סברא לומר דיוצא ונכנס מהני כלל דהא לאביי אמרינן לקמן דיוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה מה שאין כן לבתר דאשכחן דיוצא ונכנס מהני מיהת במילתא דרבנן שפיר משמע ליה לרבא מדיוקא דמתניתין ומסברא דמירתת שמא יחתוך כזית בשר ונותן דיוצא ונכנס אפילו לכתחלה שוחט כן נ״ל נכון ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בהא דקאמר לדבריו דאביי קאמר וליה לא ס״ל:
ולגופו של הדין אמר רבא: וכאשר ישראל רק יוצא ונכנס בשעה ששוחט הכותי, האם לכתחלה לא ניתן לסמוך על כך ולהתיר את השחיטה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המניח גוי בחנותו שיש בה יין, וישראל יוצא ונכנסמותר היין, שאנו מניחים שאז נזהר הגוי ואינו נוגע בו. והוא הדין לענייננו! ודוחים: התם מי קתני [שם, באותה משנה, האם הוא שונה] ״מניח אדם גוי בחנותו״, שרשאי לעשות כך לכתחילה? הרי ״המניח״ קתני [הוא שונה], לומר שרק בדיעבד, אם הניח את הגוי שם וישראל יוצא ונכנס — היין מותר, אבל אין ללמוד מכאן שלכתחילה מותר לעשות כן!
Rava said: And in a case where a Jew exits and enters, is it not permitted for the Samaritan to slaughter the animal ab initio? But didn’t we learn in a mishna (Avoda Zara 69a): In the case of one who leaves a gentile in his store in which there is wine, and a Jew exits and enters, the wine is permitted? Just as there, the sporadic presence of the Jew is sufficient to ensure that the gentile will refrain from touching the wine, it should be sufficient in the case of a Samaritan who slaughters an animal as well. The Gemara rejects that proof. There, in the case of the store, does the tanna teach: One leaves a gentile ab initio? The tanna teaches: One who leaves, after the fact. Consequently, there is no proof from there that the Jew’s sporadic presence is sufficient to permit slaughter by a Samaritan ab initio.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא מֵהָכָא גאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר אֶלָּא אע״פאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס מוּתָּר.

Rather, proof can be cited from the mishna here (Avoda Zara 61a): In a case where barrels of wine belonging to a Jew are in the possession of a gentile, and a Jew was tasked with supervising those barrels, the supervisor need not be continuously sitting and supervising to ensure that the gentile does not touch the wine; rather, even if the supervisor exits and enters, the wine is permitted. This mishna clearly indicates that exiting and entering is sufficient even ab initio.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אע״פ שיוצא ונכנס מותר – כלומר אע״פ שאין ישראל יושב ומשמר אלא יוצא ונכנס מותר הכא נמי לענין שחיטה אע״פ שיוצא ונכנס מותר:
אין השומר – את היין.
אלא מהכא – גרס ולא גרס מסיפא דהך דהמניח בפ״ב דמסכת ע״ז (דף סט.) וההיא דאין השומר היא בפ׳ ר׳ ישמעאל (שם סא.).
אין השומר צריך כו׳ – משמע הכא דאין צריך משמע לכתחלה וקשה דבריש גיטין (דף ד:) גבי הא דאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה פריך עלה מהא דתנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא באותה מדינה לא צריך ומשני לא תימא הא באותה מדינה לא צריך אלא הא ממדינה למדינה בא״י לא צריך ופריך הא בהדיא קתני לה המביא גט בא״י אין צריך כו׳ ומשני אי מההיא ה״א ה״מ דיעבד כו׳ והיכי ה״א דיעבד הא אין צריך משמע לכתחלה כדמשמע הכא ובקונטרס פי׳ שם דהכי פריך הא בהדיא קתני לה וכיון דאשמועינן לה מדיוקא דרישא סיפא למאי איצטריך ומשני דאי מרישא ה״א דוקא דיעבד להכי אצטריך סיפא לאשמועינן אפילו לכתחלה אבל לשון אי מההיא לא משמע הכי וי״ל דהתם כיון שיכול לתקן בדיעבד כדקאמר בההוא פרקא (שם ה:) שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם שייך למיתני אין צריך כלומר אין צריך לחזור וליטול אותו הימנה א״נ התם ה״א ה״מ דיעבד דלכתחלה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימה ואם לא ראה ה״א אין צריך לחזור ולכתוב אלא יתן לה אע״פ שלא ראה קמ״ל דלכתחלה נמי אין צריך לראות ועי״ל דהכא דייק משום דקאי ארישא דקתני בפ׳ ר׳ ישמעאל (ע״ז דף סא.) בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שיהא שם שומר והדר תני אין השומר צריך כו׳ משמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשיב כשומר גמור והיינו כשומר דרישא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג אלא מהכא ול״ג מסיפא דהא מתני׳ באפי נפשי׳ היא ולא עוד אלא דהא אתניי׳ בקמייתא בפרק רבי ישמעאל ואידך דהמניח היא בתרייתא בפרק השוכר וכדפרש״י ז״ל.
אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו׳ – פי׳ ועל כרחין אין צריך לכתחלה קאמר והא אתא לאשמעינן דאילו בדיעבד פשיטא לכ״ע בכל מידי דלא נגע בי׳ התם ומרישא דהמטהר יינו נמי שמעינן לה ולפום הא יש לנו לומר דהא דקתני באידך המניח לשון לכתחלה הא דמותר להניח גוי בחנותו אלא דלאו שפיר הוא למתני בלישני׳ מניח גוי בחנותו דל״ת הכי קשיין מתני׳ אהדדי דליכ׳ למימר דלא זו אף זו קתני דהא מתני׳ דהמניח איתנייא בבתריית׳ וכדפרישי׳ אלא ודחי כדאמרן ומאי דכתב רש״י ז״ל דמתני׳ לא זו אף זו קתני משום מתני׳ גופי׳ דאין השומר צריך וכו׳ קאמר הכין דקתני ריש׳ דהמטהר יינו בדיעבד והדר קתני דאין השומר צרי׳ להיות יושב ומשמ׳ לכתחלה ותלמוד׳ ה״ק אלא מהכא כלומר דהכרחה מהכ׳ היא והיא המלמדת עלי׳ דהמניח שהיא ג״כ לכתחלה ולהכי נקטי רבא בקושי׳ ופריך והדר מפרש כנ״ל.
רב אשי אמר ה״ק וכו׳ אבל לא בדק הסכין ונתן לו לא ישחוט – פי׳ דאע״ג דכי שחט אפשר לבדוק סכינו לא שרינן לשחוט לכתחלה על דעת כן שמא יפשע ולא יבדוק סכינו כיון שאם לא בדקה שחיטתו פסולה אף בדיעבד ואם שחט יבדוק סכינו אחריו פי׳ וה״ה דצריך לבדוק הסימנים אלא דההיא כיון דבכל שוחט היא כדאיתא לקמן בפרקין לא איצטריך לאדכורא הכא כלל דלא מדכרינן אלא מה דצריך בהא ולא בשוחט כשר דעלמא.
תוספות בד״ה אין השומר צריך כו׳ ובקונטרס פי׳ שם כו׳ וכיון דאשמעינן לה מדיוקא דרישא כו׳ עכ״ל דהשתא ניחא דכמו דא״צ משמע אפילו לכתחלה כך צריך משמע אפילו בדיעבד ולא תדייק מיניה אלא דבמדינת הים אפילו בדיעבד צריך ובא״י בדיעבד א״צ מיהו לכתחלה אף בא״י צריך ודו״ק:
בתוספות בדיבור המתחיל אבל בא ומצאו כו׳ וא״ת כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר כו׳ עד סוף הדיבור ולכאורה יש לתמוה טובא דאכתי אפילו למאי דמדמה רבא שחיטה ליין נסך אפילו הכי היאך אפשר לומר דבא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר דהא בכולה סוגיא דלקמן בשמעתין ובפרק קמא דגיטין ובכמה דוכתי משמע בפשיטות דאליבא דכולי עלמא הכותים חשודים על לפני עור ונהי במאי דאמר רבא ויוצא ונכנס מותר לכתחילה ליכא לאקשויי כה״ג דבהא מצינן מימר דלקושטא דמילתא משמע ליה לרבא דהיכא דמירתת תו ליכא למיחש למידי מה שאין כן בבא ומצאו ודאי קשה. ויש ליישב בדוחק דסברת התוספות דכיון דמדמה רבא שחיטה ליין נסך אלמא דרבא לית ליה האי סברא דלת״ק ורבי שמעון בן גמליאל דמצת כותים אין הכי נמי דכותים לא חשידי אלפני עור היכא דאחזיקו מיהו למאי דפרישית בסמוך בלאו הכי אין מקום לקושית התוספות דעיקר סברא דמירתת היינו שמתיירא שמא יחתוך לו כזית בשר ועיין מה שאכתוב לקמן בזה:
אלא מהכא [מכאן] יש להקשות, ששנינו: חביות יין של ישראל הנמצאות ברשות הגוי, והופקד עליהן שומר ישראל — אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כל הזמן שלא יגע הגוי ביין, אלא אף על פי שיוצא ונכנסמותר. משמע שכשישראל יוצא ונכנס מותר אפילו לכתחילה, ולא כדברי אביי!
Rather, proof can be cited from the mishna here (Avoda Zara 61a): In a case where barrels of wine belonging to a Jew are in the possession of a gentile, and a Jew was tasked with supervising those barrels, the supervisor need not be continuously sitting and supervising to ensure that the gentile does not touch the wine; rather, even if the supervisor exits and enters, the wine is permitted. This mishna clearly indicates that exiting and entering is sufficient even ab initio.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין ואפי׳וַאֲפִילּוּ כּוּתִי בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ לֹא אֲכָלוֹ אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

Rather, Rava said in resolution of the apparent contradiction similar to the resolution proposed by Abaye, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew exits and enters; but if the Jew does not exit and enter and instead came and found that the Samaritan slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
תוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו – ואם תאמר כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר ונותן לו כמו ביין נסך דשרי במתניתין בפ׳ ר׳ ישמעאל (ע״ז דף ס:) בעובד כוכבים שנמצא בצד הבור כשאין לו מלוה עליו וי״ל כדפרישית לעיל כיון שיכול לברר על ידי כזית בשר יש לו לברר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אבל בא כו׳ כשאין לו מלוה עליו כו׳. נ״ב אבל יש לו מלוה עליו אסור דלא מירתת ליגע דאי יאמר לו מידי יאמר לו תניחנו בחובי עיין רש״י:
אלא אמר רבא, כעין תירוצו של אביי למשנה, אך בשינוי, הכי קתני [שכך הוא שונה במשנה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו כותי. במה דברים אמורים? כשישראל יוצא ונכנס, אבל אם לא היה נכנס ויוצא, אלא בא ומצאו ששחטחותך כזית בשר מן הבהמה ונותן לו לכותי, אם אכלו הכותי — מותר לאכול משחיטתו, לא אכלואסור לאכול משחיטתו.
Rather, Rava said in resolution of the apparent contradiction similar to the resolution proposed by Abaye, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Samaritan. In what case is this statement said? It is said in a case where a Jew exits and enters; but if the Jew does not exit and enter and instead came and found that the Samaritan slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
תוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
צריך שיהא יושב ומשמר כו׳ – רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כלומר לא בדיעבד דווקא אלא אפילו לכתחלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא סומכים על שחיטתם, מפני שאנו חוששים שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו. ושואלים: לפי זה, מה שנאמר מיד אחר כך ״וכולן ששחטו״ אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולכן ״ואם שחטו״ מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא אַכּוּתִי הָא אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה קַשְׁיָא.

Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say that if a Jew is present, then even if he exits and enters and does not have a constant presence, a Samaritan may slaughter even ab initio? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
רא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא תאמר שדברי המשנה הללו מוסיפים עליהם גם כותיהא אמרת [הרי אמרת] כי אפילו יוצא ונכנס הריהו שחיט [שוחט] לכתחלה! ומעירים: אכן, לפירוש זה קשיא [קשה] לשון ״וכולן״.
Rather, perhaps the reference is to the case of a Samaritan who slaughters. The Gemara rejects that possibility. But didn’t you say that if a Jew is present, then even if he exits and enters and does not have a constant presence, a Samaritan may slaughter even ab initio? The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
רא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב אָשֵׁי אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין דוַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 מְשׁוּמָּד2 לְמַאי לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן וְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא היִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד3 אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן

§ Rav Ashi said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Jewish transgressor [meshummad]. The Gemara asks: A transgressor of what sort? The Gemara answers: It is one whose transgression is to eat unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, i.e., for his convenience. And the ruling of the mishna is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal,
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאכול נבילה לתיאבון – כלומר מתאב לאכול בשר ואוכל נבילה לתיאבון:
רב אשי אמר גרס.
לתיאבון – כי לא משכח היתר אכיל נבילות ומאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו שחיט שפיר דכל כמה דמצי למיכל היתירא לא אכיל איסורא וכי אין לו סכין בדוק לא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב רב אשי אמר ביישוב הסתירה שבמשנה, הכי קתני [שכך הוא שונה]: הכל שוחטין לכתחילה — ואפילו ישראל משומד (עובר עבירות באופן קבוע). ומסבירים: במשומד למאי [למה], באיזה משומד מדובר — במשומד לאכול נבילות (בהמות שלא נשחטו כראוי) לתיאבון, שאינו עושה להכעיס, אלא מטעמי נוחות. ואדם כזה שוחט לכתחילה כשיטת רבא, שאמר רבא: ישראל משומד שאוכל נבילות לתיאבון
§ Rav Ashi said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a Jewish transgressor [meshummad]. The Gemara asks: A transgressor of what sort? The Gemara answers: It is one whose transgression is to eat unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, i.e., for his convenience. And the ruling of the mishna is in accordance with the statement of Rava, as Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal,
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין ג., רש"י חולין ג., תוספות חולין ג., רמב"ן חולין ג. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה חולין ג., בית הבחירה למאירי חולין ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין ג., מהרש"ל חכמת שלמה חולין ג., מהרש"א חידושי הלכות חולין ג., פני יהושע חולין ג., פירוש הרב שטיינזלץ חולין ג., אסופת מאמרים חולין ג.

Chulin 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 3a, Attributed to R. Gershom Chulin 3a, Rashi Chulin 3a, Tosafot Chulin 3a, Ramban Chulin 3a, Rashba Chulin 3a, Raah Chulin 3a, Meiri Chulin 3a, Ritva Chulin 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 3a, Penei Yehoshua Chulin 3a, Steinsaltz Commentary Chulin 3a, Collected Articles Chulin 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144