×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֲבָל זֶבַח לָא וְאִי אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מַאי אִרְיָא חַטַּאת הָעוֹף אפי׳אֲפִילּוּ חַטַּאת בְּהֵמָה נָמֵי כֵּיוָן דְּקַנְיָא לֵיהּ לְכַפָּרָה כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא.
But in the case of an animal offering there is no way in which one can violate all three prohibitions simultaneously. But if a person does not render forbidden an item that is not his, why must the tanna teach the halakha specifically with regard to a bird sin offering? The same halakha would apply even in the case of an animal sin offering. This is because cutting one siman for idolatry does not render the animal forbidden, as the priest has the exclusive right to derive benefit from it, so it does not belong to the owner anymore. Therefore, one would violate the three prohibitions simultaneously. The Gemara answers: Since one who brings a sin offering acquires the animal for his atonement, its status is like that of an animal that is his, and he renders it forbidden with the first cut at the beginning of the slaughter.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואי אמרת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי׳ חטאת בהמה [נמי]. הא לא מצי אסר הכהן שאינו שלו:
אבל זבח – דבר הזבוח בסכין דהיינו בהמה דעוף מלוק הוא.
ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי איריא – דתני עוף אפי׳ בהמה נמי דהא לא פקע שם קדשים מיניה ומיהו איהו מיחייב משום עובד עבודת כוכבים דמ״מ אע״ג דלא מיתסרא מיפלח פלחא.
כיון דקניא ליה לכפרה – שהרי הבעלים מתכפרים בה.
כדידיה דמיא – הלכך לא מצי למיתני שום זבח דאילו עולה מכפרת אעשה וחטאת ואשם על חטאים ושלמים ושאר קדשים קלים דידיה נינהו להכי נקט עוף ובחצי קנה פגום דמיחייב בשחיטת חוץ בההוא פורתא דמיתסר ביה.
כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא – והא דפריך בפרק בתרא דזבחים (זבחים קיד.) מוקצה ונעבד אינו שלו הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים היינו כרב הונא דלעיל דלהני אמוראי דהכא מתוקמא אף בחטאת דכדידיה דמיא.
המטמא טהרותיו של חברו והמדמע חולין בתרומה של חברו וגורם לו שיש לו למכרה לכהנים בזול ויש מפרשים אותה במערב לו טבל במתוקן שוגג פטור ואע״פ שאדם מועד לעולם הואיל ואין זה היזק ניכר במזיד חייב לשלם לו דמי נזקו וכן אם עירב יין נסך ביינו נסך הוא עצמו יינו של חברו לע״ז חייב אע״פ שהוא בן מיתה שהרי משהגביהו על דעת כך קנאו להתחייב בתשלומיו ונמצא שאין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ועיקר דבר זה במסכת גיטין:
תד״ה כיון דקניא ליה לכפרה כו׳ ואין אדם כו׳ היינו כרב הונא כו׳ עכ״ל ומיירי התם דאין אדם אוסר היינו בדיבור בעלמא שעשאו מוקצה ונעבד דבמעשה אפי׳ כל דהו אוסר לרב הונא וק״ל:
אבל זבח קרבן מן הבהמה — לא, ואי [ואם] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] צריך להעמידה דווקא בחטאת העוף? אפילו בחטאת בהמה נמי [גם כן] יתחייב עליה משום שחוטי חוץ, משום שלא פקע שם קדשים ממנה כששחט בה סימן אחד, שהרי היא מיועדת לכהנים ואינה שלו! ומשיבים: כיון דקניא ליה היא קנויה לו] לכפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], ולכן הוא אוסרה.
But in the case of an animal offering there is no way in which one can violate all three prohibitions simultaneously. But if a person does not render forbidden an item that is not his, why must the tanna teach the halakha specifically with regard to a bird sin offering? The same halakha would apply even in the case of an animal sin offering. This is because cutting one siman for idolatry does not render the animal forbidden, as the priest has the exclusive right to derive benefit from it, so it does not belong to the owner anymore. Therefore, one would violate the three prohibitions simultaneously. The Gemara answers: Since one who brings a sin offering acquires the animal for his atonement, its status is like that of an animal that is his, and he renders it forbidden with the first cut at the beginning of the slaughter.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ת״שתָּא שְׁמַע ב׳שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן אדְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּהּ.

The Gemara suggests: Come and hear another objection from the mishna: If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. Based on the formulation of the mishna, the one slaughtering with improper intent is not necessarily the owner of the animal. How, then, can he render the animal forbidden? Apparently, one can render forbidden an item that is not his. The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with a case where the one with improper intent has a partnership share in the animal, so he is rendering his own animal forbidden.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחד לשום אחד מכל אלו – אפילו בהמה דלאו דידיה אלא דאידך ששחט לשום דבר כשר.
תא שמע ב׳ אוחזין בסכין ושוחטין כו׳ – משמע הכא דרב הונא ועולא דלעיל (דף מ.) אסרי אף להדיוט דהך דשנים אוחזין וההיא דר׳ יהודה בן בתירא ורבנן דבסמוך איירי אף להדיוט ומשמע דלדידהו ניחא והשתא הא דמייתי ראייה בפרק רבי ישמעאל (ע״ז דף נד:) מכלים שהזניח המלך אחז דאמר מר הכננום שגנזום והקדישו אחרים תחתם הוי אסור אף להדיוט ותימה דהתם לעיל בההוא פירקא (דף נב:) בעי מיניה ר׳ יוסי בן שאול מרבי כלים שנשתמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבהמ״ק אליבא דמ״ד עבודת כוכבים הוא לא תיבעי לך דהשתא להדיוט אסירי כו׳ ומסיק דאסורין ודריש ליה מקרא דהכננום שגנזום ומה ראייה היא התם אסירי אף להדיוט כלים שהזניח אחז והנך דבית חוניו שרו להדיוט למ״ד לעבודת כוכבים הוא וי״ל דקרא דכל הכלים ודאי איירי לגבוה ומייתי מיניה ראיה לעולא דכיון דאסירי אע״פ שלא עשה בהן אחז שום שנוי אלא שנשתמש בהן לעבודת כוכבים א״כ היכא דעביד מעשה גמור שמתחיל לשחוט הבהמה אית לן למימר דאסור אפילו להדיוט.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין אחת ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו כגון לשם הרים וגבעות, ואחד לשום דבר כשרשחיטתו פסולה, ומשמע, אפילו אם השוחט לשם אחד מכל אלו אינו הבעלים. הרי שיכול אדם לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאית ליה שותפות בגוה [שיש לו שותפות בה], ולכן הוא יכול לפוסלה.
The Gemara suggests: Come and hear another objection from the mishna: If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. Based on the formulation of the mishna, the one slaughtering with improper intent is not necessarily the owner of the animal. How, then, can he render the animal forbidden? Apparently, one can render forbidden an item that is not his. The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with a case where the one with improper intent has a partnership share in the animal, so he is rendering his own animal forbidden.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״שתָּא שְׁמַע בהַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר בְּמֵזִיד חַיָּיב הָכָא נָמֵי גדְּאִית לֵיהּ שׁוּתָּפוּת בְּגַוַּהּ.

The Gemara suggests: Come and hear another objection from a mishna (Gittin 52b): With regard to one who renders another’s food impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another’s wine as a libation before an idol, if he did so unwittingly, he is exempt from payment of damages, even though he caused the other monetary loss. If he did so intentionally, he is liable to pay damages. Apparently, one can render forbidden an item that is not his. The Gemara answers: Here too it is a case where the one who caused the damage has a partnership share in the produce.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המטמא והמדמע – כלומר טימא טהרותיו של חבירו מדמע חולין של חבירו עם תרומה שהפסידו ממנו שתרומה אינה ראויה לישראל:
והמנסך – כלומר שניסך יינו לעבודת כוכבים אבל ישראל לצעורי קא מיכון ואין אסור:
המטמא – טהרות של חבירו.
והמדמע – תרומה בחולין של חבירו דמוזיל להו דמיבעי ליה לזבונינהו לכהנים בדמי תרומה דהיינו בזול דלא חזו אלא לכהנים.
והמנסך – יין של חבירו לעבודת כוכבים.
בשוגג – שלא ידע שהיא תרומה ולא ידע שהוא נאסר בניסוך זה או כסבור יין שלו הוא.
פטור – מלשלם. ואע״ג דמזיק בשוגג חייב כדקיימא לן (ב״ק דף כו.) אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן בין שוגג ובין מזיד הכא היזק שאינו ניכר הוא ולא שמיה היזק ובמזיד חייב לשלם דקנסוה רבנן ומשום דקם ליה בדרבה מיניה לא מיפטר ואע״ג דחייב מיתה משום עבודת כוכבים ואפילו לא התרו בו דלא מיקטיל קיימא לן (כתובות דף לד:) חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם הכא חייב אפי׳ אתרו ביה כדאוקימנא טעמא במסכת גיטין (דף נב:) משעה דאגבהיה ע״מ לאוסרו מיחייב לשלומי ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.
ת״ש המטמא והמדמע והמנסך כו׳ – למ״ד בהניזקין (גיטין דף נב:) מנסך ממש פריך וא״ת ומאי קא משני דאית ליה שותפות בגוה הא אמר התם למ״ד דמנסך ממש לא בעי למימר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאוקמיה דאית ליה שותפות בגוה ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו וא״כ הא אכתי היינו מדמע וי״ל דמכל מקום קמ״ל דאף על גב דחייב מיתה לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן התם ואי לא תנא מדמע הוה אמינא דבדבר מועט לא מיחייב.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: המטמא תרומה של חבירו הכהן, והמדמע, מערב תרומה בפירות חולין של חבירו, והמנסך יין של אחרים לעבודה זרה, אם עשה זאת בשוגגפטור מלשלם, למרות שגרם לחבירו הפסד, שאינו יכול ליהנות מפירותיו או מן היין, אבל עשה זאת במזידחייב. משמע שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה [כאן גם כן מדובר שיש לו שותפות בה].
The Gemara suggests: Come and hear another objection from a mishna (Gittin 52b): With regard to one who renders another’s food impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another’s wine as a libation before an idol, if he did so unwittingly, he is exempt from payment of damages, even though he caused the other monetary loss. If he did so intentionally, he is liable to pay damages. Apparently, one can render forbidden an item that is not his. The Gemara answers: Here too it is a case where the one who caused the damage has a partnership share in the produce.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כְּתַנָּאֵי דגּוֹי1 שֶׁנִּיסֵּךְ יֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה2 אֲסָרוֹ ר׳רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּירִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אֶחָד שֶׁאֵין מְנַסְּכִין יַיִן אֶלָּא בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה3 וְאֶחָד שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ לֹא כׇּל הֵימֶנָּךְ שֶׁתֶּאֱסֹר יֵינִי לְאוֹנְסִי.

The Gemara notes that the dispute whether one who slaughters another’s animal for idol worship renders the animal forbidden, in accordance with Rav Huna, or does not render it forbidden, in accordance with Rav Naḥman, Rav Amram, and Rav Yitzḥak, is parallel to a dispute between tanna’im in a baraita: In the case of a gentile who poured a Jew’s wine as an idolatrous libation, but not in the presence of an object of idol worship, he has rendered the wine forbidden. Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava permit drinking the wine due to two factors: One is that the presumption is that idol worshippers pour wine as an idolatrous libation only in the presence of an object of idol worship. And the other one is that even if the gentile poured the wine as an idolatrous libation, the Jew can say to the gentile: It is not within your power to render my wine forbidden against my will.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שניסך – שכשך ידו לתוכו לעבודת כוכבים.
שלא בפני עבודת כוכבים – רבותא אשמועינן.
אסרו – אף בהנאה דאדם אוסר דבר שאינו שלו.
ועוד שיכול לומר לו – אפילו ניסכו לעבודת כוכבים.
לא כל הימנך כו׳ – דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
לאונסי – על כרחי שתאסר.
לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי – תימה דמשמע הכא דר׳ יהודה בן בתירא שרי לזבוני לכל עובד כוכבים שירצה מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובמס׳ ע״ז פ׳ ר׳ ישמעאל (דף נט: ושם ד״ה אמר) משמע דלא שרי לזבוני אלא לההוא עובד כוכבים דנסכיה דמינה מייתי ראיה אהא דקאמר התם האי עובד כוכבים דנסכיה לחמריה דישראל אע״ג דאסור בהנאה למשקל דמי מההוא עובד כוכבים דנסכיה שרי דמקלא קלייה וי״ל דהכי מייתי התם כיון דר׳ יהודה בן בתירא שרי לזבוניה לכל עובד כוכבים שירצה לרבנן נמי דפליגי עליה שרי לזבוניה לההוא עובד כוכבים דנסכיה.
גוי שנסך יינו של ישראל אפי׳ שלא בפני ע״ז אסרו אף בהנאה ומ״מ יכול הוא ליטול את דמיו ממנו שהרי אין זה דמי מכירה אלא דמי היזק ואפי׳ היה הגוי סבור שהוא שלו שהרי מ״מ מזיק הוא אע״פ שאינו מתכוין ויש חולקים בזו האחרונה ובמסכת ע״ז יתבאר בעזר הצור:
ומעירים: המחלוקת האם שוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה, כדעת רב הונא, או לא אסרה, וכדעת רב נחמן רב עמרם ורב יצחק, היא כתנאי מחלוקת תנאים], ששנינו: גוי שניסך יינו של ישראל לעבודה זרה, אפילו שלא בפני עבודה זרהאסרו; ר׳ יהודה בן בתירא ור׳ יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים: אחדשאין גוים מנסכין יין לעבודה זרה אלא בפני עבודה זרה, ואחדשאפילו היה מנסך לעבודה זרה יכול הישראל לומר לו: לא כל הימנך [לא הכל בכוחך, אין באפשרותך] שתאסר ייני לאונסי.
The Gemara notes that the dispute whether one who slaughters another’s animal for idol worship renders the animal forbidden, in accordance with Rav Huna, or does not render it forbidden, in accordance with Rav Naḥman, Rav Amram, and Rav Yitzḥak, is parallel to a dispute between tanna’im in a baraita: In the case of a gentile who poured a Jew’s wine as an idolatrous libation, but not in the presence of an object of idol worship, he has rendered the wine forbidden. Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava permit drinking the wine due to two factors: One is that the presumption is that idol worshippers pour wine as an idolatrous libation only in the presence of an object of idol worship. And the other one is that even if the gentile poured the wine as an idolatrous libation, the Jew can say to the gentile: It is not within your power to render my wine forbidden against my will.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְרַב נַחְמָן וְרַב עַמְרָם וְרַב יִצְחָק אָמְרִי אפי׳אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הה״מהָנֵי מִילֵּי גּוֹי1 אֲבָל יִשְׂרָאֵל ולְצַעוֹרֵיהּ קָא מִיכַּוֵּין.

And Rav Naḥman, and Rav Amram, and Rav Yitzḥak say: Although Rav Huna’s opinion is compatible only with the opinion of the first tanna in the baraita and not with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava, we can state our opinion even according to the one who says that a person renders forbidden an item that is not his, e.g., by pouring his wine as a libation or slaughtering his animal for idol worship. This statement applies only in a case where a gentile pours the libation or slaughters the animal. But if a Jew pours the wine or slaughters the animal, presumably he intends to torment that other person, and not to engage in idol worship. Therefore, a Jew does not render the animal forbidden.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי לך – הא דרב הונא תוקים כתנאי דהא ר׳ יהודה בן בבא פליג אבל מילתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת״ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר ה״מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי לחבריה עביד ואין דעתו לעבודת כוכבים.
והא דאקשי׳ ולמאן דאמר טרפה חיה מנא ליה, לאו דוקא, שאינו צריך להביא לה ראיה מן התורהא, אלא הכי הוה ליה למימר האי חיה מאי עביד ליה. אלא כיון שמשם [הביא]⁠ב ראיה מיניה דוזאת, קאמרינן מנא ליהג. וללישנא דאמרינן בתר הכי ואידך נמי מיבעי ליה להכי אלא טרפה חיה מנא ליה, משום דלא דחי בקרא קמא כלום, ומשמע חיה אכול שאינה חיה לא תיכולד, קאמר כתיב קרא אחרינא דלאו כל חיה תאכל.
א. ׳דאדרבה, מ״ד טריפה אינה חיה דנפיק מיניה קולא עליו להביא ראיה׳ (חידושי הר״ן).
ב. כן הגיה הגר״ר בלום. ואפשר שיש להגיה (ע״פ לשון הר״ן בחידושיו): ׳כיון דמייתי ראיה מיניה דוזאת׳.
ג. ראה חידושי הר״ן.
ד. בחידושי הר״ן: ׳וכ״ת תינח הכא, אבל במסקנא דאמרי׳ אלא טריפה חיה מנליה נפקא ליה מאידך תנא דבי ר׳ ישמעאל, לא הוה ליה למימר מנא ליה, דהא התם לא מפיק לה למילתיה מאן דסבר טרפה חיה מקרא דזאת החיה, והוה ליה למימר מאי עביד ליה. י״ל דמשום דמאן דאמ׳ טרפה חיה לא מצי למדחי כלל לקרא דזאת החיה אי לאו דנפקא ליה מקרא אחרינ׳ דטרפה חיה, מ״ה קאמ׳ מנא ליה, כלומ׳ דאי לא נפקא ליה מדוכת׳ אחריתי ע״כ אית ליה למדרש חיה אכול שאינה חיה לא תיכול׳.
ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק הסבורים שאדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו, הם אמרי [אומרים]: אפילו למאן דאמר דעת מי שאומר] אדם אוסר דבר שאינו שלוהני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בגוי, אבל ישראל ששוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, אנו מניחים שרק לצעוריה קא מיכוין [לצער אותו את חבירו הוא מתכוין], ואין כוונתו לעבוד עבודה זרה, ולכן אינו אוסרה.
And Rav Naḥman, and Rav Amram, and Rav Yitzḥak say: Although Rav Huna’s opinion is compatible only with the opinion of the first tanna in the baraita and not with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava, we can state our opinion even according to the one who says that a person renders forbidden an item that is not his, e.g., by pouring his wine as a libation or slaughtering his animal for idol worship. This statement applies only in a case where a gentile pours the libation or slaughters the animal. But if a Jew pours the wine or slaughters the animal, presumably he intends to torment that other person, and not to engage in idol worship. Therefore, a Jew does not render the animal forbidden.
עין משפט נר מצוהרש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ת״שתָּא שְׁמַע ב׳שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין אֶחָד לְשׁוּם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשׁוּם דָּבָר כָּשֵׁר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן זבְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1.

The Gemara suggests: Come and hear a contradiction to that distinction from the mishna: If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. As the mishna is discussing a case involving Jews, this indicates that even a Jew who slaughters an animal for idol worship renders it forbidden. The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with the case of a Jewish transgressor whose intent when declaring that his slaughter is for the sake of mountains, hills, or other natural entities is for idol worship.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בישראל מומר – וה״ה דמצי לאוקמא בדאית ליה שותפות בגוה כדאוקמוה אינהו לעיל השתא מיהא כיון דאתינן להכי דעובד כוכבים אוסר מוקמינן לה בגוה ואליבא דתנא קמא.
בישראל מומר – פי׳ בקונטרס דה״ה דהוה מצי לאוקומי דאית ליה שותפות בגוה כדאוקים לעיל וקשה דא״כ אמאי חזר והקשה קושיות שכבר תירץ אלא נראה דאף על גב דאית ליה שותפות בגוה אכתי איכא למימר לצעוריה קמיכוין.
והא דמפרקינן הכא במאי עסקינן בישראל משומד. פירש רש״י ז״לא דה״ה דאית ליה לאוקומיה בדאית ליה שותפות בגויה כדאוקמוה אינהו לעיל, השתא מיהא כיון דאתינן להכי דגוי אוסר, מוקמינן לה בישראל משומד. ויש לפרש דלמאי דאמרינן השתא משום דלצעורי קא מיכוין, אפילו בשיש לו שותפות בגויה נמי לא אסר, משום דאיכא למימר לצעורי לחבריה קא מיכויןב, והוא שיודע שאין כוונתו לע״ז אינו מצטערג בכך, אי נמי תמות נפשי עם פלשתים הוא דקא עבדאד. ודברי רש״י ז״ל נראין.
הדרן עלך השוחט
אלו טרפות
מה שנחלקו חכמי ישראלה בטרפה אם היא חיה או אינה חיה. תמה הואו היאך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה. אפשר שקיימו מן הטרפות שהם הלכה למשה מסיני פעם אחר פעם ומצאו שלא היו מתקיימות שנים עשר חדשז. ואעפ״כ מי שראיות חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה אינו חוזר בו, שהרי אומרח שמתה במקרה, כדאמרינןט גמירי דאי מבדרי לה סימני חיהי. ובירושלמי במס׳ תרומותכ גבי קשות ונמצאת מרה בעי בן לויל וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים פליגיןמ, אלא בעיקר בדיקתה פליגיןנ.
ונפקאס מינה לספק דרוסהע ולכל ספק שבטרפות שמשהין אותה אם נתקיימה י״ב חדש בידוע שאינה טרפהפ.
א. ד״ה בישראל.
ב. כ״כ תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה בישראל. וראה שטמ״ק, ב״י יו״ד סו״ס ב וחידושי חתם סופר כאן.
ג. כי״ל ושטמ״ק: מצער.
ד. השוה כתובות כג, ב.
ה. בסוגיין ולהלן נז, ב. וראה זבחים סט, ב; בכורות ג, א.
ו. בשטמ״ק: תימה.
ז. ראה אשכול (רצ״ב אויערבאך) הל׳ טריפות עמ׳ 33. [בספר חידושים וביאורים כתב דמדברי הרמב״ן מוכח שלמ״ד טריפה אינה חיה, א״א כלל שיזדמן שתחיה, ואפילו אחת מאלף. וכמו שהוכיח הרשב״א בתשובה ח״א סי׳ צח. וכבר נחלקו בזה הקדמונים, ראה אשכול שם: ׳אבל בהמה שיש לה טריפות ודאי שנמסר מפי חז״ל לא מהני יב״ח ולידה, ונאמר שהוא מן הפרטים היוצאים מן הכלל׳. וכן במאירי להלן נז, ב: ׳טריפה ודאית, אפילו ראינו על דרך הזרות שחיתה שנים עשר חודש או שנתעברה׳ וכו׳. ומעי״ז כתב רבינו ירוחם נט״ו ח״ה אות יז סוף ח״א. וכ״כ ביש״ש פ״ג סי׳ פ, והביאו הש״ך סימן נז ס״ק מח. וראה חקרי לב יו״ד סי׳ כו, תב״ש סי׳ ל ס״ק ח, פמ״ג בשפתי דעת שם, חידושי חת״ס כאן, שו״מ מהדו״ק ח״ג סי׳ רא, מנ״ח מצוה לד, דעת קדושים סי׳ מח ס״ק ג ושו״ת שרידי אש ח״ב סי׳ ד אות יז ואילך].
ח. בשטמ״ק: אומרי׳.
ט. להלן נד, ב.
י. נתבאר בחידושי הר״ן: ׳ואפ״ה מי שהיה אומר טרפה חיה מדרך קבלתו או מדרך חכמתו לא היה חוזר בו, שהיה יכול לומר במקרה מתה ולא שהחולי גרם לה, או שהיה תולה ואומר אלו היה טבעה חזק היתה מתקיימת׳. ועי׳ חקרי לב יו״ד סי׳ כה.
כ. פ״ג ה״א.
ל. לפנינו שם: ׳בנימין בר לוי׳.
מ. שם: חלוקין. וכן להלן.
נ. מדברי רבינו נראה שנוטה לפירוש הרידב״ז שם שנחלקו מה היו תוצאות הבדיקה, עיי״ש, ועי׳ פנ״מ שם. ועי׳ שו״ת מהרש״ם חלק ב סימן ריד ושם חלק ה סימן לה.
ס. היינו עצם השאלה אם טריפה חיה או לא. בכל כתה״י ובדפוס ובשטמ״ק הדברים באים כהמשך הדיבור הקודם. אולם דברי רבינו מובאים בחידושי הרשב״א ונסמכו על התיבות שבגמ׳ ״מכלל דטריפה אינה חיה״ שבגמ׳, ובחידושי הר״ן נסמכו על התיבות: ׳אלא רמז לטריפה שאינה חיה״. וברור שאינם המשך דבריו הקודמים. ורבינו קיצר כדרכו. [והשלמת התיבות ׳מכלל דטריפה אינה חיה׳ כאן היא ללא צורך].
ע. מדברי רבינו משמע שאף בספק דרוסה מועילה ההשהייה רק למ״ד טריפה אינה חיה. וכן מפורש בדברי הראב״ד (הובא בשטמ״ק בשם שיטה): ׳וכתב הראב״ד ז״ל דודאי לא שאיל מהני דמתני׳, דאפי׳ חזינן חדא דחיה י״ב חדש לא משגחינן ביה הואיל ורובא מייתי והאי אקראי בעלמא הוא דהוה בה, אלא הכי קא בעי לספק דרוסה אי משהינן לה י״ב חדש וחיתה מנין דלא חיישי׳ לה, דהואיל וחייתה לאו טריפה היא׳. וראה הערות בשטמ״ק שם שהוא דלא כמבואר במלא הרועים אות ט טריפה אות לג, ובלב אריה כאן שגם מ״ד טריפה חיה מודה בדרוסה שאינה חיה י״ב חודש, שבדרוסה נאמר לכלב תשליכון אותו, ואינה ראויה אלא לכלב [וראה תפארת יעקב].
פ. ראה שיטה (הובאה בשטמ״ק) בשם הראב״ד, חידושי הרשב״א והערה שם, מאירי ובשטמ״ק הערה 28.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] סתירה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשרשחיטתו פסולה, וכאן הרי מדובר בישראל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בישראל משומד לעבודה זרה, שכשהוא אומר כן כוונתו בוודאי לעבודה זרה. ועוד מציעים,
The Gemara suggests: Come and hear a contradiction to that distinction from the mishna: If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. As the mishna is discussing a case involving Jews, this indicates that even a Jew who slaughters an animal for idol worship renders it forbidden. The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with the case of a Jewish transgressor whose intent when declaring that his slaughter is for the sake of mountains, hills, or other natural entities is for idol worship.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג פָּטוּר בְּמֵזִיד חַיָּיב חהָכָא נָמֵי בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1.

The Gemara suggests: Come and hear a contradiction to the distinction between a Jew and gentile from a mishna (Gittin 52b): With regard to one who renders another’s food impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another’s wine as a libation before an idol, if he did so unwittingly, he is exempt from payment of damages, even though he caused the other monetary loss. If he did so intentionally, he is liable to pay damages. Apparently, a Jew who pours wine as a libation for idolatry renders wine that is not his forbidden. The Gemara answers: Here too the reference is to an apostate Jew whose intent is for idol worship.
עין משפט נר מצוהתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכא נמי בישראל מומר – להנך אמוראי הוה מצי למימר בהנזקין (גיטין דף נב:) מנסך היינו שנגע בו.
בד״ה ה״נ בישראל מומר כו׳ מנסך היינו שנגע בו עכ״ל פי׳ דה״מ למוקמי בשהיה כבר מומר לעבודת כוכבים כמה זמנין דבפעם אחד לא היה אוסר בנגיעה כמו שאין שחיטתו אסורה אלא בשוחט לשום אחד מכל אלו אבל בלאו הכי לא הוה מומר לעבודת כוכבים לאסור שחיטתו וכמ״ש התוס׳ בפ״ק:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: המטמא והמדמע והמנסך יינו של חבירו, בשוגגפטור, במזידחייב, הרי שישראל המנסך יינו של חבירו אוסרו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בישראל משומד.
The Gemara suggests: Come and hear a contradiction to the distinction between a Jew and gentile from a mishna (Gittin 52b): With regard to one who renders another’s food impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another’s wine as a libation before an idol, if he did so unwittingly, he is exempt from payment of damages, even though he caused the other monetary loss. If he did so intentionally, he is liable to pay damages. Apparently, a Jew who pours wine as a libation for idolatry renders wine that is not his forbidden. The Gemara answers: Here too the reference is to an apostate Jew whose intent is for idol worship.
עין משפט נר מצוהתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי הִתְרוּ בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה מַאי אֲמַר לֵיהּ טהִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה קָאָמְרַתְּ אֵין לָךְ מְשׁוּמָּד1 גָּדוֹל מִזֶּה.:

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: With regard to a Jew who is not a transgressor but declared that he is slaughtering another’s animal for idolatry, if those who heard his declaration forewarned him that doing so is prohibited by Torah law and is punishable by death, and he acknowledged the forewarning and said: It is in full knowledge of the prohibition and the punishment that I do so, what is the halakha? Does he render the animal forbidden in that case? Rav Ashi said to him: Are you saying a case where he subjected himself to death by acknowledging the forewarning? You have no transgressor greater than that, and he certainly renders the animal forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התרו בו וקבל התראה מהו – כלומר את אמרת דישראל לצעורי קא מיכוון [והיאך הדין אם] התרו בו אל תנסך לעבודת כוכבים שאם אתה עושה כן חייב מיתה אתה:
קבל התראה – ואמר אני יודע אעפ״כ אני עושה מהו יכול לאסור אי לא:
התרו בו – בישראל שלא ישחט לעבודת כוכבים ושחט לאחר שקבל התראה וקודם לכן לא היה בחזקת מומר.
מאי – מי אסר או לא קבלת התראה שמתרין בו הוי יודע שאתה מוזהר על כך והתורה אמרה שאתה חייב מיתה והוא אומר יודע אני וע״מ כן אני עושה שאמות והכי אמרינן בסנהדרין (דף מא.) מות יומת עד שיתיר עצמו למיתה.
אמר המאירי אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות אף בהמה שאין צורך לכסוי דמה פי׳ שמא יאמרו שעל שם שר או כוכב הממונה עליהם הוא שוחט ואין צריך לומר שאסור בחיה ועוף שצריך לכסות את הדם ולא לתוך הכלים שמא יאמרו שהוא מקבל בהם דם לע״ז אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים כלומר לא נאסר תוך הכלי אלא בכלי ריקן אבל כלי שיש שם מים מותר שמים שבו מוכיחין שאינו מכוין לקבל ופירשו בגמרא דוקא במים עכורים אבל צלולים שצורתו נראית לשם אסור שמא יאמרו לבבואה שלו הוא שוחט וכשם שבעכורים מותר כך אם היה שם מעט טיט או עפר מותר היה הכלי מלוכלך יראה לי שמותר צורתו מוכחת עליו ועל זו נראה לי שסמכו בבית המטבחיים לשחוט בכלי:
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ישראל שלא היה משומד לעבודה זרה, שאמר שהוא שוחט לשם עבודה זרה, אם התרו בו שדבר זה אסור מן התורה וחייבים עליו מיתה, וקבל עליו התראה, שאמר: על דעת כן אני עושה, מאי [מה הדין] כששחט בהמת חבירו לעבודה זרה, האם אוסר אותה? אמר ליה [לו]: אם התיר עצמו למיתה קאמרת [אומר אתה]? אין לך משומד גדול מזה.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: With regard to a Jew who is not a transgressor but declared that he is slaughtering another’s animal for idolatry, if those who heard his declaration forewarned him that doing so is prohibited by Torah law and is punishable by death, and he acknowledged the forewarning and said: It is in full knowledge of the prohibition and the punishment that I do so, what is the halakha? Does he render the animal forbidden in that case? Rav Ashi said to him: Are you saying a case where he subjected himself to death by acknowledging the forewarning? You have no transgressor greater than that, and he certainly renders the animal forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְנִי׳: יאֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָה שֶׁל מַיִם כוּבִסְפִינָה עַל גַּבֵּי כֵלִים לאֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר אֲבָל עוֹשֶׂה גּוּמָּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן שֶׁלֹּא

MISHNA: One may not slaughter an animal and have its blood flow, neither into seas, nor into rivers, nor into vessels, as in all those cases it appears that he is slaughtering the animal in the manner of idolaters. But one may slaughter an animal and have its blood flow into a round excavation containing water. And on a ship, one may slaughter an animal onto vessels as it is clear that his objective is to avoid sullying the ship. One may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. And in the marketplace one may not do so, so that he will not
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך אגן
אגןאשוחט הוא לתוך אגן של מים (חולין מא.) אסיפתא דאגנא (פסחים מה) פי׳ ספל שלשין בו מל׳ וישם באגנות (בויקרא רבה בפרשת אל תהי עד חנם) והוא עד רב הונא בשם רבי אבין אמר לא זה גדול מזה וזה לא גדול מזה אלא חצי הדם זרק על העם וחצי הדם זרק על המזבח:
א. [בעקן.]
מתני׳ לתוך ימים – דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט.
ולא לתוך הכלים – שלא יאמרו מקבל דם לעבודת כוכבים הוא.
לתוך עוגה של מים – גומא כמו עוגיות לגפנים דמ״ק (דף ב.) לשון מורי. לישנא אחרינא לתוך העוגל והיא היא.
ובספינה – יכול לשחוט על גב הכלים והדם שותת לתוך הים שלא ללכלך את הספינה ולא מיחזי כשוחט לתוך ימים.
אבל עושה גומא – משמע שוחט לתוכה ובגמרא פריך הא אמרת אין שוחטין לגומא. וטעמא דגומא משום שהוא חוק הצדוקים לעבודת כוכבים.
אין שוחטין לתוך הגומא – אומר רבינו תם דהיינו גומא נקייה דנראה כמקבל דם לעבודת כוכבים וקשה דאם כן בלא עושה לו מקום חוץ לגומא איכא תקנה לנקר חצרו ולפיכך טוב ליזהר מלשחוט אפילו לתוך גומא שאינה נקיה.
ובשוק לא יעשה כן – אע״ג דאמר רב (שבת דף סד:) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואים אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה ומיהו בירושלמי יש דהך משנה פליג אדרב מההיא ונראה שאין הש״ס שלנו סובר כן מדלא הקשה ממתניתין לרב כמו שהקשה מזוג שבצואר ומשני תנאי היא בפרק במה אשה (שם דף סד:) וכל הנהו דפריך לרב בפ״ק דמסכת ע״ז (דף יב.) מי שנתפזרו לו מעותיו לפני עבודת כוכבים וישב לו קוץ ברגלו ומשני להו קאמר בירושלמי דפליגי אדרב והא דאמר בפרק אע״פ (כתובות דף ס.) צינור שעלו בו קשקשים בשבת ממעכו ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש בההוא נמי מודה רב דלא שייך שם חשד דהא מדאורייתא שרי למעכו לכתחלה בשבת.
יג. אין שוחטין לתוך ימים וכו׳. דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט.
ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו מקבל דמו הוא לזרוק לע״ז.
אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים. דכיון שיש בכלי מעט מים או מעט עפר לא מיתחזי דמקבל לזרוק לע״ז. ואוגן, כמו אגן הסהר. ובגמ׳ מוקים לה שהמים שבתוכו עכורים, שאם לא היו עכורים מיתחזי דלבבואה שלו קא שחיט.
ובספינה על גבי הכלים. יכול לשחוט בספינה על גבי כלים או כלי הספינה, והדם שותת לתוך המים, שלא ללכלך הספינה, ולא מתחזי כשוחט לתוך ימים כיון שאין קילוח הדם מגיע לתוך הים.
יד. אין שוחטין לגומא, אבל עושה הוא גומא וכו׳. ובגמ׳ פריך סיפא לרישא, ומתרץ הכי קתני, אין שוחטין לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, והדם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. וטעמא דגומא מפני שהוא חוק למינים העובדים ע״ז, ואפי׳ בחדרי חדרים אסור, כיון שדרכן בכך, משום דכתי׳ ובחקתיהם לא תלכו. ואם רוצה שלא יתלכלך חצרו, ישחוט מרחוק לגומא, והדם ירד וילך לגומא, כלומר דבענין זה אין חוק המינין, וכיון שאינו עושה בפרהסיא שרינן ליה למעבד. אבל במקום פרהסיא גזרינן אפי׳ לא ירד קילוח הדם לגומא, שלא יחזיק ידי המינין, דמשמע שמודה להם בקצת. יחקה, מלשון חוק. והתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. אי נמי משום הכי בשוק לא יעשה כן, לפי שאין אדם חש לנקר בשוק וראוי לחשוד אותו.
המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה אין שוחטין לא תוך הימים ולא תוך הנהרות ולא תוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך העוגל של מים ובספינה על גבי הכלים אין שוחטין בגומא אבל עושה אדם גומא לתוך ביתו בשביל שיכנוס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין אמר הר״מ פי׳ מה שחייב שלא לשחוט על המים הוא כדי שלא ידמה שהוא עובד ליסוד המים ושהוא מקריב זה לכח הגלגל המנהיג ליסוד המים לפי דעת חכמים בכך והוא מה שאמרו לשרא דימא לכחות העליונות המנהיגות אותן הדברים לפי דעתם ולפיכך הוצרכנו למה שזכרנו בהלכה שלפני זאת וזה שהתרנו לשחוט בתוך המים המכונסין במקום קטן או בכלי על מנת שהיו עכורין או צבועין שאין נראין בהן הצורות כמו שאמרו קצת כת המשנים והם שמאמינים שיש שם שתי רשויות והנותן החומר אינו נותן הצורה:
ובספינה על גבי כלים פי׳ היה בספינה ואין לו מקום פנוי שישחוט בו ולטנף את מקומו אינו רשאי שוחט על גבי הכלים אבל לא לתוכם ופרשו בגמרא שאם רצה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפני הספינה והדם שותת לתוך הים ואין זה נאסר משום שוחט לתוך הים הואיל ואין הדם יורד לים דרך קלוח:
אין שוחטין לגומא פי׳ שכך היה חוק המינין ויש כאן סרך קבלת דם לע״ז אבל עושה גומא וכו׳ פרשו בגמרא כן אין שוחטין לגומא כמו שפירשנו אפי׳ בביתו אבל אם רצה לנקר את חצירו שלא תטנף בדם השחיטה עושה גומא בחצרו ושוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה אף בדרך זה שלא יתדמה אף למרחוק למעשה המינין בפרהסיא ועוד שאין השוק מסור לו לנקרו ויבא לידי חשד ואע״פ שכל שנאסר מצד מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בחששא רחוקה כזו לא חששו ופרשו בגמרא שאם עושה כן צריך לבדוק אחריו שמא מין הוא ומ״מ אם עבר ושחט באחד מכל אלו יש אומרים ששחיטתו כשרה וראיה להם שלא הזכיר בהם כלל שחיטתו פסולה כענין שלפניו ולאחריו ומ״מ יש אומרים שמאחר שאמרו בגמרא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא פסולה מספק ואין נראה כן לא אמרו צריך בדיקה אלא לשאר דברים שאם ימצא מין יהיו בדילים מפתו ומיינו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:
תוס׳ ד״ה ובשוק כו׳ ומיהו בירושלמי. פ״ט דכלאים הלכה א:
א משנה אין שוחטין בהמת חולין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים, שכל אלה נראים כאילו נוהג כמנהג עבודה זרה. אבל שוחט הוא לתוך עוגה (חפירה עגולה) של מים. ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים, שניכר שמטרתו היא כדי שלא ללכלך את הספינה. אין שוחטין לתוך גומא (חפירה קטנה) כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן, כדי שלא
MISHNA: One may not slaughter an animal and have its blood flow, neither into seas, nor into rivers, nor into vessels, as in all those cases it appears that he is slaughtering the animal in the manner of idolaters. But one may slaughter an animal and have its blood flow into a round excavation containing water. And on a ship, one may slaughter an animal onto vessels as it is clear that his objective is to avoid sullying the ship. One may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. And in the marketplace one may not do so, so that he will not
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין מא., עין משפט נר מצוה חולין מא. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין מא., הערוך על סדר הש"ס חולין מא., רש"י חולין מא., תוספות חולין מא., ר"י מלוניל חולין מא. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין מא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי חולין מא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין מא., גליון הש"ס לרע"א חולין מא., פירוש הרב שטיינזלץ חולין מא., אסופת מאמרים חולין מא.

Chulin 41a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 41a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 41a, Attributed to R. Gershom Chulin 41a, Collected from HeArukh Chulin 41a, Rashi Chulin 41a, Tosafot Chulin 41a, Ri MiLunel Chulin 41a, Ramban Chulin 41a, Meiri Chulin 41a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 41a, Gilyon HaShas Chulin 41a, Steinsaltz Commentary Chulin 41a, Collected Articles Chulin 41a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144